פיקניק זה לא היה

הזחל"ם שחטף פגיעה ישירה, משה דרימר שזעק לעזרה, ניסיון החילוץ שלא צלח והרגע בו הפך ללפיד חי * ישראל הוברמן חוזר לרגעי התופת בדרך ההטיה המובילה לתל פאחר * עד היום הוא מופתע מעיטור העוז שקיבל

ישראל הוברמן בדרך ההטיה במקום בו נפצע קשה. "סיכמתי עם מלאך המוות שעוד ניפגש, אבל לא קבענו מתי"

ישראל הוברמן זוכר את היום שבו חזר לגדוד שלו שישב בעיירה מסעאדה ברמת הגולן. עדיין כואב ודואב מאותן כוויות קשות מהזחל"ם שהתפוצץ עליו בדרך ההטיה בדרך לתל פאחר.

כשלושה חודשים מסיום מלחמת ששת הימים, לאחר תקופת אשפוז, ניתוחים, שיקום והתאוששות. הוברמן איחר ביום, והשליש החטיבתי פתח עליו פה: אתה לא מתבייש? אתה חושב שאם נפצעת אז אתה יכול לאחר? הוברמן: "אחרי שסיים לצעוק הוא אמר לי – תשמע, הומלצו ארבעה חבר'ה לצל"ש הרמטכ"ל, שלושה מהם הרוגים, אתה הרביעי, היחידי שחי".

הוברמן, 66, מגיע כל כמה שנים לדרך ההטיה עם בני משפחתו. מתחיל בגבעת האם ומשם נוסע עד שהוא מגיע לנקודה בה הפך לחלק מאחד האירועים הטראגיים והזכורים של הנסיעה המסוייטת של גדוד 12 אל תל פאחר. הזחל"ם שלו ספג פגיעה ישירה ומיד אחר כך עוד אחת. הוברמן שקפץ החוצה לאחר הפגיעה הראשונה, חזר לזחל"ם כדי לחלץ את חברו משה דרימר שנפצע ונתקע בקבינה, ואז ספג הכלי פגיעה במיכל הדלק ועלה באש. דרימר נשרף והוברמן הפך ללפיד שכובה כעבור כמה שניות. דרימר קיבל את עיטור הגבורה, הוברמן את העוז.

תיאור צל"ש הרמטכ"ל שקיבל הוברמן: "ל-975482 רב"ט ישראל הוברמן מגדוד 12 חטיבה 1 – על גילוי אומץ לב ואחוות לוחמים תוך שסיכן את נפשו. להלן תיאור המעשה: בתאריך 9 ביוני 67, בקרב על תל פאחר, קפץ רב"ט הוברמן ישראל לזחל"מ בוער וחילץ פצועים. תוך כדי החילוץ החלו בגדיו לבעור, אך הוא המשיך בפעולה עד שהורחק בכוח ממקום האש. בפעולה זו נכווה קשות".

דצמבר 2013, הוברמן חוזר לדרך ההטיה במסגרת מפגש יזום עם יוסי פרידמן (קמב"צ גדוד 12) ודני ביזר (מ"מ בפלוגה א') שהשתתפו בקרב תל פאחר והגיעו כדי לבדוק האם אפשר היה לעלות מדרך ההטיה לציר הנפט, כמו שתוכנן, כדי לתקוף את המוצב הסורי ממזרח – מה שלא קרה לבסוף בגלל סיבות כאלה ואחרות. הפרטים מאותו מפגש יתפרסמו כאן בקרוב. הוברמן, בן 66, מביא איתו לסיור את בתו ענת ואת נכדותיו נועם וגילי.

הוא היה מש"ק חבלה שחזר מהקורס חצי שנה קודם לפני פרוץ המלחמה, והשתלב במחלקה המסייעת בפיקודו של המ"מ עזרא זכריה (סלע). קודם לכן היה מ"כ בפלוגה א' של גדוד 12. חיכוכים בינו לבין המ"פ אהרון ורדי הביאו אותו לעזוב לקורס מש"קי חבלה. "לי היתה תיאוריה פיקודית שונה מאשר לוורדי", הוא מסביר, "אני הייתי מסביר לחיילים באבנים מה הם צריכים לעשות – אתה חוליה אחת, אתה רתק, והוא רצה שזה ייעשה ברגליים. היו לנו על זה המון ויכוחים. בקיצור, יום אחד ישבנו כל הסגל, ורדי בא ואמר יש לי פה מקום לקורס חבלה. עוד לפני שמישהו הספיק להבין מה קורה אמרתי 'אני אני', ובוא ניפרדה".

בשבוע שקדם למלחמה הוא שהה מספר ימים בגבעת האם, כדי לתצפת על השטח ולהכיר את הדרך לתל פאחר ("היינו צריכים להוביל את הכוח בתור החבלנים"). ביום חמישי ה-8 ביוני 1967 היתה המסייעת במושב שדה אליעזר מול יסוד המעלה.

הוא מספר: "למחרת ביום שישי קמנו בשש בבוקר, פותחים טרנזיסטור ושומעים שהנציג הסורי באו"ם הודיע שהוא מקבל את הפסקת האש. ופה מסביב הכל בוער, הכל שמח וחגיגי. אנחנו תפסנו חררה. כל צה"ל כבשו עולם ומלואו ורק גולני לא עשו כלום. התאכזרנו קצת ליער, סליחה, לקרן קיימת, ואז פתאום אני שומע את עזרא (המ"מ) צועק: הלו, יש מלחמה, רוצו עם הזחל"ם שלכם לחורשת טל. הדרך שעשינו עד לחורשה היתה מטורפת, חשבתי שאנחנו מפסידים את המלחמה. הגענו לחורשה, ישבו שם מילואימניקים, הם ראו אותנו ואמרו לנו קינדרלעך, בואו שבו, לאן אתם רצים? תרדו מהזחל"מים, תאכלו ארוחת בוקר. חשבנו כבר שעבדו עלינו, אבל לאט לאט זה התגלגל.

"ואז הזחל"ם שלנו, במקום להיות הראשון בשיירה מתוקף תפקידנו לפלס את הדרך ולהתגבר על מכשולים, הפכנו לכלי החמישי או השישי. עברנו את גבעת האם ואז ראינו זחל"מים פגועים והרוגים על ידו. אז נפל לי האסימון – זה מלחמה. עברנו את זה ופתאום נהייה קטע של שקט. אני זוכר עומד פתאום איזה טנק תוך כדי העלייה ומרביץ פגז לתל עזזיאת. אני מרים את הראש, הוא קולע בול, יוצא עשן. יורד העשן, אני רואה שהקיר נשאר אותו דבר. כלום לא זז. אמרתי לעצמי – אם הפגז לא הצליח, אז איך אנחנו?".

מי היה בזחל"ם ומה היה סדר הישיבה בו? הוברמן: "יש חיילים ותיקים ויש חיילים חדשים. חייל ותיק יש לו זכויות. משה דרימר עליו השלום, חייל עם זכויות. אוטוטו הולך להשתחרר. יש שני מקלעים, יש מקלע בפנים, אחד בחוץ. איפה יישב הוותיק? בפנים. מוגן, יושב, למה שיעמוד? ככה הגורל רוצה. אפילו לא היה אנדנדינו מי יושב איפה. דרימר היה קיבוצניק במקור, אני זוכר שקיבל חבילה ענקית מהקיבוץ שבו גדל (דרימר למד ברבדים) וחילק לנו. שמחה וששון כאילו פיקניק. בזחל"ם היו חיילים מהמחלקה המיוחדת וחלק מילואימניקים. הנהג היה מילואימניק, החובש מילואימניק והיה את דרימר. זו היתה השלישייה הקדמית בזחל. על ידי ישב טכנאי קשר מילואימניק והיתר היו חבר'ה מהמסייעת".

ואז מה קורה? "ככה אנחנו מתקדמים לאט לאט, הטרנטע בקושי זז, ואז הגענו לתוואי ההטיה. התקרבנו לאיזור עין א-דייסה, שם טווחו כמה כלים שלנו. התחילו לירות עלינו מעין א-דייסה. הכפרון הזה בעיקרון היה ריק, אבל כנראה שהיה שם איזה אמבושון שירה עלינו מהחירבס שהיה שם, ועל זה הגיב דרימר בירי לעברם. היינו במרחק של כמה מאות מטרים משם ולי היתה מרגמה שני אינץ'. אני יורה פגז אחד, מסתכל לאן זה הולך, רוצה לירות את השני וטראח נפגענו פעם ראשונה. זה פגז שנכנס וחדר מהכיוון של הנהג, והשחיל אותו ואת החובש והקשר במכה אחת".

זה נורה ממערב. "הוא מגיע מכיוון תל עזזיאת. לי לא קורה כלום. שלושה נפגעו וכנראה נהרגו ודרימר שישב מקדימה גם נפגע. אני מסתכל ימינה, שמאלה, וכל החבר'ה שישבו בצד השמאלי קפצו דווקא לכיוון מערב, מהכיוון שבא הפגז. אני מחליט לקפוץ דווקא הפוך, לכיוון מזרח, ונשכב. תוך כמה שניות אני מתחיל לשמוע צרחות של דרימר – הצילו, אמא, הצילו. ואז קמתי ורצתי לחלץ אותו. הוא היה פצוע כולו, דם, המקלע קצת עף עליו, ניסיתי לעשות משהו ואז הכלי חטף פגיעה שנייה במיכל הדלק. פעם שנייה תוך פחות מדקה. ותוך כדי שאני מנסה לחלץ אותו המיכל דלק פוצץ את כל הזחל"ם בלהבות, כולל עבדכם הנאמן".

משה דרימר ז"ל

תאר את ניסיון החילוץ של דרימר. "פתחתי את הדלת, ניסיתי למשוך אותו והוא צורח כי כואב לו. משהו החזיק אותו שמנע ממני להוציא אותו. התמונה שאני זוכר אותה היא כאילו המקל"פ בא קצת לקראתו ותפס אותו. אני מנסה להוציא אותו ולא מסוגל כי הוא תקוע שם, הוא נפגע בצורה כזו שלא יכל לצאת. לא לבלוע ולא להקיא. כל הסיטואציה היתה משהו כמו 15 שניות, ואז היה הפיצוץ בכלי ואני מרגיש שאני נשרף, כולי בוער. אין מה לעשות יותר, אני עושה 'ויברח'. התחלתי לרוץ על התוואי, הייתי לפיד בוער. למזלנו, שמוליק (שמיל גולן, סגן מפקד פלוגה א') היה ספורטאי טוב ממני, רץ אחריי, נתן לי בעיטה, הפיל אותי, ואני חייב לו את חיי. אחרי זה גילגלו אותי, כיבו, לקחו אותי למתלול המערבי ואמרו לי תשב פה עד שיחלצו אותך. היה איזשהו קטע שהיה מטווח עלינו, ואז הורידו את כל החיילים מהכלים להמשיך ברגל. היה שקט, הייתי לבד, אמרתי לעצמי בוא נלך הלאה".

היית מסוגל להמשיך? "לא יודע מה הייתי מסוגל, אבל אמרתי יאללה אני מתקדם. עכשיו העוזי איננו, המרגמה נשארה בשטח, הכובע פלדה שרוף, זרוק בשטח, וככה חצי עירום אני מתקדם. מוצא זחל"ם, אמרתי יאללה בוא ניסע, אבל הוא היה פגוע. אני צמא מת. כל זחל"ם שעובר אני מבקש מימייה. באחד הזחל"מים הכניסו אותי איכשהו פנימה כעוזר מקל"פיסט, כאילו באמצע. זה היה סבל לא נורמלי. המשכנו להתקדם עד שהגענו לנקודה שהתחילו לאסוף פצועים בשטח מוסתר מתל פאחר, שם אמרו לי יאללה תרד".

גבעת האם – הזחל"ם הטראגי של המחלקה המסייעת. אפשר לראות את החור שנפער ליד הדלת כתוצאה מפגיעת הפגז שהרגה את הנהג אמר, את הקשר-חובש רביבו שישב במרכז ואת הקשר אפשטיין שישב למעלה, ופצעה קשה את משה דרימר תוך שהיא קורעת חלק מהכנה של המקלע. דופן ימין של הזחל נקרעה. בתוך הזחל"ם נמצא מיכל דלק אחד. השני עודנו מוטל במקום הפגיעה בדרך ההטיה. (להגדלה – לחצו על הצילום)

באיזו מידה נכווית? "דרגת כוויות 3. ואז הסורים הבינו שמתרחש פה משהו והתחילו לטווח את כל העסק. אני זוכר שאני מנסה בציפורניים לחפור לי משהו באדמה. לקח שעה לפחות עד שבא זחל"ם ואמרו לי תעלה. לא יכולתי לעמוד ולא לשבת, לא היה מקום בכלל. שמו אותי בעמידה על המק"כ למעלה. בהגושרים קיבלתי טיפול ראשוני. לא אשכח שאני שוכב על אלונקה ובא מישהו וביקש פרטים אישיים. התחלתי להגיד לו מספר אישי והוא סירב לשמוע ואמר תן את הדיסקית, רק על זה אני יכול להסתמך. משם העבירו אותנו לבית חולים חירום בקרית שמונה ומשם לקחו אותי לבית החולים בנהריה. הייתי שם שבועיים-שלושה ואחר כך העבירו אותי לתל השומר. סך הכל שלושה חודשים או יותר".

הוא זוכר שעם שובו לגדוד ביקש לחזור למקום בו נפצע ולראות איך ומה. הוא ירד עם כמה חבר'ה בג'יפ לדרך ההטיה. "נסענו על התוואי ואז אמרתי להם עצור. עצרנו ליד הזחל"ם השרוף. אמרתי תביאו את הברזל הזה שזרוק שם, זו המרגמה שלי. לצערי היא הלכה לאיבוד עם הזמן, אבל הקסדה עוד קיימת אצלי".

הוברמן מספר שהזחל"ם כולו עמד שנים בנקודה בה נפגע על תוואי ההטיה. אחר כך הועבר משם לגבעת האם – "נדמה לי שכתוב עליו ד' משהו, זה הזחל"ם שלנו בוודאות". בדרך ההטיה, במקום בו נפגע, נותרו שאריות: מיכל דלק מחורר, חתיכת פח ועשרות קליעים ותרמילים שרופים.

אחד ממיכלי הדלק של הזחל"ם שבו נסעו דרימר והוברמן נותר במקום הפגיעה בדרך ההטיה, כ-900 מ' דרומית לתל פאחר

על מה קיבלת את עיטור העוז? "על הניסיון לחלץ את דרימר תחת אש מתוך האש. בוא נאמר ככה, במבחן התוצאה זה היה אפס".

הופתעת שאתה מקבל צל"ש ועוד עיטור העוז? "כן, הופתעתי ועדיין אני מופתע. זה נראה לי כמו השיר של גבעת התחמושת – מה כבר עשיתי? בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום. לא ראיתי במה שעשיתי משהו יוצא דופן".

ובאמת מה כבר עשית? יצאת מהזחל הפגוע, היית בריא ושלם, שמעת חבר שלך צועק לעזרה ורצת אליו. הכי טבעי שיש. "בוא נכמת את הסיפור. דרימר נפגע, הזחל"ם בוער קצת, כולו מלא חומרי נפץ, זה לא שאתה הולך לאיזה פיקניק. הכלי מטווח מכל הכיוונים ואתה קם ומנסה לעשות משהו. ואז נפגעתי ואחרי זה אתה עוד ממשיך לנוע ורוצה לעלות על התל כאילו שאתה כשיר למשהו. עשיתי את מה שמצופה ממני לעשות, ובאותה מידה הייתי מצפה שחבר יעשה את זה בשבילי".

ישראל הוברמן מקבל צל"ש מהרמטכ"ל רבין, 30.10.1967 (צילום: אילן ברונר, לע"מ)

כשהאירוע קרה איפה היו שאר החבר'ה? "הם שוכבים פה במדרון, אני בזירה לבד. ואז אני חוטף את הבומבה השנייה. אם לא הייתי מתכופף למשוך את דרימר, אז ה'רלס' (מוט ברזל בצד הזחל המשמש לקשירת חפצים) שניתק בגלל הפיצוץ היה מוריד לי את הראש".

אתה חלק ממקבלי הצל"שים על קרב תל פאחר, ועוד לא הגעת לתל פאחר. "ההפתעה הכי גדולה היתה דוד שירזי (שנהרג בקרב וקיבל את אות הגבורה). הוא היה פעם חייל שלי. קשה להגיד עליו שהיה ממושמע והנה הוא נשכב על הגדרות בשביל כולם. אתה אף פעם לא יודע אצל מי מתחבאת הגבורה".

איך היה דרימר? "הוא היה צריך להשתחרר מיד אחרי המלחמה. היה חייל שקט, ממושמע, תמיד בא לעזור".

זוכר את טקס חלוקת העיטורים? בטח, זה היה אחרי מלחמת יום כיפור בתיאטרון ירושלים, דוד אלעזר היה חתום על התעודה. באותו יום התפרסמו בעיתון התמונות של מקבלי הצל"שים. הבת שלי הגדולה, טל, אני מראה לה את העיתון והיא אומרת לי – אבא, אני רואה תמונות שיש מסגרות שחורות, מה זה? לך תסביר לילדה בת 4 שהם מתים. בעמוד אחד כל עיטורי הגבורה ושם כל הקוביות השחורות מלאות, והיא מראה לי 'הנה אתה פה', ואומרת לי: אבא, טוב שאתה בעמוד הזה ולא בעמוד ההוא".

אחרי תקופה של ניתוחים לא פשוטים חזר הוברמן לגדוד, אבל ביקש לעבור ליחידה אחרת. "לא רציתי להיות מצבה חיה, צל"שניק עם כל הסיפורים שעכשיו מדדה בתור פקיד". הוא סיים את שירותו ביחידת קישור שטיפלה באנשי קבע ועתודה. באזרחות עסק תקופה מסוימת כרואה חשבון ואחר כך עבד בחברה לייבוא צעצועים.

מפת הקרב של זחל"ם המסייעת. בצהוב – הדרך שעשה מגבעת האם עד כ-900 מטר מתל פאחר שם נפגע (להגדלה – לחצו)

במשך השנים מה למדת על קרב תל פאחר, שלא השתתפת בו? "כמעט שלא קראתי ולא התעמקתי, רק שמעתי את הרחש בחש סביב זה. אף אחד לא נתן את הדעת על תל פאחר, אף אחד לא חשב שהוא יהיה קן צרעות כזה של כל מיני חיילים סורים שבורחים אליו מכל המוצבים. אבל מהסיור כאן היום אני מקבל שוקים קטנים. ההפתעה הכי גדולה שלי היא שבמקור, לפי תכנון הקרב, אני לא מכיר סיטואציה שאנחנו נוסעים על תוואי ההטיה. לא נאמר לי כשהייתי בתצפיות בגבעת האם תחפש לנו שבילון שנגיע ממזרח לתל פאחר. אני יודע שאני נוסע מגבעת האם 'דוך' לציר הנפט ולא פונה שמאלה לדרך ההטיה. מציקה לי המחשבה שאולי חטיבה 8 נסעה בנתיב שתכננתי לגדוד 12".

החיים קיבלו אצלו פרספקטיבה אחרת בעקבות הפציעה במלחמה – הוא מסכם. הקרב לפני תל פאחר היה הפעם השלישית לדבריו שבה נפגש עם מלאך המוות תוך שנתיים. פעם אחת בתאונת דרכים, פעם שנייה באיזה פיצוץ בחנות של אביו. "סיכמתי עם מלאך המוות שעוד ניפגש, אבל לא קבענו מתי".

הגעתו בשבוע שעבר (דצמבר 2013) לתל פאחר למפגש עם שני לוחמים נוספים מסמנת אצלו יציאה מתקופה שבה נמנע להיפגש עם החבר'ה מאז. הסיור בדרך ההטיה ובמוצב תל פאחר, כשהוא מקשיב לסיפוריהם של פרידמן וביזר, עשה לו משהו. "לאט לאט אני משיל שריון ששמתי על עצמי בלי משים", הוא אומר, "התייחסתי לקרב מ-1967 כאל זיכרון אישי ולא כאיזה חיבוט נפש. שיתפתי בסיפור רק את בני משפחתי, אבל עכשיו אני מוכן לחזור ולהיפגש עם החברים מאז".

הוברמן ליד הזחל"ם שלו בגבעת האם: כשהגעתי לחלץ את דרימר אני לא זוכר שהוא ירה

גבעת האם 2013, ישראל הוברמן ליד הזחל"ם שלו שנפגע ב-1967 סמוך לתל פאחר, התפוצץ ועלה בלהבות

הוברמן בגבעת האם, משחזר שוב: "רואים אותי בדופן ימין אחורית של הזחל"ם היכן שממוקם טנק הדלק שהתפוצץ וקרע את כל הדופן. רואים את החור בכנה. ה'רלס' המדובר כופף לאחור. לא כך היה מצבו לאחר הפגיעה. במהלך הנסיעה אני כל הזמן נמצא על דופן ימין, שם ישבתי ליד הקשר. ברגעים שאנחנו מקבלים אש נק"ל מעין א-דייסה, דרימר יורה במקלע ואני הולך לירכתי הזחל"ם לירות את המרגמה ואז נפגעים מפגז. דרימר שנפצע ממשיך לירות, שאר האנשים שלא נפגעו קופצים מדופן שמאל, אני קופץ ימינה לצד המזרחי של דרך ההטיה. דרימר יורה ותוך כדי כך מתחילים הכאבים שלו. הוא מתחיל לצעוק לעזרה. כשאני מגיע אליו לחלץ אותו, למיטב זכרוני הוא כבר לא יורה. 

"להערכתי היו שלוש פגיעות בזחל"ם. הראשונה זו שחדרה את תא הנהג, השנייה שגרמה להתלקחות המיכל השמאלי, והשלישית מפגיעה ישירה. לדעתי הלא מלומדת זה היה מירי תלול מסלול, או אולי כתוצאה מהדליקה במיכל השמאלי, התחממות, פיצוץ חומרי נפץ בתוך הזחל"ם ומשם פיצוץ המיכל הימני. אפשרות נוספת שהכל היה תגובת שרשרת שהחלה עוד מהפגיעה הראשונה. על כל פנים, פיצוץ המיכל הימני גרם לפיצוץ עז של כל הזחל, קרעה את הדופן הימנית האחורית ושרפה את דרימר ואותי".

——————————————————————————————————————-