שכחו את הטנקים

שני סג"מים מהתעלות של תל פאחר נפגשו עם עזרא ברוש, מפקד הטנק שנע בראש גדוד גולני, כדי לקבל תשובות לשאלות מנקרות * בהזדמנות זו תבע ברוש את עלבון פלוגת השריון שלו שזכתה להתעלמות כמעט גורפת על חלקה בקרב * וגם: שיחה נוקבת עם אמנון ישראלי, טנקיסט נוסף מהקרב * את דעתו על מג"ד 12, מוסא קליין ז"ל, בגולני לא יאהבו לשמוע * הקרב על תל פאחר חלק 2 

עדיין מחפשים את הדרך לציר הנפט. מימין: עזרא ברוש עם שני מפקדי המחלקות של גולני בקרב תל פאחר, דני ביזר ושמוליק מורד

עדיין מחפשים את הדרך לציר הנפט. עזרא ברוש (מימין) עם שני מפקדי מחלקות של גולני בקרב תל פאחר, דני ביזר ושמוליק מוראד

"למ"פ שלי אמרתי – אני חותך מדרך ההטיה, לא נכנס לשדה המוקשים הזה, אני לא לוקח צ'אנס. פתחתי פתח הצלה לטנק כאמצעי נגד מטען חלול, לא היה איכפת לי מהאבק שנקבל, ויצאנו לדרך".

כך מספר עזרא ברוש, מ"מ טנקים בכיר בפלוגה ז' של גדוד הטנקים 377, שיצאה בראש לוחמי גדוד 12 לכיבוש תל פאחר ב-9 ביוני 1967. מולו יושבים קצת נרגשים שני מפקדי מחלקה של גולני בפלוגה א' שהשתתפו בקרב האכזרי הזה, הסג"מים דאז דני ביזר ושמוליק מוראד. שני אלה יצאו לפני כחצי שנה למסע מפרך אחרי עדויות הלוחמים מהקרב. זה קרה לאחר שמוראד התבקש על-ידי חברי עמותת מודיעין 10 אליה הוא משתייך (אנשים ששירתו ביחידת המודיעין 504) לספר על הקרב ועל חלקו בו בסיור שערכו אנשי העמותה באפריל 2013.

מוראד, אל"מ במיל' שאת שירותו אחרי גולני עשה בחיל המודיעין, זכה לעיטור המופת בקרב תל פאחר כשהמשיך לפקד על אנשיו גם לאחר שנפצע, החליט ללמוד מחדש את מאורעות הקרב וצירף לעניין את חברו הטוב דני ביזר (שניהם בני 68). לימוד הקרב הזה מעסיק אותם מאוד. עד כה הם נפגשו עם כ-20 מלוחמי הגדוד, אספו עדויות, מסמכים, צילומים ומפות, ויש להם כוונה להוציא ספר שישפוך אור מחודש על מה שידוע, ואולי אף לשבור כמה מיתוסים שהשתרשו בקרב הזה.

לראשונה בחייהם הם נפגשים עם איש השריון המרכזי שהשתתף בקרב, כדי לשמוע עדות ממקור ראשון ולקבל תשובות לכמה שאלות מציקות. למשל, האם באמת הטנקים לא הצליחו להתגבר על תנאי השטח ולטפס אל דרך הנפט. שהרי התכנון המקורי של הקרב היה שגולני פורץ מגבעת האם צפונה, חותך מתישהו ימינה, עולה אל דרך הנפט ותוקף את תל פאחר מהעורף. האם הטנקים היו אלה שאמורים לפרוץ להם את הדרך ונכשלו במשימתם?

ברוש מקבל אותם בלבביות בדירתו בחולון. ניכר שהתכונן היטב למפגש. על השולחן מסודרים בקפידה ספרים, מסמכים, מפות, שקפים וגם הצל"ש שקיבל בקרב הזה שבו נפצע קשה. עזרא (תומאש) ברוש (דרוושי), בקרוב בן 75, נולד בהונגריה, הספיק כתינוק לעבור את השואה, גדל בקיבוץ אלונים והתגייס לשריון ב-1956 (לא הספיק להשתתף בפועל במבצע קדש). למלחמת ששת הימים הגיע כאיש מילואים בדרגת סגן, מפקד פלוגת שרמנים (M-50). הוא מספר ששנתיים לפני מלחמת ששת הימים התאמנו בשריון על התקפות למקומות גבוהים, כולל תרגולת הורדת טנק מצוקים בנגב בעזרת כבלים ששני טנקים מחזיקים מלמעלה. ברוש זוכר את הצנטוריונים החדשים שהגיעו לארץ, שבפעמים רבות פרשו זחל. השרמנים הטובים והאמינים לא סבלו מפחד גבהים – "הוכח שהם יכולים לטפס הכי טוב על טראסות ומדרגות".

בימים שלפני הפקודה לכיבוש הרמה היו הטנקים של ברוש, אז בן 28, בפעילות נמרצת. הם הדפו את ההתקפה הסורית על קיבוץ דן (.6.6.67) ואף נסעו לאיזור מטולה כדי למשוך אליהם את האש שניתכה על החולה במטרה להקל על הישובים. לגבעת האם, מקום כינוס הכוחות לקראת הפריצה, הם מגיעים מהחניון שלהם ליד כפר גלעדי.

מוראד מבקש מברוש לספר על חלקם של הטנקים מרגע שעברו את גבעת האם לכיוון צפון. ברוש: "עלינו מזרחה, עברנו את דרך הפטרולים והגענו לציר ההטיה, ופנינו בו צפונה. ואז יש את כל הקטע של בורג' בביל, בחריאת"… מוראד: "בקטע הזה שהתחלנו לעלות יש תמונות שבהן נראים זחל"מים פגועים של חטיבה 8" (שנסעו מזרחה לכיבוש זעורה). ביזר: "אני זוכר כשעברנו את גבעת האם ראינו שם את המח"ט (יונה אפרת) ואחר-כך שני זחלים בוערים". ברוש: "מגבעת האם חטפתם ארטילריה ומרגמות. נענו מזרחה ומשם לציר ההטיה, נסעתי דרך שדות מעובדים כי ידעתי ששם אין מוקשים".

עיטור המופת, עזרא ברוש

עיטור המופת, עזרא ברוש

יום קודם, מספר ברוש, עלינו השריונאים לגבעת האם כדי לתכנן את המסלול. בשלב הזה פקודת המבצע "מקבת" לכיבוש הרמה הסורית התמהמהה. סיום המלחמה בחזיתות מצרים וירדן נראה באופק. המטכ"ל לחץ לתקוף את הרמה, משה דיין התלבט, הממשלה נחלקה בדעותיה ולבסוף הותיר רה"מ לוי אשכול את ההחלטה הסופית בידיו של שר הביטחון. סגן ברוש צפה מגבעת האם על השטח עם המ"פ שלו, נמיר, סימן לו איפה הטרקטורים יפרצו את הגדרות ובאיזה שטחים הוא לא מתכוון לעבור מחשש שהם ממוקשים. המוצבים הסוריים בלטו בזכות העצים הגבוהים שבצילם חסו. תרומתו הצנועה של המרגל אלי כהן ז"ל, ששיכנע את ראשי הממשל הסורי בחשיבות של נטיעת עצים שיקלו את החום על חיילי המוצבים. ותודה לאמ"ן ולמוסד על החשיבה המקורית והביצוע.

מוראד שואל את ברוש: כשפנית צפונה אל דרך ההטיה, האם זו היתה הדרך המקורית שלכם? ברוש: "כן". מוראד: "כמה מרחק היית צריך לעבור בהטיה כדי לפנות לציר הנפט?". ברוש: "בערך 800 מטר" (הערה: הדרך היתה ארוכה יותר – כשני ק"מ). איש השריון הוותיק פותח מפה טופוגרפית ומצביע על הנקודה: "מפה הייתי צריך לחתוך למעלה, היינו צריכים להיכנס מדרום לעין א-דיסה לעלות על השלוחה ומשם לתקוף באש את תל פאחר ולסייע לגדוד".

מוראד נדרך, לוקח את המפה, מתחיל להעביר אצבעות על נקודות ציון ונכנס לעומק העניין. "מה שאתה זוכר, יש את השלוחה של המעיין, השאלה היא האם פנית מזרחה כדי לעלות לציר הנפט? תסביר לנו מה קרה שהייתם צריכים לעלות על השלוחה?".

ברוש, נראה כמי שחי את הקרב ההוא, כאילו לא עברו 46 שנים. "הגענו לעמדות ירי מול תל פאחר אחרי שעלינו מההטיה מרחק של בסביבות 350 או 400 מטר, זה חתיכת דרך. מהנקודה הזו בעמדות האש (כ-800 מטר דרומית לתל פאחר) ירינו תשעה פגזים על המוצב".

אלא שכאן, מספר ברוש, הם קיבלו הוראה מהמג"ד מוסא קליין ז"ל לחזור לציר ההטיה. לדבריו, קליין שלח חבר'ה לחפש את הדרך המקשרת בין ציר ההטיה לציר הנפט, אבל אלה חזרו ואמרו לו שהשטח בלתי עביר. "אנחנו הגענו לנקודת הפיצול, במקום שבו פונים ימינה ועולים לכיוון עין עדיסה כדי לתת משם חיפוי לחי"ר. פה הגדוד שלכם היתה אמורה לעלות לציר הנפט, זו היתה התוכנית".

מוראד: "כשפניתם לשלוחה ועליתם לעמדות ירי ויריתם, לא היתה פלוגה שעקפה אתכם בדרכה למעלה". ברוש: "לא, הם הלכו מאחורינו, אני יודע שפתאום הגיע אלינו מישהו מגולני ואמר לנו – מוסא רוצה שתחזרו לציר ההטיה, תוקפים חזיתית את תל פאחר". מוראד: "כלומר, היה ניסיון ללכת לציר המתוכנן (לדרך הנפט) ומוסא אמר לכם לחזור לציר ההטיה ולתקוף חזיתית?". ברוש: "נכון. היינו למעלה ארבעה-חמישה טנקים, המ"פ שלי היה אחריי עם עוד חמישה-שישה כלים. למזלו ברגע האחרון כשעבר לטנק, הזחל שלו חטף פגז. אנחנו היינו ארבעה-חמישה טנקים ביעד העליון, ירינו תשעה פגזים למטרה ואז קיבלנו הוראה לחזור למטה".

ברוש אומר שהוא זוכר חיילי גולני שטוענים שהם לא מוצאים את הדרך המחברת את ההטיה אל ציר הנפט. ביזר ומוראד מתעקשים להבין האם הטנקים הם אלה שנתקעו בדרך למעלה ולא הצליחו להתגבר על תנאי השטח ולהגיע לציר הנפט. כאן ברוש מפתיע אותם: "אנחנו לא היינו מתוכננים בכלל להגיע לדרך הנפט. אנחנו היינו צריכים לעלות על עמדות אש בעין דיסה ולתת לכם סיוע משם, זה הכל". לשאלה האם הטנקים היו יכולים לעלות ולהגיע לכביש הנפט, אם היו נדרשים לכך, הוא עונה בפשטות: "כן, לא היתה שום בעיה. אנחנו הגענו לשלוחה, נתנו סיוע אש ואז קיבלנו הוראה לרדת להטיה ולהוביל משם את הכוחות לחזית של תל פאחר".

ברוש עולה על טורים: "הטעות פה היא לא שלנו, העובדות בשטח, ואני זוכר היטב את המשפט הזה שאמרו גולני – אנחנו לא מוצאים את המעבר לכביש הנפט. זה היה או סגל (מ"פ ב' של גולני, שישב בטנק), או אחד הסמלים או מוסא (קליין, מג"ד 12), לא זוכר מי".

בשלב הזה ברוש עוזב לרגע את שדה הקרב ועובר לעניין אישי שמציק לו: "לצערי אחרי המלחמה לא יכולתי לדבר על הנושא הזה עם יונה אפרת (מח"ט גולני שהיה במהלך הקרב בחפ"ק בגבעת האם). בזמנו ביקשתי להיפגש איתו והוא לא רצה. נשאלת השאלה – נודע לי שמפיקוד צפון תוך כדי הקרב התקשרו ליונה אפרת ושאלו מה קורה, למה אין דיווח מגולני, איפה הם, מה הם כבשו ומה לא. מכל הסיפור הזה חורה לי שבזמן שנפצעתי המפה שלי שהיתה תקועה לי בחגור מקדימה עפה לי בזמן שנפגענו ואבדה. אני בערתי, אולי היא נשרפה. המפה הזו היתה מוכיחה בדיוק מה היו היעדים שלנו".

ביזר ומוראד הגולנצ'יקים מחזירים את הסיפור לעין א-דיסה. הטנקים שלך, הם אומרים לו, עלו על השלוחה, הפגיזו את המוצב הסורי, חיילי גולני בינתיים לא מצאו את התוואי שדרכו הם אמורים לעלות, מצד דרום יש פקק של זחלים וטנקים, חלקם כבר נפגעים ועולים בלהבות, הכוח תקוע באמצע, חוטף אש והמג"ד קליין מחליט שאין ברירה – ממשיכים צפונה ותוקפים את התל ממערב למזרח (מהחזית).

מוראד מתאר את הסיטואציה החדשה על דרך ההטיה צפונה: "הטנקים עכשיו בראש, אחריכם המג"ד, אחריו המ"פ (אהרון) ורדי, ואני הייתי בזחל אחרי ורדי. בקטע מסויים הייתי הזחל האחרון בכוח כי הזחל"מים שמאחוריי חטפו פגזים ונתקעו, חיילים קפצו מהם והשיירה נעצרה והתחילו לטפל בפצועים. אני לא זוכר את הקטע שהטנקים עלו למעלה לעמדות האש בשלוחה. אתה עזרא טוען שבשלב מסוים הם פנו לצד הדרומי של השלוחה ועלו מזרחה, אנחנו לא עלינו ברגל, נשארתי בזחל וגם ורדי היה בזחל. המשכנו לנוע באיטיות אחרי המג"ד והטנקים צפונה על ציר ההטיה".

ברוש: "כמו שאמרתי, אנחנו היינו בעמדות האש בעין דיסה כמו שהיינו אמורים להיות. אבל את המשפט הזה של מוסא קליין לעלות חזיתית על תל פאחר אני זוכר. עוד לא נרדמתי מהנרקוזה שנתנו לי אחרי שנפצעתי – ואני זוכר את זה. מוסא נתן הוראה לעלות חזיתית, הוא עקף אותי ואז קיבל פגז על המכסה מנוע. דן שילון (כתב קול ישראל) עף החוצה. הוא ויעקב העליון (מפקד טנק בכוח של ברוש) נפצעו ושניהם הלכו להתפנות. ברגע הזה כשהכל השתבש ניתנה הפקודה להתחיל לתקוף".

ביזר: "בין כל זחל"ם לזחל"ם יש פקודה שאומרת שצריך לשמור מרחק של 50 מטר בין אחד לשני". מוראד: "אני הייתי די צמוד לזחל"ם של המ"פ ורדי, 20-15 מטר מאחוריו".

מוראד מניח את מפת השטח ופונה לברוש: "אתה אומר שהלכתם לפי התוכניות והגדוד היה צריך ללכת אחריכם ואז לעלות לציר הנפט. הנה המפה, זאת מפה שעשו בני אדם על סמך תצ"א". עכשיו שלושתם מתעמקים בשאלה האם מעין עדיסה יש תוואי עביר אל כביש הנפט (ראו מפה בהמשך).

מוראד: "אתה מספר שאתם עליתם לעמדות ירי, מאחוריכם בוואדיון שמדרום הלכו סגל וכל אלה שחיפשו את הדרך ולא מצאו אותה, ואז המג"ד נתן לכם הוראה לחזור לציר ההטיה?. שמע, אנחנו שמענו מאנשים שאומרים שהסיבה שהגדוד לא עלה מציר ההטיה לציר הנפט היה משום שהטנקים לא יכלו ולא רצו לעלות את העלייה עד ציר הנפט". ברוש: "לא מסכים. את הסיפור הזה כבר חוויתי, חלמתי וכתבתי".

עכשיו ברוש מתפזר קצת ומגולל אנקדוטה שמתארת את המודיעין שקיבלו לוחמי השריון: "ביקשו שאתן הרצאה ב-8200 אצל אורי שגיא (היה מ"פ בגדוד 51 שכבש את תל עזזיאת). הזמינו אותי לספר על תל פאחר באירוע. אמרו שזה בפני 60 איש, אמרתי שאני לא רגיל לתת הרצאה בפני קהל גדול, הרגיעו אותי שיהיה בסדר. הגעתי לבסיס בגלילות, לאודיטוריום, ואני רואה לא 60 איש אלא מאות אנשים, חלק עומדים במעברים מרוב שאין מקום ואני מקבל פיק ברכיים. אמרתי לקצינת החינוך שאני אדבר אחרון כדי לשבור את ההתרגשות שלי. השלושה שלפניי דיברו על המודיעין שהיה לקרב הזה, כי אני אמרתי בתדרוך שקיבלנו שלא היה לנו שום מודיעין. ואז אורי שגיא סיפר מאיפה הגיע המידע על תל פאחר. מתברר שהיה איסוף של ניירות מבצעיים סוריים שהחיילים שלהם השתמשו בתור נייר טואלט, ורועים בדואים היו אוספים אותם ומעבירים לצה"ל. פתחתי את ההרצאה ואמרתי – עכשיו אתם מבינים שכל המודיעין למבצע הזה היה מהתחת. כולם פרצו בצחוק וזה שיחרר אותי מההתרגשות".

ספציפית לעניין המודיעין הוא מספר: "בשנה שלפני מלחמת ששת הימים, כאיש מילואים הייתי בכל התדריכים והתצפיות בצפון שביצע השריון לאנשיו – אם זה בצמח, או בתצפית מעין גב אל סוסיתא ומקרית שמונה. הפסדתי בגלל זה ימי עבודה, פה שלושה ימים, פה ארבעה, אבל הייתי בכל התצפיות, לא החמצתי אף אחד. בכל התדריכים האלה קיבלנו מידע ברמה של איזה סוגי טנקים יושבים במחנה הבניאס, אבל את השם 'תל פאחר' לא שמעתי בחיים שלי. כל הזמן דיברו על תל עזזיאת כמוצב פיקוד, אבל עזזיאת התברר בדיעבד היה מוצב בשביל לירות על טרקטורים. כשיצאנו לקרב לא ידעתי מה זה תל פאחר, הוא היה בשבילי מספר של מוצב".

מכיוון שגולני לא מצאו את הדרך לכביש הנפט ומכיוון שמכאן החל השיבוש בתוכנית והכוחות הגיעו בשל כך לפאתי תל פאחר מוקדם מהצפוי, הם ספגו לא רק אש סורית, אלא גם ארטילריה צה"לית שהמשיכה להרעיש את האיזור. לברוש אין ספק בכך, וגם עדות של חברו בטנק שאחריו, אמנון ישראלי (ראו בהמשך), מחזקת את הדברים. "הלו"ז התקצר", מספר ברוש, "היינו קרובים לתל פאחר וקיבלנו ממטרה של מרגמות מלמטה. איך אני יודע? קיבלנו מנה של זרחן".

ברוש ממשיך: "כל הזמן בער לי בראש למה הכל השתבש. אף אחד לא בא ואמר שפה היו טעויות. אני לא מתפלא שאחד כמו שירזי (לוחם גולני שנשכב על הגדרות) קיבל את אות הגבורה. הגיבורים באים רק כשיש טעויות, כשהכל משתבש. אין לי שום ביקורת על אף אחד, אבל צריך שיידעו את האמת. התוכנית השתבשה כשגולני אמרו שהם לא יכולים לעלות לציר הנפט, ולא בגלל הטנקים, ואז חזרנו על עקבותינו ועלינו חזיתית. אני הספקתי להגיע לחזית של תל פאחר (ממערב), לירות קצת מקלעים ואז קיבלתי מהבניאס (מצפון) פגז חודר שריון שעצר אותי, הפכתי למטרה נייחת ומיד חטפנו פגז מתול"ר בתל פאחר".

מפה (משוערת) של כוח ברוש בקרב תל פאחר. השביל הלבן מימין - כביש הנפט. בכחול: דרך ההטיה. להגדלה - לחצו

מפה משוערת של כוח עזרא ברוש בקרב תל פאחר. בלבן למעלה מימין – כביש הנפט. בסגול – אפשרות מעבר בין ציר ההטיה (בכחול) לציר הנפט. בלהט הקרב, לוחמי גולני לא הצליחו למצוא את הדרך העולה. להגדלה – לחצו

כל חמשת אנשי הצוות נפגעו, אחד נהרג. ברוש נפצע קשה. חלק מרגלו נכרתה, הוא איבד עין ובער כולו. על אף מצבו הקריטי, דאג שכל הצוות ייחלץ מהטנק, עזר לאחד מחייליו שנתקע, דאג להביא עזרה ראשונה, נתן הוראה ליצור קשר על ערוץ חירום חש"ן, ורק אז התגלגל על האדמה כדי לכבות את עצמו.

ברוש: "שכבתי פצוע מאחורי הטנק ומשם ראיתי את כל המלחמה, איך הלוחמים עולים על התל". מוראד: "אני הייתי בכוח של מ"פ א' ורדי שעלינו על השלוחה הדרומית". ברוש (מחבק אותו): "כל הכבוד על האומץ שלכם".

ברוש: "ראיתי את הקרב כאילו שאני בסרט. אחרי שנפגענו הפחד שלי היה שהסורים ייצאו מהמוצב וישחטו אותנו ואף אחד לא יידע. נתתי הוראה לוורסנו ניסים שלא לתת לסורים לצאת ולחפות על הנפגעים, ובאמת הטנקים של המחלקה שלי נעמדו 100 או 150 מטר מאחוריי והשגיחו. יותר מארבע שעות שכבתי שם עד שפוניתי. הנהג שלי עשה לי חוסם עורקים לרגל, שמתי לי תחבושת אישית על העין, זחלתי מאחורי הטנק, הוצאתי מהכיס תמונה של הילדים שלי ועם העין הבריאה הסתכלתי עליהם וגם על החיילים שעולים זה על הגב של זה ועוברים את מכשולי הגדרות. ככה נשארתי עירני כל הזמן".

ביזר: "אני רוצה לדעת כמה טנקים שלכם היו לפני המג"ד מוסא". ברוש: "רק המחלקה שלי, ארבעה טנקים. כשמוסא אמר שעולים חזיתית, כל המחלקה שלי תפסה עמדות לאורך ציר ההטיה. אני עליתי ראשון לכיוון המוצב, כל היתר היו 200 מטר אחריי". ביזר: "המג"ד היה אחריכם, אני רוצה לדעת למה אתה לא היית קרוב למג"ד, למה היו צריכים לשלוח אליו שליחים?" ברוש: "כולם היו מבולבלים". ביזר: "ורדי (המ"פ) אמר לנו שבינו לבין המג"ד עמדו הטנקים". מוראד: "אז אתם עמדתם פה ואנחנו הסתערנו חזיתית ממערב למזרח. האם אתה זוכר את הסמג"ד שלנו, זוהר, שהגיע אליכם יותר מאוחר? אני רוצה לאמת איתך איזה עניין. שאחרי שעלינו על התל הגיעו לפה עוד כוחות של הגדוד. אני שואל אותך – כשאתם נשארתם בעמדה שלכם היה קטע שבו כ-30 חיילים ניסו לעשות הסתערות נוספת ממערב למזרח, האם אתה יודע על זה משהו?". ברוש: "כן, אני זוכר שהיה ניסיון כזה".

ביזר: "היתה מסופחת אלינו כיתת הנדסה והם הכניסו בונגלור לגדר"… מוראד: "אנחנו בסך הכל מנסים להגיע לכל מי שהיה בתל, רוצים להגיע לסיפור האמיתי".

שלושתם מודים שגם אם יש גירסאות סותרות מהאירוע, הוא נובע מכך שכל אחד רואה את הדברים מהזווית שלו, וזה בסדר. אבל מה שלא בסדר, אומר ברוש, שיש אנשים שמנסים לעוות את ההיסטוריה. הוא מספר שלפני שנים הוזמן על-ידי ד"ר מאיר פעיל והיסטוריון נוסף למפגש מיוחד בתל פאחר. 14 לוחמים מגולני ועוד ארבעה משריון. התכנסו ליד המקום בו עומד הזחל"ם בכניסה לאתר וכל אחד סיפר את הגרסה שלו. ברוש: "היה שם בחור שהתחיל לספר דברים ומיד הבנתי שמשהו לא בסדר. שאלתי אותו איפה אתה היית בדיוק והוא אומר שהיה בזחל השמיני או תשיעי, כלומר היה בכלי הכמעט אחרון שעלה למעלה. אמרתי לו – אז איך אתה מספר מה היה על הגדרות אם היית כמה מאות מטרים מאחורה? וכאן בעצם נגמר כל התחקור הזה".

אני מעמת את ברוש עם הטענות של אנשי גולני על תפקודם של הטנקים. באתר Fresh, בשרשור עתיק, ארוך וסבוך העוסק בכמה חללים נפלו בקרב תל פאחר, אבל דש גם בפרטי הקרב, מובאת מפי אדם המתכנה "מתנהל לאיטו ובא בעיתו" עדות של קמב"צ גדוד 12 יוסי פרידמן. וכך נכתב שם: "פרידמן בעצמו בצומת הקריטית בעין א-דיסה, עלה רגלית כדי לבדוק את המתלול וחזר עם מסקנה שהוא עביר. אולם טנקי השרמן המיושנים לא הצליחו לטפס, זחליהם התחפרו בעפר והתמסורות שלהם שכללו מצמד ידני, בניגוד לטנקים החדישים, בעלי מצמד שמן חצי אוטומטי, התחילו להישרף".

ברוש: "הקמב"צ הזה בהזיות גמורות. שום תוכנית לא היתה לנו לעלות לציר הנפט. אנחנו עלינו בשלוחה של עין דיסה, זו שלוחה עם אבנים, אם נגיע לשם יום אחד אתה ואני, אראה לך שלא רק עם טנקים אפשר לעלות למעלה". ומה לגבי הבעיות המכניות של הטנק? ברוש: "קשקוש בלבוש. גם אם יש שיפוע של 20 ואפילו 27 מעלות אפשר לעלות. אם עלינו לאן שעלינו אני מאמין שהיה אפשר לעלות הלאה. השרמנים הם טנקים עם עבירות גבוהה והיה לנו צוות מצוין, נהג שסמכתי עליו ולא היה צריך להגיד לו כלום. כולם צוותים מעולים, גיוס אוגוסט של אחרי מבצע קדש, מושבניקים וקיבוצניקים. מאחוריי נסע אמנון ישראלי, מפקד טנק שבמבצע קדש היה איש צוות של בריל הגדול (אלוף משה בר-כוכבא) והשתתף במארב הכי יפה בהיסטוריה של השריון".

ושוב, באשר לטענה שהטנקים לא הצליחו להגיע לציר הנפט ובשל כך כביכול הכשילו את גולני, ברוש חוזר ואומר: "לא היתה לנו שום תוכנית שאמרה שאנחנו צריכים לעלות על דרך הנפט. הקמב"צ של גולני אולי חשב על זה, אבל לנו לא היתה פקודה כזו. היינו צריכים לעמוד לצד המוצב הסורי ולתת רתק לגולני. אני כל כך מצטער על המפה שאבדה לי".

הטנק הפגוע של עזרא ברוש למרגלות חזית תל פאחר (צולם מהמוצב לאחר הקרב)

הטנק הפגוע של עזרא ברוש למרגלות חזית תל פאחר (צולם מהמוצב לאחר הקרב)

בשלבים מסויימים השיחה סטתה לשאלה אם יש גורם כלשהו שניסה לטייח את מאורעות הקרב ולהעלים מסמכים. ברוש משוכנע שיש דברים בגו. "למה כל המג"דים לא באו לעזרת מוסא קליין? למה לא באו מג"דים אחרים? אפילו דדו שאל בזמנו איך זה שאף אחד בפיקוד לא ידע כלום מיונה אפרת".

ברוש שוב שולף מפות וחוזר לנקודה שבה הוא יורד מעין א-דיסה להטיה. הדיון ניצת מחדש. מוראד מנסה להתחיל לסכם את המפגש, אבל למעשה מחזיר את כולם שעה אחורה: "בפגישה איתך אני התרגשתי", הוא אומר לברוש, "אני שמח לפגוש בך, אתה לוחם גדול. מה שאני רוצה לומר לך ששמענו הרבה עדויות והדבר שחידשת לנו זה בקטע שהיתה מחלוקת שבתנועה בציר ההטיה, כשפניתם מזרחה ועליתם בחלק הדרומי של השלוחה ויריתם לתל פאחר ושחיילים הלכו מדרום לכם וניסו לראות אם יש דרך, ואז המג"ד מבין שהוא לא יכול להמשיך מזרחה לציר הנפט, ובלית ברירה לוקח את הכוח ורץ קדימה על ההטיה ומגיע לתל ממערב – אני לא ידעתי, ופעם ראשונה שאני שומע אדם מעדות חיה, שהיה בטנק הראשון שהוביל, שאומר שניסו להתחבר (לציר הנפט) ולא הצלחנו".

ברוש: "זה היה ניסיון כושל כי אני בטוח שלא התאמצו מספיק כדי למצוא את הדרך הנכונה, זו היתה הטעות הראשונה". בגלל זה, ממשיך ברוש, לקחו אותנו ישר ללב האש, בלי סיוע אווירי ובלי כלום.

מוראד: "האם בוואדי (שמדרום לשלוחת עין א-דיסה) היה אפשר להתחבר לדרך הנפט?". ברוש: "אם עלינו בשלוחה הזו על הציר, אז גם הזחלים היו יכולים לעלות, אבל המג"ד אמר שאנחנו לא מוצאים את הדרך".

מוראד מתגרה בברוש: "בגולני יש סברה שאומרת שאי ההתחברות לציר הנפט מדרום-מזרח נובעת מזה שהשריון לא הצליח להתחבר לשם".

ברוש: "נא באוזן. לא עלינו למעלה כי זו לא היתה המשימה שלנו להגיע למעלה. אם היינו נדרשים לעלות למעלה היינו מגיעים למעלה. כשצריך לעשות – עושים. הנה אני, נקטעה לי הרגל, נשארתי בלי עין, כולי נשרף ועם כל זה צודדתי צריח, הוצאתי אנשים מהטנק, משכתי את התותחן שלי וזרקתי אותו החוצה, ארגנתי את כולם, אין דבר שאי אפשר לעשות".


סרטון – המפגש בין לוחמי גולני לעזרא ברוש מפקד מחלקת הטנקים בתל פאחר. לחצו פליי

ואחרי כל זה, כשהטנקים נוסעים בראש חיילי גולני, חוטפים פגזים, נפגעים, אנשים נהרגים, נפצעים וממשיכים להילחם, השריון מוזכר בקושי, לכל היותר כהערת אגב, בסיפורי קרב תל פאחר. ברוש נושא עמו את כאב המלחמה בכל יום. רגל קטועה, אישון קרוע ("העין של תל פאחר", הוא קורא לה). בגופו תקועים ארבעה רסיסים בגודל 9 מ"מ ועוד כ-300 רסיסונים זכר לאותו מטען חלול שירה התול"ר. בקרוב יש לו ניתוח, עוד ניתוח בשרשרת ארוכה.

השכחה של פעילות הטנקים מהקרב הזה מרתיחה את איש השרמנים האנרגטי: "אני תובע את עלבונו של חיל השריון שנאמר עליו שלא הצליח לטפס אל ציר הנפט. לאן היינו צריכים לטפס שלא טיפסנו? שמישהו יראה לי אם היתה לנו פקודה כזו". ביזר: "קמב"ץ הגדוד, יוסי פרידמן, מספר שבמקום הזה של הפנייה מזרחה, הוא היה עד לוויכוח עם מ"פ הטנקים, נמיר, שסירב לתת פקודה לעלות למעלה". ברוש: "אבל עובדה שעלינו למעלה" (לעמדות האש על השלוחה).

הוא מספר שנכדו ששירת בגולני ביקש שיגיע ליחידה לספר להם על מה שעבר בתל פאחר, אבל הסבא סירב: "אני לא יכול לספר לגולני סיפור שהם לא יאמינו לו. הם מרחו סיפורי בדים על תל פאחר. אם תשאל אנשי גולני על הקרב הזה, הם יגידו שלא היה שם שריון. בשום מקום לא אמרו מה הטנקים אמורים לעשות, או שהיה משוגע אחד בשם עזרא ברוש שעלה חזיתית על המוצב. כמה חודשים אחרי הקרב הייתי בתל פאחר וישבו שם חבר'ה שסיפרו סיפורים מאוד לא מדוייקים. חשוב שכולם יידעו שפלוגה ז' של 377, תשעה טנקים, כולנו הגענו לתל פאחר, מלבד טנק אחד שפרס זחל ליד גבעת האם מסיבה לא ברורה".

תמו ארבע שעות של מלל סוחף, אמוציונלי וטעון. השולחן התברדק לגמרי. המסמכים התפזרו לכל עבר. בחלל עמדו הדי הדברים, ניכר שהאנשים ניסו להבין משמעויות ולהתאים את הקרב למציאות מעט אחרת שנפרשה בפניהם.

"אני מאוד מתרגש מהמפגש הזה", ברוש מלווה אותם לדלת. "דיברתי בחיים שלי הרבה על הקרב הזה, התראיינתי לעיתונים, הוצאתי ספר על חיי, אבל זו פגישה ראשונה עם לוחמים אותנטיים שמנסים להגיע לסיפור האמיתי ולחקר האמת".

גם בחדר המדרגות ניכר שהפרידה קשה עליו: "זה חשוב מה שאתם עושים, הצבא נותן מדריכים ומרצים של תורת חש"ן ומורשת קרב לספר סיפורים שחלקם לא נכונים. אני כבר שנים מנסה להגיע לתורת חש"ן כדי לראות מה נכתב שם על הקרב שלנו, כי מה שמסופר שם זה טרי. הסיפור האמיתי של קרב תל פאחר זה לא אך ורק גולני, הוא צריך להיות מסופר על-ידי לוחמי גולני ושריון שהשתתפו בו ביחד".

חודשיים אחרי המלחמה. עזרא ברוש חוזר לתל פאחר ליד הגל המניע של הטנק שלו (להגדלה לחצו)

כחודשיים אחרי המלחמה. עזרא ברוש חוזר לתל פאחר (ברקע) למקום בו נפגע הטנק שלו. להגדלה – לחצו

אמנון ישראלי: צעקתי למוסא קליין שאני אהרוג אותו, היה שם ברדק שלם

אמנון ישראלי היה איש צוות בטנק שנע בעקבות הכלי של עזרא ברוש. צלצלתי אליו כדי לוודא שהפקודה של הטנקים היתה באמת להעניק חיפוי לגולני – ולא להגיע לציר הנפט. ישראלי, כיום בן 75 וחצי, מתחיל לזעוק עוד לפני שסיימתי את השאלה. "המפקד שלהם, מוסא (מג"ד 12), תקשיב לי טוב, אני צעקתי לו במכשיר הקשר ואמרתי לו שאם אחרי הקרב שנינו נישאר בחיים – אני הורג אותך".

למה?

ישראלי: "קודם כל מה פתאום היה קטע שהזחלים הלכו לפני הטנקים? הטנקים הם אלה שפורצים ראשונים. אם ייפגע טנק אז ימותו שניים-שלושה, אבל לפחות לא עשרה איש בזחל"ם. רציתי להרוג אותו, מה זו הטיפשות הזו לתקוף ככה את תל פאחר?".

ישראלי חוזר להתחלת התזוזה מגבעת האם, בשלב שבו מספר זחל"מים מחטיבה 8 החלו לנוע ונפגעו כמעט מיד מהפגזה סורית כבדה. אחד הזחל"מים האלה הוא הצילום המפורסם שמסמל יותר מכל את הפעולה כולה – התמונה הכי מרגשת. ישראלי: "הזחל"מים האלה נסעו לפנינו, החיילים שלהם עושים לנו שלום ופתאום כולם באוויר. אתה לא יכול לדמיין לעצמך מה זה לראות דבר כזה. אני עליתי על הגוויות שלהם, אלה היו חתיכות אש. אני דורס אותם, האטתי קצת עם הגז ואז קיבלתי צעקה מאחור שאני מעכב את כל הכוח".

ישראלי מאשר כי הטנקים שהובילו את גולני לא היו אמורים להגיע לציר הנפט. "כל הטמטום היה שהיינו צריכים לעזור לגולני והמטרה הסופית היתה שנגיע ראשונים לתפוס את גשר הבניאס, אבל הם (הסורים) חיסלו את הגשר עוד לפני שהגענו".

מדוע אתה אומר "טמטום"?

"בתדרוך אמרו לנו תעלו שמאלה ותסעו עד הגשר, אמרו שתל פאחר יירו עלינו קצת, ואז נכניס להם שני צרורות ונחסל אותם. הם נתנו לנו רושם שזה מוצב עלוב".

מי אמר לכם את זה?

"מוסא קליין בתדרוך ערב קודם. הוא אמר לנו שזה מוצב מסכן, ששני צרורות ישתקו אותו. חוץ מזה לא קיבלנו שום אינפורמציה, כלום. היינו רגילים לקבל אינפורמציה לפני כל קרב, פה לא ידענו כלום. עולים – אז עולים, אמרו שלא נהיה הראשונים שנעלה. אז אמרו. התחלנו לנסוע, קיבלנו אש, נעמדנו קצת, הכנסנו חמישה פגזים, חיסלנו תוך שניות כמה מוצבים קטנים בדרך. חלק מהטנקים עלו למעלה (מתכוון לברוש שטיפס לעין א-דיסה), אני ואחרים פנינו שמאלה. הטנק שנסע מאחוריי של יעקב העליון חטף מרגמה, אחר כך הטנק של המ"פ שלנו (נמיר) חטף מרגמה בחבית הגריז. נמיר עלה בקשר והודיע שהפלוגה שלנו הושמדה. תשמע, אני אחרי המלחמה תפסתי את ישראל טל (מפקד גייסות השריון) שבא לבקר מישהו בתל השומר, סיפרתי לטל על הביזיון של תל פאחר. הוא הכניס אותי לאוטו שלו וסיפרתי לו חצי שעה מה קרה, על זה שנמיר הודיע שהפלוגה הושמדה. אחיו של אחד מהפלוגה שלנו, שהיה נהג של עזרא ברוש, שמע את זה, נהייה לו חושך בעיניים כי אח שלו גם הוא היה בעלייה הזו".

למה נמיר דיווח ככה?

"כי הוא רצה לגמור את הקרב הזה ולהסתלק. הוא עשה לנו בושות".

טנקי שרמן תוקפים בחזית הגולן 1967

בחזית תל פאחר לאחר כיבושו. למעלה: הטנק הפגוע של ברוש (אפשר להבחין בזרקור שעל הקנה). מימין: טנק אמ.אקס-13 סורי שננטש

ישראלי מתאר את הרגע שבו הטנקים מגיעים לאיזור שמתחת לתל פאחר. הוא מספר על מקלען מזחל"ם סמוך שמתרומם כדי לירות – ומקבל כדור בראש. עוד ניסיון ירי מזחל"ם לידו – ועוד חייל שנפגע. "כל הזחל"מים קיבלו אש מדוייקת מהתל. אז פתחנו מדפים וחיפשנו את הצלף בעיניים. ראיתי שהוא שוכב מאחורי איזה מתלול, הבנתי ששום זחל"ם לא יעזור, אז דחפתי מהר פגז לכיוונו, יריתי ח"ש כי כבר היו חבר'ה שלנו על התל, שלא יעופו עליהם רסיסים. שיתקנו את המחבל הזה והחבר'ה שלנו מהתל ירו מהר רקטות שנדע שהם שם".

בוא נחזור להחלטה של מג"ד 12 לתקוף מהחזית.

"החלטה טפשית של מוסא. כשהתחיל הקרב על התל הגיעו אלינו מלמטה (משטח ישראל) שני חבר'ה מאיזה קיבוץ, הם הדריכו אותנו איך להגיע לציר הנפט בלי בעיות. ובאמת הצלחנו בסוף להגיע למעלה ולירות משם. אבל קודם, כשהגעתי לאיזור תל פאחר, ראיתי את הברוך. חלק הולכים ימינה, חלק שמאלה. הכי כאב לי לראות שמוסא מעלה את החבר'ה מקדימה. היו כמה אפשרויות איך לפתור את הקרב הזה. קודם כל מה הבעיה לבקש מחיל האוויר סיוע ולחכות כמה דקות? חיל האוויר היה נותן נפל"ם אחד שהיה חוסך את כל ההרוגים. מוסא היה יכול להגיד שבלי ריכוך הוא לא עולה. מה המהירות הזו לתקוף? היא עלתה בחייהם של רבים. נכון שלא הוא הרג אותם, אבל הוא גרם למותם. היה שם ברדק שלם, החבר'ה שעלו על התל לחמו על החיים שלהם".

ישראלי מספר שהיה כ-200 מטר אחרי הטנק המוביל של עזרא ברוש. "אמרו לנו להרביץ אש על התל, אבל מצד שני צעקו שלא נירה כי יש לנו שם אנשים. האמת שבקטע שמול תל פאחר שריון לא יכול לפעול באופן רציני. זה כמו טנק בשטח בנוי, במה נפגע? מרגע שהתקרבנו לתל אי אפשר היה לירות כל כך בגלל הזווית. היינו צריכים לשנות עמדה, לקחת אחורה. ככה חיסלנו את הצלף. עוד לפני זה היתה לנו המתנה. לא ידעתי איפה ברוש, לא ידעתי כלום. כשהוא נפגע אני אפילו לא ראיתי (כנראה בגלל גבעה שהסתירה). הנהג שלו הגיע אלינו וביקש שנקפוץ לשם ונביא עזרה. תראה, אני לא קלטתי כל מה שקורה, אי אפשר לקלוט הכל במלחמה. כל אחד יש לו את הנקודה שלו מהקרב".

על הטענה כאילו השרמנים לא היו מצליחים לעלות לציר הנפט הוא אומר: "שלא יספרו סיפורים. השרמנים עשו את כל המלחמות ולא היינו עם מנועי בנזין אלא עם דיזל, ועוד הורידו מהכוח של הטנק שלא יתהפך. שרמן יכול לטפס גם בזווית 31. הטנקים האלה היו טובים, נכון שהיו בהם תקלות, אין טנק שאין לו תקלות, אבל בתור טנקיסטים ידענו להתגבר על כל התקלות".

על המעטת חלקם בקרב תל פאחר במורשת הקרב הצה"לית, אומר ישראלי: "אני כל הזמן צעקתי שלא מזכירים אותנו. אמרו שיעשו לכבודנו משהו בעין זיתים (אנדרטה לחללי חטיבה 37), אבל אף פעם לא הלכתי לשם. הרגיזה אותי הצורה שכאילו עושים לנו טובה. הייתי בתל פאחר לפני כמה שנים, בדיוק היתה שם קבוצת מטיילים. המדריך סיפר להם סיפורי הופמן לילדים. לא יכולתי לשמוע את זה והלכתי משם".

לינק לכתבה על תל פאחר 1 – עדותו של מח"ט גולני בפיקוד צפון

מודעות פרסומת

13 מחשבות על “שכחו את הטנקים

  1. לדעתי לא ניתן היה לקבל סיוע אוירי כפי שחושב אמנון ישראלי. משעה 10:00 הופנה חה"א לתקיפת מטרות בעומק הרמה. לא היה נהוג לתת סיוע קרוב. ההפצצות שכן נעשו על תל פאחר לא הותירו שום סימן בתל עצמו.

  2. מאמר יפה
    אני חושב ששכחו בכוונה את תרומת השריון לקרב פאחר מהסיבה שמפקד הפלוגה עשה במכנסיים
    מיהרו לתת עיטור למי שהגיע ולטאטא את הענין מתחת לשטיח מהפחד שיצוץ ויישאלו שאלות
    ותיחשף הבושה של קצין שריון שבאמצע הקרב לא רצה יותר להלחם
    מר אמנון ישראלי אמר את זה במילים ברורות

  3. מר רואה לאחור היקר,
    מחלקת הטנקים של עזרה ברוש ביצעה כל מה שמג"ד 12 פקד עליה לעשות ושילמה על כך בדם.
    לכן מדוע לקפח את המחלקת הטנקים?
    מי שלא תיפקד (לכאורה) הוא מ"פ הטנקים שחנה עם עוד 4 טנקים בצומת עין א'דיסה וסירב להמשיך בלחימה.
    עזרה ברוש ומחלקתו המשיכו בלי היסוס לנוע צפונה עד למרגלות התל הצפוני.

    • מר דני
      אמרתי ששכחו אותם כדי שלא יצטרכו להתמודד עם הבזיון של החלק האחר של הפלוגה
      הטעם המר של הארוע גדול יותר כנראה
      מהחלק הטוב של הבחורים שתפקדו היטב
      מאחל בריאות לעזרא ולאמנון ושלא יהיו ממורמרים מידי

  4. נשמע לי כאילו הטנקיסטים רבים על קרדיטים וזכויות מלחמה. גולני לקחו 9 קבין של תהילה בקרב הזה ובצדק, עם כל הכבוד לטנקים אני מקווה שאני לא טועה בהרבה.

  5. הטנקיסטים באופן כללי למעט כמה משתמטים תוך כדי קרב עשו עבודתם נאמנה
    למה הועלמו מההסטוריה של הקרב זה ענין לתחקיר בפני עצמו
    או יותר מענין לבדוק למה האדירו את שמה של סיירת גולני שעליה נאמר כי כבשה הלכה למעשה את תל פאחר אבל אנשים שיודעים את האמת יספרו סיפור אחר
    את זה אני משאיר לעדויות של האנשים שלחמו שם וידעו דבר או שניים כולל מי טייח ולמה ויספרו את כל האמת הידועה להם בגילוי לב ללא מורא וללא משוא פנים

  6. סיכום המ"פ ז.נ. שנערך מיד לאחר המלחמה מצוי בידי.
    יש בו כדי לשפוך אור על אשר הוא ידע.
    הבעיה שלא ניתן להעתיק את הקובץ לתוך התגובה.

  7. המפתח לכל הסיפור אמור היה להיות המח"ט, יונה אפרת, אבל ממנו כבר אי אפשר לגבות עדות ולא בטוח אם דיבר על זה עם מישהו אי פעם: למה תקפו לאור יום ולא בלילה, למה לא לקחו את היעד הזה ברצינות, למה לא עצרו את הגדוד כשכבר ראו שהפגיעות קשות והקרב משתבש בזמן שכוחות אחרים כבר עקפו את תל פאחר והגיעו בהמשך מלמעלה. בשביל מה היה צריך לרוץ לחזית המוצב, מלמטה למעלה ולהיהרג שם? זה מאוד מזכיר את קרב החרמון של גולני ב-73': הצנחנים ומטכ"ל כבר ישבו בחרמון הסורי מעל המוצב הישראלי, ויכלו לרדת ולכבוש די בקלות, אבל בגולני התעקשו לטפס ברגל מלמטה למעלה וככה השאירו בשטח 55 הרוגים.

  8. כתבה מאוד מעניינת
    כמישהו שלא היה קרבי ולא מבין בחילות השדה , ההתרשמות שלי שהיה חוסר תיאום בין גולני לטנקיסטים.
    חילי גולני חשבו שהטנקים יפרצו להם דרך, וזה לא קרה אולי בגלל שגולני לא קיבל הנחיה לפתוח את הדרך.
    נראה לי שצה״ל למד לקח וקבע שצריכים מפקד אחד שינהל את כל הלוחמים מכל החילות ויתאם ויפקד אליהם.
    נתן איתן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s