נקניק ארוך וסתום

ראש מטה פיקוד צפון, דן לנר, מצדיק את תקיפת תל פאחר ממערב, שמח על ההחלטה לתקוף ביום ("בלילה השד יודע לאן היינו מגיעים"), מתלונן למה למח"ט גולני לא היתה מערכת קשר עצמאית ומשבח את התנהגות הישובים שישבו בשקט 3 ימים במקלטים * מתוך פאנל מח"טים לאחר ששת הימים

רגע לפני שעולים לרמה (צילום: אלכס אגור / מתוך ארכיון צה"ל)

שרמנים, רגע לפני שעולים לרמה (צילום: אלכס אגור / מתוך ארכיון צה"ל)

אל"מ דן לנר היה בששת הימים ראש מטה פיקוד צפון. למעשה הוא היה הקצין הבכיר שתיאם בפועל את קרבות ההבקעה ברמה הסורית. להלן חלקים מעדותו בפאנל מח"טים מיוחד שכינס פיקוד צפון לסיכום אירועי המלחמה. ההערות בכחול הן של דני ביזר, שהיה מ"מ בקרב תל פאחר.

על פעילות הארטילריה הצה"לית אמר: "ביום שלישי בבוקר (6.6) נפתחה הפגזה רבתית של הסורים שזה היה מחזה מחריד וגרנדיוזי, מהחפ"ק לפחות זה נראה כך. הופעלה ארטילריה שלנו ויש לציין שלמרות שלמעשה הסורי פעל לכל אורך החזית הופעלה נכון ע"י כך שבאמצעים המועטים שהיו לנו בנושא המת"צים פעלו גזרה אחרי גזרה וממש יכולנו לראות שכשטיפלו בגזרה אחת האש השתתקה. עברנו לגזרה שנייה ואני חושב שזה היה תפעול נכון".

על תקיפת הרמה: "אני רוצה לעבור למיתקפה ורק להתייחס לחלק הצפוני שלרשות עמדו 3-2 חטיבות במשך התקפה זו. כבר בימים שלישי ורביעי, או יותר נכון ליל 7-6 ביוני, ראינו את כל המערך הסורי שתואר ע"י ז'מקה (אל"מ זלמן גנדלר, קמ"ן פיקוד צפון) יורד על העמדות הקדמיות. למרות הבקשות שלנו להפעיל את חיל האוויר לשיירות, שהגיעו ל-700 ו-800 כלי רכב שנסעו באורות מלאים, התשובה היתה שלילית. אני מתאר שהסיבות היו מוצדקות.

"התוכניות למתקפה על הרמה הסורית היו מוכנות. לא היה כבר יותר מוכן מאשר הדבר הזה אצלנו בפיקוד. הדבר היחידי שקרה הוא זה שאלה שתכננו לא ביצעו, וזה כבר צויין: חטיבה 8 פעלה במקום 37, חטיבה 45 נכנסה באיזה חור שלא היתה מתוכננת בכלל. למעשה רק חטיבה 1 פעלה לפי התכנון האורגינלי. מה שכן, התכנון היה התקפת לילה או לפחות עם דמדומי ערב. לאור המצב, בעיקר באוויר והידיעות שהיו על מצב הצבא הסורי, שלפי דעתי עכשיו היו מוגזמות בכיוון השלישי, כי היתה איזו ידיעה שהם בורחים גם ללא לוחמה (הערה: האם הידיעה הועברה לדרגי הגדודים התוקפים? יכול להסביר את פזיזותו של מוסה קליין), לכן הוחלט על התקפת יום.

"אחרי הקרב הזה נדמה לי שאני לפחות הגעתי למסקנה שטוב שזו היתה התקפת יום, כי התוואי והשטח קשים ואני יודע – יכול להיות שזה היה עוזר לגולני (הערה: בטוח שהיה עוזר לגדוד 12 בהקטנת מספר הנפגעים בדרך וגם בלחימה בתוך המוצב), אבל בכל אופן בנוגע לחטיבה 8, אין ספק שלו היינו עושים זאת בלילה השד יודע לאן היינו מגיעים. צריך לקחת פה בחשבון שלחטיבה 8 היה קרב נורא חפוז (עד לוואסט) וגם הקונטקט בין 8 והפיקוד היה לא כל כך מאה אחוז, כי לנו הדברים היו כל כך ברורים שהיתה לנו בלהט הקרב או לפני הקרב קשה להבין של-8 זה לא כל כך ברור, אף על פי שהצדק כמובן איתו.

"אנו מדברים הרבה על צירים בשטח הררי, ואני חושב שזה מוצדק, בכל אופן ובניגוד מסוים למעשה אם בודקים בדיוק את מה שבוצע ברמה הסורית זה לא היה ככה כי אנחנו ידענו ויודעים שבמערך הגנתי, ובעיקר אצל ערבים, ברגע שאתה מצליח להוציא אותו משיווי המשקל, למעשה הניצחון בידך. מה שבוצע ברמה הסורית לפי מה שאני מבין אחרי הביצוע, ולכך זה גם היה מתוכנן, זה כעין קדיחת חור די צר, כי בינינו לבין עצמנו היה לנו ציר אחד מפוקפק ולא יותר, כדי להגיע לעורף של המערך העיקרי ונדמה לי שהתוצאות הצדיקו זאת. כל מה שקרה אחר כך באגפים, למשל תל חמרה, בניאס וכל זה, ללא ספק שזוהי התוצאה של הופעת כוח בסך הכל קטן של חטיבה 8 בסביבות קלע וזעורה ושללא ספק השפיע מאוד על התמוטטות המערך.

"יש פה עוד נקודה שאולי כדאי להבהירה. מה היתה האפשרות לווסת או לעזור בין שני המאמצים של חטיבה 1 ו-8, כי למעשה המרחקים ביניהם היו קטנים מאוד. הציר – אלה היו שני נתיבים שהמרחק ביניהם כקילומטר יחד, לא יותר. ונשאלת השאלה למה אי אפשר היה שזה יסייע לזה, או יותר נכון במקרה זה היתה חטיבה 8 וחטיבה 1 בלוחמה על תל פאחר.

"תל פאחר כמו שראיתם, מה שקרה, לדעתי המג"ד (12, מוסא קליין) או המח"ט (גולני, יונה אפרת), אחרי שהתברר לו החליט נכון (הערה: ברור שלא תיחקר את יונה אפרת, שלא הוא שהחליט על תקיפת תל פאחר ממערב). כשהתברר שהגדוד תעה בזיהוי או יותר נכון נמשך בתוואי הלא נכון (הערה: שוב לא תוחקר לפני הדיון. הנתיב 'הנכון' כנראה היה ידוע בזמן אמת אבל הטיפוס בו התמהמה, מסיבה זו או אחרת, ואז החליט המג"ד להמשיך), לא היתה שום אפשרות לעצור אותו או לסובבו ולהעבירו בתוואי הנכון, כי למעשה הצירים מקרית שמונה עד לרגלי תל פאחר זה היה נקניק אחד סתום (הערה: על דרך ההטיה היה רק גדוד 12 והפקקים משם עד קרית שמונה לא רלוונטיים. עובדה שכוחות שנשלחו משעה 16:00 על ציר העלייה של חטיבה 8 ומשם לדרך הנפט – הגיעו בלי בעיות). ההחלטה שנפלה במקום היתה נכונה – לתקוף מאותו מקום שהיו בו זמנית. אם כן מה קרה, שני הקרבות הרציניים, אחד בקלע והשני בתל פאחר, היו למעשה בו זמנית.

רמ"ט פיקוד צפון, אל"מ דן לנר

רמ"ט פיקוד צפון, אל"מ דן לנר

"אחרי שהמג"ד נפגע (מג"ד 12 של גולני) לא היה קשר עם הכוח שנמצא בתל פאחר. למרות שלנו היתה פלוגת טנקים בסביבות זעורה, זאת הפלוגה של הדרי, שלמעשה טעתה ושקלנו ורצינו להפעילה נגד תל פאחר, אבל לא היתה אפשרות לחטיבה 1, לא היה דיווח, לא יכול היה להיות לה דיווח מה המצב בתל פאחר, שאולי פה לא הודגש שלמעשה זה שלושה מוצבים ולא ידענו בדיוק מי נמצא איפה, ולכן הסיוע הזה לא ניתן למרות ששקלנו זאת מספר פעמים וניסינו להפעיל אותו בסופו של דבר, לא היה אפשר לעשות את זה.

"עוד מוקדם מדי להסיק מסקנות, אבל יש מספר דברים ברורים מאוד שכבר אפשר לרשום אותם. הדבר הראשון זה זיהוי כוחות (הערה: הוא מודה שלמח"ט לא היה מידע על הקורה בשטח בתל פאחר, אבל לא שואל את השאלה המתבקשת: מדוע המח"ט לא התקדם עד לקרבת התל כבר בשעה 16:00 כשהתברר לו שהגדוד תוקף ממערב?), ופה אני מוכרח לומר שלא היה מספיק לרוץ אף על פי שניתנה פקודה והיו ערוצים, אבל מה שאנחנו ראינו היה פה צורך לתאם בין חטיבה 8 לבין חטיבה 1, ובשלב מאוחר יותר בין חטיבה 1 לחטיבה 45, ולמחרת קיבלנו את חטיבה 37. והיה צורך לתאם בין חטיבה 37 ו-8. לא מספיק הערוץ. אני חושב שמוכרחים לתת את את הדעת בצורה רצינית ביותר על זיהוי בין הכוחות, כי זה שמח"ט ואפילו אם הוא קדימה, או איזה חפ"ק מדבר ויודע, השאלה מה עושה הטנק הראשון או מספר הטנקים הראשונים בכך שמולו מופיעים טנקים? והיו כאן מספר רגעים שהמצב היה מאוד לא נוח. אני למשל זוכר את פלוגת השרמנים שעמדה (בקלע) מוכנה לכיוון מסעדה עם הקנים מוכנים ופתחה באש, אז כבר הורד מאיתנו חטיבה 45, ולי לגמרי לא היה ברור על מי הם יורים. אלא שזה היה די ברור שזה היה דו שיח בין 45 ו-8, התברר למזלנו שלא. גם כשהגיעה פלוגת הטנקים של 37 לכיוון קנעבה שראתה את האמ.אקסים של אורי יוצאים מרחוק, היה גם שלב קריטי מאוד שאני הייתי בדיוק ליד פלוגת הטנקים. פה הם סובבו את התותחים ואוטוטו היה יכול להיות שמח. ובכן כל העניין של הזיהוי הוא נושא שצריך לתת עליו את הדעת.

"אני חושב שאף על פי שיש הגדרות די ברורות בעניין היסעים (היסע מנהלתי או מבצעי) דווקא בגליל העליון עם מספר הצירים המועט הדבר הזה יצא כמו שיצא. היו שלבים עם הליקופטר, ידענו ודחפנו את היחידות, אבל היו מספר פלונטרים. ונדמה לי שההגדרה הזו לא תופסת כל כך וכדאי לעשות רביזיה – מי מזיז את מי ומתי.

"דבר נוסף הוא עניין של ריכוז דרגים. בשטח הררי אין לי כל צל של ספק שיש להדביק. אני לא הייתי אומר אם זה דווקא צריכים להיות דרגי א' (הערה: במלחמת לבנון הראשונה, כדי להתגבר על פקקי התנועה שלא איפשרו מעבר אספקה, העבירו אספקה לכוחות הקדמיים באמצעות מסוקי יסעור). יכול להיות פחות מזה, אבל הדרגים המינימליים, ונקרא לזה לצורך ויכוח דרגי א', חייבים לנוע עם הפלוגות ואין מה לעשות עם ריכוז בדרג גדודי, ולא בדרג חטיבתי. כי למשל בציר שהיה לנו בזעורה, שהיות והיו לנו שם סך הכל 250-200 נפגעים, כך שעם רדת החשיכה כל הציר הזה התמלא עם רכב פינוי והדרגים הגיעו באיחור רב מאוד לחטיבה 8. ולהבא צריך לחשוב על זה או להדביק את הדרגים לכוחות הלוחמים.

"דבר נוסף, אולי פעוט: יש חטיבות חי"ר בצבא כמו גולני למשל, אני חושב שאין שום הצדקה להפלותם לרעה באמצעי קשר. וזה הפריע מאוד אם למח"ט 1 בתוך מערכת של עשרה מח"טים אין לו את ה- … (סוג של מכשיר קשר) כי זה נמצא על איזשהו קומנדקר שכמובן שלא יכול לרוץ איתו, וזה מפריע. לא רק שאתה מוכרח לעבור לרשת אחרת כדי לדבר איתו, ולא רק שאתה לא שומע אותו, אלא מה שיותר חשוב שהנושא שנקרא פקודות למח"טים ושמיעה מה שנשמע ביתר הגזרות, נעלם ממנו לחלוטין. ואני חושב שיש לתקן זאת מיד.

"נקודה אחרונה, ואני חושב שדווקא בשטח כזה אולי יותר מאשר בסיני, ואני לא הייתי שם, שעניין הצירים והתנועה בצירים זה דבר מאוד מאוד קשה. לא יכול להיות שלרשות קבוצת חטיבות, נקרא לזה אוגדה, או מה שלא יהיה, לא יהיה לפחות הליקופטר לפיקוד שמאפשר לצאת ולדבר עם מפקדים (הערה: במלחמת לבנון הראשונה, חזר המצב של פקקי תנועה ענקיים בצירים הרריים). כי בצירים האלה אין מה לדהור עם שום ג'יפ. רק יכול להידבק אחרי זנב של משהו ולאט, להתפלל שתגיע. אני חושב שהעיקר בשלב כוח מאוחר שבמלחמה היה צריך להקצות".

לנר על התנהגות ישובי הסביבה: "יש לציין את התנהגות המשקים, שלמעשה במשך כל שלושת הימים לא הוטרדנו (מצידם) אפילו בפנייה אחת, לא ע"י החטמ"רים ולא ע"י פנייה ישירה, למרות שהיה טלפון, על-ידי האוכלוסיה האזרחית. אני חושב שיש לציין זאת לשבח, שלמעשה כל העמק הזה ישב שלושה ימים במקלטים.

"דבר נוסף שכדאי לציין הוא דווקא לא כל כך חיובי, וזה שלב ההתחפרות. אני חושב שעד הסוף העניין הזה לא היה כמו שהוא היה צריך להיות, ויש לתת את הדעת כי הסיבה לכך היא שמבחינת הארגון של כוח הנדסי, ואני לא מתכוון פה לחיל הנדסה, אלא בעיקר לטרקטורים ולמפעילי הטרקטורים, הדבר הזה לא היה תפור עד הסוף. אני חושב למשל שבמידה שצה"ל רואה אפשרות של בלימה בצורה זו או אחרת, במקום זה או אחר, יש לוותר על אנשי סולל בונה ולראות מין חברה כזו כקבלן לביצוע החפירות, כי מה שנעשה למרות שהיה לנו שבועיים זמן ואנחנו מדברים בתרגילים שגדוד נכנס לאדמה תוך 48-24 שעות, למעשה עד הסוף זה לא היה כמו שזה צריך להיות. זה שנפגעו מעט מאוד אנשים – וצריך פה לבדוק את זה – נובע מזה שבכל זאת קצת התחפרו ושהיו הרבה מאוד מוצבים שלא הופגזו".

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “נקניק ארוך וסתום

  1. ההחלטה על תקיפה ביום היתה משמעותית ביותר בהקשר של תקיפת תל פאחר.
    1. אילו התקיפה היתה בלילה מספר הנפגעים על דרך ההטיה היה מזערי.
    2. גם הלחימה בתעלות היתה גובה מחיר נמוך בהרבה.
    3. הצליפות והפעלת נשק נ"ט מהיעד הצפוני לדרומי היתה יורדת למינימום.

  2. דן לנר אומר:
    "לפי דעתי עכשיו היו מוגזמות בכיוון השלישי, כי היתה איזו ידיעה שהם בורחים גם ללא לוחמה."
    (הערה: האם הידיעה הועברה לדרגי הגדודים התוקפים? יכול להסביר את פזיזותו של מוסה קליין)

    בנקודת ההחלטה שבה היו קשיים בעליה מציר ההטיה לדרך הנפט, ואם המידע הועבר לו, יתכן וגרם למג"ד 12 לחשוב שאל לו לבזבז זמן ולהחליט לנוע הלאה על ציר ההטיה ולתקוף ממערב.

  3. דן לנר אומר:
    "מה היתה האפשרות לווסת או לעזור בין שני המאמצים של חטיבה 1 ו-8, כי למעשה המרחקים ביניהם היו קטנים מאוד. "
    כלומר הוא מדבר על תיאום בין חטיבות, אבל לפני כן נשאלת השאלה: מדוע לא הפעיל מח"ט 1 את עתודות החטיבה שכללו את פלוגת הסיור ואת גדוד 13? (פלוגת הסיור לא הופעלה אלא רק 12 לוחמים ברובם חיילים שסיימו זה עתה את מסלול הטירונות)

  4. דן לנר אומר:
    "לא היתה שום אפשרות לעצור אותו או לסובבו ולהעבירו בתוואי הנכון"

    התוואי הנכון היה ידוע בזמן אמת אבל לאור הפגיעות בכוח שהיה מדרום לנקודת העליה מציר ההטיה ויתכן שלאור המידע על חולשת האויב כביכול (ראה תגובתי השניה) החליט המג"ד להמשיך ולנוע במהירות צפונה על ציר ההטיה.
    אילו היה מסובב את הכוח חזרה דרומה כדי לעלות אחרי חטיבה 8 לציר הנפט היה מכניס גם את הכוח הקידמי (שעבר בלא פגע עד לשלב זה) לשטח ההריגה. כ"כ לא ידע עם הציר לא תפוס עדין ע"י חטיבה 8. כאן היתה יכולה לעזור התערבות חפ"ק החטיבה שהיה בגבעת האם וצפה גם בתנועת גדוד 12 וגם בתנועת חטיבה 8.

    • בנקודה בה קליין מבין שאין עלייה לציר הנפט ושצד דרום פקוק מדי, הוא תקוע באמצע וחוטף הפגזה, ואז הוא מחליט לתקוף ממערב – ויש לו נתק בקשר עם המח"ט. למה הוא לא התאמץ להשיג קשר כזה, היה שולח אנשים אחורה שימצאו זחל עם קשר לחפ"ק כדי לבקש אישור להחלטה הקריטית שלו. זה היה דורש ממנו לעמוד במקום עוד כמה דקות.
      האם זהו כשל פיקודי כלשהו? ערעור סמכות? לקיחת סמכות שלא ברשות? לא ספר את המח"ט? החליט ללכת עם הראש בקיר – או צל"ש או טר"ש? או שזו היתה החלטה לגיטימית של מפקד במהלך קרב?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s