גדולים שבעתיים

את מה שעשתה חטמ"ר 3 במלחמת ששת הימים לא בטוח שמלמדים בבית ספר לחי"ר * איך הפכה החטיבה שתפקידה היה להגן על הגליל העליון לפורצת הדרך אל הרמה הסורית * המח"ט מנו שקד: "כבשנו כמו פראי אדם"

מנו שקד (הנהג) עם אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר וסגן הרמטכ"ל חיים בר לב (להגדלה - לחצו על הצילום)

מנו שקד (הנהג) עם אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר וסגן הרמטכ"ל חיים בר לב (להגדלה – לחצו על הצילום)

יש קרבות שלא תבין את ההיגיון שלהם, אבל לא תוכל להתווכח עם ההצלחה. כמו הסיפור הזה של כיבוש קו המוצבים הסורים בגזרה המרכזית – מגונן עד צפון הכינרת. שרשרת מוצבים סורים מבוצרים ושולטים, לא פחות מתל עזזיאת ותל פאחר. ובכל זאת, בחלק מהקרבות האלה המודיעין היה בסיסי מאוד, פה ושם פיסות תצ"א, רסיסי מידע על הכוחות הסורים. לא תכנון מסודר, בקושי קבוצת פקודות חפוזה שהרוח שלה היתה אחת – להגיע למעלה. רק להגיע. לא חשוב איך ולמה, ולא משנה שמדובר בחטיבה פאסיבית שייעודה היה הגנה בלבד על ישובי הצפון, שהחיילים שלה היו ערב-רב של אנשי מילואים, כולל מחילות תומכים ואפילו כמה מחיל האוויר.

קחו את כל זה ותוסיפו פקודה הזויה בבוקר ה-9 ביוני 1967. המח"ט מנו שקד מקבל שיחה מאלוף הפיקוד, דוד אלעזר, שמודיע לו שיש אישור לתקוף את הרמה הסורית – בתוספת שאלה מוזרה: "מה אתה יכול לכבוש?". ומנו אומר שהוא יכול את זה ואת זה, ודדו עונה יאללה תעלו. ככה בערך. אם לתרגם את הדברים לפקודת מבצע מסודרת, היא היתה מנוסחת בערך ככה: לרוץ למעלה אל המוצבים, מול האש, כשהשמש בעיניים, ושאלוהים יעזור לכם – זוז.

נראה כאילו השתמשו בחיילים האלה כבשר תותחים לביצוע הסחה לקראת הפעולה הגדולה האמיתית – המאמץ העיקרי דרך גבעת האם. אף אחד בפיקוד צפון לא ספר את הדבר הזה שנקרא חטמ"ר 3 ולא ציפה ממנה לגדולות. רק רצו מהומה קטנה מעל גונן וגדות כדי לבלבל את האוייב.

"יש דברים שאסביר לך שלא תבין, וגם אני אחרי שעשיתי אותם לא מבין", אומר השבוע מח"ט 3 עמנואל שקד, כמו מנסה לסכם במשפט אחד את הסיפור כולו.

אז מה קרה שם ואיך כנגד כל הסיכויים הפכה חטיבה 3 המרחבית, ההגנתית, המוגבלת, לפורצת הדרך האמיתית והראשונה אל הרמה? החטיבה שכבר מעט אחרי השעה 11:00 דיווחה על מוצב סורי ראשון שנמצא בידיה.

המנצח על ההישג, מנו שקד, היום בן 83, מתגורר בהרצליה. תא"ל במיל', בעל עבר צבאי מפואר, ששיאו בתפקיד הקצח"ר. הזיכרון כבר לא משהו, אבל עדיין מספיק טוב כדי לא לשכוח את עיקרי הדברים. שנה וחצי לפני מלחמת ששת הימים הוא היה קצין אג"מ של פיקוד צפון. ב-1966 מינה אותו דדו למפקד החטיבה המרחבית שתפקידה מגננה בלבד.

מנו שקד השבוע

מנו שקד השבוע

"דדו אמר לי אם חס וחלילה תהיה מלחמה, החטמ"ר שלך עושה הגנה בלבד, אתה לא תוקף את רמת הגולן", מספר שקד. "אמרתי לו: 'המפקד, אני פה כבר למעלה משנתיים, קצין אג"מ שלך ותוקף את הממזרים שיורים, אז פתאום אני לא יודע לתקוף?'. הוא אמר לי בינתיים לא, יש לך חטיבת מילואים, אתה תגן יותר טוב מכולם ואתה לא תוקף. אמרתי לו 'אבל לא מדברים בכלל על מלחמה', והוא אמר לי 'חכה קצת'. ובאמת יום אחד קרא לי ואמר שבקרוב צה"ל יתקוף את חצי האי סיני. אמרתי לו 'אם אתה לא נותן לי להילחם פה, תוריד אותי לסיני, אני אראה לחבר'ה איפה להילחם'. הוא ענה – אתה לא זז מפה. אם תהיה לחימה, יהיו לנו לפחות עוד שתי חטיבות, אולי שלוש, ואתה התפקיד שלך זה רק להגן על השטח שלא יהיה פה שום דבר".

להגיד דבר כזה לשקד זה כמו לעצור שור בדישו. מח"ט 3, שהיה אז עדיין בדרגת סא"ל, לא הסכים לוותר. הוא התחיל לגלגל תוכניות משלו. לא סתם מספרים עליו שבדרך כלל היה עצמאי והתקשה לקבל מרות ממפקדיו.

בתקופת ההמתנה, לאחר גיוס המילואים שלו ב-20 במאי, הוא כינס את המג"דים והודיע להם שאם תפרוץ מלחמה בצפון הוא לא מתכוון לשבת בשקט, אלא תוקף את הסורים. שקד: "הזהרתי אותם לא לספר על זה לאף אחד. אמרתי אם אתם מדברים על זה אני חותך אותכם. אני קובע שאנחנו נעשה תוכנית של מתקפה על רמת הגולן למרות שזה לא הופיע בספר. אותי זה לא מעניין. לקחתי את מג"ד 33, יצחק חלפון, ועוד גדוד והבאתי אותם לשטח ואמרתי להם אם תהיה התקפה אנחנו מתקיפים מכאן. אבל תהיו בשקט, אל תדברו על זה עם אף אחד".

המג"דים התלהבו כמוהו. בימים הבאים, ימי תקופת ההמתנה, העבירו הקצינים את החיילים אימונים קשים. שקד סייר כמה פעמים בקו הגבול כדי לראות מאיפה הכי נוח לעלות. "קודם עשיתי את התכנונים לבד עם הסגן שלי ועם קצין המודיעין שלי שהיה נפלא. לפעמים לבשנו בגדים אזרחיים כדי שהסורים לא יבינו. היתה בעיה: אם אתה בא בבוקר אתה לא רואה כלום כי השמש בעיניים, ואם אתה בא בערב אז הישראלים רואים אותך מסתובב. אז עשינו את זה בין לבין. אמרתי שאם ישראל תוקפת, אנחנו תוקפים ראשונים. אני לא רוצה להיות שמוק שלא עושה כלום ואחר כך כל מיני חארות אחרים יגידו אנחנו ניצחנו. מקסימום יזרקו אותי מהצבא".

ככה סתם מח"ט מחליט על דעת עצמו? "היו לי חושים, קיבלתי הרבה ציונים טובים על החושים האלה. אני ידעתי איפה כדאי לנו לתקוף. אני אגלה לך שבאחד הלילות אני לבד חציתי את הגבול לראות אם זה קשה לעלות. ראיתי שהעלייה מתונה. אמרתי למג"ד שלי (חלפון), אני מתכנן לכם את העתיד ותראו שאני צודק".

שקד מתוכנת על עלילות הרמה הסורית שלו. הוא מספר סיפור יפה על שר הביטחון החדש, משה דיין, שהגיע לסייר בגליל העליון יומיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

מנו שקד (משמאל) עם משה דיין אחרי המלחמה. "שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני יעלה אותו על מוקש"

מנו שקד (משמאל) עם משה דיין אחרי המלחמה. "שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני יעלה אותו על מוקש"

שקד: "דדו מצלצל אליי ואומר לי 'מנו אני בא אליך מחר עם משה דיין, רק תעשה לי טובה, אל תפתח את הפה, אתה נוהג בג'יפ, אני מבקש ממך בלי הנהג שלך, ורק אני מדבר עם שר הביטחון'. אמרתי לו בשביל מה הוא בא? אמר לי 'נכון להרגע הדבר היחידי שאתה צריך לעשות זה להגן נגד הסורים. תעשה כל מה שאתה יודע, רק אל תתערב לי פה'. נוחת המטוס והם באים יחד עם גנדי (אז ראש אג"מ), שלא אהבתי אותו. הוא (גנדי) ידע הרבה דברים והיה מצוין, רק דבר אחד הוא לא ידע – מה זה מלחמה. הוא לא עשה שום מלחמה בחיים שלו. אז הם באו ונסעתי צפונה לכיוון קרית שמונה ואחר כך דרך כל הקיבוצים. דיין יושב על ידי, דדו וגנדי מאחורה. אז הוא אומר: 'דדו, תראה איזה הגנה עשו לך, מי עשה לך את זה?'. אז דדו אומר 'זה מנו', ודיין אומר 'מנו, אין כמוך'. אמרתי לו – תסלח לי, מה שיש לנו פה זה תותחים ממלחמת העולם השנייה, הם לא שווים כלום, ואם לא תיתן לנו חדשים אנחנו ניהרג. הוא התחיל לצעוק עליי. אחר כך התחלתי לנסוע בזיגזג בכביש. הוא אמר לי למה אתה נוסע ככה? אמרתי לו אני לא רוצה שאתה תעלה על מוקשים. אז הוא אמר לי איך אתה יודע איפה יש מוקשים? אמרתי לו – אני שמתי אותם ובשביל זה אני פה, ואם אתה רוצה אני אעלה אותך על מוקש. הוא הרגיז אותי מאוד. ופה נגמר הטיול. למרות שדדו אמר לי לא לדבר, אמרתי לדיין 'אם אתם פותחים במלחמה בדרום, תוך שלושה או ארבעה ימים אתם גומרים שם, את המטוסים תשלחו אלינו לקרב כדי שנוכל לדפוק את הסורים'. הוא אמר לי – לא שאלתי אותך. אמרתי לו בסדר, אבל אני את שלי אמרתי. דדו הלך אחריו, דיין צעק נורא. אני מכיר את דדו עשר שנים, החבר הכי טוב שהיה שלי. את החמש-עשר דקות שלו אני לא אשכח, ולמה? כי הוא ידע שאם תהיה מלחמה והוא לא יילחם הוא לא יהיה רמטכ"ל. הוא לא אמר את זה, אבל זה היה ברור. ואז הוא אמר לי: 'מנו, תכין את ההגנה הכי טובה שלך'".

דדו שאל את מנו: יש לך תוכנית מה לתקוף?

בימים הראשונים של מלחמת ששת הימים עסקה החטיבה של שקד בפעולות מגננה. אלפי מוקשים הוטמנו, גשרי הירדן הוכנו לפיצוץ למקרה של התקפה סורית ומאות חיילים התחפרו לאורך הגבול. עם שחר ה-6 ביוני הותקף קיבוץ דן על-ידי כמה טנקים סורים וחי"ר שירדו מרמת הבניאס בתוספת ארטילריה כבדה. מגיני הקיבוץ הצליחו להדוף את ההתקפה בסיוע מספר טנקים מגדוד 377.

התקפה סורית קשה נוספת היתה על מוצב אשמורה (כשני ק"מ מזרחית ליסוד המעלה). כמעט מחצית מהמחלקה שישבה במוצב נפגעה. במקביל נותק הקשר עם המוצב בדרדרה, דרומית מאשמורה. למשך שעה קלה התקבל הרושם שהסורים הצליחו לכבוש את המקום.

מנו שקד (מימין) ואלוף פיקוד צפון דוד אלעזר בסיור באחד הקיבוצים

מנו שקד (מימין) ואלוף פיקוד צפון דוד אלעזר בסיור באחד הקיבוצים

בשבוע של מלחמת ששת הימים לא חדלה כמעט האש בצפון. ישובי הקו כמעט שלא יצאו מהמקלטים. קיבוץ גדות האומלל הופגז ללא רחם. כבר מתחילת האירועים דרשו ראשי הישובים מצה"ל ומהממשלה לנצל את ההצלחה בחזיתות האחרות ולשים סוף לאיום הסורי. כאמצעי לחץ הם הודיעו שנמאס להם ושבכוונתם לעזוב את הצפון. שקד זוכר את דרישתם של שני ראשי קיבוצים לאפשר להם להתפנות. פיקוד צפון כבר שלח 40 אוטובוסים לפנות את התושבים דרומה, אבל מח"ט 3 שלח את כולם כלעומת שבאו וסירב להיכנע לדרישה. אם אתם תעזבו, אמר לקיבוצניקים, גם קרית שמונה תעזוב.

הוא ניסה לשכנע אותם שהירי הסורי אינו כזה נורא ושתוך זמן קצר מטוסי חיל האוויר יתפנו מגזרת מצרים ויתקפו את הסורים. אני לא מגרש מכאן אף אחד, אמר להם. הקיבוצים התלוננו עליו בפני דדו, ושקד אמר לו: המפקד, אני נולדתי בארץ, אתה לא. אתה לא יכול לגרש מפה יהודים. לא אלפי פצצות נופלות. פה ושם נופל פגז, לא קרה כלום. "ובאמת", הוא מסכם, "אחרי יומיים הגיעו המטוסים וקרעו לסורים את התחת".

בדיעבד, שקד צדק בהתעקשותו. על אף ההפגזות הכבדות כמות הנפגעים של תושבי הישובים הסתכמה בשלושה פצועים בלבד, וגם זה רק בגלל שיצאו מהמקלטים כדי לצפות במטוסי חיל האוויר מפציצים את המוצבים הסורים.

מטוס חיל האוויר (מימין) מפציץ את המוצבים שמעל גדות (להגדלה - לחצו על הצילום)

מטוס חיל האוויר (מימין) מפציץ את המוצבים שמעל גדות (להגדלה – לחצו על הצילום)

בלילה של ה-8 ביוני התקיימה בפיקוד צפון קבוצת פקודות למקרה שהממשלה תאשר תקיפה. המח"ט היחיד שלא השתתף היה מנו שקד. הוא פשוט לא הוזמן. "לא הרגשנו הכי נוח בעולם", אמר בדיון סיכום שנערך אחרי המלחמה.

ואז ביום שישי ה-9 ביוני הודיע לו דדו שפיקוד צפון קיבל אישור לתקוף, והוסיף שאלה מוזרה עבור החטיבה ההגנתית: "מה אתה יכול לכבוש?". לדברי שקד, דדו אמר לו: אני מכיר אותך, בטח תיכננת לתקוף, יש לך תוכנית מה לתקוף? "אמרתי לו שיש (שקד הציע את דרדרה ותל הילאל), ואז הוא אמר לי רוץ קדימה. ישר שלחתי את גדוד 33".

בספר "המערכה על הגולן" מאת ההיסטוריון הצבאי ד"ר מתתיהו מייזל נכתב כי דדו אמר בעדותו אחרי המלחמה, שלא היתה לו כוונה שחטמ"ר 3 תכבוש את המוצבים, אלא לבצע סיור אלים. הוא הוסיף שרק אם זה הולך – אז קדימה. המטרה של דדו היתה ליצור רושם שצה"ל תוקף לכל אורך החזית ובכך למנוע מהסורים לרכז כוחות באגף זה או אחר. סיבה נוספת: רצון להשיג את המקסימום לאור הפסקת האש המתקרבת. אבל בעיקר היתה המחשבה ליצור רתק והסחה להבקעה של חטיבות 8 ו-1 מגזרת גבעת האם.

עיקר פעילותה של חטמ"ר בכיבוש המוצבים

עיקר פעילותה של חטמ"ר 3 בכיבוש המוצבים (להגדלה – לחצו)

תראה מה-זה, אני אומר למנו שקד, גולני התכוננו שבועות לכיבוש תל עזזיאת ותל פאחר, היו להם תוכניות מסודרות, היו להם אימונים על מודלים, היתה פקודת מבצע מפוארת, היו להם טנקים שנעו בראש, ואתם מה? עולים ישר אל מול המוצבים. שקד: "לי לא היתה דרך אחרת. זו שאלה מצויינת. כשאני מתכנן ועושה אפשרויות ובשבע וחצי בבוקר אומרים לי אתה יכול לתקוף, לקחתי סיכון. אמרתי לעצמי שאם אני עושה סיבוב (מבצע איגוף) אני אגיע למעלה רק ב-2 או 3 בצהריים, ומכיוון שהייתי שם אמרתי בואו נלך. אנחנו תקפנו כמו פראי אדם. נכון, היו לי הרוגים, אבל לא היו מולנו מבצרים כאלה גדולים".

הוא זוכר במיוחד את הקוד המוסרי שדרש מהלוחמים: "אמרתי להם – אם אתם יורים בחייל סורי שהידיים שלו למעלה, אני יורה לכם ברגל. אם אתה גונבים משהו, אני יורה לכם בתחת. אנחנו נלחמים כמו בני אדם, אם אתם לא רוצים את זה אני מוותר עליכם'. לא רציתי שיבואו ויגידו אחר כך ששחטנו את הסורים".

שמחה אסף, מג"ד 34, זוכר שהעירו אותם מוקדם בבוקר, בשבע וחצי הגיע לקבוצת פקודות חפוזה, שממנה הוא זוכר את מנו שקד זורק כמה מילים של זירוז ועידוד – ומשם הם עולים על משאיות שנוסעות לצד המזרחי של אגם החולה בדרכם לכיבוש מוצב תל הילאל. גם סמג"ד 17 (בית ספר למ"כים של גולני) שהגיע לחולתה לתדרוך אצל מנו שקד סיים אצלו תוך כמה שניות. שקד אמר לו: "אתה מיועד לכבוש את עורפיה ואת מוצב 8100 בלילה, אבל אתה מבצע את זה ביום, זוז". כמה דקות אחר כך כששקד הגיע למוצב גונן הוא כבר ראה את גדוד 17 מטפס בזריזות על היעדים.

החטיבה המרחבית מצאה את עצמה עולה בכמה ראשים דרך שלושה צירים: מראש פינה דרך גשר בנות יעקב, מעורפיה בדרך למחנה ראוויה וממוצב דרבשיה בדרך לחפר ולנפח. בזה אחר זה פרקו המשאיות והאוטובוסים את חיילי החטיבה לאורך דרך מע"צ. המרגמות החלו עוד קודם לנהל אש מרככת מול המוצבים הסורים. החיילים תקפו רגלית, הטנקים בשלב זה נותרו מאחור מכיוון שההערכה היתה שלא יוכלו לצלוח את הירדן. שלושה ימים קודם לכן נפגע גשר הפקק לאחר שפגזים סורים הפעילו מטעני נפץ שהטמין עליו צה"ל למקרה של התקפת אוייב. הגשר צלע על צידו ויצא משימוש עבור רק"מ.

אלא שאפיזודה מקרית מספר שעות אח"כ פתחה את הדרך גם לשריון: טנק גש"פ, שהופרד מהגדוד שלו לאחר שעבר תיקון בחולתה וקיבל הוראה להגיע לדרדרה, התייצב לפתע לאחר שגמא את הדרך במהירות מטורפת ועבר דרך גשרי דרדרה המערבי והמזרחי, שהוגדרו בדרגת סיכון גבוהה למעבר. מכאן נפתחה הדרך גם לטנקים, ובהמשך אף הצליחו כמה לחצות את הנהר בנקודה מסויימת.

היה זה יום חם מאוד, ברחשים זמזמו באלפיהם וריח של חומר נפץ ומוות נישא באוויר. צמרות העצים לאורך שדרת מע"צ (כביש 918 של היום) הפכו למלכודות מסוכנות לאחר שפגזי הסורים פגעו בהם והפכו אותם לממטרה של רסיסים. הטיפוס בשטח ההררי היה מייגע, תחת ירי מקלעים וצליפות, ולפעמים גם תחת אש ארטילרית קרובה מאוד של כוחותינו עד כדי 100 מטר.

ההתקדמות פה ושם היתה איטית, לפעמים בתוך סבך של פטל ותנאי שטח לא פשוטים. מדי פעם עצר כוח זה או אחר תחת קפל קרקע להפסקת מים ולסיגריה חפוזה. מכשירי הקשר טרטרו בעצבנות: המג"דים דרשו להתקדם בכל מחיר. שקד מסביר: "אנחנו ידענו שאם נותנים לנו פקודה אנחנו צריכים להספיק כמה שיותר. אם לא נעשה את זה מיידית, לך תדע אם דיין לא יעצור אותנו. כל זמן שנותנים לי אני רץ. וברגע שהתחלנו אני עצמי ישבתי בג'יפ ודפקתי טנק סורי עם תול"ר. אמרתי לעצמי הסורים בורחים בצ'יק ורק שלא נהיה בזמן הזה שיגידו לנו להפסיק ואנחנו נהיה באמצע".

ביממה הבאה ניהלה החטיבה (שאליה צורפו בינתיים גדוד צנחנים 65, גדוד 17 – בי"ס למ"כים של גולני, גדוד הנדסה 62 ועוד) לחימה עיקשת מול כ-20 מוצבים. גדוד 33 עלה על דרדרה, תל הילאל וסייע בכיבוש ג'לבינה. גדוד 32 טיפס מגשר בנות יעקב אל מחנות עלייקה. גדוד 92 צלח את הירדן שמתחת לאלמגור והשתלט על מוצבי השפך ומוצב בית הקברות. גדוד 34 טיהר את איזור נוחילה והשתלט (ללא קרב) על הכפר רג'ר. הפלס"ר פרץ דרך דרבשיה, נלחם במוצבי דוריג'את ומורתפע. גדוד 65 כבש את דרבשיה וג'לבינה. גדוד 17 את עורפיה, עין מאמון ועוד, וכמה טנקים מגדוד 377 טיהרו את ציר עלייקה, עין סמסם וגירמה.

המוצבים הסורים העיקריים שכבשה חטמ"ר 3 בששת הימים. להגדלה - לחצו על הצילום

המוצבים הסורים העיקריים שכבשה חטמ"ר 3 בששת הימים. להגדלה – לחצו על הצילום

בסיומו של היום הראשון ישבה חטיבה 3 על שורת המוצבים הסורים לאורך כתשעה ק"מ מדרדרה ועד גונן, אבל עדיין בקו דרך הפטרולים הסורית, ולא למעלה. הפסקת האש ריחפה באוויר ובממשלה הוחלט לאפשר לצה"ל להילחם עד למחרת בצהריים, שבת ה-10 ביוני. לפנות בוקר הורה הרמטכ"ל לפיקוד צפון להתקדם מהר ככל האפשר במטרה להגיע לקונייטרה. במסגרת המאמץ הכללי החלה חטיבה 3 לפעול לפנות בוקר להמשך כיבוש השטח: מוצבי ג'לבינה, דוריג'את, דרבשיה, בית המכס ומשם לעלייקה. האצבעות השלוחות על הרמה התארכו מזרחה ופתחו את הדרך לטנקים.

שקד מספר שהוא דאג כל הזמן להיות קרוב לכוחות – 400 מטר לפחות. "זה נתן כוח לחיילים שהמח"ט שלהם נמצא איתם", הוא מסביר. "היו אחר כך דיונים גדולים על המלחמה, כל אחד אמר את שלו. ואני אמרתי שהיתרון הגדול שלי היה שאני הייתי עם החיילים שלי. כל יתר המח"טים ישבו בחפ"קים".

הוא נזכר ששלח את קצין המודיעין שלו בכביש שמעל גדות, כיוון שראה שההתקדמות בטוחה, אבל קצת איטית. כעבור זמן קצר חזר הנהג של הקמ"ן והודיע שהקצין נהרג בהתהפכות הג'יפ. שקד נכנס לג'יפ שלו, לקח איתו עוד כמה חבר'ה וטס למעלה תוך כדי הקרב, הצליח למצוא את הקמ"ן פצוע ולחלץ אותו.

סיפור חטיבה 3 במלחמת ששת הימים נעלם תחת הילת תל פאחר

הכתובת במצפה גדות. לחצו להגדלה

הכתובת במצפה גדות. לחצו להגדלה

סיומו של יום הלחימה השני מצא את שקד באקט של ניצחון. הוא עלה אל מה שהפך עם השנים למצפה גדות (אנדרטת הנצחה לנופלי חטיבה 3) ומשם ניסה לברך במגאפון את תושבי הקיבוץ המופגז ביותר: "מכאן אתם נראים לי גדולים שבעתיים", קרא לעברם. אלא שהמרחק היה גדול מכדי שישמעו, ושקד ביקש מסגנו לקפוץ לקיבוץ ולהודיע להם את דבריו, שבישרו רשמית וסופית כי השתחררו מהסיוט המעיק בעשור האחרון. הדברים שאמר שקד נחקקו כעבור מספר שנים על אבן במצפה גדות שהוקם במקומו של מוצב סורי.

41 הרוגים נרשמו לחטיבה המרחבית בכיבוש הגזרה המרכזית, כולל מג"ד 33, איציק חלפון. זה נהרג מפגיעת כדור ברקתו במהלך ההסתערות על דרדרה כשהרים ראש בניסיון לאתר מקור ירי. בפקודת-יום לחייליו תשעה ימים קודם לכן כתב: "כל אחד למען חברו, כולנו פלדה צוננת וגאה". שישה מחיילי החטיבה זכו לצל"שים (עיטורי המופת), מרביתם על פינוי פצועים תחת אש.

על אף שחטיבה 3 עשתה מעל ומעבר המצופה ממנה, והיתה הראשונה לתפוס מוצבים ולהתבסס בצד הסורי, הומעט חלקה במערכה הזו והיא לא זכתה להערכה לה היא ראויה. כשמדברים על כיבוש הרמה הסורית במלחמת ששת הימים, השם הראשון שמזנק אל התודעה הוא תל פאחר. עשרה קבין של תהילה ירדו על כיבוש הרמה, שמונה מהם לקחה חטיבת גולני, והכל בגלל קרב שהסתבך.

"סיפור החטיבה שלנו בששת הימים נעלם כמעט לגמרי", אומר אמנון נבר, ששימש במשך שנים יו"ר עמותת חטיבת אלכסנדרוני מיסודה של חטיבה 3. "גם אצלנו היתה לחימה וגם אצלנו היו פעולות גבורה כשמפקדים נהרגו או נפצעו והפיקוד עבר מאחד לשני. אבל תל פאחר האפיל על כולנו כי שם היתה פאשלה אדירה". נבר עמל בחריצות בשנים האחרונות ועשה עבודת קודש בהעלאת סיפורה של חטיבת אלכסנדרוני לאתר אינטרנט, כולל סרטונים ובהם עדויות הלוחמים.

אני שואל, את שקד על מיעוט הצל"שים – למה רק שישה? שקד: "אתה צודק, אני מודה, עשינו טעויות, לא דאגתי ליותר מדי צל"שים. תמיד היו אומרים לי – 'עמנואל, למה אתה כזה צנוע?'. וזה נכון. גם כשאני נותן הרצאות, אני לא אומר אני אני אני, כזה טיפוס אני. זה האופי שלי. לי יש את אות המופת ממבצע ירקון, ואני הפסקתי להתעסק עם למה זה מקבל ולמה זה מקבל. תמיד ברחתי מזה".

אבל זה לא צל"ש רק לך, זה לחיילים, או לפחות לאלה שנהרגו והמשפחות מוצאות בזה סוג של נחמה. "בזה אתה צודק ובזה אני לא הייתי בסדר שלא ביקשתי. לא ידעתי שגולני על תל פאחר קיבלו 20 צל"שים. תשמע גם לקבל צל"ש זה לפעמים, איך לומר, אם מגיע לו אז מגיע לו, ואם לא כל כך מגיע לו – אז אני לא מתעסק עם זה ולא התעסקתי עם זה".

למה לדעתך לא זכיתם לתהילה לפחות כמו תל פאחר? "אני לא יכול להגיד לך למה".

קיבלנו פקודה לגרש את הסורים מרמת הגולן

מנו שקד נכנס לפנתיאון הצה"לי בזכות השתתפותו במבצע "ירקון" – היה אחד מששת הלוחמים שהונחתו בחוף דהב ב-1955, כדי לתור את חצי האי סיני שהמודיעין לא הצליח לפענח את כולו. שקד היה סגן מפקד המבצע. במשך שלוש יממות הם צעדו ברגל עד לאיזור שמול מיצרי טיראן כדי לבדוק אם הדרך עבירה לרכב 4 על 4. המידע שימש את צה"ל במבצע קדש.

שקד: "מדינת ישראל היתה אז רק בת שבע, והצלחנו לעשות דבר מטורף. זה היה קושי לא נורמלי. הדבר הכי קשה היה לעשות שדה תעופה במדבר (לנחיתת פייפרים שיחלצו אותם). עבדנו חצי לילה לסדר את המנחת שלהם. בסוף הגיע המטוס הראשון. אמרתי לאשר (לוי, מפקד המבצע) תאר לך שהפייפר ינחת ולא יוכל להמריא. אז הכשרנו עוד מנחת. וכל השישה מטוסים הצליחו לרדת, כל אחד לקח לוחם אחד. אני הייתי הלפני אחרון והטייס היה תימני. נרדמתי על המקום, אז הוא אומר לי – 'תסלח לי, יכול להיות שלא תראה את המקום הזה עוד פעם, אתה מפסיד'. נחתנו באילת והרמטכ"ל משה דיין הצליח להשיג לכולנו אוכל, ואמר אני משלם למי שרוצה על עוד ביצה. תשמע, זה היה קושי נוראי, הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים".

אחרי המלחמה - לוחץ יד לנשיא המדינה זלמן שזר. מימין הרמטכ"ל יצחק רבין

אחרי המלחמה – לוחץ יד לנשיא המדינה זלמן שזר. מימין הרמטכ"ל יצחק רבין

כשבועיים לאחר מלחמת ששת הימים מונה שקד למפקד איזור רמת הגולן. הוא מודה שצה"ל היה זה שגירש את יתרת האזרחים הסורים שלא נמלטו לעומק סוריה.

היתה פקודה כזו? "כן, לדאוג שהסורים יעברו את הגבול ויעזבו ולא יחזרו".

ממי קיבלתם אותה? "ממי שהיה צריך לתת".

מה היו ההוראות? "אמרו לנו תשתדלו לגרש אותם".

איך זה קרה בפועל? "באנו אליהם ואמרנו להם אתם צריכים לעזוב. היו שם צ'רקסים, דרוזים, מוסלמים. הצ'רקסים היו דווקא נחמדים, אבל את הדרוזים לא גירשנו. הגעתי לכפרים שלהם להיפגש איתם, באתי עם נשק וכמה חיילים, ומולי ישבו ראשי הכפר. דיברתי איתם קצת בעברית וקצת באנגלית. ואז אחד מהם אומר לי – תראה, אני דרוזי וזה הבית שלי וזה הכפר שלי, זו לא המדינה שלי. אם אתה תהיה בסדר ותבין – אנחנו חברים. אם תרצה לגרש אותנו – אנחנו נילחם, ואנחנו יודעים להילחם. יכול להיות שתנצח, אבל תחשוב'. אמרתי להם אני לא עושה נגדכם כלום. הדרוזים בתור מיעוט בארץ היו הכי טובים, היום כבר פחות. אבל הם מספר אחד, הם מתגייסים לצה"ל ויש קצינים דרוזים".

ומה לגבי הכפרים הלא דרוזים בגולן? "בכפרים אחרים כבר כמעט שלא היו תושבים. כשאנחנו באנו, הרוב כבר ברחו. ביקשנו מהסורים שנשארו שיעזבו. אמרתי להם – אנחנו כבשנו, לצערי הרב אתם צריכים לעזוב, אולי פעם תוכלו לחזור".

איך הם קיבלו את זה? "היו כאלה שאמרו אנחנו עוד נחזור ונפגע בכם ונהרוס לכם. האמת, לנו לא היתה התעסקות גדולה עם זה כי הם הלכו ולא חזרו. את רוב הכפרים הרסו, פוצצו".

בחזרה ל-9 ביוני: גם היום אני לא מבין איך טיפסנו

בעוד שבגולני למדו ושיננו את פקודת המבצע "מקבת" – התקפה וכיבוש חזית המוצבים הסורית, בחטיבה 3 הכירו רק תוכנית אחת – "סדן". תוכנית מגננה. אלא שאפילו הדבר הבסיסי ביותר בתוכנית הזו התקשה לעבוד: כמו למשל כניסה של החיילים אל מתחת לאדמה באמצעות התחפרות. תנאי הקרקע הקשים והציוד הדל הותירו בימי הלחימה הראשונים יחידות שלמות חשופות לארטילריה סורית. פה ושם הפעילו חיילי מילואים קשרים במע"צ כדי לארגן איזה טרקטור שיסייע להם.

אחד מעיקרי המאמץ ההגנתי הוקדש ליצירת גיא הריגה באיזור גדות, יסוד המעלה, חולתה ואיילת השחר. איזור שנזרע ב-32 שדות מוקשים ומארבי טנקים למקרה של תקיפה סורית. קו ההגנה השני נקבע בראש פינה וחצור. המטרה היתה למנוע מהסורים לממש תוכניות תקיפה שהיו להם – להגיע לצפת. אבל גולת הכותרת בסופו של דבר היתה השתתפות פעילה בקרבות והצלחה מעל המשוער.

בראש פינה, לפני המלחמה. שקד ואנשיו מתקינים גדר תיל לאימוני חיילי המילואים

בראש פינה, לפני המלחמה. שקד ואנשיו מתקינים גדר תיל לאימוני חיילי המילואים

אפשר להגיד שאתם כבשתם איזה עשרה תל פאחרים בתנועה מלמטה למעלה, ממערב למזרח, בלי יותר מדי הכנות ועניינים. שקד: "אנחנו דבר ראשון עשינו את כל זה מהר מאוד. אצלנו היו הרבה הרוגים, אבל הכיוון שלנו היה נכון. כבשנו אותם בצ'יק. ברגע שראיתי שהסורים חוטפים אש תותחים ומטוסים, אני מתחיל לראות שהם בורחים. וכשראיתי שאפשר לעלות למעלה בלי לעשות סיבובים, אמרתי לנוע ישר ועשינו את זה מהר. אני עשיתי אחר כך שחזור של הקרב. הבאתי את הקצינים עם המשפחות שלהם, שמתי אותם בדיוק במקום שבו הסורים היו יכולים לירות עליהם, והחיילים הלכו וטיפסו בדיוק כמו ביום הראשון של המלחמה. כולם מחאו כפיים כמו משוגעים – איך עשיתם את זה? אמרתי להם תראו שאנחנו עושים את זה (את השחזור) בארבע אחרי הצהריים, אבל בקרב עצמו עשינו את זה בשעה 11. אתה מרים את הראש, אתה רואה רק שמיים, אבל הצלחנו".

איך זה שגולני הצליחו לבסס בתודעה קרב אחד שהסתבך מאוד, ואתם שכבשתם קילומטרים של מוצבים לא זכיתם שיזכרו אתכם לפחות כמוהם? "אני אחרי המלחמה נפגשתי יותר מכל מפקד אחר עם המשפחות השכולות. לא רצתי להגיד אני עשיתי זה ועשיתי זה. עד היום אני מקבל מהם שנה טובה, אני אפילו לא זוכר את השמות. כותבים לי 'מנו, אנחנו זוכרים אותך ממלחמת ששת הימים, אבא שלי נהרג'. וכשנגמרה המלחמה אני עשיתי כנס שאף אחד לא עשה ולא יעשה. אני הבאתי את המשפחות השכולות לשטח והסברתי לכל משפחה ומשפחה איפה הבן שלהם נהרג. כינסתי את כולם ואמרתי להם – 'אם אתם רוצים לכעוס על מישהו, אני נותן לכם אישור לכעוס עליי, לא על אף אחד אחר'. על הדברים האלה עבדתי קשה מאוד. זאת אומרת אם אתה מצליח להבין אותי, אני בן 83, וכל פעם כשאני מצליח להגיע לאזכרה במצפה גדות, דבר ראשון אני זוכר את אלה שנפלו בגזרה שלי, ועד היום אני אומר עשיתי טעויות. כשאתה עומד מאחורי מג"ד בקרב, ולא הרבה מח"טים עומדים מאחורי מג"ד, ופתאום הוא חוטף כדור בראש, זה בשבילי היה נורא. והדבר היחיד שאפשר היה לעשות זה להתקדם, והתקדמנו".

גם אצלכם היו טעויות, גם אתם תקפתם מוצבים מהחזית שלהם, גם לכם היו הרוגים רבים, גם לכם היה מג"ד שנהרג ומ"פים שנפגעו וחיילים פשוטים שלקחו פיקוד וניהלו קרבות – אותם דפוסי לחימה שהיו בתל פאחר. אתה יכול להשוות את מה שאתם עשיתם בכיבוש דוריג'את ותל הילאל ודרבשיה לבין מה שהיה בתל פאחר? "תראה, הם (גולני) התכוננו לזה הרבה יותר מאשר אנחנו. הם גם שאלו אותי שאלות תוך כדי ההכנה. ואני אמרתי להם אני נותן לכם כל מה שאני יודע ואתם תצליחו, ואני מקסימום אקבל בסוף מילה טובה על שהגנתי על האיזור. אבל היו שם פאשלות (בתל פאחר), ואני לא רציתי לבוא ולומר עשיתם לא טוב. יש לי חטיבה משלי. הרבה שנים הלכתי למקום שאנחנו עלינו, וכל פעם אמרו לי 'המפקד' – ואני אומר להם אני לא המפקד, תקראו לי מנו, אני כבר הייתי בן 60 ו-70 – והם אומרים לי 'המפקד, מה שאתה עשית פה היה בלתי ניתן להבנה, כשביום שישי אמרת לנו תעלו ואנחנו עלינו'. יש קצין אחד שפשוט עלה בג'יפ מהכביש הראשי (מכיוון גדות) למעלה. כי ידעתי שהסורים מתחילים לברוח, אני ראיתי את זה. והכל התחיל בהפצצות של חיל האוויר. משה דיין התחיל להבין את מה שאנחנו אמרנו. חיל האוויר עשה שם כמעט שקט מוחלט, ואז השטח היה פתוח והתחלנו לרוץ למעלה כמו משוגעים".

הוא ממשיך: "גולני היו חיילים סדירים, הם היו חטיבה מספר 1. ברגע שהם סדירים אתה מלמד אותם ביומיים מה שאני צריך ללמד בשנה את אלה שבמילואים. אצלי היו מילואים רגילים, פשוטים, ודדו אמר לי מה שאתה עשית עם חטיבת המילואים שלך לא עושים כל יום. אני אימנתי אותם עשרה ימים והוצאתי להם את הכוח. שמתי גדרות תיל ואימנתי אותם איך פורצים. עשינו אימונים ביום ובלילה, שיהיו מוכנים לכל אפשרות. הסברתי להם שאתם תלכו לאן שאגיד לכם, ואם יש גדר – אל תגידו אני לא עובר. אנחנו התאמנו אולי עשרה אחוז ממה שעשו גולני. האימונים שלנו היו מאחורי משטרת ראש פינה, שהסורים לא יוכלו לראות. אחרי הצהריים הייתי בא כשהשמש בעיניים והייתי אומר להם מה לעשות ואיפה לירות. הם אמרו לי – אבל המפקד אנחנו צריכים להגן, לא לתקוף. אמרתי להם – תסלחו לי, אם אתם לא רוצים להתאמן, תגידו לי שאתם לא רוצים להגיע למילואים. אמרתי להם אתם מגינים, אבל אם תצטרכו (לתקוף) – אני לא רוצה שתגידו לי 'אה'. וכשאמרתי להם ביום שישי שאנחנו עולים למעלה, הם אמרו – מנו, אתה הכנת אותנו. וכל פעם כשאני נוסע להרצאות אני מביא את החבר'ה מאיפה שאנחנו עולים, וגם היום אני לא מבין איך טיפסנו".

איך באמת? "טיפסנו ברגל. אני הצלחתי אפילו עם הג'יפ. אני אספר לך סיפור יפה: למוצב שמעל גדות נסעתי בג'יפ שלי. אין כבישים, אין כלום, נסעתי והגעתי. היתי נהג ג'יפ מצוין. למחרת דדו בא לבקר אותי. הוא אמר לי – סליחה, איך אפשר לעלות פה בג'יפ? אמרתי לו היום כבר אי אפשר, כי אני מפחד. הוא ביקש שאעשה בכל זאת ניסוי. עשיתי והצלחתי בקושי. ואז דדו אמר לי – אל תעשה את זה יותר כי בפעם הבאה אתה תיפול. אמרתי לו אני לא רציתי לעשות את זה, אתה אמרת לי".

אתם יכולים להאשים רק אותי. מנו שקד מול המשפחות השכולות של חיילי חטיבה 3. צילום: ביקו, טבריה. להגדלה - לחצו על התמונה

אתם יכולים להאשים רק אותי. מנו שקד מול המשפחות השכולות של חיילי חטיבה 3. צילום: ביקו, טבריה. להגדלה – לחצו על התמונה

כשאנחנו ממשיכים להתעסק בהשוואות בין החטיבה שלו לבין מה שעשתה גולני, הוא משתדל שלא להיכנס לסבך העניינים של כובשי תל פאחר. "עשיתי עוד כמה דברים בצבא, ואני לא מותח ביקורת בפרהסיה על אחרים, כזה אני. על אהוד ברק היה לי הרבה מה לומר (הכוונה למבצע אביב נעורים), אבל לא אמרתי על זה כלום. אבל לפני זה היה מבצע ברדס (ב-1973), מבצע מקסים, 180 ק"מ מהגבול, ולא רציתי את ברק (סיירת מטכ"ל), רציתי רק את הצנחנים ולקחתי לשם רק את הצנחנים. וכשעשינו את ההכנות, דדו שהיה רמטכ"ל שואל אותי – חסר פה מישהו, אתה יודע איפה הוא? אמרתי לו אני לא יודע איפה הוא ולא מעניין אותי איפה הוא. אמר לי – למי אתה מתכוון? אמרתי לאהוד ברק, גם אתה מתכוון אליו, אבל את המבצע הזה עושים רק הצנחנים, והוא אמר לי בסדר. עשיתי להם תרגיל על מודל וראיתי שהם מסוגלים לעשות את זה, והם היו בשמיים. לקחתי על ידם רק את שייטת 13, ובסוף דדו אמר לי – טוב מאוד שעשית את זה ככה. אז אני לקחתי החלטה לבד לעלות לרמה, והרגנו שם, אבל הרגנו הכי פחות מכולם כי לא נתתי אישור לפתוח באש, אלא אם יורים עליך".

ובכל זאת, אני מחזיר את שקד לעניין הקודם. והוא אומר: "אני הייתי בהרבה קרבות, והערתי הרבה קרבות לאנשים בלי לבוא בטענות לאף אחד. יש מישהו שלא טעה? כולנו טועים. אני לא אוהב לבוא ולהגיד על מישהו שהוא עשה טעות ובגלל זה קרה כך וכך. אבל תיקח את מלחמת לבנון הראשונה, למשל. אני אמרתי שזו היתה המלחמה הכי גרועה שהיינו בה בגלל שני אנשים שרצו להילחם, שרון ורפול, ותראה כמה הרוגים היו. הם רצו לעשות את המלחמה בכל מחיר, ואני אחר כך אמרתי בקול רם שזה גועל נפש. כי ללא שום סיבה נכנסו ללבנון ולא השגנו שם כלום. הייתי בשנות השישים בפיקוד צפון קרוב לדדו, הייתי קצין א"גמ שלו, ואני אומר לך באמת במלוא הכבוד, הוא לא היה צועק ולא מטיף לי, היינו כמו שני חברים. ואחר כך כשאני הייתי מפקד חטיבה הוא נתן לי עוד יותר כוח. אז לפעמים אתה בא לקרב, ואני ברוך השם כבר לא עושה את זה, הרבה פעמים הלכתי לקרב ולא רציתי שהמפקד שלי יהיה על ידי. כי ידעתי שצורת המחשבה שלהם היא לא כמו שלי. אם אני אומר לא לפתוח באש על מי שלא מרים ידיים, אז היה פעם מישהו שרצה להעיף אותי בגלל זה מהצבא. אבל אני תמיד אמרתי שאני קודם רוצה לראות את האדם שבחייל. אנחנו קודם בני אדם, לא רוצחים".

אחרי המלחמה: עם אם ובתה ששכלו את הבעל והאב. עבר עם כל משפחה והראה לה היכן לחם הבן. צילום: ביקו, טבריה

אחרי המלחמה: עם אם ובתה ששכלו את הבעל והאב. עבר עם כל משפחה והראה לה היכן לחם הבן. צילום: ביקו, טבריה

לחצו כאן לתיאור מפורט של חטמ"ר 3 במלחמת ששת הימים – באתר חטיבת אלכסנדרוני

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “גדולים שבעתיים

  1. שלמה שלום,
    קראתי, נכון ומעניין.
    במחשבה נוספת, מנו באמת פישל בעניין הצל״שים. אצלנו קיבלו צל״שים רק על פינוי וטיפול בפצועים ותיקון קוי טלפון.
    היכן כל סיפורי הגבורה – והיו כאלה, כמו: יחידות נחושות שצלחו שטח פתוח לאור היום, בחום היום, תחת עינם של הסורים הצולפים בהם באש ארטילרית, והיחידות ממשיכות בנחישות על אף הנפגעים עד שנצמדו אל ההר ומצאו בו מחסה זמני, או אותו קצין שהסתער בראש אנשיו וניקה את התעלה החזיתית בתל הילאל, או המפקדים שקמו והסתערו בניסיון לטהר עמדה שלטת שחסמה את תנועת הכוח בתעלת תל הילאל ונפגעו בזה אחר זה, או החייל המקלען שהושמט לבדו כדי לחפות באש לעבר ג׳לבינה ולאפשר את תנועת הפלוגה שלו במעלה ההר, וירה עד שכדור בראש הכריעו כשאין איש לצידו, או מפקד הגדוד שהתעקש להרים את ראשו כדי לכוון את אש הסיוע כנגד הצלפים שפגעו בראשים של הלוחמים והמפקדים בדרדרה, למרות הזהרות חוזרות ונשנות לבל יעשה כן, וכדור בראש הכריע גם אותו…
    היו עוד סיפורי גבורה שבהחלט, במקומות אחרים ולבטח בגולני, היו זוכים להכרה ולצל״ש.

  2. רשימה מפוארת כתבת.
    אם להיכנס לכובע הרואה חשבון אפשר לראות שחטיבה 3 על קרוב לעשרים מוצבים שכבשה איבדה 41 איש = 2 הרוגים על כל מוצב, בתל פאחר אחד לבד = 31 הרוגים. ללמדך על גודל הכישלון של גולני וכמו שכתבו כאן לפני צל"שים מעניקים על פאשלות אבל בכך עושים עוול ללוחמים וחטיבות שעשו את תפקידם כראוי ובמינימום אבדות וזהו עוול הזועק לשמים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s