האיש שגרם לדיין להחליט לתקוף

"מחנות קונייטרה ריקים, הצבא הסורי מתמוטט", כתב רס"ן אלי הלחמי בדיווח המודיעיני שלו, שבחלקו נכתב מ"הבטן" * מה שקרה אח"כ בבור המטכ"ל עם משה דיין היה חגיגה להיסטוריונים ומקורבים שקבעו: זה הדו"ח שגרם לשר הביטחון לחזור מסירובו ולאשר את תקיפת סוריה * ראיון עם גיבור מלחמה שהיה בעורף

אלי הלחמי (ויסברוט) השבוע, וב-1967 (בקטן)

אלי הלחמי (ויסברוט) השבוע, וב-1967 (בקטן)

לא מטכ"ל לוחמני, לא אלוף פיקוד צפון עצבני, לא ממשלה שדוחפת ולא ראשי ישובים זועמים – אף אחד מאלה לא הצליח להזיז את משה דיין מדעתו. גם ההצלחות המסחררות של צה"ל בחזיתות של מצרים וירדן, לא גרמו לשר הביטחון העקשן לאשר את תקיפת סוריה. דיין ניצב כחומה בצורה, כמעט בודד במערכה, מול לחץ אדיר של כל הגורמים לכבוש את הרמה. פיקוד צפון היה בליל ה-8 ביוני 1967 פקעת של עצבים, תסכול ענק ומוראל ירוד. שנים וחודשים של תכנון כיבוש הרמה עמדו לרדת לטמיון עם עלות היום של ה-9 ביוני וכניסתה הצפויה של הפסקת האש לתוקף.

בחדרו שבבור המטכ"ל בת"א היה עצבני ומתוח לא פחות רס"ן אלי ויסברוט, ראש המדור הסורי-לבנוני-עיראקי באמ"ן מחקר. הוא חיכה כל היום בקוצר רוח לצילומי האוויר שבוצעו לפני הצהריים בעומק הגולן. כשהמכונית עם צילומי הגיחה נכנסה סוף סוף בשערי הקריה בת"א כבר היתה שעת ערב. לקח לוויסברוט כמה שניות להבין שהפעם הצילומים דרמטיים במיוחד. נרגש התיישב לכתוב את העובדות בכתב ידו.

בדקות הבאות הופצו מסקנותיו לשר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש אג"מ ועוד. בגלל השעה המאוחרת, היחיד שקרא את הדיווח הזה היה ראש אמ"ן, אלוף אהרון יריב. הבא אחריו שנתקל בדיווח היה שר הביטחון בשעת בוקר מוקדמת. דקות לאחר שעיין במסקנות של רס"ן ויסברוט, צלצל דיין ישירות לאלוף פיקוד צפון דדו ונתן לו את האות למהלך הדרמטי.

כעבור כשנתיים, כשאהרון יריב ביקר כאורח הקהילה היהודית בקנדה, אירח אותו ויסברוט, שבינתיים השתחרר מצה"ל, הפך לשליח הבונדס בקנדה והחליף את שמו להלחמי. בנאום בבית הכנסת שערי שמיים במונטריאול קרא יריב להלחמי לעלות לבמה והציג אותו בפני הקהל: אתם רואים את האיש הזה? זה אלי ויסברוט, בזכות הבחור הזה אנחנו יושבים היום ברמת הגולן.

הסורים יודעים לשמור על הסכמים, הפרובוקציות היו של ישראל

הלחמי, בן 76 וחצי, טרוד בשנתיים וחצי האחרונות במחלת הסרטן. למרות תלאותיו, הוא צלול וחריף, זוכר שמות, מקומות, תאריכים. בסלון שלו בקומה החמישית של בניין שבאופק הדרומי שלו מבצבצים בנייני מחנה מטכ"ל בקריה בת"א, פזורים כמה ספרים על מלחמת ששת הימים שבין דפיהם מאוזכרים קורותיו. בכמה מהם הוצנע חלקו במלחמה הזו. הסיבה: בעקבות נסיעתו לקנדה בספטמבר 1967, הוא נעדר מתחקורים שעליהם התבססו ספרים המתארים את כיבוש הרמה הסורית. לפחות הוא גאה שבקהיליית המודיעין ידעו לפרגן לו, כולל בספר האחרון שיצא לאחרונה – "מר מודיעין", על האלוף יריב שכתב עמוס גלבוע.

הלחמי, גיוס 1954 לצנחנים (קרב המיתלה ופעולות תגמול בקלקיליה), הגיע לאמ"ן מחקר ב-1962 מיחידה 504 (הפעלת סוכנים). תחילה שימש ראש מדור עיראק (החליף את יונה בנדמן מפרשת "הקונספציה" במלחמת יו"כ) ושנתיים לאחר מכן הועבר לפקד על ענף סוריה-לבנון. מכיוון שלא נמצא לו מחליף לעיראק, הוא המשיך לעסוק גם במדינה הזו, כלומר ענף סוריה-לבנון-עיראק. בתפקיד זה הפך למומחה בכל הקשור לסכסוך בגבול הסורי, ולקח חלק מאחורי הקלעים במלחמה על המים ובתקריות האש לאורך הגזרה. עיסוקו היה במודיעין על כל הצבא הסורי – סדר וארגון, כוחות, מערך הדרכה, הפעלה, דוקטרינה, נשק, תוכניות מלחמה ותוכניות הגנה.

הוא זוכר את סכסוכי הגבול בחלקות הבוסטר (דרום הכנרת) והדונמים השונות לאורך האיזור המפורז. "אנחנו השתלטנו עליהן לאט לאט", הוא נזכר, "אני אז עוד לא הבנתי הכל, אבל בהרבה מקרים הפרובוקציות היו שלנו. אנחנו העלינו את הטרקטורים לשטח וניסינו לקבוע עובדות, דונם ועוד דונם, והסורים הגיבו באש והביאו תותחי נ"ט ונ"מ. אנחנו לא היינו צדיקים תמימים. הסורים במידה רבה שומרים על הסכמים, לא תמיד אתה בתור קצין זוטר רואה את זה ומבין את זה, אבל הם שומרים".

וישראל לא שמרה? הלחמי: "לא יודע, אנחנו בהרבה מקרים היינו חוכמולוגים ובדרך כלל אלה שהציתו את כל העסק. הסורים תמיד אמרו שהם לא מספיק חזקים להיכנס למלחמה עם ישראל לבדם. הם אמרו שייכנסו למלחמה רק עם מצרים. גם בביוגרפיה של חאפז אסד, שכתב פטריק סיל, אסד אמר שם שסוריה יכולה לייצר רק תקריות גבול, כל מיני סמטוחות קטנות, לא יותר. אבל יש גם דוגמאות הפוכות. תיקח את תל עזזיאת למשל, לפי החלוקה מ-1948, חצי תל עזזיאת ועוד מוצבים שם היו צריכים להיות שלנו. הסורים השתלטו עליהם, שלא לדבר על כל ההפגזות של הישובים".

הלחמי נזכר ביאנוש בן-גל שעלה באותה תקופה על מוקש בדרך הפטרולים ואיבד את כף רגלו. הוא גם יודע מי הניח את המוקש: פלסטינים שגורשו ב-1948 מכמה כפרים בגליל העליון. המגורשים התיישבו על הרמה הסורית: "היה להם חשבון מר איתנו, יותר מאשר הסורים שבאו מדמשק, כי לקחו מהם את האדמות ואת הבוסתנים. הם בחלקם הגדול הקימו את כפרי המה"ל, המשמר הלאומי, חמישה גדודי משמר לאומי שהיו הקו הראשון, והאנשים האלה הרכיבו את הגדודים והכירו כל ואדי בשטח כי הם באו משם. הם אלה שהניחו מיקוש על דרך הפטרולים שלנו, אם זה באיזור תל עזזיאת או ג'לבינה, ושם ידידנו יאנוש איבד רגל כשהיה בבט"ש של חטיבה 7".

ב-25 במאי 1967 התכונן הלחמי להשתחרר מהצבא. הוא כבר סיכם על היותו שליח הבונדס-קק"ל בקנדה והיה לו כרטיס טיסה ביד. אלא שבאמצע מאי 1967, כשנאצר הכניס כוחות צבא לסיני, הוא הבין שהולכת לפרוץ מלחמה והחליט להישאר בצבא.

"הסורים לא רצו להיכנס למלחמה", הוא מספר, "הם היו אמנם צבא מקצועי, אבל ידעו שיהיה להם קשה מאוד לגבור עלינו. אסד, שמינה את עצמו לשר ההגנה, היה זהיר ומחושב, אבל זה לא עזר. אחד הדברים שליוו אחר כך את כל חייו זה היותו אחראי לביזיון של נפילת הרמה. הוא ראה את עצמו עד יומו האחרון כאיש שישיב את רמת הגולן, זו היתה אש שבערה בעצמותיו".

רגע לפני שנכנסים לעומק הסיפור הסורי, הנה היכרות עם מה שנקרא באמ"ן "לקט". הלחמי מסביר: "אני המצאתי את הלקט, דיווח מודיעיני שהייתי כותב בכתב יד, כמה שורות, שהיו מצלמים במספר עותקים, כל עותק בצבע אחר לנמען אחר. אחד מחיילי היחידה היה מריץ את הדיווחים באופן מיידי לגורמים הרלוונטיים – הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, אלופים וראשי מחלקות, ואם צריך גם לראש הממשלה". בכל תקריות ההטיה, הוא מספר, הלקט הזה היה יעיל למקבלי ההחלטות כיצד לפעול. כך למשל ידע מתי הסורים הולכים להפעיל תותח נ"מ 37 מ"מ ממוצב מזרעת א-דין, כדי לפגוע בטרקטורים שיצאו לעבד חלקות. התותח הזה הוחבא בבית מבוצר היטב, היה מוצא החוצה לזמן קצר על מנת לירות ומוחזר במהירות כדי שחיל האוויר והארטילריה לא יוכלו לפגוע בו.

מלחמת ששת הימים פרצה, אבל הגבול הסורי בער על להבה קטנה יחסית. הנושא הסורי עולה בישיבות הממשלה, אבל שר הביטחון חושב שפתיחת חזית נוספת אינה נחוצה. הלחמי מספר: "לנו כמובן אין זכות למילה בנושא, אנחנו עושים את העבודה שלנו נטו, אבל אני יודע שצריך לדפוק את הסורים. כל המלחמה הזו התחילה בגלל תקריות ההטיה והמים. סוריה היתה הטריגר למלחמה, אל תשכח שהם גם אלה שהפעילו לראשונה את ארגוני המחבלים. ינואר 1965, מחמוד חיג'אזי מניח מטען נפץ במוביל הארצי באיזה מושב (נחושה, בעמק האלה). הסורים עמדו מאחורי זה. אני אמרתי שלא ייתכן שהסורים יורקים עלינו כל השנים ואנחנו לא ניגע בהם. כאילו ישראל פוחדת לגעת בהם כי הם יושבים למעלה. אז כל הימים שלפני ה-9 ביוני היו הפגזות שלהם והפגזות שלנו וחיל האוויר שפועל, אבל זו לא היתה מלחמה".

דיין חיפש בבור איפה החדר של ענף 5 באמ"ן

יום חמישי, ה-8 ביוני 1967: טיסת צילום המריאה בשעות הבוקר המאוחרות לרמת הגולן. ברקע דדו נלחם במטכ"ל ובשר הביטחון על אישור לתקוף. רבין מאשר פעולה מוגבלת על מוצבי החזית, דדו דוחה אותו בכעס: הכל או כלום. כוחות שהחלו בתנועה מזרחה הוחזרו לאחור. ראש הממשלה לוי אשכול תומך בתקיפת סוריה, השר יגאל אלון דוחף במרץ, הרמטכ"ל והאלופים בעד, ישובי הצפון לוחצים ומארגנים משלחת לישיבת הממשלה – ורק דיין עומד כסלע מול כולם ומסרב לאשר. הוא חושש שצה"ל לא יצליח במשימה בגלל מחסור בכוחות, קשיים בלחימה כתוצאה מתנאי השטח ההרריים, מיעוט הצירים והמוצבים המוגנים, ובעיקר מתגובה רוסית חריפה למראה בת בריתה הערבית המותקפת. הפסקת האש אמורה להיכנס לתוקף ביום שישי בבוקר.

גיחת הצילום מעומק הרמה חוזרת לבסיס ברמת דוד. הפילם מוכנס במהירות למפ"ז – מרכז פענוח זירתי בבסיס חיל האוויר. התצ"א מפוענח עד הערב ונוסע מהר לת"א. המפענחים דני אשר ויואב שרון מגיעים בשעה מאוחרת לחדרו של ויסברוט. ראש המדור הסורי מביט בצילומים ונרעש למראה התוצאות. הוא יושב וכותב לקט מיוחד.

הנדון: פענוח גיחת צילום מתאריך 8 ביוני – מצאי גיחה ברמת הגולן.

1. מחנות קונייטרה ריקים. לא ברור להיכן הוסגו הכוחות שהיו מרוכזים במחנות וסביבתם.

2. להערכתנו יתכן שהמערך הסורי ברמת הגולן מתמוטט.

3. לא ברור אם מצב זה יחזור על עצמו…

המכותבים ללקט היו שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אג"מ, ראש אמ"ן ורמ"ח מחקר. הנוהל שבו ראש מדור באמ"ן יכול לשלוח דיווחים ישירים לדרגים הגבוהים ביותר הונהג כשנה קודם, לאחר שידיעה חשובה שכתב הלחמי בצהריים הגיעה רק בערב לידיעתו של ראש אמ"ן, מסיבות בירוקרטיות.

יריב

ראש אמ"ן ב-1967, אלוף אהרל'ה יריב. נתן להלחמי את הקרדיט על ההחלטה של דיין לכיבוש הגולן (צילום: לע"מ)

הלחמי מספר השבוע: "השעה היתה כבר מאוחרת, בין אחת וחצי לשלוש לפנות בוקר של יום שישי. אהרל'ה (יריב) היה בלשכה שלו בבור. לא היה שם הרל"ש, נכנסתי בין הפקידות לתת לו את הידיעה. אנחנו היינו גם ידידים, ראיתי בו מורי ורבי. הוא קרא את מה שכתבתי, שנראה שהצבא הסורי מתמוטט, ואמר לי אין מה לעשות, בבוקר יש הפסקת אש. אמרתי לו הפסקת אש נכון, אבל תראה את הסורים האלה שיוצאים נקיים מהמלחמה, הם יספרו אחר כך שישראל פחדה מהם. אהרל'ה הודה לי על כל מה שעשיתי בימים האלה, ואז ביקשתי ממנו אישור לצאת בבוקר מהבור לחופשה, לנסוע לירושלים לבקר את החברים שלי שכבשו את הכותל, כי החטיבה שכבשה את הכותל זו היתה החטיבה שלי במילואים. הוא אמר לי – הרשות נתונה, סע לשלום. רק אני והוא היינו בחדר. בשש בבוקר עמדו לצאת מדובר צה"ל ליד בית סוקולוב שני אוטובוסים עם עיתונאים לירושלים. אריה שלו (רמ"ח ביטחון והסברה בדובר צה"ל) הזמין אותי להצטרף. השעה שש בבוקר, אין מלחמה ואני נוסע לירושלים".

ברגעים בהם שני האוטובוסים יוצאים לדרך, כולל רס"ן ויסברוט, מגיע משה דיין לבור המטכ"ל ועושה סיבוב לראות מה חדש. הוא לא היה שלם עם סירובו לתקוף את סוריה. היסטוריונים ומקורבים טענו כי חשש שיצטייר כמי שהחמיץ הזדמנות היסטורית. הוא מגיע כדי לראות אם יש חדשות מהשטח שיאפשרו לו לשנות את החלטתו. בשעה זו היה הבור דליל מקצינים בכירים, הרמטכ"ל וכל האלופים הלכו לישון אחרי ארבע יממות אינטנסיביות. דיין נתקל בשדר ששלח נאצר לעמיתו הסורי אתאסי על הסכמתו להפסקת אש, ובשדר נוסף מצד הממשלה הסורית כי גם היא מסכימה.

נכונותן של מצרים וסוריה להפסקת אש העידה על חולשתן, אבל לדיין זה עדיין לא הספיק. אלא שאז הוא מקבל את הלקט שכתב הלחמי, קורא אותו בעניין רב והולך לחפש איפה זה ענף 5 (מדור סוריה) כדי לשוחח עם האחראי על הדיווח. אבל הלחמי כבר בדרך לכותל.

בספר "המערכה על הגולן" מאת ד"ר מתתיהו מייזל, נכתב כי מידע נוסף על זה של הלחמי הגיע בו-במקום מרמ"ח מבצעים, אל"מ מנחם בר, לפיו טיסת סיור שיצאה עם אור ראשון דיווחה על מנוסה מהשטח.

על פי הספר "מר מודיעין" שיצא לאחרונה מאת עמוס גלבוע, דיין ביקש להעיר את ראש אמ"ן ואמר לו כי יש דיווחים שהצבא הסורי מתמוטט. יריב, שהכיר את מקור הידיעה ואת מי שעמד מאחוריה, התווכח איתו על העניין ואמר שזה לא בטוח. אלא שדיין דבק בדיווח של הלחמי ואומר לראש אמ"ן: "בסדר, על פי מה שהמודיעין מוסר לי אני מסיק על אחריותי שהצבא הסורי מתמוטט".

בדו"ח תמצית על המערכה על הגולן שכתב ההיסטוריון אברהם אילון (רמ"ח היסטוריה במלחמת יו"כ) עבור חטיבת תוה"ד נאמר: "חלק מנימוקיו של דיין שנויים במחלוקת. למשל, ראש אמ"ן אהרון יריב העדי בפניי כי לא דיווח על נסיגה מבוהלת של הצבא הסורי, אדרבא, הוא דיווח על כך שהצבא הסורי ממשיך בפעילות האלימה למרות הסכמת סוריה להפסקת אש".

דיין ביקש שישיגו לו את הרמטכ"ל רבין, אלא שנאמר לו כי הוא עדיין ישן. בו במקום צלצל שר הביטחון ישירות לדדו (שעה 7:00) ונתן לו את האישור לתקוף. הצבא הסורי מתמוטט, אמר לו דיין. דדו הנרגש ענה: לא יודע אם מתמוטט או לא מתמוטט, אני תוקף, תודה רבה לך, שלום שלום.

רק לאחר מכן הורה דיין לעדכן את ראש הממשלה. לוי אשכול, על פי עדות מזכירו הצבאי, ישראל ליאור, כעס מאוד. "איזה נבזה", אמר על דיין. לרה"מ היה ברור שדיין ביקש את התהילה לעצמו. אלא שאשכול לא עירער על ההחלטה. בדו"ח קצר שכתב דיין לאשכול הוא כתב: "אמש לא חשבתי שמצרים וסוריה תתמוטטנה בצורה כזו ותוותרנה על המשך המערכה, אולם אם כך המצב יש לנצלו. יום גדול".

דיין אשכול

דיין ואשכול במהלך מלחמת ששת הימים. שר הביטחון לקח אחריות על הדיווח של הלחמי (צילום: לע"מ)

רבין התקשר כעבור דקות אחדות לדדו ושוחח איתו על התפנית. לשניהם עוד לא היה ברור מה גרם לדיין לשנות את דעתו. על דבר אחד היו תמימי דעים: אין להתייחס ברצינות לדיווח על התמוטטות הצבא הסורי. צה"ל יתקוף כאילו אין מחר. רבע שעה לאחר האישור של דיין, החלו ראשוני הכוחות בפיקוד צפון להיערך לתנועה.

הידיעה על פתיחת המערכה ברמה הסורית פשטה במהירות. קצינים נזעקו אל הבור, ובהם בכירי אמ"ן. מפקדיו של ויסברוט שנתקלו בדיווח שלו והבינו שזה כנראה היה הקש ששבר את דיין, כעסו בעיקר על השורה התחתונה שכתב. המשפט "לא ברור אם מצב זה יחזור על עצמו", היה אנטי מודיעיני ונגד את הכללים. זו לא היתה עובדה, אלא הערכה של קצין זוטר שלא קיבלה את אישור הדרגים הממונים. קצפם גבר כשהתברר ש-ויסברוט נעלם ואיש אינו יודע היכן הוא.

בשעה שהבור במטכ"ל החל לרתוח, ירד הלחמי מהאוטובוס בשערי העיר העתיקה. הוא לא היה מודע להתפתחויות המרעישות.

הלחמי מספר השבוע: "נכנסתי לעיר העתיקה שלא הכרתי אותה ואני הולך לפי החוש שלי, ופה ושם עוד יורים וצולפים, ואני הולך לכיוון הכותל. אני עוד לא מספיק להגיע ופתאום חיילים רצים וצועקים 'רס"ן אלי ויסברוט, רס"ן אלי ויסברוט'. ואני אומר – כן, זה אני. והם אומרים תחזור מהר ליחידה שלך, מחפשים אותך דחוף. הבנתי שמשהו קרה. הייתי לבד, טלפונים אין, ביפרים אין, אתה לא יודע כלום. חזרתי, תפסתי טקסי, אמרתי לו קח אותי לתל אביב. הוא לקח אותי עד הקריה, אפילו לא רצה כסף. כשהגעתי לשער צלצלתי לחבר'ה שלי לברר מה קורה. אמרו לי לצלצל לאיתמר רבינוביץ', הוא היה בדרגת סגן, האחראי על התחום המדיני במדור אצלי. איתמר אמר לי אני אפגוש אותך ליד הבור לפני שאתה יורד. הגעתי ליד הבור, איתמר עלה אליי מהר ואמר – אל תשאל, כולם רוצים להרוג אותך, רוצים להעמיד אותך לדין צבאי, רוצים להוריד לך את הביצים. הכל בגלל הדו"ח שכתבתי. כי כתבתי פרשנות ואסור לי לכתוב פרשנות, אני צריך לתת עובדות צבאיות. וגדעון גרא גרזון, שהיה ראש הענף שלי, ודודי כרמון הסגן של אהרל'ה, רוצים כולם להרוג אותך".

והכל בגלל הלקט שכתבת. ויסברוט: "דיין היה ממזר. הראש שלו היה רק איך לדפוק את אשכול. כל דבר שאשכול אמר, דיין אמר לא. הכל אצלו היה הפוך על הפוך. אז הוא הלך וראה את המברקים של נאצר ואתאסי, ואז נתקל בלקט שכתבתי והגיע לחדר שלי בבור. הוא מיד רצה לדבר עם קציני המודיעין, אבל איפה הם? אני לא הייתי. אני הייתי המומחה היחיד לכל הצבא הסורי. הייתי ידען גדול של שמות וכתובות וקודים ותוכניות, הייתי בור סוד שלא מאבד טיפה. וכל העסק הסורי באמ"ן היה אני ועוד קצין ועוד שני מש"קים ועוד שתי פקידות. לא כמו היום, שיש מאות אנשים. ודיין בא, קרא ולקח את הטלפון, יש אומרים שזה היה מהחדר שלי ויש שאומרים שזה היה מהחדר של ראש ענף מבצעים (חיים נדל), והתקשר לדדו ואמר לו כמה זמן אתה יכול לעלות על רמת הגולן? דדו אמר חצי שעה, אז הוא אמר תעלה. מתחילה מלחמה ואלי ויסברוט הלך לירושלים. הם עומדים כולם באמ"ן עם המכנסיים למטה, לא יודעים איך להתייחס לידיעות, איך לנתח אותן, ואני איננו. הם לא ידעו שאהרל'ה נתן לי את האוקיי לנסוע".

ואז ירדת לבור. "ואז ירדתי למטה לבור, והנה באים דודי כרמון וגדעון גרא וצועקים – איפה אתה, נעמיד אותך לדין צבאי ואתה תראה מה יהיה לך. אמרתי להם – חבר'ה תראו, יש שתי אפשרויות: אני היחיד שמכיר טוב את הצבא הסורי ועכשיו התחילה מלחמה. אתם רוצים להעמיד אותי לדין צבאי? עכשיו תעמידו אותי לדין, ואם לא אז עכשיו כולכם מסתלקים מפה ונותנים לי לנהל את המלחמה. אם תעמידו אותי לדין אני מסתלק מפה ומעמיד אותכם עם המכנסיים למטה, תשברו לבד את הראש. ואני באמת ניהלתי את המלחמה הזו עם טריקים שעשיתי יוצאים מהכלל, ובגלל זה הרמה נפלה ביום השני ללא קרב, ככה כמו שאתה רואה אותי יושב פה בת"א. ובסוף המלחמה הזו, אהרל'ה אסף את כולם לחדר ואמר: מי שיש לו תלונות או קובלנות נגד אלי ויסברוט, שקודם יעבור דרכי".

גדעון גרא, שהיה אז מפקדו של הלחמי, מתקשה השבוע לזכור את האירוע לפרטיו: "לא זוכר מה היה בלילה שלפני ה-9 ביוני. אנחנו הלכנו לישון ובבוקר כשקמנו מצאנו עובדה מוגמרת. אני רק זוכר שדיברו על מחנות צבא ריקים, הוא (הלחמי) קיבל את זה בדיווח והעביר הלאה, עבר כל כך הרבה זמן שאני ממש לא זוכר יותר מה היה".

הלחמי, מה להערכתך היה המשקל של הלקט שלך בהחלטה של דיין לתקוף? "אני אחרון האנשים שאתן שקלול לגבי הנושא הזה. כי ממה נפשך? אני יכול להגיד לך שלא ידעתי על המברק של אתאסי, אבל ידעתי מאיציק נסיהו (מזכירו הצבאי של דיין) ומהאנשים האחרים שהיה ללקט הזה משקל משמעותי. דיין לקח את הלקט וכשהוא צלצל לדדו ואמר לו תעלה, הלקט הזה היה לו ביד. הוא בא לתחקר אותי על מה שכתבתי, רצה להבין מה זאת אומרת מחנות הקונייטרה ריקים, ואני לא הייתי שם. אני חושב שהיה לו גם חישוב פוליטי שדרך הלקט הזה הוא יכניס לאשכול ויאשר התקפה. אז מה בדיוק האחוזים של הלקט בהחלטה שלו, אין לי מושג, אבל ברור שזה היטה את הכף".

מבחינה צבאית זה היה דיווח מודיעיני משמעותי מאוד. "מבחינה צבאית משקל גדול, בוודאי, אבל מה שאני כתבתי בסוף אסור היה לי לעשות מבחינה מודיעינית".

למה כתבת את זה? "כי היה לי חשבון עם הסורים. הסברתי לך שלא ייתכן שהם גרמו לכל הסמטוחה הזו של מלחמת ששת הימים והם ייצאו נקיים".

נתת לאמוציות להשתלט על המקצועיות שבך. "בוודאי, אמרתי את זה גם לאהרל'ה. כי אז התוצאה תהיה שהם ימשיכו לירוק עלינו פי כמה וכמה ולהפגיז את הגליל. היה להט ותשוקה שהסורים לא ייצאו נקיים, אבל לעשות את זה בחוכמה. הסורים זה האויב שלי ואני מתייחס אליו בכבוד, אבל אני גם דופק אותו ואני יודע לעשות את זה יופי. כי בתחבולות תעשה לך מלחמה".

היתה לך תחושה של החמצה שלא היית שם כשדיין נכנס אליך כדי לברר? "בוודאי שהיתה החמצה. גם לא הגעתי לכותל, גם לא פגשתי את החברים שלי הלוחמים, גם רוצים להעמיד לדין צבאי וגם פספסתי את הרגע שבו דיין רוצה לברר מה פשר הלקט הזה שכתבתי".

קונייטרה כיום (גוגל)

קונייטרה כיום (מתוך גוגל)

ולפי התצ"א המחנות היו באמת ריקים? "חלק מהמחנות היו ריקים. הקידמה של הרמה היתה בחלקה בערפל. לא יכולת לדעת אם שלחו את הכוחות מקונייטרה לחזית של הרמה או הסיגו אחורה".

כתבת שהמחנות היו ריקים. הם היו ריקים? "כן".

ממה הם היו ריקים? "מגדוד שריון, מהארטילריה החזיתית 130 מ"מ וגדודים כאלה ואחרים, מה שנקרא אלמנטים מטכ"ליים,  וכוח ההלם".

בדיעבד איפה התברר שהם הלכו? "חטיבה אחת לקחו אותה לצפון הרמה, שאר הכוחות הסיגו אותם להגן על דמשק, בלג'ה הגדולה ובלג'ה הקטנה. לא רק על דמשק, אלא על כל המשטר, כי היתה להם מחשבה להסיג את כל העסק לחומס, הם חשבו שדמשק תיפול".

מה עוד אתה יכול לספר על התצ"א הזה? "זה היה לקט תוצאות פענוח גיחה חלקית. חלק מהרמה היה מוסתר בגלל עננות. אבל זה נטו פענוח לקט צבאי, בלי בכלל לחשוב על כלום".

היתה לי מחשבה שהדיווח הזה היה קונספירציה של המטכ"ל, שנועדה לשכנע את דיין שצריך לתקוף. היתה קונספירציה? "לא ב-א' רבתי, זה לא בבית ספרי. מי שמכיר אותי יודע שאין אצלי דברים כאלה".

אבל הוספת את שורת המחץ שהזדמנות כזו לא תחזור. "הוספתי את זה כהערה, שזה ספק אם הזדמנות כזו תחזור על עצמה".

למה הוספת? "לא יודע, כי הוספתי".

נתת לבטן להשתלט על הראש. "הוספתי כי אני לא חושב שהיה נכון שהסורים ייצאו נקיים מהמלחמה, זו הסיבה".

אבל אתה יודע שזה לא תפקידך. "בגלל זה רצו להעמיד אותי לדין צבאי. הם אמרו לי מאיפה אתה יודע שהמחנות ריקים והם הלכו לדמשק ולא הלכו לחזית?

ומה ענית? "עניתי שזו הערכה שלי".

כתבת שהמערך הסורי כנראה מתמוטט. מאיפה ידעת? "זו היתה הערכה שלי. זה היה אחרי כמה ימים של התקפות חיל האוויר".

ויסברוט והסיפור של רדיו דמשק: כך נכבשה קונייטרה ללא קרב 

הלחמי מספר על פעילותו בשני ימי הקרבות בגולן. "עשיתי עוד משהו. אם תראה את המפה של הרמה, כל הדרכים מובילות לקונייטרה. יש שלוש דרכים ראשיות – יש את הצפונית, זו שיורדת ממסעדה, יש את זו שעולה מגשר בנות יעקב ויש את הציר הדרומי והכל הולך לכיוון קונייטרה. אם אתה מתיישב וסוגר במזרח, אי אפשר להגיע לקונייטרה. זה או לברוח לירדן או ליפול בשבי בישראל. ובגלל ההתקפות של חיל האוויר וכל הסמטוחה שהיתה התחילו חיילים לערוק. היועצים הסובייטים שישבו שם נתנו הוראה למפקדי מוצבים לירות בעריקים. היו גם סיפורים שקשרו חיילים בשרשראות, אבל לא ראיתי דבר כזה, אולי זה קרה במוצב אחד. אבל אמרו להם להרוג את כל מי שמנסה לברוח. ואז המפקדים הזוטרים או סמלים עלו על החפירות להשגיח. ואז היה קשר עם המטוסים במשל"ט של חיל האוויר. אמרתי להם תגידו לטייסים שכל מי שעומד על מוצב או חפירה שיירו בו בתותחים ויורידו אותו. אמרתי לעצמי אם יורידו אותם, החיילים יוכלו לברוח ביתר קלות ואז יהיה פחות כוח התנגדות. וזה עבד".

את גולת הכותרת שלו בכיבוש הרמה הוא רואה בסיפור על רדיו דמשק ב-10 ביוני. "בשבת בבוקר בשעה שמונה וחצי, ישראל הודיעה במועצת הביטחון שלא תתקוף את קונייטרה כי היו שם מומחים סובייטים. אבל בשעה 8:35, אני יושב עם רדיו טרנזיסטור קטן, היו כאלה כחולים, פתוח על קול דמשק ואני שומע הודעה מספר 66 של דובר צבאי שמודיע שקונייטרה נפלה. הם עשו את זה בשביל ל"פ (לוחמה פסיכולוגית), כדי שהרוסים שיושבים באו"ם יגידו ליהודים אתם משקרים, אמרתם שלא תתקפו את קונייטרה וכן תקפתם. ואז ישיגו אולטימטום להפסקת אש. רדיו דמשק שידרו את זה פעם אחת ואני קלטתי את זה. ידעתי שבכל המוצבים החיילים הסורים יושבים עם טרנזיסטורים קטנים, ולמי הם מאזינים? לקול ישראל בערבית. בדיעבד זה התברר כנכון אחרי שחקרתי שבויים. הם שומעים קול ישראל כי הם מאמינים לקול ישראל ולא לרדיו דמשק.

"ואז מיד ביקשתי מקול ישראל דרך חצ"ב (איסוף מודיעין גלוי), שישדרו את ההודעה הזו 150 פעם. לא שאנחנו מודיעים, אלא שרדיו דמשק מודיע. ידעתי שהחיילים שיושבים בדרום ובמרכז ולא יודעים מה קורה ואז אומרים לעצמם – וואלה, קונייטרה נפלה, המלחמה נגמרה, אנחנו צריכים לברוח. ואז באמת חלקם הגדול עזבו את המוצבים, ערקו וברחו. זה עבד יופי. האוגדה של אלעד פלד שנחתה (בדרום רמת הגולן) לא נתקלה בהתנגדות. ואז הרוסים וגם הסורים הבינו שעשו טעות. אסד כתב בביוגרפיה שלו על הטעות האסטרטגית הזו שלו. אם לא הייתי שומע את זה בקול ישראל ולא הייתי מקליט את זה ודואג לשדר אצלנו, אולי תוצאות המלחמה היו קצת שונות. וכשאלברט מנדלר ידידי נסע מזרחה לקונייטרה הוא מצא אותה ריקה. אז הנה יושב לך יהודי בבור בת"א וגורם לך למפנה כזה".

החקירה של מפקד תל עזזיאת: למה נצח ישראל לא ישקר

בפוסט שפורסם כאן בספטמבר נכתב על הבאתו של מפקד תל עזזיאת השבוי אל המוצב. הלחמי אומר שזה קרה יומיים או שלושה אחרי סיום המלחמה, כדי שיראה איפה הונח המיקוש ב-9 ביוני כשהסורים הבינו שצה"ל הולך לעלות על הרמה.

הלחמי מספר: "הגענו לעתלית ולקחנו אותו משם. נתנו לי חוקר שבויים למרות שאמרתי שלא צריך, אני יודע ערבית מצוין ואני ניהלתי את החקירה. אני ריכזתי את חקירת השבויים בעתלית מטעם המודיעין גם בששת הימים וגם ביום כיפור. בכל זאת הצמידו לי חוקר, טיפוס עם כובע שחור, עונד כנפיים, עם פייפ, לא ידע טוב ערבית, אבל החזיק פאסון. הוא היה הנהג ומטעם פיקוד צפון הגיע יהודה שפר (סייר האוויר) עם הפוטוסטט של המוצב. מפקד תל עזזיאת היה סגן במילואים, מורה ממזרח סוריה, מהאיזור של קמישלי דיר א-זור, והוא פחד שאנחנו לוקחים אותו כדי להרוג אותו. הוא לא הבין למה הוצאנו אותו מהמחנה. ולמה הוצאנו אותו? כי הם פיזרו מיקוש פראי בפתח המוצב ובשבילים המובילים אליו. מיקוש פראי זה מיקוש ללא מפות וזה גם נוגד את החוקים הבינלאומיים, ורצינו לדעת איפה פיזרו. ידענו שאיך שתיגמר המלחמה יגיעו לשם הרבה אנשים לראות את אימת הצפון".

הלחמי בעזזיאת

יוני 1967, אלי הלחמי (במרכז) מתחקר את מפקד מוצב תל עזזיאת. משמאל: סייר האוויר סגן יהודה שפר

איך היתה החקירה שלו? "נסענו לתל עזזיאת, הוא ישב בג'יפ, רועד כעלה נידף. אני הרגעתי אותו. לא סגרתי לו אפילו את העיניים ולא קשרתי אותו. אמרו לי הוא יברח, אמרתי לאן הוא יברח, הוא יותר בטוח איתנו בג'יפ. הוא נרגע לאט לאט. בטבריה עצרנו, קנינו פיתות וחומוס. כשהגענו למעלה אמרתי לו בוא תגיד לנו איפה המיקוש. אני הלכתי ראשון כי אמרתי להם אני יותר מבוגר מכם. ואנחנו הולכים ומסביב גוויות של חיילים סורים וכלבים אוכלים להם את הפנים, ואני אומר לו איפה המיקוש והוא אומר אני לא יודע, והוא לא שיקר. הוא אמר: אתה חושב שאני שמתי את המיקוש? אני קראתי לסמל שלי ואמרתי לך תשים מיקוש ואני לא יודע איפה הוא שם. אמרתי לו מי זה הסמל, התברר שגם הסמל הזה היה שבוי אצלנו והוא היה מאלה שגירשו אותם מהאיזורים המפורזים והיה איש מה"ל, שונא ישראל כי לקחו לו את האדמה. זה האיש ששם את המוקש שיאנוש דרך עליו. אחר כך איתרו את הסמל הזה והביאו אותו לתל עזזיאת, אבל אני לא הייתי שם".

מה סיפר מפקד תל עזזיאת? "הוא היה איש מלומד יחסית. הבעת' אחרי מהפיכת 1964 סילקו מהצבא המון קצינים מקצועיים למעט קציני ארטילריה. מחזור שלם של מורים שהיו חברי מפלגת הבע'ת, גייסו אותם לצבא, העבירו אותם קורס מזורז ושלחו אותם לכל מיני יחידות, והוא היה אחד מאלה. הוא היה מכפרי המזרח, ואצלם לא היה חשמל ולא מים זורמים, היה רק דבר אחד – מכשיר טלוויזיה שהממשלה שמה עם גנרטור, ששידר את התעמולה של הבעת'. הוא סיפר שכשהוא נשלח לתל עזזיאת אמא שלו בכתה בכי תמרורים לאן הוא הולך. כי היהודים היו מצויירים אצלם בטלוויזיה כמו זקני השטירמר – עם עין אחת, אף חרום וקרן. והוא אומר הנה אני מגיע למוצב הזה ורואה למטה את כל הקיבוצים האלה, גנים פורחים, שדות ואנשים, ואיפה כל השטירמר האלה? האכילו אותנו בתעמולה בלי סוף והאמא שלי חושבת שאני בארץ גזירה. ואז אני אומר לו: מוחמד, מי אלה החיילים שפה שוכבים? אז הוא אומר לי אני לא יודע. אמרתי לו מה זה אני לא יודע, אלה חיילים שלך. אז הוא אומר לי אתה חושב שאני יודע מי זה החיילים שלי? יש לי סמלים בשביל זה, הם מכירים אותם. ואז באותו רגע אמרתי לעצמי שכל זמן שזה קיים, שמפקד מוצב ומ"פ או מ"מ סורי לא יודע את החיילים שלו ויש דיסטנס כזה ביניהם – נצח ישראל לא ישקר. והוא כבר רצה ללכת משם, לא יכל לסבול שהכלבים אוכלים להם את הפנים".

מה אתה זוכר מחקירת מפקד תל פאחר? "אני רק זוכר שהוא אמר לי: אני לא מבין את היהודים, אנחנו יורים והם עולים. המולאזם תאני שלהם, סגן משנה, אמר לי הם עולים על שטח השמדה ואנחנו יורים והם ממשיכים לעלות. הוא לא הבין איך, הם הופתעו מזה מאוד".

שלושה חודשים לאחר סיום המלחמה, יום לאחר חילופי השבויים בקונייטרה, השתחרר הלחמי ונסע לקנדה. בתקופה הזו עשה תואר שני במינהל עסקים, ועם שובו לארץ בתחילת שנות ה-70 היה ממקימי החברה להשקעות בבנק הפועלים. ב-1975 חזר לאמ"ן על פי בקשת אלוף שלמה גזית, הקים את הענף הכלכלי באמ"ן בעקבות מחדל אמברגו הנפט ואח"כ שימש ראש הזירה הסורית-לבנונית ועיראקית בדרגת אל"מ. בתקופה זו היה האיש שחשף את פרשת יהודה גיל (איש המוסד שפיברק ידיעות ממקור סורי שלא היה קיים). אחרי שחרורו מהצבא היה ראש המודיעין במשטרה ואחרי שנה עזב לעסקים (תדיראן וחברת הדלק בשטחים).

הוא נזכר באנקדוטת הסיום משירותו בששת הימים – החזרת השבויים. הוא מספר על סמל ראשון בקומנדו הסורי שהגיע עם המרצדס שלו לרמה ושם נתפס עם רכבו. "חקרתי אותו ואז הוא אומר לי – מה יהיה, יש לי שם מרצדס, מה יהיה איתה? אמרתי לו: אל תדאג, כשיחזירו את השבויים תקבל את האוטו. כי מה אני אגיד לו? רוצה אלוהים ומחזירים את השבויים הסורים בקונייטרה, ופתאום אני רואה את הבחור הזה מהקומנדו יושב באוטובוס ודופק בחלון וצועק: אבו עלי, אבו עלי. אמרתי לו מה קרה? מתברר שבדיוק הוא רואה את המרצדס שלו נוסעת שם, והוא צועק לי מה עם המרצדס שלי, הנה המרצדס שלי. מה הסתבר? הרב גד נבון, אני לא יודע איך המרצדס הזו הגיעה אליו, אבל הוא הגיע איתה להחזרת שבויים והרוגים עם ארונות קבורה. אמרתי לסורי – תיכף תקבל את האוטו בצד השני… נו, מה אני אגיד לו? סיפור מהחיים".

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “האיש שגרם לדיין להחליט לתקוף

  1. סיפור יוצא מהכלל שמגולם בו הפסוק בתחבולות תעשה לך מלחמה, היה יישום בתקופת יריב שאחרי לכתו השאיר אמ"ן לתפארת ואלי זעירא הגיע והרס את המוניטין שנבנה בעמל,
    יריב קצין מצוין מהאסכולה הישנה, וורקהוליק ואסטרטג מהמעלה הראשונה היה ידוע כאלוף עם גינונים צבאיים לשמם ולעולם לא היית מוצא אותו לשם הדוגמה עם כתמים קטנים שידבקו בו כמו אלופים אחרים בני תקופתו המתרועעים עם חיילות בנות 19 בדירות מסתור כולל השר הממונה. אפשר לבדוק הישגים מודיעייניים בששת הימים לא רק בפקוד צפון שהסיפור עם הלחמי היה גולת הכותרת אלא גם בפיקוד דרום ומרכז. חיל המודיעין לא רק מילא תפקיד משמעותי בלחימה עצמה, הוא בפירוש הזיז דברים גם ברמה המדינית והלאומית בשינוי דעה של לוי אשכול, גלילי ושרים בכירים.
    אמ"ן לתפארת. עד שבא זעירא.

  2. "בספר "משני עברי הרמה" מאת ד"ר מתתיהו מייזל, נכתב" – אתה מחליף (לא בפעם הראשונה, נדמה לי שכבר ראיתי זאת בפוסט קודם. לא זוכר אם הערתי אז) בין 'המערכה על הגולן' של מייזל לספרו של יחזקאל המאירי.

    משה דיין התראיין וכתב (פירסם, ליתר דיוק), יותר מפעם אחת, את גירסתו על שינוי דעתו בקשר לתקיפת סוריה. כך שלפרסם כל מיני סיפורים ממרחק 46 שנה, מבלי להביא במדוייק את גירסת דיין, לטעמי – זה לא כ"כ ראוי [כמדומני שאין צורך שאכריז כי אינני מחסידי האיש. אך בהגינות צריך לנהוג גם כלפיו, בפרט שכבר אינו בין החיים].

    לכל אורך הפוסט, ובפרט לאחר השאלה "מה עוד אתה יכול לספר על התצ"א הזה?", חיכיתי למצוא את השאלה: ואיפה נמצא היום אותו תצ"א מה-8 ביוני, זה "מעומק הרמה"? אך היא לא באה, משום-מה. [בסרקזם:] מי יודע, אולי פחדת לקבל תשובה בנוסח: לקחתי את האורגינל כדי שאף אחד לא יעז לגעת בו ולשנותו, לימים הוחזר אך שוב נלקח ונמסר כאות הוקרה לאדם שהמדינה לא ידעה להוקיר לו תודה…

    יכלתי להציב עוד הרבה סימני שאלה על המסופר בפוסט, אך אינני מתעסק בסיפורים מסוג זה. בזכות זו אחרת, העיקר ש"אנחנו יושבים היום ברמת הגולן" ושיהיו כולם בריאים אולם וחזקים.

    אתייחס לקטע העוסק בתל-פאחר: "מה אתה זוכר מחקירת מפקד תל פאחר? "אני רק זוכר שהוא אמר לי: אני לא מבין את היהודים, אנחנו יורים והם עולים. המולאזם תאני שלהם, סגן משנה, אמר לי הם עולים על שטח השמדה ואנחנו יורים והם ממשיכים לעלות. הוא לא הבין איך, הם הופתעו מזה מאוד"." – היות וזה זכרון מהרבה מאד שנים [וספק אם החקירה הזו תועדה בכתב, ואם-כן, ספק אם תתגלה אי-פעם] לא הייתי מציע לבנות עליו לחקר הקרב. השאלה שהייתה מתבקשת על אותו סיפור, של מפקד תל-פאחר בשם אחד מפקודיו: אז איך הם מצליחים לעלות אם אתם מלמעלה יורים עליהם? אתם יורים – במקלעים אוטומטיים – ולא פוגעים? (ליתר דיוק, הירי פוגע רק בשניים מהעולים, הורג אחד ופוצע אחר) – ואת התשובה עליה איך אפשר היה לשכוח? ברם, יכול להיות שרק הסיפא של העדות הזו מכוונת: "הם הופתעו מזה מאוד" – כאשר ה"מזה" הוא מכיוון ההגעה של הכוח (ממערב, בעוד הסורים ממתינים שיגינו ממזרח), שלזה יש עדות תומכת. ואקצר.

    אגב, המשפט "כי החטיבה שכבשה את הכותל זו היתה החטיבה שלי במילואים" – נראה שמשמעתו: שחבריו מהצנחנים (מ-54') היו כעת מפקדים בחטיבה הזו, 55, שהוקמה רק כשנתיים לפני המלחמה (אנקדוטה: כשעברה המלחמה לצפון קיבלה חטיבה זו פקודה לנוע לכיוון הרמה, אך עוד טרם הספיקה להגיע כבר קיבלה הודעה שאין צורך ועשתה פרסה חזרה לירושלים). עוד משהו: הכותל נכבש ברביעי בבוקר, ולא ברור לי מדוע איש מודיעין יחשוב שבשישי בבוקר הוא ימצא לידו את חבריו הנ"ל, אבל ניחא, נסיעה לכותל היא תמיד דבר טוב. את זה שבשישי בבוקר עדיין היו יריות וצליפות בעיר העתיקה – לא ידעתי (לא בטוח שזה מוציא את הצנחנים טוב…), אבל שיהיה, העיקר שהן פסקו מתישהו…

    • "המערכה על הגולן" כמובן. תיקנתי. תודה.

      לגבי גרסת דיין – אביא אותה מתישהו.

      דווקא שאלתי את הלחמי איפה התצ"א הזה. תשובתו: בגנזך אמ"ן. זה נשמע לי בינתיים כמו מעבר להרי החושך. כרגע המאמץ להשיג מסמך כזה הוא מעבר ליכולתי להשקיע בזה באופן מיוחד. עובדה היא שגם בספרים הרציניים שעסקו בזה התצ"א האמור לא מופיע.

      אני משתדל להיצמד לעובדות עד כמה שזה ניתן, אבל אין כמעט פוסט אחד שאחרי פרסומו מתגלות בו טעויות ע"י קוראים (כמוך) או במשך הזמן מחשיפה למידעים אחרים או ראיונות חדשים. מקווה שתקבל זאת בהבנה.

      • מקבל בהבנה, ואם השתמעה ממני איזו שהיא ביקורת [אף כי חששתי ממשמעות שכזו ולפיכך ציינתי במפורש שזו כתיבה בסרקזם], חובה עליי לתקנה: עבודתך והשקעתך בבלוג זה ראויה לכל שבח. מטעויות אין להתרגש, רק לתקן, שכן רק מי שלא יוצר/כותב גם "לא טועה" בקטן, אך החדלון הוא הטעות הכי גדולה. ובאשר למסמכים העלומים: מי יודע, יכול להיות שאתה זורע, ובעוד משך זמן יבוא מישהו, כזה שיש לו קשרים עם "מעבר להרי החושך", או שהוא בעצמו שוכן שם, בגנזך המאובק, ויחליט שהגיע הזמן לפרסם את החומר. ימים יגידו.
        בתגובתי למעלה:
        בזכות זו אחרת = בזכות זו או אחרת
        שיגינו ממזרח = שיגיעו ממזרח

  3. לשמואל
    היריות בעיר העתיקה לא פסקו אחרי מלחמת ששת הימים ולא פסקו עד היום וגם אם לא יורים בפועל גם דקירות סכיןם וידוי אבנים הם כמו יריות לכל דבר וכל אלה מתבצעים כל שני וחמישי לאור יום או בלילה מול מצלמות האבטחה ואין פוצה פה ואין מכלים
    . או כמו ההכרזה המפורסמת הר הבית בידינו (….) אלא שהר הבית היה בידינו לכמה ימים ואחר כך הוענק לפלסטינים בתור מחווה של שלטונות מפא"י ורפ"י והיום הר הבית הוא שטח מוסלמי לכל דבר, כל דריסת רגל של יהודי בהר מולידה צרות צרורות…

    • כן, אבל גם אתה כותב שהשטח "היה בידינו לכמה ימים", ועל אותם ימים כתבתי שלא ידעתי שבהם (חוץ מהיום הראשון) עדיין היה בשטח אוייב שלא נכנע.
      לגבי העניין הכללי שהעלית, אילו טרחתי לכתוב את דעותיי בנושא יכול להיות שלעומתן היית מחליף את כינויך ל"יונה"… אך לא זה המקום והזמן. אם רק רצית לנצל את המקום להבעת מחאה – הנה, עשית את זה.

  4. סבורני שהכותרת יומרנית במקצת.
    המסקנה שהצבא הסורי מתמוטט היתה מסקנה מסוכנת, כאשר לא התצ"א עצמו לא התייחס כלל למוצבי הקו הראשון, על שלושת שלביהם.
    לטעמי, מי שמוטט את הסורים לא היה קצין מודיעין זה או אחר, אלא אותם לוחמים אמיצים, משלוש החטיבות הפורצות- חטיבה 3, חטיבה 8 (כולל גדוד 377) וגולני, אשר לחמו ללא תוכנית מסודרת, עם פקודות כלליות שהביאו לטעויות קריטיות בביצוע, ובמיוחד עקב אומץ ונחישות של הלוחמים הבודדים, אשר לחמו בקבוצות קטנות, כיתות וחוליות, במצבים כמעט בלתי אפשריים, אך בנחישות , כאשר לפחות בשניים מן הקרבות- קלעה ותל אל פאחר, הגיעו עד קצה גבול הכוחות,עד טיפת הדם האחרונה, אך המשיכו להלחם, גם כאשר הגדודים נותרו ללא שדרת הפיקוד.
    בכאוס זה, ראוי לציון, שוב, גדוד 377- הגדוד שנשכח מאלבומי הנצחון- אשר לחם בצורה סדורה, באבידות קלות יחסית, עד להשלמת משימתו, גם כאשר זו שונתה.
    עם כל הכבוד לק. המודיעין וייסברוט , הוא רק סיפק עילה לשר בטחון שנוי במחלוקת, אשר עקף את כל שרשרת הפיקוד, התעלם מן הרמטכ"ל וראש הממשלה, והוריד פקודה באופן תמוה, בהסתמך על "פתק", או לקט, אשר לא עבר כל הערכה סדורה, בהתעלמו מן הצורך לצייר תמונת מודיעין כוללת, כאשר רק גבורתם של לוחמי שלוש החטיבות הנ"ל, הפכה את הקפריזה שלו לנצחון.
    לצערנו, האתוס הלאומי בנוי על המיתוס של הגיבור ממלחמת קדש, תוך התעלמות מן המיתוסים האמיתיים שהביאו לנצחון.

    • האיש שמוטט את הסורים – זו כותרת עם קריצה. יכולתי לכתוב מוטט במרכאות.
      ציינתי בכותרת המשנה שזה היה דיווח שנמסר מ"הבטן". הלחמי מודה בזה. היצר להכניס לסורים בכל מחיר גבר אצלו על ההיגיון. אני מעריך (הנה, גם לי יש את "הלערכתנו") שהדיווח שלו נכתב גם מתוך תסכול. אבל זה הצליח.

  5. אני לא מוטטתי את הסורים אלא תרמתי במדה מסויימת לקבלת החלטת דיין ז"ל לכיבוש הרמה ואחרי כן לכבוש רמה"ג בפחות אבדות ונפגעים לנו וזה בער בעורקי לאור נושא הלקט הצבעוני המיידי המדובר, שאני אישית הייתי והרגשתי אחראי לכתיבתו ולתוצאותיו.אמרתי גם לשלמה מן. כי כקצין קרבי לשעבר וכלוחם לשעבר,כל התהילה מגיעה לאלה שלחמו פיזית,נפצעו ונהרגו וכבשו את הרמה. הכותרת של שלמה מן, איננה שלי ואינה משקפת את אופיי ואת דרך חיי והראיה לכך הינה שמעטים מאד ,שהיו בסוד הענינים ידעו את ספור הלקט המיידי ואת שגרם, וזה נשמר על ידי בתוכי במשך עשרות שנים בצנעה ובשקט, כי אין זה מדרכי ומאופיי להתראיין ולפגוש אנשי מדיה ועתונאים. אני בחרתי לספור את המשפט שאמרתי לשלמה מן, תראה איך יושב קצין יהודי בבור במט"כל בת"א ועוזר ומסייע לנפילת הרמה ולכיבושה מידי הסורים, אך התהילה האמתית שמורה ללוחמים שכבשו אותה פיזית ונלחמו שם. דבר אחר. אני לא המצאתי את מה שקרוי לקט מודיעיני שהיה קיים כל השנים,אלא החילותי ויצרתי את מה שקרוי גם היום,לקט מיידי או "צבעוני" וזאת בתקופה של תקריות החלקות ותקריות ההטייה של המיים עם הסורים ודבר זה {הלקט המיידי} נקלט היטב באמ"ן עד היום, כמו גם "לוח הארועים" שתכננתי ושניהם הפכו באמ"ן לנכס צאן ברזל עד היום ,לפי מיטב ידיעתי. לגבי מפקד תל פאחר, זה מה שהוא אמר לי בתחקורו על ידי ולא פעם אחת וגם אמיר דרורי ז"ל שהיה מח"ט גולני דאז, בא לחקירת הקצין השבוי ורצה לשמיע על הקרב בתל -פאחר ושמע זאת במפורשות מהשבוי:"לא הבנו את היהודים שתקפו את המוצב ועלו ישר על משימות אש סכנה שלנו ועל שטחי השמדה. אנחנו יורים והם עולים וממשיכים הלאה…" זה מה שנאמר ומופיע גם בכתובים בדו"חות החקירה של השבויים שנכתבו על ידי אז ומצויים בגנזך אמ"ן. אגב, מי שמפקפק בסיפור הלקט המיידי והזיקה להחלטות משה דיין לעלות על הרמה. יכול לפנות ולאשש זאת אצל ידידי המכובד. פרופסור איתמר רבינוביץ, שהיה אז סגן וראש המדור המדיני סוריה לבנון בענף 5 והיה עד לכל המאורעות הנ"ל וזכרונו ב"ה, כמו זכרוני שלי ,מצויין ורענן{זו המחמאה היחידה שאני מרשה לי לחלק לעצמי, בנושא הזכרון שנשמר ולא קהה לשמחתי, ויעידו על כך, הרבה מחברי וידידי ופקודי במשך כל שנותי בצה"ל וכן מעט המראיינים שנפגשו אתי.} ומי שלא מאמין לנאמר. שלא יאמין…מוקירכם אלי הלחמי,טלפון נייד 0523 504171 ,תל אביב. חג חנוכה התשע"ד 2013.

  6. תיקון טעות ותודה למוטי סלע מסיירת גולני דאז:אמיר דרורי ז"ל לא היה אז מח"ט גולני. נקודה נוספת להבהרה, אני יליד פ"ת וקשור בכל נימי נפשי לארץ הזאת,לזכותנו ההסטורית עליה וכן לעם ישראל ולמסורתו וההסטוריה שעברה עליו. מכאן, גם התיחסותי והסיבות שהריצו ועדיין מריצים אותי, לעשות דברים מסוימים, להתנדב ולפעול כפי שאני פועל ופעלתי.ושוב,לא אני מוטטתי את הסורים ואין זה מאופיי להתגדר ולהתגאות וכיו"ב., אנירק סייעתי בדרכי שלי להחלטה ולכיבוש הרמה מהמניעים שהסברתי ואשר בוערים בי עד היום יהעליתי אותם ברישא של תגובה זו ותו לא…חג אורים שמח ושקט לכל בית ישראל,אלי הלחמי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s