מכאן אתם נראים קטנים שבעתיים

ביזיון: כבר שנתיים שחטיבת אלכסנדרוני מתקשה לארגן טקס זיכרון לחלליה במערכות ישראל * בני המשפחות השכולות לא מבינים מה השתבש פתאום

שמות הנופלים

אנדרטת חללי אלכסנדרוני במצפה גדות

28 שנים ברציפות, בחול המועד סוכות, התקיים במצפה גדות טקס הזיכרון לנופלי חטיבת אלכסנדרוני בגולן במערכות ישראל, ובהם הלוחמים שנהרגו בחזית המרכזית ברמה (איזור גונן-גדות). השנה נקטעה המסורת בגלל חילוקי דעות בין עמותת אלכסנדרוני לבין החטיבה.

הבעיות החלו לפני כשנה, כשהחטיבה דרשה את האחריות על ניהול הטקס. עד אז ניהלה העמותה את האירוע תוך שיתוף פעולה עם החטיבה והאוגדה. העמותה השקיעה בכך רבות. זה לא היה רק הטקס, אלא גם מה שמסביב לו: סיור מורשת למשפחות השכולות, ארוחת צהריים בבסיס החטיבה או האוגדה ואחר כך עצרת התייחדות באתר ההנצחה. מדובר באירוע שהפך להפנינג ונתן למשפחות הזדמנות להיפגש עם חבריהם של הנופלים. כך נוצרו במשך שנים מפגשים מרתקים ומרגשים והמשפחות התחברו למפעל ההנצחה.

אמנון נבר, שבעבר ניהל את העמותה, התנגד להעברת האחריות לידי החטיבה מאחר שהוותיקים הם אלה שמכירים את המשפחות השכולות ונמצאים איתן בקשר. אנשי החטיבה כיום אינם מחוברים להוויה של ששת הימים או מלחמת יום כיפור, וטקסי הזיכרון לא נמצאים אצלם בסדר עדיפות ראשון. אלא שעמדתו של נבר לא התקבלה בוועד העמותה, שם התקפלו בעקבות הודעת המח"ט – או שאנחנו מנהלים או שאנחנו בחוץ. נבר התפטר, והחטיבה ניהלה לפני שנה את הטקס, שהמועד שלו שונה ברגע האחרון ובעקבות כך רק שליש מהמשפחות הגיעו.

בעקבות הפיכת האירוע לטקס צבאי, נאסר על העמותה להתרים את הנוכחים כפי שהיה נהוג מדי שנה, ובעקבות כך התרוקנה קופתה.

בפעם האחרונה היה הטקס אמור להיערך ב-24 אוקטובר 2013. צלצלתי אז למנו שקד, מח"ט 3 בששת הימים שפיקד על הגזרה המרכזית, וקבענו לנסוע ביחד. אלא שימים אחדים לפני האירוע קיבלתי הודעת ביטול. מתברר שהפקת האירוע מצד החטיבה החלה באיחור ולבסוף בוטל הטקס לחלוטין מסיבות תקציביות. כך נוצר מצב שאירוע אזכרה שהפך למסורת ארוכה והופק כל השנים ע"י העמותה, בוטל על-ידי מפקד החטיבה כיום, למגינת לבן של המשפחות השכולות.

עצרת זיכרון

אחת מעצרות הזיכרון השנתיות בשנים האחרונות שהפיקה עמותת אלכסנדרוני

מרים לנסקי, שאחיה גבריאל הירש נפל בקרב על דרדרה, אמרה לבלוג: "המפגשים השנתיים נתנו לי איזו תחושה של שייכות גורל ושל מלחמה בשכחה – לא הפרטית, אלא הציבורית. במיוחד מרתק היה לפגוש את הלוחמים ולשמוע את סיפוריהם בשטח. זה היה המפגש שגם נכדתי באה ומאוד התרגשה ולמדה הרבה, זאת היסטוריה חיה. יהיה חבל מאוד אם המפגשים האלה יופסקו, הם יחסרו לי מאוד".

אשר שטדלר, שאחיו יצחק נהרג בקרב על תל הילאל, סיפר: "אחי מצא את מותו באחת התעלות של המוצב, בין הראשונים, אולי הראשון, שנפל בתחילת המערכה. כשהוריי היו בחיים השתתפנו בכל אירוע טקסי והיו הרבה כאלה של צה"ל, או מוסדות של משקי וישובי עמק הירדן, שיזמו תערוכות אמנות של הנופלים ועוד. בשנים האחרונות הגעתי לטקס ולאירועים לפני כן עם הבנים שלי וחברים של אחי, ולאחרונה גם עם נכדים. עם השנים המצב השתנה, וכיום כמעט שאין כלום. אמנון נבר, שהיה מנהל העמותה, אירגן במשך שנים את הטקסים עם כל הלב, האהבה, הדבקות והכישרון, ועכשיו אין מי שימשיך. אני מתרשם שבצה"ל ואצל מפקדיו ההתייחסות לצבא המילואים ולמורשת השתנתה. צה"ל הוא צבא אחר. כל מקבלי ההחלטות והפניית התקציבים במשרד הביטחון כבר לא באותו ראש. הביטול של הטקס השנה הוא סימן ברור. לפני מלחמת ששת הימים עסקנו בצה"ל בצורה אינטנסיבית יומם ולילה, בסדיר ובמילואים, בהגנה על כל ישוב ואפילו על כל חקלאי בשדה. פיטרלנו ושכבנו בלילות לאורך הגבול שמחקנו במלחמת ששת הימים. כיום הישובים שביקשו ודרשו את כיבוש רמת הגולן, עוסקים בנדל"ן ובמיקסום רווחים. מצאתי שם נוער שלא יודע מתי היתה המלחמה ההיא. מה אגיד לך? אני גר בהר אדר. במלחמת השחרור עלו כל לילה מקיבוץ מעלה החמישה דרך הגבעה בה אני גר חיילי חטיבת הראל לקרבות שיאפשרו את החזרת ירושלים לידינו. בבית הקברות הצבאי שעל-יד קרית ענבים אני פוגש משפחות שכולות שמזמן לא זוכות לשום קשר מהממסד, חבל ועצוב".

לא הצלחתי לקבל את תגובתו של מח"ט אלכסנדרוני לדברים.

שמות 43 הנופלים של חטיבה 3 (אלכסנדרוני) בתקופת מלחמת ששת הימים

בכיבוש דרדרה/תל הילאל: יצחק כלפון (מג"ד 33), סלומון עזרן, מרדכי קופלוביץ', לולו סלומון, ברקו זליק, דוד לוין, דן פריזנט, ראובן דיין, יוסף אילוז, יהודה גבסו, מאיר דיין, חיים לאל, יוסף רייס, אמרה קראוס, יעקב ליבוביץ', אברי ציפסר, משה שרוני, שמואל שוחט, פנחס גורן, ישראל ויקטור, יצחק שטדלר, ליביו רוזנברג, גבריאל הירש, יגאל אלבז. בכיבוש ג'לבינה/דוריג'את: יפתח שפרנג (יחידת סיור 78), יהודה רם (חמ"ן מטכ"ל). בכיבוש עורפיה: הרצל מער (מיפקדת החטמ"ר).

בהפגזה על משטרת ראש פינה ב-6.6.67: יעקב לוי, יוסף גרינבלט, דוד עובדיה, עזרא גבאי, יעקב כהן, בנימין אלכסנדרוביץ', מאיר פיגלסון, ליאון טבקרו (נאשו). תל חי: נסים אלמקייס (גדוד 920, נהרג ב-27 במאי 1967). במארב סורי ליד כפר הנשיא, 2 ביוני 1967: זמירי אבנר, שלמה גרינשפן (שניהם מיחידת סיור 78). בהפגזה על גדות (4 ביוני 1967): משה פיזם. בהפגזה על גשר הפקק (6.6.67): נסים וייצמן. בהיתקלות על יד קונייטרה (13 ביוני 1967): קלמן (אריה) דביר (מגוש תל חי). בהפגזה על תל אבו חנזיר (גבעת האם, 6.6.67): שמעון טוביהו (גדוד 34). בתאונת דרכים על יד עמיעד (12 ביוני 1967): אבנר אליהו.

מנו שקד וילדה

עצרת הזיכרון הראשונה, 1967. מח"ט 3 מנו שקד (בצילום) הזמין את המשפחות השכולות לאיזור בו נפלו יקיריהם

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “מכאן אתם נראים קטנים שבעתיים

  1. חוסר רגישות משווע של צה"ל ומערכת הביטחון. אין כמה אלפי שקלים בודדים מתקציב המילארדים של הצבא מהקופה הציבורית למען ההורים והמשפחות השכולות?

  2. לא, כנראה שאין. תקציב הביטחון כבר מזמן מתנהל לטובת המערכת, לא לטובת המדינה. למעלה מ-50% מההתקציב הענק מיועד למשכורות וגמלאות ופנסיה, כנראה שכחו שם איך ולמה הוקם הצבא, ומה בדיוק תפקידו.

  3. שלום חברים,
    תודה לשלמה מן, כותב הבלוג, שחשף כאן את הסיבה האמיתית לביטול טקס ההתייחדות השנתי עם זכר חללי החטיבה שלנו – חטיבת אלכסנדרוני (בשמה היום, או חטיבת הגולן – כפי שכונתה קודם).
    בהודעה שלי על ביטול הטקס שהתפרסמה באתר האינטרנט שלנו – השתדלתי להשאר ממלכתי, למרות הכעס הרב על המח״ט, דוד זיני, שממש כפי שצפיתי מראש, בחוסר רגישות משווע – גרם לגדיעת מסורת הנצחה מפוארת ומרגשת.
    בתום הטקס הצולע הקודם (שנערך באחריות החטיבה על פי דרישתו האולטימטיבית של המח״ט דוד זיני), התפטרתי מתפקידי כיו״ר העמותה, מכיוון שצפיתי את ההמשך ולא יכולתי לתת יד להובלת מפעל ההנצחה הזה אל סיומו. במשך 28 שנים ליווינו את המשפחות השכולות שלנו ואת המשפחות שנוספו אלינו בהמשך הלחימה, ורתמנו למפעל ההנצחה גם את הדור השני, השלישי ואפילו הרביעי – לחלק מהנופלים.
    מטקס לטקס התרבו הנוכחים מקרב המשפחות השכולות ומקרב הלוחמים – חברי הנופלים (למרות שלשמחתנו לא נוספו נופלים ולמרות חלוף הזמן).
    נוצרו קשרים מרגשים בין משפחות הנופלים לחבריהם הלוחמים.
    זה היה מפעל הנצחה מרגש ממש. צר לי שכך מנסים לחבל בו.
    קוצר הראייה עוד מתחדד כשנזכרים בדבריו של יגאל אלון שאמר ש״עם שאינו זוכר את עברו – ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל״.
    אותו כנ״ל תופס להבנתי גם לגבי יחידה לוחמת שאיננה זוכרת את עברה ואת נופליה וזונחת את משפחות נופליה.
    מקווה שמישהו יתעורר למען זכר הנופלים, למען כבוד המשפחות השכולות ולמען המורשת של לוחמי החטיבה של היום.
    שלכם, אמנון נבר

  4. אמנון למה לא תחזרו לעדות את הטקס לבד כמו שעשיתם פעם בלי החטיבה? אל תיתן להם לקלקל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s