אנחנו על המפה

משה יזרעאלי, מפקד טנק מהפריצה לרמה, מציג מפת קרב אותנטית שאותה שמר מ-1967 * "לא הפכתי את המלחמה לאתוס או למיתוס" * מפגש מרגש שלו אחרי שנות דור עם עזרא ברוש, מ"מ כוח החוד לתל פאחר * וגם: עדותו של המ"מ שוקי נחום מתל עזזיאת * אחרי 46 שנים – השריונרים מאחדים כוחות

משה יזרעאלי והמפה המקורית מקרב ההבקעה בצפון הרמה הסורית

משה יזרעאלי והמפה המקורית מקרב ההבקעה בצפון הרמה הסורית

זו מפה 1:20,000 אותנטית. איש לא שינה בה דבר. היא מקופלת באותה צורה שבה קופלה עם תחילת הקרב. היא נמסרה בערב של ה-8 ביוני 1967 למפקדי מחלקות טנקים שעמדו לעלות על הרמה ביחד עם חטיבת גולני. משה יזרעאלי, שהיה אז מפקד טנק בגדוד 377, פלוגה ז', מחלקה 4, קיבל אותה מהמ"מ שלו, שוקי נחום, עם תחילת התנועה. במפה מצויינים שמות הקוד של המוצבים הסורים: מזל – תל עזזיאת, עדנה – בורג' בביל, דינה – בחריאת. יש סימונים של שדות מוקשים והגדרת גודלם של המוצבים (מחלקתיים או פלוגתיים). ליד תל פאחר לא כתוב "שפרה". המשימה של פלוגה ז' היתה תל עזזיאת.

לעזרא ברוש, שהוביל את מחלקת הטנקים שלו בראש גדוד 12 של גולני לכיבוש תל פאחר, המפה היא הוכחה נוספת לכך שהכוח שלו לא היה אמור לעלות לציר הנפט, כפי שהיו כאלה בגולני שטענו כך. ברוש מצטער שהמפה שלו אבדה בעת שהטנק שלו נפגע והוא נפצע קשה. "התרגשתי כשראיתי את המפה הזו מול העיניים", הוא אומר לאחר שיזרעאלי הציג אותה בפנינו. "זה עשה לי דפיקות לב. אם היית נכנס ללב שלי היית רואה את מה שראיתי בדיוק מול העיניים – את הטנק שלי הפגוע, את הצוות ואת התל (פאחר). כזו מפה בדיוק היתה גם לי".

45 שנה עברו מאז פגישתם האחרונה של יזרעאלי וברוש. עכשיו הם מתראים מחדש בביתו של הראשון בת"א. "עזרא היה מ"מ מוערך", מחזיר אותנו יזרעאלי לאיזור 1963. "הוא היה קפדן ודרש רמות גבוהות של ביצוע".

מאז מלחמת ששת הימים יזרעאלי לא התעסק עם הקרב ההוא במשולש גבעת האם-עזזיאת-פאחר. התנתק ממרבית חבריו ליחידה, לא ביקר בתל פאחר ולא בתל עזזיאת. היתה לו רק את המפה, מזכרת מאז, עליה שמר מכל משמר. עם השנים התבלתה, קרעים החלו לבצבץ, היא הודבקה בכמה חלקים שלה ולבסוף מוסגרה בניילון קשיח. מאז היא נחה אצלו בשלווה, מגולגלת במיכל מתאים.

יזרעאלי, 72, סא"ל במיל' (אמ"ן), הוא איש רשות המים. מומחה לענייני המלחמה על המים בין ישראל לשכנותיה. היה ועודנו חבר בצוותים שונים מטעם הממשלה בשיחות עם הירדנים, המצרים והפלסטינים. היה מעורב בקביעת גבולות, חבר בצוות המו"מ על טאבה, מכיר כל טיפת מים בירמוך, בבניאס ובחצבני (שכבר קיים בעיקר כווזאני). היה מרצה להיסטוריה באוניברסיטה. נולד וגדל בת"א, התגייס לשריון ב-1959 והשתתף ב"פרשת רותם" ב-1960 ("תפקידנו היה לחפור שוחות כדי שהתצ"א המצרי יראה שיש לנו הרבה שוחות").

ב-1963, בצאלים, התוודע לראשונה כאיש מילואים ליחידה שלו. היו שם בין היתר, יעקב העליון, זאב נמיר, משה ישראלי – "חבורת אינדיאנים, אבל מקצוענים". יזרעאלי היה אז סטודנט באוניברסיטת ת"א, במקביל לעבודתו במפעל הנעליים המשפחתי בדרום העיר ("אני גם סנדלר ואורטופד"). במילואים למד לטינית לקראת מבחן. אחרי שהשתחרר סיפרו לו שכתבו עליו ב"מעריב". התברר שהעיתונאי יעקב העליון כתב חוויות מהמילואים והזכיר את "הסנדלר שלומד לטינית במילואים". את יזרעאלי זה מאוד לא הצחיק.

1967, גיוס מילואים בחירום, תקופת ההמתנה. התייצבות בכורדני, משם לעראבה ולעין זיתים ולחורשת טל. יזרעאלי משוכנע שתקופת ההמתנה מורטת העצבים, שבה המטכ"ל לחץ לפעול, פעלה דווקא לטובת צה"ל. הוא מספר על מחסור משווע בציוד, על כלים שלא עבדו. כך למשל קיבל כל שריונר עוזי עם מחסנית ובה חמישה כדורים בלבד. אחרי המלחמה ביצעו ניסוי כלים והתברר שמרבית העוזים לא ירו. בעין זיתים הם נדרשו לחפור שוחות אישיות, אבל לא היו מעדרים. טנקים התקשו לירות. "אבל המלחמה הצליחה והכל נמחק", הוא מסכם. גם מ"מ ז', שוקי נחום, משבח את תקופת ההמתנה: "זה היה מזל משמיים. ישבנו שבועיים בשטחי הכינוס והיה מספיק זמן לעשות תיאום כוונות לתותחים, לסדר בשקט את הפגזים, לעשות פעילות חברתית כי בכל זאת היינו יחידת מילואים וזה היה זמן מצוין לביחד, ורק אז היתה מוכנות של הכלים ושל האנשים לקרב".

בחורשת טל מילאו את השורות החסרות של הטנקיסטים בלוחמי גולני שהפכו למקלענים. פרוץ המלחמה מצאה את טנקי מחלקות ו' ו-ז' מתרוצצים בין חורשת טל לבריכות של שאר ישוב (החבר'ה דגו שם בעזרת האנטנות) ובין דן למטולה. מה הם עשו במטולה? היו דיווחים על רעש מכיוון מרג' עיון – ייתכן שהסורים מנסים לפרוץ מצפון. שוקי נחום: "כשהגענו למטולה מצאנו את המא"ז רועד וחיוור כולו. מיד התמקמנו בעמדות ירי, אבל התברר שזו היתה התראת שווא, חזרנו למטה על שרשראות".

יזרעאלי זוכר את תקיפת קיבוץ דן על-ידי הסורים בבוקר ה-6 ביוני. הטנקים של פלוגה ז' עמדו על הכביש הראשי, חשופים לחלוטין, והפגיזו את מקורות הירי מרמת הבניאס. הם היו אמורים להיכנס לאחד השדות המעובדים של קיבוץ דן ולתפוס שם מחסה מאחורי תלוליות, כדי להקטין את חשיפתם. אלא שניתנה הוראה לא לעלות על השדה כדי לא להרוס אותו. "זו היתה התמימות של אז", הוא מחייך.

לעומתו, לשוקי נחום יש את הסיפור הבא: "צלחנו את הירדן ליד הגושרים ואני זוכר שכל קיבוץ דן ירד למקלטים. אנחנו התקרבנו לשדות התלתן, ראינו טנק סורי פגוע, ואז אנחנו בתוך השדה, גוף מגושם בצבע חום בתוך שדה אספסת ירוק. היינו מטרות לא נורמליות, אבל זה עבר בשלום".

הלילה שלפני הפריצה לרמה. קצינים מפיקוד צפון ישבו עם קציני גדוד 377. חילקו מפות ות"צות. חלק מטנקי הגדוד היה אמור לפרוץ לרמה דרך קלע, חלק אחר נועד להיות הכוח המוביל של גולני לצפון הרמה.

הפקודה לעלות בוששה. יזרעאלי: "אנחנו בערב יושבים בחורשה ושומעים שכבשו את הכותל, ואנחנו אומרים לעצמנו מה זה, כולם חוגגים ואנחנו כלום, רק חוטפים. לא היה אקשן אמיתי. לא ידענו על המלחמה בין דיין לדדו, רק ידענו שהמלחמה הולכת להסתיים ואנחנו מתקשקשים על תורנויות שמירה". שוקי נחום מספר שבמהלך הימים שקדמו לתקיפה היו עשרות תדריכים: "היתה תוכנית שתוקפים עם שחר, תוכנית שתוקפים בצהריים כשהשמש מסנוורת אותם, ואחת שתוקפים בלילה, תוכניות בלי סוף. עד כדי כך שהחבר'ה היו מבולבלים ואמרו שהם לא מבינים כלום, שיגעו אותם. אמרתי להם – אל תדאגו, כשיהיה משהו אתם תדעו את התוכנית לפרטי פרטים".

שעות הבוקר המאוחרות של ה-9 ביוני, הפקודה לנוע ניתנה, הטנקים זזים מחורשת טל אל גבעת האם. בדרך הם חוטפים 120 מ"מ. יזרעאלי נזכר: "היה לי תותחן רוסי, פליט שואה, אני שואל אותו אם הוא לא מפחד למות. הוא ענה לי: חמש שנים בתור ילד ברחתי מגבול לגבול, אז שאני אפחד? פה לפחות יש לי תותח".

הם נעו בטנק סמג"ד, עם מכשיר קשר 520 בתוספת שיפורים. בזכות זה שמעו דיבורים ברוסית. התותחן תירגם שמדובר בהוראות טיווח. יזרעאלי: "אחרי המלחמה ביררתי ואמרו לי שאלה היו רוסים, קציני תותחים, שישבו כנראה בקלעת נמרוד".

מפקד מחלקה ז', שוקי נחום, מספר לנו: "אני זוכר שיצאנו מחורשת טל אל גבעת האם. ברגע שניתנה הפקודה לנוע, בדיוק אז היתה תקלה בקשר ביני לנהג שלי. הוא פרץ בנסיעה באטרף והתחיל לרוץ על הכביש כאילו שאנחנו במירוץ מכוניות. אני צועק לו שיעצור והוא לא שומע ודוהר לגבעת האם בלי לדעת אם אנחנו לבד או שיש איתנו עוד".

יזרעאלי היה אמור להגיע אל מוצב בורג' בביל ובהמשך לתל פאחר, אלא ששוקי נחום הורה לו לנוע ביחד עם טנק נוסף אל גור אל עסכר, מזרחית לגבעת האם, כדי לוודא שאין שם כוח שעלול לדפוק את המאמץ העיקרי בפריצה צפונה. יזרעאלי קיבל את המפה מנחום. גור אל עסכר ("חנה") מסומן במפה הזו כמתחם גדול ולא ברור: "נשלחתי לגור אל עסכר שלא היו עליו פרטים והיה חשד שיש בו כוח". בסופו של דבר התברר שאת המקום איישו שני תצפיתנים סורים. כששני הטנקים של פלוגה ז' הגיעו, המקום כבר היה מטוהר.

שוקי נחום מספר על המפה: "היא היתה שלי על הטנק, וכשראיתי את יזרעאלי, אדם יקר, נתתי לו אותה ואמרתי לו שמור עליה. לא זכרתי מזה בכלל, ואז יום אחד צלצלתי אליו והוא סיפר לי שהיא אצלו עד היום וממוסגרת".

קטע מהמפה: תל עזזיאת משמאל, בורג' בביל באמצע, תל פאחר מימין. להגדלה - לחצו

קטע מהמפה: תל עזזיאת משמאל, בורג' בביל באמצע, תל פאחר מימין. להגדלה – לחצו

קטע מהמפה. גור אל עסכר (חנה) מסומנת כמתחם גדול ולא ברור. ממולה, משמאל, גבעת האם (תל אבו חנזיר). לחצו להגדלה

קטע מהמפה. גור אל עסקר (חנה) מסומנת כמתחם גדול ולא ברור. ממולה, משמאל, גבעת האם (תל אבו חנזיר). לחצו להגדלה

נחום מספר שהמחלקה שלו הסתערה על תל עזזיאת. בפוסט קודם סיפר משה גרטי כי הוא היה זה שהגיע ראשון לתל עזזיאת, אבל נחום לא זוכר את זה. הוא גם לא זוכר את הטנק שעלה על מוקש ופרש זחל. "הזיכרון שלי לא כל כך טוב", הוא מתנצל, "הייתי ברמת הגולן גם ביום כיפור ולכן חלק מהדברים מתערבבים אצלי. גם השכחה עושה את שלה".

המחלקה של נחום הגיעה אל עורפו של תל עזזיאת בראש גדוד 51. "חיילי גולני התרוצצו לנו בין השרשראות עד כדי כך שחששתי שאנחנו נפגע בהם. הם היו ממש צמודים אלינו. בעזזיאת ראיתי סורים יוצאים החוצה מהמוצב עם גופיות ותחתונים של חורף וידיים מורמות. היינו בתל עזזיאת עד שש בערב ואז הצטרפנו לתל פאחר. כשהגענו לשם עוד היו יריות".

זה הרגע לחזור מעט לאחור, אל תחילת התנועה, שם התוודעו מרבית הלוחמים לחוויה הטראומתית של פגיעות מרגמות 120 מ"מ בזחל"מים. אחד מהם נדלק והתפוצץ על 100 ליטר הדלק שלו, התחמושת ותשעת חייליו. יזרעאלי לא שוכח: "זה היה זחל"ם שעליו היה רס"ן מויש חביב ז"ל. גוויות שרופות היו פזורות מסביב. זה מחזה בלהות שעד היום רודף אותי לפעמים בלילות. הטען-קשר שלי ראה את זה ומיד נכנס פנימה והתאבן. באותו רגע הבנו שאנחנו במלחמה. עד אז זה נראה כמו משחק. כל מי שעלה בציר הזה ראה בצד אחד זחלים פגועים ומצד שני שדות מוקשים".

אחרי המלחמה בירר יזרעאלי מדוע כל הכוח עלה רק בציר אחד, והתשובה שקיבל היתה החשש שכל דרך אחרת היא ממוקשת. הציר הזה, משוכנע יזרעאלי, היה ברור לישראלים ולסורים שרק דרכו אפשר לפעול.

כשהמילה "ציר" עולה לאוויר, עזרא ברוש חוזר שוב לסוגיה שמעצבנת אותו. "קמב"צ גולני", הוא אומר, "רוצה לשכנע אותנו שאנחנו היינו צריכים לעלות על ציר הנפט. זה לא אנחנו, זה חטיבה 8. הנה המפה, כולנו קיבלנו את אותה מפה ומה שכתוב עליה בכתב יד זה מה שרשמנו ערב קודם – סימון גזרות ותדרים".

לחובבי הפרטים הקטנים נספר את שמות התדרים, שנרשמו בכתב ידו של שוקי נחום: עגמון (או שמא אגמון), שוקי, מיכל.

אחרי שווידא שגור אל עסכר נקי, התקדם יזרעאלי צפונה לכיוון מוצב בורג' בביל, שכיבושו כבר הסתיים. באיזור זה פגע כדור תועה ב-0.5 שלו, המקלע הסתובב, הכניס לו בלסת ושבר לו שן. "זה הנזק היחיד שלי מהמלחמה", הוא מספר באירוניה. "הייתי חצי גוף מחוץ לטנק, ככה חינכו אותנו. אי אפשר לנווט טנק מבפנים".

10 ביוני 1967, טנק בעומק הרמה הסורית. "חינכו אותנו לנווט עם חצי גוף בחוץ". צילום: אלכס אגור "במחנה" / ארכיון צה"ל

10 ביוני 1967, טנק בעומק הרמה הסורית. "חינכו אותנו לנווט עם חצי גוף בחוץ". צילום: אלכס אגור "במחנה" / ארכיון צה"ל

יזרעאלי הגיע לתל פאחר כשהקרב כבר היה גמור. את מה שראה מהטנק הוא לא שוכח: "ראיתי את ההסתערות על התל, ראיתי אנשים נהרגים על הגדרות ואת הטנקים עולים למעלה. בלילה אספנו גוויות של חיילי גולני. אני העמסתי 11 על משאית פתוחה. לפנות בוקר היינו בראש הכוח שתקף את הבניאס. הכפר היה נטוש, אבל היה צלף על המסגד שכמעט הרג אותי. יורים עליי, ומה יש לי בראש? זה מסגד, לא יורים על מסגד, זה קדוש. ואז עוזי שליו, בעל באסטה בשוק הכרמל לגבינות וזיתים, איש יקר, בטנק שנסע אחריי, סובב את הקנה ופשוט הוריד אותו. המשכנו הלאה. בתוך גבעה היה חפור טנק סורי, אינסטינקטיבית יריתי עליו, אבל פגז לא חודר חזית של טי-54. למזלנו הוא היה נטוש כי חיל האוויר דפק אותו קודם. היו שם עוד כמה סורים שנשארו לזנב בנו עם גוריאנוב, דרסנו אותם ובזה זה נגמר. לא היו לנו כאן שום מעשי גבורה".

יזרעאלי, ולא רק הוא, זוכר את הביזה. חיילים לקחו מזכרות מכל הבא ליד – קלצ'ניקובים, אקדחים, חרבות, פינג'אנים, כלי תספורת וגילוח, החביאו שטיחים בתוך קני הטנקים, רבו על ארגזי קופסאות בולי-ביף מתוצרת סין. יזרעאלי מספר שמצא תעודת חייל סורי שמועד השחרור שלו הוא "אחרי הניצחון". הוא זוכר שהמ"פ נמיר ביקש מכולם לאסוף את המזכרות כדי לחלק לפצועים בבתי החולים.

אחרי שנכנסו לכפר מסעדה המשיכו לקונייטרה. הם כבר עמדו להיכנס ראשונים לעיר שננטשה ברובה, אלא שאז קיבלו פקודה לעצור כדי שהצנחנים שהגיעו מדרום (בפיקוד דני מט) יקבלו את ההילה. הגדוד נשאר כחודשיים ברמת הגולן עד שהסתיים הפרק הזה.

יזרעאלי מגיע לשלב המסקנות. על הטעות בניווט של גדוד 12, שהובילה למחיר היקר בכיבוש תל פאחר הוא אומר: "במלחמה יורים עליך מכל כיוון, אתה בלחץ, זה לא לשבת עכשיו עם מחשב ולתכנן בנחת מה עושים. המג"ד נאלץ לשנות את התוכנית כי פשוט היה חסום על-ידי מיקוש, או כי הנווט טעה".

על הקונפליקט בינו לבין מלחמת ששת הימים הוא אומר: "שנה אחרי המלחמה הייתי בתערוכת תמונות בבית החייל בת"א על גבורת הלוחמים. ראיתי את כל השמאלץ ואלבומי הניצחון ולא רציתי להיות חלק מזה. היו אנשים ששילמו מחיר גבוה, יש לי כבוד אליהם. אני יצאתי חי ולא רציתי להיות שותף למעשי גבורה ולא להילולה. לא נמנעתי בכוח, אבל לא הפכתי את כל העסק לאתוס או למיתוס. היו מעשי גבורה, אבל בבסיס הצורך לבצע מעשי גבורה הוא בין השאר בגלל שינויים בתוכניות בשדה הקרב, כולל טעויות בשיקול דעת או בגלל תנאי השטח, ואז נאלצים להישען על פעולות חריגות. אנשים מביאים מהמלחמה סיפורים מקושקשים שהם מספרים כפרנסה ומאדירים כל מיני כשלים, וכשעושים דבר כזה הופכים את זה למעין מודל של התנהלות נכונה, דבר שהוא אסון מבחינת חיי חיילים. היתה גבורה בתל פאחר? היתה, כן, אבל זה קרה בגלל תקלות.

"פגשתי לא מזמן את אהרון ורדי (מ"פ בגדוד 12 שהסתער על תל פאחר), שאמר לי שהוא מרצה במורשת קרב וכל דבר הוא מוודא ובודק, לא מקשקש. וכשהמצב כזה שהסיפורים לא מדוייקים, צריך לאזן את התמונה ולספר את האמת, לא בשביל האיזון הקדוש אלא כדי לדייק בעובדות. מעניין וחשוב לי לדעת מה היה שם בגלל שאני סולד מסיפורי גבורה לא מדוייקים".

ומה עם המפה? הוא אומר שהיא זיכרון אישי ותישאר אצלו עד שישתכנע שהיא תעבור למקום בטוח. "מדינת ישראל לא יודעת לשמור על חומר. ראיתי כבר מספיק מה קורה למסמכים ואיך אנשים גונבים אותם. המפה הזו שייכת למדינת ישראל, לפלוגה שלי ולחברים שלי, אבל כרגע הכי בטוח שתישאר אצלי".

הוא היה מ"מ קשוח. משה יזרעאלי (מימין) נפגש לראשונה אחרי 45 שנה עם עזרא ברוש

הוא היה מ"מ קשוח. משה יזרעאלי (מימין) נפגש לראשונה אחרי 45 שנה עם עזרא ברוש

קישורים לכתבות קודמות בנושא השריון ברמה הסורית:

עזרא ברוש מספר על מחלקת החוד שלו לתל פאחר ועל פציעתו הקשה, ואמנון ישראלי זועם על מוסא קליין

377 על ציר קדחת – עדותם של המ"פ זאב נמיר ושל משה גרטי

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “אנחנו על המפה

  1. קצת הגיגים משל עצמי:

    המפה היא מפה טופוגרפית של 1:20000 ולא מפה של 1:250000, שהינה מפה בקנ"מ קטן שלא מאפשר זיהוי תוואיי שטח. איני מזהה במפה את תוואי ההטיה צפונית לא-דיסה. כנראה שהמפה מוקדמת יותר. מה שכן רואים הוא את הציר המגיע מדרום לכיוון א-דיסה.
    הציר מתפצל כחצי ק"מ מדרום לא-דיסה, כאשר זרוע אחת מגיעה לכיוון א-דיסה ומסתיימת שם. הזרוע השניה מממשיכה באלכסון מתון מזרחה, חופפת את א-דיסה ממזרח, ממשיכה כחצי ק"מ לכיוון צפון מזרח, ואז מתעקלת מזרחה לכיוון ציר הנפט. לטעמי, זו דרך עבירה לרק"מ.
    כ-200 מ' מצפון לא-דיסה, קיימת דרך נוספת, המתחילה בסימון של שביל עיזים (שכנראה הפך מאוחר יותר לתוואי ההטיה). הדרך הזאת פונה לצפון מזרחה, עד למוצב ואז פונה ימינה. נראה שהיא חופפת את גדרות המוצב מדרומו, או אולי אף נכנסת לתוכו.
    אין ספק שהמפה הזאת עלולה לגרום לבלבול עקב אי סימונה של דרך ההטיה.
    אף לא ברור לי באיזה דרך היה על הכח לפנות מזרחה לפי הפקודה, לכיוון ציר הנפט. לטעמי, הדרך הדרומית הרבה יותר נוחה, יותר בטוחה, ומאפשרת חיפוי רחוד של טנקים, הן על תל פאחר,מדרום, ממיקום עדיף טופוגרפית, והן ירי על א- דיסה.
    יתר על כן, מי שנע בדרך זו, ימצא עצמו על ציר הנפט, ולא למרגלות המוצב, בשטח ההשמדה שלו.
    קראתי שוב את סיכום המ"פ נמיר בפוסט על ציר "קדחת". תראו מה הוא אומר:
    "בפקודות המג"ד נאמר שהכוח ינוע על ציר קדחת (ההטיה), ירסס באש את עין אדיסה ובאם לא ייתקל בכוח משם ימשיך בדרך העולה אלכסונית לציר טרומבוזה (כביש הנפט) ויתקוף את תל פאחר ממזרח למערב " (ציטוט מהפוסט).

  2. האנשים האפורים מאחורי סיפורי הגבורה, נעים להכיר.
    אני מוצא פה אתר מענין, מחכים ומלמד. אעקוב אחר הפרסומים ששופכים אור חדש על מלחמה מסקרנת ומה שלומדים ממנה היא כי למרות גודל הנצחון הסתתרו מאחריו כשלים רבים בתפקוד ובארגון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s