הפצע נשאר פתוח

תל פאחר, 1967: תוך כדי ניסיון לחלץ את מפקדו הפצוע דני ביזר, חטף יואל זבדי צרור ונותר מוטל זמן רב בשטח עד שמת * 2013: ביזר מביא את משפחתו של זבדי למקום בו נהרג כדי לספר מה קרה * האח יורם זבדי מסרב להתנחם: "הבית שלנו התמוטט, אין מחיר לזה" 

המסע לזכרו של יואל זבדי. דני ביזר (מימין) עם יורם זבדי וגילי סתיו, אחיו של יואל ז"ל (לכל התמונות - לחצו להגדלה)

המסע לזכרו של יואל זבדי. דני ביזר (מימין) עם יורם זבדי וגילי סתיו, אחיו של יואל ז"ל (לכל התמונות – לחצו להגדלה)

תל פאחר, 15 באוקטובר 2013. תעלה בחלק הדרומי של המוצב הצפוני. במקום שבו חטף יואל זבדי צרור והועף אחורה עומד עכשיו אחיו, ד"ר יורם זבדי. דני ביזר, מ"מ מחלקה בפלוגה א' בגדוד 12 ומפקדו של זבדי, מספר מה קרה. ביזר נפצע מרימון במהלך הסתערות בתעלה, זבדי הגיע בהמשך לחלץ אותו ואז נפגע מצרור ונותר מוטל שעות בשטח, ללא טיפול, בדרך אל מותו.

משפחת זבדי לא התאוששה מעולם. ההורים, מספר יורם זבדי, מתו בעודם מתאבלים. "זה קשה, זה אובדן, סתם חיים הלכו לאיבוד. אנשים בני 20, כל החיים לפניהם. מה היה יכול לצאת מכל אותם אלה שנהרגו? כל אחד עולם משלו. ומה נשאר לנו? שלוש אבנים, זה מה שנשאר. ואני יודע שאני כועס, מרגיש את זה מאוד, כועס ועצוב".

יורם ואחותו גילי סתיו הגיעו לתל פאחר כדי לשמוע את הסיפור ממקור ראשון. ביזר הוא שיזם את המפגש. כמפקדם של יואל זבדי ויוסי קילמן, שני חייליו שנהרגו, הוא חש חוב של כבוד והחליט להיפגש עם המשפחות ולספר להן מה ואיך. לכבד את זכרם של השניים ולהעניק נחמה לקרוביהם. המפגש עם משפחתו של קילמן יתקיים במהלך החורף, כעת הוא עם משפחת זבדי שהגיעה לתל פאחר עם חיזוק מיוחד: דוד פופוביץ', חברו של זבדי בגולני, שלחם איתו בתל פאחר וקרא לבנו הבכור יואל. פופוביץ' הגיע עם אשתו חוה ועם בנו. גילי הגיעה עם בעלה, דני סתיו, איש משרד החוץ שהיה שגריר ישראל בנפאל.

יואל זבדי עוד לא היה בן 20 כשנפל. נער מופנם, בוגר מגמה ספרותית בתיכון בפ"ת, עיר מגוריו. יורם זוכר עדיין את קולו של אחיו הבכור, את החיוך שלו ואת המכות שחטף ממנו במריבות ביניהם. יואל ראה את עתידו בכתיבה, השאיר אחריו צרור שירים, ניסה להתקבל ל"במחנה", אבל נשלח לגולני. השנה הראשונה היתה קשה לו מאוד. יורם: "כשיואל התגייס לגולני, גאווה גדולה לא היתה בהתחלה. הוא לא מצא את מקומו, לא היה לו טוב והוא די סבל. היה לו קשה מבחינה פיזית ומנטלית. היה חוזר הביתה מדוכא ורצה שיוציאו אותו. להורים שלי היה מאוד קשה עם זה". האב שלמה זבדי היה אזרח עובד צה"ל, מאייר בענף הדרכה. גם הקשרים שהפעיל לא הועילו. יואל נתקע בגולני, ומצב רוחו השפוף הדביק את כל המשפחה.

אלא שאחרי שנה בצבא חל מהפך. יואל עבר את תקופת ההסתגלות ונראה מרוצה ומבסוט. יורם, שהיה בן 14 וגילי בת ה-9 זוכרים שבתות שבהן נסעו לבקר ברכב המשפחתי את יואל בבסיס. הוא היה יוצא אליהם מאיזה חור בגדר והמשפחה היתה עורכת פיקניק. הפעם האחרונה שנפגשו איתו היתה כשגולני הוצבה בקו חומת העיר העתיקה בירושלים, מאי 1967, קצת לפני מלחמת ששת הימים.

יואל זבדי ז"ל, מאובק ומחוייך, בחופשה האחרונה שלו בחיק משפחתו

יואל זבדי ז"ל, מאובק ומחוייך, בחופשה האחרונה שלו בחיק משפחתו

בתקופת ההמתנה למלחמה עלתה חטיבת גולני לצפון. גדוד 12 התמקם בחורשת המייסדים ליד יסוד המעלה. אלה היו ימים עם דגש חזק על הווי. את הערבים היו החיילים מעבירים במעגלי שיחות ושמחה. הקומזיצים שערכו היו ללא אש – בפקודה.

יצחק חמווי (גרנות), שהגיע לגדוד זמן קצר קודם לכן מקורס מ"כים בג'וערה, זוכר הווי שמאופיין בשמחה גדולה ובגעגועים למשפחה, לחברים או לחברה. שירה שהיתה גם שמחה וגם עצובה. מדי פעם, הוא מספר, היו החבר'ה תופסים חייל תורן ועושים לו זובור ("דנינו" בפי החבר'ה). את ההווי הובילו ותיקי הפלוגה – דוד שירזי ז"ל, פתחי, נאור, סאלם וסמריה. חמווי זוכר שזבדי, על אף היותו ותיק, לא הסכים להשתתף במעשים שחלקם גרמו להשפלת החברים, למרות שנחשבו לנורמה ולחלק מההוויה הצבאית.

חמווי: "יואל היה טיפוס שונה, מופנם וסגור מהאחרים. אהב להתבודד עם עוד חבר, שאיני זוכר את שמו, ויחד היו מעבירים שעות. הוא היה רציני, ענייני ומכוון מטרה. תמיד חקר לדעת למה צריך לעשות את זה כך ולא אחרת, תמיד פתח צוהר למחשבה לדברים אחרים. כמ"כ צעיר מאוד ולא מנוסה, אני מודה שלפעמים תהיותיו היקשו עלי, שכן כבוגר טירונות וקורס מ"כים בצמוד לטירונות למדתי לציית ללא עוררין להיררכיה שמעליי. והנה אני ניצב לראשונה מול בחור שהיה מוכן לבצע כל משימה, אבל לא מוכן לקבל אותה כאקסיומה, ללא בדיקת אפשרויות אחרות. לעיתים מזומנות מצאתי את עצמי מודה שאיני יודע את הסיבות ומצטט 'כי ככה אמר לי המ"מ'. לא אהבתי את עצמי בגלל זה, ולימים כשהפכתי למ"מ בעצמי, דאגתי להסביר לחיילי את הדברים לאשורם ולמסור להם את כל הנתונים. את זה קיבלתי מיואל".

ד"ר יורם זבדי, פתולוג במקצועו המתגורר בארה"ב, מספר שבחדרו יש קיר שלם שמוקדש למשפחה, "מין פינת יזכור כזאת". מה שנשאר לו מיואל זה כמה תמונות ואבנים שאספו לו מתל פאחר. מהמפגש הנוכחי הוא ילקט עוד שתיים-שלוש אבנים מהמקום המדויק שבו נפצע אחיו באורח אנוש.

במקום להיכנס לתוך אתר מצפה גולני ולהשקיף משם אל התעלה שבה נהרג זבדי, החליט ביזר לקחת את החבורה למסע רגלי עוקף תל פאחר, במטרה להגיע לנקודה שבה החלה ההסתערות. החבורה פסעה במשך כחצי שעה דרך השביל היורד מצפון למוצב, שמסתעף ומקיף אותו ממערב ויורד דרומה אל דרך ההטיה. כשמצפון מתנשא התל המאיים עם הגדרות והשלטים המזהירים ממוקשים, החל המ"מ בסיפור הקרב.

ביזר: "אני הייתי מפקד מחלקה בפלוגה א', קילמן ופופוביץ' היו חיילים שלי. הזחל"ם שלנו נפגע 800 מטר מכאן ונעמד. היו לנו שלושה פצועים קל. השארנו נהג ומקלען בזחל"ם, קילמן שנפצע התעקש לבוא איתנו והתחלנו ללכת ברגל. הגענו לוואדיון (העולה מדרך ההטיה), השעה היתה בערך 15:30. גם יואל עלה מפה, הוא וחבריו עזבו את הזחל"מים על דרך ההטיה. המ"פ ורדי עלה מכאן למוצב הדרומי, קרינסקי לצפוני, יואל ויוסי רימר נשארו כאן. רימר המקלען ירה על המוצב. למה יואל נשאר כאן ולא עלה קודם אני לא יודע, אבל זה המצב. כשהגעתי לפה אחרי עשר דקות התחלנו לטפס אל החלק הצפוני".

למרגלותיו המערביים של תל פאחר. ביזר (מימין) מוביל את המסע בעקבותיו של יואל זבדי ז"ל (להגדלה - לחצו על הצילום)

למרגלותיו המערביים של תל פאחר. ביזר (מימין) מוביל את המסע בעקבותיו של יואל זבדי ז"ל (להגדלה – לחצו על הצילום)

"לא היה לנו קשר לדני משהו כמו 40 שנה", מספרת גילי כמה דקות קודם. ביזר ומ"מ נוסף בפלוגה א', שמוליק מוראד, ערכו ביקור ניחומים אצל המשפחה חודש לאחר המלחמה. גילי זוכרת את עצמה, ילדה בת 9, פותחת להם את הדלת ואת ביזר שאומר להוריה – "בגללי יואל נהרג". מוראד זוכר שהאמא התנפלה על ביזר וצעקה "למה הוא ולא אתה?". ביזר אינו זוכר את הרגע הזה.

יואל זבדי נהרג, אבל בשנים שלאחר מכן נולדו שלושה שנקראו על שמו: בנו של יורם, דב-יואל (שמו המקורי של יואל זבדי), הבן של פופוביץ' והבן של ההיסטוריון אברהם זוהר, ידיד קרוב של האב שלמה זבדי. ביזר: "הם נושאים על הכתפיים מעמסה". יורם פונה ליואל פופוביץ': "זו האחריות של הדור שלכם. תצטרכו לספר את הסיפור הלאה".

מותו של יואל שבר את המשפחה. האמא לא התאוששה מאז. היא גירשה כל לובש מדים שהגיע לביתם. ראתה בכולם אשמים במות בנה. דוד פופוביץ' היה היחיד שהסכימה לקבל. "יואל ואני הכרנו בצבא", הוא מספר, "היינו חברים ביחד עם עוד כמה, מין קבוצה כזו של אינטליגנטים שמדברים קצת אחרת מכל היתר שהיו משכונת התקווה, מוסררה, כל מיני ירושלמים".

מאז ביקור התנחומים ב-1967 בפ"ת אצל משפחת זבדי, המפגש הבא של ביזר עם גילי היה באירוע לציון 40 שנה לקרב תל פאחר, שנערך במוצב לפני שש שנים. "חיכיתי לזה 40 שנה", אמר לה ביזר כשהתראו. זה לא סיפק אותו. הוא רצה מפגש מיוחד שבו יוביל את המשפחה בדרך שעשה יואל. והיום הזה הגיע.

ביזר עומד בנקודת העלייה אל החלק הצפוני ומספר: "ראינו את יואל עומד כאן עם עוד אנשים, עם יוסי רימר. גם המג"ד עמד כאן. המג"ד אמר לי 'יופי שבאתם, תצטרפו למ"פ שלכם'. הלכנו לכיוון שממנו נשמעו יריות. היינו שישה ומכאן מצטרפים אלינו יואל ורימר".

התל מתנשא מעלינו, קודר, מאיים. הטיפוס אל מרומיו תחת אש נראה כמו התאבדות. מה גורם לחיילים לרוץ מול קני הרובים הסורים שמכוונים אליהם מלמעלה? פופוביץ' מסביר: "כשאתה בן 20 אתה לא יודע מה זה פחד. לא יודע להסביר את זה. פשוט רצנו קדימה".

פופוביץ', שעלה עם משפחתו מרומניה, זוכר היטב את היחס לו זכו החיילים בגולני. "היינו כלומניקים, פיונים. לא ידענו מכלום. ואני לא אידיוט ולא מטומטם, אני מהנדס חשמל ראשי, אבל התייחסו אלינו כמו אל טמבלים, לא סיפרו לנו כמעט כלום, לא היה שום פקודות ולא הראו לנו כלום, לא ידענו מה אנחנו הולכים לעשות. ישבנו בחורשה, אכלו אותנו היתושים, ועד אותו יום שעלינו למעלה לא שמענו מעולם את השם תל פאחר. ואז הגענו להנה. חלק נשארו פה, חלק הלכו לשם, חלק רצו קדימה כי היה את הרוח הזו של 'אחריי', אבל כמה באמת הגיעו לתל? קומץ".

השכיבו אותי באלונקה על יד כל המתים ואז התעלפתי. דוד פופוביץ' במקום בו החלה ההסתערות על תל פאחר

השכיבו אותי באלונקה על יד כל המתים ואז התעלפתי. דוד פופוביץ' במקום בו החלה ההסתערות על תל פאחר

והקומץ הזה היו בין היתר המ"מ דני ביזר וששת חייליו. כוח ביזר מתקדם ללא בעיות, מגיע כמעט למעלה ואז המ"מ רואה שני חיילים סורים סוחבים ארגז, כנראה של רימונים. הוא יורה לעברם, הם זורקים את הארגז ובורחים. "מפה ירית את הפצצה", אומר ביזר לפופוביץ', האיש עם הבזוקה. "היה רגע אחד של שקט, זרקתי רימון ורצנו פנימה לתעלה. אחריי רץ קילמן ואחרינו דוד". פופוביץ' קוטע אותו: הוא זוכר שזה קרה דווקא בתעלה סמוכה. שם זרק רימון ואחר כך מצא את ביזר פצוע.

ביזר מתעקש על גרסתו: "היינו שלושה שנכנסנו לתעלה. אני זוכר שדוד היה השלישי. התקדמנו פה, רצנו עשרה או 15 מטר, יש שם תעלה שמסתעפת, עמד שם סורי, הוא זרק עלינו רימון, יריתי אליו, לא יודע אם פגעתי בו. לא היתה לנו ברירה אלא לחזור אחורה. לא יכולנו לקפוץ החוצה כי התעלה היתה עמוקה. כשהגעתי לפה ראיתי שהרימון על יד הרגליים שלי ואז הוא התפוצץ. נפגעתי ביד, ברגליים ובפנים ונפלתי. מיד כשנפצעתי יוסי קילמן, רימר ודוד נכנסו חזרה לתוך התעלה".

פופוביץ': "אני לא זוכר את רימר, היינו רק אני וקילמן. אמרתי לו בוא נעלה למעלה ונראה מאיפה זרקו את הרימון ונזרוק גם אנחנו ונשתק אותם. וברגע שעלינו קיבלנו רימון. קילמן נפגע קשה ואני עפתי לתעלה. קילמן בעצם נהרג לידי, הוא ספג את רוב הרימון. הייתי פצוע עם דם. יואל ישב פה, ביזר על ידו, ואז יואל הושיב אותי וחבש אותי. ירדתי אחרי זה כל הדרך למטה לקרוא לעזרה. השכיבו אותי באלונקה על יד כל המתים, ושם התעלפתי".

ביזר זוכר את הדברים אחרת. "אתה יצאת לפני שיואל בא. לקח משהו כמו 20 דקות שהייתי פה פצוע ואז יואל בא לכיווני בהליכה שפופה וניסה למשוך אותי אחורה. הוא היה רכון מעליי ואז ירו עליו מבפנים צרור. הוא עף אחורה והתחיל להיחנק".

יורם זבדי מנסה להבין את השתלשלות העניינים המדויקת, ופונה לפופוביץ': "אתה ראית את יואל לפני שהוא נפצע? זאת אומרת לפני שהוא ניגש להוציא את דני?". פופוביץ': "דני שכב ויואל היה לידו, ואז יואל הושיב אותי על ידו". יורם: "אני לא מבין את סדר הדברים, משהו פה לא הגיוני". פופוביץ': "זה לא עניין של היגיון, זה מה שקרה". ביזר: "הייתי פצוע, לא יכולתי לירות, אז התגלגלתי מפה להנה". יורם: "אז יואל הוריד אותך להנה?". ביזר: "לא, הוא לא הספיק להזיז אותי בכלל".

יורם רוצה לדעת כל פרט, כל דקה, להבין איך זה קרה ומאיפה ירו, איפה בדיוק שכב דני, מאיפה יואל הגיע אליו, האם אפשר היה למנוע את כל זה, למה העזרה הראשונה לא הגיעה והאם ניתן היה להציל את חיי אחיו. "אנחנו רוצים לדעת את האמת", הוא אומר. ביזר: "אין אמת. האמת אחרי 46 שנה מסתמכת על הזיכרון של דוד ועל הזיכרון שלי. רימר יבוא לכאן בקרוב ויעזור לנו קצת, אבל זהו. אין מישהו אחר".

יורם: "אז דוד, אתה לא יודע למעשה איך יואל נפצע?".

פופוביץ': "לא ראיתי את יואל. כשהוא חבש אותי הוא היה בריא ושלם, לא פצוע ולא שום דבר".

ביזר: "אני זוכר שברגע שנפצעתי קילמן לא חיכה, הוא תוך אפס זמן נכנס חזרה לתוך התעלה, ואיתו לא היה רק דוד אלא גם רימר. זה מה שסיפרתי לאהרון מגד בבית החולים רמב"ם שבוע אחרי המלחמה".

גילי סתיו משקיפה על המקום שבו נהרג אחיה

גילי סתיו משקיפה על המקום שבו נהרג אחיה

פופוביץ' מסכם את האירוע: "עברנו מהתעלה, רצנו לכיוון ההוא, הלכנו מסביב, זרקנו רימון לתעלה ורצינו להתקדם, אבל מישהו ירה עלינו וכל הזמן נפלו עלינו רימונים אחד אחרי השני. באיזור הזה נשכבנו שנינו, אני וקילמן, ואז לרגע אחד ראיתי מהתל את המג"ד, את הג'ינג'י הזה, עולה על התל ועושה עם הידיים ככה – 'להפסיק אש, להפסיק אש'. כנראה שכוחות שלנו ירו אחד על השני. פתאום ראיתי אותו נופל. ואז נפל עלינו רימון. אני נזרקתי מההדף ונפלתי לתעלה, יצאתי וצעקתי 'אני פצוע' וקילמן נהרג על ידי".

ביזר מופתע לשמוע שפופוביץ' ראה בעיניים איך המג"ד נהרג. הוא מבקש להתקדם לכיוון המוצב הצפוני דרך אחת התעלות, אבל יורם מתקומם: "רגע רגע, אנחנו משאירים כאן את יואל פצוע". גילי: "בינתיים מי שפצוע זה דני ודוד".

ביזר שכב פצוע, אבל לא שוכח מה קרה. הוא זוכר שהמ"פ ורדי והמג"ד מוסא קליין מדברים ביניהם בצעקות. ורדי וכמה מחייליו במוצב הדרומי, קליין בצפוני. "אני קראתי מכאן לוורדי, אבל הוא לא שם לב אליי. הוא ירד חזרה למוצב הדרומי וככה נשארנו עד שהחל להחשיך. ואז מופיע יצחק חמווי, חייל מהפלוגה, והוא מספר שאלקה ירד למטה וקרא לו לבוא לעזור. חמווי הגיע וראה שיואל במצב שלא יוכל להתפנות בלי אלונקה. הוא מיד רץ למטה והביא אלונקה, חזר עם עוד מישהו וגם עם הקש"א (קצין סיוע אש), את זה אני זוכר טוב כי הוא לקח אותי על הגב למטה. אני זוכר שעברנו את הגדרות ושמאוד כאב לי כי טילטלו אותי. ומה היה מכאן עם יואל אני לא יודע. כשפינו אותי ועוד אחרים בזחל"ם, כבר היה לילה לגמרי".

גילי: "אז אתה בעצם יצאת מפה עם יואל".

ביזר: "כן. אנחנו שכבנו פה מרבע לארבע עד בערך 18:30".

גילי: "חמווי אמר לי שכשיואל ירד והגיע רופא, הוא עוד היה חי".

ביזר: "אני לא הייתי פצוע מספיק קשה כדי שרופא יטפל בי".

חמווי, שלא היה בסיור הזה, מוסיף את מה שהוא זוכר בשיחה עם הבלוג. הוא היה בכוח של סרן אלכס קרינסקי שעלה על המוצב הצפוני עם 12 חיילים. למעלה נתקל המ"כ הצעיר חמווי במג"ד מוסא קליין, שפקד עליו לבוא איתו ויחד ירדו לטהר תעלה. חמווי סיפר שהוא ירה בסורים, הרג כמה ואז מספר מטרים ממנו ראה את המג"ד יוצא החוצה, צועק 'איתן איתן' (הקוד של הגדוד) ואז מתמוטט ונהרג. לאחר שהתחמושת נגמרה לו, ירד חמווי למרגלותיו המערביים של תל פאחר, מצא כמה טנקיסטים פצועים וסייע לטפל בהם. בהמשך הגיע אליו אלקה ומסר לו שכל הכוח של ביזר נפגע וזקוק לעזרה. חמווי בירר עם אלקה לאן להגיע, הצטייד בתחבושות אישיות שמצא ומיהר לכיוון המשוער.

חמווי: "פגשתי אותם במעלה ההר, את דני, יוסי רימר, פופוביץ', זבדי וקילמן. הפצוע הקשה ביותר שזכור לי היה יואל. הוא שכב שם, אינני זוכר אם בתוך התעלה או מחוצה לה, חור גדול ועמוק בחזהו ואצבעו תחובה פנימה. הוצאתי את האצבע שלו, חבשתי עם תחבושת אחת, שמתי עליה אבן והידקתי עם תחבושת נוספת למניעת בריחת אוויר ודם. יואל היה עדיין בחיים, נשם, אם כי לא דיבר".

לאחר מכן נפנה חמווי לטפל באחרים. אחד מהם העמיס על גבו, לאחרים עזר ללכת כשהוא מוביל אותם לתאג"ד. שם לקח אלונקה, גייס את הקש"א והם רצו חזרה למעלה, השכיבו את זבדי על אלונקה וסייעו ליתר האנשים להגיע אל התאג"ד. "כאן זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את יואל", אומר חמווי ומוסיף: "יהי זכרו ברוך".

פופוביץ': "כשאני ירדתי למטה, השכיבו אותי שם ואיבדתי את ההכרה. אני רק זוכר מישהו מגולני שהכיר אותי, הוא היה נהג זחל"ם, הוא קרא לי 'דודי דודי'. התעוררתי, זרקו אותי בתוך זחל"ם, היינו אחד על השני והורידו אותנו לתאג"ד ומשם בהליקופטרים לרמב"ם".

גילי לביזר: "אתה נפצעת והוא ניסה לגרור אותך לפה, נכון? מה המציאה הגדולה? אתם שניכם חשופים פה וחשופים שם". ביזר: "הוא רצה להוריד אותי, כדי שלא אפגע עוד פעם".

השיחה חוזרת לרגעים ההם, האחרונים בחייו של יואל זבדי. פופוביץ': "כשיואל חבש אותי הוא היה בריא ושלם, הוא הרגיע אותי, נתן לי לשתות, היה קר רוח. אחר כך אמרתי שאלך לקרוא לעזרה, לא היה לנו חובש".

יורם לא מצליח להבין: "לפי דני, יואל נפצע כשהוא ניסה להרים אותו, ולפי דוד יואל היה בריא וחבש אותו אחרי שהוא נפצע". פופוביץ': "יואל היה היחידי שעוד לא נפגע".

יורם חסר אונים: "אני מכיר את שתי הגירסאות, אבל זה לא מתיישב לי. קיוויתי שהיום זה יתיישב. מה שדני מספר בהחלט הגיוני, ומצד שני הלב שלי עם מה שמספר פופוביץ', שמאז שאני מכיר אותו, 40 וכמה שנים, חי את זה כאילו קרה אתמול. זה כמו פצע פתוח, והרגשות שלי נוטים להיות איתו, אבל ההיגיון עם דני, וזה לא מסתדר לי, לא מסתדר לי"…

ביזר מנסה לשכנע שכנראה האמת המוחלטת לא תיחשף: "אנחנו בגילנו כבר צריכים להשלים עם זה". יורם: "אני מעריך את זה ויודע את זה, ואני יודע שלפעמים זכרונות אחרי כל כך הרבה שנים וטראומה נפשית, אני מתאר לעצמי כמה זה כבד. לפעמים אנשים זוכרים את מה שהם היו רוצים לזכור ומאמינים שזה מה שקרה. אני לא מאשים אף אחד בגלל שאין לי זכות להאשים אף אחד".

ביזר: "יש לך זכות".

יורם: "אין לי זכות, כי לא הייתי פה ולא עברתי את זה. אני לא שופט. אני רק רוצה שיסתדר לי בראש כל רגע מה קרה. נשאר ההיגיון והסיפור המזעזע הזה, שאנחנו כמשפחה חווינו. על זה שיואל נאלץ לסתום את החור באצבע נודע לנו מאהרון מגד. אני לא יודע אם ההורים כל כך רצו להתעניין ולדעת, באיזשהו מקום היתה הדחקה. אני הייתי צעיר מכדי להבין את עומס העניינים הזה. אבל אחרי שגדלתי והלכתי לבית ספר לרפואה, הבנתי מה היתה הפציעה של יואל ויש לי הרבה משקע, כי לדעתי הוא יכול היה להינצל. אם אני מבין מה שקרה, זה היה רק עניין של זמן".

יורם זבדי במקום בו נהרג אחיו יואל. מאחוריו המ"מ ביזר ששכב כאן פצוע (לחצו להגדלה)

יורם זבדי במקום בו נהרג אחיו יואל. מאחוריו המ"מ ביזר ששכב כאן פצוע (לחצו להגדלה)

ביזר: "אתה מסכים איתי שפחות מרופא לא היה יכול להציל אותו?".

יורם: "לא רק רופא, זה גם לפנות אותו מיד לבית החולים כי זו פציעה רצינית מאוד. הזמן היה מכריע פה והבחור פשוט נחנק למוות. עם ההרגשה הזו קשה לנו מאוד. ואני יכול לתאר לעצמי מה הוא חשב עד שאיבד את הכרתו, וזה מזעזע. אחרי שהגעתי למסקנה הזו מעולם לא שיתפתי את ההורים שלי בזה. אחרי מה שהם עברו זה היה עבורם מעל ומעבר. אמא לקחה את הכל על עצמה".

המילים של יורם גורמות לשתיקה כבדה. אחרי מספר שניות הוא פונה לביזר: "אני מאוד מעריך את כל מה שעשית, כי לפחות עכשיו יש לי פרספקטיבה מה קרה פה. זה שעשינו את המסע הזה איתו כי רצינו לדעת מה קרה, וליווינו אותו מלמטה בדרך לכאן וידענו מה הוא עשה עד שהוא נפגע. זה מאוד חשוב לי ואני מודה לך על זה. אני רק רוצה לדעת מתי זה קרה ואיך זה קרה. מה שדני מסביר זה הגיוני. דני נפצע, יואל ניסה להרים אותו וחטף את הפגיעה, ואני יכול לדמיין את זה. גם הצורה שבה הקליע הגיע ופגע בלחי ונכנס לחזה זה באמת ככה, זה הגיוני".

ביזר: "זה היה צרור. אני לא רוצה לתאר תיאורים פלסטיים עכשיו".

שוב משתררת שתיקה, ואז יורם אומר: "למה, יש לך משהו שעוד לא סיפרת? פרטים נוספים?".

ביזר: "אם אתם רוצים, אני אגיד לכם מה שראיתי. כשהצרור נורה הוא עבר מעליי, ואז הלחי של יואל עפה. זה מה שאני ראיתי. לא ראיתי את הפגיעה בחזה. הוא עף אחורה ואמר 'אני נחנק' והחל לחרחר. אמרתי לו שידחוף אצבע לחור הכניסה, אבל לא חשבתי באותו רגע שיש גם חור יציאה. ככה זה היה המון זמן, המון זמן. אני מתאר לי שגם אז הבנתי שהזמן משחק לרעתו. עד שבאו לפנות אותנו זה היה לפחות שעתיים אחר כך".

גילי: "אני יודעת שלבית החולים הוא לא הגיע חי".

בעקבות יואל. מימין: ביזר, פופוביץ', יורם זבדי, גילי סתיו ויואל פופוביץ' שנקרא על שם יואל זבדי (לחצו - להגדלת הצילום)

בעקבות יואל. מימין: ביזר, פופוביץ', יורם זבדי, גילי סתיו ויואל פופוביץ' שנקרא על שם יואל זבדי (לחצו – להגדלת הצילום)

הסתירה בין העדויות של ביזר לזו של פופוביץ' נותרת בעינה. אני שואל את יורם אם הפצע נותר פתוח גם אחרי הביקור המקיף כעת. הוא אומר שכן, ועובר לספר על הטראומה שעברה אמו. "היא היתה בשוק נוראי. ההורים שלי לעולם לא התאוששו. מכה כזו להורים אי אפשר לתאר. ואפילו שהיו להם אחר כך שלושה יואלים זה לא עזר. לפחות אבא שלי זכה לראות את הנכד. כמה שבועות אחרי שיואל מת קיבלנו מכתב שהוא התקבל לאוניברסיטת ת"א. את המכתב הזה אמא פתחה, ואין לתאר את מה שעבר עלינו. הבית פשוט התמוטט. זה אכזרי בצורה שאי אפשר לתאר".

יורם ממשיך: "אני מבין שזו מלחמה ושבקרב עושים טעויות, וכולם יודעים שהיתה פה איזושהי טעות וזה לא היה צריך לקרות. ואני רוצה להגיד קצת פוליטיקה: שאם צריך למנוע עוד אסונות כאלה כמו מה שאנחנו עברנו, אם נצטרך להגיד שלום למקום הזה ושיילך חזרה לסורים – אני הראשון שיברך על זה. כי אנשים מאוד גיבורים, אבל כשכזו חוויה נופלת עליך ולעולם לא עוזבת אותך, אין מחיר לזה. היום יואל היה צריך להיות בן 66 ואני כל החיים חושב איך הוא היה, איזו משפחה היתה לו, איזה נכדים. כל החיים שלנו נזרקו לגמרי אחרי שקיבלנו את הפגז הזה. והוא – מה איתו? איך הוא? איזה איש הוא? בחור בקושי בן 20, מה הוא ידע על החיים? והוא לא היחידי. כמה אלפים יש לנו כאלה?".

פופוביץ': "יורם, אני חייב להגיד שברגע שנפצעתי זה כמו ברזל שמכה בברזל, ומה שעבר לי בראש באותו רגע היה – זה הכל? עוד לא עשיתי כלום בחיים שלי".

יורם: "אני אמנם ישראלי שחי בארה"ב, אין לי רצון וזכות לבקר פוליטיקה ישראלית, אבל שלא יספרו לי סיפורים. אני חי את זה כל יום כשאני קם בבוקר ורואה את האבנים שאני אוסף מפה אצלי בחדר השינה. וכל יום אני אומר לעצמי אסור לי לשכוח, אסור לשכוח. וכל התקווה שיש לי עכשיו שהדור הבא שלנו, הילדים שלי ושל גילי ימשיכו את זה, כי אנחנו לא נהיה פה כל החיים, אבל צריך להעביר את זה הלאה. שלא ישכחו שאנשים בני 20 נהרגו פה".

שיר שכתב יואל זבדי במהלך שירותו, ב-1966

"אנשים רוצחים את השלום". שיר שכתב יואל זבדי במהלך שירותו, ב-1966 (להגדלה – לחצו)

מודעות פרסומת

20 מחשבות על “הפצע נשאר פתוח

  1. תאור מדויק של ביקורנו התל. כתוב בצורה מקצועית, מרגשת ומכבדת.
    אני אסיר תודה לשלמה!
    יורם זבדי, קליבלנד אוהיו.

  2. שלמה,

    שא תודה עבור טרחתך בתיעוד.

    ולדני,

    קבל הצדעה על גיוס הכוחות לקיומו של המסע הכה טעון.

    כמה הערות:

    בכותרת: "תוך כדי ניסיון לחלץ את מפקדו הפצוע דני ביזר", ובפנים: "מ"מ מחלקה בפלוגה א' בגדוד 12 ומפקדו של זבדי". בהמשך מספר דני: "אני הייתי מפקד מחלקה בפלוגה א', קילמן ופופוביץ' היו חיילים שלי … גם יואל עלה מפה, הוא וחבריו עזבו את הזחל"מים על דרך ההטיה. המ"פ ורדי עלה מכאן למוצב הדרומי, קרינסקי לצפוני, יואל ויוסי רימר נשארו כאן. רימר המקלען ירה על המוצב. למה יואל נשאר כאן ולא עלה קודם אני לא יודע, אבל זה המצב". משהו לא מסתדר בתיאור הזה, אבל כשקוראים את הדברים שכתב דני עצמו, כאן –
    http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=542422#post4378843
    וכאן –
    http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=542422#post4440044
    רואים שבמקור השתייך יואל למחלקה אחרת, זו שבראשה עמד שמואל מוראד שעלה עמה (עם המ"פ ורדי) אל המוצב עוד לפני שהגיעו דני והחיילים ממחלקתו (ולכן דני לא יודע למה גם יואל נשאר למטה, כי כאמור, במקור יואל לא היה במחלקתו. מוראד אינו זוכר). המג"ד פגש את יואל (ואת יוסי רימר) עוד לפני שהגיעו למקום דני וחייליו, והוא, המג"ד, הורה לו (וליוסי) להצטרף אל דני, שמכאן ואילך היה "מפקדו".

    "דב-יואל (שמו המקורי של יואל זבדי)". לפי הרישומים, שמו הפרטי הורכב משני השמות בסדר זה: יואל דוב.

    בכיתוב לתמונה: "מאובק ומחוייך, בחופשה האחרונה שלו בחיק משפחתו". מאובק? אלה נראים מדי א' חורפיים (עובדה שגם מערערת את הקביעה שהתמונה צולמה בחופשה האחרונה. בפ"ת לא לובשים בגדים כאלה באביב).

    קראתי כמה פעמים את התיאור:

    "לפי דני, יואל נפצע כשהוא ניסה להרים אותו, ולפי דוד יואל היה בריא וחבש אותו אחרי שהוא נפצע"

    "אני מכיר את שתי הגירסאות, אבל זה לא מתיישב לי. קיוויתי שהיום זה יתיישב. מה שדני מספר בהחלט הגיוני, ומצד שני הלב שלי עם מה שמספר פופוביץ' … והרגשות שלי נוטים להיות איתו, אבל ההיגיון עם דני, וזה לא מסתדר לי, לא מסתדר לי"…

    "הסתירה בין העדויות של ביזר לזו של פופוביץ' נותרת בעינה"

    – ולא הצלחתי לעמוד על חילוק משמעותי וסתירה בין "שתי הגרסאות". דני הרי מספר ש"לקח משהו כמו 20 דקות שהייתי פה פצוע ואז יואל בא לכיווני", כך שמדוע שלא נניח שבזמן הזה [כמה זמן לוקח לחבוש? אולי פחות מ-20 דקות] יואל חבש את דוד, לא בטווח ראייתו של דני השרוע בתעלה. איפה הבעיה?

    חבל שבתמונות שפורסמו (מן הסתם ישנן תמונות נוספות) לא רואים את התעלה עצמה והכניסה אליה מכיוון כניסת הכח, קרקע התעלה, דפנותיה, כדי שנוכל לראות מה עומקה כיום ובמה היא התמלאה. האם עלתה אצל מישהו המחשבה/הצעה לשחזר את התעלה הזו לעומקה המקורי?

    עדותו של דוד פופוביץ' אינה ברורה לקורא: "הוא זוכר שזה קרה דווקא בתעלה סמוכה", כלומר, שהכניסה לא הייתה לתעלה עליה מצביע דני, אלא לתעלה אחרת? איזו?

    והאם בסופו של דבר הצביע דוד פופוביץ' על המקום שלדבריו ראה בו את המג"ד נופל? (כנראה שאת זה בדיוק רצה דני לבדוק, כמופיע בכתבה: "ביזר מופתע לשמוע שפופוביץ' ראה בעיניים איך המג"ד נהרג. הוא מבקש להתקדם לכיוון המוצב הצפוני דרך אחת התעלות". לא ברור לי האם הבדיקה בוצעה בסופו של דבר).

    חסר גם תיאור המקום בו שכב יוסי רימר פצוע בתעלה, אך אולי פרט זה נשמר לדיווח על הנסיעה הבאה לתל (שבה "רימר יבוא לכאן בקרוב ויעזור לנו קצת"). נחכה בסבלנות.

    • אכן מפקדו הישיר של זבדי היה מוראד. אבל בשטח באותו רגע נוצר מצב שזבדי חבר לכוח של ביזר ולכן ספציפית לאותה נקודת זמן ושטח – ביזר היה המפקד.

      פופוביץ' הצביע על הנקודה שבה ראה את המג"ד נופל, במרכז המוצב הצפוני, דבר התואם לעדויות של אחרים (חמווי) לגבי מקום נפילתו של קליין.

  3. הלואי וירבו בצה'ל מפקדים כמו ביזר שלא שוכחים את הלוחמים שלהם וגם אחרי יובל שנים חשים חובה מוסרית לסגור פינה בחייהם ולתת כבוד למשפחה שכולה. זה המעט שניתן לעשות ובתקופה זו הצינית והמתפשטת מערכיה זה לא דבר של מה בכך.
    כל הכבוד!!

  4. דני, תבוא על הברכה.
    וגם אתה שלמה, העושה מלאכת קודש.
    כאבן של המשפחות השכולות עמוק מיני מצולה וארוך מנצח.
    כאבכן- כאבנו.

  5. סיפור מעורר רושם ומרגש. עושה לי חשק לעשות ביקרו במקום וללכת בעקבות הלוחמים. שום מחווה כזאת או אחרת לא תרפא את פצעי השכול אבל אי אפשר שלא להצדיע למעשה נאצל של מפקד למשפחה. ישר כוח.

  6. שלמה היקר. תודה . תודה על התיאור המוגע ללב,ועל התיעוד המפורט של היום האחרון בחייו של אחי יואל. עבודת הקודש שלך מנציחה את זכרו ועוזרת לנו ….גילי סתיו.

  7. בקשר ל"מפקד מחלקתו" המוזכר גם כאן (וככותבי למעלה שבמקור השתייך יואל למחלקה אחרת, אלא שבמהלך הקרב ובהוראת המג"ד הצטרף אל דני שמכאן ואילך היה "מפקדו"), אעיר כי גם גם "מפקד גדודו", בזמן הקרב, לא כתב את המכתב האמור, משום שכבר לא היה אז בעולם. אולי הכוונה למי שמילא את מקומו (מיהו? הסמג"ד זהר נוי הרי נפצע די קשה), או אולי היה זה מפקד פלוגתו, אהרן ורדי.

    בתחילה תמהתי למה סיפרו (מישהו מהמשפחה בשעתו?) שהוא נפגע מצלף, כאשר מי שהיה קרוב אליו באותם רגעים וביקר אצל המשפחה חודש אחרי המלחמה (כמסופר בכתבה) מספר על צרור שנורה מתוך התעלה, במרחק של כ10-15 מ'. אך שוב בדקתי בתיאורו של מגד – ע"פ דברים ששמע מדני שבוע אחרי המלחמה – והוא כותב: "יואל זבדי ניגש אליו והתחיל לגרור אותו. מן העמדות צלפו אש. דני הזהיר את יואל לבל יתרומם בגררו אותו, אך הלה לא שעה לאזהרתו. צלף סורי פגע בו בלחי ובחזה" [לא ברור לי מדוע אזהרה זו לא מופיע בדברים שכתב דני לאחרונה, ולא בסיפור הדברים המתואר בכתבה].

    עוד כתב מגד: "דני צירף אליו שנייים ממחלקתו של שמואל, שנשארו ליד הזחל"ם שלהם ונכנס לתוך הערוץ המפריד בין היעד הצפוני והדרומי". מתיאור זה אפשר להבין שליד הזחל"ם פגש בהם דני, וביחד הלכו לעבר הערוץ. אלא שלפי תיאורו של דני, השניים אמנם נשארו ליד הזחל"ם, אך זה היה עוד לפני שפגש בהם. בשלב מסויים התקדמו השניים לעבר התל [ואולי המג"ד הוא שהורה להם לעשות זאת?] שם, בתחילת הערוץ הנ"ל, פגש בהם דני כשהם עומדים ביחד עם המג"ד, הוא שהורה להם להצטרף אל דני וחייליו.

    בכתבה כאן מובא: ""מפה ירית את הפצצה", אומר ביזר לפופוביץ', האיש עם הבזוקה. "היה רגע אחד של שקט, זרקתי רימון ורצנו פנימה לתעלה." – חסר כאן הסבר מדוע ולהיכן נורתה פצצת הבזוקה. דני עצמו כתב: "באותו רגע נפתחה עלינו אש מהמצדית העליונה בשלוחה הצפונית. רצנו קדימה וקפצנו לתוך בור תחמושת של הסורים. ירינו פצצת בזוקה לעבר המצדית ורצנו לכיוון התעלה שלתוכה נכנסו הסורים."

    אותו "בור תחמושת" מתואר כבר אצל מגד כ"עמדה של טנק" [עמדה ריקה], ומגד כותב: "קפץ עם אנשיו לעמדה של טנק ופתח עליהם באש", עליהם – על שני הסורים שראה קודם נמלטים. מגד אינו מזכיר את האש שנפתחה מהמצדית העליונה, אלא: "באותו רגע נפתחה עליהם אש מהתעלה הצפונית, ממול. הבזוקאי ירה פצצה לעבר התעלה ומייד קמו הוא ואנשיו ורצו לעברה. דני נכנס ראשון לתוכה ואחריו עוד שני חיילים".

    כלומר, הכניסה אל התעלה הזו הייתה מפני שממנה נורתה אליהם האש.

    כותב דני: "חייל סורי הופיע בהמשך התעלה. בו זמנית יריתי לכיוונו והוא גילגל אלי רימון". בכתבה הזו הוא מספר: "התקדמנו פה, רצנו עשרה או 15 מטר, יש שם תעלה שמסתעפת, עמד שם סורי, הוא זרק עלינו רימון, יריתי אליו, לא יודע אם פגעתי בו".

    ואילו אצל מגד פרט נוסף, על סורי נוסף: "שני חיילים סוריים באו למולם, אחד מהם נורה מייד ונפל, השני הספיק לשלוף רימון ולזרוק לעבר הבאים".

    ממשיך מגד: "דני דחף את שני החיילים שעימו אל מחוץ לתעלה והוא עצמו קפץ אל הדופן". בכתבה כאן: "לא יכולנו לקפוץ החוצה כי התעלה היתה עמוקה". אולי דני יזכור כעת האם ה"קפץ אל הדופן", שעליו כתב מגד, מתאר נסיון לקפוץ החוצה?

    מספר דני: "מיד כשנפצעתי יוסי קילמן, רימר ודוד נכנסו חזרה לתוך התעלה". בכתיבתו הוא מודיף על כך פרט נוסף: "רב"ט יוסי קילמן התעשת מיד וצעק "אחרי"". אצל מגד מופיע פרט נוסף: "לאחרים הורה דני להיכנס לתעלה השמאלית ולחסום אותה". לא ברור לי מי נכנס אל אותה תעלה שמאלית [האם זבדי היה אחד מהנכנסים?] ומה מצבה של אותה תעלה שמאלית כיום.

    בהמשך תיאורו של מגד, בין איזכור נפילתו של יוסי קילמן לפציעתו של יוסי רימר, מופיע: "משה פנקס נהרג". איך ואיפה, לא ברור לי.

    על שאירע אחר הפגיעה בזבדי כותב דני: "גררתי את עצמי חצי מטר מהפתח", ובכתבה כאן מובא שסיפר: "הייתי פצוע, לא יכולתי לירות, אז התגלגלתי מפה להנה [כאן הצביע דני לנוכחים על המקום. איני יודע מה המרחק מפתח התעלה, והאם אותה שוחה, המוזכרת אצל מגד להלן, קיימת עד היום ועליה הצביע דני]", שם שכב, עד שמאוחר יותר "משה הראל העלה אותי על גבו והוריד אותי למרגלות התל".

    ואילו אצל מגד מסופר על חילוצו של דני: "הוא החל להתגלגל למטה עד שנפל לתוך שוחה. שני חיילים חסמו שתי תעלות ודני עצמו חסם את השלישית. אחד המ"כים קפץ אליו, הרימו וגררו לשטח מת. לשם הגיע בינתיים זחל"ם, לפנות את הפצועים". כאן, כך נראה לי, יש אי-בהירות. אחרי שהתגלגל מהמקום עדיין חסם דני תעלה? ומי הם השניים שחסמו את שתי התעלות האחרות?

    ועוד: המ"כ שהגיע לאזור, יצחק חמאווי (גרנות. שבכתבה מובא שסיפר על הגעתו אל הפצועים: " אחד מהם העמיס על גבו"), לא הוא שהרים את דני, לפי זכרונו של האחרון, אלא משה הראל, מי שהיה קצין-הקישור-הארטילרי.

    לאור הנ"ל נמצא שאצל מגד נפלו גם שיבושים, ויש לזכור זאת כשקוראים בכתבה שדוד פופוביץ' טוען (בתגובה לדברי דני: "רימר ודוד נכנסו חזרה לתוך התעלה"): "אני לא זוכר את רימר, היינו רק אני וקילמן", ודני טוען כנגדו: "אני זוכר שברגע שנפצעתי קילמן לא חיכה, הוא תוך אפס זמן נכנס חזרה לתוך התעלה, ואיתו לא היה רק דוד אלא גם רימר. זה מה שסיפרתי לאהרון מגד בבית החולים רמב"ם שבוע אחרי המלחמה".

    אולי רימר יוכל לשפוך אור על העניין. דני הרי כותב עליו (כדלהלן) שהוא "נשאר בתעלה" [מהקשר הדברים נראה שהוא מדבר על אותה תעלה אליה נכנסו בתחילה], פצוע.

    על כל פנים, בקשר למשפט שכתב דני: "אחר כך הסתבר שיוסי קילמן נהרג מצרור שירה בו סורי מהתפצלות התעלה. רב"ט יוסי רימר ופופוביץ' נפגען מרימון יד. יוסי רימר נשאר בתעלה כשכף רגלו כמעט כרותה" – ייתכן ודני עדיין זוכר איך "הסתבר" לו אח"כ ממה נהרג קילמן,

    [וראו גם כאן –
    http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=542422#post4383174
    שכותב דני שזו השערה שלו: "לפי מה שאני משער גם מכאן נורה רב"ט יוסי קילמן ז"ל כאשר חלף הלאה בתעלה הניצבת"]

    אלא שכעת מתברר, מעדותו של דוד פופוביץ' שהיה סמוך לקילמן, שהוא לא נהרג מצרור, אלא מרימון. כך: "אני לא זוכר את רימר, היינו רק אני וקילמן. אמרתי לו בוא נעלה למעלה ונראה מאיפה זרקו את הרימון ונזרוק גם אנחנו ונשתק אותם. וברגע שעלינו קיבלנו רימון. קילמן נפגע קשה ואני עפתי לתעלה. קילמן בעצם נהרג לידי, הוא ספג את רוב הרימון".

    אגב, בכותרת ההודעה שקישורה למעלה, כותב דני: "התפצלות התעלה לכיוון הפיל בוקס הצפוני ממנו השליכו רימון לעברי". וכעת הענין לא ברור לי: האם הרימון שנזרק עליו הושלך מהפיל בוקס הצפוני? והרי לעיל הובא שגלגל אותו חייל סורי שעמד כמה מטרים לפניהם בתוך התעלה? האם מדובר על רימון אחר? מה היו תוצאות התפוצצותו?

    דני, כתבתי כל זאת רק במטרה לבירור העניין. ייתכן וההסתבכות שלי נובעת מאי-הכרת כל הפרטים. אך בכתבה העוסקת בפירוטם, מתוך כוונה שהקוראים יבינו את הדברים, ובצירוף הודעה על תוכנית להמשך הבירור (כאמור: "רימר יבוא לכאן בקרוב ויעזור לנו קצת"), חשבתי שיהיה נכון לפרסמם.

    שבוע טוב!

    • [סליחה, אך את דבריי בהודעה האחרונה יש להתחיל לקרוא אחרי הקטע הבא:]

      מהנכתב עליו באתר יזכור:
      http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=46431

      "נפל יואל-דוב בקרב שנערך בתל-אל-פאחר על רמת הגולן, כאשר פגע בו כדורו של צלף והוא מנסה אז להציל את מפקד מחלקתו שנפצע ולחלצו מתוך התעלה – וזאת ללא פקודה. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. מפקד גדודו כותב במכתב תנחומיו למשפחה שהוא היה נאמן ומסור לגדוד ולמדינה וכי מעולם לא נרתע ולא היסס לבצע את הקשה שבמשימות, כי הוא היה ממלא הכל בחירוף נפש ובמסירות עילאית."

    • רס"ן חיים יפרח מונה עוד בערב ה-9 ביוני, מיד לאחר הקרב, למג"ד 12 ע"י המח"ט.
      מילא את התפקיד במשך זמן קצר מאוד (נדמה לי כחודשיים).

    • שמואל"ק,
      תודה על ההערות והארות.
      אני היחיד שראה לצערי את רגע הפגיעה ביואל ז"ל.
      אני מצטער שמפקדי לא שאלו אותי בזמנו על מה שאירע לכוח שהיה בפיקודי.
      להלן תשובתי בגוף הטקסט:
      שמואל"ק> בכתבה כאן מובא: ""מפה ירית את הפצצה", אומר ביזר לפופוביץ', האיש עם הבזוקה. "היה רגע אחד של שקט, זרקתי רימון ורצנו פנימה לתעלה." – חסר כאן הסבר מדוע ולהיכן נורתה פצצת הבזוקה.
      דני> הפצצה נורתה כדי לשתק את הירי מכיפת המוצב שבלט גם מהואדיון.
      שמואל"ק> דני עצמו כתב: "באותו רגע נפתחה עלינו אש מהמצדית העליונה בשלוחה הצפונית. רצנו קדימה וקפצנו לתוך בור תחמושת של הסורים. ירינו פצצת בזוקה לעבר המצדית ורצנו לכיוון התעלה שלתוכה נכנסו הסורים."

      אותו "בור תחמושת" מתואר כבר אצל מגד כ"עמדה של טנק" [עמדה ריקה],
      דני> הייתי שם בזמן האחרון וה"בור" נראה כעמדה של תותח ולא בור תחמושת. הוא קטן מדי עבור טנק. ומגד כותב: "קפץ עם אנשיו לעמדה של טנק ופתח עליהם באש", עליהם – על שני הסורים שראה קודם נמלטים.
      דני> "האשמה" עלי ולא על מגד כי כך אמרתי לו
      שמואל"ק> מגד אינו מזכיר את האש שנפתחה מהמצדית העליונה, אלא: "באותו רגע נפתחה עליהם אש מהתעלה הצפונית, ממול. הבזוקאי ירה פצצה לעבר התעלה ומייד קמו הוא ואנשיו ורצו לעברה. דני נכנס ראשון לתוכה ואחריו עוד שני חיילים".
      דני> אני מניח שמגד כתב את אשר אמרתי. מאידך, אני בטוח שירינו את הפצצה לעבר המצדית ולא לעבר התעלה (אם זה חשוב).

      שמואל"ק> כלומר, הכניסה אל התעלה הזו הייתה מפני שממנה נורתה אליהם האש.
      דני> בשלב זה נורתה אש רק מכיפת המוצב. נכנסנו לתעלה כי לשם ברחו שני הסורים.

      שמואל"ק> כותב דני: "חייל סורי הופיע בהמשך התעלה. בו זמנית יריתי לכיוונו והוא גילגל אלי רימון". בכתבה הזו הוא מספר: "התקדמנו פה, רצנו עשרה או 15 מטר, יש שם תעלה שמסתעפת, עמד שם סורי, הוא זרק עלינו רימון, יריתי אליו, לא יודע אם פגעתי בו".

      ואילו אצל מגד פרט נוסף, על סורי נוסף: "שני חיילים סוריים באו למולם, אחד מהם נורה מייד ונפל, השני הספיק לשלוף רימון ולזרוק לעבר הבאים".
      דני> יתכן שאז זכרתי טוב יותר והיה גם סורי שני.

      ממשיך מגד: "דני דחף את שני החיילים שעימו אל מחוץ לתעלה והוא עצמו קפץ אל הדופן". בכתבה כאן: "לא יכולנו לקפוץ החוצה כי התעלה היתה עמוקה".
      דני> בוודאות נסוגותי לפתח התעלה ולא קפצתי מעל הדופן ושם אירע הפיצוץ שפצע אותי.
      שמואל"ק> אולי דני יזכור כעת האם ה"קפץ אל הדופן", שעליו כתב מגד, מתאר נסיון לקפוץ החוצה?

      מספר דני: "מיד כשנפצעתי יוסי קילמן, רימר ודוד נכנסו חזרה לתוך התעלה". בכתיבתו הוא מודיף על כך פרט נוסף: "רב"ט יוסי קילמן התעשת מיד וצעק "אחרי"". אצל מגד מופיע פרט נוסף: "לאחרים הורה דני להיכנס לתעלה השמאלית ולחסום אותה". לא ברור לי מי נכנס אל אותה תעלה שמאלית [האם זבדי היה אחד מהנכנסים?] ומה מצבה של אותה תעלה שמאלית כיום.
      דני> האחרים הם המ"כ אלקה ומ"כ נוסף שאת שמו אינני זוכר. התעלה השמאלית מבלבלת אותי כיום מפני שיש במקום שתי תעלות סמוכות מקבילות, האחת שאליה אני מתיחס והשמאלית היא מימין ולא משמאל לתעלה אליה נכנסנו. אולי בביקורו של יוסי רימר אפשר יהיה לברר אם הכתוב אצל מגד שגוי או שאני טועה כיום.

      בהמשך תיאורו של מגד, בין איזכור נפילתו של יוסי קילמן לפציעתו של יוסי רימר, מופיע: "משה פנקס נהרג". איך ואיפה, לא ברור לי.
      דני> זה אכן בילבול ולא שייך לסיפור של קילמן ורימר. פנקס ז"ל היה בכוח של קרינסקי ז"ל ונהרג על כיפת המוצב הצפוני.

      על שאירע אחר הפגיעה בזבדי כותב דני: "גררתי את עצמי חצי מטר מהפתח", ובכתבה כאן מובא שסיפר: "הייתי פצוע, לא יכולתי לירות, אז התגלגלתי מפה להנה [כאן הצביע דני לנוכחים על המקום. איני יודע מה המרחק מפתח התעלה, והאם אותה שוחה, המוזכרת אצל מגד להלן, קיימת עד היום ועליה הצביע דני]", שם שכב, עד שמאוחר יותר "משה הראל העלה אותי על גבו והוריד אותי למרגלות התל".
      דני> "השוחה" היתה קפל קרקע קטן בעומק של אולי 15 ס"מ. היום אני לא מזהה במקום שקע אבל השטח מכוסה בסבך של קוצים.

      ואילו אצל מגד מסופר על חילוצו של דני: "הוא החל להתגלגל למטה עד שנפל לתוך שוחה. שני חיילים חסמו שתי תעלות ודני עצמו חסם את השלישית.
      דני> השוחה היא אותו קפל קרקע במרחק חצי מטר מפתח התעלה. לא ברור לי מה היא התעלה השלישית.
      מגד> אחד המ"כים קפץ אליו, הרימו וגררו לשטח מת. לשם הגיע בינתיים זחל"ם, לפנות את הפצועים".
      דני> זו קפיצה בזמן של יותר משעתים. "אחד המ"כים" הוא יצחק חמווי שהופיע במקום בערך בשש וחצי עם דימדומים.
      שמואל"ק> כאן, כך נראה לי, יש אי-בהירות. אחרי שהתגלגל מהמקום עדיין חסם דני תעלה? ומי הם השניים שחסמו את שתי התעלות האחרות?
      דני> שוב סדר האירועים אינו מדויק. בתחילה הייתי מול פתח התעלה חשוף עדין לירי מתוך התעלה. בפועל לא חסמתי את הסורים כיוון שלא הייתי מסוגל לירות. למזלנו הם לא ידעו את זה.
      אח"כ היה הניסיון של יואל ז"ל למשוך אותי מפתח התעלה. לאחר מכן הוריתי לאלקה לחסום את התעלה ואני התגלגלתי חצי מטר אחורה לא חסמתי את התעלה גם בגופי.

      שמואל"ק> ועוד: המ"כ שהגיע לאזור, יצחק חמאווי (גרנות. שבכתבה מובא שסיפר על הגעתו אל הפצועים: " אחד מהם העמיס על גבו"), לא הוא שהרים את דני, לפי זכרונו של האחרון, אלא משה הראל, מי שהיה קצין-הקישור-הארטילרי.
      דני> נכון

      לאור הנ"ל נמצא שאצל מגד נפלו גם שיבושים, ויש לזכור זאת כשקוראים בכתבה שדוד פופוביץ' טוען (בתגובה לדברי דני: "רימר ודוד נכנסו חזרה לתוך התעלה"): "אני לא זוכר את רימר, היינו רק אני וקילמן", ודני טוען כנגדו: "אני זוכר שברגע שנפצעתי קילמן לא חיכה, הוא תוך אפס זמן נכנס חזרה לתוך התעלה, ואיתו לא היה רק דוד אלא גם רימר. זה מה שסיפרתי לאהרון מגד בבית החולים רמב"ם שבוע אחרי המלחמה".

      אולי רימר יוכל לשפוך אור על העניין. דני הרי כותב עליו (כדלהלן) שהוא "נשאר בתעלה" [מהקשר הדברים נראה שהוא מדבר על אותה תעלה אליה נכנסו בתחילה], פצוע.

      על כל פנים, בקשר למשפט שכתב דני: "אחר כך הסתבר שיוסי קילמן נהרג מצרור שירה בו סורי מהתפצלות התעלה. רב"ט יוסי רימר ופופוביץ' נפגען מרימון יד. יוסי רימר נשאר בתעלה כשכף רגלו כמעט כרותה" – ייתכן ודני עדיין זוכר איך "הסתבר" לו אח"כ ממה נהרג קילמן,
      דני> אני מנסה להיזכר ולא מצליח

      [וראו גם כאן –
      http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=542422#post4383174
      שכותב דני שזו השערה שלו: "לפי מה שאני משער גם מכאן נורה רב"ט יוסי קילמן ז"ל כאשר חלף הלאה בתעלה הניצבת"]

      אלא שכעת מתברר, מעדותו של דוד פופוביץ' שהיה סמוך לקילמן, שהוא לא נהרג מצרור, אלא מרימון. כך: "אני לא זוכר את רימר, היינו רק אני וקילמן. אמרתי לו בוא נעלה למעלה ונראה מאיפה זרקו את הרימון ונזרוק גם אנחנו ונשתק אותם. וברגע שעלינו קיבלנו רימון. קילמן נפגע קשה ואני עפתי לתעלה. קילמן בעצם נהרג לידי, הוא ספג את רוב הרימון".
      דני> זה מה שדוד זוכר ונחכה לדבריו של רימר. מכל מקום יש בפנינו רק זיכרונות ומעט דברים כתובים שגם מהימנותם קטנה מ- 100%.

      אגב, בכותרת ההודעה שקישורה למעלה, כותב דני: "התפצלות התעלה לכיוון הפיל בוקס הצפוני ממנו השליכו רימון לעברי". וכעת הענין לא ברור לי: האם הרימון שנזרק עליו הושלך מהפיל בוקס הצפוני?
      דני> לא, הרימון הושלך מפתח התעלה המובילה לפילבוקס.
      שמואל"ק> והרי לעיל הובא שגלגל אותו חייל סורי שעמד כמה מטרים לפניהם בתוך התעלה? האם מדובר על רימון אחר? מה היו תוצאות התפוצצותו?
      דני>מדובר באותו רימון שפצע אותי.

      שמואל"ק> דני, כתבתי כל זאת רק במטרה לבירור העניין.
      דני> אני מאד מעריך את השאלות שלך כיוון שבעזרתן ניתן לא רק לברר פרטים קטנים שלכאורה אינם חשובים אלא גם את הסיפור הכולל.
      שמואל"ק> ייתכן וההסתבכות שלי נובעת מאי-הכרת כל הפרטים.
      דני> אם לך שאתה מומחה הדברים לא ברורים על אחת כמה וכמה לקורא "המתחיל". ולכן ע"י מתן תשובות נוכל להבהיר את התמונה. אני מגיע גם למסקנה שיש לכתוב הסבר קצר מאד על כל הקרב לפי סדר האירועים בליווי תמונות רבות של המיקום של כל אירוע.
      שמואל"ק> אך בכתבה העוסקת בפירוטם, מתוך כוונה שהקוראים יבינו את הדברים, ובצירוף הודעה על תוכנית להמשך הבירור (כאמור: "רימר יבוא לכאן בקרוב ויעזור לנו קצת"), חשבתי שיהיה נכון לפרסמם.

      שבוע טוב!

      • קראתי, תודה.

        כאשר יגיד מועד הבירור עם יוסי רימר, כדאי יהיה לזכור לשאול אותו כמה זמן לדעתו הוא (כמקלען) נשאר ליד הזחל"ם (לחפות על המחלקה המסתערת) ואיך ידע על איזה תל לירות (הדרומי או הצפוני, שהרי המחלקה התפצלה).

        אם ישיב שירה לעבר מקור האש, האם זוכר אם זה היה מהדרומי או מהצפוני?

        ייתכן שהסיבה לכך שיואל זבדי הי"ד נשאר איתו, הייתה ע"פ הוראה שקיבל, כדי שיוסי לא ישאר לבד בשטח. אמנם, ראיתי שכתבת ב'פרש' שיוסי היה "מקלען קידמי", ואם הבנתי כוונתך הרי שבמחלקה הזו, של שמואל מוראד, הוא, יוסי, היה זה שהחזיק במקלעון אפ אנ (והשאר ברובי אפ אנ רגילים, והמפקדים בעוזים). והיות ואני קורא שבכל זחל"מ היה גם מקלע (מחובר אליו?) חשבתי שאולי יואל קיבל הוראה לחפות עם המקלע הזה, של הזחל"מ, וכך, אחד מהם ירה על הדרומי ואחד על הצפוני. שוב ראיתי שבהודעה נוספת ב'פרש' כתבת בשם יוסי: "רימר משער שנשאר ליד המקלע בזחל"ם", ולפי זה צריך להחליף: יוסי במקלע הזחל"ם, ויואל (אולי) במקלעון (של יוסי?).

        אגב, מי היה המקלען במחלקה שלך? האם הגיע עם הקבוצה שאיתך אל התל? האם חשבת להשאירו לחיפוי?

        ובחזרה לבירור אצל יוסי: באיזה שלב ולמעלה עזב את הזחל"ם? לכאורה, עשה זאת (עם יואל) כשראו שהחבר'ה ממחלקתם כבר הגיעו למעלה (לדרומי ולצפוני). ואז השאלה הבאה: האם מעצמם החליטו להתקדם אל עבר התל (האם ניתנה להם קודם פקודה כזו? אם כן, לאיזה משני הצדדים היו אמורים לעלות?), ושם בתחילת הערוץ (שבין הצדדים) פגשו את המג"ד (וקצת אח"כ אתה הגעת עם חייליך),

        או, אפשרות שכדאי לברר, שהם נשארו בזחל"ם והמג"ד הגיע לשם (עם הקש"א, שלדבריך אינו זוכר היטב את הארועים בקרב) ופקד עליהם להצטרף אליו לכיוון התל. מכמה סיבות נראה יותר הגיוני שכך היה, היינו, שהמג"ד לא הלך ישר (אחרי שהזחל"ם שלו נפגע) לכיוון התל, אלא חזר אל המקום שבו שאר הכוח היה אמור להגיע, ושם ראה את הזחל"ם (של מחלקת מוראד) עם שני חיילים וכו'.

        כך או כך, לכאורה היה צריך להיות משך זמן בו השניים (זבדי ורימר) התעכבו בתחילת הערוץ (לפי שתי האפשרויות הנ"ל, אם עד שפגשו שם את המג"ד והקש"א, או שהתעכבו שם בהליכתם מהזחל"ם עם הנ"ל), כי אם לא, לא מובן איך זה יתכן שראית אותם רק בתחילת הערוץ, ולא בכל הדרך לשם? הרי הלכתם באותה דרך!

        והשאלה המתבקשת: מה עשו שם, באותה התעכבות בתחילת הערוץ, עד שהגעת?

        עוד שאלה (שאולי כבר כתבת עליה באחת התגובות, אך מרוב פרטים כבר אינני זוכר…): בכמה זמן אתה מעריך את ההתעכבות שלך עם חייליך בדרך עד שהגעתם אל תחילת הערוץ? במילים אחרות: בכמה זמן הקדימה אותך ההסתערות של קרינסקי-ורדי-מוראד-ומחלקתו?

  8. ביום שישי האחרון, ראש חודש סיון, מלאו יובל שנים לקרב, ובמוסף 'מעריב' התפרסמה כתבה בעניינו, כאשר בין האמירות המעניינות נמצא המשפט הבא: "די, אחרי התחקיר המעמיק הוא מעוניין להחזיר את תל פאחר לבוידעם". אז לפני הבוידעם, ברצוני להספיק עוד עיון קצר בתחקיר ולהתעכב על אחד הפרטים הקטנים, פרט שנגענו בו לפני כשלוש וחצי שנים, בתגובות לפוסט זה (מס' 47 בבלוג).

    באותה כתבה ב'מעריב' סופר:

    "הקושי בירי באויב נשמע לו מוכר. באותו יום ארור הוא נקלע לאחת התעלות, ראה מולו חייל סורי ולא ירה. ההיסוס עלה לו בפציעה קשה מרימון שאותו לוחם זרק. “בדיעבד אני מצטער שלא יריתי", הוא אומר. “אפשר להסתכל עלי כנמושה, אפשר להצדיק, הרי אתה לא רגיל להרוג אנשים. בצבא הבריטי כן היו מרגילים. הכניסו לשקים חתולים או תרנגולות והיית צריך לדקור בכידון. או שזה מחשל או שהופך אותך לטומטום מוחלט … לא הייתי מסוגל להרוג אותו, ויכולתי. למה? לא יודע".

    יתכן וכתב 'מעריב' לא דייק במסירת הדברים, שלא כל כך מסתדרים, לא עם המסופר בעבר, כדלהלן, וגם לא עם המסופר לאחרונה, ממש באותו יום בו התפרסמה הכתבה, כאמור, במלאות יובל שנים לקרב (ואצטט מהסרטון שצולם בשטח, באותו מקום בתל-פאחר): "איך שנכנסתי לתעלה ראיתי סורי פה בפינה מצד שמאל, יריתי ופספסתי. הסורי גלגל לי לפה רימון". מסופר שבהחלט היה ירי. לא מוזכר כאן כל היסוס, כי אם פספוס.

    וכך נמצא במקורות הקודמים:

    כמה חודשים אחרי הקרב כתב אהרן מגד ב'במחנה' (הועתק בבלוג בפוסט מס' 294): "שני חיילים סוריים באו למולם, אחד מהם נורה מייד ונפל, השני הספיק לשלוף רימון ולזרוק לעבר הבאים". אז היה ירי, יעיל, ואחד מחיילי האוייב "נורה מייד ונפל", ואילו חייל שני, שלא נפגע, הוא שזרק את הרימון.

    וראו למעלה בתגובה לפוסט זה (3 בנובמבר 2013 בשעה 9:47) "יתכן שאז זכרתי טוב יותר והיה גם סורי שני", ולפני כן: "אני מניח שמגד כתב את אשר אמרתי".

    בהזדמנות זו אזכיר את ששמעתי מכבר מדוד פופוביץ' (הוא שעל-פי עדותו זוהתה התעלה בה נכנס הכוח, לא זו המצולמת בפוסט שלמעלה, אלא זו הנראית בסרטון מיום שישי האחרון) שהוא זוכר שאכן שכב שם, בתוך התעלה, חייל אוייב הרוג. כלומר, בעדותו זו יש אישור למסופר אצל מגד.

    לכניסה לתעלה המדוברת קדם אירוע, עליו סיפר כבר מגד: "לפתע ראה שני חיילים סורים גוררים ארגז תחמושת. נדהם, כיוון שסבור היה כי היעד מטוהר. קפץ עם אנשיו לעמדה של טנק ופתח עליהם באש. באותו רגע נפתחה עליו אש מן התעלה הצפונית ממול. הבזוקאי ירה פצצה לעבר התעלה ומיד קמו הוא ואנשיו ורצו לעברה". ובכן, ירי היה גם על שני חיילי האוייב שגררו את הארגז ("ופתח עליהם באש") עוד טרם כניסתם לתעלה (וראו בתגובה למעלה שפרט אחד אינו מדוייק בסיפור זה כפי שכתבו מגד, שכן "אני בטוח שירינו את הפצצה לעבר המצדית ולא לעבר התעלה").

    גם על-פי המסופר באוקטובר 2013 (בפוסט זה) היה ירי לעבר שני החיילים עם הארגז: "המ"מ רואה שני חיילים סורים סוחבים ארגז, כנראה של רימונים. הוא יורה לעברם, הם זורקים את הארגז ובורחים".

    באותה הזדמנות סופר על שקרה אח"כ בתוך התעלה, כאשר חייל אוייב "זרק עלינו רימון, יריתי אליו, לא יודע אם פגעתי בו". במילים אחרות: הענין בספק. אין ודאות של פספוס.

    גירסה שונה לגבי השניים עם הארגז התפרסמה קודם לכן, בפברואר 2013, אז נכתב: "הבחנו בשני חיילים נושאים ארגז תחמושת. לא ידעתי האם אלו חיילים שהצטרפו לגדוד או שאלו סורים. כשהבחינו בנו נמלטו לפתח תעלה בצד הצפוני … ורצנו לכיוון התעלה שלתוכה נכנסו הסורים". מגירסה זו לכאורה עולה כי *לא* היה ירי על שני נושאי הארגז, אך הסיבה לכך נעוצה הייתה (לא בגלל "הקושי בירי באויב", "לא הייתי מסוגל להרוג" אלא) בכך שלא היה ברור שאלו חיילי אוייב. מדוע הם נמלטו? לא מפני שירו עליהם, אלא "כשהבחינו בנו נמלטו".

    וגירסה שלישית במסופר בסטפמבר 2014 (בפוסט מס' 147), לפיה השניים נמלטו לאחר שנורתה עליהם אש שמטרתה לא כדי לפגוע בהם, "אלא כדי להסב את תשומת לבם". כך: "אנחנו עולים, מגיעים לכאן, רואים שני חיילים סוחבים ארגז תחמושת. במצב הזה אני לא הייתי בטוח שהם סורים כי היו אצלנו בפלוגה כל מיני מתנדבים שחלקם היו עם מדים בהירים [בדומה לאלה של הסורים]. לא ידעתי להחליט אם הם שלנו או לא, ולכן לא יריתי כדי לפגוע בהם, אלא כדי להסב את תשומת לבם, ובעצם זו היתה שטות. בקיצור, הם זרקו את הארגז וברחו שמאלה. ואז נפתחה עלינו אש מפה [מהצד הדרומי של המוצב הצפוני], אש חזקה מאוד. פה היו עמדות, ובזה שיריתי על השניים האלה הסבתי את תשומת לבם של הסורים אלינו, כשעד אז הם לא שמו אלינו לב בכלל".

  9. אכן יש סתירה בין מה שאמרתי לכתבה האחרונה במעריב לעדויות שמסרתי קודם.
    לא התנסחתי כהלכה בבכתבה האחרונה ולכן אין להאשים את הכתב.
    הייתי צריך לומר: "הססתי לשבריר שניה בגלל שעוד לא אזרתי כוח לירות בסורי שהיה במרחק של שלושה מטר ממני. כשיריתי ראיתי פגיעות ליד ראשו בדופן התעלה ולא ידעתי אם פגעתי בו. ההיסוס הזה איפשר לסורי לזרוק אלי את הרימון".
    דרך אגב לומר "שמע ישראל" לוקח קצת יותר זמן מהזמן שהיססתי.
    נדמה לי שחשפתי את עצמי די והותר והגיע הזמן לשים את כל הסיפור הזה בבוידם.
    הצרה שבלילות הסיפור יוצא מהבוידם ומופיע לי בחלום.

    • אפשר להוציא את דני מתל פאחר
      אי אפשר להוציא את תל פאחר מדני.

      הדרך לבוידם עודנה ארוכה.

    • אזכיר שוב שבחייל אחד כן פגעת ונפל הרוג.

      לגבי השני, והזכרון על "פגיעות ליד ראשו בדופן התעלה", אם אני מבין נכון שהכוונה לתעלה הניצבת, זו המובילה מהבונקר (שבקצה המזרחי שלה) מערבה (עד לעמדת הקת"ק שבפינה המערבית-דרומית של התל) – ובהתאמה עם המסופר מפיך כמה פעמים (וגם ביום שישי האחרון, כפי שנשמע בסרטון האחרון) שחייל סורי היה "בפינה מצד שמאל" – הרי שזה לא היה "במרחק של שלושה מטר ממני", כפי שכתבת כעת, אלא במרחק יותר מכפול: הרי תעלת הכניסה הזו (המובילה מדרום לצפון) הייתה אז די ארוכה, כפי שניתן לראות בתצ"א, ויש גם את התעלה היוצאת ממנה (מהדופן המזרחית שלה, ומובילה ממערב למזרח), שככל הנראה לא עברת אותה. לפיכך, גם המקום בו עמדת ביום שישי בעת ההסבר (כאשר בשטח עשבים גבוהים המקשים על זיהוי המקום) הוא גם קרוב יותר לצפון מאשר המקום אליו הגעת אז, כאמור, בהתאם לתצ"א.

      בפוסט שלמעלה סופר: "זרקתי רימון ורצנו פנימה לתעלה" (וגם בסיפורו של דוד: "שזה קרה דווקא בתעלה סמוכה. שם זרק רימון") – ומרהיטת הלשון, "פנימה לתעלה", אם הבנתי נכונה, הרי שהרימון הזה נזרק על ידך מפתח התעלה לתוכה. אך אם כך, איך זה שהוא לא פצע את הסורי השני? ומה ההסתברות שהרימון הזה הוא שהתגלגל בחזרה לכיוונך? אך אולי הכוונה הייתה לספר שהרימון שלך נזרק ביציאה מאותו בור בוודאיון לעבר פתח התעלה, שם הוא התפוצץ, ורק אז החלה הריצה לכיוון התעלה.

      לגבי 'שמע ישראל',

      [שהזכרת בדרך אגב, ובוודאי שמת לב שבציטוט למעלה השמטתיו – מקומו סומן על ידי בנקודות – וזאת מפני שלא רציתי לערב בין הסיפורים השונים, באישים ובמקומות. אך אם כבר מדברים, ארשה לעצמי לרשום כאן משהו שריגש אותי: לפני כשנה וחצי נענה איזי לבקשתי וירדנו למטה לתעלה ההיקפית, זו שבה אירע הסיפור שלו – וזה אחרי שלמרות ביקוריו הרבים מספור בתל-פאחר, במשך כל השנים, הוא אף פעם, כך לדבריו, לא ירד לתעלה הזו, אלא תמיד השקיף עליה מלמעלה – ואחרי שאיתרנו בדיוק את מקום העלייה של כוח קרינסקי (שהתברר לו רק אחרי הירידה למטה וההליכה בתעלה העולה אל הבונקר הקדמי ששם), ביקשתיו לעמוד, פחות או יותר, באותו מקום בו אירע הסיפור הנ"ל (צפונה מהבונקר הנ"ל) וכמו 'לשחזר' את האירוע. למותר לציין שגם על פניו ניכרה התרגשות לא מעטה מהשיחזור הזה!],

      – לפי הבנתי, יתכן ומדובר בשבריר-שנייה, שלפעמים, כפי שמסופר מפי רבים על אירועים דרמתיים אחרים, נדמה כנצח. כך שבהחלט יכול להיות ורק התחיל אז את אמירת הפסוק.

  10. שמואל סליחה שאינני חוזר לנאמר בעבר כי התעיפתי.
    כתבת" "לגבי השני, והזכרון על "פגיעות ליד ראשו בדופן התעלה", אם אני מבין נכון שהכוונה לתעלה הניצבת, זו המובילה מהבונקר (שבקצה המזרחי שלה) מערבה (עד לעמדת הקת"ק שבפינה המערבית-דרומית של התל) – ובהתאמה עם המסופר מפיך כמה פעמים (וגם ביום שישי האחרון, כפי שנשמע בסרטון האחרון) שחייל סורי היה "בפינה מצד שמאל" – הרי שזה לא היה "במרחק של שלושה מטר ממני", כפי שכתבת כעת, אלא במרחק יותר מכפול: הרי תעלת הכניסה הזו (המובילה מדרום לצפון) הייתה אז די ארוכה, כפי שניתן לראות בתצ"א, ויש גם את התעלה היוצאת ממנה (מהדופן המזרחית שלה, ומובילה ממערב למזרח), שככל הנראה לא עברת אותה. לפיכך, גם המקום בו עמדת ביום שישי בעת ההסבר (כאשר בשטח עשבים גבוהים המקשים על זיהוי המקום) הוא גם קרוב יותר לצפון מאשר המקום אליו הגעת אז, כאמור, בהתאם לתצ"א.

    דני: אבהיר כי בעבר היתה לי מחלוקת עם דוד פופוביץ' על זיהוי התעלה אליה נכנסנו.
    באותו איזור שרוחבו כ-40 מטר לאורך הואדיון, ישנם שלושה פתחים של תעלות.
    אני מבין שהתיחסת למערבית ביותר כפי שסברתי בעבר.
    כבר מזמן אני מקבל את דעתו של דוד שנכנסנו לאמצעית.
    זו תעלה שאורכה אולי 3-4 מטר. בשוליה המזרחיים ישנו בונקר (זה שעעליו שלט מגוחך "איזור כניסת הזחל"מים) ומולו תעלה שהיום היא כמעט סתומה. בפינה של תעלה זו עמד הסורי שגילגל את הרימון. הייתי שם ביום שישי האחרון וזכרתי שעלי לשים לב לאורך התעלה. ובכן אורכה נראה לי כלא יותר מארבעה מטרים.
    מכאן שהסורי היה במרחק הזה ממני. מאותו מרחק גם נורה יואל ז"ל.

    וכתבת עוד: "פוסט שלמעלה סופר: "זרקתי רימון ורצנו פנימה לתעלה" (וגם בסיפורו של דוד: "שזה קרה דווקא בתעלה סמוכה. שם זרק רימון") – ומרהיטת הלשון, "פנימה לתעלה", אם הבנתי נכונה, הרי שהרימון הזה נזרק על ידך מפתח התעלה לתוכה. אך אם כך, איך זה שהוא לא פצע את הסורי השני? ומה ההסתברות שהרימון הזה הוא שהתגלגל בחזרה לכיוונך? אך אולי הכוונה הייתה לספר שהרימון שלך נזרק ביציאה מאותו בור בוודאיון לעבר פתח התעלה, שם הוא התפוצץ, ורק אז החלה הריצה לכיוון התעלה.

    דני: את הרימון זרקתי מעמדת הטנק בה הסתתרנו. ברשותי היה רימון רסס ורימון הלם. כיון שרציצי לרוץ בלי לחכות, השתמתי ברימון ההלם שהתפוצץ בפתח התעלה רימון הלם איננו פוצע אלא רק מהמם. לכן לא פצע אף אחד.
    אין שום סיכוי שהרימון שפצע אותי היה שלנו. ראיתי במו עיני את הסורי מגלגל את הרימון וגם ראיתי את הרימון לפני שהתפוצץ שהיה רימון רוסי (שכמובן אינו בשימוש צה"ל). (ניתן עדין לשלוף כמה רסיסים ממנו ולהוכח שהברזל הופק בהרי אורל :-)).

    הבה נניח לענין, ויָנוּח בְּשָׁלום עַל מִשְׁכָּבָו, וְיַעַמְוד לְגורָלָו לְקֵץ הָיָּמִין, וְנאמַר אָמֵן. זה כבר לא מענין את הקוראים.

    • דני, לפני שאני אומר 'אמן', אדגיש רק עוד פרט אחד בדברים שכתבתי לעיל:

      אנו מדברים על תעלה שנמצאת במדרון (המדרון הדרומי של התל הצפוני) ומטבע הדברים, ובשביל כך לא צריך שיעברו 50 שנה, אלא יספיקו הרבה פחות שנים, הרי שכתוצאה מהגשמים, כל התעלות שאינן מדופנות באבנים, אלא סתם חפורות, נסתמו בסחף האדמה. גם התעלות המדופנות, אלו שהן במדרון הרי שכתוצאה מהסחף כבר אינן עמוקות כפי שהיו בתחילה.

      ולכן, אם בודקים בתצ"א שצולם זמן קצר אחרי המלחמה, רואים שהתעלה המדוברת, האמצעית, הייתה הרבה יותר ארוכה מאשר ארבעה מטר! אלא שתחילתה של התעלה הזו, כלומר, צידה הדרומי, לא היה מדופן באבנים, ולכן עם השנים קשה לעמוד על המקום הנכון, שכן כל הקטע של ההתחלה כבר 'נמרח' (ואפילו תעלת החיבור שבין התעלה הזו האמצעית, לתעלה שממזרח לה, כיום היא, תעלת החיבור הזו, נמוכה מאד, אפילו שהיא מדופנת, זאת משום שהתמלאה באדמה, כנ"ל). כאשר מוסיפים לזה את העובדה שבשטח גדלים עשבים גבוהים, הרי שבפועל קשה לאתר את ההתחלה.

      [אגב, התפלאתי לקרוא את המשפט שכתבת: "ישנם שלושה פתחים של תעלות. אני מבין שהתיחסת למערבית ביותר כפי שסברתי בעבר. כבר מזמן אני מקבל את דעתו של דוד שנכנסנו לאמצעית". ודאי שלא התכוונתי לתעלה המערבית, אלא לאמצעית, וכפי שציינתי ששם אתה נראה עומד בסרטון שצולם ביום שישי האחרון. אגב, בטוחני שאתה גם זוכר מי שכנע אותך לקבל את עדותו של דוד שזו התעלה בה נכנסתם].

      בכל אופן, בהשוואה לתצ"א, ברור לי שתחילת התעלה הזו כפי שהיה אז, והיינו, המקום בו נפצעת ובו נהרג זבדי, מרוחק יותר מהמקום בו עמדת ביום שישי האחרון. אזכיר גם שלפי המקום שאני משער שהיה, מסתדרת היטב העובדה שיכלת מהמקום בו שכבת לראות את המג"ד בעת עלייתו על הצד הדרומי של התל, מערבה ממך, וכפי שזכרת וסיפרת לאהרן מגד אחרי המלחמה.

      זהו לבינתיים. מכיוון שמהביקור האחרון של יום שישי התפרסם בינתיים רק סרטון קצר, הרי שאיני יודע היכן נעמדתם לציון המקום בו נפל יוסי קילמן. אני רק יודע שהמקום שצויין עד עתה, יסודו בזיהוי שגוי, ושמאז התברר בצורה די החלטית המקום המדוייק.

      בברכת חג שמח, ונאמר אמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s