דדו נפל מהכסא

בלילה של ה-8 ביוני 1967 כעס מאוד אלוף פיקוד הצפון לשמוע מהרמטכ"ל רבין כי הממשלה החליטה שלא לתקוף את סוריה * אלא שלמחרת בבוקר קיבל טלפון מפתיע ממשה דיין – לתקוף ללא דיחוי * מדוע עקף שר הביטחון את הרמטכ"ל וצילצל ישירות אל אלוף הפיקוד? * רמטכ"ל ששת הימים, בספרו "פנקס שירות", מספר מה קרה

יצחק ורבין ודדו בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים

יצחק ורבין ודדו בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים

בביוגרפיה של יצחק רבין, "פנקס שירות" (הוצאת מעריב), מוקדשים עמודים רבים לחזית הסורית מהקמת המדינה. החלק היותר מעניין מוקדש למלחמת ששת הימים, שבו היה רבין אדריכל הניצחון על אף שמספר החלטות צבאיות עקפו אותו וערערו על סמכותו בגלל מטכ"ל לוחמני שדחף כל העת לעימות, בראשות ראש אג"מ עזר וייצמן. לפני שנגיע לאירועים הדרמטיים בחזית הצפון 1967, הנה כמה התייחסויות של רבין לתקופות קודמות יותר בחזית הסורית.

ההתייחסות הראשונה של רבין בספרו לחזית הסורית היא על כישלון קרב תל מוטילה ב-1951, בו נהרגו 41 חיילי צה"ל ו-70 נפצעו. רבין, ששימש אז ראש אג"מ, כתב: "הקרב חשף חולשות בולטות מאוד של צה"ל והדליק אצלי נורות אזהרה מזעיקות: הסורים נאחזו בתל אל מוטילה מעבר לירדן מערבה. היתה זו נקודה בשטח הפקר למעשה, שהסורים ואנחנו לא איישנו לפני כן. גדוד גולני תקף את הסורים ואף כי הצליח להדוף אותם מאחיזתם, רק לאחר שנגרמו לו אבידות כבדות, נתגלו בקרב תופעות של רפיון, חולשה, רמת אימון נמוכה ומוטיבציה ירודה. בעיון ראשון נתגלתה לי תופעה חמורה: אל היחידות הקרביות נשלחים בעיקר צעירים מ"ארץ ישראל השנייה", עולים ותושבי עיירות הפיתוח ואיזורי המצוקה. ואין ביחידות אלו אלא מעט מאוד מבני היישוב הוותיק מלפני מלחמת העצמאות. הקצונה, לעומת זאת, היתה מהישוב היותר ותיק, אך בינה לבין חייל מהשורה נפערה תהום של ריחוק וניכור. לא היה ספק בלב איש כי יש לפעול במהירות כדי לגשר על התהום המסוכנת הזאת, בעיקר על-ידי הועדת חומר אנושי משובח אל היחידות הקרביות – וכך עשינו".

באפריל 1956 התמנה רבין לאלוף פיקוד הצפון במקום משה צדוק. הבעיות העיקריות בגזרה היו פעולות הפדאיון, בניית כוח שייערך לכל התפתחות, המלחמה על מקורות המים ובעיית האיזורים המפורזים בגבול סוריה. "באיזור המפורז המרכזי", פירט רבין, "שכנו שני ישובים ערביים ששלטו על שטחים נרחבים והיוו בסיס פעולה למודיעין הסורי. הערבים שישבו מדרום לאגם החולה, באיזור גשר הפקק, עוררו חששות ביחס להמשך הפעולה לייבוש החולה והביצות הסמוכות. גם מזרחה לאגם החולה, באיזור דרדרה, היו שטחים שלא הגענו אליהם אף כי נכללו בשטח הריבוני של מדינת ישראל".

הצלחת מבצע קדש העלתה את המוראל הלאומי והביאה לשנות רגיעה בגבול מצרים. אלא שבגבול סוריה נמשכה המתיחות. "המלחמה על האיזורים המפורזים העלתה לסירוגין את הברומטר המלחמתי. שליטתנו בשטחים אלה וזכותנו לעבדם היתה שנויה במחלוקת בינינו לבין הסורים. במהלך פעולותינו להבטיח את שליטתנו באיזורים אלה נתקשחה העמדה הסורית. מרכיב חדש במאבק שנתגלה עד מהרה כגורם מטריד ומכביד היה הפגזת ישובינו באיזור על-ידי הארטילריה הסורית בעקבות תקריות אש, בגלל נסיונותינו העקשניים לעבד את השטחים המפורזים ולבצע פעולות פיתוח באיזור. חשופים לתותחים הסורים נכפתה על הישובים מציאות קשה. שלוות החיים הופרה. היה צורך להקים מקלטים, להתאים את צורת הבינוי לתנאים החדשים, לפרוש את בתי המגורים, גני הילדים, בתי הספר והמוסדות הציבוריים באופן שיקטין את פגיעותם.

"בישובים לאורך עמק הירדן הצפוני וישובי החולה בואכה דן-דפנה צפונה, רדפו התקריות זו את זו. נאלצנו לעבד שטחים בכלים משוריינים ולהפעילם לעיתים על-ידי אנשי צבא. נגמ"שים וזחל"מים רוסים, טנקים וארטילריה, הוצבו באיזור המריבה לשם חיזוק כוחותינו. לסורים היה יתרון בולט בארטילריה, גם התנאים הטופוגרפיים היו לטובתם באופן בולט. השליטה ברמה הגבוהה נתנה בידיהם תצפית מלאה על שטחנו ותנאי ירי משופרים, בעוד תנועותיהם היו נסתרות מעינינו. גם הצבתן של כמה תצפיות או"ם לאורך הקו, בהסכמתה של ישראל, לא תרמה להפחתת מספר התקריות".

מעט לפני מלחמת ששת הימים, הזכיר רבין עימותים בין הטנקים הישראלים לסורים – כישלון השריון הישראלי ב-3 בנובמבר 1964 לפגוע בטנקים סוריים והפעלת חיל האוויר ב-13 בנובמבר אותה שנה, לראשונה בחזית זו, לאחר הפגזה סורית כבדה: "הסורים יורים בפראות, אנשים נפגעים בישובים, אני מחפש את אשכול. הוא בארוחת צהריים אצל הגב' ורה וייצמן, בביתו של הנשיא המנוח וייצמן ברחובות. אני מתקשר בטלפון, מסביר את המצב, מבקש אישור להפעלת חיל האוויר. אשכול שואל האם הארטילריה שלנו לא תצליח לשתק את הארטילריה הסורית. אני משיב בשלילה. דממה של שניות אחדות. ראש הממשלה מתלבט. 'בסדר', הוא אומר. אני מתקשר עם מפקדת חיל האוויר. וייצמן (עזר) בבית. אני מודיע לו שיש אישור להפעיל את חיל האוויר. עזר חש למוצב הפיקוד. פקודה חדה וקצרה מזניקה את המטוסים לפעולתם הראשונה לשיתוק הארטילריה הסורית ברמת הגולן. התוצאות טובות ביותר. הארטילריה הסורית משתתקת. מעתה ישקלו הסורים ביתר זהירות את הירי הארטילרי שלהם, אך לא יוותרו על המשך פעילותם להטות את מימי החצבני והבניאס ולסכל בכך את הפעלת המוביל הארצי שלנו".

רבין כותב בספרו על התכנונים להפעיל את הטנקים כדי לפגוע בציוד המכני הכבד של הסורים. הוא מזכיר את  ישראל טל שכמפקד גייסות השריון נרתם למשימה בהנהגת תוכנית אימונים חדשנית בנושא הבליסטיקה: מה הפגזים המתאימים ביותר, פיתוח תורת לחימה בתותחי הטנקים ושיפור רמת הירי. פעולות אלה בתוספת התקפות חיל האוויר שמו עד יולי 1965 קץ למפעל ההטיה הסורי. הפלת ששת המיגים הסורים ב-7 באפריל 1967 היו המנה הראשונה לקראת מלחמת ששת הימים.

ששת הימים: דיין תמך בפעולה מוגבלת ברמה הסורית לעומק 3-2 ק"מ בלבד

המוצבים הקדמים של סוריה על גבול ישראל

מנוחילה ועד תאופיק. מפת המוצבים הקדמיים של סוריה בגבול עם ישראל

רבין: "תקופת ההמתנה לקראת המלחמה. מצרים מרכזת כוחות ומאיימת בסגירת מיצרי טיראן, ישראל מגיבה בגיוס מילואים. התוכנית של צה"ל, בהיעדר עומק אסטרטגי למדינה, היא להעביר את המלחמה במהירות אל שטח האויב. התכנונים היו התקפיים. לדרום הוכנה תוכנית קלשון, למרכז – פרגול, לצפון – מקבת. מקבת, שכללה גם את מקבת צפון ומקבת דרום (איזור הכינרת), היתה ביסודה תוכנית תקיפה לכיוון קונייטרה מאיזור קרית שמונה. תוכנית זו היתה מיועדת לאפשר חדירה מהירה לכיבוש קונייטרה תוך ניתוק עיקר הצבא הסורי שנפרש להגנת גבול סוריה-ישראל דרומה עד הגבול הסורי-ירדני. כמו כן גובשה תוכנית מקבת דרום – תקיפה מן האיזורים הדרומיים וצפונה לים כינרת לאורך הצירים המובילים למרכז רמת הגולן ועד לקונייטרה. הברירה העדיפה היתה להפעיל את שתי תוכניות מקבת בעת ובעונה אחת".

ב-5 ביוני, במקביל לתקיפת שדות התעופה של חיל האוויר המצרי, הושמדו תוך שעות גם מרבית מטוסי הקרב של הסורים והירדנים ובסיס חיל האוויר העיראקי בקרבת גבול ירדן. "והסורים שותקים", תיאר רבין את תגובתם לנוכח כיבוש עזה, סיני, ירושלים המזרחית והשומרון. הסורים אומנם לא לגמרי שתקו, הם ירו והפגיזו, אבל לא באמת רצו לקחת חלק במלחמה ולא באמת התכוונו לגלוש מההר למטה בכוחות רציניים.

רבין על יום ה-7 ביוני 1967: "לא היה ספק כי הקרבות בחזיתות מצרים וירדן הוכרעו וכי בשתיהן נחל צה"ל ניצחון גדול אף מעבר למשוער – אולם עדיין היו הספקות מכרסמים: מה יהיה בחזית הסורית? דווקא סוריה 'אם כל חטאת', הגורם הקיצוני ביותר ביחסו לישראל, תימלט מגורלן של מצרים וירדן ותצא מהמלחמה הזו ללא כל פגע? החשש מפני התגובה הסובייטית רבץ לא רק על כתפיו של שר הביטחון. איש במערכת ההנהגה, המדינית והצבאית, לא יכול לערוב כי התקפה כוללת על סוריה לא תגרור מעורבות סובייטית ברמה גבוהה. איש לא יכול להבטיח כי התפתחות כזאת מסוכנת מאוד מבחינתנו, תזעיק את האמריקאים לבלום את המעורבות הסובייטית. שר הביטחון קבע כי לכל היותר מותר לצה"ל לחצות את הגבול הבינלאומי הישראלי-סורי למרחק של שניים-שלושה ק"מ. לא ראיתי בכך טעם: לטפס על כמה גבעות בתל עזזיאת וברמת הבניאס בלא לחולל שינוי מהותי במצב – לא נראה בעיניי כמאמץ שראוי להקיז דם, ואולי דם רב, להשגתו".

רבין מספר כי דיין הפקיד בידיו (של רבין) את ההחלטה אם לבצע את ההתקפה המוגבלת הזו. רבין נועץ עם אלוף פיקוד צפון, דוד אלעזר, וגם הוא חשב שבתנאים כאלה אין טעם לתקוף.

"בשעות הערב של ה-8 ביוני", כותב רבין בספרו, "הוסבה כל תשומת הלב הכללית לחזית הסורית. אלוף הפיקוד דדו נזדעק לשיחה עימי, הוא לא הסתיר את כעסו ואת אכזבתו. לא פחות תקיפים ממנו היו נציגי הישובים בצפון ששטחו את טענותיהם באוזני אשכול ובנוכחותי: 'צה"ל היכה באויביו וניצח אותם ושיחרר את ישראל מהסיוט בדרום ובמזרח – ואותנו השאיר מתחת לרמה הסורית, טרף לתותחיהם של הגרועים באוייבינו?!'".

רבין מבקש מראש הממשלה לוי אשכול לשוחח עם דדו ולהסביר לו למה ישראל לא מעוניינת לתקוף את הרמה. בכל מקרה, אשכול הותיר את ההכרעה אם לתקוף את הסורים בידיו של משה דיין. אלא שגם זעקותיהם של ראשי הישובים לא שיכנעו עדיין את דיין, שחזר והדגיש את הבעיה הסובייטית ושיכנע בכך את מרבית השרים. ישיבת הממשלה באותו ערב הסתיימה בהחלטה שלא לתקוף. רבין: "סמוך לחצות טילפנתי לדדו וסיפרתי לו על ההחלטה. התגובה מן העבר השני של חוט הטלפון היתה מדהימה: 'מה קרה למדינה הזאת? איך נישא את פנינו אל עצמנו, אל העם, אל היישובים? אחרי כל התלאות, ההפגזות, ההתנכלויות, יישארו השחצנים האלה למעלה ואנחנו נשב למטה? והם רוכבים עלינו?'

"נזכרתי שזה היה הביטוי המדויק בפיהם של נציגי הישובים באוזני השרים: 'הסורים רוכבים עלינו ואם מדינת ישראל אינה יכולה להגן עלינו – אנחנו רשאים לדעת זאת! שיגידו לנו שאנחנו לא חלק מהמדינה ואין אנו זכאים שצה"ל יגן עלינו כמו על כל יתר חלקי המדינה! שיגידו לנו שנעזוב את בתינו ונברח מן הסיוט הזה!'. דברים מרים מלבבות עמוסי מצוקה". רבין מספר כי דדו ביקש לפחות להרשות לו לפנות אוכלוסיה אזרחית מישובי הקו הקדמי, אבל הוא אסר זאת עליו.

בנקודה הזאת מסתיימת השיחה. כלומר, בשעת לילה מאוחרת של ה-8 ביוני 1967 אין עדיין החלטה לתקוף את רמת הגולן. כל המעמסה היא על כתפי דיין. שנתו של שר הביטחון נדדה בלילה ההוא. וכמו שנכתב בפוסט קודם – "הדילמה של דיין" – בבוקר שינה לפתע שר הביטחון את החלטתו והחליט לתקוף את הסורים. באותו פוסט נשאלה השאלה מדוע דיין לא הודיע על החלטתו לרבין אלא צילצל ישירות לדדו?

ב"פנקס שירות" רבין נותן את התשובה. וכך כתב: "משה דיין הבלתי צפוי, שמהלכיו בלתי נחזים, חזר והפתיע… ביום חמישי 8 ביוני לאחר שוועדת השרים לביטחון החליטה שצה"ל לא יתקוף בסוריה – נגמרה למעשה המלחמה. המצרים והירדנים היו שבורים והכריזו על הסכמתם להפסקת אש. אף סוריה פירסמה את הסכמתה. נראה היה, אפוא, כי לאחר ארבעה ימי מלחמה שתקו התותחים. לראשונה מאז 4 ביוני התרתי לעצמי מעשה של מותרות: הלכתי הביתה. בשתיים אחר חצות, סחוט ועייף עד כלות כל הכוחות, הספקתי להחליף מילים ספורות עם רעייתי לאה ועם ילדיי דליה ויובל, עד שצנחתי למיטה. אני חושב שנרדמתי עוד לפני שהראש נגע בכר. מי שקרע אותי בשבע בבוקר מהשינה העמוקה היה מוכרח להיות בטוח שיש לו סיבה טובה. לעזר וייצמן היתה סיבה מצויינת: 'דיין', בישר עזר, 'התקשר לפני כ-15 דקות עם אלוף פיקוד צפון והורה לו לתקוף ללא דיחוי'.

"מיהרתי לבור (מוצב הפיקוד העליון), הסתבר כי שר הביטחון הגיע לשם בשש בבוקר בערך, וביקש לקבל סיכום מצב מאנשי המודיעין. שמע על ההתמוטטות המוחלטת של הצבא המצרי, ועדיין החזיק בדעתו שאין לתקוף בחזית הסורית, אולם סמוך לשעה שבע, מנימוקים שלא נתחוורו לי עד היום, הורה לדדו לתקוף. הדעת לא היתה פנויה לדקדוקים של סמכות. הרמטכ"ל הוא המורה לאלוף הפיקוד שעליו לתקוף, זו עובדה. אבל מי יתעסק בקטנות כאשר באה שעתם של הסורים לבוא על שכר תוקפנותם, משטמתם ושחצנותם? בדיון עם אנשי המטה הכללי עברנו שוב על התוכניות בחזית הסורית. הוריתי לאלוף פיקוד מרכז לשגר את חטיבה 10 לצפון ולהחיש כוחות נוספים במהירות האפשרית לעזרת הכוחות בחזית הסורית.

"התקשרתי עם דדו בטלפון. הוא סיפר לי ש'נפל מהכסא' כאשר שמע את קולו של דיין ולא יכול להבין מה חולל את התמורה. ועוד סיפר כי דיין אמר לו שהמערך הסורי מתמוטט והחיילים נמלטים – עוד לפני שצה"ל תקף. עתה הודאגתי. מניסיון המלחמות הקודמות למדנו כי ההנחה שאתה תוקף מערך צבאי מתמוטט היא מסוכנת ומכשילה. אמרתי לדדו: 'שום צבא סורי אינו מתמוטט. תתקוף בהנחה כי הצבא הסורי יילחם בעקשנות, במלוא כוחו'".

רבין טס לצפון עם עזר ויצמן (ראש אג"מ), מתאר לחימה עיקשת, תובעת קורבנות: "צירי הטרשים, זרועים באבני בזלת, תבעו מחיילינו למצות את כל כושרם, את כל דבקותם במטרה, במוצבי הבטון המשוריין ששום הפגזה לא יכלה להבקיעם ולמוטטם, באו לידי ביטוי גילויי גבורה מופלאים של לוחמינו בקרבות פנים אל פנים".

רבין דחף את דדו גם למחרת לתקוף בחזית הדרומית של גבול סוריה, על אף התנגדותו של משה דיין. הצבא הסורי החל להתמוטט, רדיו דמשק החל לשגר הודעות כי קונייטרה נפלה עוד בטרם נכבשה העיר, וכל הכוחות הסוריים נקראו להגן על דמשק. צה"ל תקף במהירות לעומק הרמה במטרה להקדים את ההכרזה על הפסקת אש. אלא שההודעה המבוהלת של הסורים כי קונייטרה נפלה החישה את המנוסה הסורית וההתקפה הישראלית נמשכה בקצב מואץ. כשהפסקת האש נכנסה לתוקף בשבת, 10 ביוני, בשעה 18:30 צה"ל כבר ישב על הקו שהפך מאז 1967 לגבול החדש עם סוריה.

"ב-11 ביוני יכול היה צה"ל לכבוש את דמשק – ללא מאמץ גדול", סיכם רבין את פרק חזית הצפון בששת הימים.

עזר ויצמן (יושב למעלה מימין) ויצחק רבין על גג מוצב סורי שנכבש. צילום: אלכס אגור (להגדלה – לחצו על הצילום)

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דדו נפל מהכסא

  1. לדעתי המוצב הסורי המצולם שעליו יושבים רבין וויצמן הוא על החרמון. זאת רק השערה… אבל השערה בכיוון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s