הפצע נשאר פתוח

תל פאחר, 1967: תוך כדי ניסיון לחלץ את מפקדו הפצוע דני ביזר, חטף יואל זבדי צרור ונותר מוטל זמן רב בשטח עד שמת * 2013: ביזר מביא את משפחתו של זבדי למקום בו נהרג כדי לספר מה קרה * האח יורם זבדי מסרב להתנחם: "הבית שלנו התמוטט, אין מחיר לזה" 

המסע לזכרו של יואל זבדי. דני ביזר (מימין) עם יורם זבדי וגילי סתיו, אחיו של יואל ז"ל (לכל התמונות – לחצו להגדלה)

תל פאחר, 15 באוקטובר 2013. תעלה בחלק הדרומי של המוצב הצפוני. במקום שבו חטף יואל זבדי צרור והועף אחורה עומד עכשיו אחיו, ד"ר יורם זבדי. דני ביזר, מ"מ מחלקה בפלוגה א' בגדוד 12 ומפקדו של זבדי, מספר מה קרה. ביזר נפצע מרימון במהלך הסתערות בתעלה, זבדי הגיע בהמשך לחלץ אותו ואז נפגע מצרור ונותר מוטל שעות בשטח, ללא טיפול, בדרך אל מותו.

משפחת זבדי לא התאוששה מעולם. ההורים, מספר יורם זבדי, מתו בעודם מתאבלים. "זה קשה, זה אובדן, סתם חיים הלכו לאיבוד. אנשים בני 20, כל החיים לפניהם. מה היה יכול לצאת מכל אותם אלה שנהרגו? כל אחד עולם משלו. ומה נשאר לנו? שלוש אבנים, זה מה שנשאר. ואני יודע שאני כועס, מרגיש את זה מאוד, כועס ועצוב".

יורם ואחותו גילי סתיו הגיעו לתל פאחר כדי לשמוע את הסיפור ממקור ראשון. ביזר הוא שיזם את המפגש. כמפקדם של יואל זבדי ויוסי קילמן, שני חייליו שנהרגו, הוא חש חוב של כבוד והחליט להיפגש עם המשפחות ולספר להן מה ואיך. לכבד את זכרם של השניים ולהעניק נחמה לקרוביהם. המפגש עם משפחתו של קילמן יתקיים במהלך החורף, כעת הוא עם משפחת זבדי שהגיעה לתל פאחר עם חיזוק מיוחד: דוד פופוביץ', חברו של זבדי בגולני, שלחם איתו בתל פאחר וקרא לבנו הבכור יואל. פופוביץ' הגיע עם אשתו חוה ועם בנו. גילי הגיעה עם בעלה, דני סתיו, איש משרד החוץ שהיה שגריר ישראל בנפאל.

יואל זבדי עוד לא היה בן 20 כשנפל. נער מופנם, בוגר מגמה ספרותית בתיכון בפ"ת, עיר מגוריו. יורם זוכר עדיין את קולו של אחיו הבכור, את החיוך שלו ואת המכות שחטף ממנו במריבות ביניהם. יואל ראה את עתידו בכתיבה, השאיר אחריו צרור שירים, ניסה להתקבל ל"במחנה", אבל נשלח לגולני. השנה הראשונה היתה קשה לו מאוד. יורם: "כשיואל התגייס לגולני, גאווה גדולה לא היתה בהתחלה. הוא לא מצא את מקומו, לא היה לו טוב והוא די סבל. היה לו קשה מבחינה פיזית ומנטלית. היה חוזר הביתה מדוכא ורצה שיוציאו אותו. להורים שלי היה מאוד קשה עם זה". האב שלמה זבדי היה אזרח עובד צה"ל, מאייר בענף הדרכה. גם הקשרים שהפעיל לא הועילו. יואל נתקע בגולני, ומצב רוחו השפוף הדביק את כל המשפחה.

אלא שאחרי שנה בצבא חל מהפך. יואל עבר את תקופת ההסתגלות ונראה מרוצה ומבסוט. יורם, שהיה בן 14 וגילי בת ה-9 זוכרים שבתות שבהן נסעו לבקר ברכב המשפחתי את יואל בבסיס. הוא היה יוצא אליהם מאיזה חור בגדר והמשפחה היתה עורכת פיקניק. הפעם האחרונה שנפגשו איתו היתה כשגולני הוצבה בקו חומת העיר העתיקה בירושלים, מאי 1967, קצת לפני מלחמת ששת הימים.

יואל זבדי ז"ל, מאובק ומחוייך, בחופשה האחרונה שלו בחיק משפחתו

בתקופת ההמתנה למלחמה עלתה חטיבת גולני לצפון. גדוד 12 התמקם בחורשת המייסדים ליד יסוד המעלה. אלה היו ימים עם דגש חזק על הווי. את הערבים היו החיילים מעבירים במעגלי שיחות ושמחה. הקומזיצים שערכו היו ללא אש – בפקודה.

יצחק חמווי (גרנות), שהגיע לגדוד זמן קצר קודם לכן מקורס מ"כים בג'וערה, זוכר הווי שמאופיין בשמחה גדולה ובגעגועים למשפחה, לחברים או לחברה. שירה שהיתה גם שמחה וגם עצובה. מדי פעם, הוא מספר, היו החבר'ה תופסים חייל תורן ועושים לו זובור ("דנינו" בפי החבר'ה). את ההווי הובילו ותיקי הפלוגה – דוד שירזי ז"ל, פתחי, נאור, סאלם וסמריה. חמווי זוכר שזבדי, על אף היותו ותיק, לא הסכים להשתתף במעשים שחלקם גרמו להשפלת החברים, למרות שנחשבו לנורמה ולחלק מההוויה הצבאית.

חמווי: "יואל היה טיפוס שונה, מופנם וסגור מהאחרים. אהב להתבודד עם עוד חבר, שאיני זוכר את שמו, ויחד היו מעבירים שעות. הוא היה רציני, ענייני ומכוון מטרה. תמיד חקר לדעת למה צריך לעשות את זה כך ולא אחרת, תמיד פתח צוהר למחשבה לדברים אחרים. כמ"כ צעיר מאוד ולא מנוסה, אני מודה שלפעמים תהיותיו היקשו עלי, שכן כבוגר טירונות וקורס מ"כים בצמוד לטירונות למדתי לציית ללא עוררין להיררכיה שמעליי. והנה אני ניצב לראשונה מול בחור שהיה מוכן לבצע כל משימה, אבל לא מוכן לקבל אותה כאקסיומה, ללא בדיקת אפשרויות אחרות. לעיתים מזומנות מצאתי את עצמי מודה שאיני יודע את הסיבות ומצטט 'כי ככה אמר לי המ"מ'. לא אהבתי את עצמי בגלל זה, ולימים כשהפכתי למ"מ בעצמי, דאגתי להסביר לחיילי את הדברים לאשורם ולמסור להם את כל הנתונים. את זה קיבלתי מיואל".

ד"ר יורם זבדי, פתולוג במקצועו המתגורר בארה"ב, מספר שבחדרו יש קיר שלם שמוקדש למשפחה, "מין פינת יזכור כזאת". מה שנשאר לו מיואל זה כמה תמונות ואבנים שאספו לו מתל פאחר. מהמפגש הנוכחי הוא ילקט עוד שתיים-שלוש אבנים מהמקום המדויק שבו נפצע אחיו באורח אנוש.

במקום להיכנס לתוך אתר מצפה גולני ולהשקיף משם אל התעלה שבה נהרג זבדי, החליט ביזר לקחת את החבורה למסע רגלי עוקף תל פאחר, במטרה להגיע לנקודה שבה החלה ההסתערות. החבורה פסעה במשך כחצי שעה דרך השביל היורד מצפון למוצב, שמסתעף ומקיף אותו ממערב ויורד דרומה אל דרך ההטיה. כשמצפון מתנשא התל המאיים עם הגדרות והשלטים המזהירים ממוקשים, החל המ"מ בסיפור הקרב.

ביזר: "אני הייתי מפקד מחלקה בפלוגה א', קילמן ופופוביץ' היו חיילים שלי. הזחל"ם שלנו נפגע 800 מטר מכאן ונעמד. היו לנו שלושה פצועים קל. השארנו נהג ומקלען בזחל"ם, קילמן שנפצע התעקש לבוא איתנו והתחלנו ללכת ברגל. הגענו לוואדיון (העולה מדרך ההטיה), השעה היתה בערך 15:30. גם יואל עלה מפה, הוא וחבריו עזבו את הזחל"מים על דרך ההטיה. המ"פ ורדי עלה מכאן למוצב הדרומי, קרינסקי לצפוני, יואל ויוסי רימר נשארו כאן. רימר המקלען ירה על המוצב. למה יואל נשאר כאן ולא עלה קודם אני לא יודע, אבל זה המצב. כשהגעתי לפה אחרי עשר דקות התחלנו לטפס אל החלק הצפוני".

למרגלותיו המערביים של תל פאחר. ביזר (מימין) מוביל את המסע בעקבותיו של יואל זבדי ז"ל (להגדלה – לחצו על הצילום)

"לא היה לנו קשר לדני משהו כמו 40 שנה", מספרת גילי כמה דקות קודם. ביזר ומ"מ נוסף בפלוגה א', שמוליק מוראד, ערכו ביקור ניחומים אצל המשפחה חודש לאחר המלחמה. גילי זוכרת את עצמה, ילדה בת 9, פותחת להם את הדלת ואת ביזר שאומר להוריה – "בגללי יואל נהרג". מוראד זוכר שהאמא התנפלה על ביזר וצעקה "למה הוא ולא אתה?". ביזר אינו זוכר את הרגע הזה.

יואל זבדי נהרג, אבל בשנים שלאחר מכן נולדו שלושה שנקראו על שמו: בנו של יורם, דב-יואל (שמו המקורי של יואל זבדי), הבן של פופוביץ' והבן של ההיסטוריון אברהם זוהר, ידיד קרוב של האב שלמה זבדי. ביזר: "הם נושאים על הכתפיים מעמסה". יורם פונה ליואל פופוביץ': "זו האחריות של הדור שלכם. תצטרכו לספר את הסיפור הלאה".

מותו של יואל שבר את המשפחה. האמא לא התאוששה מאז. היא גירשה כל לובש מדים שהגיע לביתם. ראתה בכולם אשמים במות בנה. דוד פופוביץ' היה היחיד שהסכימה לקבל. "יואל ואני הכרנו בצבא", הוא מספר, "היינו חברים ביחד עם עוד כמה, מין קבוצה כזו של אינטליגנטים שמדברים קצת אחרת מכל היתר שהיו משכונת התקווה, מוסררה, כל מיני ירושלמים".

מאז ביקור התנחומים ב-1967 בפ"ת אצל משפחת זבדי, המפגש הבא של ביזר עם גילי היה באירוע לציון 40 שנה לקרב תל פאחר, שנערך במוצב לפני שש שנים. "חיכיתי לזה 40 שנה", אמר לה ביזר כשהתראו. זה לא סיפק אותו. הוא רצה מפגש מיוחד שבו יוביל את המשפחה בדרך שעשה יואל. והיום הזה הגיע.

ביזר עומד בנקודת העלייה אל החלק הצפוני ומספר: "ראינו את יואל עומד כאן עם עוד אנשים, עם יוסי רימר. גם המג"ד עמד כאן. המג"ד אמר לי 'יופי שבאתם, תצטרפו למ"פ שלכם'. הלכנו לכיוון שממנו נשמעו יריות. היינו שישה ומכאן מצטרפים אלינו יואל ורימר".

התל מתנשא מעלינו, קודר, מאיים. הטיפוס אל מרומיו תחת אש נראה כמו התאבדות. מה גורם לחיילים לרוץ מול קני הרובים הסורים שמכוונים אליהם מלמעלה? פופוביץ' מסביר: "כשאתה בן 20 אתה לא יודע מה זה פחד. לא יודע להסביר את זה. פשוט רצנו קדימה".

פופוביץ', שעלה עם משפחתו מרומניה, זוכר היטב את היחס לו זכו החיילים בגולני. "היינו כלומניקים, פיונים. לא ידענו מכלום. ואני לא אידיוט ולא מטומטם, אני מהנדס חשמל ראשי, אבל התייחסו אלינו כמו אל טמבלים, לא סיפרו לנו כמעט כלום, לא היה שום פקודות ולא הראו לנו כלום, לא ידענו מה אנחנו הולכים לעשות. ישבנו בחורשה, אכלו אותנו היתושים, ועד אותו יום שעלינו למעלה לא שמענו מעולם את השם תל פאחר. ואז הגענו להנה. חלק נשארו פה, חלק הלכו לשם, חלק רצו קדימה כי היה את הרוח הזו של 'אחריי', אבל כמה באמת הגיעו לתל? קומץ".

השכיבו אותי באלונקה על יד כל המתים ואז התעלפתי. דוד פופוביץ' במקום בו החלה ההסתערות על תל פאחר

והקומץ הזה היו בין היתר המ"מ דני ביזר וששת חייליו. כוח ביזר מתקדם ללא בעיות, מגיע כמעט למעלה ואז המ"מ רואה שני חיילים סורים סוחבים ארגז, כנראה של רימונים. הוא יורה לעברם, הם זורקים את הארגז ובורחים. "מפה ירית את הפצצה", אומר ביזר לפופוביץ', האיש עם הבזוקה. "היה רגע אחד של שקט, זרקתי רימון ורצנו פנימה לתעלה. אחריי רץ קילמן ואחרינו דוד". פופוביץ' קוטע אותו: הוא זוכר שזה קרה דווקא בתעלה סמוכה. שם זרק רימון ואחר כך מצא את ביזר פצוע.

ביזר מתעקש על גרסתו: "היינו שלושה שנכנסנו לתעלה. אני זוכר שדוד היה השלישי. התקדמנו פה, רצנו עשרה או 15 מטר, יש שם תעלה שמסתעפת, עמד שם סורי, הוא זרק עלינו רימון, יריתי אליו, לא יודע אם פגעתי בו. לא היתה לנו ברירה אלא לחזור אחורה. לא יכולנו לקפוץ החוצה כי התעלה היתה עמוקה. כשהגעתי לפה ראיתי שהרימון על יד הרגליים שלי ואז הוא התפוצץ. נפגעתי ביד, ברגליים ובפנים ונפלתי. מיד כשנפצעתי יוסי קילמן, רימר ודוד נכנסו חזרה לתוך התעלה".

פופוביץ': "אני לא זוכר את רימר, היינו רק אני וקילמן. אמרתי לו בוא נעלה למעלה ונראה מאיפה זרקו את הרימון ונזרוק גם אנחנו ונשתק אותם. וברגע שעלינו קיבלנו רימון. קילמן נפגע קשה ואני עפתי לתעלה. קילמן בעצם נהרג לידי, הוא ספג את רוב הרימון. הייתי פצוע עם דם. יואל ישב פה, ביזר על ידו, ואז יואל הושיב אותי וחבש אותי. ירדתי אחרי זה כל הדרך למטה לקרוא לעזרה. השכיבו אותי באלונקה על יד כל המתים, ושם התעלפתי".

ביזר זוכר את הדברים אחרת. "אתה יצאת לפני שיואל בא. לקח משהו כמו 20 דקות שהייתי פה פצוע ואז יואל בא לכיווני בהליכה שפופה וניסה למשוך אותי אחורה. הוא היה רכון מעליי ואז ירו עליו מבפנים צרור. הוא עף אחורה והתחיל להיחנק".

יורם זבדי מנסה להבין את השתלשלות העניינים המדויקת, ופונה לפופוביץ': "אתה ראית את יואל לפני שהוא נפצע? זאת אומרת לפני שהוא ניגש להוציא את דני?". פופוביץ': "דני שכב ויואל היה לידו, ואז יואל הושיב אותי על ידו". יורם: "אני לא מבין את סדר הדברים, משהו פה לא הגיוני". פופוביץ': "זה לא עניין של היגיון, זה מה שקרה". ביזר: "הייתי פצוע, לא יכולתי לירות, אז התגלגלתי מפה להנה". יורם: "אז יואל הוריד אותך להנה?". ביזר: "לא, הוא לא הספיק להזיז אותי בכלל".

יורם רוצה לדעת כל פרט, כל דקה, להבין איך זה קרה ומאיפה ירו, איפה בדיוק שכב דני, מאיפה יואל הגיע אליו, האם אפשר היה למנוע את כל זה, למה העזרה הראשונה לא הגיעה והאם ניתן היה להציל את חיי אחיו. "אנחנו רוצים לדעת את האמת", הוא אומר. ביזר: "אין אמת. האמת אחרי 46 שנה מסתמכת על הזיכרון של דוד ועל הזיכרון שלי. רימר יבוא לכאן בקרוב ויעזור לנו קצת, אבל זהו. אין מישהו אחר".

יורם: "אז דוד, אתה לא יודע למעשה איך יואל נפצע?".

פופוביץ': "לא ראיתי את יואל. כשהוא חבש אותי הוא היה בריא ושלם, לא פצוע ולא שום דבר".

ביזר: "אני זוכר שברגע שנפצעתי קילמן לא חיכה, הוא תוך אפס זמן נכנס חזרה לתוך התעלה, ואיתו לא היה רק דוד אלא גם רימר. זה מה שסיפרתי לאהרון מגד בבית החולים רמב"ם שבוע אחרי המלחמה".

גילי סתיו משקיפה על המקום שבו נהרג אחיה

פופוביץ' מסכם את האירוע: "עברנו מהתעלה, רצנו לכיוון ההוא, הלכנו מסביב, זרקנו רימון לתעלה ורצינו להתקדם, אבל מישהו ירה עלינו וכל הזמן נפלו עלינו רימונים אחד אחרי השני. באיזור הזה נשכבנו שנינו, אני וקילמן, ואז לרגע אחד ראיתי מהתל את המג"ד, את הג'ינג'י הזה, עולה על התל ועושה עם הידיים ככה – 'להפסיק אש, להפסיק אש'. כנראה שכוחות שלנו ירו אחד על השני. פתאום ראיתי אותו נופל. ואז נפל עלינו רימון. אני נזרקתי מההדף ונפלתי לתעלה, יצאתי וצעקתי 'אני פצוע' וקילמן נהרג על ידי".

ביזר מופתע לשמוע שפופוביץ' ראה בעיניים איך המג"ד נהרג. הוא מבקש להתקדם לכיוון המוצב הצפוני דרך אחת התעלות, אבל יורם מתקומם: "רגע רגע, אנחנו משאירים כאן את יואל פצוע". גילי: "בינתיים מי שפצוע זה דני ודוד".

ביזר שכב פצוע, אבל לא שוכח מה קרה. הוא זוכר שהמ"פ ורדי והמג"ד מוסא קליין מדברים ביניהם בצעקות. ורדי וכמה מחייליו במוצב הדרומי, קליין בצפוני. "אני קראתי מכאן לוורדי, אבל הוא לא שם לב אליי. הוא ירד חזרה למוצב הדרומי וככה נשארנו עד שהחל להחשיך. ואז מופיע יצחק חמווי, חייל מהפלוגה, והוא מספר שאלקה ירד למטה וקרא לו לבוא לעזור. חמווי הגיע וראה שיואל במצב שלא יוכל להתפנות בלי אלונקה. הוא מיד רץ למטה והביא אלונקה, חזר עם עוד מישהו וגם עם הקש"א (קצין סיוע אש), את זה אני זוכר טוב כי הוא לקח אותי על הגב למטה. אני זוכר שעברנו את הגדרות ושמאוד כאב לי כי טילטלו אותי. ומה היה מכאן עם יואל אני לא יודע. כשפינו אותי ועוד אחרים בזחל"ם, כבר היה לילה לגמרי".

גילי: "אז אתה בעצם יצאת מפה עם יואל".

ביזר: "כן. אנחנו שכבנו פה מרבע לארבע עד בערך 18:30".

גילי: "חמווי אמר לי שכשיואל ירד והגיע רופא, הוא עוד היה חי".

ביזר: "אני לא הייתי פצוע מספיק קשה כדי שרופא יטפל בי".

חמווי, שלא היה בסיור הזה, מוסיף את מה שהוא זוכר בשיחה עם הבלוג. הוא היה בכוח של סרן אלכס קרינסקי שעלה על המוצב הצפוני עם 12 חיילים. למעלה נתקל המ"כ הצעיר חמווי במג"ד מוסא קליין, שפקד עליו לבוא איתו ויחד ירדו לטהר תעלה. חמווי סיפר שהוא ירה בסורים, הרג כמה ואז מספר מטרים ממנו ראה את המג"ד יוצא החוצה, צועק 'איתן איתן' (הקוד של הגדוד) ואז מתמוטט ונהרג. לאחר שהתחמושת נגמרה לו, ירד חמווי למרגלותיו המערביים של תל פאחר, מצא כמה טנקיסטים פצועים וסייע לטפל בהם. בהמשך הגיע אליו אלקה ומסר לו שכל הכוח של ביזר נפגע וזקוק לעזרה. חמווי בירר עם אלקה לאן להגיע, הצטייד בתחבושות אישיות שמצא ומיהר לכיוון המשוער.

חמווי: "פגשתי אותם במעלה ההר, את דני, יוסי רימר, פופוביץ', זבדי וקילמן. הפצוע הקשה ביותר שזכור לי היה יואל. הוא שכב שם, אינני זוכר אם בתוך התעלה או מחוצה לה, חור גדול ועמוק בחזהו ואצבעו תחובה פנימה. הוצאתי את האצבע שלו, חבשתי עם תחבושת אחת, שמתי עליה אבן והידקתי עם תחבושת נוספת למניעת בריחת אוויר ודם. יואל היה עדיין בחיים, נשם, אם כי לא דיבר".

לאחר מכן נפנה חמווי לטפל באחרים. אחד מהם העמיס על גבו, לאחרים עזר ללכת כשהוא מוביל אותם לתאג"ד. שם לקח אלונקה, גייס את הקש"א והם רצו חזרה למעלה, השכיבו את זבדי על אלונקה וסייעו ליתר האנשים להגיע אל התאג"ד. "כאן זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את יואל", אומר חמווי ומוסיף: "יהי זכרו ברוך".

פופוביץ': "כשאני ירדתי למטה, השכיבו אותי שם ואיבדתי את ההכרה. אני רק זוכר מישהו מגולני שהכיר אותי, הוא היה נהג זחל"ם, הוא קרא לי 'דודי דודי'. התעוררתי, זרקו אותי בתוך זחל"ם, היינו אחד על השני והורידו אותנו לתאג"ד ומשם בהליקופטרים לרמב"ם".

גילי לביזר: "אתה נפצעת והוא ניסה לגרור אותך לפה, נכון? מה המציאה הגדולה? אתם שניכם חשופים פה וחשופים שם". ביזר: "הוא רצה להוריד אותי, כדי שלא אפגע עוד פעם".

השיחה חוזרת לרגעים ההם, האחרונים בחייו של יואל זבדי. פופוביץ': "כשיואל חבש אותי הוא היה בריא ושלם, הוא הרגיע אותי, נתן לי לשתות, היה קר רוח. אחר כך אמרתי שאלך לקרוא לעזרה, לא היה לנו חובש".

יורם לא מצליח להבין: "לפי דני, יואל נפצע כשהוא ניסה להרים אותו, ולפי דוד יואל היה בריא וחבש אותו אחרי שהוא נפצע". פופוביץ': "יואל היה היחידי שעוד לא נפגע".

יורם חסר אונים: "אני מכיר את שתי הגירסאות, אבל זה לא מתיישב לי. קיוויתי שהיום זה יתיישב. מה שדני מספר בהחלט הגיוני, ומצד שני הלב שלי עם מה שמספר פופוביץ', שמאז שאני מכיר אותו, 40 וכמה שנים, חי את זה כאילו קרה אתמול. זה כמו פצע פתוח, והרגשות שלי נוטים להיות איתו, אבל ההיגיון עם דני, וזה לא מסתדר לי, לא מסתדר לי"…

ביזר מנסה לשכנע שכנראה האמת המוחלטת לא תיחשף: "אנחנו בגילנו כבר צריכים להשלים עם זה". יורם: "אני מעריך את זה ויודע את זה, ואני יודע שלפעמים זכרונות אחרי כל כך הרבה שנים וטראומה נפשית, אני מתאר לעצמי כמה זה כבד. לפעמים אנשים זוכרים את מה שהם היו רוצים לזכור ומאמינים שזה מה שקרה. אני לא מאשים אף אחד בגלל שאין לי זכות להאשים אף אחד".

ביזר: "יש לך זכות".

יורם: "אין לי זכות, כי לא הייתי פה ולא עברתי את זה. אני לא שופט. אני רק רוצה שיסתדר לי בראש כל רגע מה קרה. נשאר ההיגיון והסיפור המזעזע הזה, שאנחנו כמשפחה חווינו. על זה שיואל נאלץ לסתום את החור באצבע נודע לנו מאהרון מגד. אני לא יודע אם ההורים כל כך רצו להתעניין ולדעת, באיזשהו מקום היתה הדחקה. אני הייתי צעיר מכדי להבין את עומס העניינים הזה. אבל אחרי שגדלתי והלכתי לבית ספר לרפואה, הבנתי מה היתה הפציעה של יואל ויש לי הרבה משקע, כי לדעתי הוא יכול היה להינצל. אם אני מבין מה שקרה, זה היה רק עניין של זמן".

יורם זבדי במקום בו נהרג אחיו יואל. מאחוריו המ"מ ביזר ששכב כאן פצוע (לחצו להגדלה)

ביזר: "אתה מסכים איתי שפחות מרופא לא היה יכול להציל אותו?".

יורם: "לא רק רופא, זה גם לפנות אותו מיד לבית החולים כי זו פציעה רצינית מאוד. הזמן היה מכריע פה והבחור פשוט נחנק למוות. עם ההרגשה הזו קשה לנו מאוד. ואני יכול לתאר לעצמי מה הוא חשב עד שאיבד את הכרתו, וזה מזעזע. אחרי שהגעתי למסקנה הזו מעולם לא שיתפתי את ההורים שלי בזה. אחרי מה שהם עברו זה היה עבורם מעל ומעבר. אמא לקחה את הכל על עצמה".

המילים של יורם גורמות לשתיקה כבדה. אחרי מספר שניות הוא פונה לביזר: "אני מאוד מעריך את כל מה שעשית, כי לפחות עכשיו יש לי פרספקטיבה מה קרה פה. זה שעשינו את המסע הזה איתו כי רצינו לדעת מה קרה, וליווינו אותו מלמטה בדרך לכאן וידענו מה הוא עשה עד שהוא נפגע. זה מאוד חשוב לי ואני מודה לך על זה. אני רק רוצה לדעת מתי זה קרה ואיך זה קרה. מה שדני מסביר זה הגיוני. דני נפצע, יואל ניסה להרים אותו וחטף את הפגיעה, ואני יכול לדמיין את זה. גם הצורה שבה הקליע הגיע ופגע בלחי ונכנס לחזה זה באמת ככה, זה הגיוני".

ביזר: "זה היה צרור. אני לא רוצה לתאר תיאורים פלסטיים עכשיו".

שוב משתררת שתיקה, ואז יורם אומר: "למה, יש לך משהו שעוד לא סיפרת? פרטים נוספים?".

ביזר: "אם אתם רוצים, אני אגיד לכם מה שראיתי. כשהצרור נורה הוא עבר מעליי, ואז הלחי של יואל עפה. זה מה שאני ראיתי. לא ראיתי את הפגיעה בחזה. הוא עף אחורה ואמר 'אני נחנק' והחל לחרחר. אמרתי לו שידחוף אצבע לחור הכניסה, אבל לא חשבתי באותו רגע שיש גם חור יציאה. ככה זה היה המון זמן, המון זמן. אני מתאר לי שגם אז הבנתי שהזמן משחק לרעתו. עד שבאו לפנות אותנו זה היה לפחות שעתיים אחר כך".

גילי: "אני יודעת שלבית החולים הוא לא הגיע חי".

בעקבות יואל. מימין: ביזר, פופוביץ', יורם זבדי, גילי סתיו ויואל פופוביץ' שנקרא על שם יואל זבדי (לחצו – להגדלת הצילום)

הסתירה בין העדויות של ביזר לזו של פופוביץ' נותרת בעינה. אני שואל את יורם אם הפצע נותר פתוח גם אחרי הביקור המקיף כעת. הוא אומר שכן, ועובר לספר על הטראומה שעברה אמו. "היא היתה בשוק נוראי. ההורים שלי לעולם לא התאוששו. מכה כזו להורים אי אפשר לתאר. ואפילו שהיו להם אחר כך שלושה יואלים זה לא עזר. לפחות אבא שלי זכה לראות את הנכד. כמה שבועות אחרי שיואל מת קיבלנו מכתב שהוא התקבל לאוניברסיטת ת"א. את המכתב הזה אמא פתחה, ואין לתאר את מה שעבר עלינו. הבית פשוט התמוטט. זה אכזרי בצורה שאי אפשר לתאר".

יורם ממשיך: "אני מבין שזו מלחמה ושבקרב עושים טעויות, וכולם יודעים שהיתה פה איזושהי טעות וזה לא היה צריך לקרות. ואני רוצה להגיד קצת פוליטיקה: שאם צריך למנוע עוד אסונות כאלה כמו מה שאנחנו עברנו, אם נצטרך להגיד שלום למקום הזה ושיילך חזרה לסורים – אני הראשון שיברך על זה. כי אנשים מאוד גיבורים, אבל כשכזו חוויה נופלת עליך ולעולם לא עוזבת אותך, אין מחיר לזה. היום יואל היה צריך להיות בן 66 ואני כל החיים חושב איך הוא היה, איזו משפחה היתה לו, איזה נכדים. כל החיים שלנו נזרקו לגמרי אחרי שקיבלנו את הפגז הזה. והוא – מה איתו? איך הוא? איזה איש הוא? בחור בקושי בן 20, מה הוא ידע על החיים? והוא לא היחידי. כמה אלפים יש לנו כאלה?".

פופוביץ': "יורם, אני חייב להגיד שברגע שנפצעתי זה כמו ברזל שמכה בברזל, ומה שעבר לי בראש באותו רגע היה – זה הכל? עוד לא עשיתי כלום בחיים שלי".

יורם: "אני אמנם ישראלי שחי בארה"ב, אין לי רצון וזכות לבקר פוליטיקה ישראלית, אבל שלא יספרו לי סיפורים. אני חי את זה כל יום כשאני קם בבוקר ורואה את האבנים שאני אוסף מפה אצלי בחדר השינה. וכל יום אני אומר לעצמי אסור לי לשכוח, אסור לשכוח. וכל התקווה שיש לי עכשיו שהדור הבא שלנו, הילדים שלי ושל גילי ימשיכו את זה, כי אנחנו לא נהיה פה כל החיים, אבל צריך להעביר את זה הלאה. שלא ישכחו שאנשים בני 20 נהרגו פה".

"אנשים רוצחים את השלום". שיר שכתב יואל זבדי במהלך שירותו, ב-1966 (להגדלה – לחצו)