הוצאה מיוחדת

"עלי אש", בטאון חטיבה 3 ממאי-יוני 67, מספק הצצה אל השגרה הדהויה בתקופת ההמתנה * ביקור הרמטכ"ל, דבר המח"ט, הופעה של אפי נצר ושמעון ישראלי וגם החייל המבוהל שירה בזוקה עקרה אל שני טנקים סורים שהתבררו כגנרטור 

עלי אש

"עלי אש" היה בטאון פנימי של חטיבה 3 שיצא מדי יום בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים ולאחריה. חטיבה 3 נועדה להגן על הגליל מפני התקפה סורית, אלא שב-9 ביוני 1967 עם פתיחת המערכה בחזית הצפון היא היתה הראשונה להסתער על מוצבי הקו הראשון ולכבוש אותם. העלונים שהיו בני דף אחד הודפסו במפקדת החטיבה בראש פינה. מח"ט 3, מנו שקד, שסיפורו התפרסם כאן בפוסט הקודם, שמר את מרבית הגליונות ושלף אותם כעת מאחת המגירות כדי שיראו אור מחדש אחרי 46 שנים. למרבה הצער, העלונים שהוצאו במהלך הקרבות עצמם לא נמצאו. הנה לקט משגרת מאי-יוני 1967 בגבול סוריה.

"בישובי הצפון ממשיכים החיים לזרום במסלולם הרגיל", דיווחה ידיעה מהעלון שיצא ב-22 במאי 1967. "עבודות חקלאיות אזרחיות ממשיכות להתבצע באיזור הגבול ללא שינוי. אנשי קואופרטיב מע"ן ממשיכים את עבודות החריש בחלקת 450 הדונמים אשר בגזרת אשמורה. חלקה זו מכוסה כולה בקני סוף בגובה של כ-2.5 מטרים ועתה עושים שם בכיסוח השטח. בחלקת ואדי עסל וחלקת דפנה ממשיכים חברי קיבוץ דן לקצור תבואתם. עבודתם נמשכת זה ימים אחדים ללא הפרעה. גם בדרך מע"ץ המוליכה מגדות לגונן נמשכת סלילתו המחודשת של הכביש".

בדף מס' 3 מופיע דבר המח"ט: "אנו מוכנים. ניצבים על נשקנו וציודנו לקדם פני כל רעה. בימים האחרונים הפכה החטיבה לגוף מלוכד וממושמע למסגרת צבאית שבה נבצע איש איש את תפקידנו באמונה ובשלמות… אותנו מייחד האדם! אותו לוחם שיצא בתש"ח בנשק דל ובחוסר כל, ויכל למדינות ערב שגם אז קמו עלינו וביקשו להשליכנו לים".

באותו דף נכתב על ההכנות לקראת ל"ג בעומר בהר מירון, כשבמשרד הדתות מצפים להגעתם של כמאה אלף איש. במקום אחר נכתב על תנועת תיירות וצליינות לכינרת. הספינה החדשה "אלמגור" מתכוננת להפלגת הבכורה.

הימים עוברים, והחטיבה עורכת ערב גיבוש. "דקה בטרם קרב", נקרא האירוע שמתרחש בוודאיות מכוסים בקוצים, בין עצי זית עתיקים וסביב למדורה. "הפעם אין אנו נמצאים בתרגיל", אומר להם המח"ט מנו שקד, "לא באנו לכאן לשם אימון שנתי. אנו ניצבים עתה דקה לפני השעה 12, מוכנים לקרב ונכונים לבצע בהצלחה את כל המשימות שיוטלו עלינו". לאירוע, כך דווח ב"עלי אש", הגיעו גם שלוש נשים שמתגוררות בצפון כדי לבקר את בעליהן שבמילואים. אחת מהן, יתברר בעוד מספר ימים, תשכול את בעלה (ראו בהמשך). עוד ביקור בשטח היה של להקת פיקוד צפון בהופעתה "שמח בצפון". בהזדמנות זו מודיעה השלישות החטיבתית כי ברשותה מספר אקורדיונים. מי שיודע לנגן מוזמן לקחת ולהנעים לחבר'ה את החיים.

לקראת סוף מאי, אלפי חיילי מילואים מתוסכלים מההמתנה, מהחום, מההתחפרויות, מהשגרה המכרסמת ומכך שהיעדרותם מהעבודה תפגע בפרנסת משפחותיהם. צה"ל נחלץ למענם ומודיע על הענקת מפרעה בסך 200 ל"י לנשואים שנשותיהם אינן עובדות או שהם אבות. כדי למלא בתוכן את השגרה המעיקה מציירים חיילים סיסמאות על כלי הרכב: "או טאנט מה עשית?" (הכוונה למזכיר האו"ם שביקר במצרים בניסיון לפתור את המשבר, ונאצר סירב לפנייתו לפתוח את מיצרי טיראן) וגם "אקספרס לדמשק".

מח"ט 3 שוב פנה לחייליו באמצעות הדף בניסיון להכניס בהם קצת מוטיבציה: "ממול על גבי הרכס יושב הסורי בעם רב, משקיף ממול על הנעשה. אנו בבקעה, אך נוכל לו גם הפעם. זאת תוך כדי גילויי כוננות מירבית, ערנות, תגובה מהירה ונמרצת. עלינו להתחפר היטב בקרקע, לצפות בערנות לעבר הרכס שממול, אל עמדותיו של האויב אשר לכל תנועה שלו ישנה משמעות לגבינו".

ב-28 במאי הובא בקצרה סיפורו של צבי הלוי, אחד מקציני החטיבה, שחזר לתל מוטילה בו נלחם ב-1951. מדובר כנראה בקצין שהוצב בגזרת אלמגור. "באתי לכאן הפעם כדי לתת את הכל כדי שהסורים לא יוכלו לעולם לשוב לכאן", אמר לבטאון, "הספיק לי בעבר להילחם על גבעות אלו ולהדוף את האויב שהתבסס בין הסלעים ופלש שעות ארוכות והתנהל קרב מסלע לסלע". תשומת לב מיוחדת בעלון קיבלה אולגה קליין, בת 57, בעלת מכולת מטבריה, שעלתה מבריה"מ ושירתה בכוחות הרפואה של הצבא האדום בחזית סטלינגרד במלחמת העולם השנייה. היא הגיעה לסייע גם לחיילי צה"ל.

1 ביוני הגיע, העצבנות ניכרת בשטח. "עלי אש" דיווח על יוסקה, חייל בשמירה, שהודיע על גילוי שני טנקים סורים ליד השער. הוא ירה בזוקה אל הטנקים, אבל הפגז לא התפוצץ. המפקדים הוזעקו מיד ובסריקה שנערכה התגלה שמדובר בסך הכל ברעש של גנרטור מהכפר הסורי הסמוך (כנראה שמדובר בשטח הגבול עם אלמגור). המפקד אמר שחבל על הפגז, ויוסקה התנצל ואמר שטוב שלפחות לא חיבר אליו את הנפץ.

את ההווי מהתקופה בה הטמינה החטיבה אלפי מוקשים ליד הגבול ביטא יעקב, סמל חבלה, שסיפר על התפקיד: "על החבלן לקצץ בכנפי האויב ולשמור שהציפור לא תוכל לעוף".

ב-2 ביוני דיווח הבטאון בהתרגשות על ביקור הרמטכ"ל יצחק רבין בפיקוד צפון ופגישותיו עם החיילים במוצבים. "שוב ושוב נשאל הרמטכ"ל ע"י האנשים 'מתי?'. הוא חזר על דבריו – 'קצת סבלנות'. היו שאמרו לו 'או או' – או הביתה או מלחמה. והוא בלשון שקולה ונמרצת אמר: 'מבחננו עתה הוא באורך רוח ובסבלנות'".

ב-4 ביוני דיווח "עלי אש" על הלוויות שני לוחמי החטיבה שנהרגו במארב סורי ליד כפר הנשיא: שלמה גרינשפן ואבנר זמיר. על גרינשפן נכתב כי רק לפני מספר ימים ביקרה אותו אשתו במאהל היחידה. "ליווינו את שלמה ואבנר בדרכם האחרונה תוך ציפייה דרוכה לבאות", אמרו המפקדים. במקביל לטרגדיה זוכים חיילים במוצב צפוני (לא נכתב איפה) להופעה של אפי נצר ושמעון ישראלי לאור פנסי כלי הרכב – "תחת מסווה של ענני חול מהולים בזיעה דביקה, שמוטי זרועות, אוחזים במקלעים וחגור מלא".

בערב ה-5 ביוני, פרוץ מלחמת ששת הימים, הכותרת הראשית של בטאון חטמ"ר 3 מבשרת בחגיגיות – "אלי קרב". המח"ט פנה לחייליו: "כוחותינו פעילים ומחופרים ונכונים להשיב מהלומה מוחצת לאויב היהיר והשחצן… תפקידנו להתחפר בקרקע, להתבצר בשרשרת המוצבים וישובי הספר ולמנוע כל ניסיון פריצה ולעשות הכל שפגזי התותחים והמרגמות הסוריים לא יגרמו לאבידות בינינו. רק כוננות, הכנות וכניסה עמוק למחפורות שבקרקע ימנעו עד לאפס את הפגיעות בין אנשינו… לוחמים, הרגע המכריע הגיע. שנים רבות התאמנו כדי לדעת לעמוד בכל מערכה, עתה הגיעה השעה בה נוכל להוכיח עצמנו קבל עם ועולם. נעשה זאת בצורה היעילה ביותר. נעלה וננצח".

בתחתית הדף האחורי נרשמו כמה ד"שים מהבית לחיילים מרדכי בקרמוס, עמיהוד ישראלי, משה עבדי ואליעזר אדלר.

הדף הבא הוא כבר דף מס' 15, מה-15 ביוני, חמישה ימים לאחר סיום המלחמה. החטיבה חוגגת את הניצחון, מתאבלת על הרוגיה ומפנה להוציא עיתון נוסף. למרבה הצער לא נשמרו שלושה בטאונים שנכתבו והופצו בעת הלחימה. בדף 15 פורסמו שמות 43 הנופלים של יחידות חטיבה 3 – "לרגלי הבונקרים, בין שברי הבטון והמתכת, צמודים אל אבני הבזלת השחורות בקו מז'ינו של הסורים, אותו כבשנו ביעף. שם נשארו אחינו הנופלים. הטובים הם ההולכים ראשונים. בסערת הקרב הוכיחה זאת חטיבתנו – הם הסתערו קדימה על שדות המוקשים תחת הפגזים המתנפצים ממעל והחפירות יורקות האש".

דף 16 הוא "גליון שחרור". המח"ט מנו שקד סיכם את החודש הדרמטי: "בשעת ה-ש' פרצו כוחות חטיבתנו קדימה, זינקנו אל קו מוצבי האויב מגונן ועד גדות. אנו היינו הראשונים בין הפורצים וזכות זו תישמר לנו לעד. מוצבי דרדרה, תל הילאל, ג'לבינה, דרבשיה ואחרים יזכירו לנו לא רק משימות צבאיות נועזות אשר בוצעו במלואן, אלא גם לוחמים אשר נתנו נפשם כדי שאנו נוכל להמשיך קדימה… זכרו! איש אינו יודע מה יילד יום. שחרורכם ייתכן וארעי הוא. מקווה שיימשך זמן רב ככל האפשר. שובכם בשלום".

במותם פרצו

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s