זחל"ם אחד מפלוגה ב'

המ"פ שניווט את גדוד 12 ונהרג, כוח הסמ"פ שנכנס לתעלות ולא חזר, ובורג' בביל שנכבש עם הרבה אש אבל התגלה כשהוא ריק לחלוטין * הסיפור (הלא שלם) של פלוגה ב' בתל פאחר 

פותח פלוגה ב

גדוד 12 מודל 2014. עומדים מימין אנשי פלוגה א': דני ביזר, שמואל בן חמו, אהרון ורדי, שמוליק מוראד, זאב באום. יושבים לוחמי פלוגה ב' – מימין: שריה קב, אורי גרונר ושלמה דלוי

מלכתחילה היתה פלוגה ב' הכבשה השחורה של גדוד 12 במלחמת ששת הימים. התוכניות לא הועידו לה תפקיד ראשי בכיבוש תל פאחר, בסך הכל כוח עתודה. העצם היחידה שנזרקה לכיוונה היה כיבוש המוצב הזניח בורג' בביל שבין תל פאחר לתל עזזיאת.

אלא שהקרב שהשתבש על התל הפך בכל זאת את פלוגה ב' לחלק משמעותי מהסיפור. למ"פ שלה, שלמה סגל, שמור מקום של כבוד בפרק תל פאחר: הוא היה הנווט של כל הגדוד, נסע על הטנק המוביל, זיהה את הפנייה מדרך ההטיה אל דרך הנפט, עלה ברגל לבדוק את השטח, חזר כדי להודיע למג"ד מוסא קליין שהדרך אפשרית ובהמשך נהרג מירי למרגלות התל.

בעיקר תיזכר פלוגה ב' מקרב תל פאחר בזכות הסמ"פ שלה, אברהם סולוביץ', שהיה אהוד מאוד על חיילים בפלוגה עוד מימיו כמ"מ. כוח סולוביץ' הפך לאחת הדוגמאות הבולטות לדבקות ונחישות. 'סולו' עם עוד חמישה מאנשיו הגיעו לקראת סיום הקרב לכניסה המזרחית של המוצב הצפוני וקפצו לאחת התעלות המרכזיות כדי לטהר אותן. מקלען סורי שארב באחת ההתפצלויות הרג את כולם בזה אחר זה.

אברהם סולוביץ' (מימין) ושלמה סגל

הסמ"פ אברהם סולוביץ' (מימין) והמ"פ שלמה סגל

המ"פ שלמה סגל היה בסך הכל חדש בתפקידו – שבוע ועוד קצת. הפלוגה כולה עוד היתה תחת סערת הדחת המ"פ הקודם. זה קרה בתקופת ההמתנה. המ"מ אורי גרונר (נאמן) זוכר מסדר כוננות בחורשת המייסדים ביסוד המעלה, בה הטיח אחד החיילים דברי ביקורת כלפי המ"פ על שאינו משמש דוגמה לחייליו והוא רך מדי. המ"פ צעק בתגובה לעבר החייל "אתה חתיכת תרנגול", זה השיב ב"חתיכת פחדן, אתה מפחד לצאת למלחמה", המ"פ סינן בשקט – "נכון, אני מפחד". האירוע הזה חרץ כנראה את גורלו של אותו קצין, שגם כך מעמדו היה מעורער. המג"ד מוסא קליין הדיח אותו ומינה במקומו את שלמה סגל.

חלק מסיפורי פלוגה ב' הושמעו השבוע במפגש שנערך במושב חמד, בחצר של שריה קב, מ"כ בפלוגה, שם התכנסו שמונה לוחמים מגדוד 12. מלבד בעל הבית, קב, היו שם המ"מ אורי גרונר והרובאי שלמה דלוי, שלושתם מפלוגה ב'. הגיע זאב באום, סמל קשר, שהחל את המסע לתל פאחר על הזחל"ם של מוסא קליין וסיים בזחל"ם של עזרא זכריה (סלע), מ"מ המחלקה המיוחדת שאנשיו לחמו בחלק הדרומי של תל פאחר. והיו במפגש הזה גם אהרון ורדי, מ"פ א', שהוביל את גל ההסתערות הראשון על התל ונאחז בחלקו הדרומי, קציניו המ"מים שמוליק מוראד ודני ביזר, וברכבת אקספרס מעכו הגיע הסמל המיתולוגי של פלוגה א', שמואל בן חמו (בן עמי).

למעשה, אנשי פלוגה א', שכבר נפגשו בשנה החולפת מספר פעמים כדי לדון מחדש באירועי הקרב, נפגשו כעת עם אנשי הפלוגה האחרת כדי לשמוע מהם איפה היו ומה עשו בתל פאחר.

בנקודה זו ראוי להדגיש כי לא כל הגירסאות שהושמעו השבוע תואמות עדויות אחרות שסופרו בחודשים האחרונים ממפקדים ולוחמים. חלק מהדברים שהשמיעו אנשי פלוגה ב' אף עומדים בסתירה ללוחות הזמנים של הקרב, או שהם טעונים בירור נוסף. מכיוון שהבלוג הזה מתגלגל דרך ראיונות ומפגשים, סדר הפרסומים בו אקראי לחלוטין. התמונה הרחבה יותר על חלקה של פלוגה ב' עשויה להתבהר רק בהמשך הזמן. הפוסט הזה הוא בעצם התחלת הסיפור של פלוגה ב' בקרבות חטיבת גולני בהבקעת הרמה הסורית, והוא מתבסס על עדויותיהם של גרונר, קב ודלוי, וגם של משה פלווס, מ"מ נוסף בפלוגה, שלא נכח במפגש השבוע. לאורך השיחה הודו הלוחמים לא אחת שהזיכרון בוגד בהם. הגירסאות שלהם מצטרפות לרשומון הכללי של ערב-רב עדויות וגירסאות המאפיין את סיפור תל פאחר.

למחלקה של גרונר הגיעו זמן קצר לפני המלחמה המ"כים קב שרעיה ממושב חמד ויגאל כהנא ממושב בוסתן הגליל, שהיה גם שוער הפועל עכו. גרונר אומר שמדובר באנשים חדורי מוטיבציה, כולם ששים אלי קרב. "אני לא צריך לספר לכם מה זה פלוגה רובאית באותה תקופה בגדוד 12 – זה אינדיאנים".

מלחמת ששת הימים נכנסה ליומה השני והשלישי, וחטיבת גולני המובטלת והמתוסכלת משוועת לקבל חתיכה מעוגת הלחימה. בחטיבה מייעדים בינתיים לפלוגה ב' רק פירור. גרונר זוכר את עצמו עומד מול המחלקה שלו עם שרטוט על הקרקע. כאן זה תל פאחר, הסביר לחייליו, אבל אנחנו רק עתודה. וזה שלידו קוראים אותו בורג' בביל, ואנחנו הולכים על בורג' בביל. בזה פחות או יותר הסתיימה התרגולת המחלקתית. אפילו לא טרחו ללמוד את תל פאחר, לא ביצורים, לא תעלות, לא מיקוש.

קב שריה: "היינו צעירים ותמימים ונאיביים. אורי גרונר אומר שהיינו מורעלים, אבל לא ראיתי אפשרות שיש מלחמה ואנחנו מחוץ לעסק. כל הצבא נלחמים וכובשים, ואנחנו שקרענו את התחת בטירונות ובקורס מ"כים לא נלחמים, ותיכף המלחמה נגמרת. זה היה לא נתפס".

כוח הזחל"מים לפלוגה כולה עמד על ארבעה בלבד. בחורשת טל לפני היציאה חיילים בפלוגה התקוטטו מי יזכה לעלות על הכלים. ההוראה בגדוד היתה לא להעלות יותר מעשרה, אבל זחל"מי פלוגה ב' יצאו עם 12 ואפילו 16 איש. על הזחל"ם של גרונר עלו בין היתר שלמה דלוי, יצחק שקרוקה, אלימלך הרטמן, שריה קב, יגאל כהנא ואפרים יצחקיאן. "לקחתי איתי את האנשים שהאמנתי בהם, אנשים שבאמת חשתי ביטחון איתם", מספר המ"מ.

פלוגה ב' נעה בירכתי השיירה של גדוד 12, כשהזחל"ם של הסמ"פ סולוביץ' מוביל את הכוח. המ"פ סגל, לשעבר איש הסיירת, תופקד על הטנק המוביל בפיקודו של עזרא ברוש. המשימה שלו היתה למצוא את נקודת העלייה מתוואי ההטיה לדרך הנפט ולתת אור ירוק לתנאי העבירות עבור הטנקים והזחל"מים.

כמו כל לוחמי גולני באותו יום, הם לא שוכחים את המראות הקשים של חיילי זחל"ם מחטיבה 8 שספג פגיעה ישירה במעבר הגבול ליד גבעת האם. "אמרתי לאנשים שלא יוציאו את הראשים ולא יסתכלו", מספר גרונר.

כל השלושה

בחזרה לעבר. מימין: שריה קב, אורי גרונר ושלמה דלוי

הוא לא זוכר אירועים מיוחדים במהלך התנועה. ההפגזות על הכוח היו דלילות ולא ממוקדות. הטור הארוך נעצר בשלב כלשהו על תוואי ההטיה לדקות ארוכות עד שסגל יבדוק את השטח ועד שהמג"ד מוסא קליין יחליט איך הולכים מכאן. זמן קצר לאחר שהשיירה ממשיכה לבסוף על אותה דרך כדי להגיע אל התל ממערב, מתחילה התופת: אש טנקים מדויקת פוגעת בזחל"מים בזה אחר זה. הזחל"ם של משה דרימר היה מהראשונים שנפגעו. גרונר ודרימר הם בני אותו מחזור בטירונות. גרונר חלף על פני הזחל"ם הבוער של חברו ועל פני כלים פגועים נוספים.

שריה קב זוכר את התפוצצות הזחל"ם של דרימר, לפי הרגע שבו "ראיתי בחור (ישראל הוברמן), לפיד חי, רץ על הדרך ואת אחד הקצינים רודף אחריו". גרונר מעריך כי עשרה עד 12 זחל"מים נפגעו על דרך ההטיה תוך זמן קצר.

השיירה מגיעה למרגלות תל פאחר בעיקול מערבה מדרך ההטיה. שם ליד גבעת הטרשים, מתחת לתל, מתחוללת המולה: עוד כלים שנפגעו, חיילים שנפצעו או נהרגו, וכאוס ששולט בכל. כאן גם הפיצול לבורג' בביל – הנמצא כקילומטר מערבה מכאן.

אחד מההרוגים בשלב הזה היה המ"פ סגל. מי שראה זאת הוא הסמל קשר, זאב באום, שמספר: "הייתי שני מטר מהזחל שסגל עמד עליו ביחד עם פליקס (רוטר, קצין הקשר של הגדוד). אני הייתי בזחל של עזרא זכריה (מפקד המחלקה המסייעת), זה היה קצת אחרי הפנייה לבורג' בביל. סגל ופליקס נפגעו מאותו צרור. סגל תפס בזחל את העמוד המרכזי, הוא נפל ואחר כך צעקו לנו שהוא נהרג".

מישהו דיווח על אש ממערב, והקמב"צ יוסי פרידמן שלח את פלוגה ב' לביצוע משימתה מוקדם מהמתוכנן. סולוביץ' מורה לכוח שלו לנוע אל בורג' בביל. גרונר זוכר שני זחל"מים נוסעים למוצב. על-פי עדויות אחרות, מדובר בארבעה. 

גרונר: "נסעתי אחרי סולוביץ', ירדנו למטה, הגענו למוצב מצד שמאל שלנו. 50 מטר בערך מהמוצב צעקתי 'קפוץ', כולם קפצו, רצנו, הסתערנו על המבנה המרכזי. אני זרקתי רימון, נכנסנו פנימה, עשינו טיהור, לא היה שם אף אחד. אחרי זה חלק מהחבר'ה, כמו קב שרעיה, עשו ביוזמתם טיהור של התעלה".

קב, שבאותו יום נפצע פעמיים, זוכר שהפעם הראשונה היתה בבורג' בביל. אלא שאיש מאלה שלחמו שם אינו זוכר אפילו חייל סורי אחד. לא חי ולא מת. "מישהו ירה ולא ראיתי את היורה", משער קב. אחרי מחשבה נוספת הוא לא פסל אפשרות שנפצע מירי כוחותינו. "ממרומי השנים אתה לא כל כך זוכר. אבל מה שקרה בבורג' בביל זה שיגאל כהנא ואני לקחנו ארגז רימונים, נכנסנו לתעלות וירינו וירינו".

בורג בביל

החצר האחורית של בורג' בביל. כשפלוגה ב' הגיעה אליו הוא כבר היה נטוש

קב הגיע לקרב הזה כמאגיסט מספר 2. הוא מספר שבחורשת טל נערכה הגרלה – רק מ"כ אחד מכל מחלקה עולה על הזחל"ם. יגאל כהנא עלה בגורל. קב הכעוס מחה בפני המ"מ גרונר: "אמרתי לו – מה זו ההגרלה הזו? והוא אמר לי – 'בשבילך אין הגרלה'. אז עליתי כמאגסיט מספר 2. מאגיסט מספר 1 היה ניסני. לפני שירדנו לבורג' בביל שמנו את ניסני בפינה למרגלות תל פאחר. הורדתי לו את כל התחמושת וחזרתי לזחל".

יגאל כהנא

יגאל כהנא. הצטרף לסולוביץ'

כל השנים היתה לקב תעלומה: לאן לעזאזל נעלם לו יגאל כהנא. "היינו צמד חמד, לחמנו יחד בבורג' בביל, גמרנו עשרות מחסניות, זרקנו ארגז רימונים כמעט שלם ואז פתאום הוא נעלם. אחרי כן כל שנה ביום הזיכרון הייתי חושב על זה". רק לאחרונה, הוא מספר, אורי גרונר פתר לו את החידה: כהנא עבר בסיום אירוע בורג' בביל לזחל"ם של סולוביץ'. בהמשך הקרב, מרבית הכוח של סולוביץ' נהרג בתוך אחת התעלות של תל פאחר. כהנא היה אחד מהם.

דלוי לא זוכר אירועים מיוחדים בכיבוש בורג' בביל. "כשהיינו באיזור תל פאחר קיבלנו הודעה שיורים מבורג' בביל. ירדנו עם הכלים לעבר המוצב ואז קפצנו החוצה והסתערנו". כעבור לא יותר מחמש דקות הסיפור נגמר. סולוביץ' השאיר חוליה לאבטחת המוצב והזחל"מים חזרו לעבר תל פאחר.

זחל"מי פלוגה ב' בפיקודם של סולוביץ' וגרונר חזרו למרגלות התל, בערך לפינה הצפון-מערבית. עמדו שם עוד מספר זחל"מים. זה המקום והשעה שבו מספר מפקדים זוטרים בשטח מנסים לארגן כוח ולהציל את המולדת. היו שם הקמב"צ יוסי פרידמן, סמ"פ א' שמיל גולן, סמ"פ ב' אברהם סולוביץ' וסמ"פ ג' שוורצי. הם אוספים חיילים מכל הבא ליד וממלאים את הזחל"מים. "שאריות של הגדוד", יהיו מי שיכנו את הכוח הזה באירוניה מופגנת. ההיסטוריה של תל פאחר תזכור את הזחל"מים שמתארגנים ועולים באיגוף מצפון כ"כוח הקצינים".

גרונר מספר: "היתה מין התכנסות כזו להתייעצות. היה שם את זוהר (נוי, הסמג"ד) עם כדור בצוואר. אני זוכר את סולוביץ' מארגן מחדש כוח, הוא ציוות אליו ארבעה או חמישה מ"כים מפלוגה ב'. הזחל"ם שלי נשאר עם הצוות האורגינלי".

הזחל"מים עולים בדרך שעוברת למרגלות התל ממערב ובהמשך נושקת לגדר המוצב הצפון-מערבית. מכאן הם מתחברים לדרך הנפט. שמיל דוהר לכיוון התל הדרומי ונכנס משם, סולוביץ' נעצר ליד שיחי הסברס מול הבודקה של תל פאחר, במקום שבו כבר הגיעה הסיירת ותפסה עמדה. גרונר, לדבריו, המשיך אל המוצב הדרומי. לפי עדות של שמיל גולן (סמ"פ א'), גרונר לא היה בגל הזה של הזחל"מים. גרונר חושב אחרת. מכל מקום, הוא מספר שהוא הגיע לחלק הדרומי של התל. "היינו זחל שלם שלא מכיר את תל פאחר. היו שם מיש-מש של כוחות – שמיל מפלוגה א', שוורצי מפלוגה ג', סולוביץ' ואני מפלוגה ב'. כולנו הגענו ביחד באותה נאגלה. היתה שם סככה גדולה שבהמשך שלה לכיוון המסולעת היתה גדר אבן, ושם נפגענו וכולם נפצעו".

בדרך למעלה הם ספגו אש מהתל. גרונר מספר שאלימלך הרטמן, סמל מחלקה בפלוגה ב', ספג כדור ברקה. שריה קב מספר שעם עצירת הזחל"ם על התל כולם יצאו במהירות, רצו לתעלה וירו. בשלב מסוים נגמרה לו התחמושת, הוא חזר לזחל"ם להצטייד ואז נתקל בהרטמן פצוע אנוש. אני שואל אותו אם לא שם לב שהרטמן נפגע אנוש עוד בדרך. קב אומר שהרטמן נהרג דווקא בתל הדרומי, ולא במהלך התנועה ליעד: "אני חולק על אורי גרונר בנקודה בה אלימלך נהרג. אלימלך הגיע לתל חי ובריא ואף חיפה עלינו במקל"פ כשהתקדמנו בתעלה, ואז נפגע. אמרתי לשני חיילים להוריד אותו מהזחל. דלוי שיהיה בריא ויצחק שקרוקה ז"ל הורידו אותו".

אלימלך הרטמן

אלימלך הרטמן. חשב על אבא

קב מספר שהיו לו קשרים טובים מאוד עם הרטמן. "אנחנו לחמנו ועלינו איתו למעלה לתל, והוא בדרך אומר לי שאם הוא יוצא חי מהמלחמה הזו הוא עושה את המסיבה הכי גדולה בעולם. אבא שלו היה ניצול שואה, הוא היה קשור לאבא שלו ולא רצה לאכזב אותו. וכשאני רואה אותו שוכב בזחל, היה לי חשוב להציל אותו. רצתי לחובש שראיתי שם יושב ומסתתר וצעקתי לו שיגיע לזחל. עד היום כל פעם שאני שומע את השיר של יהורם גאון 'בלדה לחובש' אני מתרגז. למה? כי אני מכיר חובש שאמר לי 'מה, אתה השתגעת? אני לא זז מפה'. החובש הזה, בלי להזכיר שמות, ישב בפינה עם כל הציוד שלו ולא רצה לבוא. גם אם אני רואה אותו היום, אני מכניס לו מכות. ואז חשבתי לעצמי שאני בוגר קורס עזרה ראשונה וניסיתי להציל את אלימלך בעצמי. היה לי בראש רק איך אני מוציא אותו מהבלגן. נשכבתי עליו לעשות לו הנשמה ואז אני חוטף צרור ביד ימין. זה היה מכיוון הסברס (ממזרח לתל). הסיפור של אלימלך, בתוך כל הקרב הזה, בתופת, אני זוכר את קור הרוח שלו, ושבראש שלו היה רק אבא. אגב, האבא נפטר זמן קצר אחרי המלחמה. לפני כמה חודשים מתקשרת אליי אשה, והיא בוכה. היא הציגה את עצמה, אחותו של אלימלך, שהגיעה לאורי והוא סיפר לה אחרי 40 שנה פלוס את הסיפור שלי שרציתי להציל אותו. עשרות שנים לא היה בינינו קשר ופתאום היא מצלצלת שהיא רוצה להיפגש. אלימלך בשבילי הוא דמות שמלווה אותי ביום-יום".

לגרונר יש זיכרון מעניין מאותם רגעים: "סולוביץ' עצר וירד עם החיילים שלו ליד הסברס (המקום בו התמקמה סיירת גולני), ובשלב קצת מאוחר יותר אני זוכר את רובקה (מפקד הסיירת) צועק בקשר 'שוחטים אותי'".

כשאתה שומע את רובקה אומר 'שוחטים אותי' ואתה רואה את המצב בשטח, מה דעתך על האמירה הזו שלו? גרונר: "התחושה שלי באותו זמן היתה שהוא חושש להיכנס לתעלה. אני שומר את זה בלב הרבה שנים. הייתי במרחק כ-50 מטר מערבה מהם. את 'גולדה' (רס"ן צבי פז) אני רואה שהוא מגיע בגלדיאטור מלמעלה, לא ראיתי כשהוא נפגע, ורובקה והאנשים שלו נמצאים שם בסברס ומחכים".

לשריה קב לא היה זמן לכעוס יותר מדי על החובש הסרבן. בעיה חדשה צצה בהמשך. אחד הזחל"מים של גולני, הוא מספר, החל להמטיר לכיוונם ירי מ-0.3. קב זיהה שהיורה עושה זאת מאחורי תריס סגור בלי לראות בעצם לאן הוא יורה. קב: "חיפשתי דרך להגיע אליו בלי שאני איהרג, באתי אליו מאחורה מהדופן, נתתי לו מכה בכובע פלדה וצעקתי לו – 'מה אתם עושים? אתם יורים עלינו'. האש פסקה מיד".

אפרים יצחקיאן

אפרים יצחקיאן

גרונר מסכם את ההתרחשויות עד כה: "אני זוכר אותנו מגיעים לתל, הזחל נדפק, יש בעיה עם השרשרת, אולי זה מוקש, אחר כך פוגעים בנו, יש נפגעים, אלימלך כבר נהרג, אנחנו תופסים את פאתי המסלעה, מרימים ראש ורואים חיילים סורים על הגג וליד הבודקה בתל הצפוני ויורים עליהם. ואז אני שומע מכיוון מרכז התל, בערך 50 מטר מצפון מערב שלנו, מישהו צועק לי – אורי בוא להציל אותי, אורי אני פצוע. אמרתי ליצחקיאן אפרים, בוא תחפה עליי. שנינו רצנו לכיוון הפצוע ואז יצחקיאן נהרג".

קב: "יצחקיאן זרק רימון עשן שלא התפוצץ, ואז אורי אמר לו תזרוק עוד אחד, אבל כבר לא היתה לו סבלנות והוא רץ קדימה ואז נורה ונהרג".

גרונר אומר שאין לו מושג מי היה אותו פצוע – "אבל אני בטוח שזה מישהו מפלוגה א'".

בחלק הדרומי לא חברת למ"פ ורדי? גרונר: "לא, ראיתי שם את ישי יהושע, את שמיל ואת שוורצי".

משה פלווס, שהיה אז מ"מ טרי בפלוגה ב', לא נכח במפגש השבוע. משיחה איתו לפני מספר חודשים הוא זוכר שהזחל"ם שלו נע מגבעת האם אחרי סולוביץ'. ארבעת זחל"מי פלוגה ב' לא נפגעו על דרך ההטיה, וכולם פנו וירדו אל בורג' בביל. המוצב הסורי היה נטוש, והם טיהרו אותו כמו בתרגיל. לאחר מכן חזרו לכיוון תל פאחר, ועוד בדרך ראו את לוחמי פלוגה א' מסתערים על היעד. הם נעצרו ליד גבעת הטרשים ממערב לתל, שם נכחו הקמב"צ פרידמן והסמג"ד זוהר נוי. פרידמן הורה להם לעלות מיד לתל באיגוף מצפון. הם ביצעו את האיגוף בדרך הקרובה לגדר המוצב, ונפגעו מפגז מהתל שפגע בכננת של ה-0.5. פלווס ולוחם בשם שאול ארבלי נפצעו. מכאן הוא לא זוכר יותר דבר. עשרה ימים לאחר מכן התעורר מעלפונו בבי"ח רמב"ם.

בחזרה למפגש השבוע. שמואל מוראד, מ"מ בפלוגה א', מנסה לבדוק אם היה קשר כלשהו בין אנשי הפלוגות כשלחמו על התל. הוא מתאר: "הפלוגה שלנו בראשותו של ורדי עלינו מלמטה, ורדי הגיע עד לקצה תעלה ונשאר שם ביחד עם דוד שירזי, שמואל בן חמו ועמרם שטרית. היה קטע שבו התעלה נגמרה, ואז ורדי אמר לנו תסתערו לכיוון הסככות. אני זוכר חמישה אנשים איתי – יעקב גרשפלד היה איתי, דב רוזנבלום ועוד שלושה. לא הגענו לתוך הסככות, הגענו לקטע של המסולעת, שם נפגענו ושם דב נהרג לי, ואני חושב שנפצע עוד מישהו. ניסיתי להוציא את דב, ואחר כך אני כבר לא זוכר יותר. את מי אתם זוכרים שפיניתם משם?". 

גרונר: "לדעתי בסופו של דבר לא פינינו אף אחד".

אתם ראיתם את סולוביץ' נכנס לתעלה? "לא ראינו אותו נכנס".

אנשי פלוגה ב' מספרים על חלק מהחיילים שנהרגו עם סולוביץ' בתעלה: יגאל כהנא, יוסף לייבו ושלמה דוד-זאדה. קב: "אני זוכר שזאדה אהב את השיר ספידי גונזלס. אחרי המלחמה כל פעם שהיו משמיעים את השיר הזה ברדיו ואני נוהג בדרכים, הייתי אומר 'זאדה' ומצדיע כל השיר". גרונר: "כל החבר'ה האלה שקפצו לתעלה נורו בגבם".

זאב באום

זאב באום. מהזחל"ם של מוסא לזחל"ם של עזרא

זאב באום, שהיה בזחל"ם של עזרא סלע, מצטרף כאן לסיפור. הזחל"ם של המחלקה המיוחדת עשה איגוף רחב יותר מצד צפון של התל ולבסוף הגיע לחלק הדרומי של המוצב. ברגע שהגיע צעק לעברם המ"פ ורדי שכבר היה שם למעלה משעה קודם לכן, לקפוץ מיד החוצה כי יש בצפוני תול"ר שיורה. חלק מהאנשים הספיק לקפוץ לפני הפגיעה. באום היה מאלה שלא הספיקו לרדת.

לפני תחילת התנועה מחורשת טל היה באום על הזחל"ם של המג"ד מוסא קליין כאיש מחלקת הקשר הגדודית. הוא זוכר שדן שילון, כתב קול ישראל, הגיע לפתע והוכנס לזחל. "התחיל להיות צפוף בזחל"ם", הוא מספר, "ואז מוסא אמר לי לרדת ולעבור לכלי אחר. ממה שאני יודע, דן שילון ישב אצל הספר בקרית שמונה, הוא חשב שהמלחמה נגמרה מכיוון שמוקדם בבוקר הודיעו ברדיו שהפסקת האש בדרך. ואז הוא ראה תנועה של כלים וכנראה שתפס טרמפ לחורשת טל והגיע אלינו. השארתי את ההוראות לאנשי הקשר בזחל"ם (המ"מ פליקס רוטר והקשר דוד זבלי) וירדתי. עליתי על זחל שהיה בסמוך, זה היה של עזרא זכריה (סלע, מפקד המחלקה המיוחדת/מסייעת). הוא הכיר אותי ואמר לי לעלות".

בתחילת התנועה מגבעת האם הוא זוכר את המראה של בירו (אריה דיין, מג"ד 129 מחטיבה 8) הפצוע, עם לסת קשורה, כשהוא מפונה. בהמשך הוא זוכר קטע דרך שבו הזחל"ם חוטף אש מאסיבית. "ברוך צוקרמן שהיה איתנו חטף כדור בראש ונשאר יושב עם הכובע פלדה, עד שמישהו נתן לו מכה וראינו שהוא נהרג". נראה שצוקרמן נהרג בעת הנסיעה על השביל הצמוד לתל פאחר מצד צפון-מערב. מעט קודם לכן, בקטע ההתארגנות למרגלות התל, הוא זוכר את הקמב"צ יוסי פרידמן, הפצוע בידו, הופך לנהג הזחל"ם במקום הנהג שנהרג להם שם. באום: "הוצאנו את הנהג החוצה, זה ההרוג הראשון שראיתי, לא ידענו מיהו ועד היום אני לא יודע מי זה".

שמו היה אמנון שוקרון. באום: "אני הוצאתי אותו דרך הדלת האחורית, ויוסי פרידמן עלה באטרף על הזחל ונהג. אני זוכר שהוא קפץ על התעלות ולקח איתו גדרות תיל".

באום ממשיך: "נסענו מתחת לצפוני ושם יוסי שבר (לדרך הנפט) ונסע דרומה. ואז שמענו צעקה לקפוץ, כנראה שזה היה ורדי, שהיה ממרחק קרוב. איך שנגמרה הצעקה עוד נשארו שלושה-ארבעה על הזחל שלא הספיקו לרדת, ואז הוא חטף פגיעה ועפתי החוצה מההדף. נפצעתי מרסיסים, אני לא זוכר אם זה מהפגיעה בזחל"ם או שזה קרה כמה דקות אחר כך כשמרגמה נפלה על ידינו. ברוך יוסף ואני עפנו מהזחל"ם, רצנו לאיזו תלולית ואז נפל בינינו פגז מרגמה. אמרתי שאני יגיד ברכת הגומל אם אצא מזה. אני עפתי לתוך תעלה וברוך יוסף נפצע קשה. הוא היה בחור הודי, ענק, ואחר כך נפטר. ירו בנו בלי הפסקה ומכל הכלים. מאוחר יותר פגשתי את שאול סולימן סלע מפלוגה ב' בתוך התעלות, כולו מגואל בדם. פתאום צץ שם איזה סורי עם ביצים, או שנכנס להלם, נעמד שם מול כולנו והתחיל לירות. שאול ואני קפצנו, וחיסלו אותו. ואז החל סיפור הפינוי. זה היה סוריאליסטי. שכבנו בתעלות, ראינו את האורות למטה בקיבוצים נדלקים ואמרנו הצלחנו. ואז הגיע בחור בשם יוסי ברק בוקששתר, קצין צעיר. הוא היה הראשון שניגש אליי, ומתברר שגם למדנו באותה כיתה".

קב: "הקרב נגמר. הבנו את זה לפי הדממה שפתאום השתררה. החלו דמדומים. שכבתי פצוע בתוך שלולית דם והיתה לי תחושה שלא ימצאו אותי". 

את איסוף ההרוגים ביצעה פלוגת הטירונים. גרונר: "כינסנו ברחבת הכניסה את מתינו, אחד על יד השני. מהזחל שלי היו לנו שני הרוגים וארבעה פצועים, ועוד חמישה הרוגים עם סולוביץ' בתעלה".

באום: "ליד תשבי (מיכאל, מ"פ ג') היה עוד חייל ושניהם נהרגו. כשגופת החייל הגיעה למטה, מישהו החליט שזה אני. קצין הקשר החטיבתי שראה אותי אחר כך כמעט התעלף. הוא אמר שקיבלו בטלפרינטר את השם שלי כאילו נהרגתי ביחד עם תשבי. אני נסעתי מהר הביתה כדי שההודעה הזו לא תגיע אל הוריי. לא יודע מי הפיץ את השמועה הזו". 

קב: "בין השבויים שתפסנו היו גם שני דרוזים, והחיילים הסורים שהיו שם רצו לשחוט אותם עם סכינים. שכבתי פצוע לא רחוק משם כשחיכיתי לפינוי שלי וראיתי את זה". דלוי: "אותי שמו בגלדיאטור (של "גולדה"), לידי שכב בחור שקיבל צרור כדורים לאורך כל הגוף".

הזחל"ם בתל פאחר, עם הפנים למוצב הדרומי

זחל"ם גולני בתל פאחר עם הפנים למוצב הדרומי. גרונר: "היחידה הסורית של תל פאחר ראויה לצל"ש"

גרונר מדבר על המפגש כנקודת ציון. הוא מודה שכל השנים לא רצה לזכור את תל פאחר: "בשביל גולני זו מורשת קרב מפוארת שמתחנכים עליה, אבל עבורי זה היה אירוע שלא הייתי מוכן להודות בו. שנים רציתי להדחיק את הקרב כולו. הולכים לקרב צעירים מדי, ופחות מחושבים בתהליכים, וכפועל יוצא נעשות טעויות. אנשים נפגעים ויש תחושת אשם מסויימת שכמפקד נפגעים לך חיילים. לכן היתה אצלי הדחקה. פתאום זה התעורר. לא שאלתי את עצמי למה זה התעורר דווקא עכשיו. זה קשור כנראה לזה שאתה מגיע לגיל מסוים ומתחיל לעשות חשבון נפש מה היה לך בחיים ומה האירועים המשמעותיים שהשפיעו על חייך. ברור שלמרביתנו כאן, בין אם נפצעו או לא, תל פאחר הוא די דומיננטי. התחושה היא מורכבת בשל העובדה שהזיכרון לא כמו שהיה. הוא בוגד בנו. אבל האירוע כאן חשוב הן כמורשת כללית והן לגבי האנשים שעדיין חיים בינינו והסיפור נוגע אליהם. תל פאחר הוא אירוע מרתק, מסעיר ומעורר סוגיות ששנים אתה מתלבט איתן. ככל שעובר הזמן אתה לא יודע מה עובדות ומה דמיון. אני שומע כאן משריה אירועים שאני לחלוטין לא זוכר אותם, וזה מטריד. אני לא יכול לשחזר אירועים דרמטיים שהיו. גם דלוי לא זוכר. הזיכרון מתעתע בנו, אבל יש מקום לפעילות הזו".

שאלת את עצמך למה הגדוד נקלע לאן שהוא נקלע? גרונר: "התחושה היא שהיה ביצוע לקוי של תכנון. הגענו לא מהצד שהיינו אמורים להגיע ונקלענו לשטח הריגה. אני חושב שהיחידה הסורית שישבה בתל פאחר צריכה לקבל צל"ש על העמידה שלה. כל הסיפור הזה נראה לי שטות אחת גדולה מבחינת תפיסה אסטרטגית, כשלמעלה כבר נמצאים הטנקים ואנחנו פשוט מנענו מהם (מהסורים) לברוח. אם היינו ממתינים עד למחרת, תל פאחר כבר לא היה מאוכלס. היה תהליך של בריחה מכל המוצבים – מבורג' בביל, מתל עזזיאת, מזעורה, ולכן הקרב הזה היה מוטעה, גם טקטית".

באום: "אורי צודק בדיעבד. אם היו מחכים עוד 24 שעות, הכל היה נראה אחרת. התכנון המקורי היה בסדר – לבוא מלמעלה, אבל השטח קבע את צורת המלחמה. אי אפשר היה לעלות עם הזחל"מים בקטע שתוכנן מלכתחילה".

קב מקנח בסיפור: "כשהייתי מאושפז ברמב"ם טיילתי יום אחד במחלקות. ישב שם חייל עם הגב אליי, אני לא רואה את הפנים שלו, ואני שומע שהוא מקלל את מוסא קליין קללות מעליבות. חשבתי שאני הולך להרוג אותו במכות, כי בשבילנו מוסא היה גיבור וכל מה שאתה רוצה. אני מתקרב אליו ואז אני רואה שהבנאדם יושב בכסא גלגלים. כשאני מסתובב אליו אני רואה בנאדם קטוע רגליים וידיים, מחובר בהצלבה עם חוטים שמחזיקים אותו לכסא. אני אומר לו – סליחה, אני רואה את המצב שלך וכואב לי, אבל שתדע שאני חייל של מוסא קליין וכשאתה מקלל אותו אתה פוגע בי ובכל החיילים שלו. הוא אומר לי – אתה יודע למה אני פצוע בלי ידיים ורגליים? בגלל אותו בנאדם. אז מה זה מעניין אותי מה הוא בשבילך. מתברר שהוא היה טנקיסט מהשריון. אפילו זה שמוסא נהרג לא הפריע לו. תראה מה ששנאה יכולה לעשות לבנאדם. עבורנו מוסא היה כמו אבא שדאג לנו".

————————————————————————————————-

מודעות פרסומת

30 מחשבות על “זחל"ם אחד מפלוגה ב'

  1. כשגמרתי לקרוא אמרתי לעצמי: וואו, יש כאן המון חומר שצריך "ללמוד אותו". אין ספק כי בכתיבת הפוסט הזה (כמו גם בפוסטים אחרים) הושקעה מלאכה רבה, בתימלול העדויות וברישומן המסודר. תודה לשלמה, ובנוסח שהביאו חז"ל: "דאמרי אינשי חמרא למריה וטיבותא לשקייה", כלומר, ביטוי שאומרים אנשים: היין שייך לבעליו, אך את הטובה מחזיקים השותים למי שמוזגו. בענייננו, העדויות מקורן בלוחמים, אך את הטובה נכיר (גם) לרושם.

    הערה קטנה: לגבי נהג הזחל"ם שנהרג (כמסופר כאן שהיה זה "בקטע ההתארגנות למרגלות התל"): "שמו היה יוסף שוקרון" – צ"ל (אם אכן הכוונה אליו, כדלהלן): אמנון שוקרון (בספר ובאתר 'יזכור' נרשם עליו: "אמנון הצליח להסיע את רכבו עד לתוך מוצב-האויב ולסייע בכך לכיבושו המהיר", ואם אכן הכוונה אליו, ואכן נהרג למרגלות התל, הרי שרישום זה אינו מדוייק. לא ברור לי מדוע שמו לא הוזכר באנדרטה הראשונית לחללי גדוד 12 שהוצבה בשעתו בכניסה לתל, ואולי משום שכנהג לא היה במקור מחללי הגדוד).

  2. שלום כולם,
    קראתי בעניין את סיפורה של פלוגה ב' שלוחמיה האמיצים השתלבו בגבורה בלחימה על התל.
    יש לי שתי הערות שעולות מהמפגש:
    1. שריה קב, שהינו בן מחזור שלי, מספר ששקרוקה עזר לו להוציא את אלימלך מהזחל"מ, בעוד ששקרוקה הגיע אלי לתל הצפוני מלמטה ונפצע על ידי, ונשאר שם עד גמר הלחימה.
    2. הכח של סולוביץ' לא הושמד כולו. בכוח זה נשאר צביקה אייזנברג שחיסל את הסורי שירה להם בגב בעת הקפיצה שלהם לתוך התעלה.

    • שלום יצחק,
      כדאי לברר האם ייתכן שהיו בגדוד שני לוחמים ששם משפחתם שקרוקה. זה לא מופרך. יצחק שקרוקה שכבר נפטר, מיוחס בפוסט זה לפלוגה ב', בעוד שקרוקה שנפצע בבטנו והיה בכח המסתער ביחד איתך תחת פיקודו של אלכס (ובשעתו כתבת שהוא, וגם ביבר, השתייכו במקור לפלוגה המסייעת), אולי היה לו שם פרטי אחר, ומי יודע, אולי עוד אפשר לאתר אותו. אם לא, אזי אכן יש כאן סתירה שאינה ניתנת ליישוב, אלא אם אחד הצדדים לא מדייק (על פציעתו של שקרוקה אפשר לראות בשרטוט של זמיר כהן שהתפרסם

      וכנראה רשם זאת לאחרי המלחמה על פי דברים ששמע ממך. אגב, האם הרישום שלו מדוייק או שיש לך הערות, גם אם קלות, עליו?).

      • דיברתי עם אחיו של יצחק שקרוקה ז"ל והוא טען שקיים קרוב שחי בבת-ים שגם הוא היה לוחם בגדוד.
        ניסיתי למצוא אותו אבל עדין לא הצלחתי.

        • ב144 רשום בת-ימי בשם אליהו שקרוקה. אם זה לא הוא, אולי החליף את שם המשפחה. כשהוא ימצא יהיה מעניין לשמוע ממנו, בהנחה שהוא זוכר, כמי שהיה על התל, פצוע, במשך כמה שעות. מחשבותיי כבר "רצות קדימה" בנסיון לנחש את הכותרת המוצלחת שיתן שלמה לפוסט ההוא…

          • לא זוכר ממי שמעתי – אבל היו 2 שקרוקות בתל פאחר. אחד מהמסייעת, אחד מפלוגה ב'.

            ואת הכותרת לפוסט הזה נתן דני. כמה פשוט, ככה מדויק.

          • כפי שכבר ראיתם מצאתי את מוטי שקרוקה והוא וגינצבורג הם נשוא כתבה שהתפרסמה זה לא מכבר.

      • הי שמואל'ק,
        1. אכן צדקת. מסתבר שהיו שני חיילים בעלי השם שקרוקה: יצחק שקרוקה שנלחם ביחד עם שריה קב בכניסה לתל ומוטי שקרוקה שהיה שייך למסייעת והגיע אלי עם ביבר ליעד הצפוני, נפצע שם ונחבש על ידי.
        תודה לדני ביזר על העדכון.
        2. השרטוט של זמיר כהן משקף בצורה הכי מדוייקת את אשר התרחש על התל באזור הצפוני. את המידע הוא אכן קיבל ממני בסמוך לסיום הקרב.

    • קוראים יקרים, האם מישהו יודע דבר מה על צביקה אייזנברג?
      מקום מגורים, האם שינה את שם משפחתו?

  3. "בין השבויים שתפסנו היו גם שני דרוזים, והחיילים הסורים שהיו שם רצו לשחוט אותם עם סכינים."
    שאלה: הדרוזים לא היו חיילים סורים?
    או, אולי החיילים הסורים ה"שוחטים" לא היו שבויים?
    לא ברור!

    • קראתי פעם באיזשהו מקום שלחיילים הדרוזים ששירתו ברמה היתה מחוייבות גדולה יותר מפני שחלק מהם התגוררו בגולן, והם בעצם נלחמו על הבית, לעומת החיילים האחרים שהגיעו מרחבי סוריה ולא היתה להם שום בעיה לברוח. והרי ידוע על מקרים רבים של חיילים סורים שערקו תוך כדי הלחימה, היו דיווחים על מפקדים סורים שירו בבורחים ועד סיפורים על חיילים שנקשרו בשרשראות למקלעים. כך שייתכן שהתקרית הזו שאותה ראה אחד מחיילי גולני אירעה על הרקע הזה.

      • בכתבה שהייתה ב'הארץ' ב-2010 ("דרוזים תושבי רמת הגולן, ששירתו בצבא הסורי, מעלים זכרונות ממלחמת ששת הימים") מופיע המשפט הבא: "תחת שלטון הבעת' בסוריה נאסר לציין את מוצאו או עדתו של לוחם בצבא, ולכן החיילים הסורים של הגולן נבוכים קצת כשהם מספרים כי על מוצב תל פח'ר פיקד קצין דרוזי, ורומזים כי כנראה משום כך היתה התנגדות חייליו לצבא הישראלי חזקה יותר מאשר במוצבים אחרים", ועוד שם: "לטענת החיילים הדרוזים, לוחמים אלה נחשבו לבולטים ולאמיצים ביותר בצבא הסורי בזמן המלחמה, כי "הם הרגישו שהם חזרו להילחם על הבית"."

        אך בלי קשר לזה, גם אני חשבתי להצטרף לתמיהתו של b.a על הסיפור ("בין השבויים שתפסנו היו גם שני דרוזים, והחיילים הסורים שהיו שם רצו לשחוט אותם עם סכינים."), אך בסגנון שונה: איך זה, כפי שמובן מהסיפור, שנותרו סכינים בידי השבויים הסורים? תירצתי לעצמי, שאולי הכוונה הייתה לזמן קצר קודם שנשבו, שאז רצו הסורים לשחוט את הדרוזים, והשובים היהודים מנעו זאת מהם. השאלה שעדיין נשאלת: מה סיבת המשטמה הזו? לכאורה, בגלל שהסורים חשדו בדרוזים שהם אשמים בכניעה. אך לאידך, לפי המצוטט לעיל, ההתנגדות החזקה הייתה דווקא מצד הדרוזים (כך לפחות הם טוענים). בקיצור, עדיין לא ברור מה קורה פה, ומזל היה שהסכינים לא הופנו כלפי היהודים.

  4. גירסתם של אנשי פלוגה ב', שבאה כאן לראשונה, עדיין אינה ברורה. אפתח בכמה עניינים שאשמח אם אנשי הפלוגה יואילו לבארם:

    המ"מ אורי גרונר מספר על הגעת הזחל"מים לאגפו המזרחי של המוצב: "היו שם מיש-מש של כוחות – שמיל מפלוגה א', שוורצי מפלוגה ג', סולוביץ' ואני מפלוגה ב'. כולנו הגענו ביחד באותה נאגלה. היתה שם סככה גדולה שבהמשך שלה לכיוון המסולעת היתה גדר אבן, ושם נפגענו וכולם נפצעו".

    שתי סככות גדולות היו רק בתל הדרומי (משטחי הבסיס שלהן קיימים עד היום). לפניהם גדר אבן. אך מה היא אותה "המסולעת" שהוא מדבר עליה? זו מוזכרת גם בהמשך דבריו: "אני זוכר אותנו מגיעים לתל, הזחל נדפק, יש בעיה עם השרשרת, אולי זה מוקש, אחר כך פוגעים בנו, יש נפגעים … אנחנו תופסים את פאתי המסלעה". האם הכוונה לגבעת סלעים כלשהי על התל הדרומי?

    עוד מסופר: "שמיל דוהר לכיוון התל הדרומי ונכנס משם. סולוביץ' נעצר ליד שיחי הסברס מול הבודקה של תל פאחר, במקום שבו כבר הגיעה הסיירת ותפסה עמדה. גרונר, לדבריו, המשיך אל המוצב הדרומי.", "לגרונר יש זיכרון מעניין מאותם רגעים: "סולוביץ' עצר וירד עם החיילים שלו ליד הסברס (המקום בו התמקמה סיירת גולני)",

    התיאור אינו ברור, ובבקשה להבהיר: האם המ"מ גרונר ראה בעיניו את העצירה של סולוביץ', היורד עם חייליו בכניסה לתל הצפוני? האם ניתן להבין, מהמשפט הראשון המצוטט כאן, שסדר הנסיעה של הזחל"מים היה כזה: קודם הזחל"ם של שמיל שדהר לתל הדרומי, אחריו הזחל"ם של סולוביץ' שנעצר ליד הכניסה לתל הצפוני, ואחריו הזחל"ם של גרונר שהמשיך לתל הדרומי? והאם סמ"פ ג', שוורץ, היה בזחל"ם נפרד או עם אחד משלושת הזחל"מים הנ"ל?

    תודה.

    • ככל שאני זוכר ,הזחלמ"ים שעקפו את התל מצפון לכוון מזרחה ופנו דרומה לפתחו של המוצב היו של שמיל כמוביל, אחריו סולוביץ ואחרון הזחל"מ שלי. בהחלט יתכן כי היה זחל"מ נוסף כפי שאתה שמואל ודני ביזר מציינים אך לצערי אני פשוט אינני זוכר .
      אשר לסדר הירידה מהזחל"מים על התל, אנשיו של סולוביץ למיטב זכרוני ירדו ראשונים בפתחה המזרחי של התעלה הצפונית של המוצב אני מתקשה לענות לשאלתך האם ראיתי אותם בשלב ירידה מהזחל"מ או לא אך בברור אני זוכר שעקפתי את הזחל"מ שלהם והמשכתי והמשכתי עוד כ- 30-50 מטר ופניתי מערבה לכיוון מרכז התל ונעצרתי עם חזית הזחל"מ לכיוון מערב למרכז התל ליד גדר אבן בגובה של כ 1.5 מטר כאשר מימני מספר מטרים מצויה סככה. במקום זה הזחל"מ נפגע לדעתי גם מפגז מרגמה ואולי גם מגורם אחר והמקל"פ יצא מכלל פעולה. פקדתי על החילים לרדת מהזחל"מ ובשלב זה נפגעו מספר חיילים בינהם דלווי שלמה וקב שריה. לקב שריה גרסאות משלו לגבי מיקומו בלחימה ונראה כי ישנו עירוב בין הלחימה בבורג' בביל והלחימה בתל פאחר אך חוששני כי ממרום 47 שנים שחלפו אינני יכול לתמוך או לסתור את גרסאותיו שכן , אני פשוט אינני זוכר.
      אשר להתקדמות של שמיל בזחל"מ עבהמשך להגעה לתל, הרי שאינני זוכר זאת ומן הסתם ניתן לברר זאת עמו שכן, למיטב זכרוני לחימתו זכתה להערכה רבה והייתה לנוכחותו השפעה על סיום הלחימה בפאתי המוצב הדרום מזרחי (אולי זו המסולעת אליהם אתה ודני ביזר מכוונים).
      את שמיל, שוורצי מרדכי וישי יהושע, רס"פ פלוגתי שהצטיין בחיקויו של יום טוב, ראיתי בשלב מאוחר יותר כאשר הם מגיעים לכיווני מכיוון דרום (יתכן ממתחם שאתם מכנים המסולעת) שוורצי היה פצוע קל חבוש בלחיו ואף בקשני כי אבדוק את פציעתו (השבתיו כי זו נראית כפציעה קלה) , עם ישי החלפתי מספר מילים כמדומני ששאלתיו האם נדרש לסייע אך לא זכורה לי תשובתו. מציע לנסות לתאם פגישה עם ישי יהושע שבהחלט יוכל אף הוא לשפוך אור על אירועי סיום הלחימה בפאתי היעד הדרום מזרחי לה היה שותף. ישי נולד ביישוב פתחיה ועבר להתגורר בנתניה.
      נדמה לי כי יש טעם בגביית עדות משבתאי לווי סמל בפלוגה ב' שהשתתף בכיבוש בורג' בביל ויכול אולי לשפוך אור על מקטע פלוגה ב' מבורג' בביל עד להתכנסות וארגון כוח שמיל\סולוביץ בפאתי היעד הצפון מערבי ואולי מעבר לכך (שבתי שימש כמנכ"ל חברת נסיעות פלתורס – אולי גם כיום אוחז בתפקיד בחברה זו.

  5. דוד אלשיך , בן מחזור וידיד טוב של אלימלך הרטמן ז"ל, ששימש יחד עם אלימלך מ"כ בפלוגה ב' תחתי ועבר תקופה קצרה טרם הלחימה לפלוגה מסייעת, ביקש לפגוש אותי באמצעות אתר זה. היום פגשתיו והוא ציין בפני כי זכורה לו היטב פגישה עמי מספר ימים לאחר הקרב בו ספרתי לו על נסיבות מותו של אלימלך הרטמן ידידו. הוא חזר במדויק על עדותי לגבי נסיבות המוות (כדור בעורף מצלף בתוך הזחל"מ בדרך העוקפת מצפון לתל פאחר ומוות מידי) .

    • אורי שלום.

      עדותו של הנ"ל אינה אלא על כך שגירסתך סופרה על ידך כבר אחרי הקרב (השינוי הקל, "כדור בעורף", או "כדור ברקה", נסלח). יתירה מזו, כך סופר בשמך (על החתום: "סרן אורי") בכתבה עיתונאית כלשהי, שהועתק לספר שנדפס בערך בשנת 68':

      "אברהם סולוביץ מפנה ללא כל היסוס את זחל"מי הפלוגה לעזרת הגדוד. לא התעכבנו ממושכות ובאיגוף שמאלי עמוק שעשינו לעבר התל מגיעים לקרבת היעד. צולפים. סמל אלימך הרטמן, שגילה גבורה ואומץ לב רב בכיבוש מוצבי בורג'-בביל, נהרג מכדורי צלפים. יצחקיאן, חמתו גואה בקרבו ובטירוף זעם מפנה את המקלעון ושוטף באישו את היעד. מתקדמים. מגיעים לחלקו הדרום מזרחי של היעד. "לקפוץ מן הזחל"מים!" – פקדתי. קפצתי, ויצחקיאן כבר רץ לפני".

      אך אין בכך כדי להוכיח שלא כגרסתו של קב, הזוכר שהרטמן "חיפה עלינו במקל"פ כשהתקדמנו בתעלה" ושהוא, קב, אמר לשני חיילים להורידו מהזחל"ם.

      אגב, בדומה (אם כי קצת שונה) מהמסופר בפוסט זה: "ואז אני שומע מכיוון מרכז התל, בערך 50 מטר מצפון מערב שלנו, מישהו צועק לי – אורי בוא להציל אותי, אורי אני פצוע. אמרתי ליצחקיאן אפרים, בוא תחפה עליי. שנינו רצנו לכיוון הפצוע ואז יצחקיאן נהרג". קב: "יצחקיאן זרק רימון עשן שלא התפוצץ, ואז אורי אמר לו תזרוק עוד אחד, אבל כבר לא היתה לו סבלנות והוא רץ קדימה ואז נורה ונהרג",

      – הרי שבספר הנ"ל נדפס: "תפסנו עמדות קדמיות וניהלנו חילופי-אש חזקים ממרחק 50 מטר. פצצת תול"ר פוגעת בגדר האבנים, ממש בקרבתנו. צוות התול"ר הסורי מתגלה וצרור ממושך של יצחקיאן משתיק את הצוות, הורג ופוגע בהם. לוחמים פצועים מן הפלוגה מתחילים לזעוק לעזרה: 'אורי, אורי, אנחנו מתים. הצל אותנו…'
      "יצחקיאן מחליט, כי חייבים להעביר את הפצועים קשה. הוא מתרומם ולנוכח אש צלפים מרוכזת וקטלנית רץ בריצה מזוגזגת ונופל ליד הפצועים … קמתי וזרקתי רימון עשן, שלא פעל, ופרצתי בעקבותיו: 'יצחקיאן, עזור לי להרים את הפצוע', קראתי לעברו. יצחקיאן שכב ועיניו פקוחות. 'אינני יכול' – לחש בקול רפה ולא יסף. לעולם לא אשכח אותו המבט, את אותו זוג העיניים מביעות הסבל והיאוש על כי לא מילא את המשימה."

  6. "לפי עדות של שמיל גולן (סמ"פ א'), גרונר לא היה בגל הזה של הזחל"מים. גרונר חושב אחרת."

    בענין זה נראה כי הצדק עם גרונר, שהרי כך סיפר שמיל בכתבה שהתפרסמה בתוך שנה לקרב [הדברים נכתבו ע"י יוסף ארגמן, הוא שכתב גם את הכתבה מפי "סרן אורי" הנ"ל. על הכתבה הזו נרשם שהיא מפי "סרן שמואליק"] וכנראה התפרסמה לראשונה ב'במחנה':

    "כאשר הגדוד היה מוכן לתזוזה, נפגע סגן מפקד הגדוד. הוא ביקש שנעזבו במקום ונמשיך בדרכנו, וכך עשינו. העלינו את האנשים על ארבעה זחלים תקינים. על הראשון נסעתי אני, על השני סמ"פ שוורץ ועל השלישי – אורי. נענו בציר שעטף את היעד" [בתחילה ארבעה זחלים, אך לא הזכיר את הזחל של סולוביץ', שכנראה הוא היה השלישי, ואחריו אורי].

  7. אלימלך ז"ל נהרג מידית מפגיעת כדור צלף בעורפו מתחת לקסדה כאשר התרומם בזחל מולי (עורפו מול התל) וזאת בוודאות גמורה. עדותו של שריה כי אלימלך ירה במקל"פ מעבר לנקודה זו איננה אפשרית – יתכן ושריה מבלבל בסדר האירועים ומתייחס לקטע שבין בורג' בביל עד לנקודת הרה- ארגון בתחתית הצפון מערבית של תל פאחר. ללא קשר, עשוי כי שריה ניסה לחבוש את אלימלך ז"ל כאשר הגענו לתל (מן הסתם מהלך של 7-10 דקות לאחר שנהרג ) ואולי גם ניסה להזעיק חובש, כפי שהעיד, משסבר כי הוא פצוע ולא הרוג וניתן להצילו.

    דרך אגב אני הייתי בדרגת סג"מ והוענקה לי דרגת סגן בתום הלחימה אך לא סרן !

    • הכל יתכן, ואם אתה בטוח בזכרונך זה, יתכן והצדק עמך (כפי שהתבררה צדקת גרסתך לגבי ההגעה בגל הזחל"מים המסתער, כנ"ל).

      [במאמר מוסגר, למי שקורא כאן ועשוי לתמוה מה זה משנה היכן בדיוק נפגע פלוני, כאן או שם: מאחר והדיון הוא על התוצאות הקשות של הקרב – מבחינת מס' הנפגעים – שנבעו מהשינוי במסלול ההגעה על היעד, יש מקום לברר האם הפגיעה הייתה בצדו המזרחי של התל, משם תוכנן הכוח להגיע מלכתחילה, או שמא רק באיגוף (בהגעה ממערב ואיגוף מצפון) שבא לאחר השינוי בתוכנית]

      בדקתי כעת שוב בספר 'נכתב בקרב' ממנו העתקתי [ספר זה נדפס ללא תאריך. בקטלוג הספריה הלאומית נרשם שנדפס ב-68'] וראיתי שבו נכתב, בטעות, "סרן". קורה 🙂

  8. זיהיתי את גופתו של חברי יגאל כהנא מקורס מכי"ם בזמן הקרב.
    הגדוד שלי 13 חיכה על הדרך בין המוצבים היינו כוח עתודה! בטנדר האזרחי
    שירד מתל פאחר היו שלוש גופות רק עם תחתונים וכיסוי על חלק הגוף העליון. קשה היה שלא לזהות את יגאל כהנא.
    בעל רגליים שריריות חטובות ענקיות –היית בהלם מוחלט (רק בן 19) התאפקתי שלא לצעוק את שמו ,שהחיילים שלי יכנסו להלם מוחלט.
    תמונה הזאת בזיכרוני, מלווה אותי כבר 50 שנה.
    שלום שריר (שרייר) מ"כ מחלקה ג' גדוד 13

    • 1] האם הכותב ראה את פינוי הגופות על הטנדר בערב, או למחרת בבוקר? (היה כאן פעם דיון בנושא).

      2] למישהו יש הסבר מדוע הופשטו הגופות ונותרו בכיסוי חלקי?

  9. יגאל כהנא היה בחור נאה ביותר בלונדי וגבוה מישוב בוסטן הגליל (סמוך למחנה ברק – גדוד 12) חיוך שובה לב. שוער בהפועל עכו שכבר בצעירותו הצטרף לקבוצת הבוגרים, שמש במחלקתי כמ"כ ולמיטב זכרוני צוות לזח"ל שלי. במהלך רה-ארגון בתחתית הצפון מערבית של תל פחר, בקש להצטרף לזחל של סולוביץ ז"ל שכונה זח"ל המ"כים. נהרג על התל בתעלה הצפונית יחד עם סולוביץ , זאדה ולייבו ז"ל. בתקופת ההמתנה, ברכס מעל מעל ישוב מנחמיה, ירד מוקדם בבוקר את כל ההר ושב עם סל עגבניות טריות וקרות ישר מהשדה לחלק לחברה. אורי נאמן (גרונר)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s