בחזרה לגבולות 67

דבקות במטרה, אומץ והקרבה הם מושגים שהגיעו לכדורגל מהז'רגון הצבאי * כמו הקרב על רמת הגולן וכיבושו מידי הסורים במלחמת ששת הימים * יוסי עוז ואני נסענו לשדה הקרב ההוא כדי להבין מה קרה בכיבוש תל פאחר * גבורה או מחדל?

גבעת האם. יוסי עוז (אדום עתיק) ליד זחל"ם צה"ל שנפגע במלחמת ששת הימים. לכל הצילומים – לחצו להגדלה

הערת המחבר: פוסט זה פורסם במקור ב-14 באפריל 2013 ב"המכתש בגבעתיים" – בלוג לענייני קבוצת הכדורגל הפועל ר"ג שאותה אני אוהד. כתבה זו שימשה אבן יסוד לבלוג נעמוש שנוסד כארבעה חודשים לאחר מכן.

————————————————————————————————————————————————————————–

לא בטוח שאצליח לסיים את המסע הזה. אולי על אלונקה. בסך הכל ניסיתי להבין דרך השטח מה קרה באותו קרב שבו נכבשו במלחמת ששת הימים מוצבי "המפלצת" הסוריים. אלה שישבו מעל קיבוץ דן, שאר ישוב, כפר סאלד וגונן, ומיררו את החיים במשך שנים. בתשע וחצי בבוקר יוסי עוז ואני נטשנו את הרכב באמצע שום מקום והתחלנו במסע רגלי במטרה לפצח שאלות שנותרו לא פתורות.

טירון הייתי בגולני כשבשיעורי מורשת קרב בבסיס אי-שם בשומרון, בעודנו מנסים לשמור על מראית עפעף של עירנות אחרי עוד לילה של טרטורים והקפצות, החדירו לנו לראש פרקים מפוארים בתולדות החטיבה. בראשם היה כיבוש תל פאחר, בו נהרגו 34 לוחמים. מספר ההרוגים הגדול לא בילבל את המפקדים. הם ראו בקרב הזה דוגמה לנחישות, אומץ, הקרבה וגבורה. משאית עמוסה בצל"שים העניקה 20 עיטורי גבורה, עוז ומופת למצטייני קרב תל פאחר, כמו להוכיח את הצלחתו המסחררת. ואכן, הקרב הזה שימש השראה. במסעות במהלך הטירונות, תוך שירת ההמנון "גולני שלי" (ביצוע מקורי: יהורם גאון), ראינו בעיני רוחנו איך אנחנו מסתערים על מוצבי אוייב, כובשים אותם בדם, יזע ודמעות, וזוכים לתהילה.

הדרך צפונה החלה ב-5 בבוקר. שבועיים קודם לכן יוסי עוז, הלוא הוא אדום עתיק, הסכים להצעתי המוזרה להצטרף למסע, שנמסרה לו במחצית אחד המשחקים המדכאים של הפועל רמת-גן. עוז, בקרוב בן 69, הוא אל"מ במילואים (מח"ט לוגיסטיקה), אבל עדיין בשירות פעיל. הוא ממשיך לשרת בהתנדבות, ובימים אלה עסוק בהכנת תרגיל בנבי מוסא. במלחמת ששת הימים השתתף בכיבוש אום כתף בסיני.

כדי להוכיח שהוא בעניין, דאג יוסי עוז (או בכינוי שהדביק לעצמו – "אדום עתיק") להביא לי במשחק מול בית"ר ירושלים בטדי (1:2) את חוברת הקרב שהוציא בזמנו חיל חינוך בשיתוף עם מחלקת היסטוריה בצה"ל. לא התקשיתי להבחין בקריאה ראשונה כמה הדו"ח הרשמי הזה מיופייף ומעגל פינות.

למעשה, התחלתי ללמוד את הקרב מחדש לפני כשנתיים ממקורות גלויים. ככל שהעמקתי בו, התגלו סתירות  בסיפור, שחשפו בעיות ומחדלים. המיתוס, עליו גדלו ומגדלים דורות של לוחמים, החל לאבד גובה. כדי להבין מה היה שם הרגשתי חובה לשחזר את הדרך שעשו חיילי גולני בקרב ההוא. וככה אנחנו חוזרים 45 שנה לאחור, אל ה-9 ביוני 1967, היום בו החל כיבוש הרמה הסורית, הלוא היא רמת הגולן.

תחנה 1: גבול לבנון

גדר המערכת בגבול לבנון, באיזור מלכיה
גדר המערכת בגבול לבנון, באיזור מלכיה

הנסיעה לגליל העליון נעשתה בדרך ארוכה ונפלאה: כביש החוף עד ראש הנקרה, ימינה לכביש הצפון הישן (אדמית, זרעית, שתולה) כולל סטייה לשבילים שנשקו לגדר הגבול הלבנוני. מקומות שבהם תצפיות של החיזבאללה קלטו את זוג המטיילים בשעת בוקר מוקדמת. אם חידדו את המשקפות, הם יכלו לראות את הכתובת "הפועל רמת גן", שהתנוססה על חולצתו של המבוגר והמזוקן שביניהם. ואם סובב אליהם את הגב, המחלקה הישראלית במודיעין שלהם ניסתה לפענח מה פשר המילים "נותנים פור לליגה".

תחילת אביב, אבל הבוקר היה חורפי. עננים כבדים מנמיכי טוס יצרו מסך ערפל. רסס של גשם, אוויר קר ורוח ערה. אלה בתוספת הנוף הפסטורלי הקנו תחושה של ביקור בארץ אחרת. הנסיעה לאורך הגבול המאיים ביותר כרגע היתה החימום לקראת הדבר האמיתי. במרחק כ-60 ק"מ חיכתה לנו חידת תל פאחר.

בדרך אל קרית שמונה עוד התחבטנו בבעיות קיומיות: מה הסיכוי שלנו לנצח במלחמה. לא מול החיזבאללה או איראן, אלא מול סכנין ונתניה. לו הייתי מאמן, אני אומר לאדום עתיק, הייתי משחק 4-2-4 עם בוקסה וסידיבה בקישור. אדום עתיק מאט את המהירות ואומר שזו שיטה הרפתקנית מדי ולא בהכרח מביאה לתוצאות, שככה שיחקנו לקראת הסיום מול הפועל חיפה וכולם יודעים איך זה נגמר. אני אומר שאין יותר מה להפסיד וסומך על ההתקפה שתכבוש שניים-שלושה שערים כל משחק. הוא משיב ששיטה כזו מוחקת את מרכז השדה וחושפת את ההגנה הפגיעה. בסופו של עניין, הוא מסכם, לא המספרים משחקים, אלא שחקנים, ואולי כאן טמונה הבעיה.

אם כבר מלחמה ואנחנו נוסעים לבדוק קרב שנע בין אומץ למחדל, היכן בהיסטוריה של הפועל ר"ג אפשר להשוות בין עונת הישרדות בליגה לבין כיבוש תל פאחר. אני אומר את זה בלי לפגוע בכבוד המתים, אבל לצורך העניין, בחיים כמו בחיים אתה נופל וקם, נע ונד בין מלחמות קיומיות על גורל המדינה לבין מלחמות של הקבוצה שאתה אוהד, שזה בערך החיים שלך.

אולי זה משחק ההישארות 2:3 על מכבי הרצליה במחזור האחרון של עונת 2002. היו שם דבקות במטרה ואומץ מול יריבה עדיפה וכנגד רוב הסיכויים, כשהדרך לאורך כל העונה היתה מרובת מחדלים מקצועיים. אדום עתיק חושב שלא צריך לחזור לנבכי ההיסטוריה כי העונה הנוכחית, בעיקר הישורת האחרונה, טומנת את כל הסממנים של מלחמת הישרדות. קרבות צבאיים, הוא אומר, מוכרעים לעיתים לא בהכרח בטקטיקה, אסטרטגיה או נשק מתקדם, אלא במימוש ערכים כמו הזדהות, אחוות לוחמים, נחישות ודבקות במטרה.

תחנה 2: גבעת האם

במרומי גבעת האם. למרגלותיה נאספו כוחות צה"ל ומכאן החל המסע לכיבוש המוצבים הסוריים
במרומי גבעת האם. למרגלותיה נאספו כוחות צה"ל ומכאן החל המסע לכיבוש המוצבים הסוריים

בתשע וחצי הגענו סוף-סוף אל היעד: גבעת האם, קילומטר וחצי צפונית לקיבוץ כפר סאלד שעל כביש 918. כאן היה פעם הגבול עם סוריה. בצהרי יום שישי 9 ביוני 1967 החלו לוחמי גולני על זחל"מים (הנגמ"שים של פעם) ובליווי מספר טנקים לנוע מחורשת טל הסמוכה אל הגבעה. מכאן ניתנה הפקודה לנוע צפונה ומזרחה במטרה לכבוש את המוצבים הסוריים. אלה ירו במשך שנים אש תותחים, מרגמות ומקלעים על הישובים שמתחתיהם. אנשים נפגעו, בתים נהרסו, שדות עלו באש. צה"ל השיב בירי, לא פעם יזם פרובוקציות, וההתשה הזו נמשכה שנים רבות.

צה"ל פורץ אל רמת הגולן מכמה מוקדים. גבעת האם היא אחד מהם. התכנון היה כזה: כוח גולני עולה על דרך הפטרולים הסורית ובאיזושהי נקודה שובר ימינה, מטפס על ההר המוליך לכביש הנפט ואז מגיע אל תל פאחר מהעורף ותוקף אותו מהמקום שבו הוא ערוך פחות. תוכנית דומה היתה גם לכיבוש תל עזזיאת – המוצב הסורי הקדמי ביותר, אימת ישובי אצבע הגליל. בין שני המוצבים האלה, המבוצרים היטב וחמושים מכף רגל ועד ראש, פעלו עוד כמה מוצבונים. אחד מהם הוא בורג' בביל, הראשון שאליו הגענו.

הרכב נותר מאחור אחרי שתנאי הדרך הקשים אותתו שרצוי מאוד שלא נמשיך לנסוע, אם לא רוצים לגמור בבית חולים לפח וצבע. קודם לכן הצלחנו להגיע עם הרכב לגבעת האם, שלמרגלותיה ניצב זחל"ם ישראלי שנפגע מפגז (ראו בצילום העליון). אנדרטה מצמררת למסע היסורים. בדרך לתל פאחר סופג הכוח הישראלי אש מכמה כיוונים. זחל"מים וטנקים נפגעים, חיילים וקצינים נהרגים ונפצעים, רשת הקשר קורסת ותוכנית הקרב משתבשת.

תחנה 3: בורג' בביל

מוצב בורג' בביל. המיטות של החיילים הסוריים מסודרות כמעט כמו שהיו
מוצב בורג' בביל. המיטות של החיילים הסוריים חלודות ומאובקות, אבל מסודרות כמעט כמו שהיו

אחרי גבעת האם הצלחנו להתקדם עם הרכב עוד 300 מטר, ומכאן למעשה החל המסע הרגלי. לבורג' בביל אנחנו מגיעים אחרי כ-25 דקות. בדרך אנחנו חוצים גדרות תיל, מטפסים מעליהם, זוחלים תחתם, מועדים פה ושם תחת מהמורות ומחפורות, נשרטים מקוצים ואפילו נכנסים לשדה מוקשים. תמהיל של דבקות במטרה, אומץ לב וטיפשות.

בורג' בביל שוכן בין תל פאחר, שנמצא כמה מאות מטרים מעליו, לבין תל עזזיאת. מוצב המישנה הקטן שיושב על דרך הפטרולים הסורית מטריד באש את הכוח המתקדם, אבל נכבש בקלות אחרי שמרבית חייליו נמלטו עוד קודם אל תל פאחר. ארבעת החיילים שנותרו להילחם חוסלו.

בתוך המוצב שוררת אפילת מוות. על הרצפה כמה ארגזי פעולה ריקים, צלחת עגולה שנראית כמו מכסה של מוקש ופח שמן חלוד. המיטות עומדות כפי שהיו בעת שהמוצב ננטש. העובדה שהוא סגור למבקרים הופכת אותו לאותנטי. הזמן בו כמו עמד מלכת. ביקור במקום מרגש.

תחנה 4: תל עזזיאת

מוצב תל עזזיאת. מבט ישיר אל בריכות קיבוץ דן שלמטה
מוצב תל עזזיאת. מבט אל בריכות קיבוץ דן שלמטה. כדי להתרשם מהשליטה של הסורים על הישובים הישראלים – לחצו להגדלה

מבורג' בביל פנינו מערבה לעבר תל עזזיאת. לפני כן אנחנו מוודאים דרך המשקפת שזה אכן הוא. ללמוד את האיזור דרך מפה לוויינית של גוגל זה משהו אחד, לנווט בשטח זה משהו אחר לגמרי.

כשיובב כץ כתב את השורה "ההר שהיה למפלצת" (בשיר "בתי את בוכה או צוחקת", על הילדה מקיבוץ גדות שביתה נהרס בהפגזה), הוא התכוון לכל רכס הרמה הסורית שממנה ירו פגזים מנקודות רבות. תל עזזיאת היה המפחיד ביותר.

בדרך חזרה הביתה מצלצל חבר עתיק אל אדום עתיק, חבר ששירת בגולני בשנות השישים ושלפני המלחמה עשה הרבה סיורים לאורך הגבול. אדום עתיק מספר לו שזה עתה ביקר בתל פאחר ותל עזזיאת. החבר משתתק לרגע ואז אומר בכעס: "עזזיאת? קוס אמא של עזזיאת. אתה יודע כמה כדורים אני קיבלתי שם? את המעיים זה הוציא לי. עזזיאת, קוס אמא שלו".

המוצב הסורי לשעבר מקדם אותנו בשתיקה מעיקה. שני דגלי גולני דהויים מתנופפים ברוח. על האדמה כתובת באבנים – "גדוד 51" על שם הכוח שכבש אותו. ואיזו כתובת מתנוססת על הקיר? תבוא מהר, קורא אדום עתיק, אתה תאהב את מה שתראה. "זגורי היה פה". בטח חייל גולני. אנחנו תולים לצד הכתובת את צעיף הפועל ר"ג, עושים כבוד לקיצוני של הקבוצה שלנו.

זגורי היה גם בתל עזזיאת. כבוד!
זגורי היה גם בתל עזזיאת. כבוד!

בעיני מפקדי צה"ל של 1967, לכבוש את תל עזזיאת נראה קשה יותר מאשר את תל פאחר. המציאות היתה אחרת. גדוד 51 של גולני מגיע אל עזזיאת מהעורף, כמו שתוכנן ותורגל, וכובש אותו תוך כחצי שעה. כ-50 חיילים סורים נהרגים כאן, מול הרוג ישראלי אחד.

אפשר להתרשם מהשליטה הרחבה של המוצב על השטח הישראלי. מגובה של קרוב למאה מטר אפשר לראות מה קורה בחצרות הקיבוצים והישובים. מוצב של בטון וברזל, תעלות קשר ועמדות ירי למקלעים וארטילריה.

תל עזזיאת בידינו, אבל מה קורה בינתיים לגדוד 12 של גולני, שעדיין מחפש את הדרך העולה אל כביש הנפט?  אנחנו חוזרים לכיוון בורג' בביל כדי לאתר את המשך הקרב.

תחנה 5: באמצע שום מקום

הרמה הסורית. טבע פראי והמון שדות מוקשים
הרמה הסורית. טבע פראי והמון שדות מוקשים

אנחנו עוזבים את תל עזזיאת ומנסים למצוא את הדרך שבה הגיעו הכוחות לתל פאחר. אני מחפש בתרמיל את צילומי האוויר שהכנתי ומגלה שהם אינם. נשכחו ברכב.

אנחנו מתקדמים בנתיב משוער. רואים למעלה את העצים של תל פאחר, מנסים למצוא את הדרך לשם, אבל השביל שאנחנו הולכים בו לא בכיוון. הולכים והולכים, האוויר הופך לחמים, המאמץ ניכר בנו, יותר נכון בי. יוסי אומר שככל שמתקדמים הוא מרגיש טוב יותר. אנחנו כבר אחרי כמה קילומטרים של צעדה וטיפוס, מסע שלא עשיתי אולי מאז ימי גולני 1978 עם אפוד, נשק ופק"ל. עכשיו כל דבר קטן מכביד: חצץ שנכנס לנעליים, הברכיים הדואבות, הגב שזועק. ויוסי? הוא עסוק בלהתפעל מלהקות החסידות שגודשות את השטח. אני נעשה אפטי גם לראשי בקר הלוחכים עשב בצד הדרך.

דבקות במטרה. שום מכשול שטח לא עצר את אדום עתיק מהגעה אל היעד
דבקות במטרה. שום מכשול שטח לא עצר את אדום עתיק

השעה כבר 12, חרגנו מהלו"ז שלנו, ואם אנחנו רוצים להמשיך כמתוכנן – ארוחת צהריים בגולן, נסיעה לאורך הגבול עם סוריה ותצפית על קונייטרה, כולל חתירה למגע עם המורדים, חייבים להתחיל להתקפל חזרה. לתל פאחר כבר לא נגיע היום בדרך שעשו הלוחמים.

צעדנו חזרה לרכב במשך כ-40 דקות. אחר כך התברברנו בנסיעה בשטח בניסיון למצוא את גבעת האם ואת הכביש הראשי. טיפסנו עם הרכב באיזה שביל, כמעט שהגענו לציר הנפט ועשינו את מה שלא עשו המשוריינים של 1967, אבל לפתע הדרך נחסמה ונאלצנו לשוב על עקבותינו. לבסוף הגענו אל גבעת האם, התעכבנו שוב ליד הזחל"ם השרוף, עלינו ברגל לגבעה שבמשך שנים שימשה עמדת או"ם, התרשמנו מהנוף וראינו עד כמה תל עזזיאת היה קרוב.

תחנה 6: תל פאחר

מבט כללי ממוצב תל פאחר. באדום: מוצב תל עזזיאת. בכחול: קרית שמונה
מבט כללי ממוצב תל פאחר החולש על כל האיזור. באדום: מוצב תל עזזיאת. בכחול: קרית שמונה

נסענו לתל פאחר דרך כביש 99. הגענו אליו בדרך המלך, כמו שמגיעים כולם. מקום שהפך לאתר של מורשת קרב ונקרא "מצפה גולני". יש בו אנדרטה לזכר ההרוגים, הסברים מפורטים על הקרב והרבה לכלוך.

זה היה מוצב עורפי, בסיס האם של כל שרשרת המוצבים שמתחתיו, שעמד היטב תחת הפגזות ארטילריות ישראליות. ביצורי בטון ואבני בזלת, הרבה מחילות ותעלות קשר, גדרות תיל ושדות מוקשים.

הכוח העולה לתל פאחר חוטף בדרך אש, חיילים נפגעים והמצב יוצא משליטה. ניסיון לטפס בצירים מסויימים לא צולח. הדרך ההררית מתגלה כקשה מדי גם לטנקים. בינתיים נוצר בדרך פקק של כלי רכב פגועים. בלהט הקרב מחליט מג"ד 12 של גולני, סא"ל מוסה קליין, להמשיך בדרך המובילה למוצב ולהסתער עליו מהחזית. בעגה צבאית קוראים לזה לתקוף דרך "שטח ההשמדה" – כניסה היישר אל לוע הארי, חשופים לאש ובנחיתות מספרית בולטת.

חיילי גולני רבים, חלק מהם עולים חדשים יחסית, בסך הכל שנה בצבא, שלפני המבצע ששו לקרב, נותרים מאחור בשעה שקצינים זוטרים מנסים להוביל התקפה. כשהקצינים צעקו "אחריי" – אחד הערכים הגדולים שעליהם מחונכים לוחמים – הם גילו שרק בודדים נענו לקריאתם. מרבית החיילים נותרים מאחור, מנסים להסתתר מפני הירי הכבד.

למעשה, מכ-300 החיילים שיצאו לכבוש אותו רק כמה עשרות משתתפים בתקיפה. כל שדרת הפיקוד הבכיר נפגעת ובחפ"ק בגבעת האם לא מצליחים להבין מה מתרחש. קרב שבו אין דין ואין דיין, לא תיאום ולא שליטה. המג"ד קליין מסתער על תל פאחר מכיוון צפון ונהרג, קצינים נוספים נפגעים. אלה שלא ויתרו ממשיכים הלאה. יוזמות של בודדים כנגד כל הסיכויים.

כאן התנהל קרב סטייל גבעת התחמושת. רצים בתעלות, זורקים רימונים, יורים מטווחים קצרים. באחד המקרים קצין ישראלי וסורי הולכים מכות בידיים אחרי שלאחד נגמרו הכדורים ולשני היה מעצור. הסורי חוסל רק אחרי שהגיעו עוד שלושה חיילי צה"ל כדי לעזור לחברם. רק כעבור שלוש שעות, לאחר שלמקום מוזרמים כוחות נוספים, נכבש המוצב סופית, ובמחיר יקר.

עדיין לא ברור מדוע לא הצליח הכוח למצוא את התוואי לציר הנפט, כמו שנקבע בתכנון. מודיעין לקוי? טעות בניווט? סיירים שלא מצאו את הדרך? האם באמת היא היתה בלתי עבירה? מדוע החליט המג"ד לתקוף מהחזית הלוהטת: חוסר ברירה תחת אש ונפגעים הרבים? קבלת החלטות שגויה? לחץ? יהירות?

שאלות רבות שאין עליהן תשובות ברורות. בעיקר כי רבים מאלה שנתנו את הפקודות אינם בחיים כדי להסביר.

תחנה 7: צפון רמת הגולן

עמק הבכא. טנק סורי שהשתתף בקרבות מלחמת יום כיפור ונפגע
עמק הבכא. טנק סורי שהשתתף בקרבות מלחמת יום כיפור ונפגע

אכלנו צהריים בכפר הדרוזי מסעאדה. המסעדה שבחרנו התגלתה כנפילה. אוכל רע ומלצר ששידר עוינות. כידוע, כל תושבי הכפרים הדרוזים בגולן מסרבים להכיר בישראל ואין להם תעודות זהות כחולות. שומרים אמונים למשטר הסורי. רבים מהם מאמינים שיום אחד הגולן יחזור לסוריה, וחלק חוששים שאם יביעו הכרה בישראל ייפגעו מכך משפחותיהם שמעבר לגבול.

אחר כך קפיצה לעמק הבכא, עוז 77, המקום שבו בלמו ישראלים בודדים מאות טנקים סוריים במלחמת יום כיפור. טנק סורי מאיים ניצב באתר הזה כדי לספר עוד סיפור גבורה של צה"ל. לנו הוא הזכיר את יונתן הולצדורף, שמשתמש במושג "טנק סורי" כנגד אויבי הפועל ר"ג, או כדי לתאר משהו חזק ומפחיד.

ליד קיבוץ מרום גולן סטינו לדרך עפר ונכנסנו לבניין מפקדה סורית שהופצץ על-ידי חיל האוויר. בניין חצי הרוס ומתפורר. סיירנו בשתי הקומות שלו, הצצנו לחדרים הפרוצים לכל רוח ועזבנו לפני שהכל יתמוטט עלינו. כמעט בכל הזדמנות נכנסנו לשבילים צדדיים שהובילו לאי-שם, טעינו, חזרנו על עקבותינו ושוב ניסינו להגיע אל הלא נודע.

עצרנו בטיילת קטנה ומרהיבה הצופה על קונייטרה ההרוסה. מסביבה כפרים קטנים ומעל גג של אחד מהם דגל סורי ענקי, עדות שאסד עדיין שולט כאן. טיפסנו על הר חזקה שליד אלוני הבשן, איזור שבחלקו הוכרז בשבוע שעבר שטח צבאי סגור לאחר נפילת פצצות מרגמה. באותו יום לא נשמעו הדי ירי, אבל מרוח הדברים בשיחות עם מספר חיילים שפגשנו אפשר להריח את כנופיות אל קאעידה שמנצלות את דלילות הצבא הסורי בגולן ותופסות עמדות ליד הגבול. ולחשוב מה היה קורה אם רמת הגולן לא היתה נכבשת, ואיסלם קיצוני היה מתמקם עכשיו מעל הכנרת והגליל העליון.

דרך המשקפת: כפר סורי ליד קונייטרה
דרך המשקפת: כפר סורי ליד קונייטרה. לחצו להגדלה

על מה מעידים 20 צל"שים?

האם היה הקרב על תל פאחר מופת של גבורה ודבקות במטרה, או בעצם קרב כושל? צל"שים לא מעידים בהכרח על קרב למופת. לא פעם הם באים כדי להפוך את היוצרות וליצור מציאות מיופייפת שנועדה לכיסוי תחת של הדרג המפקד. מדוע למשל חיילי גדוד 51 שכבשו את תל עזזיאת לא זכו אפילו לצל"ש אחד קטן, למרות שעשו את מלאכתם ביעילות וכמעט ללא נפגעים? כמו זה נראה, כמות הצל"שים עולה ככל שיש יותר נפגעים והקרב הסתבך.

לאדם עתיק יש דעה מוצקה. הוא מגייס לעזרתו את מג"ד 51 (כובש תל עזזיאת) שאמר שבקרבות מוצלחים אין צל"שים וכיוון בדיוק להבדל שבין ביצוע מדויק, כפי שמצופה מיחידה צבאית, לבין קרב שהשתבש, שבו ביצוע המשימה והניצחון הם פרי התעלות אישית של בודדים. יחידות לא מקבלות צל"שים, נקודה.

מלחמת ששת הימים. כוחות צה"ל עולים לרמת הגולן
מלחמת ששת הימים. כוחות צה"ל עולים לרמת הגולן

כששני אורדונים מבלים יום שלם ביחד, טבעי שהפועל ר"ג תעלה בהקשרים שונים. העידו על כך הצבעים בהם התלבשנו – חולצות וכובעים אדומים, והצעיפים שבתרמיל. במסע בין המוצבים והדיון בלחימה ותוצאותיה, דיברנו גם על מה שהיה אז ב-1967 לצד האירועים במשחקים מול הפועל חיפה, עכו ובאר שבע. מושגים ותובנות מעולמות שונים התערבבו אלה באלה. יוסי קרא ליום הזה "אורדונים בעקבות לוחמים", וכיאה לקצין צה"ל השאיל מספר מונחים מהטרמינולוגיה הצבאית כדי להדגים את חולשות הקבוצה ולאיזה ערכים היא נדרשת.

הוא דיבר על הזדהות, כמרכיב משמעותי בגיבוש רוח יחידה. קשה לגרום לחייל לרוץ מול האש ללא הזדהות עם המטרה ועם היחידה. עם המרכיב הזה הולכת "אחוות הלוחמים". האנלוגיה, גם אם מופרכת מעט, מוכרת לכל אוהד ביציע. שחקני  דור הגביע ב"אורדון בטריבונה" קראו לזה "ערבות הדדית".

ויש את הנחישות – ההכרה שצריך ואפשר לעשות הכל  גם מול עדיפות של היריב שמולך. אוהדי כדורגל קוראים לזה "להתאבד על המגרש", "להעיף אותם באוויר". רק שבכדורגל לא נהרגים ולא מחלקים צל"שים, מקסימום מקבלים חוזים טובים. ויש את הדבקות במטרה, אותו מונח צבאי שגור של ביצוע בכל תנאי, שכולל נחישות, התרכזות ביעד, נאמנות ונכונות להקרבה. בטרמינולוגיית הכדורגל היא מקבילה לרוח המועדון ששואף תמיד לניצחון.

עמק הבכא. טנק סורי שנכבש ע"י הפועל ר"ג, כשברקע טנק ישראלי. שניהם ממלחמת יוכ"פ
אתר עמק הבכא. טנק סורי שנכבש ע"י הפועל ר"ג, ברקע טנק ישראלי. שניהם ממלחמת יוכ"פ

בדרך חזרה

לא השליתי את עצמי שהמסע הזה יספק תשובות יותר ברורות, אבל לפחות הבנתי את רמת הקושי. פתאום קלטתי שגם אנחנו, עם כל התכנון והמפות האוויריות המשודרגות, כשלנו והתרשלנו. צילומי האוויר נשכחו ברכב. כשהיה צריך אותם כדי להבין איפה אנחנו – הם לא היו. וכמו חיילי גולני ב-67 שטעו בניווט ולא מצאו את הנתיב לציר הנפט, גם אנחנו לא הצלחנו למצוא את הדרך שעשו אותם לוחמים אל תל פאחר.

היה מרתק. אם נתחנף לדרגים הבכירים, אולי נקבל על המסע הזה עיטור קטן. בכל אופן, הוא לא נשלם. השאלות הקשות ימשיכו לנקר.

מפת המסע (הנקודות הכחולות - מסלול ההליכה). 1. גבעת האם. 2. מוצב בורג' בביל. 3. מוצב תל עזזיאת. 4 תל פאחר
מפת המסע (הנקודות הכחולות – מסלול ההליכה). 1. גבעת האם. 2. מוצב בורג' בביל. 3. מוצב תל עזזיאת. 4 מוצב תל פאחר
מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “בחזרה לגבולות 67

  1. סתירות אינן עדות לחוסר תכנון מקדים אלא לזוית הסתכלות שונה של כל אחד, ממקומו הסובייקטיבי, בתוך מצב נתון.מאחר שתכנון אף פעם לא יכול לקחת מראש את המציאות המתפתחת בשטח בשעת אמת, גם אם הפקודה לוקחת שאבלונית מספר אפשרויות בסיסיות להשתנות תנאי הקרב, הרי שהיא לעולם לא תכיל את השינויים האמיתיים המתרחשים בפועל. תמיד בתחקירים אחרי קרב רואים את השונה והמבדיל בעדות חיילים שכל אחד ראה את הקרב מהנקודה שלו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s