שקרוקה וגינצבורג

במשך שלוש שעות הם שכבו פצועים בחזית המערבית הסוערת של תל פאחר סמוך לגופתו של המג"ד מוסא קליין * סיפורם שני לוחמים מהכוח של אלכס קרינסקי

מוטי שקרוקה כיום וב-1966

שקרוקה כיום וב-1966. "שמעתי שהחבר'ה אומרים 'הנה המג"ד'. מישהו ראה אותי זז ואמר 'תעזבו את המג"ד, הוא הרוג, תפנו את הפצוע"

מוטי שקרוקה זוכר איך בקצה התעלה קלט לפתע חייל סורי מכוון אליו את הרובה. עוד לפני שהספיק להגיב חש בהדף העז של כדור הקלצ'ניקוב שפילח את חזהו ויצא מהגב. שקרוקה נפל לאחור. באותם רגעים, בתעלה סמוכה, נפצע יוסי גינצבורג ברגלו. יצחק חמווי הוציא אותו החוצה, עשה לו חוסם עורקים ומיהר לחזור ללחימה.

בתעלה שבה נפצע גינצבורג שכב הרוג המ"כ יעקב אביטן. על גדרות המוצב, מעט יותר למטה, שכבו שטיגליץ שנהרג ודוד תנעמי שנפצע. עוד מעט ייפגעו למוות באחת התעלות גם המפקד סרן אלכס קרינסקי והחייל משה פינקס. אלה היו הפרפורים האחרונים של כוח קרינסקי – גל ההסתערות הראשון על החלק הצפוני של תל פאחר.

השעה (המשוערת) היתה מעט אחרי 15:30. אלה הרגעים, זוהי השעה, שבה כל גדוד 12 התחיל להתנפץ על ראש הגבעה ולמרגלותיה, אחרי גל הפגיעות הראשון שספג בדרך ההטיה. המג"ד מוסא קליין מיהר לנסות להציל את הקרב. הוא טיפס אל ראש התל כשעימו קצין הסיוע הארטילרי משה הראל. במהלך ניסיונו להתגבר על העניינים שיצאו משליטה השיג אותו צרור קטלני שנורה אליו מאחור.

מוסא נפל מטרים אחדים משקרוקה ומגינצבורג. כך נותרו מוטלים בשטח בשלוש השעות הבאות, עד שלוחמי הסיירת ושני חיילים משרידי כוח סולוביץ' (סמ"פ ב') השלימו את הטיהור האחרון והגיעו לחלק המערבי של המוצב הצפוני. כאן התגלה המג"ד ההרוג ובסמוך לו שני חיילים פצועים. זהו סיפורם של מוטי שקרוקה ויוסי גינצבורג.

שקרוקה היה חבלן במחלקה המיוחדת. הוא זוכר שבסמוך לתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים הגיע לחופשה מיוחדת בביתו ביד אליהו בת"א, שם כבר חיכה לו מברק – חזור מיד ליחידה.

כמו כולם, גם עצביו נמרטו במהלך ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים לפקודה לכבוש את הרמה הסורית. "החבר'ה כעסו שאנחנו לא נכנסים למלחמה, במיוחד אני זוכר את משה דרימר שממש השתולל מזה. ואז התקבלה ההוראה לעלות לזחל"מים ועלינו לכיוון רמת הגולן".

מה המשימה שאתה יודע שאתם נוסעים אליה? "לא ידענו כלום".

הזיכרון של שקרוקה מקרב תל פאחר מעומעם עם הבזקים פה ושם. הוא נסע על זחל"ם של פלוגה א' עד שהגיעו לקטע שאותו הוא זוכר כמקום שאי אפשר יותר להמשיך, והם קיבלו הוראה לרדת.

כאן מתאסף הכוח הראשוני של 25 לוחמים בשני זחל"מים למרגלות התל, בין החלק הדרומי לצפוני. הכוח התפצל לשניים: המ"פ ורדי ועוד 12 לוחמים עלו לכיוון החלק הדרומי, אלכס קרינסקי, קצין מסופח לגדוד, טיפס עם האנשים שלו אל החלק הצפוני. שקרוקה אינו זוכר את הקטע הזה.

בגל ההסתערות הראשון על הצפוני היו קרינסקי, אביטן, פינקס, חמווי, שטיגליץ ותנעמי. בגל השני היו שכטר, גינצבורג, ביבר ושקרוקה. לדברי חמווי, החייל היחיד מהכוח הזה שיצא ללא פגע מהקרב, נוצר מרווח בין הלוחמים בגלל המרחק הרב לעלייה.

שקרוקה: "אני זוכר את העלייה. טיפסנו על השלוחה. התחילו יריות, התחילו חבר'ה להיפגע, אני המשכתי להסתער למעלה. נכנסתי לשלוחה של בונקרים, התחלתי לרוץ בתעלה ואז היה קטע שלא יכולתי להמשיך יותר, אין מעבר. התרוממתי חצי גוף מעל התעלה ואז קלטתי צלף סורי שמכוון אליי רובה".

איך אתה יודע שזה היה צלף? "היה לו טלסקופ על הרובה. הוא היה במרחק 20 מטר ממני, עמד גבוה ממני, כיוון אליי, ירה ואז הרגשתי כדור בבית החזה. נשכבתי על הגב ולא זזתי".

שקרוקה טוען שוב ושוב כי במהלך השעות ששכב פצוע נותר בהכרה מלאה. "הגוף שלי היה כמו ששמת עליי אבן של 50 קילו. שכבתי ולא יכולתי לזוז. בדיעבד אני יודע שעשיתי דברים שלא חשבתי עליהם. האינסטינקט שלי היה שיש אויב בשטח אז אל תזוז. אם הייתי מרים את הראש הייתי חוטף".

אתה זוכר סורים שמסתובבים שם? "לא ראיתי סורים".

הרוגי קרינסקי

הרוגי כוח קרינסקי בתל הצפוני. מימין: אליהו שטיגליץ, משה פינקס, יעקב אביטן ואלכס קרינסקי

שקרוקה לא זוכר את חמווי. יצחק חמווי מספר שראה את שקרוקה נפגע ושלח אליו את גינזבורג שגם הוא נפגע.

דף מיוחד באלבום של החובש זמיר כהן מתאר את שאירע שם. זמיר שמע את הדברים מפי חמווי ימים אחדים לאחר סיום המלחמה. וכך נכתב: "חמווי וגינצבורג נשכבים ומרתקים לעבר הבית (בחלק הצפוני, ממנו נורתה אש). אלכס והכוח שלו נכנסים לתוך התעלה ומטהרים אותה. הם נעלמים, וחמווי לא ראה אותם יותר, כולם נהרגו. חמווי ראה שמצד ימין ליד הבונקר שוכב חייל בשם שקרוקה פצוע בבטן. הוא שולח את גינצבורג לחלץ אותו. לפני שגינצבורג מגיע אליו הוא נפצע ברגליו מירי מהבית. חמווי רץ וגורר אותו לאותו מקום שהיו לפני כן ומטפל בו. כך נשאר חמווי מאחורי בונקר זה 90 דקות (למעשה, לא יותר מ-30 דקות כי בשעה 16:00 לערך ירד מהתל כדי להודיע שהמג"ד נהרג). לאחר מכן שמוע חמווי את קולו של המג"ד, והוא רואה אותו כורע ברך וקורא לו לבוא אליו. חמווי רץ אליו ומשאיר את גינצבורג באותו מקום. חמווי אומר למג"ד שיש כוחות שלנו על היעד, הומג"ד קרא את הסיסמה 'איתן איתן'. חמווי והמג"ד יורדים לתעלה שמאחור ומטהרים אותה. חייל סורי בתעלה נורה על-ידי המג"ד. אחר כך חמווי והמג"ד חוזרים באותה תעלה ועולים בעזרת הארגז לכיפת היעד. בשלב זה המג"ד ואחריו חמווי, כשהמג"ד מסתער על הבית ברגע זה חמווי שמע צרור מצד ימין ואמר למג"ד – המג"ד יורים עליך. ברגע זה ראה חמווי את המג"ד נופל, רץ אליו וגרר אותו ליד שקרוקה. כך נפל היקר באדם".

IMG_3277 (1)

מאלבומו של זמיר כהן: מפת הקרב בחלק הצפוני. גינצבורג למטה, שקרוקה מימין, המג"ד באמצע. להגדלה – לחצו על הצילום

חמווי (איזי גרנות) מספר השבוע: "הגענו שישה למרגלות התל. כשהחבורה השנייה הצטרפה אליי אני כבר הייתי לבד. ואז שכטר (סגן שצורף לכוח) התרומם לכיווני ונפגע בזרוע. חבשתי אותו והוא ירד למטה. ביבר הלך לצד השני וגם שקרוקה. תוך כדי ששקרוקה הולך לבונקר הימני, אני הלכתי לשמאלי. נצמדתי לבונקר הזה ומשם חיפיתי לכיוון מרכז היעד. ביבר הלך לבונקר השני וירה משם עד שהפסיק. אולי נגמרה לו התחמושת, אולי נפצע. שלחתי את שקרוקה אליו והוא נפצע באמצע הדרך, שלחתי את גינצבורג לטפל בו וגם הוא נפצע. ואז חילצתי את גינצבורג, גררתי אותו אליי והלכתי וחבשתי את שקרוקה".

איפה חבשת אותו? מה היה לו? חמווי: "אני כבר לא זוכר. הפציעה שלו נמחקה לי מהראש. אולי משהו בבטן. אבל כשהסיירת מצאה אותם למעלה היא מצאה אותם חבושים. את גינצבורג אני זוכר שחבשתי, כי תוך כדי שגררתי אותו הוא חטף עוד כדור".

הסיפור של גינצבורג

יוסי גינצבורג היה רץ של המ"מ שמוליק מוראד, אלא שבחלוקת הכוחות על-ידי המ"פ ורדי הוא הופרד ממוראד ונשלח עם הכוח של קרינסקי לחלק הצפוני.

גינצבורג מספר השבוע, כמיטב זכרונו: "כשעלינו לתל ירו עלינו. הייתי בתעלה ושם נפצעתי ברגל.  נהרג לידי המ"כ (יעקב אביטן). אני הלכתי ראשון בתעלה והוא התווכח איתי מי יילך ראשון. הוא אמר לי אני מ"כ, תן לי להוביל, אמרתי לו תעזוב שטויות. ואז הוא עבר אותי, לא יודע איך, והוא נהרג שם בתעלה. אם אני הייתי הולך ראשון אני הייתי נהרג. חמווי ראה שנפצעתי, הוציא אותי החוצה מהתעלה ועשה לי חסימת עורקים".

זה גינצבורג

יוסי גינצבורג בטירונות 1966 וכיום. המ"כ אביטן עקף אותו בתעלה ונהרג

"זו היתה פעולת התאבדות", מסכם חמווי את ההסתערות על החלק הצפוני. "קרינסקי נלחם כמו אריה, לא ראיתי לחימה כזו. הוא היה חדור תזזית, זרק רימונים, ירה, זה היה משהו מדהים, כמו רמבו כזה. הוא הורה לי לרתק לכיוון צפון. התעכבתי שתי דקות למטה כי בתעלה השמאלית שפניתי אליה באו אליי שני חיילים סורים ופגעתי בהם. אחר כך עלינו לתל יותר גבוה. היינו רק ארבעה. תחשוב שארבעה אנשים יחסלו מוצב שלם. בהמשך נשארתי ללא תחמושת. לקחתי לגינצבורג ששכב פצוע את התחמושת שלו. התחמושת של שקרוקה לא התאימה לי כי הוא היה רובאי (עם אפ.אן) ולי היה עוזי. היה לו מ"ק 6, לקחתי לו את המכשיר, שמעתי את תשדורת הגדוד, אבל לא יכולתי לשדר. בגלל זה ידעתי שהטנקים יורים עלי כי שמעתי את זה בקשר".

ואז מגיע הרגע שבו המג"ד מוסא קליין מגיע לחלק הצפוני של התל, מנהל קרב קצר באחת התעלות, אחר כך מנסה להפסיק את האש של לוחמי פלוגה א' מהתל הדרומי, וכאן נפגע.

שקרוקה לא זוכר את לחימת המג"ד, אבל זוכר את הרגע בו נפל: "כעבור זמן קצר מאוד, אולי שניות מהרגע שנפצעתי, מוסא קליין יצא מתעלה, חטף צרור ונהרג במקום. כל זה קרה מטר וחצי ממני. הייתי בהכרה מלאה. הוא חטף צרור, נשכב לידי, נאנח כמה שניות ומת".

מוסא קליין מג"ד 12

מוסא קליין מג"ד 12

זיהית אותו לפי הדרגות או לפי הפנים? "לפי הפנים. זיהיתי אותו לחלוטין. מוסא קליין היה דמות שנחרתה בי חבל על הזמן".

שקרוקה מספר שאף אחד לא ניגש למוסא קליין ואליו במשך השלוש שעות עד לחילוץ. "ב-110 אחוז אני בטוח בזה. היו סורים בשטח. גם אם מישהו היה רוצה לגשת למוסא הוא היה חוטף צרור. לא איבדתי את ההכרה. אני אומר את זה בביטחון מלא. לא איבדתי את ההכרה באף רגע ששכבתי שם, ואני אפילו זוכר כשהגעתי למטה אחרי שפינו אותי הייתי צמא ורציתי לשתות והרופא לא רצה לתת לי לשתות".

חמווי אומר שכן ניגש אליך וחבש אותך, הוא אפילו זכר את השם שלך בסיפוריו אחרי הקרב. "אני לא יודע איך".

חמווי טוען השבוע כי הגיע למג"ד מיד לאחר שנהרג: "אני ניגשתי למג"ד והפכתי אותו. אני זוכר שהעיניים שלו פילבלו, התגלגלו, והוא מת".

גינצבורג זוכר את חמווי חובש אותו לאחר שנפצע, ולאחר מכן נשאר לבד בשטח. "נפצעתי, הייתי לבד, ואז המג"ד הגיע, עלה מלמטה… הוא הלך מחוץ לתעלה, לבד. קיבל כדור בגב ויצא לו מהלב. הוא פירפר קצת ו'הלך'. שכבתי שם שלוש שעות עד שבאו הסיירת. כל הזמן היה שם ירי. כל הזמן ירו, לא יודע מי ירה ועל מי ירה, אבל ירו".

אף אחד לא ניגש אליך יותר בכל השעות הללו? גינצבורג: "לא היה אף חייל באיזור שלי. אם היה חייל הייתי רואה. אולי שלוש שעות שכבתי שם. ואז הגיעו סיירת וצעקו אם יש חיילים שלנו בתעלה, צעקתי להם בחזרה".

המג"ד שכב לידך שלוש שעות? "כן. שכב לא רחוק ממני".

מישהו ניגש אליו? "שום דבר, אף אחד לא ניגש אליו".

חמווי אומר שהוא בא למג"ד והפך אותו. "אני לא זוכר שמישהו מגיע למג"ד".

איזי חמווי

יצחק חמווי. היחיד מכוח קרינסקי שיצא ללא פגע

שקרוקה וגינצבורג אומרים בביטחון כי היו בהכרה בכל השעות ששכבו סמוך למג"ד ההרוג, עד שהגיעו אליהם לוחמי הסיירת שסיימו לטהר את המוצב. בכל אותו זמן, הם טוענים, איש לא ניגש למג"ד, כולל חמווי. הם גם אינם זוכרים שהמג"ד צעק "איתן איתן" (קריאת הקוד הגדודית לזיהוי) שניות לפני שנורה. את הקריאות האלה זוכרים חמווי שהיה לא הרחק ממנו, ואפילו המ"פ ורדי שהיה בתל הדרומי. ייאמר שחלק מהאירועים של אותו יום היטשטשו אצלם. שקרוקה לא זוכר שמישהו טיפל בו, חמווי טוען שחבש אותו – ויאיר ישי, שהיה בכוח של סולוביץ' והגיע בגל הלוחמים האחרון עד לקצה המערבי של התל, זוכר בקרבת המג"ד ההרוג שני לוחמים פצועים שכבר היו חבושים.

שקרוקה נשאל אם היה לו פחד בזמן ששכב שם שחיילים סורים יגיעו אליו. "לא היה לי פחד. שכבתי על הגב וזהו. אם הייתי קם ומנסה ללכת הייתי גומר באיזו צורה. חוץ מזה לאן כבר הייתי הולך? לא היה לי מושג איפה אני נמצא. לא הייתי מגיע לחצי דרך. הייתי נופל על המקום ומת. היתה לי פגיעה שדיממתי משני הכיוונים. נדמה לי שבסיפורים אחר כך ששמעתי היה עוד מישהו שדובר עליו שנפגע בערך כמוני וניסה ללכת, ונפל בדרך ומת. לא יודע מי זה".

בשלוש השעות שלך שם, אתה שומע ירי, קולות, צעקות, אתה מנסה לבנות לעצמך תמונה של המתרחש סביבך? "לא".

איזה מחשבות עברו לך? "אני לא יודע אם חשבתי על המוות. להגיד לך שאני שוכב ומחכה שיבואו להציל אותי – אני לא יודע. לא זוכר. נכנסתי למין אדישות, שכבתי ולא זזתי. מה יהיה – יהיה".

יכול להיות שבכל זאת איבדת את ההכרה לזמן קצר על התל? "אולי".

גינצבורג: "אם לא היו חובשים אותי הייתי מת מאובדן דם. אני זוכר ששכבתי ליד בונקר שיצא ממנו עשן, זה היה בונקר תחמושת. הרגל שלי היתה 'מידלדל', תלויה באוויר, לא יכולתי ללכת ולא לברוח. שכבתי שם ליד אקליפטוס קטן וחשבתי על המוות. הייתי כבר בקבר".

קרוב לשלוש שעות לאחר שנפצעו, נכבש התל. שקרוקה: "החבר'ה שהגיעו ראשונים שמעתי אותם אומרים 'הנה המג"ד'. הם באו אליו ואז מישהו ראה אותי זז ואמרו 'חבר'ה תעזבו אותו, הוא הרוג, תפנו את הפצוע'".

שקרוקה זוכר כאבי תופת בעת שפונה על אלונקה אל הכניסה למוצב, ומשם לתאג"ד בהגושרים. "אחרי כל השעות האלה שלא חבשו אותי, קיבלתי טיפול ראשוני בבית חולים שדה. בגלל שהייתי לבוש מדים ועם החגור החבר'ה לא ידעו בהתחלה מה יש לי".

גינצבורג שכב בבית החולים תקופה ממושכת. לקראת שחרורו מרמב"ם, נפל יום אחד במעלית בית החולים, הרופאים נאלצו לשים לו גבס חדש ושהותו שם הוארכה. הוא השתחרר מצה"ל ארבעה חודשים לאחר הזמן. לשחק כדורגל הוא כבר לא יכול היה לחזור (שיחק כשוער בקבוצת הנוער של הפועל כפ"ס) ובמשך כ-40 שנה עבד כמתקן שעוני מים. לפני שבע שנים חטף אירוע מוחי. מאז הוא מתפקד "יום ככה ויום ככה".

בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, הוא מספר, קרב תל פאחר העסיק אותו. "לא היו לי סיוטים, אבל המון מחשבות. חבר טוב שלי, ברוך צוקרמן, נהרג בתל. למדנו יחד ביסודי ("ברנר" בכפ"ס). גם דוד שירזי ודב רוזנבלום שנהרגו היו חברים שלי. המוות שלהם העסיק אותי די הרבה".

שקרוקה מסכם: "זה ששכבתי כל אותן שעות ללא תנועה זה מה שהציל אותי. תחשוב אם הייתי מנסה לקום או לזוז. היו שתי אפשרויות שיכולתי להרוג את עצמי. אם הייתי קם והולך, היו לי שני חורים והייתי מת. דבר שני, היו שם צלפים שהיו הורגים אותי. אני בטוח שזה שירה בי חשב שהרג אותי. הכדור נכנס לי בבית החזה העליון ויצא מהגב. הגעתי לרמב"ם במצב קשה. חיברו אותי לכל מיני מכונות וצינורות, הייתי חודש ברמב"ם ושכבתי כמו טאטלע במיטה. הרופאים ראו שהכדור לא הסב לי נזק בגוף ולא פגע לי בלב ובריאות. אבל זה לא היה מדויק".

התל הצפוני

1967, החלק הצפוני של תל פאחר. חמווי: "זו היתה פעולת התאבדות" (צילום דני ביזר)

ב-1971 עבר שקרוקה ניתוח מסובך בדונולו ביפו, וגם ב-1997 – הכל בגלל אותה פציעה. כיום הוא מטופל במחלקת ריאות, הולך צמוד עם משאפים, אבל חוץ מזה אין לו בעיות. "לא חוויתי טראומה ולא כלום. היו לי 35 אחוזי נכות, אבל הרגשתי שאני בריא. משרד הביטחון סידרו לי עבודה בחברת שעונים, עבדתי, התפרנסתי טוב, התחתנתי ב-1970, הקמתי משפחה, עברתי לענף הדפוס. גם כשהורידו לי אחוזי נכות לא היה אכפת לי. אני בריא, מבסוט, נולדו לי שלושה ילדים, יש לי נכדים. רק לאחרונה עשיתי להם בעיות כי התחלתי לקחת משאפים".

לפני שנה חזר שקרוקה לתל פאחר בפעם הראשונה מאז הקרב. "זה היה ממש במקרה. הייתי בטיול עם כמה חבר'ה ואז אני קולט את השלט של תל פאחר. נכנסנו, שמעתי במערכת השמע את סיפור הלחימה, ראיתי את המצבה עם שמות ההרוגים, הגעתי לקצה התל, ניסיתי להבין מה היה ואיפה היה, ולא זיהיתי כלום. בכל זאת, עברו ארבעים וכמה שנים. נפצעתי שם ונמחקו לי הרבה דברים".

בכל השנים הללו לא חשת צורך לחזור אל תל פאחר? "לא זוכר אם רציתי לראות, או אם קראתי על הקרב. היו לנו שני מפגשים בגדוד בשנות ה-70. אחת בבסיס שרגא – היו חבר'ה על הכיפאק, ארוחת ערב, היה מופע. פעם אחרת היה אירוע בפארק הירקון. באתי, היה אוהל עם השלט גדוד 12, לא הכרתי אף אחד. הלכתי הביתה ומאז ניתק לי הקשר עד עכשיו כשצלצלתם אליי".

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שקרוקה וגינצבורג

  1. שקרוקה ויוסי יקרים,
    לאחר שנים רבות, אין ספק שהזכרון בוגד, מה גם שהמצב שלכם בשטח לא היה אידיאלי.
    הייתי איתכם למעלה משעה, כאשר נלחמתי לבדי מול הסורים המסתערים כלפינו. הייתם איתי, אבל פצועים ללא יכולת תגובה כלשהי. לא ציפיתי מכם כי תסייעו לי, כי לא יכולתם לעשות את זה.
    אותך שקרוקה חבשתי בבטן. השארתי עליך את החגור כדי שימשיך ללחוץ על התחבושת האישית שעל הבטן לצורך עצירת הדם. את התחבושת האישית שלי שמתי בגבך. גררתי אותך אחורנית אל מעבר לבונקר למסתור מפני ירי נוסף של סורים אליך. עשיתי את זה אחרי שטיפלתי ביוסי.
    אותך יוסי שלחתי תחילה לטפל בשקרוקה. נפגעת באמצע הדרך אל שקרוקה ולא בתעלה. לא היית עם אביטן, שכן הוא הלך קדימה עם אלכס ופינקס. נפלת בדרך ושכבת חשוף לירי נוראי מצד מרכז התל. לא היססתי וקפצתי אליך, תפסתי אותך בכתפיך, ואף שהייתי מטרה נוחה לירי הסורי, גררתי אותך אל מעבר לבונקר בו שהיתי אני. כל אותו הזמן שרקו הכדורים לידי, לפני עיניי, ומצדדיי. פוגעים בכל נקודה, למעט בנו.
    שכבת שם, לאחר שחבשתי אותך, מיואש לגמרי. ניסיתי לעודד אותך על אף שהייתי עסוק בלעצור את התקפות הסורים אלינו.
    כנראה ששקרוקה איבד לזמן מה את הכרתו, או שהיתה מעורפלת, שכן אין הוא זוכר כי שמע את קריאות "איתן איתן" של המג"ד שאותם הזכירו גם ורדי וגם ביזר. מכאן סביר כי יתכן כי אינו זוכר כי רצתי אל המג"ד לראות את מצבו וכי הפכתיו על גבו.
    מות המג"ד, לחייל צעיר שכמוני, היתה מכה קשה ונוראית מכל דבר אחר. קשה לתאר את המצב הטראומתי בו הייתי שרוי באותם הרגעים. לכן על פי הוראתו של הקש"א, משה הראל, וכן כי כבר לא היתה לי תחמושת, ירדנו למטה לדווח למח"ט על מות המג"ד. חזרתי עוד פעמיים למעלה, פעם אחת לבד ובפעם השניה גורר אחרי את משה הראל, אבל היה זה כשרצתי לכיוונו של הכח של דני ביזר ע"מ לעזור בחילוצו. אגב הם הגיעו עד לראש התל עצמו כמעט אבל מזרחה יותר.
    בכל אופן, כאשר אנשי הסמח"ט פגשו אתכם למעלה, הם מציינים כי שניכם הייתם חבושים.
    אני מודה לאל על כי היה בידי את היכולת לעשות, ולו במעט, ע"מ למנוע מצב פציעתי חמור יותר שלכם.
    אשמח לפגוש אתכם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s