פיקניק זה לא היה

הזחל"ם שחטף פגיעה ישירה, משה דרימר שזעק לעזרה, ניסיון החילוץ שלא צלח והרגע בו הפך ללפיד חי * ישראל הוברמן חוזר לרגעי התופת בדרך ההטיה המובילה לתל פאחר * עד היום הוא מופתע מעיטור העוז שקיבל

ישראל הוברמן בדרך ההטיה במקום בו נפצע קשה. "סיכמתי עם מלאך המוות שעוד ניפגש, אבל לא קבענו מתי"

ישראל הוברמן בדרך ההטיה במקום בו נפצע קשה. "סיכמתי עם מלאך המוות שעוד ניפגש, אבל לא קבענו מתי"

ישראל הוברמן זוכר את היום שבו חזר לגדוד שלו שישב בעיירה מסעדה בגולן. עדיין כואב ודואב מאותן כוויות קשות מהזחל"ם שהתפוצץ עליו בדרך ההטיה בדרך לתל פאחר. כשלושה חודשים מסיום מלחמת ששת הימים, לאחר תקופת אשפוז, ניתוחים, שיקום והתאוששות. הוברמן איחר ביום, והשליש החטיבתי פתח עליו פה: אתה לא מתבייש? אתה חושב שאם נפצעת אז אתה יכול לאחר? הוברמן: "אחרי שסיים לצעוק הוא אמר לי – תשמע, הומלצו ארבעה חבר'ה לצל"ש הרמטכ"ל, שלושה מהם הרוגים, אתה הרביעי, היחידי שחי".

הוברמן, 66, מגיע כל כמה שנים לדרך ההטיה עם בני משפחתו. מתחיל בגבעת האם ומשם נוסע עד שהוא מגיע לנקודה בה הפך לחלק מאחד האירועים הטראגיים והזכורים של הנסיעה המסוייטת של גדוד 12 אל תל פאחר. הזחל"ם שלו ספג פגיעה ישירה ומיד אחר כך עוד אחת. הוברמן שקפץ החוצה לאחר הפגיעה הראשונה, חזר לזחל"ם כדי לחלץ את חברו משה דרימר שנפצע ונתקע בקבינה, ואז ספג הכלי פגיעה במיכל הדלק ועלה באש. דרימר נשרף והוברמן הפך ללפיד שכובה כעבור כמה שניות. דרימר קיבל את עיטור הגבורה, הוברמן את העוז.

תיאור צל"ש הרמטכ"ל שקיבל הוברמן: "ל-975482 רב"ט ישראל הוברמן מגדוד 12 חטיבה 1 – על גילוי אומץ לב ואחוות לוחמים תוך שסיכן את נפשו. להלן תיאור המעשה: בתאריך 9 ביוני 67, בקרב על תל פאחר, קפץ רב"ט הוברמן ישראל לזחל"מ בוער וחילץ פצועים. תוך כדי החילוץ החלו בגדיו לבעור, אך הוא המשיך בפעולה עד שהורחק בכוח ממקום האש. בפעולה זו נכווה קשות".

דצמבר 2013, הוברמן חוזר לדרך ההטיה במסגרת מפגש יזום עם יוסי פרידמן (קמב"צ גדוד 12) ודני ביזר (מ"מ בפלוגה א') שהשתתפו בקרב תל פאחר והגיעו כדי לבדוק האם אפשר היה לעלות מדרך ההטיה לציר הנפט, כמו שתוכנן, כדי לתקוף את המוצב הסורי ממזרח – מה שלא קרה לבסוף בגלל סיבות כאלה ואחרות. הפרטים מאותו מפגש יתפרסמו כאן בקרוב. הוברמן, בן 66, מביא איתו לסיור את בתו ענת ואת נכדותיו נועם וגילי.

הוא היה מש"ק חבלה שחזר מהקורס חצי שנה קודם לפני פרוץ המלחמה, והשתלב במחלקה המסייעת בפיקודו של המ"מ עזרא זכריה (סלע). קודם לכן היה מ"כ בפלוגה א' של גדוד 12. חיכוכים בינו לבין המ"פ אהרון ורדי הביאו אותו לעזוב לקורס מש"קי חבלה. "לי היתה תיאוריה פיקודית שונה מאשר לוורדי", הוא מסביר, "אני הייתי מסביר לחיילים באבנים מה הם צריכים לעשות – אתה חוליה אחת, אתה רתק, והוא רצה שזה ייעשה ברגליים. היו לנו על זה המון ויכוחים. בקיצור, יום אחד ישבנו כל הסגל, ורדי בא ואמר יש לי פה מקום לקורס חבלה. עוד לפני שמישהו הספיק להבין מה קורה אמרתי 'אני אני', ובוא ניפרדה".

בשבוע שקדם למלחמה הוא שהה מספר ימים בגבעת האם, כדי לתצפת על השטח ולהכיר את הדרך לתל פאחר ("היינו צריכים להוביל את הכוח בתור החבלנים"). ביום חמישי ה-8 ביוני 1967 היתה המסייעת במושב שדה אליעזר מול יסוד המעלה.

הוא מספר: "למחרת ביום שישי קמנו בשש בבוקר, פותחים טרנזיסטור ושומעים שהנציג הסורי באו"ם הודיע שהוא מקבל את הפסקת האש. ופה מסביב הכל בוער, הכל שמח וחגיגי. אנחנו תפסנו חררה. כל צה"ל כבשו עולם ומלואו ורק גולני לא עשו כלום. התאכזרנו קצת ליער, סליחה, לקרן קיימת, ואז פתאום אני שומע את עזרא (המ"מ) צועק: הלו, יש מלחמה, רוצו עם הזחל"ם שלכם לחורשת טל. הדרך שעשינו עד לחורשה היתה מטורפת, חשבתי שאנחנו מפסידים את המלחמה. הגענו לחורשה, ישבו שם מילואימניקים, הם ראו אותנו ואמרו לנו קינדרלעך, בואו שבו, לאן אתם רצים? תרדו מהזחל"מים, תאכלו ארוחת בוקר. חשבנו כבר שעבדו עלינו, אבל לאט לאט זה התגלגל. ואז הזחל"ם שלנו, במקום להיות הראשון בשיירה מתוקף תפקידנו לפלס את הדרך ולהתגבר על מכשולים, הפכנו לכלי החמישי או השישי. עברנו את גבעת האם ואז ראינו זחל"מים פגועים והרוגים על ידו. אז נפל לי האסימון – זה מלחמה. עברנו את זה ופתאום נהייה קטע של שקט. אני זוכר עומד פתאום איזה טנק תוך כדי העלייה ומרביץ פגז לתל עזזיאת. אני מרים את הראש, הוא קולע בול, יוצא עשן. יורד העשן, אני רואה שהקיר נשאר אותו דבר. כלום לא זז. אמרתי לעצמי – אם הפגז לא הצליח, אז איך אנחנו?".

מי היה בזחל"ם ומה היה סדר הישיבה בו? הוברמן: "יש חיילים ותיקים ויש חיילים חדשים. חייל ותיק יש לו זכויות. משה דרימר עליו השלום, חייל עם זכויות. אוטוטו הולך להשתחרר. יש שני מקלעים, יש מקלע בפנים, אחד בחוץ. איפה יישב הוותיק? בפנים. מוגן, יושב, למה שיעמוד? ככה הגורל רוצה. אפילו לא היה אנדנדינו מי יושב איפה. דרימר היה קיבוצניק במקור, אני זוכר שקיבל חבילה ענקית מהקיבוץ שבו גדל (דרימר למד ברבדים) וחילק לנו. שמחה וששון כאילו פיקניק. בזחל"ם היו חיילים מהמחלקה המיוחדת וחלק מילואימניקים. הנהג היה מילואימניק, החובש מילואימניק והיה את דרימר. זו היתה השלישייה הקדמית בזחל. על ידי ישב טכנאי קשר מילואימניק והיתר היו חבר'ה מהמסייעת".

ואז מה קורה? "ככה אנחנו מתקדמים לאט לאט, הטרנטע בקושי זז, ואז הגענו לתוואי ההטיה. התקרבנו לאיזור עין א-דייסה, שם טווחו כמה כלים שלנו. התחילו לירות עלינו מעין א-דייסה. הכפרון הזה בעיקרון היה ריק, אבל כנראה שהיה שם איזה אמבושון שירה עלינו מהחירבס שהיה שם, ועל זה הגיב דרימר בירי לעברם. היינו במרחק של כמה מאות מטרים משם ולי היתה מרגמה שני אינץ'. אני יורה פגז אחד, מסתכל לאן זה הולך, רוצה לירות את השני וטראח נפגענו פעם ראשונה. זה פגז שנכנס וחדר מהכיוון של הנהג, והשחיל אותו ואת החובש והקשר במכה אחת".

זה נורה ממערב. "הוא מגיע מכיוון תל עזזיאת. לי לא קורה כלום. שלושה נפגעו וכנראה נהרגו ודרימר שישב מקדימה גם נפגע. אני מסתכל ימינה, שמאלה, וכל החבר'ה שישבו בצד השמאלי קפצו דווקא לכיוון מערב, מהכיוון שבא הפגז. אני מחליט לקפוץ דווקא הפוך, לכיוון מזרח, ונשכב. תוך כמה שניות אני מתחיל לשמוע צרחות של דרימר – הצילו, אמא, הצילו. ואז קמתי ורצתי לחלץ אותו. הוא היה פצוע כולו, דם, המקלע קצת עף עליו, ניסיתי לעשות משהו ואז הכלי חטף פגיעה שנייה במיכל הדלק. פעם שנייה תוך פחות מדקה. ותוך כדי שאני מנסה לחלץ אותו המיכל דלק פוצץ את כל הזחל"ם בלהבות, כולל עבדכם הנאמן".

משה דרימר

משה דרימר

תאר את ניסיון החילוץ של דרימר. "פתחתי את הדלת, ניסיתי למשוך אותו והוא צורח כי כואב לו. משהו החזיק אותו שמנע ממני להוציא אותו. התמונה שאני זוכר אותה היא כאילו המקל"פ בא קצת לקראתו ותפס אותו. אני מנסה להוציא אותו ולא מסוגל כי הוא תקוע שם, הוא נפגע בצורה כזו שלא יכל לצאת. לא לבלוע ולא להקיא. כל הסיטואציה היתה משהו כמו 15 שניות, ואז היה הפיצוץ בכלי ואני מרגיש שאני נשרף, כולי בוער. אין מה לעשות יותר, אני עושה 'ויברח'. התחלתי לרוץ על התוואי, הייתי לפיד בוער. למזלנו, שמוליק (שמיל גולן, סגן מפקד פלוגה א') היה ספורטאי טוב ממני, רץ אחריי, נתן לי בעיטה, הפיל אותי, ואני חייב לו את חיי. אחרי זה גילגלו אותי, כיבו, לקחו אותי למתלול המערבי ואמרו לי תשב פה עד שיחלצו אותך. היה איזשהו קטע שהיה מטווח עלינו, ואז הורידו את כל החיילים מהכלים להמשיך ברגל. היה שקט, הייתי לבד, אמרתי לעצמי בוא נלך הלאה".

היית מסוגל להמשיך? "לא יודע מה הייתי מסוגל, אבל אמרתי יאללה אני מתקדם. עכשיו העוזי איננו, המרגמה נשארה בשטח, הכובע פלדה שרוף, זרוק בשטח, וככה חצי עירום אני מתקדם. מוצא זחל"ם, אמרתי יאללה בוא ניסע, אבל הוא היה פגוע. אני צמא מת. כל זחל"ם שעובר אני מבקש מימייה. באחד הזחל"מים הכניסו אותי איכשהו פנימה כעוזר מקל"פיסט, כאילו באמצע. זה היה סבל לא נורמלי. המשכנו להתקדם עד שהגענו לנקודה שהתחילו לאסוף פצועים בשטח מוסתר מתל פאחר, שם אמרו לי יאללה תרד".

הזחלם של הוברמן

גבעת האם – הזחל"ם הטראגי של המחלקה המסייעת. אפשר לראות בבירור את החור שנפער ליד הדלת כתוצאה מפגיעת הפגז שהרגה את הנהג, את החובש שישב במרכז ואת הקשר שישב למעלה, ופצעה קשה את משה דרימר תוך שהיא קורעת חלק מהכנה של המקלע. דופן ימין של הזחל נקרעה. בתוך הזחל"ם נמצא מיכל דלק אחד. השני עודנו מוטל במקום הפגיעה בדרך ההטיה. (להגדלה – לחצו על הצילום)

באיזו מידה נכווית? "דרגת כוויות 3. ואז הסורים הבינו שמתרחש פה משהו והתחילו לטווח את כל העסק. אני זוכר שאני מנסה בציפורניים לחפור לי משהו באדמה. לקח שעה לפחות עד שבא זחל"ם ואמרו לי תעלה. לא יכולתי לעמוד ולא לשבת, לא היה מקום בכלל. שמו אותי בעמידה על המק"כ למעלה. בהגושרים קיבלתי טיפול ראשוני. לא אשכח שאני שוכב על אלונקה ובא מישהו וביקש פרטים אישיים. התחלתי להגיד לו מספר אישי והוא סירב לשמוע ואמר תן את הדיסקית, רק על זה אני יכול להסתמך. משם העבירו אותנו לבית חולים חירום בקרית שמונה ומשם לקחו אותי לבית החולים בנהריה. הייתי שם שבועיים-שלושה ואחר כך העבירו אותי לתל השומר. סך הכל שלושה חודשים או יותר".

הוא זוכר שעם שובו לגדוד ביקש לחזור למקום בו נפצע ולראות איך ומה. הוא ירד עם כמה חבר'ה בג'יפ לדרך ההטיה. "נסענו על התוואי ואז אמרתי להם עצור. עצרנו ליד הזחל"ם השרוף. אמרתי תביאו את הברזל הזה שזרוק שם, זו המרגמה שלי. לצערי היא הלכה לאיבוד עם הזמן, אבל הקסדה עוד קיימת אצלי".

הוברמן מספר שהזחל"ם כולו עמד שנים בנקודה בה נפגע על תוואי ההטיה. אחר כך הועבר משם לגבעת האם – "נדמה לי שכתוב עליו ד' משהו, זה הזחל"ם שלנו בוודאות". בדרך ההטיה, במקום בו נפגע, נותרו שאריות: מיכל דלק מחורר, חתיכת פח ועשרות קליעים ותרמילים שרופים.

אחד ממיכלי הדלק של זחל"ם דרימר-הוברמן נותר במקום הפגיעה בדרך ההטיה

אחד ממיכלי הדלק של זחל"ם דרימר-הוברמן נותר במקום הפגיעה בדרך ההטיה, כ-900 מטר דרומית לתל פאחר

על מה קיבלת את עיטור העוז? "על הניסיון לחלץ את דרימר תחת אש מתוך האש. בוא נאמר ככה, במבחן התוצאה זה היה אפס".

הופתעת שאתה מקבל צל"ש ועוד עיטור העוז? "כן, הופתעתי ועדיין אני מופתע. זה נראה לי כמו השיר של גבעת התחמושת – מה כבר עשיתי? בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום. לא ראיתי במה שעשיתי משהו יוצא דופן".

1967, הוברמן מקבל את צל"ש הרמטכ"ל מיצחק רבין. בהמשך הומר לעיטור העוז

1967, הוברמן מקבל את צל"ש הרמטכ"ל מיצחק רבין. בהמשך הומר לעיטור העוז

ובאמת מה כבר עשית? יצאת מהזחל הפגוע, היית בריא ושלם, שמעת חבר שלך צועק לעזרה ורצת אליו. הכי טבעי שיש. "בוא נכמת את הסיפור. דרימר נפגע, הזחל"ם בוער קצת, כולו מלא חומרי נפץ, זה לא שאתה הולך לאיזה פיקניק. הכלי מטווח מכל הכיוונים ואתה קם ומנסה לעשות משהו. ואז נפגעתי ואחרי זה אתה עוד ממשיך לנוע ורוצה לעלות על התל כאילו שאתה כשיר למשהו. עשיתי את מה שמצופה ממני לעשות, ובאותה מידה הייתי מצפה שחבר יעשה את זה בשבילי".

כשהאירוע קרה איפה היו שאר החבר'ה? "הם שוכבים פה במדרון, אני בזירה לבד. ואז אני חוטף את הבומבה השנייה. אם לא הייתי מתכופף למשוך את דרימר, אז ה'רלס' (מוט ברזל בצד הזחל המשמש לקשירת חפצים) שניתק בגלל הפיצוץ היה מוריד לי את הראש".

אתה חלק ממקבלי הצל"שים על קרב תל פאחר, ועוד לא הגעת לתל פאחר. "ההפתעה הכי גדולה היתה דוד שירזי (שנהרג בקרב וקיבל את אות הגבורה). הוא היה פעם חייל שלי. קשה להגיד עליו שהיה ממושמע והנה הוא נשכב על הגדרות בשביל כולם. אתה אף פעם לא יודע אצל מי מתחבאת הגבורה".

איך היה דרימר? "הוא היה צריך להשתחרר מיד אחרי המלחמה. היה חייל שקט, ממושמע, תמיד בא לעזור".

זוכר את טקס חלוקת העיטורים? בטח, זה היה אחרי מלחמת יום כיפור בתיאטרון ירושלים, דוד אלעזר היה חתום על התעודה. באותו יום התפרסמו בעיתון התמונות של מקבלי הצל"שים. הבת שלי הגדולה, טל, אני מראה לה את העיתון והיא אומרת לי – אבא, אני רואה תמונות שיש מסגרות שחורות, מה זה? לך תסביר לילדה בת 4 שהם מתים. בעמוד אחד כל עיטורי הגבורה ושם כל הקוביות השחורות מלאות, והיא מראה לי 'הנה אתה פה', ואומרת לי: אבא, טוב שאתה בעמוד הזה ולא בעמוד ההוא".

אחרי תקופה של ניתוחים לא פשוטים חזר הוברמן לגדוד, אבל ביקש לעבור ליחידה אחרת. "לא רציתי להיות מצבה חיה, צל"שניק עם כל הסיפורים שעכשיו מדדה בתור פקיד". הוא סיים את שירותו ביחידת קישור שטיפלה באנשי קבע ועתודה. באזרחות עסק תקופה מסוימת כרואה חשבון ואחר כך עבד בחברה לייבוא צעצועים.

מפת הקרב של זחל"ם המסייעת. בצהוב – הדרך שעשה מגבעת האם עד כ-900 מטר מתל פאחר שם נפגע (להגדלה – לחצו)

מפת הקרב של זחל"ם המסייעת. בצהוב – הדרך שעשה מגבעת האם עד כ-900 מטר מתל פאחר שם נפגע (להגדלה – לחצו)

במשך השנים מה למדת על קרב תל פאחר, שלא השתתפת בו? "כמעט שלא קראתי ולא התעמקתי, רק שמעתי את הרחש בחש סביב זה. אף אחד לא נתן את הדעת על תל פאחר, אף אחד לא חשב שהוא יהיה קן צרעות כזה של כל מיני חיילים סורים שבורחים אליו מכל המוצבים. אבל מהסיור כאן היום אני מקבל שוקים קטנים. ההפתעה הכי גדולה שלי היא שבמקור, לפי תכנון הקרב, אני לא מכיר סיטואציה שאנחנו נוסעים על תוואי ההטיה. לא נאמר לי כשהייתי בתצפיות בגבעת האם תחפש לנו שבילון שנגיע ממזרח לתל פאחר. אני יודע שאני נוסע מגבעת האם 'דוך' לציר הנפט ולא פונה שמאלה לדרך ההטיה. מציקה לי המחשבה שאולי חטיבה 8 נסעה בנתיב שתכננתי לגדוד 12".

החיים קיבלו אצלו פרספקטיבה אחרת בעקבות הפציעה במלחמה – הוא מסכם. הקרב לפני תל פאחר היה הפעם השלישית לדבריו שבה נפגש עם מלאך המוות תוך שנתיים. פעם אחת בתאונת דרכים, פעם שנייה באיזה פיצוץ בחנות של אביו. "סיכמתי עם מלאך המוות שעוד ניפגש, אבל לא קבענו מתי".

הגעתו בשבוע שעבר (דצמבר 2013) לתל פאחר למפגש עם שני לוחמים נוספים מסמנת אצלו יציאה מתקופה שבה נמנע להיפגש עם החבר'ה מאז. הסיור בדרך ההטיה ובמוצב תל פאחר, כשהוא מקשיב לסיפוריהם של פרידמן וביזר, עשה לו משהו. "לאט לאט אני משיל שריון ששמתי על עצמי בלי משים", הוא אומר, "התייחסתי לקרב מ-1967 כאל זיכרון אישי ולא כאיזה חיבוט נפש. שיתפתי בסיפור רק את בני משפחתי, אבל עכשיו אני מוכן לחזור ולהיפגש עם החברים מאז".

הוברמן ליד הזחל"ם שלו בגבעת האם: כשהגעתי לחלץ את דרימר אני לא זוכר שהוא ירה

הוברמן ליד שרידי הזחל

גבעת האם 2013, ישראל הוברמן ליד הזחל"ם שלו שנפגע ב-1967 סמוך לתל פאחר, התפוצץ ועלה בלהבות

הוברמן בגבעת האם, משחזר שוב: "רואים אותי בדופן ימין אחורית של הזחל"ם היכן שממוקם טנק הדלק שהתפוצץ וקרע את כל הדופן. רואים את החור בכנה. ה'רלס' המדובר כופף לאחור. לא כך היה מצבו לאחר הפגיעה. במהלך הנסיעה אני כל הזמן נמצא על דופן ימין, שם ישבתי ליד הקשר. ברגעים שאנחנו מקבלים אש נק"ל מעין א-דייסה, דרימר יורה במקלע ואני הולך לירכתי הזחל"ם לירות את המרגמה ואז נפגעים מפגז. דרימר שנפצע ממשיך לירות, שאר האנשים שלא נפגעו קופצים מדופן שמאל, אני קופץ ימינה לצד המזרחי של דרך ההטיה. דרימר יורה ותוך כדי כך מתחילים הכאבים שלו. הוא מתחיל לצעוק לעזרה. כשאני מגיע אליו לחלץ אותו, למיטב זכרוני הוא כבר לא יורה. להערכתי היו שלוש פגיעות בזחל"ם. הראשונה זו שחדרה את תא הנהג, השנייה שגרמה להתלקחות המיכל השמאלי, והשלישית מפגיעה ישירה. לדעתי הלא מלומדת זה היה מירי תלול מסלול, או אולי כתוצאה מהדליקה במיכל השמאלי, התחממות, פיצוץ חומרי נפץ בתוך הזחל"ם ומשם פיצוץ המיכל הימני. אפשרות נוספת שהכל היה תגובת שרשרת שהחלה עוד מהפגיעה הראשונה. על כל פנים, פיצוץ המיכל הימני גרם לפיצוץ עז של כל הזחל, קרעה את הדופן הימנית האחורית ושרפה את דרימר ואותי".

מודעות פרסומת

23 מחשבות על “פיקניק זה לא היה

  1. ישראל, שמחתי להכיר אותך ואת משפחתך.
    הערה קטנה,
    אין סימוכין לנסיגת חיילים סורים ממוצבים אחרים לתל פאחר.

  2. בסיפורו של ישראל יש רמז לדרך הנכונה לתקיפת תך פאחר עפ"י התכנון:

    "ההפתעה הכי גדולה שלי היא שבמקור, לפי תכנון הקרב, אני לא מכיר סיטואציה שאנחנו נוסעים על תוואי ההטיה. לא נאמר לי כשהייתי בתצפיות בגבעת האם תחפש לנו שבילון שנגיע ממזרח לתל פאחר. אני יודע שאני נוסע מגבעת האם 'דוך' לציר הנפט ולא פונה שמאלה לדרך ההטיה. מציקה לי המחשבה שאולי חטיבה 8 נסעה בנתיב שתכננתי לגדוד 12".

    משהו כאן אינו מסתדר. שתי חטיבות אמורות היו להכנס דרך שער אחד- גבעת האם. תכנון כזה הינו מסובך עד בלתי אפשרי, אם לא נקבע לו"ז מדורג מראש, לא נקבעו צירי תחזוקה ופינוי נפרדים, לא נעשה שילוט של הצירים ולא נקבעו שיטות חבירה ותיאום יעילות.

    מוזר קצת שרב"ט הוא שצריך לתכן ציר פריצה עבור חטיבה.
    מכל מקום, דבריו רק מאששים את דעתי- המבוססת על שברי אינפורמציה, לפיה העליה לציר הנפט אמורה היתה להיות מחוץ לשטח ההשמדה של תל פאחר.

  3. מצאתי דברים מעניינים בפוסט הזה, אך עצל אני מלהתייחס לכולם. לכן אזכיר רק כמה, מהקל מאד אל הכבד יותר:

    1) "דרימר היה קיבוצניק במקור … מהקיבוץ שבו גדל (מסדה)".

    בספר ובאתר 'יזכור': "נולד … בשליץ אשר בגרמניה. בשנה שבה נולד עלו הוריו לארץ והביאו אותו אתם. שנותיו הראשונות בארץ עברו עליו בקיבוץ. כשהיה בן שנתיים עקרה המשפחה לרחובות שם למד וסיים את לימודיו היסודיים בבית הספר על שם וייצמן. לאחר מכן החליט כי המקום האחד שיאפשר לו לתת את כל כולו למולדתו הוא הקיבוץ. לכן חזר לחיי קיבוץ, לרבדים."

    2) הוברמן נשאל על מה קיבל את צל"ש הרמטכ"ל (שהומר אח"כ לעיטור העוז), וענה מה שענה.

    ייתכן וגם נשאל על מה קיבל דרימר צל"ש זה (שהומר אח"כ לעיטור הגבורה) וייתכן שגם על זה ענה מה שענה – אך נכון לעכשיו הקוראים בפוסט אינם יודעים על השאלה והתשובה. בהמשך מובא שסיפר: "כשהגעתי לחלץ את דרימר אני לא זוכר שהוא ירה", "כשאני מגיע אליו לחלץ אותו, למיטב זכרוני הוא כבר לא יורה", ואין לדעת אם במהלך הראיון עמו עומת עם הנדפס בשמו כשנה אחרי המלחמה: "אך ידו לא משה מהדק המקלע, והוא המשיך לפלוט צרורות ארוכים" (זאת בחדא מחתא עם המשפט: "אינני חושב שבאותה שעה הוא היה כבר בהכרה מלאה"), או עם הנכתב בשמו במקום אחר: "אחר כך סיפרו להוברמן שהצליח להוציא את דרימר". המעוניין בפירוט הראיונות והתכתובות הנדפסים מאז, שרובם כבר נאספו אל מקום אחד (אף שכמובן יש עוד להוסיף עליהם) יוכל למוצאם ע"י חיפוש בגוגל (אתנצל על שאיני נותן פה את הלינק המדוייק, זאת משום הרושם הנוצר כאילו יש פה "פרנציפ" שלא לציין לנכתב ע"י בנושא).

    3) הפוסט מנציח בהצלחה את הזחל"ם הפגוע, איה בדיוק נפגע, לאן נלקח והיכן פזורים חלקיו, אך משום מה לא פורשו שמות שאר הנופלים בו, הם השלושה שנהרגו "במכה אחת". הללו מוזכרים רק בתפקידם, "הנהג …החובש והקשר", "הנהג היה מילואימניק, החובש מילואימניק … טכנאי קשר מילואימניק". מילא, צל"ש הם לא קיבלו (כדרימר, שאולי נבחר כנציג שאר המתים בזחל"ם), אך גם את שמותם לא להזכיר? ואם מפני שהעניין עדיין אינו מפורש בפירסומים השונים, הרי אדרבה, האין זה המקום לנסות ולברר זאת שוב, ולו רק על מנת להנציח זכרם גם אצל המתעניינים במהלך הקרב?

    • אתה צודק לגבי הקיבוץ של דרימר, צ"ל רבדים ולא מסדה. תוקן.

      לגבי שמות ההרוגים בזחל"ם, הוברמן לא זכר. לי אין את הזמן כרגע לטפל בזה, אבל הסיפור מתקדם מפרסום לפרסום, אני מקווה שבאיזשהו שלב אתקל מחדש בסיפור הזה ואסגור את הפינה הזו.

  4. כדאי לציין שמיקומו של חור פגיעת הפגז בזחל"מ, מצידו השמאלי של הזחל"מ, לפני תא הנהג, וחדירתו אל תוך תא הלוחמים באלכסון, עשוי להעיד על כך שהיתה זו פגיעה של הפנצר מתל עזזיאת, עליו קראנו במקום אחר.
    חור הכניסה נראה חור גדול, שאינו מתאים לפגז 57 מ"מ של התנ"ט על תל פאחר (שאמור היה לפגוע בכלל באלכסון מימין) וודאי לא של מטען חלול של תול"ר.
    נראה, שהטנק הזה גרם נזקים כבדים.

    • גם הזחל"ם שלי נפגע כמאה מטר צפונה מהזחל"ם של הוברמן בגלגל מניע מאותו כיוון ע"י פגז ח"ש.
      הטווחים למוצב תל עזזיאת: 1750 מ', מבורג' בביל 750 מ', מבחריית 1350 מ'.
      אני מסכים שסביר שהטנק בתל עזזיאת הוא האשם אבל עדין אינני יודע האם היה תותח נ"ט בבחריית ואו בורג' בביל.
      שלושת המוצבים הללו לא נכבשו עדין (14:26 עד 14:45 עפ"י דיווחי הקשר) כאשר נפגעו הזחל"מים על דרך ההטיה. מוצב בחריית נכבש ע"י גדוד 51 רק ב-15:55. תל עזזיאת נכבש ב-17:06.

  5. לפי זאב נמיר, נראה היה לו כי האש האגפית באה מבורג' באביל או מחירבת סודה.לפי הכיוונים זה אפשרי. גם הטווח יותר סביר. האם מישהו יודע על המצאות טנקים במוצבים האלה?

      • אם הבנתי נכון ותשובתך זו מוסבת על השאלה "האם מישהו יודע על המצאות טנקים במוצבים האלה?", הרי שיש לנו כאן ברי (שהיה טנק בתל-עזזיאת) ושמא (שהיה טנק במוצבים הנוספים שממערב. לענ"ד השמא הזה קרוב לברי, שבמוצבים הנ"ל לא היו טנקים, אחרת הם היו מוזכרים בעדויות מאז). העובדה שבזחל"ם ששרד "אפשר לראות בבירור את החור שנפער ליד הדלת כתוצאה מפגיעת הפגז" הרי מפורשת בבלוג, והחידוש שבאיבחון של b.a אינו מתבטא רק בעובדה שאפשר ללמוד ממנו על המיקום ממנו נורה (זה דבר שכל אחד שרואה את התמונה ומכיר קצת את הסוגיה, מבחין בו מיד. ואעיד לפחות על עצמי), אלא (וזה דבר שהתלבטתי בו והתעצלתי לברר…) באיבחון של b.a: "חור הכניסה נראה חור גדול, שאינו מתאים לפגז 57 מ"מ של התנ"ט … וודאי לא של מטען חלול של תול"ר", ומגיע מכך למסקנה שזה פגז שנורה מטנק. ולכן, כשמדובר בברי ושמא (כנ"ל) הרי לנו עדות מובהקת שהירי היה מתל-עזזיאת. עם זאת, מאחר וכתבת "אבל עדין אינני יודע האם היה *תותח נ"ט* בבחריית ואו בורג' בביל", משמע, שאילו היית יודע שהיה בהם תותח נ"ט [ואולי גם בתל-עזזיאת, בנוסף לטנק שבטוח היה] היית תולה בתותח שכזה את החור הגדול הנראה בזחל"ם, משמע שאתה חלוק על האיבחון של b.a…

        • ההתיחסות היא לפגיעת נשק נ"ט בטור של הגדוד (לאו דוקא בזחל"ם של הוברמן) על דרך ההטיה מכיוון מערב מהמוצבים: בחריית, תל עזזיאת, בורג' בביל וחרבת סודה.
          קרוב לודאי היה טנק רק בתל עזזיאת שמתאים לירי מכיוון צפון מערב.
          אין לי ידע עדין אודות תותחי נ"ט במוצבים הנ"ל.
          הטווח של תול"רים, אם היו כאלה במוצבים הנ"ל, קטן מדי מכדי לפגוע בטור על דרך ההטיה.
          כיוון שהזחל"מים הפגועים מלבד זה של הוברמן סולקו אחרי המלחמה, לא נוכל לדעת את סוג הפגיעה בכלים האחרים בטור.

          • נכון, אך מאחר והפגיעה ובזחל"ם (ארבעת ההרוגים הי"ד) היא בוודאי מפגז של טנק (זה שבתל-עזזיאת), כפי שכתב b.a, למה לנו לחשוב שהפגיעה בשאר הזחל"מים אולי היא מתותחי נ"ט שאולי היו במוצבים אחרים? ברי ושמא…

            • התותחים היו במחפורות. לדעתי, התקנתם לא איפשרה צידוד רחב בזות של 180 מעלות, או קרוב לכך.
              נותר רק לבדוק מה היה טווח התותח 75 ממ של הפנצר. ואין המדובר בטווח חדירת טנק, אלא טווח לחדירת רכב רך למחצה.
              מכל מקום, אם היו אלה פגיעות של הטנק, א זי היה לו תותחן צלף.

              • אינני פוסל את קביעתך שהטנק בתל עזזיאת פגע בזחל"ם של הוברמן אבל מוצא אותה פסקנית מדי. נניח שתותח 57 מ"מ לא מכסה 180 מעלות מעמדה אחת, האם זה נדרש כדי שתותח כזה יוכל לפגוע בטור הנע על דרך ההטיה? אם תתבון בגוגל ארת' ותמדוד את הזויות תוכח שגזרה של 70 מעלות מבחריית מכסה את דרך ההטיה מהפניה צפונה מזרחית לגבעת האם ועד עין א'דיסה. הטווח הוא 1300 מטר. בהחלט בשטח השמדה של תותח 57 מ"מ כשהמטרה זחל"מ. מכאן שהמסקנה שרק הטנק שבתל עזזיאת הוא היחיד שפגע בזחל"מי הטור היא מוקדמת כל עוד איננו יודעים איזה נשק נ"ט אחר היה במוצבים שציינתי למעלה.
                הפנצר IV אכן יכול להשמיד זחל"מ ממרחק 2 ק"מ כפי שהטווח מתל עזזיאת שם עמד.
                אשר לטיב הפגיעה בזחל"ם של הוברמן, האם אתה מומחה לזיהוי סוגי הפגיעה ויכול להבדיל בין פגיעה של תותח 75 מ"מ של הפנצר לזו של תותח 57 מ"מ? האם אתה יודע להבדיל בין פגיעת פגז ח"ש 57 מ"מ מטווח 750 מטר (מבורג' בביל) לבין פגיעת פגז 75 מ"מ מטווח 1750 מטר מתל עזזיאת?
                חשיבות הדיון כאן היא בשאלה אם היה מודיעין על נשק נ"ט במוצבים הנ"ל ואם כן כיצד הותאמה תוכנית התקיפה והתנועה למתקפת יום.

                • דני היקר.
                  לא אדע טענתך בדבר נחרצותי מאין היא.
                  אם תשים לב טוב, אני מנסה לאסוף את שברי הראיות שנצברו בבלוג הזה, ולנסות לאמת תיזות שהועלו.
                  לי אין דיעה נחרצת משל עצמי. יש לי קצת ידע ונסיון צבאי. אולי לא כמו שלך, אבל ידוע לי קצת משהו. גם ראיתי הרבה כלים פגועים בחיים שלי, גם למדתי להעריך כיווני ירי, הן בתקופת שירותי הצבאי (שמעת פעם על המושג "קצין מכתשים"), והן במסגרת נסיוני האזרחי, בו למדתי משהו על בליסטיקה , מדידת כיווני וטווחי ירי. לכן כשכותבים בפוסט על מחלקת הטנקים שצורפה לגדוד 51, שנתקלה בפנצר שיצא מהעמדה, ויודע שהטנק הזה גרם נזקים, תוך שאני למדתי גם מהספרות כי הח"ש שלו חודר כ70 ס"מ שריון מטווח 1800 מ', אני מנסה לחבר את הנתונים ולראות מה הכלי הזה עלול היה לעולל. אגב, סבורני שניהול ראוי של שדה הקרב, יכול היה לעזור בנושא זה בזמן אמת.
                  מאידך, ראית שהבאתי מיד לאחר מכן את הערכותיו של נמיר באשר למקורות הירי- הערכות שהוא עצמו לא היה משוכנע בהן.
                  צריך לזכור כי לתותח 57 מ"מ קליע קטן ומהיר מאוד( מהירות לוע של 1000 מ"ש). על כן, גם חור החדירה שלו יהיה קטן וסימטרי.
                  לעומתו, פגז 75 מ"מ של פנצר הינו כפול בגודל, איטי יותר (אם כי לא בהרבה), וכן, בירי מטווח גדול, חור החדירה שלו יראה גדול יותר וסימטרי פחות. זה מה שזיהיתי בצילום הזחלם הפגוע.
                  אני לא מסכים כי לתותחי הנ"ט יש אפשרות לצידודים רחבים. הכל תלוי בצורת המחפורות ומיקומן.
                  מחפורות הממוקמות לכיוון מערב, סבלו מהסתרים שונים, לרבות המוצבים עצמם, לכיוונים אחרים.
                  אלה הנתונים ששימשו אותי.
                  אין לי כאן מסקנות נחרצות, אלא רק הערכות של סבירות.

                  בהכנעה.
                  בני

                  • b.a. אני מתנצל, לא היתה לי כוונה לפקפק בידע שלך חס ושלום.
                    יתכן מאד שהזחל"ם של הוברמן נפגע ע"י הפנצר מתל עזזיאת.
                    הנקודה החשובה לדעתי היא שגם כלים אחרים נפגעו מירי ח"ש וסוג הפגיעה בהם לא ידוע.
                    כיוון שטנק היה רק בתל עזזיאת, והאפשרות הנוספת היא תותחי 57 מ"מ חשוב לברר האם היה נשק כזה במוצבים שממערב לדרך ההטיה. לי עצמי אין ידע בזיהוי סוג הנשק היורה עפ"י צורת הפגיעה למעט ההבדל בין מטען חלול לח"ש.

  6. שנים רבות חשבתי שהסיפור גבורה של דרימר ארע בתל פחר עצמו בשעת ההסתערות תחת אש תופת שדרימר יורה ויורה למרות פציעתו, כך על כל פנים מסופר באתר הגבורה בנימוקים לקבלת הצל"ש או במקום אחר כתוב שחיפה על חבריו. שאני קורא מה קרה שם באמת לפי עדות הוברמן שהתקרית ארעה מרחק ניכר מהמוצב ושדרימר כנראה לא באמת ירה כל זמן שנפצע הארוע מתגמד מאוד ולכן לא מובן לי למה מחלקים צלשים על כל דבר קטן או שזה מעין פיצוי למשפחות,
    תהרגו אותי אם אני מבין איך קרב יחסית פשוט על מוצב של כמה עשרות סורים מתפתח לכמות כה רבה של הרוגים ולמה הפך למיתוס של גבורה ולא למיתוס רשלנות החל מאלוף הפיקוד וכלה באחרון המפקדים בשטח. עכשיו מתפרסמים הסיפורים האמיתים ולא המכובסים ואפשר ללמוד כמה כוסו מחדלי הפיקוד. תודה על הכתבה שמעמידה את ארוע דרימר בפרט ותל פחר בכלל באור הנכון. אני עוקב אחרי האתר הזה ומצפה לעוד.

    • כבוד הקצין,

      גם אני חשבתי כמוך בעניין הצל"ש הנ"ל, אך לא הוזקקתי להמתין עד הראיון העכשווי עם הוברמן כדי להגיע למסקנתך ("שזה מעין פיצוי למשפחות"), שכן, כפי שכבר כתבתי למעלה, המעוניין בפירוט הראיונות והתכתובות הנדפסים ימצא שרובם כבר נאספו מכבר אל מקום אחד. אם היית קורא שם בעיון, היית מוצא גם את המשפט הבא: "הדברים האמורים הן בנוגע לפרטי הקרב, והן בנוגע למיתוס שהוליד אחריו המאורע … ואולי, מכיוון שהנושא רגיש, עדיף שהדברים ישארו במחשבה."

      ועל כותבך: "תהרגו אותי אם אני מבין איך קרב יחסית פשוט על מוצב של כמה עשרות סורים מתפתח לכמות כה רבה של הרוגים" – אף אחד לא יהרוג אותך אם תעבור בעיון על החומר שכבר נאסף ואז תתחיל להבין.

  7. על 3 פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבם , על פשעי הירי הבלתי פוסק על קיבוצי הצפון 20 שנה של אימה וטרור והפעלת הפידאיון משטח הגולן וקורבנות חיילי צה"ל ב67 ו73.

    זוהי סוריה של היום במספרים:
    3 מיליון סורים רשומים באו"ם כפליטים במדינות המזרח התיכון.
    130 אלף הרוגים לפי רישום האו"ם מאז פרוץ המרד לפני שנתיים.
    250,000 נעדרים רק באזורי חומס וחלב וריף דמשק
    2.5 מיליון סורים שהעזרה מתקשה להגיע עליהם.
    8 מיליון סורים מתחת לקו העוני.
    5 מיליון סורים גרים בעוני מחפיר.
    6 מיליון אזרחים סורים עזבו את בתיהם.
    1400 אזרחים נהרגו בנשק כימי בשכונות אלרוטה באזור דמשק.
    אלו מספרים זמניים בלבד שהולכים ועולים במהירות ככל שהזמן חולף. לקח לדורותיו.
    הצבא הסורי מידלדל במהירות
    3,000 חיילים הרוגים
    כמויות עצומות של נשק עברו למורדים וכנופיות אל קעידה והסלפים הקיצונים
    500 הרוגים לחיזבאללה שטובע בביצה הסורית ומשפחות ההרוגים בלבנון כבר יוצאות בגלוי נגד נסראללה

    סוריה בוודאות לא תהיה ב50 השנים הבאות שום פקטור רציני בעימות מול ישראל, נקמה על תל פחר ותל עזזייאת וקרבות הר חרמון. הגולן ישאר כמו ירושלים חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

    • סוריולוג,

      תודה. אולי אתה גם מצריולוג? הייתי מעוניין לקרוא תיאור שכזה גם על השכנה מדרום (למרות שהיא לא שייכת לבלוג…).

      ועל הסיום שלך: "הגולן ישאר כמו ירושלים חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל." – רק אומר: הלוואי! אלא שזה לא תלוי כ"כ בסורים, אלא במנהיגיה ה"חכמים" של המדינה שיש בה עדיין (ומי יוכל להתחייב על 50 שנה הבאות?) רוב לבני "עם חכם ונבון" (כאן המרכאות הן של ציטוט), וכבר "היינו בסרט הזה", עם השכנה מדרום. ואסיים בטוב.

  8. כמה הארות או הערות
    עברו 46 שנה אז הזיכרון הוא לא כמו שהיה, לכן בכל מקרה של סתירה או סטירה בין מה שנכתב כאן לעיל לבין מה שנכתב במספר ספרים שיצאו אחרי המלחמה הכתוב בספרים גובר!!!

    לגבי הנתיב. הנתיב לא נבחר על ידי הרב"ט אלא על ידי גבוהים ממנו , הרב"ט רק היה צריך ללמוד את הנתיב על כל המכשלות הפיזיות שבו כדי שיוכל יחד עם עוד אנשים חבלנים כמוהו לפלס במידת הצורך את הדרך לטור העולה במעלה הרמה.

    באותו זמן לא היה בתכנון בכלל חטיבה 8 , מדובר למיטב זכרוני במספר ימים לפני פרוץ המלחמה בכלל, ולכן לא היה צריך להיות תיאום וכו', אלא רק כוח השריון שסופח לחטיבה + גדוד 12 היו אמורים לנוע בתוואי שציינתי.

    לגבי גבורה או לא קטונתי מלהשיב. היא יכולה להיות בתוך התל או גם בדרך לתל.

    במבחן התוצאה התל נכבש בזכות הנחישות ההקרבה ועוז הרוח של כל אלה שהשתתפו בו, מקטן ועד גדול.

  9. מה כל ההתבחבשות? גם אם משהו חושב שהיו שיקולים לא נכונים. ולומר ״מה כבר היה שם. כמה חיילים) אז זהו שלא. כי גם כמה עשרות חיילים בתוך מחפורות מסביב לתל ותעלות מוגנות היטב נתנו להם עדיפות. שלא יקום איזה מומחה שעשה את הצבא שלו ליד ארגז חול ולימד כל מיני שיטות כיבוש. קודם שיעמוד במבחנים כמו תל פאחר עם עוזים ומקלעונים f.n 7.62 עם טרנזיסטור של 10 מחסניות. עם חגור 4 מחסניות. ואף מילה על האיגוף של רוסקה עם אוסף של לוחמים אשר לחמו בסוף עם כידונים. כן כן היה דבר כזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s