הדילמה של דיין

ברית בין דדו ליגאל אלון שנרקמה מאחורי גבו של שר הביטחון, הביאה לישיבת ממשלה את הקלף המנצח שגרם להחלטה לתקוף את הרמה הסורית: נציגי ישובי הצפון * דיין שהתנגד לחזית הסורית נשבר * ואיפה היה רבין בכל הסיפור? 

דיין אישר - צה"ל עולה על הרמה, 9.6.1967

דיין אישר – צה"ל עולה על הרמה, 9.6.1967 (צילום: "במחנה")

ארבעה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים החליט ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול להעניק את התיק החשוב לרמטכ"ל לשעבר משה דיין. צה"ל כבר היה עמוק בתקופת ההמתנה המייגעת. המלחמה ריחפה באוויר. מתחת לשמש ההולכת ומתלהטת נמסו גדודים וחטיבות. מרבית אנשיהם גוייסו בבהילות חודש וחודשיים קודם לכן, וכעת נותרו בחוסר מעש. הקפיץ המתוח של הצבא זע בחוסר שקט ואיים להתפרץ. לוי אשכול מסתבך בנאום המגומגם ההוא, ובציבור נשמעים קולות למנות לשר הביטחון את הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין, איש רפ"י. אשכול שמכיר בטעות שלו בנאום שגרם להורדת המוראל נעתר. איש הפשרה והסבלנות פוטר את עצמו מההתעסקות עם מטכ"ל לוחמני ומותיר את העסק לאיש שמכיר היטב את הנפשות הפועלות.

דיין מקבל צבא ערוך ומוכן עם פקודות מבצע מסודרות. אשכול והוא רק צריכים לתת את ההוראה. ב-5 ביוני זה קורה. למחרת דיין מצעיד את עצמו בשערי העיר העתיקה בירושלים כנפוליאון של מדינת ישראל. ביום הרביעי למלחמה, אחרי ההצלחות הכבירות בגזרת מצרים וירדן, נפתח מו"מ עם מצרים על הפסקת אש. רק הגבול הסורי נותר ללא שינוי. פקודת המבצע "מקבת" לכיבוש מוצבי הקו הראשון ברמה הסורית מחכה לפקודת הפעלה. אלוף פיקוד הצפון, דדו אלעזר, טועם רק ממקצת ההצלחות (כיבוש שכם וג'נין), אבל רוצה את העוגה הגדולה. ממשלת ישראל מקבלת מסרים תקיפים עד מאיימים מבריה"מ להפסקת המלחמה, ואזהרות מלתקוף את סוריה. דומה היה שכאן הכל ייעצר.

אבל דדו לא מוותר. כשהוא נתמך על-ידי השר יגאל אלון, איש גינוסר שנוף ילדותו היתה הרמה שממול, הם מגייסים את ראשי ישובי אצבע הגליל, שבתחילת המלחמה כבר פנו בדרישה לנצל את ההזדמנות ההיסטורית ולהיפטר מהאש הסורית וממלחמת ההתשה שמלווה אותם שנים רבות. כשדיין מגיע לישיבת ממשלה ב-8 ביוני, הוא מופתע וכועס לגלות בה את ראשי הישובים, שאשכול התיר את השתתפותם כדי לשטוח את טענותיהם.

נציגי הישובים מודיעים שהם כבר לא יכולים לחיות תחת הסיוט הסורי ודורשים פעולה. יעקב אשכולי, איש כפר גלעדי, שעמד בראש המשלחת, הטיח בשרים: "שיגידו לנו שאנחנו לא חלק מהמדינה ואין אנו זכאים שצה"ל יגן עלינו כמו על יתר חלקי המדינה". הם מצליחים לשכנע את מרבית השרים שכדאי לנצל את הצלחות המלחמה כדי לכבוש את הרמה. דיין הוא הכמעט יחיד שמסרב לאשר. אולי קצת נבהל מעוצמת ההצלחה של צה"ל וחשש מצעד דרמטי נוסף שישבור את גב הגמל הרוסי ויביא לניתוק היחסים בין שתי המדינות. מצידו, אם הישובים כל כך סובלים מהסורים, אז שיעברו כמה קילומטרים מערבה.

הישיבה מסתיימת בכך שמבחינת הממשלה יש אישור לתקוף, אבל רק בהסכמתו של דיין. בשלב הזה דיין עודנו מתעקש שלא.

שר הביטחון חוזר בערב לביתו בצהלה, ובשעות הבאות חל מהפך בהחלטתו. את החשש מהרוסים מחליפים שיקולים בטחוניים, ומן הסתם גם אגואיסטים: ניצול גודל הרגע להאדרת שמו (עוד צילום מנצח עם מדים וכובע פלדה) וכניסה לדפי ההיסטוריה.

למחרת בשבע בבוקר הוא מצלצל לדדו ונותן לו את האישור. כדאי לשים לב שההוראה הגיעה לאלוף הפיקוד ישירות משר הביטחון. הסיבה: הרמטכ"ל יצחק רבין היה בששת הימים חצי מנוטרל, זכר להתקף החרדה בתקופת ההמתנה, שבמהלכה הציע לעזר וייצמן לתפוס את הפיקוד. וייצמן סירב. הוא לא רצה לפגוע ברבין וגם הביע חשש שהדבר לא ייתפס טוב בציבור ויגרום לירידת המוראל. ועדיין, גם אם רבין לא היה כשיר במאה אחוז, דיין בכל זאת עקף את הרמטכ"ל – את סגן הרמטכ"ל חיים בר-לב ואת ראש אג"מ עזר וייצמן, ומעל כולם את ראש הממשלה לוי אשכול – והורה ישירות לדדו לנוע מזרחה.

אכן, דרמה פוליטית.

לקריאת פרק מספר על משה דיין הקשור לזירה הסורית בששת הימים – לחצו כאן 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הדילמה של דיין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s