האחרון שראה אותם בחיים

התותחן יוסי אלמסי לא מבין איך זה קרה ומאשים שאף אחד לא בא לדבר איתו * האח השכול מקיבוץ עמיר אומר שדברים כאלה קורים במלחמה * והתפתחות מעניינת: הרמטכ"ל בני גנץ הורה לחקור את הפרשה * פולו-אפ לסיפור הפקרתם של רפי מוקדי ויובל בן ארצי בקרב של חטיבה 8 באיזור קלעה

התותחן יוסי אלמסי. הטנק שאותו נטש עם אנשי הצוות הופקר בשטח (מתוך הסרט "אם תמשוך צפונה")

התותחן יוסי אלמסי. הטנק שאותו נטש עם אנשי הצוות הופקר בשטח (מתוך הסרט "אם תמשוך צפונה")

יוסי אלמסי אומר שהוא רועד בכל הגוף בכל פעם שהוא נזכר בקרב ההוא. אלמסי היה תותחן בטנק בגדוד 129 של חטיבה 8, באותה טעות ניווט אומללה שהביאה את הכוח אל מול המתחם המבוצר של קלעה. בתום שבע שעות של תנועה ולחימה, נכחד הגדוד כמעט כולו. אלמסי סיים את היום המבעית בבית החולים בנהריה, לאחר שנפצע קל ברגלו. האירוע כולו מלווה אותו מאז בסיוטים.

אלמסי צולם לסרט על סיפור חייו של רס"ן רפי מוקדי ומחדל הפקרתו בשטח – פוסט בנושא פורסם כאן בשבוע שעבר – ובו הוא נשמע אומר כי ראה מבטן הטנק את מוקדי עומד למעלה ואז לא ראה אותו יותר. קצין הקשר הגדודי, יובל בן ארצי, שהיה בטנק, טיפס לצריח לראות מה קורה, אבל נפגע וצנח לתוך הטנק כשהוא הרוג. הצוות מיהר להסתלק, הטנק נתקע כעבור 200 מטר בתוך ערוץ בוואדי ושלושת החיילים שנותרו נסוגו משם. גופותיהם של שני הקצינים נותרו נטושים עד שחבריו של מוקדי יזמו חיפושים אחריו לאחר שלא יצר קשר עם משפחתו. ביום השמיני להיעלמותם נמצאו השניים.

שוחחתי השבוע עם אלמסי בניסיון להבין מה קרה בדיוק, האם ידע על חיפושים אחרי השניים או דיווח למישהו על האירוע. תחילה הוא לא שש לחזור לטראומה ההיא, אבל לבסוף התרצה.

עם תחילת התנועה של גדוד 129 מגבעת האם עלה לטנק שלו המג"ד אריה (בירו) דיין. אלמסי זוכר שהוא חטף ממנו בעיטה ברגע של עצבים. בירו היה ידוע כאיש תזזיתי וצבעוני. בהמשך הקרב נפצע בירו קשה בלסתו. יובל בן ארצי, קצין הקשר של הגדוד, שהיה בטנק, דאג לפנות אותו לאחור בג'יפ. לטנק קפץ רפי מוקדי, מ"פ הסיור, שלקח פיקוד על הגדוד כולו. מוקדי ניסה להוביל את הכוח לכיוון צפון, כדי למזער את הנזק שנגרם מלכתחילה בשעה שטור הטנקים נסע דרומה ולא עלה מזרחה, כמתוכנן, לעבר כביש הנפט. בשלב מסוים מוקדי היפנה את הטנק שמאלה בכיוון צפון ואז מצא את עצמו נוסע חשוף ובודד בניצב למוצב 8173 הסורי. בחילופי האש שהתפתחו מוקדי ואחריו בן ארצי נפגעו. לא ידוע אם מוקדי נהרג במקום או שרק נפצע, אבל לגבי בן ארצי אין חילוקי דעות: הוא נהרג ברגע שעלה לצריח לבדוק איפה מוקדי.

מעט לפני כן מנוע הטנק חדל לפעול, כנראה לאחר שספג פגיעת נ"ט, והוא נותר תקוע. שניות אחרי שבן ארצי נפל הרוג, הצליח הנהג להניע והטנק נסוג משם בבהלה בנסיעה לאחור עד שהידרדר לתוך ואדי קטן. תותח הטנק שנתקע באדמה מנע מהטנק להתהפך. שלושת אנשי הצוות (הנהג, התותחן והמקלען) חילצו את עצמם ונסוגו לכיוון איזור הגדוד. מוקדי נותר כ-200 מטר מהטנק, בן ארצי ההרוג נשאר בתוך הכלי, שלמעשה נעלם מעל פני השטח ורק האנטנה שלו בצבצה.

"היינו לבד מול המוצב", מספר אלמסי, "אני לא יודע איך הגענו לשם כי הייתי בפנים. אני בכלל לא מבין בעצמי איך כל האירוע הזה קרה ולא ידעתי למה רפי לקח אותנו לכיוון הזה. הוא גם לא אמר לי שהוא יוצא החוצה לירות ואחרי שנעלם לא ידעתי מה קורה" ( הערה: בסרט סיפר אלמסי שמוקדי הודיע לו שהוא יוצא לירות במקלע המפקד).

צוות הטנק נכנס לפאניקה לאחר שקצין אחד נעלם והשני נהרג. אלמסי: "הצלחנו להניע ולברוח משם כשהנהג פצוע וגם אני פצוע". אני שואל אותו איך הוא נפצע והוא עונה: "כשבן ארצי נפל ניסיתי לטפל בו ואז בטעות נגעתי בידית ההידראולית והרגל שלי נתפסה והסתובבה. בקיצור היה בלגן. הטנק הידרדר לוואדי, הצלחנו לצאת, לקחנו נשק ורימונים והתחלנו לסגת משם. אני התקדמתי ראשון, מסתכל לכל הכיוונים שאין אף אחד מסביב וכל עשרה מטר עוצר וקורא לשני האחרים לבוא. ככה הלכנו עד שראינו כוחות שלנו, נופפתי להם בדגל כחול לבן שיזהו אותנו. זחל"ם של התאג"ד פינה אותנו לבית החולים בנהריה. הייתי שם שבוע ואז יצאתי הביתה ביום שישי".

בשבוע שאלמסי נמצא בבית החולים הוא לא יצר קשר עם אף אחד בגדוד, ואף אחד בגדוד לא יצר קשר איתו. בשלב הזה נותרו נטושים בשטח שני קצינים וטנק אחד. אנשי הצוות לא דאגו לדווח לאיש על האירוע, ובחטיבה לא עשו את המירב כדי לגלות היכן שני הלוחמים, או לפחות לתחקר את אנשי הצוות. אני שואל על זה את אלמסי והוא משיב: "לא יודע למה לא שאלו אותנו ולמה רק אחרי שבוע נזכרו לשאול".

ולמה אתה לא דאגת להודיע למישהו? אלמסי: "למי אני יודיע? אני בבית חולים, אף אחד לא בא לבקר אותי מהגדוד, שבוע שלם שכבתי שם ואף אחד לא בא ולא התקרב אליי".

ובכל זאת, ידעת שקצין אחד נעלם והשני נהרג ונמצא בטנק שעזבתם. אלמסי: "אין לי מה לומר על זה, אני עוד חשבתי שרפי נעלם כי עזב אותנו והלך. לא ידעתי שנפגע".

אלמסי יצא מבית החולים וחזר לביתו בנס ציונה ביום שישי ה-16 ביוני 1967, שבוע בדיוק לאחר אותו קרב. בהמשך היום הגיע לבית המשפחה טלפון מהמשטרה, שבו התבקש הטנקיסט המילואימניק בן ה-23 שלא לצאת מהבית כי יגיעו מהחטיבה לתחקר אותו. אחרי הקידוש הגיע לבית משפחת אלמסי חברו הטוב של מוקדי, דוד כרמלי, האיש שיזם ואירגן את מבצע החיפושים. כרמלי החל לתחקר את אלמסי באשר לפרטי הקרב, גורלו של מוקדי ומיקומו של הטנק. הוא הודיע לו כי למחרת הם יחפשו בשטח ושהוא חייב להצטרף כדי לסייע.

בסרט נשמע כרמלי אומר שקשה להחזיר לשדה הקרב חייל שחווה בו אירוע לא פשוט. אלמסי פירש זאת כביקורת מצד כרמלי, כאילו הוא לא רצה לסייע למחפשים: "זה שקר מה שהוא אמר בסרט. לא היה צריך להכריח אותי להצטרף ולא התכוונתי לא לבוא, אני פשוט אמרתי לו שלא אוכל ללכת הרבה ברגל כי רק יצאתי מבית חולים".

ומה קרה למחרת בשטח? אלמסי: "חזרנו לרמה, הם חיפשו את הטנק בדרך שבה נסע הגדוד. היה שם אל"מ שהיה אחראי על החיפושים והוא לא רצה לשמוע לי. הוא חשב לעצמו שאני בהלם קרב ומה פתאום שהוא יקשיב לי. הם חיפשו בנתיב שבו עלה הגדוד".

אלמסי מתכוון לכך שהטנק שלהם חתך בשלב מסוים שמאלה לכיוון צפון, על-פי הוראתו של מוקדי. המ"פ שהפך למג"ד ניסה לקרוא ליתר הטנקים לבוא אחריו ולמשוך לאיזור זעורה, שהיה היעד המקורי. מסיבות שונות ומשונות הגדוד המשיך לנוע מזרחה לעבר מוצבי קלעה והטנק של מוקדי מצא את עצמו נלחם לבדו בטווח קרוב מאוד למוצב 8173. משום כך, כנראה, החיפושים באותה שבת התמקדו תחילה בנתיב של הגדוד כולו, וזה מה שאלמסי מספר. "הם חיפשו בנתיב שלהם, ואני ניגשתי אליהם והתחננתי שהם לא מחפשים במקום הנכון".

איך ידעת איפה המקום הנכון? אלמסי: "לפי נתיב הנסיגה שלנו. אני ידעתי איפה בירו נפצע ואיך בערך המשכנו משם, ועל פי הנסיגה אחר כך מהטנק ידעתי בערך איפה היינו. ומרגע שאמרתי להם את זה, הם התפרסו במקום הנכון ותוך עשר דקות מצאו את הטנק ואחר כך את רפי. אם לא הייתי שם איתם, הם לא היו מוצאים גם עוד חודש".

נשמע סיפור פשוט של אחד ועוד אחד, הבעיה שלקח שבוע שלם להגיע לתוצאה. אלמסי מסכם את חלקו באירוע הטראגי: "שלא ייצא כאילו הגדוד כולו היה בסדר ורק הש"ג אשם. תשאל אותם למה אף אחד לא בא אלינו לבית החולים לברר איתנו. אני הרבה זמן אחר כך הייתי חולם על זה. לא עושה לי טוב לדבר על זה".

בקרוב: מסקנות קצין בודק שמינה הרמטכ"ל להתנהלות הצבא בפרשת מוקדי/בן ארצי

ויש הפתעה בפרשה הזו: בעקבות פרסום הפוסט הקודם על סיפורו של מוקדי, הובא לידיעתי שהרמטכ"ל בני גנץ מינה לפני מספר חודשים קצין לבדיקת האירוע. העניין החל מקצינים במילואים שצפו בסרט וניסו לעניין את צה"ל בהקרנתו בפני יחידות. הסרט "אם תמשוך צפונה" הפך במידה מסוימת, על אף שזה לא נאמר בו, למעין כתב אישום כלפי התנהלות צה"ל. נראה שבצה"ל לא אהבו את מה שראו ולכן הוחלט לבדוק את האירוע. מסקנותיו של הקצין הבודק אמורות להתפרסם בשבועות הקרובים.

שוקי בן ארצי, אחיו של יובל, הופתע השבוע לשמוע ממני על הקצין הבודק: "נכון שזה מקרה חריג ובעייתי, אבל לעשות על זה ועדה אחרי 46 שנה? מה זה ייתן?".

כשיובל נהרג, שוקי היה בן 20 – משוחרר סיירת שקד שלחם כאיש מילואים בגזרת ירושלים במסגרת חטיבה 55. היחידה שלו הוקפצה בהמשך לצפון, ככוח עתודה, והמתינה בצומת גומא (דרומית לקרית שמונה). זה קרה בשבת, ה-10 ביוני. שוקי זוכר שמישהו אף מסר לו ד"ש מאחיו. רק בדיעבד התברר שבאותו זמן יובל כבר היה הרוג. יובל ושוקי הם ילידי קיבוץ עמיר. במשך שבוע שלם משפחת בן ארצי לא ידעה דבר על גורל הבן הבכור. בקיבוץ ידעו ביום ראשון (ה-11.6) שיובל כנראה נהרג, אבל מכיוון שנעדר עטפו את המשפחה בצמר גפן ומנעו ממנה כל מידע. כשפיליפ אדיב, בן דודו של יובל, צילצל באותו שבוע לקיבוץ וביקש את משפחת בן ארצי כדי לשמוע מה קורה, הוא זוכר שעבר חקירה צולבת מי הוא ומה הוא רוצה. לבסוף ניתקו לו.

שוקי מספר: "כשהגדוד של יובל עלה לגבעת האם הם עברו בכביש ליד הקיבוץ שלנו. לצערי, יובל שהיה בן 24 לא הספיק הרבה בחיים. נשארתי בקשר עם החברים שלו, לפני כמה חודשים הם עשו פה סיור למעלה (לרמה) ופגשתי אותם בסיום. גם משפחת מוקדי היתה באה כל שנה לבקר".

יובל בן ארצי (מימין) ורפי מוקדי. נהרגו מול מוצב 8173

יובל בן ארצי (מימין) ורפי מוקדי. נהרגו מול מוצב 8173

כמו במשפחת מוקדי, כך גם אצל בן ארצי: עד לפני כארבע שנים הם לא ידעו דבר על המחדל שבו יקיריהם היו בחזקת נעדרים/מופקרים, ושהחיפושים אחריהם היו ברמה מינימלית ביותר, אם בכלל. שוקי בן ארצי התוודע לסיפור רק בשלבי עשיית הסרט על מוקדי. הוא סייע לארנה מוקדי-שביט, יוצרת הסרט, בחומרים והסתובב איתה בשטח בו נהרגו האח והאב.

הוא אומר שהמבט שלו על האירוע הוא אחר. "פאשלה היתה, אבל צריך לזכור שהצבא ב-1967 לא היה ערוך לאיתור נעדרים כמו היום. אני יודע שחברים של אחי כן עשו חיפושים בשטח ושמעתי מקצין תחזוקה של הגדוד שכן חיפשו, כי היה חסר להם טנק במצבת הכלים. הם שלחו סיור שלא מצא כלום. צריך לזכור שהטנק היה תקוע בתוך ואדי וקשה היה לראות אותו, אם כי זה נכון שסיור אווירי לא הפעילו. אני יודע שאלברט (מנדלר, מח"ט 8) היה קצין ישר וקפדן, אירוע כזה לא התאים לו והוא הבין אחר כך את הטעות ועשה כל שביכולתו לתקן אותה".

איך אתה מבין את השתלשלות האירועים שבהם נהרג אחיך? "הטנק נשאר לבד מול המוצב הסורי, מוקדי יצא החוצה לירות ב-0.5, נפגע ונפל. יובל עלה לצריח אחריו, נפגע ונפל פנימה מת. כלומר, צוות הטנק ידע שיובל נהרג, אבל הם פינו את עצמם משם ולא סיפרו לאף אחד. קשה לי לבוא אליהם בטענות, אלה דברים שקורים".

משפחות בן ארצי ומוקדי הקימו באיזור בו נהרגו יובל ורפי אנדרטה לזכרם. שוקי מגיע לשם פעם בשנה. הוא משבח את הסרט שיצרו ארנה ובתה יעל, אבל כאמור לא רואה איתן עין בעין. "כל האירוע היה כולו טעות. היתה בו נחישות, אבל לא מעשה גבורה. אני לא רואה את האירוע כולו בדרמטיות כמו ארנה. במלחמה קורים כל מיני דברים לא צפויים, כולל טעויות. ארנה עשתה סרט מקצועי מאוד, אנשים שצופים בו יוצאים נזעמים. הם משוכנעים שנעשה פה עוול נוראי, אבל אני ומשפחתי מעולם לא האשמנו אף אחד".

אנדרטה מוקדי ובן ארצי

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “האחרון שראה אותם בחיים

  1. הפוסט הנוכחי פותר כמה נעלמים שהותיר קודמו, אך עדיין, לפחות למי שכמוני עדיין לא ראה את הסרט, נותרו עוד כמה. ומהם:

    "לא ידוע אם מוקדי נהרג במקום או שרק נפצע, אבל לגבי בן ארצי אין חילוקי דעות: הוא נהרג ברגע שעלה לצריח לבדוק איפה מוקדי." – האם לגבי מוקדי סתם "לא ידוע" או שיש "חילוקי דעות"? מי שמצא את גופתו יכל לכאורה, לפי צורת הפגיעה, לדעת אם נהרג במקום. אגב, האם יש לזה קשר לעובדה שעל אבן האנדרטה, זו שצילומה למעלה, לא נרשם תאריך? [אם הוא אינו מופיע בצד אחר].

    שלושה אנשי צוות חילצו עצמם מהטנק, תותחן נהג ומקלען. שני הראשונים פצועים [פציעת השני עדיין לא ידוע ממה נגרמה] ומובן שלא חזרו מיד לחטיבה. מה עם המקלען?

    • לא הצלחתי להגיע לשני אנשי הצוות האחרים. מה עוד שנאמר לי שגם ככה הם לא יכולים לתרום להבנת האירוע יותר ממה שאומר אלמסי.

      לגבי שאלתך על לוחם שקד בירושלים – מה עוד אתה רוצה לדעת?

  2. כנראה טעות. הנה (מויקיפדיה) מה עשתה שקד ב"ששת הימים": בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, ישבה היחידה באזור הר צניפים שבנגב וערכה תצפיות ומארבים בגבול המצרי.

    ערב פתיחת המלחמה, התפצלה היחידה לשני כוחות: כוח אחד היווה סיירת אוגדתית של אוגדה 38 (בפיקוד אריאל שרון) ונע מניצנה דרך בארותיים, קוסיימה ואום כתף לעבר א-נח'ל במטרה לנתק את הדיוויזיה השישית המצרית (בפיקוד סעד א-שאזלי). דיוויזייה זו הייתה פרוסה על הציר הרוחבי מא-נח'ל במרכז סיני דרך א-תמד עד כונתילה במזרח סיני‏[2]. כוח שני נע מכונתילה בעקבות דיוויזיה 6 המצרית שנסוגה מערבה דרך ביר תמדה עד א-נח'ל, שם נפגשו שני הכוחות. כוח מן הסיירת בפיקוד יואב גולן (לוי) כבש את האזור הסמוך לתעלת סואץ שעליו נבנה לימים מוצב "טמפו"[3].

      • ביררתי עם שוקי בן ארצי את נושא סיירת שקד בירושלים: הוא היה בסיירת שקד כחייל סדיר, השתחרר מהצבא במאי 1967, וגוייס למילואים במסגרת חטיבה 55 של גדוד 66 שהורכבה מבוגרי שקד והיוותה את פלוגת הסיור של הגדוד. במסגרת זו עבר את כל איזורי הלחימה בירושלים – בי"ס לשוטרים, גבעת התחמושת (פינוי פצועים בעיקר) והעיר העתיקה.
        (תוקן בפוסט)

        • תודה, אך גם התיקון תמוה בעיניי: האמנם לגדוד 66 בחטיבה 55 [כך צ"ל] הייתה "פלוגת סיור של הגדוד"? [חטיבה 55, ובתוכה גם גדוד 66, הורכבה בדרך כלל מצנחנים בוגרי 890 ומגדוד 50 של הנח"ל המוצנח]. בגדוד 66 היו חמש פלוגות (א, ב, ג, ד ומסייעת) ומכולן היו לוחמים שהגיעו (חוץ מאלו שכבשו בפועל את השטח) – אחרי הקרב – לאיזור הלחימה הנ"ל, ובנוסף להם הגיעו, בשלב מסויים של אחרי הקרב, גם לוחמי הסיירת של מיכה קפוסטה מחטיבה 80. אך כאמור, "פלוגת סיור של הגדוד" מאן דכר שמיה? שוב ראיתי שבתיקון שבתוך הפוסט לא הזכרת את הגדוד הנ"ל, רק את החטיבה, 55, ולזו אכן הייתה סיירת חטיבתית. אם שוקי אומר שגם זו הגיע מאוחר יותר לבי"ס לשוטרים וגה"ת – אקבל את דבריו, למרות שגם זה חידוש מעניין.

  3. הזנחת חיילים בשטח בין אם חיים או מתים זוהי ללא ספק תקרית מטרידה הנוגדת ערך צה"לי עליון שלא מפקירים אנשים. עם זאת למיטב ידיעתי מוקדי ובן ארצי לא היו המקרה היחיד של לוחמים שנשכחו במלחמת ששת הימים וודאי שלא במלחמת יו"כ ואל תתפסו אותי במילה אך יתכן גם שלא במלחמת לבנון הראשונה.
    לא ראיתי את הסרט על מוקדי ז"ל אבל ללא ספק תרומתו היא בהעלאת המודעות לנושא, עצם העובדה שהצבא בודק שוב את הארוע למרות שחלפו כמעט 50 שנה מלמד על החשיבות שמייחסים למקרים אלה במטרה שלא יישנו ושמכל מקרה אפשר להפיק לקחים ולהשתפר.
    בהזדמנות זו אני חייב לציין את האתר היחודי "נעמוש" שסוקר את מלחמת ששת הימים. התוודעתי אליו לפני ימים אחדים והחומרים מגוונים ומעניינים, מציפים מידע שחלק ממנו מעיב על זוהרה של מלחמת הניצחון ומעלה נשכחות , ניתן למצוא כאן חומרים ועדויות להסטוריונים ולא פחות מרתק הן התגובות המחכימות. כה לחי!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s