מצפוני נקי

ראיון עם יהודה שפר, סייר האוויר של פיקוד צפון בשנות השישים והאחראי על התצ"א והפוטוסטטים של החזית הסורית * על הטענות של גולני למידע לקוי על תל פאחר: "אני שם את ידיי באש שהיינו מדוייקים ככל האפשר"

יהודה שפר בזמן טיסת סיור. ברקע: תצ"א אלכסוני מגבול ישראל הצפוני

יהודה שפר בזמן טיסת סיור. ברקע: תצ"א אלכסוני מגבול ישראל הצפוני. להגדלה – לחצו על הצילום

כשמדברים על פיקוד צפון במלחמת ששת הימים צפה ועולה, כמו מאליה, דילמת תל פאחר. איך, למה, מי טעה, מי אשם. יהודה שפר עוד זוכר את היום ההוא, אחרי מלחמת ששת הימים, כשמח"ט גולני, יונה אפרת, הגיע למיפקדה במשטרת נצרת ונכנס לחדרו של הקמ"ן סא"ל זלמן (ג'מקה) גנדלר. הקולות היו רמים, הטונים כעוסים. למח"ט היו טענות על טיב המודיעין שנמסר לו: מקומות שסומנו כשדות מוקשים לא היו ממוקשים והתעלות עמוקות מדי.

השיחה הנוקבת גלשה בהמשך לכיוונו של סגן שפר, קצין פענוח וסייר אוויר, שהיה האחראי הישיר לפוטוסטטים ולצילומים. ג'מקה ניסה להרגיע את המח"ט הנסער. שפר חש באווירה הקשה, שעלולה היתה להוביל לוועדת חקירה לבדיקת מחדלי הקרב. אלא שאז, כך היום, מצפונו נקי. הוא לא חש שטעה, או שאפשר להפיל את התיק על המודיעין. "הפוטוסטט של תל פאחר הוא בחתימת ידי או באישורי", הוא אומר השבוע. "אני מבין שתהיה עליי הסתערות של כל לוחמי גולני ותל פאחר, אבל מבחינת דיוק של פוטוסטט אני שם את ידיי באש – הוא היה מדויק ככל האפשר, הייתי נותן לו ציון 80 או 85 אחוז. ברורה לי לגמרי המשמעות של אחוז אחד. המשמעות היא שיש יותר נעלמים ויש יותר קורבנות, אין אף פעם מאה אחוז. אבל לא בגלל המודיעין קרה מה שקרה בתל פאחר".

בשיחה עם שפר אפשר להתרשם מעומק הידע שלו בהכרת השטח לאורך ולרוחב, מהזיכרון המצוין ומיכולת ניתוח האירועים. מאחוריו כמה עבודות מחקר המתארות את התפתחות המודיעין בצה"ל, בקרוב יוציא חוברת דומה על סיור אוויר.

לפני כשלוש שנים זכה לתעודת הוקרה מראש אמ"ן, אלוף עמוס ידלין, על "אומץ לב ותפקוד יחודי" במלחמת יום כיפור. בשבוע הראשון של המלחמה קרא לו דדו. שפר לא הבין מה רוצה הרמטכ"ל מרס"ן כמוהו. דדו הטיל עליו להביא לו דיווחים ישירים מהחזית המצרית. במשך שבוע טס שפר בסקייהוק מעל שטחי הלחימה. לבסוף הופל המטוס, טייסו נהרג ושפר נפצע. "העיניים של דדו", כינתה אותו כותרת ב"מעריב". את שירותו סיים בדרגת אל"מ כמדריך בפו"מ.

להגדלה -לחצו

מודיעין צפון עובדים על פיתולי הירדן. להגדלה -לחצו

עיניו החדות זיהו צילום שפורסם כאן (מימין), בראיון עם קמ"ן פיקוד צפון, גנדלר. הקמ"ן נראה יושב על צילומים עם קצין נוסף. הקצין הזה, מספר שפר, היה סגנו של גנדלר, יהודה שיראי ז"ל, שהפך לימים הקמ"ן הפיקודי במקום ג'מקה. שפר: "הסתכלתי טוב וראיתי שהם מסתכלים על הגדלות של פיתולי נהר הירדן בגבול ירדן. אחריות הפיקוד היתה בשעתו עד מחולה, נחל בזק. ובאיזור הזה טיפלנו גם בנושא מעברות הירדן, המקומות שאפשר לחצות  בהם את הנהר. כל העניין הזה של פיקוח על מעברות הירדן והזרימה והשינויים, היה באחריותנו. אנחנו עקבנו אחרי מיקומם שהשתנה כל שנה בהתאם לזרימה. מה שהיה עביר לחציית הירדן בעונה אחת, הוא לא כמו בעונה שאחריה. וזו התמונה שפורסמה".

מכאן הוא מעפיל אל הרמה הסורית, מגולל את היסטוריית התפתחות המוצבים לאורך גבול ישראל. החיילים שהחזיקו את הקו, הוא מספר, היו למעשה הנח"ל הסורי, מעין מתכונת של משמר לאומי (המה"ל), שהיו תוספת לחטיבות חי"ר סדירות. הם בנו כפרים כמו תאופיק התחתונה ותאופיק העליונה, ועוד כמה מוצבים שהפכו בסופו של דבר לאיזור ששלט על המורדות המערביים של הגולן.

הכל החל עם מספר מוצבים קטן שנבנו ב-1920 בתקופת השלטון הצרפתי. הם היו עם מיצדיות שסיפקו הגנה בסיסית, מאחר שהאיום באותן שנים לא היה ממשי. המבנה המצודתי היה בונקר תצפית גדול עם עמדות מקלעים ואגפיו שימשו למגורים. המוצב בתל הילאל (מול יסוד המעלה), הוא מפרט, היה מיצדית משולשת קלאסית עם שלושה קודקודים, מבני בטון עגולים ובכל אחד חרכי ירי – "מין בונקר מיניאטורי בקו מז'ינו". סביב גרעין זה החלו הסורים בתום מלחמת 1948 לבנות את קו המוצבים. חלק מהמוצבים שנוספו היו במקור חושות בודדות של כפריים.

תצא דוריגאת

תצ"א של מוצב תל הילאל. במרכז המוצב: 2 שורות של עצים צעירים שניטעו כדי להסתיר עמדות תותח חדשות (להגדלה – לחצו)

כאן הוא מגיע לאגדת העצים של המרגל אלי כהן. "העצים במוצבים היו לא בגלל שאלי כהן המליץ לטעת אותם כדי שיהיו סימן למטרות. בולשיט, ממש בולשיט. העצים חלקם היו וחלקם ניטעו משום שהגבעות האלה היו חשופות וברור שכל אחד רצה את הצל ואת הנוחות. מאוחר יותר אולי אפילו כחיקוי לשדרות העצים שאנחנו נטענו לאורך הגבול, שבעזרתם הוסתרו תנועות הצבא באיזור. גם הסורים הירבו בנטיעת עצים כדי להסתיר עמדות נשק ופעילות אחרת במוצבים. עדות חותכת לכך הם העצים שניטעו במקביל לקיר המיצדית בתל-הילאל".

נוקייב ותל פאחר: החבורות הכחולות בשתי העיניים של פיקוד צפון

שפר, יליד 1940, התגייס לגולני ב-1958. בתקופה ההיא ביצע צה"ל רה-ארגון ומכר לבורמה חלק מכלי הנשק הישנים. בין היתר פורק גדוד האיי.אם.אקס של חטיבה 7 ועל בסיסו נבנה גדוד 9. החרמ"ש של החטיבה הושתת על גדוד 51 של גולני, שהורכב מעולי צפון אפריקה ואליהם צורפו מתגייסי 1958. גולני היה מזוהה עם בני אותה עלייה. "זה היה חטא בלתי רגיל", אומר שפר, "בזה עוד הגדילו את האפליה, שהשורשים שלה עדיין נשארו מאז. כשלוקחים את הצנחנים, שרובם היו בני קיבוצים ומושבים, ומהללים ומשבחים אותם ונותנים להם לבצע  מבצעים, ומצד שני גולני עם העולים החדשים – אין פה שום אינטגרציה ואתה מכפיל ומשלש את האבחנה. צה"ל עשה נכון כשהפך את גולני ליחידה התנדבותית ובכך החיש ככל שניתן את האינטגרציה גם בצבא".

הביטוי לתסכולם של אותם לוחמים ותיקים שהתקשו לקבל משמעת שיריונאית, והמעבר מהגליל והכרמל הירוקים אל המדבר, בא בשורה של מעשי ונדליזם בגדוד 9 במחנה נתן שבבאר שבע: הצתות מבנים, הפרעות, התחצפויות וסירובי פקודה. בסוף שלחו אותם לשמש פלוגת אבטחה בכור בדימונה – "ונותרנו אנחנו החנונים שאילפו אותם".

שפר עבר בהמשך קורס מש"קי מודיעין ("מדביק מפות, מצייר, מכין שקפים"). אחרי שחרורו נסע לחו"ל וכשחזר קיבל הצעה ממחלקת כוח אדם בשלישות הראשית לחתום קבע. הוא נענה, עבר קורס סיירי אוויר, קורס קצינים וקורס פענוח צילומי אוויר. ערב מלחמת ששת הימים היה ראש מדור פענוח במודיעין פיקוד צפון בדרגת סגן.

על חשיבות הסיורים האוויריים הוא מספר: "אנחנו צפינו קרקעית באמצעות תצפיות ארוכות טווח, על מורדות הרמה בעיקר מרכס רמות נפתלי, נבי יושע, רכס פוריה כוכב הירדן וכו'. אבל יש בעיה בתצפיות האלה. באמצע ישנה בקעת החולה או עמק הירדן והיא מעלה אדים ויש אובך, האוויר רועד וקשה מאוד לצפות, אלא בשעות מסוימות כשהאוויר קצת מתקרר. אתה לא יכול לקיים תצפית לטווח כזה ארוך כשבאמצע יש לך מין מסך שמפריע לראות באופן חד. ואז יש לך את האפשרות של סיורי אוויר".

הסיורים נערכו בפייפר, שלמעשה הוקצה לצרכי אלוף הפיקוד. שפר: "כמו בכל מקום, מי שניהל את הצבא היו סמלי מבצעים, והיו לנו כאלה עם ביצים גדולות וראש גדול, ואיתם יכולנו להסתדר כדי לקבל את המטוס. הייתי מזמין את המטוס בבוקר לטיסה אחר הצהריים, ואז היו מבררים אם האלוף צריך אותו. בדרך כלל הוא לא היה צריך, ואם הוא כן היה צריך, היינו מספיק חצופים לבכות לחיל האוויר איך הם לוקחים לנו את המטוס ללא רשות. ואז היינו מקבלים מטוס אחר ברמת דוד".

סיור אוויר הוא למעשה סוכנות איסוף ידיעות מהשטח: שדה מוקשים, גדר מוצב, תעלת קשר, בונקר, היערכות כלי נשק, מיקומם, כמותם והכוח שמאייש את המוצבים. כל הפרטים הללו היו כל העת תחת מעקב: נחקרים, נצפים, נבדקים, נרשמים, מקוטלגים ומועלים על מפות וצילומים.

שפר מחזק את דברי הקמ"ן הפיקודי, ג'מקה, בראיון שנתן כאן, על יכולת המודיעין הגבוהה של פיקוד צפון. "הגענו לרמת דיוק ולכיסוי מקסימלי. אני לא אומר של 100 אחוז, אין 100 אחוז, אבל היינו ברמה גבוהה מאוד".

השיחה מתגלגלת לאירועי המלחמה ולתוצאותיה, ובראשם כיבוש תל פאחר. "יש לנו (לפיקוד צפון) חבורה כחולה בעין, בעצם בשתי עיניים", הוא אומר. "בעין אחת חטפנו בנוקייב (1962) והשנייה היא פרשת תל פאחר. ובתל פאחר אני אומר לך באחריות מלאה, כי אני חתום על הפוטוסטט שלו או שאישרתי אותו לאחר בדיקת עבודתו של מפענח אחר – מה שקרה שם זו טעות מצערת, טעות פטאלית בהובלת הכוח. התוכנית לפי הבנתי היתה לבוא מדרך הנפט ולהיכנס לתל פאחר מלמעלה. תחת זאת הלוחמים מצאו את עצמם נלחמים מלמטה למעלה ונמצאו בשטח נחות".

איך להבנתך קרה מה שקרה? "הלוחמים נעו בתוואי ההטיה שהיה חדש יחסית. הוא היה מוכר כי אנחנו ניהלנו כבר מ-1965 תקריות אש על קטעי תעלה, שהסורים התחילו לחפור בכוונה להטות את מעיין הווזאני ולהעביר את מימיו ללבנון, להעלות את מי החצבני לרמת הגולן ולהוריד אותם בירמוך. מתחת לתל פאחר נוצרה דרך שעליה עבד הציוד המכני לחפירת תעלת ההטיה. עכשיו היו שלוש דרכים: דרך המוצבים המסורתית, שחיברה את כולם מדרום לצפון, דרך צינור הנפט שהוא תוואי סגור בגדר, ובין שתיהן צצה דרך נוספת – תוואי ההטייה. מי הלך ולאן אני לא יודע, אבל בסופו של דבר הכוח מצא את עצמו למרגלות תל פאחר ותקף מלמטה למעלה. לתל פאחר היו שתי זרועות – המוצב העיקרי, באמצע גיא ועוד שלוחה שהיא חלק מהמוצב. זה כמו שן עם שני שורשים. החלק העיקרי שלו הוא הצפוני, שם גם היה עיקר הקושי. בסיום המלחמה היתה בהלה גדולה אחרי שראו מה התוצאה וכמה קורבנות היו שם. אני זוכר את ההיסטריה של יונה אפרת. הוא הגיע לפיקוד ובא בטענות קשות. הוא ביקש שנראה לו את הפוטוסטט והוא יראה לנו מה לא נכון ומה לא מדויק".

יונה אפרת, מח"ט גולני

יונה אפרת, מח"ט גולני

למי הוא הגיע? "הוא הגיע לג'מקה (הקמ"ן הפיקודי) והם באו אליי. עד היום אני זוכר שאמרתי אחר-כך לג'מקה – תקשיב טוב, אני את האורגינל של הפוטוסטט הזה לוקח אליי הביתה. אף אחד לא יעז לגעת בו ולשנות אותו. אנחנו היינו מדוייקים, ומה שיכולנו לדעת ידענו והכל היה בפנים. לא היתה שום טענה עקרונית לגבי טעויות גדולות של המוצב. הדבר היחיד שמאוד הפתיע ומאוד היקשה עליהם, ואת זה באמת שלא יכולנו לדעת, זה שתעלות הקשר היו עמוקות מהרגיל. עד היום אני זוכר בביטחון מוחלט את לב המוצב, שהוא תעלת קשר בצורת ח'. מה שאנחנו ראינו באופן שוטף, גם אני וגם מפענחים אחרים, זה צל – תעלה מכוסה ופתחים. מסתבר שלא כל התעלות היו מכוסות בגג, פה ושם היו פתחים, אז כתבנו 'תעלת קשר מכוסה לסירוגין'. קראתי בבלוג שלך את ההתייחסות של ג'מקה, ומאחר שהוא לא חי את הפענוח השוטף הוא לא יכול היה להגיד אם זה היה בסדר וזה לא. הוא אמר באופן כללי – ידענו, הכרנו. אלא שאנחנו (אנשי השטח) לא רק שידענו, אנחנו ידענו הרבה. כקצין מודיעין פיקודי הוא עסק במתן מודיעין באמצעות לקטים וסקירות, הוא לא אמור לדעת ולהכיר כל עמדת רובאי או מקלט לוחמים, זה היה תפקידם ואחריותם של עוזריו ובידיעתו כמובן".

על מה עוד התלונן אפרת? "למה כתבנו על הגיא שבין שתי זרועות המוצב שהוא ממוקש, והוא לא היה ממוקש. אני חוזר לנקודה שג'מקה העלה – איך מפענחים שדות מוקשים. המיקוש הוא עניין מסובך מאוד. אם אתה תופס הנחת שדה מיקוש בתקופה שבה עדיין העפר תחוח, אז שפר מזלך. אני הייתי שם מספר שנים, אז יכולתי לעקוב אחרי שדות חדשים. שדות ישנים נתחמו על-ידי גדר, הרועים לא נכנסו פנימה ואז ראיתי רצועה של ירק עבות שהעדרים של הרועים המקומיים לא כרסמו, והוא שונה בגוון שלו מהירק שבשני הצדדים. ואז אתה רואה ירק כהה ורואה רצועה, ומאחר ולא ראית את ההנחה – אתה כותב 'שטח חשוד במיקוש'. אתה לא כותב שטח ממוקש שכוסה בירק, כי אתה לא ראית. אז אתה תוחם אותו וזה בדיוק הקווים האדומים עם העיגולים במפה. אתה נותן לזה מספר, מודד את הגודל, את האורך, מנסה לאתר פרצות כי חיילים כמו חיילים לפעמים עושים קיצורי דרך. למשל, כשמוצב מוציא תשמוע אז החייל לא יילך את כל הדרך מסביב לעמדה שלו. מאחר והוא יודע איפה יש מוקשים ואיפה לא, אז פתאום אתה רואה שביל של הולך רגל שחוצה את רצועת המיקוש הכהה שלך – ואתה אומר בום! תפסת שביל ואתה מסמן אותו. אבל גולני טענו בשעתו, למה כתבנו שהוא חשוד במיקוש ולא היה בו מיקוש. אמרתי להם איך אתם יודעים שלא היה בו מיקוש? טוב שפעלו בזהירות, תאר לך איזה גשם של תלונות היה נשפך עלינו אלמלא המצב היה הפוך".

אחרי המלחמה הלכת לבדוק בשטח מה היה נכון ומה לא? "אני באופן אישי, יומיים שלושה אחרי זה, עליתי למעלה עם הפוטוסטט כדי לראות מה קורה. בלי שום קשר לטענות של גולני. זו היתה מוטיבציה שלי לראות במשך השנים כמה דייקנו ואיפה פספסנו ומה החמצנו. אז הסיפור הוא לדעתי על דרך (ההטיה) שנולדה כשנה וחצי לפני המלחמה. האם היתה מוכרת לגולני או לא היתה מוכרת לגולני – אני לא יכול להגיד לך. אני לא הייתי קמ"ן גולני ואני לא יודע עד כמה הוא היה מעורה בדוחות השטח, בדיווחים השוטפים, בעדכונים. אין לי מושג מה קורה בגולני לעת ההתקפה. אבל אני יודע מה היה המוצב שאנחנו פענחנו, ואני אומר לך את זה בצער רב ומשתתף בכאבם של  לוחמי תל פאחר. הם הגיעו מהכיוון הלא נכון ושיגידו את זה למי שאחראי על זה, לא למודיעין".

אבל ליונה אפרת היו טענות אליכם. "אפרת ישב עם הקמ"ן ותיחקר אותו, לא אותי. אני ישבתי לידם כי אני הייתי המפענח, אני הייתי חתום על הפוטוסטט הזה, על העדכון האחרון של תל פאחר. הוא דיבר בעקיפין, הוא לא דיבר איתי. ג'מקה ידע כיצד למתן אותו".

אתה זוכר אותו אומר לג'מקה או לך, שדמם של הרוגי תל פאחר בראשכם? "אני לא שמעתי משפט כזה. מה שאני זוכר זה את ההתלהמות הגדולה סביב המודיעין, את יונה אפרת במודיעין עצמו, לא חס וחלילה איזשהו תחקיר מסודר, אני לפחות לא השתתפתי בתחקיר מסודר. אנחנו עדכנו פוטוסטטים באופן רצוף על כל גילוי הכי קטן. היינו לוקחים את המקור, ואם היה זמן היינו משכפלים ומפיצים. אבל לפחות במקור, האורגינל, אם היו שמים אפילו מטר אחד של תעלת קשר נוספת, מיד זה היה מוקף בצבע אדום או בהדגשה שזה חדש. לא הבנתי על מה המהומה. אבל תשמע, כמעט תמיד כשיש פאקים כאלה או אחרים – זה באשמת המודיעין. ואני כל פעם עומד איתן על דעתי ואומר: 'חברים, מודיעין זה רק מודיעין'. זה מה שאנחנו יכולים לייצר ולהבין ולדעת בזמן נתון, באמצעים הנתונים שיש לנו. סייר אוויר זה עניין של בקיאות. ברגע שאתה טס ארבע פעמים בשבוע סביב אותו מוצב, אתה יכול לדעת מה חסר ומה יש ומי בא ומי הלך ואיזה כלי הוציאו לטיפול. אתה חי את השינוי, זוכר מה היה אתמול ויודע מה חדש. אם אתה רואה פתאום שמגרשים כפריים מאיזשהו איזור מסוים ולא יודע למה, אתה אומר בוא נבדוק מה קורה שם. אתה שם את זה על המפה שלך כשאתה עולה לאווירון ואומר בוא נראה מה קורה שם היום – האם הפלח חזר, הוא הרי צריך את המרעה שלו, והאם עוד פעם החיילים גירשו אותו".

למה באמת שיגרשו? "כי הם רועים קרוב מדי למוצב, או משום שאולי יש שם שדה מוקשים והוא לא מגודר. אנחנו היינו עם הטראומה של שדה הפול בנוקייב (שהתברר כממוקש וסיבך את הפשיטה על המוצב הסורי ב-1962), ואולי עוד פעם עושים לנו תרגיל כזה. אם יש אחד, אולי יש עוד הרבה. התופעה הזו, אם קלטת אותה ואתה מספיק חד ועקבי ואתה בודק אותה ומנהל מעקב, זה נכנס איתך לרישום ואז אחת לכמה זמן מעדכנים אורגינל. מבחינתנו כמות העדכונים היתה כל כך גדולה, שהיה שווה להוציא מפה חדשה. ועכשיו זה כבר מבצע משולב עם המטה הכללי, כי הוא מחזיק את המיפוי ואת התמונה הכללית. האם שווה להשקיע בעדכון הקו הקדמי, או להתחיל במיפוי של שורת מפות מזרחית יותר? היו בעיות של מקורות ושל מקורות כספיים, או שאומרים לנו תסתדרו בהדפסה מקומית שלכם. אנחנו כחוקרים ואחראים על השטח, העלינו הכל על מפות בסיס, שלימים הפכו לבסיס שממנו הודפסה סדרת המפות המעודכנת הבאה".

עם חצי גוף מחוץ למטוס בגובה שני ק"מ

שפר מדבר על תפקידו בסיורי האוויר כעל הרפתקה. כשהמטוס מגיע לאיזור המוצבים הסייר פותח את הדלת שבדופן המטוס, בגובה 6,000 רגל, שהם כשני ק"מ, מוציא את פלג גופו העליון, אוחז חזק במצלמה הכבדה, משתדל להתגבר על הרוח העזה, כולל ממדחף המטוס, ומצלם. בימי גשם וסגריר היו מוותרים על הטיסה. "אתה טס במטוס קל, עדיין ללא איום טילים בתקופה ההיא, אבל בהחלט מאוים על-ידי תותחי נ"מ לסוגיו שהיו במוצבים. ירי על מטוס סיור היה דבר של יום ביומו. אנחנו טסנו ב-6,000 רגל מעל פני השטח. הרמה פתאום מתרוממת אליך ואז הטווח מתקצר. כמובן שלא טסים מעל המוצבים, היתה הקפדה על זה".

סורים נמ קטע מעיתוןאיפה אתם טסים? "אנחנו אמורים היינו לטוס שלושה ק"מ מערבית מקו המוצבים, מרחק שלא תמיד נשמר. הם היו יורים על המטוס והקליעים היו נופלים על הישובים. עד לא מזמן החזקתי פה קליע שנתקע במטוס בין הקונסטרוקציה שלו. אם תקרא עיתונים מתקופת 1967 אתה תראה דיווחים על ירי אל מטוס קל של צה"ל".

איזה מוצבים בעיקר היו יורים עליכם? "היו שני מקומות שמועדים לפורענות. באיזור דרום רמת הגולן, עמארת עז-א-דין, מזרחית למצוק מעל עין גב, דרומית לסוסיתא. יש שם מישור כזה יפה, קראנו לו השולחן. בקצה שלו יש מוצב, שהיו בו גם טנקים ונ"מ. ושם בגלל הגובה, הרי זה מצוק, המרחק בין הקרקע למטוס פתאום מתקצר וזה היה פיתוי לסורים לפתוח באש, הם חשבו שיוכלו להפיל. מקום נוסף היה בצפון. בדרך קבע אנחנו מגיעים בסוף הסיור לפינת הבניאס וחייבים לפנות שמאלה לכיוון מטולה וחוזרים באצבע הגליל דרומה. כשאתה עושה את הפנייה כדי לא להיכנס בחרמון ולעבור את הגבול, אתה מאט קצת ואולי אפילו טיפה מנמיך, זה הרגע הקלאסי של המוצבים. אנחנו עם התחת אליהם עם הפנים למערב, הם יורים, אנחנו מנמיכים והם לא פגעו אף פעם".

איזו מצלמה היתה לך? "ממלחמת העולם השנייה, פרצ'יילד של קודאק, F-8, בעלת אורך מוקד של 15 אינץ'. מצלמה כבדה מאוד, שהיה צריך להחזיק בשתי ידיים. היא לא נועדה לפייפרים, אלא למפציצים כבדים שהיו מצלמים מפתח בדופן המטוס. המודיעין הפיקודי החזיק את האמצעי הזה שנקרא סיור אוויר שביצע צילום אלכסוני, להבדיל מצילום אנכי שנעשה ממטוסי חיל האוויר, והוא צילום כבד. לא אנחנו מפעילים אותו, אבל יכולנו לדרוש מדי פעם מהרמה הממונה עלינו כיסוי אנכי של רמת הגולן. בהתאם לצרכים. כל גיחה שחוצה גבולות מחייבת אישורים מיוחדים. לא כל פעם מאשרים טיסה שיכולה לעצבן את המצרים או הסורים. כל מיני שיקולים שהם מעבר לשיקולים המודיעיניים. וכשמקבלים כזו גיחה אנחנו מקבלים כמה קופסאות טובות של צילומים. זה היה ההארד קופי, עם נגטיב, פוזיטיב, הגדלות והכל".

כשמסתיימת גיחת צילום, מה השלב הבא? "הגיחה מתבצעת במהלך היום, בערב מקבלים את הצילומים שפותחו, היינו עובדים כל הלילה על פענוחם ובבוקר מוציאים דו"ח מיידי עם תוצאות. קודם כל עושים סריקה מהירה על התצ"א לראות אם יש שינוי משמעותי בהיערכות. אם עד עכשיו היו איקס גדודי טנקים במחנות ופתאום רואים שהם מחוץ למחנות, אז שווה להעיר את הקמ"ן הפיקודי והוא מחליט אם שווה להעיר את אלוף הפיקוד. היינו מוציאים מיד דו"ח שינויים ואז הולכים הביתה להתקלח, לישון איזה שעה-שעתיים-שלוש וחוזרים ומתחילים את דו"ח הפענוח השיטתי. אחרי שגומרים את שינויי ההיערכות המפורטים, הולכים ובודקים את שינויי השטח. גיחה כזו נותנת בשר מודיעיני טרי, שעכשיו צריך לעבד ולשקלל ולרשום ולפתח, ומתקבלת תמונה עדכנית. הצילום היומי או הכיסוי היומי של הצילום האלכסוני איפשר פיקוח על האזור הקרוב לקו. ככל שהסתכלת יותר מזרח, העיוות והקושי גדלו והזיהוי נעשה כמעט בלתי אפשרי".

עם טייס ליד הפייפר

שפר (משמאל) לפני עוד המראה לגיחת צילום מעל חזית המוצבים הסורית

אני שואל אם היה איזה מוצב סורי קרוב ללבו, שעיניין אותו יותר מהאחרים. שפר: "בכל גזרה היה תמיד משהו שהיה מוקד העניין, למשל בגזרה הדרומית של תאופיק היו הטנקים. פנצר 4 ממלחמת העולם השנייה, שאיכשהו הגיעו לסורים. ישבו שם טנקים נייחים שיכלו לזוז מטרים ספורים, אבל פרט לשינוי מחפורת לא ראינו בהם טנקים שדוהרים. זה היה יותר תותח נייח שנתן כוח אש לא קטן למוצב והיה מטרד לא קטן לחקלאים של תל קציר, גדות, כפר הנשיא. והיה את הטנק של תל עזזיאת שירה על שאר ישוב ודן ודפנה. אם אני לא טועה היה גם בנוחיילה. יחס מיוחד היה לאותם מוצבים שבהם היה נשק מסייע כבד. היו מספר מוצבים עם תותחי 57 מ"מ, שאותם הכרתי אישית. היה גדוד טנקים במחנה שנקרא ג'ואייזה בגזרה הצפונית, מזרחה לקלע. היו שם איזה 21 טנקים, שלוש פלוגות של שבעה טנקים. בתל עזזיאת היה מק"כ נ"מ שתמיד ירה והיה טנק לידו".

אל אותו מק"כ נ"מ התוודענו בפוסט שפורסם כאן לפני כמה ימים – על הבאת מפקד תל עזזיאת ממחנה השבויים בעתלית אל המוצב עליו פיקד, לצורך תחקור. בין היתר הוא הדגים בפני שפר איך היה יורה על סיורי האוויר שלו. מאותו תחקור, מספר ימים לאחר כיבוש המוצב, זוכר שפר שבמיצדית של תל עזזיאת היו מוטלות עדיין גוויות של חיילים סורים שלא פונו. "המפקד הסורי נראה עצוב מאוד ואולי אפילו הזיל דמעה. אמרנו לו שצה"ל סורק את איזורי הקרבות וקובר את  החללים. הסיבה שחיילי תל עזזיאת לא נקברו נעוצה בפקודה שקיבלו חוליות הקבורה שלא להיכנס למוצב בגלל המיקוש הפראי שהתגלה בו. מראה הגוויות היה קשה ביותר, כך גם הריח שאפף את המקום. שני אלה הטילו קדרות על התחקיר".

בשנה שקדמה למלחמה, הוא מספר, הוא עלה על הסקופ הגדול ביותר שלו כסייר אוויר – טילי נ"ט ראשונים שצצו בגזרה. בתל עזזיאת הוצב רכב נושא טילי נ"ט מסוג "שמל" – תוספת משמעותית לפנצר המיושן, ששימש תותח נייח והוצב מאחורי דיפון של עפר ואבני בזלת. באחת התקריות בדרום הכינרת נפגע טרקטור פגיעה קטלנית. כשהצבא ואמ"ן בדקו את הסיפור, הם הגיעו לחוט תיל שנראה ממשיך לעבר תאופיק. בהמשך כשנפגע טרקטור גם בגזרה הצפונית, הגיעו למסקנה שלסורים יש נשק חדש – טיל מונחה תיל.

סג"מ יהודה שפר בעת גיחת צילום בפייפר כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים

סג"מ יהודה שפר בעת גיחת צילום בפייפר כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים

שפר: "זה היה 'שמל' אביו מולידו של הסאגר. כלי שהיה מונח על ג'יפ, היו בו ארבעה טילים, הג'יפ היה נכנס לדיפון, חזיתו פונה למזרח והטילים מאחור פונים למערב. אני גיליתי אותו. אחד בתאופיק והשני בתל עזזיאת. מעבר לזה, זיהינו איפה סוללות הארטילריה הכבדות, איפה יושבות מרגמות ה-120, מה השינויים בנשק הבינוני והקל, אבל הסקופ שלנו היה זיהוי הטילים המונחים הראשונים שירו על הטרקטורים שעיבדו חלקות. מבחינת המודיעין זה היה שאפו. גילינו שזה ג'יפ רוסי כזה. כשהוא מכוסה בברזנט אתה לא יכול לדעת שמתחתיו יש ארבעה טילים סגורים, אלא אם כן הניחו את הברזנט ברשלנות ואתה מבין שהוא מכסה משהו, ונסיבתית אתה מקיש שזה אולי זה".

לקחתי הביתה את הפוטוסטט המקורי של תל פאחר כדי שמישהו לא יעשה בו שינוי 

צילום אוויר של מוצב תל פאחר על תעלותיו, ואדיותיו וגאיותיו, מסתובב בחודשים האחרונים בין לוחמי גולני הוותיקים, ומשמש אותם לשחזור הקרב, איש איש עם הפריצה שלו והתעלה שלו. שפר אומר שזה צילום אוויר אנכי, שבוצע כשנה לפני המלחמה. הוא מצביע על האיזור הדרומי כעל רווי גדרות ומיקוש. יש לוחמים שחולקים עליו. זהו מקור הוויכוח העתיק, שבו מח"ט החטיבה טען בפני הקמ"ן הפיקודי לאי דיוק במידע. אל"מ יונה אפרת הגיע למודיעין הפיקודי עם מטען של ביקורת וכעסים והתפתח דין ודברים.

תצא תל פאחר

תצלום אוויר אנכי. להגדלה – לחצו

ראית בזה ניסיון לזרוק עליכם את האחריות לתוצאות הקרב? "אני הייתי אז קצין בדרגת סגן, לא מצוי בפוליטיקה של מפקדים ואגואים, מי נפגע ומי לא. אני הייתי עובד, היה לי מנהל. הטענות באו למנהל. הריקושטים עפו גם אל הפועלים. זה היה מבחינתי חידוש שלימים התרגלתי אליו. זה קרה גם בפאקים אחרים של מבצעים, כשלאחרים נוח לזרוק את הדברים על המודיעין. האם היה כאן ניסיון מכוון לגלול את האשמה על המודיעין בגלל רמת דיוק כזו שגרמה לקטסטרופה? אני לא יכול להגיד לך. לא היתה קטסטרופה ברמת המודיעין. אם היה אי דיוק, אז הוא היה ב-15 אחוז. שוכחים שזה מידע שנאסף ממקום שאין לך נגישות אליו. אתה עושה את זה בעין אנושית, שמשתמשת בקומונסנס שלה במקסימום האפשרי. כשאתה אומר את זה ללוחם גולני, הוא לא יודע על מה אתה מדבר. מבחינתו זו פשאלה – טעיתם, לא ידעתם. מגובה 6,000 רגל, או לפעמים 30 אלף במקרה של צילום כבד, אתה יכול להבחין בשינוי שבין עמדת מקלע לעמדת רובאי? לא. מקלע כבד כן, כי צריך שולחן אז אתה כבר רואה שהעמדה גדולה יותר. אבל לתעלה העמוקה הזו בתל פאחר היתה השפעה פסיכולוגית קשה: 'אני חייל שתורגל ולמד לקפוץ לתעלה ולהתחיל לטהר', ופתאום הוא צונח לתעלה של שני מטר ולא של 1.20 מטר".

טענות שהשמיעו בעיקר לוחמי סיירת גולני. "לא שמעתי, אבל אני בטוח שזו הבעיה. החיילים האלה לא ציפו לצניחה הזו, ויותר גרוע – התעלה היתה מדופנת  בניגוד לקיר שקים או קיר ללא דיפון. מבחינתם זו היתה הפתעה, חידוש, רגע של בלבול, שלא לדבר על סערת הקרב שהשתבש. הם קפצו לתעלה עמוקה, זו תעלה ישנה, אני לא יכולתי לדעת שהיא בעומק שני מטר".

קמ"ן צפון טען שהאחריות היתה על המפקדים בשטח, שלא העבירו את המודיעין לחיילים בצורה טובה. "אני בהחלט תומך בעמדתו. לא משום שאני מגן עליו או עליי, זו דעתי האישית, האמיתית. יש מושג שנקרא נוהל קרב והוא מתגלגל. בששת הימים ירד החומר ישירות לחטיבה. אחרי שהפיקוד גומר את התכנון שלו ולעבד את הפקודה, היא יורדת לחטיבה שנמצאת בשטחי כינוס ושם מתכננים את נוהל הקרב שלהם לפרטי פרטים. על זה יש שלב של פיקוח, שבו הרמה הפוקדת מלווה את היחידות במהלך התכנון. כל קצין מטה צריך לעבוד מול קצין מטה הכפוף לו, כדי לענות לו על דברים לא ברורים. ואם הוא פועל כמו שצריך ועובר בין המפקדות ורואה שהפקודה מתורגמת נכון ליחידות המשנה וכל אחד מבין מה הוא צריך לעשות, זו עבודת מטה מסודרת. אני לא הייתי שותף לנוהל הקרב. אני יצרן ידיעות. אני גם מגבש אותן והופך אותן למודיעין שמיש. לא כותב סיכום מודיעין למבצע, אבל מספק לקמ"ן שכותב את הנתונים שהוא צריך. אחריותו של הקמ"ן היא לראות שאכן סיכום המודיעין שהוא מוריד לגולני הוא מובן ומלא. אם קמ"ן גולני אומר שחסר לו מידע, יש אפשרות לקמ"ן הפיקודי להריץ שאילתה אחורנית לאנשי השטח שלו בפיקוד. אנחנו הלכנו אפילו למדוד שיפועים במחלקת המדידות הארצית".

אז מה היה שם? "אני לא הייתי שם. הלחימה על רמת הגולן פרצה ב-9 ביוני, ורוב הזמן הייתי במגידו. משם טסתי, כי גירשו אותנו מרמת דוד. אל תשכח שהפיקוד התעסק גם עם צפון השומרון, היה פעיל עד טול כרם, וטסתי גם לשם. כך שמה שקרה בפקודה להתקפה על תל פאחר, אני לא הייתי שם".

תאר שוב את הוויכוח שלכם עם מח"ט גולני. "אנחנו ישבנו בחדרים שלנו, ומגיע הקמ"ן הפיקודי ואחריו יונה אפרת, והקמ"ן מבקש ממני להוציא את הפוטוסטט של תל פאחר. הם מנהלים ביניהם את הוויכוח, אני לא זוכר סביב מה. היו טונים והתמרמרות והתקפה על אי דיוק. ג'מקה לא יכול היה לסנגר, כי הוא עצמו לא עסק בפענוח, אבל אז ג'מקה אומר לי שיש טענות, הוא שואל ומברר  מאיפה לקחתי כל דבר. היה לנו תיק 'עליות לרמה', שם סומנו האפשרויות לעלות לרמה מבלי להסתבך. העניין של גבעת האם והאיזור של קלע היה אחד המדרונות היותר מתונים ונוחים מאשר גשר בנות יעקב בגלל המיקוש, ובוודאי שלא באיזור תאופיק בגלל התלילות הגדולה. היו לנו תיקי מוצבים, ובנוסף היו כרטיסיות מוצבים. בתיק היה כל מה שנאסף ונכתב וצולם. כך שאם סימנת פעם פירצה בשדה מוקשים, סביר מאוד להניח שסימנת אותה על סמך איזושהי אסמכתה. זו יכולה להיות עדות של שטינקר מיחידת הסוכנים, או שתפסת באיזושהי הזדמנות פז שביל שבו חייל סורי מקצר את הדרך הביתה, ולא יצא דרך השער הראשי. סביר להניח שפרטים שפוענחו על תל פאחר נראו בהזדמנויות שונות מתצ"א איכותי בזכות גיחה נמוכה שאיפשרה קנה מידה טוב. ואז יכולת למדוד גודל עמדה, רוחב תעלה ורוחב שדה מוקשים. לפעמים זה היה כל כך דוקטרינרי שיכולת למדוד קוטר עמדת תותחי שדה, וללכת לבדוק את זה עם איזה ספר שלל רוסי. ואם סימנת משהו, אז בדרך כלל היה כתוב שזה על-פי גיחה מתאריך זה וזה. זה לא שחלמת בלילה, זה לא שפינטזת, זה כי יש לך סימוכין לפי תצ"א שבעזרתו הקשת את העובדה בוודאות".

איך הגיב ג'מקה לטענות של אפרת? "מאחר ויונה  אפרת היה נסער מאד ניסה ג'מקה לבלום את האשמות. אני מניח שגם ג'מקה היה שלם עם המודיעין שסיפק ורצה גם להגן על המוניטין האישי שלו ושל כל מחלקת המודיעין עליה היה מופקד. הוא לא רצה שמחלקת המודיעין שלו תקבל נקודות שלילה. ולי שאין בעיה של יחסי ציבור ואין בעיה של קידום, כי אני בסך הכל הייתי סגן, הבנתי את ג'מקה. חששתי רק מהדבר הכי נורא שיכול לקרות – שהפוטוסטט הזה ייעלם, ואז אין עדויות ואז אי אפשר לקיים ועדת חקירה כי אין אורגינל".

לגולני היה אינטרס להעלים אותו? "אני לא אומר. כבר ראיתי את כל התרחישים בעיני רוחי – איך מתפתחת ועדת חקירה, איך הגיעו לפאשלה של תל פאחר. אני פחדתי ממצב שבו חס וחלילה ייעלמו ראיות".

ולקחת את הפוטוסטט אליך. "מאחר והיה מפגש כל כך טעון, ואני חשתי את האי נוחות שיש לג'מקה מהטענות של יונה אפרת, אמרתי שאני לא חושש ומוכן לעמוד בפני מי שרוצה, אבל אעמוד עם המקור, לא עם מה שיתגלגל אחר-כך לידיים של איזשהו לוחם. הדינמיקה היא שאתה מגיע לנוהל הקרב ומתחיל לחלק מפות ופוטוסטטים לפי הסד"כ שיש לך. פתאום יש שינוי, עושים הצרחה, יחידה שהיתה מיועדת לפה הולכת לשם. אבל אתה חילקת כבר את המפות. ואין זמן להתחיל להחתים את היחידה החדשה על המפות האלה ושאלה יחתימו את אלה. פתאום יש לחץ וצורך במפות חדשות, כי אלה מחזיקים את המפות הלא נכונות, ואין זמן לרכז את כולם ולעשות חבילות חדשות. אני מכיר את הדינמיקה של המצבים האלה, ופתאום אתה אומר – אוקיי, אז תנו להם את המפות שהיו במחסן הזה, אבל הן כבר מפות ישנות, אבל אין זמן לסדר, כאן נזרע פוטנציאל לאסון  שאתה לא אשם בו. אתה מנפק חומר לא שהוא שגוי, אלא לא לגמרי עדכני. אני לא אומר שדבר כזה קרה בפועל בתל פאחר, אל תשכח שלמלחמה קדמה תקופת כוננות ארוכה בה נעשו הכנות מעמיקות מאוד מאוד והקפדה על עדכון הכוחות עד כמה שניתן. תיארתי לך מצב אפשרי העשוי להיווצר כתוצאה משינויים בסד"כ המתרחשים מהרגע להרגע ומה עשויות להיות התוצאות לכך.

פייפר באוויר

סיור אוויר מעל הכוחות הלוחמים ברמה הסורית. צילום: ארכיון צה"ל

"אני הצנחתי ממטוס קל  מפות לאלעד פלד (מפקד אוגדה 36), שהיה ביציאה משכם והיה בנוהל קרב לעלות לרמת הגולן. הורידו לי חבילות של מפות מהפיקוד למגידו, מגולגלות יפה, מנה אוגדתית, והמנה הזו נזרקה מהפייפר על האוגדה בשכם. יתרה מזו, לפני שאלעד פלד מגיע לפיקוד צפון, עוד לפני שכל הארמדה שלו הגיעה, הוא מגיע ללמוד את השטח במודיעין הפיקוד. ואצל מי הוא מגיע ללמוד את השטח? אצלי. את הצירים של עליות לרמה, כמה זמן לוקחת הכשרת הדרך ואיפה הבעיות. זה קורה שעות לפני שאוגדה 36 מטפסת מתל קציר על השלוחות של תאופיק, מקצרת את כל הפיתולים הקשים של אל-חמה, עולה לתאופיק ומשם לדרום רמת הגולן. אני עוזב את מגידו, בא בריצה לפיקוד, יושב איתו, מסביר לו. בכל הציר של תאופיק היו שניים-שלושה עיקולים שהיה צורך לכרסם בדופן ההר, כדי לאפשר סיבוב של טנק וזחל"ם. הקירות שם היו סלעי גיר, סלעים רכים, וכל מה שצריך זה עבודה של טרקטור כדי להגדיל את קוטר הסיבוב. זה לוקח בין 20 ל-30 דקות לעיקול. אמרתי לו יש לך כאן שני עיקולים, בהנחה שאתה מתגבר על בעיית האש ואתה משתק את תאופיק בארטילריה ולמטה עובד דחפור בשקט, אתה יכול תוך 20 דקות לגמור עיקול. יש לך שני עיקולים כאלה, אז יש לך 50 דקות מקסימום. אחרי הלחימה הוא יורד, בניגוד ליונה אפרת, נכנס אליי, לוחץ לי את היד ואומר לי 'יהודה, אתה טעית, זה לקח לי 30 דקות'. הוא היה בן אדם".

כשאפרת מגיע אליכם כבר ידעת שהיו בעיות בתל פאחר. היו לא רק טענות נגד המודיעין, אלא גם לניהול הקרב. "לא התעסקתי עם זה. אני ושאר המפענחים ידענו שקרה דבר לא טוב בתל פאחר, ומיד כל אחד בדק גם בניירת שלו, גם בתצ"א, גם בתיקיות, גם בפוטוסטט. ואני מעבר להכל נסעתי לשם לראות. קודם כל היה כבר קשה לראות, משום שחלק מהדברים היו הרוסים מהפצצות, זה לא אותו סדר שהיית רגיל לראות. אבל אני לא ראיתי טעות דרמטית. זה שאולי היה חסרה עמדה שלא עלינו עליה, או שהיתה מכוסה והיא עמדת מק"ב מלמטה. אלוהים אדירים, אתה לא יכול לדרוש שנאתר אותה. אם יש תעלה ומתוכה יש יציאה קטנה ושולחנון קטן למקלע, אתה לא רואה שיש בכלל כניסה לעמדה הזו, אתה לא יכול לדעת. המוצב כמוצב, מיקומו, הרכבו, עיקר המכשולים שבו, מערכת התעלות המרכזית, עמדות הנשק המסייע, כל זה היה כתוב, מצויר, משורטט, ברור וידוע, נקודה! אני אומר לך שוב, יש 20 אחוז של נעלמים או אי דיוקים. את זה אסור לאף אחד לשכוח, גם לא ללוחם החי"ר עם כל הכבוד אליו. אתה לא יכול להגיע לרמת דיוק כזו שההוא יכול לצעוד בעיניים עיוורות. עצם העובדה שכל הגדוד הגיע למטה ונשאר תקוע בצד המערבי של המוצב, ולא חדר אליו כמתוכנן ממזרח, להבנתי ועניות דעתי זו הטעות המרכזית, זה הסיבה לאסון".

ממה נבעה הטעות הזו? "לא יודע! אני לא בקיא בפרטים האלה. אני מתייחס לדיוק שאני כמפענח וכאיש שטח במודיעין של פיקוד צפון יכולתי להגיע אליו. עבדתי עם עוד מפענחים תחת פיקודי על מוצבי הקו הראשון ברמת הגולן ומרבית הפוטוסטטים חתומים בחתימת ידי. מאחר ואני מבין שתהיה עליי הסתערות של כל לוחמי גולני ותל פאחר, אני אומר לך בוודאות שמבחינת דיוק פוטוסטט אני שם את הידיים באש שזה היה ברמה של 80 או 85 אחוז. ואם פה שם היו קצת אי דיוקים, הלוואי שתמיד נישאר ברמה הזאת. כיום בעזרת טכנולוגיות ואמצעים מתקדמים אני מניח שאפשר להגיע  לרמות דיוק גבוהות יותר".

מה לגבי ההתבטאות של אפרת "דמם של ההרוגים בראשכם"? אמר או לא אמר? "אני באופן אישי לא שמעתי אותו אומר זאת, יכול להיות שאמר את זה לג'מקה שיתכן וקיבל זאת זו בצורה קשה, כי זו טענה מאוד מאוד חריפה. כל אדם שמטיחים בו אשמה כזו יכול ללכת עם הרגשת אשמה – גרמתי למותם של 30-25 איש, לא נותר לי, אלא להתאבד. אני כמי שחיבר את הפרטים האלה על המוצב, יכול להביט בהם בעיניים, יכול להבין את סערת הרגשות והכעס, אבל האנשים האלה שוכחים את מה שכן היה, את מה שכן נעשה, את מה שכן הם ידעו – וכתוצאה מזה בכל זאת הם מצאו את המוצב. הוא היה יכול להיות גם עשרה ק"מ במקום אחר, טוב שהם הגיעו אליו. לכן אני אומר, הכל צריך להיראות בפרופורציה. לצערי, ממרחק של 40 שנה אני לא זוכר שהיה כנס הפקת לקחים, גם ג'מקה לא עשה את זה. הוא לא אמר בואו ניקח את הפוטוסטטים שפיענחנו, בואו נצא לשטח ונבדוק אחד לאחד כצוות לקחים. אנחנו החבר'ה כן עשינו את זה, אבל בצורה ספוראדית וחלקית. קצינים צעירים הלכו ובדקו, אבל זה כבר היה בחזקת פוסט מורטם, אני כבר עמדתי לפני סיום התפקיד".

הלוואי שהמודיעין בקרבות הבאים לא יהיה פחות ממה שאנחנו הענקנו

בסיום מלחמת ששת הימים הועלה שפר לדרגת סרן, והתמנה לראש מדור השטח במודיעין פיקוד צפון. תפקידו היה בניית תשתית מודיעינית מעבר לגבול החדש ברמת הגולן. תחום העניין עבר לעומק הסורי החדש: ממחנות קטאנה שבמורדות החרמון ודרומה עד הר הדרוזים.

צוות מודיעין צפון

יוני 1967 אחרי המלחמה. שפר (מימין) עם אנשי מודיעין צפון. במפה שברקע מסומן קו הגבול החדש עם סוריה

שפר: "פתאום איזורים שהיו מבחינתך רק שמות בגיאוגרפיה, הופכים למושא המחקר שלך. אז תל פאחר מבחינתי הוא פוסט-מורטם. אנחנו עכשיו עומדים בפני חזית חדשה, הכל חדש. הוצאתי ספר להכרת השטח. הקו של דמשק-דרעא והלג'ה והר הדרוזים זה פתאום איזור החזית שלי. אני המלך על שטח חדש, ומהר מהר יש להכין אותו. אז הצעירים הולכים לתל פאחר וחוקרים כמה דייקת וכמה לא, אבל אתה חייב להכין את התשתית למסד מודיעיני חדש. מחנות האימונים העיקריים של הסורים זה באיזור קטאנה, איזור של גבעות שיורדות מהחרמון לעיירה קטנה שנקראת סעסע, תל געשי קטן שממנו נכנסת דרך לחרמון. איזור אימונים יוצא מן הכלל. אגב, יום אחד הגיע טייס מילואים בטייסת הקלה. ואנחנו טסים ומגיעים לאצבע הגליל ואני רואה שהבחור לא יודע איפה הגבול, הוא בא מאפריקה. אני מנצל את ההזדמנות ומביא אותו למחנות קטאנה מאחור, מהצד של החרמון. נכנסנו למה שהיום חוות שבעה. נכנסנו בערוצים של החרמון ועולים ומגיעים לשיא החרמון, הוא כבר מבין שהוא בסוריה. אמרתי לו שנישאר בצד הזה של הרכס וכשאגיד לך להתרומם אתה מתרומם, שומר שתי דקות ונותן לי לצלם קצת ואז מסתלקים מפה כמה שיותר מהר. צילמתי איזה שמונה-עשרה צילומים אלכסוניים של מחנות קטאנה מצפון לדרום. אלא שעכשיו אני בבעיה. אני מביא את חומר ההרשעה, הצילומים האלה, במו ידיי. גם חטאתי כלפי חיל האוויר, גם כלפי חציית הגבול. אתה טיפש, אתה לא גיבור".

על אף לחץ העבודה שלך, למה לא רצית להתעסק יותר עם תל פאחר? "אני כראש מדור השטח כבר הייתי סרן, הרגשתי כובד על הכתפיים, הבנתי שיש שטח חדש ותל פאחר מבחינתי זה פאסה. באותה מידה יכולת להגיד כך על הקרב בקלע (שהסתבך). הקרב בקלע לא הסתבך, הוא היה קשה כקרב. היתה עלייה, באים משטח נמוך, הסורים נמצאים בשטח שולט והם נוהגים כמו שכל צבא נוהג – לחסום אותך. היו הרוגים, אבל אין כאן הפתעה, זה ניהול קרב. שמע, ג'מקה באמת צדק. אנחנו הגענו לרמת ידע כתוצאה ממחקר שיטתי רצוף שעשו אנשים טובים, אחראים ומקצועיים. בסופו של דבר, כשאתה בוחן את התוצאה ברמת הגולן, שהיתה בחזקת החומה האטלנטית, כי הרמה הסורית היתה מעין צל נוראי, ואז אתה מוצא את צירי העלייה הנכונים ועולים משם כוחות. אז עולים בקושי, זה ברור לגמרי, כי זה בזלת וזה שיפועים וזה שיפוע צר, וזה מתכת וזה כושר עבירות וזה מנוע שנכשל או מנוע שמקרטע והשד יודע מה, ופתאום הטנק נעצר וכל השיירה מאחוריו – אבל בסופו של דבר הסך הכל היה מדויק ברמה של מעבר לטוב. הלוואי שבקרבות הבאים שלא יהיה לנו פחות מזה. על כל פנים, תל פאחר כבר לא העסיק אותי משום שאני גמרתי את התקרית ביניהם. הייתי נוכח בהטחת הדברים, בטיעונים שהעלה יונה, בעמדה שלי כלפי ג'מקה – 'אל תשנה שום דבר, אנחנו בסדר', וליתר ביטחון לקחתי איתי הביתה את הפוטוסטט, שלימים הוחזר".

עד כדי כך? "תשמע, ברגע שיש הטחת האשמה כל כך כבדה כלפי קצין מטה פיקודי, אתה לא יודע מה זה משפיע עליו ומה זה עושה לו. אמרתי שיש פה עדות והיא צריכה להישמר כמו שהיא. ואם אנחנו נצטרך לעמוד בפני ועדת חקירה, בפני בית דין צבאי, אנחנו נעמוד עם המקור של המידע. והמקור הוא זה, והזה הזה הוא איתי ליתר ביטחון".

ואתה בבית לא יכולת לשנות את המקור? "ברור לך שלא. יש את המקור, עשית ממנו עותקים, אתה לוקח את העותקים ורואה אם יש שינוי או אין שינוי. יכול להיות שינוי, אבל מישהו צריך להיות חתום על השינוי ועל התאריך שהוא בוצע ועל סמך מה בוצע. כך שאני הפסקתי לדון בזה לא עם עצמי ולא עם אחרים, לא נדרשתי לזה, גם אם הייתי היפר-זהיר והיפר-פחדן, ולכן עשיתי את מה שעשיתי. אבל הסערה שככה, אף אחד לא דרש ולא ביקש בדיעבד שנופיע או שנעיד. לא שאלו אותנו אפילו איך קבענו או איך פיענחנו. אף אחד לא בירר ולא שאל. אני לא הערכתי שזה סערה בכוס מים. כי הרוגים זה לא סערה בכוס מים. הרוגים זה דם, זה שכול, זה אבל, זה פצע, זה כאב. אבל לא אני צריך לתת עליהם את הדין".

_______________________________________________________________

לסיום: סיפור קטן של צילום – הפייפר שנחת

להגדלה - לחצו על הצילום

להגדלה – לחצו על הצילום

10 ביוני 1967, שפר בטיסת צילום מעל הרמה הסורית שנכבשת במהירות – מזהה מלמעלה כוח חימוש ישראלי שנוסע מקלע לכיוון קונייטרה היישר אל מארב סורי של טנקים ונ"ט. הוא מורה לטייס לנחות לפני השיירה ורץ להזהיר את המפקד. "הקצין לא הבין בהתחלה מה אנחנו רוצים ממנו. אמרתי לטייס שאם לא נעצור את חיילי הכוח הם ייפגעו. סובבנו את המטוס ונחתנו. רצתי אליהם והורדתי אותם מהדרך". התמונה צולמה ע"י הטייס. ברקע: הכוח הישראלי במרחק כמה עשרות מטרים. יהודה שפר כבר שם (בזחל"ם הדבוק לחרטום המטוס), מספר למפקד שהציר לא נקי.

מודעות פרסומת

13 מחשבות על “מצפוני נקי

  1. למר שפר הנכבד
    אם כל הכבוד לך ולפועלך אתה טוען שלא ידעתם מה עומק התעלות אולם אני מפנה אותך לדברי מפקדך גנדלר זלמן שאומר בפרוש למראיין "אני אומר לך שאנחנו ידענו בדיוק שהן עמוקות, כל התעלות קשר"…
    אז איך הוא שלא עסק ישירות בפענוח ידע שהם עמוקות , ואתה שהיית חתום על התיקים והמפות אומר שלא ידעתם שהם עמוקות…
    אולי תצאו רגע בחוץ להתייעץ ותחזרו ותמסרו גרסה אחת אחידה האם ידעתם או לא ידעתם או שאולי שכחתם לתאם בניכם מה כל אחד אומר בשביל כיסוי תחת.
    ולא שאני אומר שבגלל זה הסתבכה ההתקפה על תל פחר אבל אולי זה היה חוסך לנו כמה נפגעים, חומר למחשבה.

  2. יהודה שפר היקר,
    אני הייתי מ"מ בקרב תל פאחר ושם גם נפצעתי. אני רוצה לומר לך שאין לי שום טענה אליך להיפך אני מודה לך על המודיעין שאספת תוך סיכון עצמי במשך זמן ארוך.
    האם אתה יכול להוסיף כיצד נבחר מסלול העליה מדרך ההטיה לדרך הנפט בו אמור היה לעלות גדוד 12?

  3. מה שלא יהיה תמיד יהיו טענות נגד המודיעין, התפקיד הזהנ הכי כפוי טובה. אני מתרשם מהכתבה שהעבודה על סוריה ב67 היתה מקצועית ומהימנה ככל הניתן. אין מה לבוא אליהם בטענות.

    • אברשה שלום.
      גישתך נכונה ובוגרת, לא בגלל שאינך מאשים את המודיעין ומסנגר עליו, כי אם בגלל ההבנה שעשינו את כל מה שהיה לאל ידנו לעשות באמצעים שניתנו לנו. מועדים לשמחה.– שפר

  4. ל-"א" .אני כבר לא צריך לכסות את התחת. אני יכול להיות אחראי לדברים שאני כותב או אומר. לצורך המאמר על תל פאחר לדני. לעניין בחירת התואי. במשך תקופה ארוכה שקדמה למלחמת ששת הימים נבדקו אפשרויות העליה לרמה. הוצאנו מיד מספר אזורים שעל פניו היה ברור שלא ניתן לעבור בהם למשל עליה מכיוון דרום (איזור הפיתולים של הכביש העולה מאל חמה) חוף הכנרת, חציית הירדן וכו' נשארו מורדות תאופיק וגיזרה רחבה מתל עזזיאת עד אשמורה (אזור גשר הפקק).
    את השטח הזה מסרנו למחלקת המיםוי הצבאי שכבר אז יכולה הייתה לבצע חתכים ובעזרת פוטוגרמטריה ,לקבל אחוזי שיפוע. את התכנה הזו קיבל המיפוי בשעתו מחיל הקשר שעסק הרבה בביצוע מדידות וחתכים לצורך בדיקת קו ראיה שמבחינתם הייתה חשובה למיקום ממסרים. כאמור המודיעין השתמש בתכנה זו לבדיקת שיפועים ובדיקת קווי ראיייה ושטחים מתים לעמדות תצפית.. טכנית מותחים קו מנקודה אחת ואת הגובה שלה ועד לנקודה שנייה עם הגובה שלה ומבצעים חתך בין שתי הנקודות. מתקבל זיגזג המייצג את ההתרוממויות והשקעים בין נקודת המוצא ונקודת הסיום. מבצעים חישובים שונים הנותנים בסופו של דבר את הזווית בכל קטע וקטע. לאור השיפועים והתחשבות בתכסית (סלעים גדרות תעלות השקאה וכו') בוחרים את תוואי התנועה וכיוון ההתקדמות. חתכים אלו נעשו לרוחב כל הגיזרה שציינתי, הרבה עבודה ואמצעים הושקעו בה. הממפקדים הם שבחרו את הנתיב על פי המדידות שבוצעו. בנוסף בוצעו לפני כן נסויי עבירות באזור אליפלט .עמיעד. מועדים לשמחה.
    שפר

    • שפר תודה על התשובה המפורטת,
      בפגישה שהיתה לנו עם קמ"ן חטיבת גולני אז, האלוף אורי שמחוני (אז רס"ן) יחד עם מפקדי אהרון ורדי, למ"מ נוסף בשם שמוליק מוראד ואנכי, שמחוני אמר שבחירת ציר העליה מדרך ההטיה לדרך הנפט נעשתה במודיעין פיקוד צפון בהשתתפותו. הציר לא היה על דרך קיימת אלא על שלוחה מדרום לעין א'דיסה.
      האם זכור לך אירוע כזה?
      כדי לבדוק את עבירות הנתיב, אורי שמחוני יחד עם יונה אפרת המח"ט ואיתם ורדי נסעו למחרת בג'יפ על הציר וירדו מדרך הנפט לדרך ההטיה וחזרו במעלה הדרך. אבל הוא העיר שלמרות שהג'יפ עבר את הנתיב, יתכן שלא היתה עבירה לזחל"מים בגלל הסלעים שהשלוחה מכוסה. בנוסף הוא לא ידע לומר לנו את המיקום המדויק של התחלת העליה מדרך ההטיה. הוא ממליץ לנו לחפש את הנתיב מדרום לעין א'דיסה עד למרחק קילומטר ולנסות לטפס עם ג'יפ. האם אתה זוכר משהוא יותר מדויק?

      • דני שלום.
        גם ג'מקה וגם אנוכי הזכרנו את "תיק עליות לרמה" שבו נאסף כל החומר. הוא כלל צילומי אוויר פסיפסים, מפות בכל מיני קנה מידה, חתכים, מרשמים טלאות שונות ומשונות עם מספרים וזויות. פנורמות רחוקות וקרובות ועוד חומרי מודיעין שונים. תיק זה היה הבסיס לתכנון. אני רוצה להפנות אותך לגוף המאמר של שלמה. הוא מציין שמרגע פרוץ המלחמה (בסיני) עזבנו אני ושאר סיירי האוויר את מפקדת הפיקוד בנצרת וירדנו לרמת דוד. התחלנו לקיים טיסות יום ולילה כדי לעקוב אחר שינויי ההערכות ברמת הגולן וכן מתן מודיעין משה בריל שנלחם בצפון השומרון עמק דותן. אני אישית כבר לא תרמתי דבר בנוהל הקרב. לכן אינני יכול להשיב לך על שאלותיך. השאלות הן בתפר בין מודיעין הפיקוד למודיעין החטיבה. אורי שמחוני הכיר את מודיעין הפיקוד הייטב כי הוא עצמו היה ראש מדור צבא (להבדיל ממדור שטח) במהלך הכוננות טרם העליה לרמה אני מניח שנעשו כל הבדיקות ונמסר כל המידע שהיה בידי הקמן הפיקודי. נכון שבעקרון נבחרו שלוחות כמקום נוח לעליה ולא דרכים כי ההנחה הייתה שהן תמוקשנה. אני שוב מדגיש- פעילותי הייתה כתצפיתן וסייר אוויר בדרגת סגן. הקמן סאל ע' קמן רסן, ראשי מדורים -סרנים העדפות והמלצות ניתנו על ידי הקמן. אני שהייתי בשוחות אישיות בשדה מגידו שמשם פעלנו. חזרתי לפיקוד למספר שעות לפגוש את אלעד פלד ושוב המשכתי לטוס. לפיקוד חזרנו רק ב-11 ביוני כ-24 שעות לאחר הפסקת האש..
        שפר.

        • אני לא סבור ששפר צריך להתנצל. הכותרת יוצרת תחושה של פספוס ולאו היא.
          התוכנית הפיקודית היתה מצויינת. ההבקעה תוכננה באופן מדורג כאשר ראשית נכנסה חטיבה8 לעבר מוצבי זעורה המחפים על תל פאחר. לאחר מכן אמור היה גדוד 12 להכנס לעורף תל פאחר, לאחר שהחיפוי שלו כבר הותקף ע״י השריון ורק לאחר מכן גדוד 51 על תל עזזית ושוב מעורפו לאחר שהחיפוי שלו הותקף כבר.
          אם נתבונן במפה הטופוגרפית נראה כי קיימים לפחות שני צירי עליה עבירים מבחינת תנאי השטח שבהם ניץן היה לעלות לציר הנפט דרומית עין אדיסה.
          עובדה היא כי גולדה ז"ל הצליח להגיע לעורף התל עם טנדר גרוטאה וכך גם הפלס״ר
          לגולני היה מספיק זמן ללמוד את המפות והצירים בשטח.
          המפות היו סבירות בקנ״מ גדול. גם ניתן היה לעשות תצפיות שטח סבירות. אף איני מצליח להבין מדוע לא נעשה שימוש בפלסר לניווט הכוחות.
          לטעמי, כאן היו המכשלות ולא במעשיו הטובים של סייר האויר שעשה מלאכתו נאמנה.
          האבידות בשני קרבות ההבקעה נבעו מטעויות ניווט.
          את חטיבה 8 ניתן להבין. הם הגיעו לזירה מאוחר.
          גדוד 377 ניווט כהלכה.
          מה קרה לגולני?

          • B.a,
            אני מסכים איתך שהתוכנית הפיקודית באופן כללי היתה טובה ובטח אם היתה מתבצעת בלילה.
            בדיעבד, דרך ההטיה היתה חשופה לירי נ"ט ממערב מבחראית, בורג' בביל ותל עזזיאת.
            התנועה על דרך ההטיה גבתה מחיר כבד כבר בראשיתה.
            למיטב ידיעתי (אחרי שצללתי לנושא בחודשים האחרונים) לא היתה טעות ניווט אלא החלטה שעשה המג"ד בזמן אמת תחת לחץ, להמשיך על דרך ההטיה ולא לנסות לעלות במדרון.
            הגדוד עצר כ-20 דקות במקום העליה וספג הרבה פגיעות של ירי נ"ט.
            כדי לשתק את המוצבים הללו היה על המח"ט להיות ערני יותר ולזרז את תנועת גדוד 51 צפונה.
            כל עוד נימשך הירי ממערב, כל השתהות נוספת ועליה איטית בנתיב שהוא לא פחות חשוף לאותם למוצבים הנ"ל היתה מגדילה את מספר הנפגעים ומקטינה את הכוח שהיה אמור להכנס לקרב בתעלות.
            לכן החליט המג"ד להמשיך בתנועה מהירה על דרך ההטיה שהיתה נוחה.
            כיוון שנוצר נתק בין ראש הטור להמשכו, עצר המג"ד במקום הראשון שאינו חשוף לתל פאחר, ממערב לתל הצפוני והמתין להגעת יתר הכוחות.
            ורדי מ"פ א' הגיע עם מחלקה אחת בלבד יחד עם ראש הטור. משם נוצר נתק של כקילומטר עד ליתר הגדוד.
            המג"ד הורה לורדי באמצעות סרן אלכס קרינסקי לתקוף את פאתי המוצב.
            מכאן ואילך אכן עדין לא ברורות לי החלטות ופעולות המג"ד שעזב את ראש הטור והלך דרומה לנקודת העליה של ורדי וקרינסקי לתל. לאחר כחצי שעה עלה עם הקש"א לתל הצפוני ונהרג. מהזמן שהמג"ד עזב את ראש הטור פיקד הקמב"ץ על הכוחות שהגיעו מערבית לתל הצפוני. עם הגעת הסמג"ד, עזב גם הוא את המקום כאשר ביצע איגוף רחב והגיע לתל הדרומי ממזרח.
            מדוע לא ביצע המג"ד נסיון דומה לזה שעשה הקמב"ץ עם כל יתר הכוח כנראה לא נדע לעולם.

            • אני שואל את עצמי, האם גם דרך העליה המתוכננת לציר הנפט היתה חשופה באותה מידה לאש מכיוון מערב- מן המוצבים האלה?
              נראה לי כי המשימה הבאה היא לנסות להשיג את מפת המבצע של פצ"ן או של אג"ם חטיבה1. אולי כך נבין יותר, האם הייתה טעות בניווט, או החלטה סבירה של המג"ד, לאור תנאי הקרב.

  5. ליהודה שפר שלום רב,

    אני זוכר לפחות מקרה אחד, זמן קצר לפני המלחמה, שבו עקבתי כילד בקיבוץ דן אחר הפיפר המסתובב מעל לקיבוץ. כשהשלים המטוס את הפניה דרומה, נשמע צרור של תותח נ"מ מכוון תל עזאזיאת והמטוס הוקף ברגע בתפרחות לבנות של פגזי נ"מ מתפוצצים.
    באשר לשאר החוויות שלך – זו אכן פיסת ההיסטוריה מרתקת.

    תודה,

    דורון

  6. דורון שלום.
    אתה זוכר מה היו המחשבות שעברו לך בראש??????
    זה קרה יותר מפעם אחת ,בכמה מקרים הקליעים חדרו דרך הברזנט שעטף את השלד ויצאו מצידו האחר של המטוס. הפינה הזו של תל-עזזיאת -בניאס- תל חמרה הייתה מסוכנת במיוחד כי היו שם הרבה מטרות מרוכזות בשטח קטן וצריך היה לצלם מהר ואני תמיד לחצתי על הטייס להאיט את מהירות הטיסה, דבר שהיה רע מאד. גם הקרבה לחרמון יצרה בעייה. בקיצור פינה מפחידה……. אכן כשהייתי מעל נוחיילה ומשם התחלנו בהנמכה וטיסה דרומה היו כולם יורים גם מתל חמרה. למרות הכל שרדנו…. בד"כ תל עזזיאת היה יורה ראשון ואחריו תל חמרה.

    כל טוב
    שפר יהודה.

  7. סרן יהודה שפר מפקד עם סרן אילן סהר סרן בני בגין סגן מיקי בזרנו וסגן מוטי כץ.
    סגל יוצא מהכלל בקורס מושקע ומקצועי משובח במיוחד שהכין אותי לעבודה מאומצת במלחמת ההתשה בפיקוד דרום.
    נסיון חיים עם אנשים מעולים שהחדיר בי דבקות במשימה ורצון לעשות את הטוב ביותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s