מסך שחור

צבי אייזנברג היה בכוח של סולוביץ' שפרץ לתל פאחר באחד מגלי ההסתערות האחרונים * לוחמי הכוח חוסלו בתעלה בזה אחר זה, אייזנברג שרד ומחק מזכרונו את רוב האירועים * אחרי 46 שנים הוא מדבר לראשונה עם יאיר ישי שנלחם לצידו  

זה אייזנברג

צבי אייזנברג כיום ובעת גיוסו ב-1966. "בסיום הקרב הלכתי הצידה והקאתי והקאתי והקאתי"

צבי אייזנברג זוכר את עצמו עובר בתעלה מעל ערימת הרוגים, כולם לוחמי גולני. אחר כך ירד עליו מסך שחור והוא לא זכר כמעט כלום. שנים רבות נאטם למראות ולקולות מתל פאחר ולא היה בקשר עם איש מהחטיבה. עדות קצרה מפיו מופיעה באחד ממסמכי תיעוד הקרב שנקברו במרתפי ארכיון צה"ל. יש גם צילום שלו כמה ימים אחרי הקרב כשהוא עומד בתל פאחר ליד המח"ט יונה אפרת ומספר על חלקו.

אייזנברג היה בכוח של אברהם סולוביץ', סגן מפקד פלוגה ב', שנכנס לחלק הצפוני של המוצב מדרך הנפט. הוא ויאיר ישי, המא"ז של אלמגור שהצטרף כנספח לגדוד 12, הם היחידים ששרדו מהכוח של סולו, שנשלח לתוך התעלות על-ידי מפקד סיירת גולני, רובקה אליעז, שתפס עמדה מחוץ למוצב. שנים רבות ניסה ישי למצוא את אייזנברג. בשבוע שעבר הצלחנו לאתר את הרב"ט ולהפתיע אותו בשיחת טלפון היישר ממנהרת הזמן. כעבור יומיים נפגשנו איתו בדירתו ברמת אביב. פה ושם איבד את המילים מרוב התרגשות. לא היה פשוט עבורו לחזור פתאום משום מקום אחרי 46 שנים לנבכי המוצב הסורי. הזכרונות נדחקו אצלו כמעט לגמרי. כמעט אוטומטית הוא זכר רק שני שמות: לייבו ודוד-זאדה, שניהם מהרוגי כוח סולוביץ'

אייזנברג, יליד פולין, מהנדס בניין במקצועו, התגייס לגולני ב-1966. את שלב א' של הטירונות עשה במחנה בן עמי, את שלב ב' בשרגא. יוסי פרידמן היה המ"מ שלו (אייזנברג: "הוא היה גבוה, רגליים ארוכות, היינו צריכים כל הזמן לרוץ אחריו"). כמעט כל המחזור שלו הלך לקורס מ"כים – האחרון שנערך בג'וערה. אייזנברג ראה את ייעודו כמש"ק ידיעת הארץ. המג"ד מוסא קליין, שאצלו היה בראיון, אישר לו לעזוב. אייזנברג הזדכה על הנשק והציוד ויצא לחופשה עד לתחילת הקורס. כעבור חמישה ימים קיבל מברק הביתה – חזור מיד ליחידה. זו היתה תחילת תקופת ההמתנה לקראת מלחמת ששת הימים.

אייזנברג מספר: "הגעתי למחנה שרגא, לא היה שם אף אחד. רדפתי אחרי הגדוד עד שהגעתי לחורשת המייסדים (יסוד המעלה). הצטיידתי והעבירו אותי אם אני לא טועה לפלוגה ג'. אבל אני לא בטוח בזה".

מתחילת המלחמה הוא זוכר יומיים באוטובוסים שנוסעים לאיזור שכם. החטיבה לא נלחמה שם לבסוף, חזרה מאוכזבת לאיזור קרית שמונה והחלה להתכונן ליעדים שלה בצפון הרמה הסורית. הוא זוכר שולחן חול, תרגול על "יעד" מוקף סרטים לבנים ואחר כך את יום שישי ה-9 ביוני: תנועה של זחל"מים עם הפנים לרמה, קצינים שמורידים חיילים כדי לדלל את הכלים ("מי שלא נתנו לו לעלות קילל וצעק שהוא רוצה ללכת למלחמה"), מטוסים שצוללים ומפציצים את הרמה, ההפגזות הסוריות שהרימו גלי מים בבריכות הדגים, הטנקים של חטיבה 8 שעולים, חיילי גולני שעומדים בזחל"מים שעות תחת השמש ומחכים ומחכים, ואז הכניסה לגבעת האם, וטרקטור פגוע של חיל הנדסה וגוויות שרופות לצידו.

אייזנברג, מתברר, היה באחד מזחל"מי פלוגה ב' שנע בסוף הטור של גדוד 12. מתוואי ההטיה הוא אינו זוכר דבר ("הייתי חפ"ש, לא ידעתי מה קורה מסביב"). הפלוגה שלו נשלחה לכבוש את בורג' בביל. "אני לא זוכר אם זה היה רק הזחל"ם שלנו, או קבוצת זחל"מים שהגיעו לטהר את המיצדית הזו. ירינו שם, אבל לא ראיתי מטרות. מישהו משלנו זרק שם רימון ואני חטפתי רסיסים ליד השפתיים. היה לי קצת דם על הפנים, רצו לפנות אותי, אבל לא הרגשתי שום כאבים".

אברהם סולוביץ' במצעד בירושלים 1967, חודש לפני שנהרג

אברהם סולוביץ' במצעד בירושלים 1967, חודש לפני שנהרג

הזחל"מים של פלוגה ב' חזרו לכיוון תל פאחר, מצד מערב. אייזנברג מספר שלמרגלות התל קיבלו פקודה לצאת מהזחל"מים ולתפוס מחסות מהירי. "היתה מהומה, בלגן. לא ידעתי מי מפקד על כל הכוח, ואז סולוביץ', שלא הכרתי אותו קודם, צעק – 'חבר'ה לעלות לזחל"מים'. הוא אמר לי 'אתה מ"כ? שב פה', הושיב אותי על המקלע ליד הנהג, התחיל לחפש נהג כי לא היה נהג, ואז בא מישהו והתיישב. כל החיילים שאסף לזחל"ם זה היה מקרי לגמרי. נסענו באיגוף שמאלי כשהתל מצד ימין שלי, וכל הזמן כדורים דפקו על הדופן, תחושה שלא אשכח אף פעם. כמעט שלא ראיתי את הדרך מהחריר הקטן. בסוף עלינו על דרך הנפט והגענו מול השער בחלק הצפוני, ירדנו מהזחל"ם לתפוס מחסה. היו שם כבר שני ג'יפים של הסיירת ושכב שם קצין, לא שמתי לב לדרגות שלו, היום אני יודע שזה היה גולדה (רס"ן צבי פז) ואמרו לי לך תטפל בו. בהתחלה לא ראיתי איפה הוא פצוע. הורדתי לו את הקסדה, ראיתי חור קליע בראשו. עשיתי מה שמלמדים אותנו לעשות – בייגלה כזה. לא שזה עזר, הוא כבר היה מת. המראה שלו רדף אותי הרבה זמן.

"היינו מול השער ואז אמרו לנו, לא זוכר מי, תיכנסו פנימה עכשיו. כל הכוח של הזחל"ם שלנו נכנסנו פנימה. ופה יש לי בלק אאוט. הזיכרון הכללי שלי הוא שאני רץ בתעלות. די מהר אני מוצא את עצמי לבד, כל החבר'ה שהיו לפניי נעלמו, אני לא יודע לאן לפנות וכל הזמן יריות. היינו איזה שישה-שבעה איש. באיזשהו מקום, לא יודע, יש לי איזה מסך שחור. אבל בשלב מוקדם של ההסתערות היתה שם איזו התפצלות, סורי ישב שם וירה בגב של כל מי שעבר. אני מדמיין שהיה מקום שעברתי מעל ערימה של גוויות, אנשים ששוכבים בתוך התעלה, לא יודע מתי זה היה. יש לי איזו תמונה שמופיע מולי חייל, אחר כך הבנתי שזה אולי מישהו מהסיירת, ויורה באיזה סורי שנמצא מאחוריי. הוא המשיך לדרכו וגם אני המשכתי. אני זוכר אחר כך שהערב מתחיל לרדת, אני רואה את החבר'ה אוספים גוויות ואת הסורים השבויים יושבים ליד הבונקר המרכזי עם הגב וקשורים בידיים. הרס"ר יום טוב אירגן אותנו והורידו אותנו ברגל לחורשת טל, שם היו הפקידות של החטיבה שעשו לנו אוכל".

אתה זוכר שעוד מישהו הצטרף לכוח שלכם בכניסה למוצב? "לא".

נכנסתם רק החבר'ה מהזחל"ם של סולוביץ'? "כן. לא זוכר מי נתן את ההוראה, נכנסנו רק הקבוצה שבאה בזחל"ם. אני לא זוכר הרבה, רק תחושה של אפלה. אני זוכר את הכניסה ימינה ואז היתה פנייה שמאלה. אני זוכר שאני עובר בתעלות פתוחות וסגורות, יורים מסביב ואני יורה בעוזי. יש לי איזו הרגשה שדי בהתחלה יש פיצול קטן ימינה, ושם ישב סורי וירה בכוח. באיזשהו שלב הזיכרון שלי הוא שנשארתי לבד. ראיתי גוויות, היו מקומות שהיו שתי גוויות אחת על השנייה. לא זיהיתי אף אחד ולא התעכבתי ליד אף אחד. גם הקטע של הסורי שיורה מאחוריי, אני לא יכול למקם אותו. כשהקרב נגמר אני זוכר את עצמי הולך הצידה ומקיא ומקיא ומקיא. אחר כך הגיע המח"ט ואני זוכר אותו אומר לאנשים – לא הייתם צריכים לקחת שבויים. הוא ראה מה נשאר מהגדוד, הסתכל על הסורים השבויים ואמר את מה שאמר".

ימים אחדים לאחר מכן התקיים תחקיר בתל פאחר. בעצם, המושג "תחקיר" גדול בכמה מספרים על המעמד, שנערך בנוכחות המח"ט והסמח"ט, וכמה קצינים וחיילים שלא נפצעו ולא היו מאושפזים. אייזנברג היה שם. "לקחו אותי כי הייתי עם סולו. הייתי נרגש מאוד. אני זוכר שיונה אפרת תיחקר אותי. שאל אותי מה היה וגם על רובקה. אני יודע אחר כך שיונה אפרת אמר לרובקה – לא היית צריך להכניס אותם לפניך. אמרו לי אחר כך שרובקה לא קיבל צל"ש בגלל מה שסיפרתי, כשהוא נשאר מאחור" (יצוין כי רובקה קיבל את אות המופת על קרב הידיים שניהל עם קצין סורי בתעלה).

אייזנברג בשחזור

ב"תחקיר" בתל פאחר. אייזנברג במרכז עם כובע מצחיה מספר מה עשה בכוח של סולוביץ'. לצידו משמאל (עם ידיים על המותניים) יצחק חמווי. שני מימין לאייזנברג – המח"ט יונה אפרת. להגדלה – לחצו על התמונה

הוא מסכם את הקרב: "אנשים נלחמו להגיע למלחמה הזו, ואחרי זה מקיאים ונשארים שבורים כל החיים. אני חושב לפעמים על מלחמת העולם השנייה, איך הרוסים נלחמו קרב אחרי קרב אחרי קרב, ואנחנו בסך הכל נלחמנו שלוש שעות ואיך הרגשנו אחר כך. אומרים שמלחמת יום כיפור זו המלחמה הכי קשה של ישראל? בשבילי המלחמה הכי קשה היתה תל פאחר. ואחריה איכשהו סתמתי את עצמי".

אחרי 46 שנים: שיחת הטלפון בין צבי אייזנברג ליאיר ישי

אנחנו שואלים אם הוא זוכר קצין בשם יאיר ישי. השם לא אומר לי דבר, אומר אייזנברג. ישי, אנחנו מספרים לו, היה גם הוא בכוח של סולוביץ' וגם הוא שרד. אייזנברג הופתע. תמיד היה בטוח שהוא היחיד שנותר בחיים מהכוח של סולוביץ': "הזיכרון שלי הוא שנשארתי בתוך התעלה לבד, זו התחושה הכי עמוקה שיש לי כל הזמן".

יאיר מספר שהוא היה איתך בתעלות ההן. אייזנברג: "אתה יודע מה? יהיה מעניין לשמוע, כבר יש לי דמעות בעיניים".

ישי זכר אותך כבחור בהיר שהיה איתו בבורג' בביל. "אז אני רוצה לפגוש אותו. הוא יסתום לי חורים".

בנוכחותו של אייזנברג אנחנו מצלצלים ליאיר ישי ושואלים אם הוא זוכר מה שמו של החייל שהלך איתו בכוח של סולוביץ' בתוך תל פאחר. ישי: "צבי אייזנברג אני חושב".

ואיך הוא היה נראה? ישי: "היה ג'ינג'י, בהיר כזה. אחרי כמה זמן התחלתי לעקוב ולחפש אותו".

היית רוצה לדבר איתו? "איזו שאלה".

אייזנברג מצטרף לשיחה: "יאיר?".

ישי: "כן, מי זה?".

אייזנברג: "זה צבי אייזנברג מדבר".

ישי: או-אה, קשה לי להאמין. חיפשתי אותך כל כך הרבה זמן. עשיתי עבודה במורשת קרב על תל פאחר וביקשתי מאלה שמתעסקים עם זה שימצאו אותך".

אייזנברג: "הם נפלו עלי אתמול בטלפון, הייתי רוצה מאוד לפגוש אותך".

ישי: "אתה לא יודע כמה בשמחה. יותר מכולם רציתי לפגוש בך. תגיד, אתה הלכת אחריי בבורג' בביל?".

אייזנברג: "הייתי בבורג' בביל, קיבלתי רסיסים בלחי".

ישי: "היו שלושה רב"טים שבבורג' בביל הלכו אחריי. אחר כך בתל פאחר הלך אחריי מישהו שנתן לי גם את המחסניות".

אייזנברג: "תשמע, יש לי חור שחור בכל מה שקשור לתעלות, ממש חור שחור".

ישי: "אני זוכר שאתה היית עם סולוביץ' ואיתי".

אייזנברג: "אני עליתי בזחל"ם עם סולוביץ', אבל יש לי חור שחור. זה קצת נפל עלי קשה כל הסיפור עכשיו. אני די הורדתי מסך על כל הסיפור. יש לי את ההתחלה והסוף, באמצע אין לי כלום".

ישי: "צביקה, אתם הייתם ילדים, אני הייתי מבוגר מכם".

אייזנברג: "אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל הזיכרון שלי הוא מהשבויים הסורים במדים הבהירים שלהם שכבר ישבו עם הגב לבונקר, מסתכלים עלינו בעיניים גדולות ואומרים 'יא וולאדי, יא וולאדי', בגלל שהיינו ילדים והם היו קצת מבוגרים".

ישי: "הנה אתה כן זוכר".

יאיר ישי

יאיר ישי. "אני כבר הייתי מבוגר, שקול ושקט, והם היו ילדים"

אנחנו שואלים את ישי מאיפה הוא מכיר את שמו של אייזנברג. ישי: "כמה שנים אחר כך קראתי בארכיון צה"ל ואמרתי לכם, עדות אחת היתה של צבי אייזנברג שסיפר שהוא הלך בתעלה עם סגן יאיר ישי, משפט כזה בערך. ואז היות שהלכו אחריי כמה, אבל אחד היה צמוד אליי כל הזמן, הבנתי שזה הוא".

אתה נעת בתעלה אחרי אייזנברג? ישי: "אני הייתי אחרי סולוביץ', די בהתחלה. נכנסתי לתעלה צדדית שכיום היא מכוסה. ואותו חייל שחשבתי שזה איזנברג חיכה לי בפינה. הגעתי עד לבונקר, ראיתי סורי עומד שם, יריתי בו, חזרתי, זרקתי רימון לבונקר וחזרתי איתו ואז הייתי בקצה הטור. היו דיבורים עם סולו שעברנו על תעלה עם בונקרים סורים. הלכו כמה אחריי, זה בטוח. אני הלכתי אחרי סולוביץ', אולי שניים אחריו. שכב שם סורי כאילו מת עם רובה בין הידיים. הוצאתי לו את הרובה ולא הייתי מסוגל לירות בו. אמרתי לזה שהלך אחריי תירה בו, ושמעתי שאמר לזה שהלך אחריו תירה בו. כלומר היו שניים אחריי. כלומר, ביני לבין סולו היה לפחות חייל אחד".

צבי זוכר מישהו שמקדים חייל סורי שעומד לירות עליו והורג אותו. ישי: "יכול להיות שאם הלך אחריי לא ידע מה אני רואה בעיקול – סורי שוכב. תבין, כל אחד רואה את מה שהוא רואה. אם הוא זוכר, אולי הוא זוכר מהבונקר שיריתי בסורי והוא היה מאחוריי".

כשסולו נכנס עם החבר'ה לתעלה שמאלה, אתה נשארת בחיפוי. ישי: "זה היה ביחד עם צבי. כנראה שזה היה הוא".

רגע מרגש. אייזנברג משוחח בטלפון עם יאיר ישי

רגע מרגש. אייזנברג משוחח בטלפון עם יאיר ישי

אתה יכול לפרט כדי שהוא ייזכר? ישי: "התקדמנו בתעלה והיא לא היתה עמוקה, משהו כמו עד המותניים. מתוך המוצב ראינו כל פעם ראש סורי ורובה יורה. התקדמנו לאט, לא רצנו. סולו חשב שזה צלף סורי אחד. כל פעם ממקום אחר הצלף הזה ירה. אז סולו אמר לי ולזה שהיה אחריי שנחפה. היתה שם תעלה לא עמוקה לכיוון הבית, מצד ימין של הדרך. הוא אמר שברגע שיגיע לשם הוא יחסל את הסורי הזה ויקרא לנו. יותר לא ראינו אותו חי. נשארנו במקום כשרובקה והסיירת עברו אותנו. הגיע הסמח"ט, נשארנו שנינו עם הסמח"ט ואז התקדמנו בתעלה מקבילה של עשרה מטר, שמענו את רובקה צועק 'הסמח"ט הסמח"ט'. שם אני לא זוכר שיריתי, אבל בתוך המוצב עצמו, בתעלה המחופה, היה גם הסמח"ט (משה גת) וגם הבחור הזה (אייזנברג) ושניהם הלכו אחריי. בזה אני בטוח. כשיצאנו משם פינינו אני והרב"ט הזה שני פצועים. הבאנו אלונקה ואחר כך עוד אחת, וזו היתה עבודה רבה. אני כבר הייתי מבוגר, שקול ושקט, והם היו ילדים. זה השפיע עליהם הרבה יותר קשה. בעיקר אם עבר את המסלול של בורג' בביל, זו לא היתה חוויה טובה".

כשמצאת את אלכס קרינסקי הרוג בתעלה המחופה, צביקה היה איתך? "לא באותו רגע. חזרתי וקראתי לסמח"ט, הוא בא והצטרף אליי. צבי לא היה אז. המשכנו להתקדם עוד קצת ויצאנו החוצה, ואז ראינו את מוסא הרוג. הסיירת הגיעה חצי דקה אחרינו. שמענו גניחות וראינו שני חיילים פצועים (שקרוקה וגינצבורג) ופינינו אותם. הם היו מוסתרים בצל הבונקר. את הראשון סחבנו ביד. לא היה לנו כוח והוא גם סבל. גם לא ידענו מה הולך לקרות עכשיו, אני עוד חשבתי שאנחנו צריכים להיות מוכנים להתקפת נגד של הסורים. כשהגענו עם הפצוע לזחל"ם (בשער המוצב), דוד כהן (מפקד הסיירת לשעבר שהצטרף לכוח הסיירת) נתן לנו אלונקה, חזרנו ולקחנו את הפצוע שנראה יותר קשה" (שקרוקה).

20 שנה חיפשת את צבי. "אני שמח שמצאתם אותו. כל השנים ידעתי שלחייל שהיה איתי קוראים צבי אייזנברג, שהוא היה בהיר ורב"ט. חיפשתי אותו כל הזמן. כשהיה אירוע 40 שנה לתל פאחר הגעתי לשם וביקשתי משמיל (גולן, סמ"פ א) ומיום טוב (הרס"ר) שימצאו לי אותו. באתי כמעט רק בשבילו וביקשתי שימצאו אותו. ואף אחד לא ידע לזהות אותו. כשהחלה השירה והתחיל חושך הבנתי שאין לי יותר מה לחפש והלכתי הביתה".

אז הנה מצאנו אותו. ישי: "אז תעשו עוד מצווה – אם הוא רוצה, אני מוכן לנסוע איתו לשם ולהראות לו איפה היה הכל ואת המסלול שעברנו שלב אחרי שלב. אולי שם הזיכרון יחזור אליו. אני זוכר את כל מה שקרה כאילו זה היה אתמול".

אייזנברג התשובה הישראלית לקלשניקובים

אייזנברג (בכובע מצחיה) וחברים חוגגים את הניצחון בתל פאחר בדיוק כמו החיילים הסורים לפני המלחמה בצילום שהתפרסם ב"לייף"

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מסך שחור

  1. רשומה אחר רשומה נחשף לאטו סיפור המלא של תל פחר.
    אלה גיבוריך ישראל.
    יהודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s