הראשון שזחל מתחת לגדר

עוד לפני ששירזי נשכב על הגדר וכולם עברו על גבו בהסתערות על תל פאחר, היה שם הסמל דב רוזנבלום שחתך את התיל * השבוע נערך לכבודו ערב זיכרון בהשתתפות בני משפחה, חבריו הלוחמים והמ"מ שמוליק מוראד שניסה לחלץ את דב מהתופת * חברו שמואל בן חמו: "הוא היה דב שהפך לאריה"

הקסדה והעוזי של דב רוזנבלום במקום בו נהרג למרגלות הסככה במוצב הדרומי של תל פאחר (צילום: דני ביזר)

הקסדה והעוזי של דב רוזנבלום במקום בו נהרג למרגלות הסככה במוצב הדרומי של תל פאחר (צילום: דני ביזר)

עוד מעגל קטן נסגר בימים האחרונים בסיפור הסבוך והלא נגמר של קרב תל פאחר. דב רוזנבלום היה מראשוני הלוחמים שהסתערו על המוצב הסורי. הוא נפל סמוך לסככות בחלק הדרומי של המוצב. המ"מ שלו, שמוליק מוראד, חש לחלץ אותו על אף שבעצמו נפצע קשה בשתי ידיו. מהאש הכבדה שהתנהלה בשני הכיוונים רק קומץ אנשים יצאו חיים או שלמים בגופם. הנפש נותרה מצולקת, חלקה מדממת עד היום. מראות, קולות, ריחות ותחושות אשמה מתערבבים ורודפים את הלוחמים עד עצם היום. אפשר היה לחוש בכך השבוע בראשל"צ בערב מיוחד שהוקדש לזכרו של רוזנבלום. אלבומי תמונות נשלפו, זכרונות עפו לאוויר, תחושות כאב ותסכול הורגשו בחדר. תל פאחר חי וקיים אצל כל אחד מהם. לפחות לשעה קלה רוזנבלום כמו חזר להיות אותו סמל מחלקה נערץ בן 19 וחצי.

ביוזמת הבלוג נוצר הקשר בין האח מוטי רוזנבלום למ"מ מוראד, האחרון שראה את דב בחיים. לאירוע הגיע האח עם בני משפחתו – האשה לביאה, הבת עטרה, הנכדים בן וחן, חברת המשפחה מירי חלפון וחברו של מוטי, דובר העירייה איזי כנען, ששירת כמ"פ בגדוד 12 של גולני בתחילת שנות השישים ועשה טירונות עם רס"ן צבי פז (גולדה) שנהרג בתל פאחר. מהצד של גולני הגיעו שמוליק מוראד, הסמ"פ שמיל גולן, החובש זמיר כהן, מ"מ המחלקה המקבילה דני ביזר, והרב"טים והטוראים יצחק חמווי, עמרם שטרית ומאיר אביב (אבוטבול). כן נכחו שרה וחיים סייג. חיים הוא אחיו של מיכאל, לוחם בגדוד 12 שנפצע קשה בתל פאחר ונפטר לאחר כשנה וחצי. חיים מחפש מידע על אחיו מתקופת שירותו (על כך בפוסט נפרד).

מוטי רוזנבלום והנכד בן, תלמיד י"א, נוסעים מדי שנה לתל פאחר כדי לחגוג שני ימי הולדת. אחד לבן, אחד לדב. תאריך ההולדת של השניים, באמצע אוקטובר, הוא במרחק יום זה מזה. השנה מלאו 16 לבן. דב היה אמור לחגוג 66. מדי שנה עולה מוטי לבית הקברות בקרית שאול. דב קבור על יד משה פינקס, שנהרג בחלק הצפוני של תל פאחר. רוזנבלום תמיד הבחין באותם חיילים שהגיעו לאזכרות מדי שנה. הם בגרו, השתחררו, הולידו ילדים והפכו לסבים – "אבל אף פעם לא סיפרו לי מה קרה בדיוק לדב", מספר מוטי בתחילת הערב, "ואני שמח שאוכל לסגור את הסיפור הזה, שיהיה לי פרק נכבד בספר שאני רוצה לכתוב על דב ועל תל פאחר".

סגן שמיל גולן (במקור: שמואל גולדברג), סגן מפקד פלוגה א', בה שירת דב: "זו תהיה טעות להתמקד בסיפור של דב רק בתל פאחר. קרב תל פאחר זו נקודת ציון עצובה, אבל דב היה בפלוגה בכל השירות הצבאי שלו. דב היה חריג במנהיגות שלו, בסמכות שלו, ונתפס בפלוגה כמבוגר. בואו נתחיל מזה שהיה היחיד בפלוגה שהיה נשוי. הוא התאפיין באישיות מיוחדת. הגולנצ'יקים לא היו ידועים בתור אנשים מאוד מנומסים. דב היה שונה, היכולת שלו להוביל את האנשים נבעה מהאישיות שלו ולא מהפקודות שלו".

מוטי מספר על אחיו ומשפחתו. הם נולדו בגרמניה, עלו לארץ עם קום המדינה, התגוררו בלוד. מוטי: "בגלל עשרות השנים שחלפו, באיזשהו מקום אתה מכין לעצמך בראש מין אגדה של אח. דב היה אחי הצעיר, אבל הרבה יותר אחראי ממני. אני למדתי והוא התחיל לעבוד. גם כשהוא למד הוא עבד, ותמיד היה לו כסף. כשהייתי חוזר לסוף שבוע מהצבא, שירתתי בחיל האוויר, והולך לבלות בסוף שבוע, אחי הצעיר היה נותן לי דמי כיס בנוסף למה שאבא נתן לי. אבא שלי היה נהג קטר, ודב אמר לי שבחור בן 18 לא יכול לצאת עם סכום שאבא נותן. זה נפלא שהאח הצעיר עוזר לאח הבכור. אני הייתי איש ספרים והוא היה מציאותי עם רגליים על הקרקע. בגיל 19 כשהיה בצבא הוא התחתן. אבא שלי רצה להעביר אותו למקום קרוב שלא יהיה ביחידה קרבית. אני נסעתי עם אבי למחנה שרגא להיפגש עם המג"ד מוסא קליין. בפגישה ישבתי בשקט, הייתי כולי בן 21, ואבא שלי ניסה לשכנע את מוסא שישחרר את דב מגולני, כי אשתו בהריון והוא עומד להיות אבא. עד כמה שאני זוכר, מוסא השתכנע. אני יודע שכשדב שמע על הדבר הזה, הוא כעס כמו שאף פעם בחייו הוא לא כעס. הוא לא רצה לעזוב את הגדוד".

1966, האחים רוזנבלום והרעיות בחתונת האח הצעיר. מימין: מוטי ולביאה, דב וסאלי

1966, האחים רוזנבלום והרעיות בחתונת האח הצעיר. מימין: מוטי ולביאה, דב וסאלי

מוראד: "דב היה החבר הכי קרוב לליבי. אתם מכירים את ההווי של הפלוגה, בדרך כלל המ"מים חברים ומקורבים יותר לחיילים. היה לי קשר מיוחד עם דב, אם כי לא תקופה ארוכה".

כאן שלף מוראד מכתב למשפחת רוזנבלום שכתב המ"פ אהרון ורדי, שלא יכול היה להגיע לאירוע. וכך כתב: "עברו להן 46 שנים מאז נפל דב רוזנבלום בקרב תל פאחר, אך לא חלף ולו כהוא זה הזיכרון לגביו. קיימת תחושה עזה של געגועים לדב, איש מדהים לדעת חייליו ומפקדיו, ומה נחרת בזיכרון הקולקטיבי של הפלוגה? דב היה איש צנוע, נעים הליכות, סמל מחלקה חכם ובוגר מאוד לגילו. דב לקח כל דבר ברצינות, היה מסור ואחראי. כל החיילים העריצו אותו ואני סמכתי עליו מאוד. צעיר היה דב, כמעט בגיל המדינה, אבל גם ללא ניסיון קרבי ניתן היה להטיל עליו כל משימה. המ"מ שמוליק מוראד לקח אותו תמיד עם לוחמים נוספים, שישמשו ככוח החוד החנית של הפלוגה, והנה הוא מוצא את עצמו בתוך קרב ענקים, חשוף לאור היום, יורים עליו מכל הכיוונים, אבל דב מתעקש להתקדם בחוליית החוד לביצוע המשימה. עוד כברת דרך קטנה ומשלימים את כיבוש היעד הדרומי וטיהור הסככות, אבל ברגע מכריע וקריטי זה דב נפצע קשה מאוד, שוכב פצוע ליד מוראד, שנפצע גם הוא – ואין מושיע. דפי ההיסטוריה ומורשת הקרב משרטטים את מהלכי הקרב, את אומץ לבם של הלוחמים, את חירוף הנפש והדבקות במטרה. דב היה חלק מהם. לא פצצות מהאוויר, לא טנקים ונשק כבד הכריעו את הקרב, אלא תחושת המחוייבות ורוח הלוחמים ללא מורא ופחד, הם אשר ניצחו ומילאו את המשימה. דב היה מאותם מפקדים, וכסמל מחלקה לקח חלק עיקרי בעיצוב אותם הלוחמים של פלוגה א' שביצעו את המשימה. שמות הנופלים ודב ביניהם חקוקים בתל הגיבורים ובמורשת הקרב. למשפחת רוזנבלום – אנו איתכם באבלכם, אנו איתכם בגעגועיכם, אנו איתכם בזכרונכם, אנו איתכם בגאוותכם, כי היה לכם איש ערכי וגיבור אמיתי. נזכור את דב לעד".

זמירהחובש זמיר כהן (בצילום): "בתורה יש את פרשות 'אחרי מות, קדושים, אמור'. כשרוצים לדבר על בנאדם אומרים עליו אחרי מות קדושים אמור. דב היה אדם טקטי, מעשי, שידע להוביל את הפלוגה בדרך הנכונה, ידע לפתור בעיות. לי אישית הוא אף פעם לא סירב. כל מה שרציתי הוא נתן לי".

זמיר שולף אלבום תמונות של הפלוגה עם צילומים רבים שצילם מתל פאחר זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. "באלבום הזה כתבתי על דב: 'הסמל האהוב והחייכני. את דרגת הסמל קיבל טרם קרב, נדמה לי שהוא קיבל חודש לפני המלחמה או חודשיים. באחד ממכתביו האחרונים כתב לרעייתו שעלה בדרגה, אך היא לא זכתה לראותו, והיא בחודשי הריונה האחרונים. דב נפצע ביעד והמשיך בלחימה עד אשר נדם. הוא המשיך מהטראסה לכיוון הסככה. דב חיכה בציפייה לרגע המאושר בחייו, הולדת בנו בכורו, אך הבן עוד ברחם אמו התייתם מאביו. אנו החיים לא נשכח זאת. זכור לי שקיבל שני מכתבים מאשתו. זה קרה למחרת הקרב, כשירדנו לחורשת טל ונעמי הפקידה הפלוגתית חילקה את המכתבים. דב כבר לא היה בחיים. אשתו ילדה לאחר המלחמה בת שנקראה דברת" (מתגוררת כיום במיאמי).

מוראד מספר את סיפור הקרב ואת רגע נפילתו של דב, סמל המחלקה: "הפלוגה שלנו נעה ראשונה לתל פאחר, בראש הגדוד אחרי המג"ד. דב היה יחד איתי בזחל"ם. הגענו לפאתי היעד למטה, ממערב לתל פאחר. ואז אני מקבל פקודה מוורדי להוריד את האנשים. בשני הזחל"מים היו סדר גודל של 24 איש. אסרו עלינו לשים בכל זחל יותר מעשרה אנשים, אבל באיזשהו קטע כל מיני אנשי מילואים וקצינים הצטרפו אלינו. ורדי חילק את הכוח, נתן 12 לוחמים לאלכס קרינסקי לתקוף את היעד הצפוני, ואנחנו עם 13 חיילים התחלנו לעלות ברגל לכיוון הצלע הדרומית. יחד איתנו היה עמרם שטרית ובן חמו, דוד שירזי, המ"כ יעקב גרשפלד ועוד. דב כמעט בכל קטע הלחימה היה צמוד אליי. בשלב ראשון הגענו לגדרות, הבונגלורים לא היו איתנו. דב היחידי שהיו לו מגזרי תיל. הוא זחל, שכב על הגב, נכנס מתחת לגדר, זו היתה גדר עכביש, וגזר אותה. כשגמר היתה שם אש תופת, רעש אימים. לא ידענו מי יורה על מי ומה קורה. עברנו את הגדר הראשונה ועל הגדר השנייה כבר נשכב שירזי עם הנשק, בלי פקודה, וכולנו כולל ורדי עברנו עליו. זה היה בדיוק כמו בתרגולות. הגענו לתוך התעלות, ורדי נתן לי פקודה ואמר לי – אתה מוביל את חוליית החוד. כולם יודעים מה זו התרגולת של גולני – יורים יורים, ומי שגומר מחסנית הולך הצידה ועוקפים אותו. דב היה כל הזמן דאג לעשות את החילופים של החיילים שירו.

"בקטע מסויים, בבונקר השלישי או הרביעי, אני מוצא את עצמי בלי אף חייל לפניי. אני ראשון ודב מאחוריי, ואין דבר כזה לעצור. ואז כשאני בא להיכנס לאחד הבונקרים אני חוטף צרור ביד, או שזה היה ריקושטים מהבטון. נפצעתי בשתי הידיים. יכולתי לתפקד כמ"מ, אבל לא לירות. אנחנו ממשיכים בהתקדמות, נעים למזרח כל הזמן, בשלב מסוים התעלה שאנחנו הולכים בה מסתיימת. זה בערך כ-70 מטר לפני שתי הסככות שהיו המינהלה של המוצב. בקטע הזה ורדי נותן פקודה – מוראד, צריך לכבוש את שתי הסככות האלה. דב היה לידי, זה היה ברור שהוא לידי, ואם אני משחזר את התמונה, יצאנו מהתעלה והתפרשנו כדי לכבוש את הסככות. היינו חמישה אנשים, דב היה הכי שמאלי שלי, כלומר הכי צפוני. אנחנו מתחילים את ההסתערות כשברור לכולם שאני לא יכול לירות, אפילו עוד לא הייתי חבוש. הגענו לשלושת רבעי המרחק מהסככות, היתה שם גדר אבנים, בקטע הזה אנחנו נשכבים כדי לבדוק את מצבנו ואז אני שומע את הצעקות של דב משמאלי – 'מוראד, אני פצוע, מוראד, אני פצוע'. צעקה שמלווה אותי כל החיים. אני מסתכל ימינה ושמאלה ורואה שיש לי רק שני חיילים שיכולים לירות. אני מתקדם בזחילה אל דב כי כל הזמן הזה שאנחנו מסתערים ירו עלינו מהמוצב הצפוני. אני מגיע אליו ורואה את הכתף שלו נפוחה כמו בלון, הוא חטף ריקושט שכנראה פגע בעורק והדם זורם. יצאנו למלחמה הזו עם דיסקיות בשרוכי נעל, ואת השרוך הזה הורדתי עם סכין וניסיתי לקשור לו כדי לחסום. אין לי מושג אם הצלחתי או לא, שמעתי צעקות מהחיילים שנשארו וגם ורדי צעק לי לחזור. התחלתי לגרור את דב לכיוון המחסה של הסלע ואז לצערי הוא קיבל כדור בראש ונהרג".

שמוליק מוראד (מימין) ומוטי רוזנבלום. "גררתי את דב לכיוון המחסה ואז לצערי הוא קיבל כדור בראש ונהרג"

שמוליק מוראד (מימין) ומוטי רוזנבלום. "גררתי את דב לכיוון המחסה ואז לצערי הוא קיבל כדור בראש ונהרג"

זמיר: "הגעתי לדב שעתיים אחרי שנפצע, אבל לצערי לא הצלחתי לטפל בו. אני זוכר אותו שוכב לא רחוק ממוראד. אני זוכר שמוראד תפס אותי בזרוע, הוא היה קצת מטושטש, ורק רצה לדעת אם היעד נכבש. הוא היה שותת דם, ידיים מרוסקות, וזה מה שהיה לו בראש. ככה עבד הראש של כולנו".

מוראד: "אני זוכר את עצמי בבית חולים רמב"ם, כשלצידי שוכב דני ביזר, ובאחד הימים, לא זוכר מתי, מופיעה בחורה ומספרת לי שהיא אשתו של דב. היא באה ואמרה שלום, לא זוכר מה אמרתי לה, זה היה לא יותר מעשרה ימים אחרי המלחמה, היא היתה בהריון ואליי היא באה כי ידעה שהייתי עם דב. בפעם הבאה שראיתי אותה היה באירוע 40 שנה לתל פאחר.

"אני יכול עוד לספר על דב שכולנו קינאנו ביופי שלו. אבל הוא היה רציני, עושה דברים עד הסוף, אני לא זוכר אותו צועק אף פעם. בגולני הכל הולך בצעקות, אבל דב לא היה בתמונה הזו. הוא היה גאה בהיותו חייל קרבי. הכל אצלו היה מבריק, החגור שלו מסודר תמיד. למ"מ בקרב לא היה מגזרי תיל, לדב היה".

שמיל גולןשמיל גולן (בצילום): "אני לא אתמקד איפה בדיוק רץ דב ובאיזה שביל ואיזה אבן, כי בואו נשים דברים על השולחן – קרב תל פאחר לא נחקר בצורה מסודרת, וכל מה שאתם שומעים פה זה כל אחד עם האמת שלו. יושבים פה למעשה שני דורות בפלוגה, והיו ארבעה דורות. חסרים פה אנשים מהפרה-היסטוריה של הפלוגה שהכירו את דב. חסרים לי מורה צדק ז"ל, ועקנין ובן שטרית, אלה חבר'ה שגדלו איתו.

"בפלוגה היתה קבוצה של שבעה לוחמים שהיו תחת צווי 8, דב היה אחד מהם. הם כבר היו בבקו"ם, אבל החזירו אותם לגדוד כי יש מלחמה. ובחבורה הזו היו בין היתר דב, שירזי וסוויסה. ולצערי חמישה מהשמונה הללו נהרגו. דב היה בחבורה שקיבלה שתי מכות. אחת שתוך כדי השירות שלו האריכו את השירות בארבעה חודשים, וכשהלך להשתחרר הכריזו על צווי 8.

"אי אפשר לדבר על דב בלי לתאר אותו כאדם. היה לו סוג מנהיגות שהיתה זרה לגולני של אז. בואו נתחיל מזה שהוא היה אחד הסמלים 'הלבנים' בפלוגה. תמיד מסודר. לא היה קם למסדר בוקר בלי שכל שיערה אצלו תהיה במקום. היה לו סוג מנהיגות שקטה ואנשים האמינו בו. המנהיגות שלו היתה חריגה – לא בצעקות ולא באיומים. כי בגולני לא הולכים אחריך רק בגלל שאתה עם דרגות, הולכים אחריך כי איתך אפשר מה שנקרא 'לעבור את הגבול'. דב היה מקצוען, אוטוריטה. ההיכרות שלי איתו היתה בעיקר מהקו העירוני של ירושלים. היינו הפלוגה האחרונה שישבה בקו הזה לפני ששת הימים. ברמת רחל היתה עמדה, מהצד הירדני היה מוצב הפעמון, בבית לחם היה מוצב מר-אליאס, והיו עמדות בארמון הנציב ובשכונת פאג"י. דב מונה למפקד המוצב בשכונת פאג"י, הלב והצנטרום של מאה שערים. היתה סביבו חבורה של חיילים ליצנים לא קטנים, אבל המוצב שלו היה סופר מסודר. היה אפשר לאפס שעון לפי סיור הבוקר של דב, ולא להיפך. היה לו חוש הומור בלתי רגיל, הוא לא היה צנון יבש. אני זוכר שהיה בחור בשם יוסף צבי, שהיה לו אופנוע. דב הדליק את יוסף לילה אחד ואמר לו – אני הייתי באפטר וראיתי חבר שלך מהצנחנים לוקח את האופנוע שלך ומרכיב עליו את החברה שלך. הבחור הזה ברח הביתה לראות מה קורה. התקשר אליי דב ואמר לי – שמיל, לא נעים לי להגיד לך, הבחור ברח, אבל אל תתקע אותו, אני אשם".

מוטי רוזנבלום: "הפעם האחרונה שראיתי את דב היתה בירושלים, על הגבול. אני עשיתי קורס בהיסטוריה של א"י בירושלים ובמקום לקחת צימר לכמה ימים, דב אמר לי בוא תישן איתי בעמדה. זה היה מקרי, ודאי שחסכוני. זה היה לפני יום העצמאות, בדיוק החלה הכוננות ויותר לא ראיתי אותו מאז. הכמה ימים האלה היו ימים של חסד".

דב רוזנבלום (בחזית הצילום) עם חייליו. הפגין סוג מנהיגות שקטה

דב רוזנבלום (בחזית הצילום) עם חייליו. הפגין סוג מנהיגות שקטה

שמיל ממשיך לתאר את קורות הגדוד לאחר אותו יום העצמאות. "קיבלנו פקודה להיות ערוכים לעזוב את הקו, לארוז את הציוד עם התרמילים ולפתוח רק שתי שמיכות ודברים אלמנטריים ואז שלחו אותנו לצפון. עלינו לגדוד ב'שרגא', קיבלנו משאיות ומשם עלינו לרמת סירין, הרכס שהולך מפוריה דרומה. קיבלנו הוראה לחפור את הרכס כי אמרו שהסורים יגלשו מהרמה, יכבשו את עמק הירדן ויתחילו לעלות לכביש עכו-צפת ואנחנו צריכים לבלום אותם. דב קיבל אחריות על קילומטר וחצי, ובשבוע עשה שם עבודה אדירה. משם אנחנו נוסעים לצומת כ"ח, ואז מתחילה המלחמה, מזעיקים אותנו לצומת מגידו ולצומת קבטיה. עוברים את ג'נין ואז אומרים לנו תחזרו חזרה. עולים לצפון חזרה, ואנחנו יוצאים להתקפה ראשונה על הרמה ביום רביעי בבוקר. עוצרים אותנו בהגושרים, מחכים שם כל היום ובערב אומרים בטל. חוזרים לצומת כ"ח, ישבנו שם עד יום שישי בבוקר. ביום חמישי בערב קורא הסמג"ד זוהר נויפלד לס"מפים, ואומר שקיבלנו פקודה שהמלחמה נגמרה, תוודאו שהכלים ריקים, לפרוק תחמושת. אנחנו לא היינו כל כך ממושמעים, עשינו קונסוליום בינינו ואמרנו לו – תשמע, למה לפרק הכל בלילה? החיילים בתעסוקה חודשיים, ישנים בזחל"מים, שיילכו לישון ובבוקר נפרק. הוא אמר בסדר. בחמש בבוקר פתאום אנחנו נקראים למג"ד. הוא שואל אותנו כמה זמן אתם מוכנים לתנועה, מתוך ידיעה שפרקנו הכל. אמרנו לו אם החיילים יקבלו כוס תה ופרוסת לחם עם ריבה, אז אנחנו יוצאים. וככה יצאנו למלחמה.

"הגענו לחורשת טל בסביבות שמונה בבוקר. לא היו לנו מספיק זחל"מים ללוחמים, ואני כסמ"פ הייתי עושה כל מה שהמ"פ לא רוצה ולא יודע. אז הוא (ורדי) אומר לי – תשמע, קיבלנו פקודה לא יותר מעשרה לוחמים בזחל, תוריד מהזחל"מים מי שלא שייך. היו שם מראות קורעי לב. חיילים התחננו – מה אני חייל לא מספיק טוב בשביל הלחימה? אני מגיע לדוד שירזי, אומר לו אתה פלטת אתמול כדור, אתה לא עולה על הזחל"ם, אתה נשאר פה. הוא אומר לי – שמיל, אני מפה לא זז, אני שוכב מתחת לזחל"ם ושהזחל"ם יעבור עליי. ואז מגיע אליי דב ואומר לי – שמיל, אתה לא יכול לעשות לו את זה, הוא כמוני, הוא צו 8, אתה חייב לתת לו לעלות, הוא המקלען הכי טוב. ושניהם נסעו.

"עברנו את גבעת האם ונכנסנו לאש תופת. למרגלות הגבעה שכבה פלוגת הסיור של חטיבה 8 שחוטה. הייתי בן 21, ואנחנו פוגשים לראשונה בחיים גופות קרועות וזחל"מים עולים באש. החיילים היו בהלם טוטאלי, וככה אנחנו נכנסים לקרב. כששמוליק מוראד מספר שהם התחילו לתקוף ועלו מאחורה, זה לא שהגדוד הגיע כולו לגדר ועכשיו פורקים מהכלים. הגדוד כבר היה מרוסק מאחורה. היו 12 או 14 זחל"מים מתוך ה-20 שבערו וכמות אדירה של נפגעים. ופה אני רוצה להדגיש את האומץ האישי של הלוחמים. איש חי"ר תחת אש ששוכב על הרצפה, אומר לעצמו אני עכשיו האדם הכי בטוח בעולם, בי כבר לא יפגעו. נדבקת לאדמה – אתה אומר לעצמך שאני מהעסק הזה ניצלתי. והדבר הכי קשה זה לקום כשיורים עליך אש תופת של מרגמות ונשק, ולהתחיל להסתער. צריך בשביל זה אומץ אישי בלתי רגיל. ב-90 אחוז מהמקרים עושים זאת מתוך טפשות, כי הלוחם יודע שהוא ייהרג. ופה היתה הגדולה של האנשים שהסתערו, ודב היה אחד מהם. צריך לומר שלא מעט אנשים מהגדוד נשארו לשכב וחלק מהם הצילו את חייהם בגלל זה. יש עוד משהו: הרבה אנשים עוזרים לחלץ נפגעים. זה פטנט בלתי רגיל. הלוחם מפחד להסתער, אז הוא לוקח אלונקה, מפנה את הפצוע לאחור ולא חוזר יותר. לא מעט לוחמים לא מצאנו אותם בקו החזית כי לקחו אלונקה ולא חזרו. כל מי שקם וזרק את עצמו על הגדר, או חתך את הגדר, הוא גיבור בפני עצמו".

שמיל ממשיך: "הכניסה לקרב היתה נוראית. עצם זה שהחבר'ה האלה קמו והסתערו קדימה, פה זו הגדולה. בקטע האישי שלי, אני הגעתי למקום (למרגלות התל המערבי) והתחלנו לאסוף לוחמים מכל שאריות הגדוד, לעקוף את התל (מצפון) ולהיכנס מאחורה. אני יודע איזה מאמץ היה ללוחמים האלה לקום. אחד שוכב תחת אבן של 10 ס"מ ואומר כאן אני בטוח. ולכן צריך להסתכל על דב בשני היבטים, על יכולת המנהיגות השקטה שלו, שאנשים הלכו אחריו לא בגלל שהיה מהסוג שפחדו ממנו. היתה אליו יראת כבוד וידעו שאם דב אמר משהו אז כנראה שהוא בדק את זה. בגולני כל מ"מ עומד במבחן כל יום, אם התרגיל הצליח או אם לא טעה בניווט. ואם טעית פעמיים – אתה גמרת, לא יילכו איתך יותר. ואחריו הלכו. דב לא היה מאלה שצועק או מאיים, והיו הרבה שעבדו בשיטה הזו. דב עשה הכל להישאר בגדוד. לא הייתי נוכח במפגש שלו עם המג"ד (מוסא קליין העלה אותו למשפט, מסיבה לא ידועה, וגזר עליו שלא ישתתף במלחמה). אני יודע שהיה אז מאוד נסער. הוא לא היה מוכן לעזוב את הגדוד, והוא היה יכול לעשות את זה. הוא היה החייל היחיד בסדיר שהיה נשוי. ולא היתה לו שום בעיה להשתחרר מהגדוד, אבל הנאמנות שלו והדבקות שלו בעיקר ללוחמים שלו, זה דב".

על התהייה מדוע לא קיבל צל"ש למרות שהיה הראשון לזחול מתחת לגדר ולחתוך אותה, עונה שמיל: "דב לא קיבל כי לא תחקרו את הקרב בצורה מסודרת. אם מישהו היה מייצג את דב בצורה מסודרת הוא היה צל"שניק בוודאות. אבל מכל החבורה שיושבת פה כולנו היינו בבית חולים. הגדוד התרסק. בערב כשהורידו את שאריות הגדוד לחורשת טל, אני חושב שהיו שם רק 40 איש. כשאני לומד היום על המלחמות האחרונות ושומע שאיזה גדוד הפסיק להסתער כי היו לו ארבעה או חמישה נפגעים, אני לא יודע אם אני צוחק או בוכה. אחרי שנפצעתי הגעתי לתאג"ד בהגושרים. הייתי פעם עם הכרה ופעם בלי הכרה, ואני זוכר שחיפשתי קרחות. למה חיפשתי קרחות? החבר'ה הוותיקים בפלוגה לפני המלחמה החליטו לעשות קרחות, וכשאני הצלחתי איכשהו לראות מסביבי את האלונקות, ראיתי רק קרחות. הייתי בהלם, חשבתי שאף אחד לא נשאר חי".

מי שהחמיץ את ערב הזיכרון לדב וידוע כמקורב ביותר לדב הוא שמואל בן עמי (בן חמו), אחד הסמלים של מחלקה 1 בפלוגה א'. השניים חלקו את אותו אוהל כשנה וחצי. "בחור ענק, מלח הארץ, חיוך הילד הבלונדיני", מספר בן עמי לבלוג. "דב זה שם של ענק, לא סתם הוא קיבל אותו. זה דב שהפך לאריה. היינו יחד באימוני חורף וקיץ, הוא היה דוגמה לכולם ועזר לכולם. לפני יציאה למסעות לא היה שוכח להזכיר לי להכין סנדביצ'ים עם ריבה. במארבים שכבנו, שתינו מיץ ריבה שהיה יותר טוב מהדיאט של היום. היו לנו חוויות רבות מאוהל הסמלים, הדאגה לניקיון הנשק, ההכנה ליום המחרת, ולפני השינה להכין את מסדר הבוקר אולי יזעיקו אותנו, וכמובן קפה וסיגריה. לא אשכח את התקופה בקו ירושלים, זה היה בית הבראה. פעם ראשונה בשירות שישנו על סדין לבן. בימי חמישי דב היה מבקש שאשאר שבת במקומו, הוא חייב לנסוע הביתה. יש לו אשה, אחר כך היא נכנסה להריון. תמיד הסכמנו לתת לו לצאת. ביום ראשון היה חוזר מאושר ומודה לי, מביא לי סיגריות וחוויות טובות. יהי זכרו ברוך".

הפגין מנהיגות שקטה. דב רוזנבלום (במרכז) עם שמואל בן חמו (בן עמי – משמאל) ושלמה ועקנין

הפגין מנהיגות שקטה. דב רוזנבלום (במרכז) עם שמואל בן חמו (בן עמי – משמאל) ושלמה ועקנין

בן עמי היה בכוח המצומצם של ורדי, שתקף את התל הדרומי. הוא לא היה בחוליה של רוזנבלום. במהלך ההסתערות נפצע בידו ובעינו מרסיסים. עד היום הוא משותק בארבע אצבעות. אושפז זמן ממושך בבית חולים ולאחר מכן השתחרר מהשירות. לפני שבועיים הצטרף לנסיעה לרמת הגולן של נכי צה"ל מנהריה ועכו. בדרך אילץ את הנהג להיכנס לתל פאחר, שם סיפר למטיילים את מאורעות הקרב.

יצחק חמווי (גרנות): "אני הכרתי את דב למעשה חודש אחד, מה-5 במאי. נפלתי לפלוגה כשהיא היתה בקו ירושלים. הייתי מ"כ צעיר, עשרה חודשים בצבא, ואני בא לגדוד בירושלים ובדרך כלל כשבאים חדשים עושים להם מסע דיכוי, זובור, עשו לנו 'דנינו'. ואני מגיע לגדוד ומצוותים אותי לפלוגה של ורדי המ"פ, מוראד המ"מ ודב הסמל. אבל אני רואה מולי רב"ט. דב היה מדהים ביופיו, ממש ג'יימס דין, ודב אומר לי בוא חמווי, ופתאום אתה רואה אדם שאכפת לו ממך. הוא לקח אותי תחת כנפיו, רצה להראות לי את הדרך הנכונה. כבר אז הוא קיבל את יראת הכבוד שלי. כשסיימנו את הקו (בירושלים) עלינו לחורשת המייסדים. הפלוגה עשתה מדי יום את 'ערבי דנינו'. ניסו גם לי לעשות את הזובור הזה, התחילו לרוץ אחריי ואיפשהו דב קם והגן עליי. אני מהבודדים שלא אכל דנינו מהוותיקים, וזה בזכות דב. כשהיינו שם הלכנו בשבת לתל דן, למעיינות. דב בא ואומר לי חמווי בוא תצטרף אלינו, תראה משהו יפה. היינו הוא, אני, מיימוני, פינקס ואביטן.

"הדבר השני שאני רוצה לספר עליו, זה על דב המדריך. הייתי מ"כ צעיר והיו מעמדות בפלוגה. כשבאתי כאחד שהוא חדש, ללא סמכות, ללא ניסיון, כל פעם שהייתי בא למחלקה להגיד להם איזו פקודה, הייתי מתנצל ואומר המ"מ אמר, מה אתם רוצים ממני, זה המ"מ אמר. כל הזמן התכסיתי מאחורי הסינור של המ"מ. ואז דב תפס אותי ואמר לי – חמווי, אתה עוד מעט תהיה קצין, אתה צריך ליצור לך את הסמכות שלך מתוך עצמך. תפסיק להגיד המ"מ אמר, תתמודד עם זה שאתה אמרת, תחשוב על התגובות שלהם ותחשוב על התשובות שאתה צריך לענות ובלבד שאתה תהיה האוטוריטה מולם. את זה אני זוכר מדב, וזה עזר לי להמשך הדרך.

"הדבר השלישי שאני רוצה לספר עליו: יום אחד דב עלה למשפט אצל המג"ד ואני זוכר שבא בוכה ואומר שהמג"ד נתן לו עונש לא לצאת לקרב".

מוטי: "כי אבא שלי ואני באנו למג"ד שישחרר אותו מגולני".

חמווי: "הוא בכה והיה נסער, ואחרי זה הלך למג"ד ואמר – לא איכפת לי שאחרי המלחמה תכניס אותי לבית סוהר ואני אכנס לשם בגאון, אבל אני למלחמה יוצא. ונכמרו רחמיו של המג"ד ואיפשר לו לצאת למלחמה, ושניהם לא חזרו".

עמרםעמרם שטרית (בצילום): "מה שאני זוכר, לפני שהגענו לגדרות ושירזי נשכב, הייתי צריך לירות את הררנ"ט. הרכבתי את הפצצה ואני בא לירות ואז אני נזכר שיש לי כדור חי בפנים. אם הייתי יורה, אז כל מי שהיה בסביבה שלנו – דב, שמוליק, ורדי, היו הולכים. אז ורדי אמר לי – שטרית מה קורה איתך, למה אתה מתעכב? הוא לא ידע שאני צריך להוציא את הפצצה, להוריד מחסנית, לדרוך, להעיף את הכדור ולשים את המחסנית השנייה עם התרמילים המכווצים (תחמיש). עשיתי את זה ובגלל זה התעכבנו".

מוראד: "ורדי אמר לי שפצצת הררנ"ט הזו נכנסה בול בכוך של המיצדית הראשונה".

שמיל: "אתה יודע למה הוא פגע? כי באימון מי שלא היה פוגע היה הולך עם חבית מטרה כל היום".

עמרם שטרית: "הייתי טוראי, חייל של דב ושל שמואל בן חמו. מה שאני זוכר מהם זה קטע קטן. יום אחד הגענו מהאימונים מאוחר ודב אמר לנו – חבר'ה לא לשתות, יש לי הפתעה בשבילכם, הכנו משהו מיוחד. הוא ובן חמו לקחו חבית של ריבה, שפכו אותה למיכל המים של הנגרר, העוקב, לקחו את המוט העלו והורידו ונתנו לנו את המיץ הכי טעים ששתינו בחיים שלנו. וזה תקוע לי בראש שנים על גבי שנים".

מוטי: "מבחינתי הערב הזה הוא סגירת מעגל. הרבה דברים לא ידעתי, הסיפור של שמוליק בשניות האחרונות עם דב היה דבר מדהים".

זמיר החובש: "הדבר הכי מזעזע שאני זוכר מדב קרה אחרי הקרב. כל ההרוגים היו באלונקות ביעד הצפוני העליון, 22 אלונקות מסודרות, כולן מכוסות, עד היום אני מתרגש כשאני נזכר בזה. ואז אני רואה מאחת האלונקות יד בחוץ ועליה טבעת נישואין. זה גמר אותי לגמרי. אחרי שכל היום אני מתעסק רק עם חבישות, כולי עם דם, מזיע, חום אימים. ואני זוכר שאמרתי לוורדי – תראה, הנה היד של דב, זו הטבעת של דב".

——————————————————————————————————————–

מימין: איזי חמווי, שמוליק מוראד ומוטי רוזנבלום (צילומים: בן רוזנבלום)

מימין: איזי חמווי, שמוליק מוראד ומוטי רוזנבלום (צילומים: בן רוזנבלום)

חלק מהמשתתפים בערב הזיכרון לדב רוזנבלום (להגדלה - לחצו על הצילומים)

חלק מהמשתתפים בערב הזיכרון לדב רוזנבלום (להגדלה – לחצו על הצילומים)

מודעות פרסומת

21 מחשבות על “הראשון שזחל מתחת לגדר

  1. "כן נכחו שרה וחיים סייג. חיים הוא אחיו של מיכאל, לוחם בגדוד 12 שנפצע קשה בתל פאחר ונפטר לאחר כשנה וחצי. מיכאל מחפש מידע על אחיו מתקופת שירותו (על כך בפוסט נפרד)." [את המשפט האחרון צריך לתקן: חיים מחפש…]

    אמתין בסבלנות לפוסט בעניינו של מיכאל, ובינתיים ראיתי שבאתר יזכור
    http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=46932
    חסר סיפור חייו, רק נכתב כי "נפטר לאחר השרות עקב נכותו". אם פטירתו נבעה מאותה פציעה קשה עליה מסופר כאן, הרי, כך לענ"ד, יש להוסיפו לרשימת הנופלים בתל-פאחר.

    • אכן, מיכאל סייג נפטר כתוצאה מהפציעה בתל פאחר. משפחתו החלה בפעילות מול מש' הביטחון להכירו כחלל בתל פאחר ולצרפו ללוח הזיכרון.

    • בתמונה של דב רוזנבלום (בחזית הצלום) עם חייליו, החייל המסומן בעיגול הוא מיכאל סייג ז"ל, תודה למוטי ושלמה על הפרסום, אני מאמינה שגם משפחת סייג באיזישהוא נסגור מעגל.

  2. מדברי ש"ג: "המוצב בשכונת פאג"י, הלב והצנטרום של מאה שערים." — סליחה, אך זה מאד לא נכון, מאה שערים ושיכון פאג"י אפילו אינם קרובים (אלא אם נתכוון המספר לכך שבשיכון פאג"י מתגוררים "חרדים", מילה שבחוג מסויים משמשת מילה נרדפת ל"מאה שערים"…)

    בכל אופן, את העובדה שגדוד 12 היה בעמדת פאג"י קראתי כבר בפוסט אחר
    https://naamoush.wordpress.com/2013/12/28/%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%A6%D7%90%D7%9F-%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%94/
    (בדברי מנחם רובינשטיין), ואני מוצא אותה מעניינת מאד, עבור עניין אחר שאני מתעניין בו. לפיכך אפנה כאן שאלה ללוחמי הגדוד: מי עוד מכם זוכר פרטים על ההמצאות בעמדה הזו? לכמה זמן, והאם זכורה הפעילות בעמדה, מול מתחמי האוייב שבאזור? אולי אפילו יש גם תמונות? תודה מראש.

  3. בדברי ש"מ: "בשני הזחל"מים היו סדר גודל של 24 איש. אסרו עלינו לשים בכל זחל יותר מעשרה אנשים, אבל באיזשהו קטע כל מיני אנשי מילואים וקצינים הצטרפו אלינו. ורדי חילק את הכוח, נתן 12 לוחמים לאלכס קרינסקי לתקוף את היעד הצפוני, ואנחנו עם 13 חיילים התחלנו לעלות ברגל לכיוון הצלע הדרומית."

    הייתי מציע לפרסם את רשימת הנוסעים בשני הזחל"מים הללו, וכבר הערתי (ב'פרש') שבמקורות שונים ניתנו מס' שונים. אם 24, כמופיע כאן, איך זה שבהמשך הוזכרו 12 (מלבד קרינסקי) ו-13?

    • אתחיל במלאכה ואחרים יעזרו למצוא את שמות היתר:
      1. ורדי אהרון
      2. שמואל מוראד
      3. בן חמו שמואל
      4. עמרם שיטרית
      5. יעקב גרשפלד
      6. דב רוזנבלום
      7. שירזי דוד
      (חסרים עוד 5)

      1. שכטר ז"ל
      2. חמווי יצחק
      3. גינצבורג יוסי
      4. יעקב אביטן ז"ל
      5. פינקס משה ז"ל
      6. שטיגליץ אליהו ז"ל
      7. שקרוקה ז"ל
      (חסרים עוד 4 מלבד אלכס קריסקי שלא מניתי כיוון שלא ישב בזחל"מים הללו)

      • לרשימה הראשונה (בה חסרים 6, שהרי הם היו 13):
        8. חוצירה (אכתוב עליו בהזדמנות).

        לרשימה השניה (בה חסרים 5, שהרי מלבד אלכס היו 12):
        8. ביבר.
        9. דוד תנעמי.
        9. יואל זבדי ז"ל.
        10. יוסי רימר.

        שאלה לדני: שלמה בן-בסט היה במחלקה שלך?

        • לא זוכר את שמו של שלמה בן-בסט.
          אני בודק עם אנשים נוספים האם הם זוכרים אותו.
          בכוח שלי היו 4 מ"כים:
          1. יוסי קילמן ז"ל
          2. יוסי רימר
          3. אלקה (גם אותו אני לא מצליח לאתר)
          4. יתכן ושלמה הוא הרביעי
          חיילים נוספים שהיו איתי הם:
          דוד פופוביץ' הבזוקאי
          יואל זבדי ז"ל
          חייל (אבישי?) נוסף ונהג הזחל"ם נפצעו ליד עין א'דיסה מפגז חודר שיריון ונשארו בזחל"ם.

    • רשימה מתוקנת 14.1.13:
      יואל זבדי ז"ל
      יוסי רימר
      1. ורדי אהרון
      2. שמואל מוראד
      3. בן חמו שמואל
      4. עמרם שיטרית
      5. יעקב גרשפלד
      6. דב רוזנבלום
      7. שירזי דוד
      8. יעקב חודרה
      (חסרים עוד 4)

      כוח קרינסקי
      1. שכטר ז"ל
      2. חמווי יצחק
      3. גינצבורג יוסי
      4. יעקב אביטן ז"ל
      5. פינקס משה ז"ל
      6. שטיגליץ אליהו ז"ל
      7. שקרוקה יצחק ז"ל
      8. ביבר
      9. תנעמי
      (חסרים עוד 3 מלבד אלכס קריסקי שלא מניתי כיוון שלא ישב בזחל"מים הללו)

      סה"כ בינתים: 19 חסרים 5 ל-24

    • תיקון נוסף להערב:
      התווסף נעים דנינו שהיה בכוח של ורדי וחבר טוב של שירזי ז"ל.
      רשימה מתוקנת 14.1.13 (ערב):
      יואל זבדי – נהרג
      יוסי רימר – נפצע
      1. ורדי אהרון
      2. שמואל מוראד – נפצע
      3. בן חמו שמואל – נפצע
      4. עמרם שיטרית – נפצע
      5. יעקב גרשפלד
      6. דב רוזנבלום – נהרג
      7. שירזי דוד -נהרג
      8.יעקב חודרה – נפצע
      9. נעים דנינו
      (חסרים עוד 3)

      כוח קרינסקי – נהרג
      1. שכטר – נפצע ז"ל
      2. חמווי יצחק
      3. גינצבורג יוסי – נפצע
      4. יעקב אביטן – נהרג
      5. פינקס משה -נהרג
      6. שטיגליץ אליהו – נהרג
      7. שקרוקה יצחק ז"ל
      8. ביבר
      9. תנעמי –
      (חסרים עוד 3 מלבד אלכס קריסקי שלא מניתי כיוון שלא ישב בזחל"מים הללו)

      סה"כ בינתים: 20 חסרים 4 ל-24

  4. כותרת המשנה של פוסט זה פותחת בהכרזה: "עוד לפני ששירזי נשכב על הגדר" וכולם אמורים להבין במה מדובר. אכן, מעשהו של דוד שירזי הי"ד הוא כה מפורסם, עד דומה כי "אמרת תל-פאחר – אמרת שירזי".

    בפוסט עצמו מובא המעשה בקצרה מפי המ"מ שמואל מוראד: "עברנו את הגדר הראשונה ועל הגדר השנייה כבר נשכב שירזי עם הנשק, בלי פקודה, וכולנו כולל ורדי עברנו עליו" [המשפט הבא, "זה היה בדיוק כמו בתרגולות", נראה שאינו מכוון על הרישא, שהתרגולת היא שבכזה מצב נשכב חייל על הגדר, בלי פקודה, אלא על הסיפא: " הגענו לתוך התעלות, ורדי נתן לי פקודה ואמר לי – אתה מוביל את חוליית החוד. *כולם יודעים מה זו התרגולת של גולני* – יורים יורים, ומי שגומר מחסנית הולך הצידה ועוקפים אותו."]

    על מעשה זה עוטר דוד, לאחר מותו, בצל"ש הרמטכ"ל, שהומר, כעבור שש שנים, בעיטור הגבוה ביותר, עיטור הגבורה. וכה נאמר בהסבר העיטור:
    http://www.aka.idf.il/iturim/asp/displayOneSoldier.asp?docId=28623&catId=28174
    "תיאור המעשה: ביום ה-9 ביוני 1967, בקרב על תל-פחר, הגיעה יחידתו של טור' דוד שירזי ז"ל, תוך לחימה עיקשת, עד גדרות המוצב. מטען-צינור שהוחדר לגדר לא פעל ואז קפץ טור' דוד שירזי ז"ל על הגדר וחבריו עברו על גופו ונכנסו ליעד. אחר זאת, לקח מקלע של אחד הפצועים והמשיך בלחימה. טור דוד שירזי ז"ל נהרג בשעת לחימה ביעד."

    אם הבנתי נכון, עיקר הצל"ש מכוון על מעשה זה של "קפץ … על הגדר", ולא רק על המשך הלחימה (שהרי היו עוד שהמשיכו להלחם, ולא עוטרו בצל"ש, והיו עוד שלמרבה הצער והכאב נהרגו בשעתה הלחימה על היעד, אך לא זכו בצל"ש).

    לא זו בלבד. אף הביטוי בעברית החדשה: "לשכב על הגדר", יש אומרים שנולד בעקבות מעשהו של שירזי. כך למשל בערך המוקדש לשירזי בויקיפדיה: "הביטוי לשכב על הגדר הפך נפוץ בעקבות מורשת הקרב שהותיר אחריו שירזי, בתחילה בצה"ל ולאחר מכן בכלל העברית החדשה",

    – וקודם לכן בכתבה של חן קוטס-בר ב'מעריב', שנת 2001 [עם טעות כתיב גסה, שאותה יש כמובן לתקן: "שטבע", ולא "שתבע"!]:
    http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/138/329.html
    "הוא שתבע[!] את המושג "לשכב על הגדר"."

    בסוף אותה כתבה מצוטט אחיו, אריה, האומר: "דוד היה אדם צנוע. אילו היה נשאר בחיים, אני חושב שלא שהיה עושה עניין מכל מה שקרה. הוא היה ודאי אומר ¬היה צריך לקחת יוזמה ולשכב על הגדר, אז נשכבתי".

    מקובל עליי. אני גם חושב שאילו היה דוד נשאר בחיים, והיה מעלעל בפירסומים שהתפרסמו במרוצת השנים על תל-פאחר, הוא היה טורח להפנות אותנו, בהרבה צניעות וביושר, לכמה שורות שהתפרסמו בתמליל ממסיבת עתונאים שנערכה ב-67', היא שנת המלחמה. מובא בהן הציטוט הבא מפי "סרן אהרון (מ"פ בגדוד 'ברק', בן משק יפתח)", הלא הוא אהרן ורדי, מפקד פלוגה א', אליה השתייך שירזי. וכך סיפר (סימוני ההדגשה, בין כוכבים, הן שלי):
    "הגענו אל הגדרות … היו אלה שתי גדרות במרחק של מטרים ספורים זו מזו, כשביניהן גדר "עכביש". ידענו, כי צריך היה להיות מיקוש בין הגדרות. *נתתי הוראה לשני אנשים* לשכב על הגדר, מאחר שאמצעי הפריצה שלנו נותרו בזחל"מים הפגועים ולא היו עוד שמישים. אחד משני האנשים היה שירזי, ז"ל, שנהרג מאוחר יותר".
    ובכן, הפקודה אמנם לא יצאה מפי המ"מ, אלא מפי המ"פ. "נתתי הוראה". ולא לאחד, אלא "לשני אנשים", אלא שרק שירזי הוזכר בשם. הוא שצול"ש.

    מיהו השני?
    התשובה לכך נמצאת בפירסום אחר מאותו קרב, אף הוא מאותה שנה, 67'. גם כאן, הדובר הוא "סגן אהרן ו'", הלא הוא ורדי מיודענו [שבטעות "הורד" כאן בדרגה, מסרן לסגן. טעות הקלדה או שיבוש אחר, איני יודע]. אצטט:
    "היו שם שתי גדרות דו-שיפועיות, ובין שתיהן, ברוחב של חמישה עד שמונה מטרים, היתה פרושה גדר-עכביש. מתחת לגדרות היו כנראה מוקשים. את כלי הפריצה, את הבונגלורים השארנו בזחל"ם הפגוע. לא היה פנאי לחשוב. שני חבר'ה, שירזי וחוצירה, נשכבו על הגדר וכל האחרים רצו על גבם, בתוך האש, וזינקו אל התעלות."

    חוצירה. זה שם המשפחה של השני, ועוד אחזור אליו בהמשך. אך איך בדיוק אמורים שני חבר'ה, אף אם נניח שגובה כל אחד מהם כשני מטר, לכסות שטח גדר ברוחב של "חמישה עד שמונה מטרים"? אל נא נתפס לקטנות. העיקר שהחבר'ה עברו.

    ומנקודת מבט זו, שהחלטנו שלא להיתפס לקטנות, לא נעמיק עיון בתיאור הגדרות ומספרן, כפי שבאו בכתיבתו של אהרן מגד, שהסתובב בתל אחרי הקרב ואת רישומיו פירסם אף הוא באותה שנה, 67'. כך:
    "עכשיו היו הגדרות החוסמות את הדרך אל היעד, שלוש חגורות של גדרות – דו-שיפועית, אחריה עכבישית, אחריה תלתלית. סמל דוב רוזנבלום גזר את הראשונה במגזרי-תיל, אך מפאת האש אי אפשר היה להמשיך בזה. דוד שיראזי נשכב על הגדר התלתלית, ויתר האנשים עברו על גבו."

    נוותר למגד על כי הותיר את מעשהו של שירזי ללא תיאור מפורט (עם פקודה? בלי פקודה?), שהרי אחריו בא יחזקאל המאירי ותיאר בספרו (1970):
    "שלוש גדרות דו-שיפועיות, מסובכות בגדרות "עכביש" ו"תלתל" מקיפות את המוצב. בידי המסתערים אין כלי פריצה, אף לא ציוד חבלה. דב רוזנבלום מנסה לחתוך את הגדר בעזרת מגזרי-תיל, אך הדבר אינו עולה בידו. לפתע שוטפת את הגדרות מכת אש חזקה מעמדות נסתרות שבמורדות התל. האש סמיכה, רצופה ויעילה. "המפקד, אני אשכב על הגדרות, אתם תעברו עלי", נשמעת צעקתו של דוד שירזי. הוא מסיר מעליו את מטען הראקיטות של הבזוקה ונשכב על הגדר; חבריו קופצים על גופו, מדלגים מעבר לגדרות תחת האש הצולבת. עכשיו הם רצים קדימה ויורקים אש במעלה התלול בדרך אל התעלות. דוד קם על רגליו, כואב וזב דם, עומס את מטען הפצצות ורץ להדביק את חבריו."

    אז נכון, להמאירי תיאור אחר על צורת הגדרות, אך הוא לפחות מספר כי מדובר בהצעה של שירזי עצמו!

    לעומת קיצורו של משה דיין, שבספרו הנדפס בשנת 76' לא טרח להיכנס לשאלה הקטנונית איך ומה (דיין הסתפק ב-"המ"פ ורדי, עם כוח דומה, תקף את החלק הדרומי. בחיפוי הפגזה ארטילרית עברו ללא תקלות את חגורת המוקשים ואת הגדרות המגינים"), בא אבי בטלהיים בתיאור ארוך בכרך גולני שבאנציקלופדיה הצה"לית מטעם ספריית 'מעריב', כך:
    "הגענו למכשולים הראשונים שלפני הכניסה לתל פאחר – שתי גדרות תיל ברוחב 8-10 מטר, וביניהן מיקוש. חמישה מטרים קדימה נפערו כבר התעלות והעמדות הראשונות של המוצב" – מספר ורדי. כל אותה עת ניתכה אש תופת לעבר הכוח הקטן המסתער לעבר הגדרות, ופשוט אי-אפשר להבין כיצד זה לא נפגעו האנשים. עמרם שיטרית ירה פצצת ררנ"ט, שפגעה בכוך הירי של עמדה סורית קדמית ושיתקה אותה. עכשיו היו רק הגדרות חוסמות את הדרך אל היעד. סמל דוד רוזנבלום גזר את הגדר במגזרי תיל, אך מפאת האש החזקה לא יכול היה להמשיך בעבודתו. מטען צינור שהוחדר לגדר לא פעל, ואז, מבלי שאיש ביקש את הדבר, התקדם טוראי דוד שיראזי, נשכב אפרקדן על הגדר וסימן לחבריו לעבור על גבו ולקפוץ לתוך המוצב … משעבר על גופו אחרון החיילים, הזדקף דוד שיראזי ורץ בעקבות האחרים."

    [הערה בלשנית: במקרה המדובר כאן, שירזי שכב על בטנו, כדלהלן: "לעבור על גבו", ולזה קורא בטלהיים "אפרקדן". יש אמנם במקורותינו שפירשו כך, אך הפירוש המקובל ל"אפרקדן" הוא: "שוכב על הגב ופניו למעלה". ראו הנסמן בספר 'ערוך השלם' ערך אפרקיד]

    אז נכון, לבטלהיים גירסה אחרת על:

    [1] רוחב הגדר (לא עוד "חמישה עד שמונה מטרים", כי אם "8-10 מטר ", קטנות כבר אמרנו?),
    [2] גם הבונגלור לא נשכח בזחל"ם! הוא נמצא גם נמצא, ואף הוחדר לגדר, אלא שלרוע המזל "לא פעל".
    [3] ולא זו בלבד, אלא ששירזי עשה את שעשה כבר על הגדר הראשונה (בכך דומה גירסתו, כי רוזנבלום ז"ל "מפאת האש החזקה לא יכול היה להמשיך בעבודתו" עם מגזרי-התיל, לגירסת המאירי: "מנסה לחתוך את הגדר בעזרת מגזרי-תיל, אך הדבר אינו עולה בידו". זאת בשונה מגירסת מגד ומוראד, המספרים כי רוזנבלום אכן גזר את הגדר הראשונה, ונחלקו רק איזה סוג גדר הייתה זו, בעוד שלדעת מגד דו-שיפועית, הרי שלזכרון מוראד "זו היתה גדר עכביש". זהו, יותר אני לא מסבך אתכם עם גדרות!)

    והוא אפילו בירר את הדברים עם המ"פ ורדי (ובהמשך כותב בשמו: "מספר מפקדו: "הכבוד העצמי והיכולת האישית של שיראזי – כל אלה נתגלו בלחימה על התל. הוא ירה לכיוון היעד הצפוני ללא הפסקה. גם תחת אש לא נרתע מלהרים את ראשו, לזהות מטרות ולשתקן בעזרת המא"ג שלו. הוא שיתק כמעט את כולן. אולי העמדה הסורית האחרונה, או החייל הסורי האחרון צלף לעברו ופגע בראשו. לא אשכח את ההתמוטטות שלו, ואת נסיונו לא להשלים עם הפגיעה. לא חלפו אלא מיספר שניות והוא נפטר"." – אגב, קראתם נכון: כאן מסופר כי לשירזי היה בקרב מאג. המאירי הוא שסיפר על בזוקה),

    ואיכשהו אף הבין ממנו, שהמעשה נעשה "מבלי שאיש ביקש את הדבר" (נכון, זו לא הייתה *בקשה*. זו הייתה *פקודה*, כפי שסיפר ורדי ב-67': "נתתי הוראה"). נסלח.

    נדלג גם על שאלת המיקוש שבין הגדרות (אם אתם דווקא רוצים, שאלו על כך את הפרות של קיבוץ שניר! אם הן, כצפוי, לא תענינה, קיראו את שכתב דני בשם הבוקר שלהן, כאן: http://www.fresh.co.il/vBulletin/member.php?u=139664 ), וגם על תיאור מעבר הגדרות ע"י המסתערים על התל הצפוני (גם כאן, אם אתם מתעקשים, הנה, כך סיפר יצחק חמאווי: https://naamoush.wordpress.com/2013/11/11/%D7%9C%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94/comment-page-1/#comment-237
    "משהגענו לגדרות, נוכחנו שאין לנו אמצעי פריצה … אלכס ופנקס עברו את הגדרות תוך רמיסתם … עברנו, אביטן ואני את הגדרות, באותה הצורה").

    רק על דבר אחד אין טעם לדלג:
    מה עם חוצירה? כן, ההוא ששכב גם הוא על הגדר (הראשונה, השניה, ה… מה זה משנה? לשכב על גדר זה יותר מסתם לא נעים!) ושאפילו שמו הפרטי לא פורסם. הנה, לא רק אז, בעלייה אל התל, דרכו על גבו (מי יודע, אולי אפילו שירזי בגדר השלישית…), אלא גם אח"כ, מאז, כשמתעלמים ממנו (חוץ מורדי, שהזכירו פעם אחת).

    [ועוד הערה בלשנית: מספרים על המשפחה המפורסמת "אבוחצירה" שניתנה לראש השושלת על שם מעשה נס שהיה במחצלת, שכן "חצירה" היא מחצלת, ו"אבו-חצירה" הוא "אבי" המחצלת. איני יודע אם גם השם "חוצירה" הוא במשמעות מחצלת, או שהוספת האות ו' משנה את משמעותו. יש מישהו בקהל המכיר ערבית-מרוקאית? ולמה זה חשוב? רק לסימן: גם על מחצלת דורכים]

    מה איתו היום? אני מקווה מאד שהוא חי, ומעריך אותו על רוב צניעותו, שלא טרח להזכיר לאיש שגם הוא היה שם, על הגדרות.

    אני הקטן מציע להעניק צל"ש וירטואלי לאותו גיבור אלמוני למחצה, חוצירה, שקיים פקודה ונשכב גם הוא על הגדר, אף שלמרבה המזל שרד את הקרב הנורא ההוא. דוד שירזי, אני בטוח, היה חותם על זה.

  5. אתה יודע מוטי כשאני רואה את האנשים שהזמנת לערב הנ״ל אני חושבת על כמה אחיך גאה בך על שלא מצאת לנכון להזמין את אשתו וביתו יחידתו זכר יחיד במינו אלא הזמנת אנשים זרים ונוסף לכך לא מצאתה לנכון לכתוב על משפחתי כמה עזרו נתנו ותמכו ואהבו אותו .

  6. דני ביזר היקר שמנסה לשחזר אותם זמנים .אני פורדי אלכס נפצעתי בזמנו מכדור צלף בראש .אני לא זוכר באיזה זחלם היתי לפי דעתי היתי עם דב רוזנבלום הוא היה סמל שלי . אני תמיד היתי איתו בקו ירושלים,בכל פעילות מערבים,אימונים תמיד היתי צמוד איתו אבל לא זחור לי ממש אותה תקופה.מאוד מצתאר שלא הזמנתם אותי לערב זיכרו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s