אלבום הניצחון הראשון

צמודים לדדו בחפ"ק, מתחככים עם רבין בבור, פורצים עם הזחל"מים לתל פאחר * "במחנה" היה כלי התקשורת העיקרי במלחמת ששת הימים בזכות עשרות כתבים וצלמים בכל החזיתות * העורך יצחק לבני: "לא היתה סיבה להתפאר, היינו שחצנים"  

המהדורה הראשונה (בשחור-לבן) של "במחנה" - גיליון הניצחון, 12.6.67. לחצו להגדלה

המהדורה הראשונה (בשחור-לבן) של "במחנה" – גיליון הניצחון, 12.6.67

מצעד אלבומי הניצחון ליבלב במלוא עוזו אחרי מלחמת ששת הימים. לא היה כמעט בית בישראל שלא התהדר באלבום או שניים כאלה. מי שפתח במצווה היה השבועון הצבאי "במחנה". שבוע בדיוק מהרגע שהמיראז'ים והסופר מיסטרים צללו מעל שדות התעופה של קהיר, חמישה ימים לאחר שהרב שלמה גורן תקע בשופר גדול בכותל ויומיים אחרי שקו הגבול המזרחי נעצר בקונייטרה, כבר יצא לאור "האפוס של הניצחון" – "גיליון מיוחד למזכרת לכל החיילים שהשתתפו במערכה". הוא הודפס בשתי מהדורות בעברית ובעוד ארבע שפות, ומספר הגליונות שהודפסו התקרב ל-150 אלף.

אי אפשר שלא להתרשם מכמות החומרים, שסיפק "במחנה" לקוראיו בתקופת ההמתנה ולאחר המלחמה. בארכיון צה"ל אפשר למצוא כ-2,300 צילומים, ש-95 אחוז מהם צולמו על-ידי צלמי וכתבי העיתון. ביניהם אפשר למצוא את הגנרלים של צה"ל ברגעים אינטימיים ונדירים. כך למשל צילום מחזית סיני של אלוף ישראל טל עם אל"מ רפאל איתן, מושל עזה חותם על כניעה, הרב שלמה גורן פורש טלית מעל ראשו במרומי הר סיני, כמו היה משה רבנו, וכמובן דיין, רבין ונרקיס נכנסים בשערי העיר העתיקה. רגעים גדולים וקטנים של המלחמה ההיא, בצילומי שחור-לבן מרהיבים באיכותם.

והיה גם את סיקור כיבוש הרמה הסורית. יוסף לויטה ז"ל, כתב "במחנה" הוותיק, היה זה שהביא את התיאורים מקרב תל פאחר על-ידי גולני. הוא גם חתום על הצילום ההרואי של כוח גולני רכוב על זחל"מים החולף על-פני שני זחלים שרופים וטרקטור פגוע, שחטפו פגיעות ישירות עם תחילת הפריצה מגבעת האם. "במחנה" תיעד את השריון המסתער על הרמה, את מתחמי הצבא הסורי מופצצים על-ידי חיל האוויר, את דדו הרוכן מעל מפות ואת בתי המשקים הפגועים. ואחרי המלחמה, "במחנה" הוא הראשון שיצא לסיורי היכרות עם חבל הארץ החדש והלא מוכר (תחת הכותרת "זו היתה הרמה של הרמה"), הביא את ההקשרים ההיסטוריים של הגולן לעם ישראל, פגש את הדרוזים ממג'דל שמס ומסעדה והביא ראיונות עם הלוחמים ועם אלוף הפיקוד. שבועות ארוכים של סיפורים וצילומים מהמלחמה. הוא כנראה הראשון שטבע את הביטוי "מקונייטרה עד קנטרה" (זוכרים את השיר של ג'ו עמר?) והיה כלי התקשורת הראשי שדאג לנפנף בדגל האופוריה שהשתלטה על מדינת ישראל.

עורך העיתון היה יצחק לבני, שלימים שימש מנכ"ל רשות השידור. וכך הוא מספר לנו על התקופה ההיא: "אנחנו כמובן לא ידענו שהמלחמה תימשך שישה ימים. היתה קודם את תקופת ההמתנה שבה האלופים לחצו (ליזום פעולה) ואשכול (ראש הממשלה) לא זז. אנשים במדינה היו בחרדת אושוויץ בגלל ריכוז הכוחות המצרי. היה במדינה פחד גדול וזה פלוס הדחיות של הממשלה והנאום המגומגם של אשכול יצר אווירה לא קלה".

וכשהאווירה במדינה היא של חשש וחרדה מהבלתי נודע, "במחנה" התגייס להרים את המוראל. שער העיתון האחרון שלפני פרוץ המלחמה היה צילום טנק שהקנה שלו במצב של זקפה. לבני: "זה היה במודע ונתפס כהגשה של כוח ושל אומץ".

ללבני ולאנשיו היה ברור שאם תפרוץ מלחמה, "במחנה" חייב לפעול טוב ומהר. במערכת אף שקלו להוציא עיתון מדי יום, אבל כשהמלחמה החלה והאירועים התגלגלו בשטף, החל תכנון אחר. "אמרנו שנאסוף עוד ועוד חומר", אומר לבני.

כך הלמואת הצלחת הסיקור של "במחנה", לדעת פרופ' יחיאל לימור (מרצה לתקשורת), ששימש בששת הימים כתב העיתון במילואים, יש לייחס לפריסה הגדולה של כתבים וצלמים בכל גזרה. מדובר בכתבים וצלמים בשירות חובה ומילואים. ובכלל, העובדה שכתב צבאי כמו יוסף לויטה מצא את עצמו על זחל"ם של גולני שעולה לרמה הסוערת, גם אם לא היה בראש השיירה (דן שילון, למשל, ככתב קול ישראל, היה על הזחל"ם של מג"ד 12, מוסא קליין ז"ל), התאפשרה בגלל תקדימי עבר. זה החל בשנות החמישים כשמשה דיין אישר לצוות "במחנה", הכתב אורי דן והצלם אברהם ורד, להצטרף לפעולות התגמול ולצניחה במבצע קדש. ורד השתתף גם בפשיטה על מוצב נוקייב בכנרת ב-1962, הביא צילומים מרשימים תוך כדי הקרב וזכה לעיטור המופת.

אחרי יותר מעשר שנים, שבהן "במחנה" הפך את עצמו לחלק מפעולות צה"ל, לא היתה סיבה שאלופים ומח"טים יראו בכתבים הצבאיים גורמים מטרידים שמסתובבים בין הרגליים. "להיפך", מסביר יחיאל לימור, "מעמד של כתב צבאי היה אז כמו של קצין בכיר, הכניסו אותנו לכל מקום והיינו אוכלים בחדר אוכל קצינים".

ומכיוון ש"במחנה" היה נגיש ליחידות הלוחמות, הוא היה מקור מידע לעיתונים האזרחיים שלקחו ממנו סיפורים, בעיקר בדיווחים מפעולות. אלא שמבצעים לא התרחשו כל שני וחמישי. בימי שגרה היה "במחנה" שבועון משעמם, כפי שמעיד עליו העורך לבני בכבודו ובעצמו: עיתון שהתעסק במבצעי מלביש וכל מיני טקסים. התפוצה שלו היתה קצת יותר מ-20 אלף גליונות, העיתון היה מקופל עם סיכה ולבני מודה שלא רבים טרחו לפתוח אותו. "זו בעיה שהצבא רוצה שיהיה לו עיתון ומצד שני הנושאים הצבאיים חלשים כי אנחנו לא יכולים לבקר את שר הביטחון ולא את הרמטכ"ל ולא את האלופים, וכל דבר חדש שנכנס לצה"ל הוא סודי. נשק חדש – סודי, העלאה בדרגה – סודי. אז מה נשאר?".

ובכל זאת, ל"במחנה" איזשהו חלק במתיחות שנוצרה ערב מלחמת ששת הימים. זה קרה בראיון חגיגי עם הרמטכ"ל יצחק רבין בערב ראש השנה 1966, שבו שלח אזהרות תקיפות כלפי סוריה. אשכול נזף ברבין על כך שהצהרותיו גוררות את המדינה למלחמה. אשכול עצמו, כראש הממשלה ושר הביטחון, בראיון ל"במחנה" ביום העצמאות במאי 1967, השמיע בסופו של דבר את אותם דברים שאמר רבין, אבל זה קרה כבר כשהמלחמה נראתה כבלתי נמנעת.

מתברר שגם פרסום הראיון עם אשכול לא היה ציטוט מדויק של דבריו. "אשכול לא היה מרואיין רהוט", נזכר לבני, "הוא נתן לי כמה דברים מבולבלים ואני שכתבתי אותם מחדש ושלחתי לו לאישור. זה היה סוג של איום על הסורים, והוא אישר את הגירסה. היה ברור שציטוט כזה עלול לעורר תגובה רוסית. אני בעצמי חששתי  שזה יתסיס. לא פעם נשמעו טענות נגדנו שאנחנו מחרחרי מלחמה".

יחיאל לימור מספר שבתקופת ההמתנה ובמלחמה עצמה הוא שהה באין מפריע במוצב הקדמי של פיקוד צפון בהר כנען (המיפקדה שכנה בנצרת), והתחכך עם המח"טים ואף עם אלוף הפיקוד. לימור, שהגיע ל"במחנה" בתחילת שנות ה-60, החליף את איתן הבר ("החמצתי את הפעולה בנוקייב רק בגלל שבדיוק באותו יום לא הרגשתי טוב"). הוא כיסה בתחילת דרכו את פיקוד צפון ואחר כך היה כתב ראשי במרכז הארץ. ב-1967 היה לימור כתב "מעריב" בירושלים (עירייה, בית משפט ומשטרה). בתקופת ההמתנה גוייס למילואים ב"במחנה" ונע בין הגזרות השונות, כולל אחריות על הצוות שסיקר את פיקוד צפון וכלל (לסירוגין) את זאב בן יוסף ואביתר בן צדף ואת הצלמים אלכסנדר אגור, אפרים קדרון ומיכה ברעם. יוסף לויטה, אזרח עובד צה"ל של "במחנה", שהתחום שלו היה כתבות צבע, נלווה תחילה לכוחות בסיני ולקראת סיום המלחמה עלה צפונה והיה עד לכיבוש הרמה הסורית.

לדברי לימור, המחזות הקשים שהוא זוכר מהצפון היו דווקא של צירי תנועה פקוקים ממחנה פילון (בסיס גולני ליד אליפלט) עד קרית שמונה. כביש עמוס במובילי טנקים, ושוטרים צבאיים שעושים מאמצים גדולים לפתוח את הכביש.

לימור מתאר את חיי כתב "במחנה" בתקופת ההמתנה ובמלחמה: "זו יחידה אוטונומית של אדם אחד. אני הכתב, הצלם והנהג, שצריך לדאוג לעצמו – לאוכל, לתלושי דלק ולנשק. היינו כמו קבצנים. בתחילת המלחמה קיבלתי רכב בעייתי, טנדר, אפילו לא ארבע על ארבע, והצטרפתי לחטיבה 200 שהיתה אמורה להגיע לסיני. נסעתי לפיקוד דרום ועשיתי עסקה עם יחידת הקבורה הפיקודית: קיבלתי מהם רכב עם הנעה קדמית ותמורתו נתתי את הטנדר שלי, שהיה יותר נוח. כשהמלחמה פרצה קיבלתי טנדר עם נהג ונסענו עם חטיבה 4 לרמאללה. אחר כך החליפו לי את הרכב לפולקסווגן אזרחי ועם זה נסעתי לקנטרה. בהמשך הגעתי לחפ"ק צפון. המולה גדולה ואתה נדחף שם. מכיוון שאתה איש צבא נותנים לך להיכנס לכל מקום. אני זוכר שעמדתי ליד דדו ותיעדתי חלק מהדברים ששמעתי. אף אחד לא נזף בי שאני מפריע, כולם היו בתחושה של – אדרבא, תעד את ההיסטוריה".

לאנשי "במחנה" לא היו אז מכשירי הקלטה. את הדברים היו רושמים ומעבירים למערכת, בתוספת פילם לפיתוח, עם נהגים שנסעו לתל-אביב. לפעמים נאלצו לחזור למערכת בקריה כדי לכתוב שם את הכתבות ולחזור לחזית. "בששת הימים הכל רץ מהר מאוד", אומר לימור, "לאן שלא שלחת אנשים הכל נגמר תוך יומיים-שלושה".

יצחק לבני

יצחק לבני, עורך "במחנה" בששת הימים

לבני מספר שבתקופת ההמתנה וגם במהלך המלחמה הגיע פעמיים לבור כדי לראיין את הרמטכ"ל. בפעם הראשונה זה קרה אחרי השמועות על התמוטטותו של רבין. "רצינו שהקוראים יידעו שהוא קיים ומתפקד, אז הלכתי לבור בקריה, בהסכמה שלו ושל הרל"ש שלו ושל קצין חינוך ראשי (האחראי על העיתון). נכנסתי אליו לחדר והוא אמר 'בסדר, בוא נשב, אני כבר חוזר', והוא לא חזר. הוא לא היה מסוגל לומר 'לא' וכנראה לא רצה להתראיין. הוא היה בדיפרסיה, דיבר חלש, נראה פאסיבי ולחיצת היד שלו היתה רופסת מאוד".

בפעם השנייה שלבני הגיע לראיין את רבין, כנראה ב-8 ביוני, הוא היה עד לחילופי דברים שלו עם דדו. "שמעתי אותו אומר בקולו האיטי 'דדו סבלנות'. אלוף פיקוד הצפון לחץ עליו לפעול ורבין שיכנע אותו שעוד צריך לעבוד על משה דיין. האוזניים שלי נפקחו לחלוטין לשמוע דבר כזה דרמטי. בסך הכל הייתי פעמיים אצל רבין וכל פעם הוא היה נעלם ובורח. למרות מצבו הוא תיפקד וניהל את המלחמה, אבל עם פרצוף עוד יותר קפוא מהרגיל פלוס החיוך האוטומטי שלו".

החומר הרב שנאסף מהחזיתות הצטבר. במערכת הוטלה המשימה על אביעזר גולן, איש "ידיעות אחרונות", לחבר סיפור אחד ברצף, מכל חזית, יום אחרי יום. הפילם פותח לעשרות צילומים, על המפות נמתחו חיצים וכך נולד לו גיליון למזכרת – מלחמת ששת הימים מאל"ף ועד ת"ו.

יוסף לויטה, כתב "במחנה"

יוסף לויטה, כתב "במחנה"

הנה תיאור מהכתבה של לויטה על הפריצה לגולן מגבעת האם: "אנו עוזבים את הכביש המוצל ופונים שמאלה לדרך עפר המתמשכת צפונה, במקביל לרמה, כשהיא גלויה לחלוטין לעיני האויב. כאן פונה הדרך מזרחה בניצב לרמה, ואחר-כך דרומה כשהיא עוברת מעל לגשר. בכל קטעי הדרך שלפנינו עוברים ביעף כלי שריון שונים, כשהם משאירים מאחוריהם ענני אבק צהבהבים. מדי כל כמה שניות צצות ועולות בין ענני אבק אלה פטריות כהות: התותחים הסוריים מנחיתים הפגזה מרוכזת על הדרך, ובייחוד על גזרת הגשר. בזה אחר זה, ללא פקודה ואומר, אנחנו מחליפים את כובעי הטמבל שלנו בקסדות. אנשי הזחל"ם שהשקיפו עד כה קדימה בעמידה, תופסים מקומות ישיבה מאחורי המחסה היחסי של דפנות הברזל. עוד פיתול דרך ועוד פיתול, והזחל"מים נפרשים שמאלה לתוך שדה תלתן קצור. אנחנו נעצרים ליד סוללת אדמה גבוהה בקצה השדה. ופתאום שריקה חדה, כצליפה בשוט ענקים. כולנו נרכנים פנימה, משתוחחים לתוך הזחל"ם, ממתינים במתיחות איומה, אבל ההתפוצצות לא באה. 'יא חביבי, זה חתך את האנטנה', קורא מישהו תוך פורקן המתח הנורא. לא היה בדברים אלה משום הגזמה רבה: פגז הנפל פגע בשדה במרחק 15 מטר בלבד מן הזחל"ם".

ובהמשך הכתבה תיאור נוסף של לויטה על חייל סורי שנשבה: "שעה שהגענו לקונייטרה הובא העירה חייל סורי שנתפש מסתתר בכרמי הסביבה כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים. רק נעליו הצבאיות הסגירוהו. האיש היה ירוק מפחד. כשידיו מורמות הוא החווה קידה בפני כל חייל ישראלי שחלף על פניו. כששוביו אמרו לו לצעוד קדימה, לא יכל שלא להפנות את מבטו לאחור עם כל פסיעה, מצפה למטח של כדורים"…

המהדורה הראשונה של הגליון למזכרת הודפסה בשחור-לבן, השנייה עם שער בצבע. למעשה, זה היה אלבום הניצחון הראשון בגל של אלבומים שהגיעו בשבועות הבאים. "בדיעבד לא היתה סיבה להתפאר בהם כי היינו שחצנים", מסכם לבני, "ובגלל זה הגענו בסוף למלחמת יום כיפור".

הרגשתם שאתם כותבים את ההיסטוריה?

חיליק לימור: "היינו היסטוריה בגרוש. לנין אמר שהעיתונות מנציחה את מאחורי ההיסטוריה. אנחנו בסך הכל הנצחנו את הרגע ויצרנו את הקטעים שבעזרתם בונים היסטוריה. ההישג האדיר של העיתון שלנו היה להביא צילומים אותנטיים מכל החזיתות. היום כל חייל מצלם בסמרטפון שלו. בתקופה ההיא היה את במחנה".

כיבוש הרמה הסורית מתוך מהדורת הניצחון של "במחנה"

כיבוש הרמה הסורית מתוך מהדורת הניצחון של "במחנה"

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אלבום הניצחון הראשון

  1. כתבה מענינת.
    במחנה היה עיתון מגויס. הציג תמונת מצב ורודה מדי כמו שאמר לבני וליקק לאלופים.
    התרומה החשובה שלו היו הצילומים בהעדר מצלמות טלויזיה.
    ערוץ הראשון קם שנה מאוחר יותר באופוריית מצעד יום העצמאות 1968.. אם היה מקדים את זמנו והיו מצלמות בגזרות השונות והיו שומרים את חומרי הגלם היה אפשר ללמוד יותר טוב על מחדלים ארגוניים רבים שליוו את המלחמה הזו.

  2. 3.5 שנים אחרי שכתבה זו פורסמה כאן, אני חוזר אליה להעמיד מעט דברים על דיוקם כפי שהתברר לי בהמשך הסיקור של נעמוש על אודות ארועי מלחמת ששת הימים בגזרה הסורית.

    השבוע הלך לעולמו יצחק לבני, שהיה עורך "במחנה" במלחמה ב-1967 וסיפר בראיון כאן על תפקוד העיתון. קשרתי לשבועון הצבאי הזה כמה כתרים, כמו – "במחנה" היה כלי התקשורת העיקרי במלחמת ששת הימים בזכות עשרות כתבים וצלמים בכל החזיתות".

    ובכן, הפריסה הגדולה של כתבים וצלמים בחזיתות לא באה לידי ביטוי בכיבוש הרמה הסורית. באופן מפתיע הכתב היחיד שמצא את עצמו בלב הלחימה היה דן שילון מקול ישראל, שלא היה לו מושג בענייני צבא, אבל הקנאה לשמע הדיווחים שזרמו מהחזיתות האחרונות מאת עמיתיו חיים יבין, ירמיהו יובל, מייק הולר, טומי לפיד, רון בן ישי ועוד, גרמה לו לקנא בהם ולנסות להביא משהו מעצמו. כך היה שילון לעיתונאי היחיד שידוע לנו שהרים יד כשהמח"ט יונה אפרת שאל מי רוצה להצטרף ללחימת גולני. שילון מצא את עצמו על הזחל"ם של מוסא קליין בדרך לתל פאחר. בגלל שאמרו לו שהוא מצטרף לטיול ושהקרב העיקרי יהיה בתל עזזיאת, נראה ששילון לא חידד את מלוא חושיו כדי להבין את התנהלות העניינים, ובסופו של דבר, ובדיעבד, פיספס הזדמנות לפצח כמה חידות בקרב המתוסבך הזה.

    בכל אופן, כתבי "במחנה" לא היו צמודים לכוחות גולני בקרבות עזזיאת ופאחר, לא צמודים לחטיבה 8 בקרבות זעורה וקלע, לא צמודים להתקפת ההטעיה של חטמ"ר 3 בתל הילאל ודרדרה, ואפילו לא היו בטיול של חטיבה 80 בהליקופטרים ביום למחרת על תאופיק ובוטמיה. אפשר לומר ש"במחנה" היה כלי חשוב בסיקור תקופת ההמתנה ובעיקר סיקור מכוחות עורפיים (מיפקדות עיקריות, כוחות ארטילריה). אפילו צלם אמיץ לא היה להם (גם לא מכלי תקשורת ישראליים אחרים) כדי להיות בזחל"ם אי-שם קדימה ולהביא צילומים בלעדיים מזעורה או מתל פאחר. בכל הקרבות העיקריים של הרמה הסורית התקשורת הממסדית והמגויסת לא הצליחה להעשיר את ההיסטוריה הישראלית בצילום אחד בזמן אמת (עד שיוכח אחרת). את הצילומים האותנטיים היחידים בשולי הקרבות צילמו חיילים בודדים בלבד.

    ינוח יצחק לבני בשלום על משכבו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s