היה תענוג לשרת עם דדו

המוצבים, הביצורים, שדות המוקשים, התצפיות, ההאזנות, תצלומי אוויר, תיק 'עליות ברמה' – אין רבים שמכירים את הזירה הסורית לפרטיה כמו זלמן גנדלר (ז'מקה), קמ"ן פיקוד צפון ב-1967 * האיש שהיה בסירה אחת עם רבין ודדו, מתייחס לאגדת העצים של המרגל אלי כהן, מספר על הפריצה לרמת הגולן ולא מבין איך תוכנית כיבוש תל פאחר השתבשה למוסא קליין 

אז - והיום. זלמן גנדלר עם דדו בזחל"ם הפיקוד במלחמת ששת הימים. צילום: אפרים קדרון, ארכיון צה"ל. לחצו להגדלה

אז – והיום. זלמן גנדלר עם דדו בזחל"ם הפיקוד במלחמת ששת הימים. צילום: אפרים קדרון, ארכיון צה"ל. לחצו להגדלה

לראשונה נתקלתי בו בארכיון צה"ל. הוא ניבט מכמה תמונות שבהן נראה אלוף פיקוד צפון, דדו, מנהל את קרבות הרמה הסורית מהזחל"ם שלו. מסביבו של האלוף היו כמה אנשים. הדומיננטי שבהם היה עם כובע מצחיה, זקן ומשקפיים בעלי מסגרת עבה. לא הצלחתי להבחין אם זה סא"ל או אל"מ, אבל היה ברור שהוא איש מפתח בקבלת ההחלטות. כמה אנשים ששאלתי במי מדובר, לא ידעו לזהות. מן הסתם לא פניתי לאנשים הנכונים. בכל אופן, הצילומים האלה שלו ליוו אותי כמה חודשים טובים.

כשהלכתי השבוע לפגישה עם מי שהיה קצין המודיעין של פיקוד צפון ב-1967, ברגע שראיתי אותו קפצה לי התמונה של האיש עם הזקן והמשקפיים והכובע, ואמרתי לו: אז אתה הקצין עם הזקן מהתמונות שישב ליד דדו? והוא אישר מיד.

זלמן גנדלר (ז'מקה), אז סא"ל בן 34, הוא דמות חשובה בסיפור הזירה הצפון-מזרחית במלחמת ששת הימים. יש לו היכרות עמוקה עם הרמה הסורית, שתחילתה ב-1954 כשהגיע לפיקוד צפון כמש"ק מודיעין. בהמשך, אחרי קורס קצינים, חזר לגזרה כקצין שטח בדרגת סגן האחראי על נתונים מסוריה, ירדן ולבנון. בתחנות הבאות שלו שימש קצין מודיעין של חטיבה 7 ושל גייסות השריון, ומכאן היכרותו עם השריונר אלוף דוד אלעזר, שב-1965 הביא אותו לצפון. "הכרתי את הרמה הסורית כמו את כף היד", הוא מספר השבוע.

את תפקידו הוא מגדיר כמי שאחראי על כל נושא התשתית מעבר לגבול. הדרך לשם עוברת באיסוף קפדני של מידע מהשטח – תצפיות, האזנות, צילומים, סוכנים, מרשמים וסיורים מעבר לגבול. גם כיום, הוא אומר, הוא לא יכול לחשוף "99 אחוז משיטות העבודה" של איסוף המודיעין, מאחר שבצה"ל עדיין משתמשים באותן דרכים. הוא מספר שהיה מעורב בכל תוכניות ההגנה וההתקפה של פיקוד צפון, ושימש בורג מרכזי בחפ"ק בששת הימים.

1966 – בסירה אחת בכינרת עם רבין, דדו ועזר וייצמן

רגע לפני שצוללים לעומק העניינים של הזירה הסורית ומלחמת ששת הימים, מתברר שקצין המודיעין הפדנט, שהקפיד על קלה כבחמורה, בפרט על ענייני ביטחון שדה ומניעת דליפת מידע, נקלט בעצמו בעדשת מצלמת המודיעין הסורית. גנדלר שולף את הצילום המפורסם (יחסית) של הרמטכ"ל יצחק רבין, דדו וראש אג"מ אלוף עזר וייצמן בסירה בכינרת.

בסירה בכינרת עם הרמטכ"ל הנהג. מימין: רבין, גנדלר, דדו (עומד) ועזר וייצמן. צילום: המודיעין הסורי

בסירה בכינרת עם הרמטכ"ל הנהג. מימין: רבין, גנדלר, דדו (עומד) ועזר וייצמן. צילום: המודיעין הסורי

כשראיתי את הצילום הזה לראשונה לפני כמה שנים, הייתי בטוח שהאיש הרביעי בסירה הוא מפקד חיל הים, אלוף שלמה אראל. טעיתי, זה היה גנדלר. בצילום מאוגוסט 1966 נראה גנדלר עם שלושת הגנרלים באותה סירה. סביבם בתוך המים היו אנשי חיל הים לעבודות תת-מימיות (יחידה 707). קמ"ן צפון נראה במרכז הסירה, לצד רבין, כשהוא רוכן מעל מפה.

זה התרחש באירוע שבו עלתה על שרטון ספינת חיל הים (פלגה 788), שהיתה במשימת מודיעין והתקרבה יותר מדי לחוף. הסורים החלו לפוצץ אותה במקלעים, שלחו מיגים, שאחד מהם הופל בירי מקלעים של שתי ספינות חיל הים שחשו למקום. חיל האוויר מצידו שלח מיראז'ים, והתוצאה היתה מטוס סורי נוסף שצלל – הפעם היישר לכינרת. בחילופי האש נפצעו חמישה מחיילי הספינה הישראלית.

בהמשך הושגה רגיעה, הסורים דרשו לאפשר להם לחלץ את המיג מהמים, ישראל סירבה כי רצתה את המטוס לעצמה. לא כל יום נופל לידיה שלל כזה. במקביל ניטש מו"מ מייגע בתיווך האו"ם כשנסיונות חילוץ הספינה לא צלחו.

באיזשהו שלב באותם 11 ימים מתישים הגיעו למקום שלושת הגנרלים הישראלים מלווים בקמ"ן, בסירה שיצאה מגינוסר. תצפית סורית מהמוצב הקרוב, בצד הצפוני-מזרחי של הכנרת, מרחק של 150 מטר, צילמה את הנוכחים בלי לדעת מי הם. הקצינים הבכירים היו בבגדים קצרים בלבד. גנדלר אומר שאם הסורים היו יודעים את זהות החבר'ה בסירה, לא בטוח שלא היו פותחים בירי על אף הפסקת האש שהושגה.

גנדלר מספר כי הצילום הזה נמצא לאחר מלחמת ששת הימים. "כשהגעתי לקונייטרה הלכתי מיד למודיעין הסורי שם, אולי יש חומר שכדאי לקחת אותו ולשבת עליו אחר כך במטכ"ל בשקט. מצאתי ארגז במעבדת צילום, מלא בפילם ותמונות, לקחתי אותו, סימנתי אותו ושלחתי למעבדה של יחידת המודיעין. הם פיתחו את התמונות ופתאום הם מוצאים את התמונה. זו תמונה היסטורית. אחר כך הם שלחו שתי תמונות בדואר פנימי צבאי, אחת לי ואחת לדדו. קיבלתי אותה חצי שנה אחרי המלחמה ואיך שאני רואה את זה, וואלה, חשכו עיניי. לאן אני נקלעתי. ועוד יותר – איך תפסו את כל הצמרת בסירה".

כקצין מודיעין שכל הזמן מתעסק באיסוף חומר על האויב, איך הרגשת כשראית שנקלטת במצלמה של הסורים? "אני כבר ידעתי ממזמן שהם מחפשים אותנו. פעם קיבלנו ידיעה מסוכן שלנו שסיפר שלסורים יש כרטיסיה ושם יש תמונות וחומר על אנשים. ניסיתי לברר על מי יש, אבל זה לא עלה בידי. הבנתי שיש סיכוי גדול שכל האנשים שמסתובבים בגבולות הם מצולמים, ובהם אני. מה אתה חושב, גם לי היה תיק על כל הצמרת הסורית".

כך זיהינו את שדות המוקשים

גנדלר, יליד 1933, נולד בכפ"ס וב-1951 התגייס לצה"ל והופנה למודיעין. כשהגיע לדרגה בכירה, הוא מספר, הלך לברר עניין שסיקרן אותו – מדוע נשלח דווקא למודיעין. התברר שאיש השב"כ שעשה עליו תחקיר לפני גיוסו שאל פרטים את אבא שלו: האם הילד מעשן, שותה או מתחבר לשמאלנים. אלה היו אז הבעיות העיקריות שבגללן יכלו לפסול אותו. מליץ היושר שלו, האבא, ענה בשלילה. זו פאשלה, אומר גנדלר, שהולכים לתחקר אבא על הבן שלו. היום, הוא פוסק, התחקיר על מועמדים הרבה יותר מהימן.

במודיעין יש לו עבר עשיר של תפקידי שטח, פיקוד והדרכה. את דרכו בצבא סיים בדרגת אל"מ כמדריך בפו"מ. בשנים האחרונות הוא מתנדב במל"מ (מרכז למורשת מודיעין), שימש חבר הנהלה בוועד המנהל ועוסק בתיעוד ותיקי חיל המודיעין והשב"כ.

לפיקוד צפון הגיע ב-1954 כקצין שטח. באותה תקופה החלו הסובייטים לחמש את צבאות ערב וללמדם איך להתבצר ולהתמקש. היה הכרח לבצע מעקב צמוד אחר הנעשה בקווי האויב. בגלל העליונות הטופוגרפית הסורית נאלצו במודיעין למצוא דרכים מקוריות ויצירתיות כדי לעקוב אחר הנעשה שם. התצפיות העיקריות התבצעו מהרכסים הגבוהים שבצד הישראלי – מנרה (בעיקר בתצפיות על הקו השני), גבעת האם ורכס פוריה. תצפיות על מוצבי הקו הראשון התבצעו בעיקר ממגדלי המים של הקיבוצים (גנדלר: "היתה קצת בעיה לתצפת משם, אתה משקשק מהגובה והמגדלים עומדים על בלימה").

התצפיות בוצעו במשקפות של 20×120 הישנות והטובות, ששופרו במשך השנים, וגם באמצעות מונו-סקופ – "כמו של אדמירל נלסון, אבל יציב מאוד, מגדיל מאוד, בהיר מאוד, במיוחד בלילה" – משקפות שבהן צויידו אנשי הקו הראשון. גנדלר: "הפרינציפ היה מעקב מפורט אחרי כל מוצב ו-24 שעות לא להוריד את העיניים".

בתקופה הסוערת של פיקוד צפון ערב מלחמת ששת הימים. גנדלר (משמאל) עם הרמטכ"ל רבין, סגנו חיים בר-לב ודדו

בתקופה הסוערת של פיקוד צפון ערב מלחמת ששת הימים. גנדלר (משמאל) עם הרמטכ"ל רבין, סגנו חיים בר-לב ודדו

חלק מפעולות המודיעין היו גם דרך סיורים שחצו את הגבול, וצילמו ככל שיכלו. לתל עזזיאת, הוא מספר, אף אחד לא התקרב. "הוא היה מוצב שכולו ממוקש עד למרגלות התחתונים שלו. ההסתכלות עליו היתה בעיקר של סיירים, אנשים בעלי מקצוע. איתרנו פרצות בשדות המוקשים ויחידות סיור כמו 269, סיירת מטכ"ל, היו מבצעות סיורים מעבר לגבול למטרות שונות, תקיפה או מודיעין. היתה תנועה לכיוון הגבול הסורי, לא בלתי פוסקת כי זה היה מסובך לחדור. אבל איתרנו את הפרצות, ובגלל שהפיקוד הזה התעסק עם הרמה הסורית כל כך הרבה שנים ולמדו לשמור את החומר, אז כל מחזור מתגייסים חדש למדו את החומר והיו ספצים, מומחים ממש לזירה".

הפעילות הקרבית ביותר של גנדלר בפיקוד צפון היתה בשנות ה-50. בין צה"ל לצבא הסורי התקיימו קרבות של הורדת ידיים על גבעת האם. פעם אלה משתלטים ופעם אלה. באחת הפעולות שבהן צה"ל תקף את המחלקה הסורית שתפסה את הגבעה (תל אבו חנזיר), שימש גנדלר הנווט שהוביל את הכוח. "ידעו שאיתי נגיע בדיוק לאן שצריך ולא נעלה על שדות מוקשים. הכרתי את הגזרה טוב. למעשה, פיקוד צפון לא הפסיק את הקרבות מול הסורים מאז 1948, ובגלל זה צבר ניסיון רב מול המוצבים הקדמיים. אני זוכר תקריות גם באיזור תל קציר. פעם החפ"ק של דדו התמקם בגפנים של הקיבוץ לקראת איזו פעולה ואני ניווטתי את החפ"ק לאן שצריך. תפקידי כקצין מודיעין היה לוודא שהכוח מגיע במדויק ולא עולה על שדות מוקשים".

ידעתם בדיוק איפה כל שדות המוקשים? "תמיד איפה שהיה חשד לשדה מוקשים סימנו אותו חשוד כממוקש. הבעיה היא לעקוב אחרי זה. אז פיתחנו שיטת מעקב. היינו מצלמים ממטוס פייפר את קו הביצורים הראשון, בהמשך הזמן פותחו מצלמות של אורך-מוקד (המרחק בין העדשה למסך). היתה לנו מצלמה שאורך המוקד שלה היה שני מטר, אתה יודע איזו מצלמה זו? מצלמה מעולה, מקרבת פי 48, עומדת על תלת רגל ושני חיילים סוחבים את זה".

גנדלר (משמאל) בעבודה. מפענחים תצ"א, עוקבים אחרי כתמים שחורים שבלעו קרני שמש ומסמנים שדות מוקשים. צילום: מתוך אוסף מל"מ

גנדלר (משמאל) בעבודה. מפענחים תצ"א, עוקבים אחרי כתמים שחורים שבלעו קרני שמש ומסמנים שדות מוקשים. צילום: מתוך אוסף מל"מ

עיקר המשימה של המודיעין בפיקודו היתה מעקב אחרי מערכת הביצורים. "מספיק שאתה לא מסתכל על מוצב 4-3 ימים ואתה כבר לא יודע מה נעשה שם. העשב ברמה הסורית גדל מהר מאוד. אם חפרו תעלה ועשו לה גג בטון ושמו עפר על זה וגדל עשב על זה, אתה לא רואה כלום. שבועיים זה מספיק כדי שלא תכיר את המראה. אז כשאתה צופה על מוצב כמו תל עזזיאת, הם הרי חפרו וביטנו, קודם קירות ואחר כך גגות, השאירו צוהרי ירייה ועל כל אלה שמו שלוש גדרות ועשו מיקוש. אם מטמינים מוקשים ואתה לא צופה, אתה לא יודע אפילו".

למודיעין פיקוד צפון באותה תקופה היתה מין אובססיה לשדות מוקשים: ב-1962, כתוצאה ממודיעין חלקי, הסתבך כוח גולני במהלך הפשיטה על מוצב נוקייב כשעלה על שדה מוקשים שהיה ידוע ומסומן כשטח חקלאי.

על השיטות לגילוי שדות מוקשים מספר גנדלר: "הם הרי לא שמים מוקשים בשעות היום. אז מהר עלינו על השיטה איך לגלות. נגיד הם מטמינים מוקשים, הם עושים בור, מכסים בעפר ומשתדלים שלא יהיה בולט, אבל כמה שלא ישתדלו העפר נשאר תחוח. בבוקר עולה השמש, ועפר תחוח הוא לא חלק. היית רואה כתם, כתם כהה, הוא בלע את קרני השמש, ואז יכולנו לראות בדיוק איפה שמו את המוקשים. אני מגלה אותם בעזרת המקום שבלע יותר קרני שמש לעומת העפר המהודק, ואז אתה בצילום אוויר מקבל נקודות על הקרקע".

הוא מספר שכל מוצב צולם לפחות פעם בשלושה ימים. צוות מפענחים גדול ישב על התצ"א במעבדה בבסיס רמת דוד – "ואחרי זה לפענח הכל ולהפיץ לכוחות, אתה יודע איזו עבודה זו לצלם את כל המוצבים הסורים? איזו בוחלטריה זו? היו לנו סיירי אוויר, שזה כלי מודיעיני בלתי רגיל, כל צילום זו ידיעה מהימנה בריל טיים. הסייר עם מצלמת אורך- מוקד, צריך לשבת עם חצי גוף בחוץ ולצלם, ולמטוס אסור לרדת לטווח מקלעים. ואל תחשוב שכל הזמן שחררו לנו מטוסים לצלם, היו לנו איתם (עם חיל האוויר) מלחמות אימים".

גנדלר גאה בהישגים בתחום ההאזנה – "יש לנו הישגים שאין לאף מעצמה בעולם". מה אתה זוכר מהאזנה כזו לאויב? "למשל שמודיעים שיוצאים לתגבר איזה מוצב. אתה יודע מי מדבר. '13' למשל היו חטיבה 8 הסורית. ידעתי שמוצב מסוים עומד להיות מתוגבר בתותחי נ"ט. תיכף בבוקר חיפשנו באותו מוצב איפה תותחי הנ"ט, ובאמת מצאנו אותם. או למשל כשהיינו יוצאים לחרוש בטרקטורים ליד הגבול וידעתי שתיכף הולכים לירות עליהם בתול"רים. איך ידענו? מהאזנה. וכשאתה יודע דבר כזה מה שצריך לעשות זה לתת פקודה לארטילריה לירות על המקומות שמהם יירו. הגענו לרמה של מהירות גדולה שידיעות כאלה עוברות. היו לנו מאזינים יוצאים מהכלל מיחידה 8200 והיו לנו אנשי בינה רשתית, שצריכים לנסות לפרש את הידיעות האלה עם פרטים, והיו לנו מפענחים מצויינים, וכשהיה איזשהו שינוי הם מיד היו מזהים. אנשים בלתי רגילים מוכשרים. זו מיומנות שנרכשת אם אתה נותן להם קורס כמו שצריך וניסיון כמו שצריך".

שובר מיתוס: האמת על אגדת המרגל אלי כהן והעצים במוצבים הסורים

והיו את הסוכנים שהופעלו בצד הסורי. "שטינקרים", הוא קורא להם, "מה שנקרא היום יחידה 154. השטינקרים האלה היו סורים שבאים משם לפה, סוכנים ערבים שמוכרים את ההורים שלהם בשביל גרוש, אבל ככה גם הרמה שלהם. אתה לא יכול לסמוך כמו שצריך. על סוכנים ברמה גבוהה יותר, כמו אלי כהן ז"ל שתלו אותו בדמשק, זה לא אנחנו הפעלנו, אלא המטכ"ל".

בוא תאשר או תפריך את סיפור העצים שנשתלו במוצבים הסורים ביוזמתו של אלי כהן לאחר הוראות ממפעיליו, כדי שצה"ל יוכל לזהות טוב יותר את מיקומם עבור הארטילריה. "אגדה, אגדה, עזוב את זה. אני לא יודע מי נותן יד לסיפורים כאלה, מה פתאום? זה סיפור לא נכון. בזמנו אני ניסיתי לראות איך האגדה הזו נולדה, אז התברר שזה מישהו שאמר למישהו".

העצים שמעל מוצבי הקו הראשון הסורים תמיד היו שם? "הרבה שנים, עוד לפני שהיו ביצורים".

אבל יש צילום אוויר של תל פאחר בלי עצים. "בתל פאחר באמת לא היו עצים, איפה ראית עצים בתל פאחר?".

במוצב עצמו. "ומאיזו שנה העצים?".

לא יודע. אה, לא יודע… אז תשמע, היו תקופות שהחיילים סורים רצו שיהיה להם קצת צל במוצב. אז שתלו עץ או שניים, מספיק אם באיזשהו מקום שתלו עץ בשביל שאגדה כזו תיוולד".

העץ בעזזיאתמעל עזזיאת יש כיום 8-7 עצים גדולים. אתה זוכר אותם בתקופה שלך? "בתקופה שלי, קודם כל בתור קצין צעיר בשנות החמישים, לא היו עצים. אולי היה עץ אחד בתל פאחר, אפשר לראות מה קרה לעץ הזה אחרי ההפגזה של הארטילריה שלנו בששת הימים. את דגל ישראל תלו על ענף של מה שנשאר מהעץ הזה (הכוונה כנראה לצילום הדגל על שארית של עץ בתל עזזיאת). בששת הימים היה מוצבים שהיו מוצלים וכאלה שלא, אבל האגדה שזה נשתל כדי לסמן מטרות זה לא נכון. אני יודע את זה במפורש. אני אמרתי אפילו לדדו – 'תראה מה שמדברים, זה שקר'. העצים הם מתקופות שונות, יש מקומות שיש עצי פרי כמו תאנים ויש מקומות שזה עצי צל, לא היתה בזה שום שיטה".

כשמוסא פיספס את הפנייה מעין א-דייסה

מפקדת פיקוד צפון שכנה בנצרת, עם שלושה חפ"קים בעיתות חירום: בהר כנען, משם נוהלה מלחמת ששת הימים, בבני צפת (סמוך לגדות), בפוריה ובמסדה (גזרת צפון ירדן). התוכניות לכיבוש הרמה התגבשו בשנתיים שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים ושונו מספר פעמים. בקבוצת התכנון ישבו אלוף הפיקוד, דדו, ראש המטה דן לנר, קצין האג"מ יענקל'ה שטרן ואחריו מנו שקד, הקמב"צ איתן ברק, הקמ"ן גנדלר, קצין תותחנים וקצין הנדסה. גנדלר מספר שגם למח"טים היה מותר להגיע לקבוצת התכנון, לשבת בשורה שנייה, להקשיב, אבל לא להשתתף בדיון. נוכחותם, הוא מסביר, חסכה זמן בהמשך כדי להבין את הערכות המודיעין לגבי האויב.

"איך שנגמרת קבוצת התכנון, מתחילים לעבוד על קבוצת הפקודות", הוא מסביר את התהליך. "מבחינתי זה אומר להכין עזרים, לתת תדריכים לקמ"נים של הכוחות. זו עבודה מסובכת, מורכבת בצורה לא רגילה. כי אתה צריך להעביר את כל המטען שיש לך. בשביל זה יש תיקים וחומרים חזותיים לתת לכוחות, זה בית חרושת כל הסיפור הזה".

מה הינחה את צוות התכנון בהחלטה מאיפה בדיוק עולים לרמה? "על-ידי היכרות שלך עם השטח אתה רואה בדיוק איפה שדות המוקשים, איפה יש שטחים שמכוסים באש, איפה החי"ר יכול ללכת. היה לנו תיק שטח שנקרא 'עליות לרמה', שם היו מסומנים המקומות המומלצים לחי"ר לעלות לכל אורך הרמה. למשל, איזור גבעת האם מבחינה טופוגרפית אינו קשה לעלייה, כי אחרי נסיעה קצרה אתה עולה על דרכי העפר של המוצבים הסורים עד למעלה, ומשם קצרה הדרך לקונייטרה. או למשל באיזור גדות, אתה צריך לעבור בדרך המוצבים הסורית ואז אתה עובר במדרונות. כאן זו היתה הפתעה לסורים, שלא הבינו איך אנחנו עוקפים את כל המערך של בית המכס ומופיעים מאחוריו, גם מהדרום מתחת לכורזים. אתה פשוט עובר את הירדן, הגשר לא מפוצץ, אתה עובר עליו במהירות ואתה כבר נמצא בצד השני ואז מטפס עם הכביש שעולה דרך צומת יהודיה. מיהודיה יכולת להגיע מאחורי הסוסיתא לאיזור של ואדי מאוד מתון. כל החומר היה בתיק 'עליות ברמה', שהיה תיק סודי ביותר, שאסור היה שייפול בידי האויב והיה תמיד בכספת, כדי שאף אחד לא יוכל להסגיר בטעות את המקומות שמהם עולים. זה היה יכול לסגור לנו את כל העליות האלה. אפילו הפרצות בשדות המוקשים היו מסומנים. עשינו עבודת שטח רצינית מאוד במשך השנים. בתאופיק (מעל דרום הכינרת), למשל, אף אחד לא האמין שזחלים וטנקים יכולים לעלות, והם עלו".

ובחרתם באיזור גבעת האם כמקום הפריצה העיקרי. "אסור להציג את זה ככה".

גנדלר שולף מפה ומתחיל להסביר: "איך אנחנו נגיע לאיזור מסעדה לדוגמה? תראה איזה צפיפות של מוצבים. כאן כפר סאלד, הנה הנעמוש הזה הקטן, הנה גור אל עסכר, ופה הגבול ופה נמצא הגדול השמן הזה, תל עזזיאת, ופה תל פאחר. עכשיו תשים לב כאן איזה מרחקים גדולים יש בין קו גובה לקו גובה, ותשים לב איך פה המרחקים קטנים יותר. זאת אומרת, פה זה יותר תלול. ופה אם אתה נוסע ככה, אתה רואה את קווי הגובה? פה זה צפוף, כלומר זה תלול. תל עזזיאת ישב פה, זאת אומרת, אם אני אמצא דרך כזו, ופה אני נוסע בניצב לשני קווי הגובה, אני נע במדרון מתון. אם אני חותך ישר אני צריך למצוא דרכים כאלה … זאת אומרת לדוגמה האיזור של הכיבוש פה, הרי כיבוש אחד פה זה דרך טנקים, ואם אני מצליח להיכנס לפה (הפנייה אל עין א-דייסה), התוכנית היתה להיכנס לתל פאחר בדרך הנפט ולבוא אליה מאחור. אבל מה שקרה זה שהם טעו והמשיכו צפונה, הגיעו למעשה לחזית המוצב ובגלל זה היתה גם מלחמה קשה".

אז מי טעה? "מי שהוביל את הכוח, במקרה זה היה מ"פ".

אבל למ"פ היה איש שטח. "כן".

מי זה היה? "אני לא זוכר מי זה היה. יונה אפרת (מח"ט גולני) אחרי המלחמה לקח ג'יפ עם שמחוני (קמ"ן גולני) ונסעו ועשו את הדרך הזו ובאו לתל פאחר מאחור בלי בעיות".

ואתה יודע אם הם נסעו בציר הנכון? "שמחוני היה קמ"ן מעולה, הוא לא טעה, הם ראו את הדרך".

אבל תוך כדי הקרב גם שמחוני וגם אפרת ראו שמוסא קליין לא הולך לפי התכנון. "מוסא הוא לא זיהה נכון בשטח איפה התוואי, זה תוואי שטח, זו לא דרך קיימת".

של מי הטעות? "זו טעות שלו (של מוסא). ממה שאנחנו הבנו מהתחקירים שעשו, שתחת האש הזו מוסא איבד את הדרך. היתה אש איומה".

אבל היה קצין שעלה לעין א-דייסה ואמר שאי אפשר לעבור שם. "במקום שהם הלכו, אבל לא שם היו צריכים לעבור הטנקים. תראה, דרך הנפט הולכת לכל רוחב הגזרה, אתה צריך להגיע באיזשהו מקום לדרך הנפט. אז מה שאנחנו עשינו, אנחנו ראינו שמי שנכנס מנעמוש ומצליח להתקדם לפה (דרומה) הוא צריך להתקדם בדרך הזו למעלה. ואז אם אתה נכנס מול גור אל עסכר, אתה כובש קודם את גור אל עסכר, זה מוצב קטן, לא היתה בעיה לכבוש אותו, אחר כך בורג' בביל. במפה כזו אם אתה רואה קו מקווקו זאת אומרת שיש פה איזה שביל או דרך עפר. זו הדרך שהיו צריכים להיכנס דרכה מאחורנית (לעורף של תל פאחר). אבל מוסא כבר כאן פיספס את היציאה להנה".

המפה שחולקה לכוחות. אפשר לראות את סימוני הבתים של הכפר עין א-דייסה

המפה שחולקה לכוחות. אפשר לראות את סימוני הבתים של הכפר עין א-דייסה. להגדלה – לחצו על הצילום

איך יכול היה לפספס? "לא יודע, לא היתה צריכה להיות לו בעיה. הוא היה צריך לזכור שהוא עובר את הבתים של עין א-דייסה. הבתים האלה היו אחד הסימנים. מה לעשות, הוא כנראה לא ראה, הוא היה תחת אש".

אם אתה היית מוביל את הכוח, לא היית טועה? "לא".

אתה זוכר מתי שמעתם לראשונה שגדוד 12 מסתבך? "לא זוכר, היתה התקפה לכל אורך הגזרה הסורית בכל מיני מקומות".

במה דדו התמקד? "פה בעיות, פה בעיות, פה בעיות… זה קרב הבקעה בכמה נקודות. אם החבר הזה, מוסא ז"ל, היה נכנס פה, הוא היה צריך לתפוס מיד שפה נכנסים, ולנסוע בתוואי. היה שם משמאל לדרך כפר קטן של כמה בתים, גרו שם, זה מסומן במפה. ואז ממול יש פנייה ימינה ומשם להגיע לציר הנפט לא היתה צריכה להיות בעיית ניווט. אבל ברגע שעבר את הצומת הזה של עין א-דייסה לא יכל לחזור אחורה. הוא גילה את זה רק כשהגיע לשדות מוקשים של תל פאחר".

אתה מצדיק את ההחלטה שלו לתקוף מהחזית? "חס וחלילה. הוא היה צריך לעצור, לבקש הרבה אש, לסובב את הכוח וללכת".

אפשר היה לסובב את הכוח? "אפשר היה, אני נסעתי כמה פעמים אחרי זה לראות. אתה נוסע בתוואי בשטח, זו לא דרך עפר.

אתה יכול לנסות להסביר את ההחלטה שלו? הוא לא עולה אל דרך הנפט, נמצא תחת אש, מה עובר לו בראש? הכרת אותו, למדתם יחד בפו"מ. "הכרנו, נכון, מוסא היה בחור מאוד נועז. לדעתי הוא היה אמור לשנות תוך כדי קרב וכן לבוא מאחור, אבל זה היום חוכמה בדיעבד להגיד".

למה הוא המשיך ישר אל חזית המוצב? "לא יודע, לא רוצה להגיד סתם. אבל כשנגמר הקרב בסוף היום, אנחנו עוד היינו לפני המלחמה על קונייטרה, אבל כשנגמר קונייטרה אני באתי עם ג'יפ והחלטתי לנסוע דרך גור אל עסכר, לראות אם ניתן לזהות את הפנייה ימינה".

ואפשר היה לזהות? "בטח שניתן לזהות את הפנייה ימינה! ראיתי. שמענו אחר כך מאורי (שמחוני) את ההסבר שלו. המג"ד כנראה פיספס את הפנייה. אל תנסה לחפש הסברים כי לא יהיו הסברים, אני לא יכול להיכנס לראש של מוסא. אני אחר כך כבר עליתי ונסעתי בג'יפ למעלה והגעתי מאחור לתל פאחר".

זו היתה הפנייה היחידה שמשם היו צריכים לעלות, או שהיתה אפשרות נוספת? "לא אפשרות נוספת, היתה רק דרך אחת. זו היחידה (עין א-דייסה). שמעתי את אורי שמחוני, הוא אומר שהוא נסע משם למחרת ולא היו בעיות. אני כשבאתי לנסוע שם, זה היה אחרי יומיים-שלושה, סיקרן אותי לדעת אם אני מגיע בלי בעיות. נסעתי בג'יפ והגעתי למעלה, אז בטח שנגמ"ש וטנק יכולים לעבור. זה שטח טופוגרפי מתון, אין שם מוקשים ואין שום דבר. כל מה שצריך זה לנסוע. ההסבר שלי שהוא פיספס את הפנייה בגלל שקיבל מכת אש מתל פאחר ומתל עזזיאת, ואז הוא צריך להחליט מה עושים והוא מחליט שהוא הולך חזיתי. אתה יודע מה זה לעלות חזיתי? זה שיגעון. תיסע שם, תראה".

דיין צילצל ואישר לתקוף, דדו הוציא וויסקי ושתינו לחיים

ב-8 ביוני שרר מתח עצום בפיקוד צפון. מלחמת עצבים התנהלה בין המטכ"ל לממשלה על קבלת אישור לתקוף בחזית הסורית.. ראשי ישובי אצבע הגליל נסעו לתל-אביב, נחושים להיפגש עם ראש הממשלה לוי אשכול וללחוץ עליו לתקוף. לא רק שהם זכו לפגוש באשכול, הם גם הוכנסו לישיבת הממשלה כדי לשטוח את טענותיהם. הם היו התקווה הכמעט אחרונה של דדו לגרום לשינוי, בעיקר על שר הביטחון, משה דיין, שהתנגד לחזית שלישית במלחמה. בשעה מאוחרת הסתיימה הישיבה. דדו קיבל טלפון מרבין, ובהמשך גם מדיין. הם הודיעו לו שעל אף ההשתדלויות, הממשלה לא אישרה לפעול.

גנדלר זוכר את האווירה באותו ערב. "ישבנו בפיקוד בנצרת. דדו כינס אותנו ואמר שיש החלטה שאנחנו לא הולכים לרמה, אז אין מה לעשות, אבל אמר שהוא מאמין שזה עוד ישתנה. נשארנו בלשכה לשחזר כל מיני דברים שצריך לעשות, כל מיני תיאומים עם כוחות מהחטיבות. ואז פתאום מגיע טלפון לדדו ממשה דיין, ואומר לו – מאושר לכם להיכנס ולתקוף".

זה כבר היה למחרת בבוקר. "ואז דדו פתח מהארון דלת והוציא בקבוק וויסקי, יש תמונה שרואים אותנו שותים וויסקי בחפ"ק. אנשים חשבו מי זה המשוגעים האלה שיש מלחמה והם עושים לחיים".

למה שתיתם לחיים? "זו היתה שמחה ספונטנית שיצאה לנו, כי ראינו את הסבל של הישובים כל הזמן, איך הורסים את הישובים ומפגיזים והורגים חיות. קיבוץ גדות חטף נורא. לא רק גדות, אבל גדות היה הסמל. היה גם דן, שאר ישוב. ואז כל קצין הלך לשלו, ונדמה לי ששלוש-ארבע שעות אחרי זה יונה (אפרת) אומר אני מוכן, ודדו אומר נוע. משהו כזה".

צמרת פיקוד צפון בששת הימים לפני היציאה לניהול כיבוש ג'נין. מימין: מג"ד תותחנים דני אבידר, הקמ"ן זלמן גנדלר, אלעד פלד מפקד אוגדה 36, משה בריל מח"ט 45, פיני להב קצין שלישות פיקודי, אלוף הפיקוד דוד אלעזר ועוזי פיינרמן קצין קישור מטכ"ל. להגדלה - לחצו

צמרת פיקוד צפון בששת הימים לפני היציאה לניהול כיבוש ג'נין. מימין: מג"ד תותחנים דני אבידר, הקמ"ן זלמן גנדלר, אלעד פלד מפקד אוגדה 36, משה בריל מח"ט 45, פיני להב קצין שלישות פיקודי, אלוף הפיקוד דוד אלעזר ועוזי פיינרמן קצין קישור מטכ"ל. להגדלה – לחצו

השכם בבוקר ה-9 ביוני, בבור של המטכ"ל, דיין ראה דו"ח מודיעיני על פיו הסורים נסוגים מהרמה. אתה מכיר דו"ח כזה? "לא מכיר את הדיווח הזה. זה לא היה ביום הזה. הסיפור הזה של הסורים בורחים מהרמה משתמשים בו כל מיני אנשים בצורה לא נכונה".

עניין הדו"ח פורסם בספר "המערכה על הגולן", שהתבסס על חומרים ותחקירים שראה המחבר ד"ר מתתיהו מייזל. "אנשים שחיפשו צידוק למה לכבוש את רמת הגולן אמרו שהסורים ברחו, אז בואו ניכנס. בתחילת היום הראשון של התקיפה ב-9 ביוני לא היה שום בריחה של סורים משום מקום. במהלך ה-9 ביוני התחילו לראות ניצנים של בריחה מכפרים, אחרי שקו הביצורים הראשון נפרץ. תאר לך מה חושבים החיילים הסורים במוצבים על יד הגבול כשהם רואים טנקים שלנו למעלה".

אז הדו"ח הזה שטוענים שדיין קרא ושנתן לו את הכוח לתת פקודה לכבוש, לא היה? "לדעתי זה לא נכון, אני לא מכיר דו"ח כזה בכלל".

יכול להיות שמישהו פיברק דיווח כזה כדי לגרום לדיין לשנות את דעתו? "לא יודע, אני לא מוכן להיכנס לספקולציות שמריח מהן ריח פוליטי, אני מתעסק רק בעובדות. מבחינת עובדות, ברגע שדיין אמר תעלו לרמה הוא לא עסק בהסברים. הוא שאל את דדו האם אתה מוכן? דדו אמר כן ואז הלך והוציא את הבקבוק וויסקי והרמנו כוסית לחיי הקיבוצים שמשתחררים מהאש".

אתה ישנת קצת באותו לילה? "איזה ישנתי? ישבנו כולם על הארץ בלשכה של דדו ודיסקסנו על כל מיני דברים. לא ישנו כל הלילה. איך אפשר לישון ברגעים קריטיים כאלה שאתה מחכה ומחכה ומחכה? ברגע שצילצל הטלפון, המזכירה הרימה את הטלפון ואמרה לדדו שמשה דיין על הקו, אז הבנו. הוא מטלפן אליו כדי לתת לו אישור. ואז כל אחד רץ לשלו, אני רצתי לזחל שלי, הזחל שלי היה מוכן, רצתי לג'יפ ונסענו לחפ"ק בהר כנען. לפני שנסענו נשבענו כולנו שלא נשתגע בנסיעה שלנו, שלא תהיה תאונה ונגיע בשלום. הגענו להר כנען ואז דדו דיבר שם עם יונה ועם עוד מח"טים, ובשעה 11 נדמה לי התחילו להיכנס פנימה".

ג'נין 1967: אני, דדו והנהג שלו עם סכין בשיניים זוחלים בשדה חיטה

את דדו הכיר גנדלר בשנות ה-50 כשהיה בחטיבה 7, תחת המח"ט אברהם אדן (ברן). דדו היה מפקד גייסות השריון. "יש לי שנות דדו בכל הסיטואציות שאפשר", הוא מספר ומפרט: "דדו ראה את הפעילות שלי בכל מיני תרגילים, הוא ידע שעשיתי לימודי שריון כמו שצריך כדי להיות קצין מודיעין טוב. חצי שנה עשיתי קורס קציני שריון וקורס מ"פים שריון ולמדתי את מקצועות הטנק – תותחנות, טיפולים, נהיגה. הוא היה בא לתרגילים של חטיבה 7, ומשם ומביטחון שוטף יצא לו להכיר אותי, ובצורה הזו הספקתי לשוחח איתו מדי פעם. כשאני גמרתי בחטיבה 7 הוא אמר לברן תשלח אותו אליי והוא יהיה הקמ"ן שלי. ואז הלכתי והפכתי לקמ"ן הגייס במשך שנתיים ימים, ואחר כך קמ"ן פיקוד צפון".

בזמן כיבוש צפון הגדה, חפ"ק צפון בהתייעצות (גנדלר במרכז מעל דדו)

בזמן כיבוש צפון הגדה, חפ"ק צפון בהתייעצות (גנדלר במרכז מעל דדו)

איזה מפקד הוא היה? "דדו הוא גנרל אמיתי. זה גנרל שיודע לתת לגייסות את הזמן שלהם לעשות תכנונים, לבקר בגייסות כל הזמן כדי לראות איך האווירה ואיך המצב. היה לו מטה מעולה והוא נתן לנו אווירה של משפחה. הוא היה מפקד שהכיר טוב טוב את הצבא. היתה לו גם הרבה מאוד סבלנות ומהזווית שלנו היה תענוג לשרת איתו. חוץ מזה, הוא היה בעל מקצוע, שריונר שעבר את הכל והכיר גם את החי"ר. היתה לו השכלה צבאית מלאה, הוא היה איש מאוד יסודי, דייק והקפיד על פרטים אצלו ואצל הכפופים שלו וידע לנהל את הגייסות וחיי היום-יום כמו שצריך".

יש את הצילומים שלך ממלחמת ששת הימים לצידו של דדו בזחל"ם החפ"ק, מתי אתה זוכר שיצאתם לשטח? "זה היה חפ"ק בתנועה. קודם כל היינו בשטח כשהחלה המלחמה ב-5 בחודש. היינו באיזור הגלבוע, עשינו קצת קבוצת פקודות ונכנסנו לתוך צפון ירדן (ג'נין). הזחל"ם שלי נוסע אחרי הזחל"ם של דדו, או על ידו אם זה ניתן בשטח. אגב, אנחנו כמעט הלכנו פייפן בכניסה לירדן, כשנכנסנו מיד אחרי הכוח הראשון. היה פטון אחד ירדני על יד משטרת ג'נין שעמד וירה. ופגז אחד גילח את האנטנות של הזחל שהייתי עליו. קפצנו מהר מהזחל, וזה נראה די טוב שהנהג של דדו עם סכין בשיניים זוחל בשדה חיטה, אני עשרה מטר ממנו ודדו עשרה מטר ממני, אבל זו חוויה לא נעימה. אחר כך שמענו בקשר שהשמידו את הטנק שירה".

מה רואים בצילום שלך ליד דדו? איפה אתם כאן? "אתה רואה אותנו בשטח, אני לא זוכר במדויק להגיד לך איפה. להגיע ממקום למקום זה עם ג'יפ, בשטח עצמו זה בזחל"ם. תחנה ראשונה שלנו היה באיזור ההבקעה. נסענו בעקבות הכוח שכבש את הפינה במאמץ העיקרי באיזור גבעת האם".

גנדלר עם דדו במהלך מלחמת ששת הימים. צילום אפרים קדרון / מתוך ארכיון צה"ל

גנדלר עם דדו במהלך מלחמת ששת הימים. צילום אפרים קדרון / מתוך ארכיון צה"ל

מה רואים בצילומים? "אנחנו עוקבים אחרי מהלך המלחמה, אחרי דיווחי הכוחות, אחרי איפה אנחנו. מסמנים במפה איפה אנחנו, וזה לאורך כל מהלך הבוקר הראשון עד החשיכה. בחשיכה אנחנו נכנסנו לחניון, אני חושב באיזור קו התלים הראשון, לא זוכר להגיד לך בדיוק. אלה יומיים שלא ישנו בכלל. נוסעים בעקבות הכוחות שפרצו. עלינו למעלה לדרך הנפט ולכיוון קונייטרה כי רצינו להיות קרוב לשם, ושם היה המקרה הראשון ששמענו בקשר שחיילים סורים מנסים לברוח מהמוצבים והמפקדים שלהם נותנים פקודה לקשור אותם. וכשמפקדי המוצבים אומרים שזה לא עוזר, הם מקבלים פקודה ממפקד הדוויזיה בקונייטרה להרוג אותם".

זו תחילת ההתמוטטות. "הסורים ב-10 ביוני עשו טעות גדולה. בסביבות עשר בבוקר היה שידור ברדיו דמשק שקונייטרה נפלה, ואנחנו עוד לא הגענו לקונייטרה בכלל, וקונייטרה לא נפלה בכלל. הדיווח הזה עורר בנו חשד למי הוא מכוון בכלל. האם זה מלחמה פסיכולוגית? ואז החלטנו להתעלם מהשידור ולראות לפי העובדות בשטח. ככל שהתקרבנו לשם ראינו שכמעט אין שם אש. כבר מההאזנה שמענו שהרבה מאוד חיילים סורים ברחו כי הבינו שמוצבי הקו הראשון והשני נפלו ואין יותר מה שיגן עליהם, והם גם שמעו שחטיבת הטנקים איננה. ורק אז הבנו שמה שעכשיו נשאר זה לדהור לתוך קונייטרה, בזהירות כמובן, ולייצב במהירות קו הגנה, וכך עשינו. דדו נתן פקודה, יש בקשר שהקלטנו את זה והתפרסם בתקליטור של המלחמה, שהוא אומר – 'הסורים נוטשים, נוע נוע במהרה, סוף'. רק אז הבנו שיש נטישה. שמענו עוד בלילה הקודם מוצב סורי שמדבר שהכל מתמוטט פה וצריך לברוח, שמענו בקשר פקודה שנותן מפקד הדיוויזיה לירות בחיילים בורחים, ואז התחלנו להבין שכאן צריך לנצל את ההצלחה".

עם מה התעסקת ספציפית במהלך היום וחצי הזה? "היה לי על הראש לעשות את העבודה שלי – מה עושה האויב, פחות להתעסק עם דברים שוטפים. היה לי קצין האזנה מ-8200 שהיה מדווח לי ישר בטלפון אלחוטי. היה לי סייר אוויר שמדווח, היה לי צילומי אוויר ועל זה אותיות, והסייר מדווח לי משבצת א'-9 בידינו, א'-13 הושמדו שבעה טנקים. הקצין האחראי על היערכות האויב עידכן אצלו, אבל אני שמעתי הכל וסימנתי גם אצלי. עבודה של קמ"ן זו עבודה מורכבת באופן לא נורמלי".

בטח שידענו שתל פאחר הוא מוצב קשה, היו מפקדים שלא למדו את החומר כמו שצריך 

עד כמה העסיק אותכם הקרב שהשתבש בתל פאחר? "זה העסיק בלהאזין ולשמוע, ולא במתן הוראות. כי המפקד בקרב, גם אם הוא נפגע אז יש מפקד שממלא את מקומו, צריך לתת לו שקט, לא לשבת לו על הראש. זו היתה הגישה של דדו. שמענו מה הולך, אם היה אפשר לתת עצה, היינו נותנים עצה, אבל כאן לא היה מה לתת עצה כי גם כשהמג"ד פיספס את הפנייה זיהינו את זה רק אחרי זמן מסוים. גם 20 רגע של קרב זה המון, אז כבר אי אפשר היה לעשות כלום. אם היינו יודעים קודם, אולי הכל היה נראה אחרת. אבל כבר לא היה מי שידווח כי היו בעיות בקשר ואחר כך המג"ד הלך. תשמע, ערפל קרב זה דבר לא פשוט, אתה צריך לנחש כל הזמן מה קורה והיו לנו קרבות נוספים שצריך לעקוב אחריהם".

אני מספר לגנדלר על הביטחון המופרז שעימו יצאה לקרב חטיבת גולני, במיוחד את הביטחון-על-סף-זחיחות שהקרין מוסא קליין, כפי שסיפר כאן בראיון דן שילון. "אנחנו נוסעים לטיול, מלחמה אתה לא תראה" – כך "הזהיר" אותו מג"ד 12 של גולני לפני היציאה לתל פאחר. אני מספר לגנדלר ששמעתי טענות של חיילי חי"ר ואנשי שריון שכלל לא הכירו את השם "תל פאחר", שלא ידעו עליו יותר מדי או לא ידעו בכלל. שהתחושה שחילחלה מלמעלה היתה שגומרים את המוצב הזה בקלות. האם המודיעין של פיקוד צפון ידע שמוצב תל פאחר הוא אגוז קשה, לפחות כמו תל עזזיאת, אם לא יותר?

בתעלות (העמוקות פחות) של תל פאחר, צילום משחזור הקרב

בתעלות של תל פאחר, צילום משחזור הקרב

"נו, מה אתה חושב?", גנדלר מאוד לא מרוצה מהשאלה. "זה אחד הדיבורים של עיתונאים ואנשים שיש להם כנראה מגמה, כי זה לא נכון. הידע על מה שיש בצבא הסורי היה לפרטיו. היה לנו בית דפוס שבו היו מדפיסים פוטו-סטטים – צילומי אוויר שהיינו שמים עליו את ממצאי הפענוח ועושים מזה עשרות תיקים ומעבירים בהקדם לכוחות. היתה לנו שיטה שעבדה יוצאת מהכלל, היה לנו כוח אדם טוב, צלם טוב, מחסנאי מפות מסודר שישב על אלפי מפות. הטכניקה היתה שהורדנו את החומר לא לפי התקן. התקן היה אז תיק שטח לגדוד, זה תיק שיש בו פרטי פרטים על מפות, מרשמים וחומר צילומי. את התיק הזה אנחנו נתנו לרמה של מג"דים ומ"פים. זאת אומרת לא יכול להיות שאנשים לא הכירו את הפרטים. אנחנו גם יודעים מתחקירים אחרי המלחמה, שבאותה יחידה (גולני) הכירו את השטח יוצא מהכלל ובאותה יחידה היו גם כאלה שהכירו פחות. אם המפקד המקומי לא מקפיד שכולם ילמדו, זה קורה. כי כל אחד ידע שכדאי לקרוא. אז לנו לא היתה הפתעה בכל הגזרה הסורית, עם כל מאות המוצבים והבונקרים ומאות שדות מוקשים ומאות כל מיני פרטי פרטים. לא היתה לנו אפילו הפתעה אחת. אנשים שנכנסו לתל עזזיאת, ששם היתה כניסה ממש כמו לטייל, כי הם נכנסו מאחור ובגלל זה היה לנו רק הרוג אחד שם. תל פאחר, כמו כל המוצבים בגזרה, אנשים למדו אותו, אנשים עשו תרגולי מודל. על כל המוצבים הסורים הגדולים היו תרגילים על מודל. היו בונים את המודל מחבילות חציר, כדי שהסורים לא יראו, ושמים בחצרות של משקים, וכמובן הרבה שולחנות חול. לימדנו חבר'ה איך בונים שולחן חול, והיו יושבים סביב השולחן ולומדים. זאת אומרת, כשאתה שומע הפתעות על דברים כאלה זה לא מפני שמודיעין פיקוד צפון היה שם ועשה את זה, אלא כי שיטת העבודה שלנו היתה יסודית, והיו שם המון מוצבים והמון מוקשים והמון דרכי עפר והמון גדרות והמון ביצורים, והביצורים היו מבוצרים מאוד וזה אנחנו רואים כשמפענחים צילומי אוויר. כשאתה רואה שהתעלה נפסקת אתה יודע שהתעלה מכוסה, והם כיסו אותה בבטון. חיילים נכנסו לשם, אז חלק הופתע קצת כי הם לא מספיק למדו. אבל יש כאלה שבכלל לא הופתעו. אז אני לא יודע מהיכן אתה קולט שהופתעו, ואתה אומר שמעתי. 'שמעתי' גם אני מכיר".

מילא שחיילים לא הכירו את תל פאחר, אבל גם המג"ד שידר ביטחון רב וסיפר שהוא הולך לטייל לשם. "אם ככה אתה אומר שמוסא אמר שיהיה קל, זה היהירות שהיתה לנו. אבל ידענו שזה מוצב קשה, הרבה מהתעלות שלו מכוסות מלמעלה בבטון. זאת אומרת שאם אתה מפציץ שם בארטילריה או במטוסים זה פחות פוגע במי שנמצא בפנים. אבל גם התדריכים שהיו עושים לפלוגה, היו שמים פוטו-סטט גדול כדי שיוכלו לראות את התכנון הכללי. והפוטו-סטטים האלה שימשו אבן יסוד ללימוד. זה חלק מתיק שטח. תראה, גם אני שמעתי פעם מישהו אומר 'לא ידעתי', אמרתי לו למה לא ידעת? קיבלתם תיקי שטח, קיבלתם צילומי אוויר, קיבלתם הגדלות, הפצצנו אותכם בחומר. אז הוא אומר – 'לא היה לנו זמן לעלעל בזה'. בקיצור, הסתבר לי שהכל זה אחריות אישית".

לוחמי סיירת גולני התלוננו שלא ידעו שהתעלות בתל פאחר עמוקות מאוד. אתם ידעתם את זה? "כשחופרים את התעלות אתה רואה בצילום אוויר, ואז הם שמים בטון ואתה לא רואה יותר. אבל אם שומרים אינפורמציה, אז לא יכול להיות שאתה לא יודע. אתה מודד את הצל המוכל בצילום האוויר ואתה רואה שהחיילים נכנסים לתעלות וברור לך מה העומק. הבעיה היא איך מעבירים את זה לחיילים, כי החיילים רגילים לתעלת קשר בעומק שהיה כמו אצלנו, אם כי גם אצלנו היו תעלות קשר עמוקות שחייל נכנס ולא רואים אותו. זה סיפור של החינוך של המפקדים ללימוד חיילים חומר מודיעין, הוא כל כך שונה בין יחידה ליחידה. כשהמפקד קצת פחות מסודר זה יכול לקרות, אבל אצל מפקד מסודר ומקפיד לא יכול להיות דבר כזה".

אז ידעתם שהתעלות שם עמוקות? "אני אומר לך שאנחנו ידענו בדיוק שהן עמוקות, כל התעלות קשר, מרבית התעלות של הסורים היו עמוקות וחלקן היה מכוסה עם גג בטון כך שאי אפשר היה לקפוץ מלמעלה. התרגולת היתה להיכנס לתחילת התעלה, בכניסה אליה. תאר לך שבכל שדות המוקשים לא היה שדה אחד שלא ידענו עליו, או על גדרות סביב מוצבים שחיילים הגיעו ופתאום לא מצאו גדר, ולמה? אתה יודע מה זה גדר עכביש? זה גדר נמוכה מאוד שאם גדל עשב סביבה אתה לא רואה אותה. אז היו חיילים שהתלוננו שלא ידענו, אז זה אנשים שצריך פשוט להרביץ להם על חוסר אחריות. מה זה לא ידענו? כל החומר היה אצל היחידות. כשאתה שומע את זה מכמה אנשים כנראה שזו היתה שיטה. צריך בערבון מוגבל לקבל דברים שאנשים אומרים, במיוחד תוך כדי קרב".

זלמן גנדלר, השבוע במל"מ (ספטמבר 2013)

זלמן גנדלר, השבוע במל"מ (ספטמבר 2013)

הוא מספר שבהרצאות שלו בעבר על קרבות פלוגתיים וגדודיים, במסגרת השתלמות של מ"פים ומג"דים, יש אחת שהקדיש לקרבות תל עזזיאת מול תל פאחר. "ביקשו ממני, מאחר שאני מכיר את כל הגזרה הסורית יוצא מהכלל, לברר איפה הניצחון היה יותר גדול. תל עזזיאת היה קרב יוצא מהכלל איך כובשים מוצב מאחור, כשהוא היה לא פחות מתל פאחר בגודל שלו ובביצורים שלו, לא פחות מתל פאחר".

אבל להגיע לעזזיאת מאחור היה יחסית קל, כי ברגע שנכנסים לגבעת האם אז תוך שתי דקות אתה על דרך הפטרולים הסורית שמגיעה לעורף של תל עזזיאת, בעוד שלתל פאחר היה צריך לטפס ולטפס. "כן, ובתל פאחר היו גילויים של חירוף נפש שמשכיחים את העובדה שכל סיפור ההגעה לשם היה ביזיון. וכל התושיה וההקרבה של אנשים בודדים בתל פאחר, זו הסיבה למה הקרב של גדוד 51 על תל עזזיאת שנערך במקביל לתל פאחר לא קיבל את תשומת הלב הראויה. היתה סערה גדולה אחר כך עם אנשי גדוד 51, הם הרגישו מקופחים, שכחו מהם בכלל, זה קרב שבקושי דיברו עליו".

אתה יכול לנסות להשוות ביניהם? "אי אפשר להשוות את שני הקרבות האלה. תל פאחר היה קרבות אומץ בלתי רגילים. אנשים שכבו על גדרות בשביל שאחרים יעברו על הגב שלהם, וזה למה? כי כשמשתבש קרב ולא נכנסים כמו שתיכננת, אז כל התמונה נראית אחרת לחייל שצריך להסתער, והוא התכונן לדבר שונה. אז תל פאחר היה קרב של הרבה מאוד מעשי גבורה, וכשאתה שומע שיש במוצב מעשי גבורה רבים, מי שהוא בעל ניסיון מבין מיד שכנראה היתה פה סטייה מהתוכנית. כי תוכנית צריכה לפתור שחיילים לא יגיעו למצבי גבורה. בתל עזזיאת הגיעו לשער מאחורה, היה שם מוקשים, עברו אותם ויותר מאוחר נהרג שם חייל אחד. ועזזיאת היה מוצב פלוגתי ותל פאחר מוצב פלוגתי, עם הרבה סיוע מאחור, מיקוש, תעלות מכוסות. אז אתה שואל איך זה קורה דבר כזה? זה קרה כי כשאתה תיכננת הכל והלכת לפי התוכנית בעזזיאת, אז האויב לא יכול לשבש לך את התוכנית כי נכנסת מכיוון לא צפוי. זו דוגמה של ניצול המצב. בתל פאחר זה לא היה המצב. קרב שהוא נקלע למצב כזה גרוע, שאתה צריך להגיע מלמטה למעלה, להתגבר על תנאי הקרקע ועולה בדיוק מכל המקומות שנשלטים באש ומוגנים בצורה בלתי רגילה… אילו לא היה קורה הטעות בניווט, לא רוצה לקרוא לזה טעות, אלא שיבוש בניווט, כי באש התופת הזו לפעמים אתה מפספס את הפנייה, ואני לא מאשים בזה אף אחד. זה קורה. אז אנשים אומרים תראה בתל פאחר היו איזה 30 הרוגים ושם רק הרוג אחד, המוצבים דומים, אז מה יותר בעיניך נראה מוצלח? התשובה שלי היא: מה זה נקרא מוצלח אצלך? לפי מינימום אבידות? אז תל עזזיאת מוצלח. לפי לחימה? אז תל פאחר יותר מוצלח. לפי מעשי גבורה? אז תל פאחר יותר מוצלח. תלוי מה המדד. ככה שהדברים האלה אי אפשר להשוות אותם בכלל. וזה מה שאמרתי להם כששאלו אותי איך אני משווה. והחבר'ה אמרו לי ג'מקה אתה צודק".

________________________________________________________________

בעלי תפקידים מרכזיים במודיעין פיקוד צפון בששת הימים: קמ"ן: סא"ל זלמן גנדלר. ע' קמ"ן: רס"ן חנן חרנ"ם. קמ"ן אוגדה 36: סא"ל דני אגמון. קמ"ן חטיבה 1: רס"ן אורי שמחוני. קמ"ן חטיבה 3: רס"ן אבינועם נחום. קמ"ן חטיבה 2: רס"ן מיכה אדר. קמ"ן חטיבה 45: רס"ן חיים שריד. קמ"ן חטיבה 37: רס"ן יעקב שילה. קמ"ן חטיבה 9: רס"ן צבי שליט.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “היה תענוג לשרת עם דדו

  1. במקור: "ותל פאחר מוצב פלוגתי, עם הרבה סיוע מאחור, מיקוש, תעלות מכוסות."

    חלק מההאזורים החשודים כממוקשים סביב תל פאחר התגלו כלא ממוקשים, כולל המדרון המערבי לפחות של התל הדרומי והואדיון שבין המוצבים.

  2. במקור נכתב: ""בתל פאחר באמת לא היו עצים, איפה ראית עצים בתל פאחר?"."
    בקישור: https://lh3.googleusercontent.com/-tw52PXNmIM8/UjLQQ0JjaAI/AAAAAAAAESM/x8BXknFfyio/w1094-h779-no/%25D7%25AA%25D7%259C+%25D7%25A4%25D7%2590%25D7%2597%25D7%25A8+-+%25D7%259B%25D7%2597%25D7%2595%25D7%2593%25D7%25A9%25D7%2599%25D7%259D+%25D7%2590%25D7%2597%25D7%25A8%25D7%2599+%25D7%2594%25D7%259E%25D7%259C%25D7%2597%25D7%259E%25D7%2594+001.jpg
    ובקישור:

    אפשר לראות איך נראה התל בשנת 1967 כאשר צילמתי את הצילומים הללו כחודשים אחרי המלחמה.

  3. הכותרת היא כותרת של מלחמת יום כיפור
    הראיון הוא % 100 ששת הימים
    המלחמה הראשונה ממנה נולדה השניה הטראומתית והכאובה שריח הכלים השרופים מסיני עודם באפי
    היה מענין לקרוא

  4. בלוג פנטסטי מושקע ומענין, העביר לי בכיף את רוב יום כיפור

    רק הערה , לא שאלת את גנדלר על ההתברברות של כוח בירו בפריצה הדרומית מגבעת האם.

    מפות לקויות ? מודיעין חלקי? או שוב האשמה באנשים שלא ידעו לקרוא מפות או התבלבלו בגלל הירי הכבד אליהם.

  5. כחפ"ש בגולני במלחמת ששת הימים אני יכול רק לספר ש:
    א. מאחר שתל פח'ר היה מוצב עורפי מאחורי תל עזזיאת הוא לא היה מעורב בתקריות הגבול באזור צפון אצבע הגליל לפני מלחמת ששת הימים (בניגוד לתל עזזיאת "המפלצת" ותל חמרה) לכן איש לא שמע עליו עד המלחמה.
    ב. במלחמה עצמה עלה לתל פח'ר בלי בעיות כוח מפלוגת הסגל של בא"ח 1 (בסיס הטירונים של גולני) בפיקוד רס"ן צבי פז (גולדה) ז"ל, שנע על טנדר "גלדיאטור" בתוואי המקורי שעליו אמור היה לנוע גדוד 12. צבי פז, שהיה לבוש עדיין במדי א' עם כל הכנפיים והאותות, משך את אש הצלפים הסוריים ונורה בראשו עם הכניסה למוצב. חייל נוסף מאותו כוח, רב"ט ששון קרקוקלי ז"ל, נהרג בקרב בתוך המוצב.

  6. אני הייתי חייל בחטמר 3 לפני מלחמת ששת הימים היינו במשטרת ראש פינה שמי כרמי אפרים כאשר המחט היה מנו שקד

    אני הייתי חייל בחטמר 3 בראש פינה לפני מלחמת ששת הימים שמי כרמי אפרים המחט היה מנו שקד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s