"בקרב הזה אל תחפש היגיון"

הורג אותו שלא עידכנו את המפקדים בשינוי המשימה, חורה לו תפקודם של הטנקים, מכעיס אותו שהסיירת שלחה את כוח סולוביץ' להילחם ונותרה מאחור, ויש לו דעה מוצקה על סיפור הטעות בניווט: "קשקוש מקושקש, אני מתחייב בראשי" * ראיון עם שמיל גולן, סמ"פ א' בקרב תל פאחר (חלק א') * ב-9.1.2020 הלך שמיל לעולמו

1968, שלושה מגיבורי תל פאחר שוב במוצב. משמאל: שמיל, יצחק חמווי ויעקב העליון (להגדלה - לחצו על הצילום)

1968, שלושה מגיבורי תל פאחר שוב במוצב. משמאל: שמיל, יצחק חמווי ויעקב העליון (להגדלה – לחצו על הצילום)

מאת דני ביזר ושלמה מן

לפני חצי שנה פרש שמיל לגימלאות ממשרד הביטחון. החלו לארגן לו מסיבת פרישה כנהוג במחוזותינו. אלא ששמיל הטיל וטו. "אמרתי להם שאני לא רוצה עוד מסיבה עם עוגיות, ואז חברים הזמינו אוטובוס ועשו לי סיור מלא בנתיב הקרבות שלי: תל פאחר, יק"ל, הגדר הטובה, חטיבה 769. שירתתי 15 שנה בצפון מתקופתי כמ"מ במארבים במטעים של מטולה".

ולמי אתה מרגיש קירבה יותר גדולה: למטעים של מטולה או למטעים של תל פאחר? "אני מרגיש קירבה גדולה רק לחברים הקרובים ולמשפחה שלי, כל השאר זה שטויות".

שמואל גולן (גולדברג), שמיל בשבילכם, סיים את שירותו הצבאי כתא"ל ולאחר מכן שימש כ-15 שנה בתפקידי פיקוד וניהול במשק לשעת חירום. במלחמת ששת ימים היה סמ"פ א' בגדוד 12 תחת המ"פ אהרון ורדי. מקרב תל פאחר ייזכר כמי שסייע לייצב את הכאוס ששרר למרגלות התל ואחר כך להוביל שלושה זחל"מים אל המוצב הדרומי ולתפוס אחיזה באחת הנקודות החולשות על השטח. על אף פציעתו המשיך להילחם עד לסיום הקרב.

נפגשנו עם שמיל שלוש פעמים, שבהן סיפר לנו על קורות הגדוד בששת הימים ועל קרב תל פאחר. את הראיון איתו חילקנו לשניים: בחלק הראשון הוא מדבר על הקרב כפי שזכור לו. בחלק השני יספר על ההכנות לפני הקרב, על התחקירים שלאחריו ואת הלקחים שניתן לדעתו להפיק.

שמיל כיום וכמ"פ מתקופת מלחמת ההתשה. "המשכנו לנוע על דרך ההטיה, אני וכל מי שהיה בסביבה לא הבנו לאן נוסעים"

שמיל 2014 וכמ"פ מתקופת מלחמת ההתשה. "המשכנו לנוע על דרך ההטיה, אני וכל מי שהיה בסביבה לא הבנו לאן נוסעים"

יום שישי, 9 ביוני 1967.

שמיל: "את הפקודה לתקוף אנחנו מקבלים בסביבות חמש וחצי בבוקר. קראו לנו בהול ושאלו תוך כמה זמן אנחנו מוכנים ליציאה. אמרנו הכלים מזוודים, שהחיילים ישתו משהו חם ויאכלו סנדביץ' עם ריבה ונהיה מוכנים תוך זמן קצר מאוד. וכך היה. לא קיבלנו תדריך מסודר ויצאנו. כשעברנו את קרית שמונה כל העיר היתה בחוץ. כנראה שחלק מהטנקים של חטיבה 8 עברו לפנינו. היתה תחושה של יום העצמאות. כולם עמדו בצידי הכבישים וזרקו לזחל"מים אוכל, סוכריות, כל מה שהיה להם. הגענו לחורשת טל, קיבלנו הוראה להמתין למעבר גבול ובינתיים יצא לנו לראות את העלייה של חטיבה 8".

ביציאה מהחורשה מה היה הרכב הגדוד? "ברגע שהגדוד הצטוות ללחימה היו מספר פקודות מאוד משמעותיות, שהקטינו באופן בסיסי את הסד"כ. היתה פקודה שהפלוגה הטירונית של נובלמן לא מצטרפת ללחימה, כך שהגדוד ירד מארבע פלוגות לשלוש. נשארו שלוש פלוגות – א', ב', ג', שהיו מוקטנות. בפלוגות המבצעיות היו כ-70 לוחמים בכל פלוגה. המסייעת פורקה, מחלקת המרגמות הצטוותה עם שאר המרגמות מהחטיבה והלכה לדפנה, מחלקת התול"ר קיבלה פקודה שהם לא יחברו עם הג'יפים הפתוחים לגדוד, זאת אומרת לא היתה מחלקת תול"ר בכלל. אנשי המק"כ, ה-0.5, פוזרו כמפעילי נשק על הזחל"מים, והמחלקה היחידה של המסייעת, זו של עזרא (זכריה) שהיתה סיוע וחבלה, לחמו כמחלקה אורגנית. אני מעריך שללחימה נכנסו כ-200 איש. היה חפ"ק גדודי שכלל את המג"ד, קש"א, קמב"צ, קצין קשר. לסמג"ד אני חושב לא היה זחל"ם, הוא היה עם אחת הפלוגות. לגדוד לא היו מספיק זחל"מים, הוא קיבל 19 בלבד. זה כל הסד"כ של הגדוד. זחל"מים התקבלו רק חמישה ימים לפני הקרב. לא היו לנו זחל"מים אורגניים. חלקם בכלל לא היו מוכנים ללחימה, חלק היו בצבע אמריקני שהגיעו מהימ"חים, עודפים של הצבא האמריקני בלי שצבעו אותם, לחלק לא היו דלתות מאחור, שהמשמעות היא שאם הזחל"ם נפגע לא היה לך אפילו דלת לברוח, צריך לקפוץ מעל הדופן, וגם לא היו כננות למקלעים. כל מה שהצלחנו לאלתר זה מה שהיה לנו. כולם היו זחל"מי בנזין וכל המיכלים היו בפנים, ואז אם כל זחל"ם נפגע יש לזה משמעות אדירה לגבי כמות נפגעים, כי פגיעה במיכל או בסמוך לו גרמה ל-400 ליטר בנזין להישרף בתוך הזחל"ם, כל מי שבסביבה היה נהרג מיד".

כמו שקרה בזחל"ם של דרימר. "היו הרבה כאלה, דרימר זה סיפור שנתפס".

מה היה סדר התנועה? "המחלקה של הטנקים מובילה, אחריהם החפ"ק הגדודי, אחריו שישה טנקים ואחריהם פלוגה א', פלוגה ג' ובסוף פלוגה ב'. במעבר הגבול ראינו את הזחל"מים הפגועים של חטיבה 8, זה היה הלם טוטאלי בשביל כולנו. לנו היה ניסיון מבצעי לא קטן, אבל פעם ראשונה שאתה רואה מלחמה. בתנועה לא חטפנו אש חזקה. מה שפגע בעיקר בכלים בשלב הזה היה משחית טנקים שעמד בתל עזזיאת, טנק קבוע בלי מנוע עם תובה מסתובבת, ומי שפגע זה טנק של של פלוגה ז' בפיקודו של צבי מעין חרוד, שפרס זחל בגבעת האם, זיהה את המטרה והשמיד אותה".

בוא נעשה ספירה של הזחל"מים. "בפלוגה א' היו 7 זחל"מים, בפלוגה ג' 6, בפלוגה ב' 4, וחוץ מזה המג"ד עם זחל"ם אחד ולזה יכול להיות שהצטרף הקש"א, משה הראל, עם עוד זחל"ם אחד, אני לא מתחייב, וכן זחל"ם אחד של התאג"ד".

מה באשר לפלוגת טנקים המוקטנת. "הם נעו לפנינו, אבל היו איתנו שלושה ארבעה ימים בנבי יושע. נדמה לי שהם היו תשעה טנקים".

נדמה לי שגם היתה מחלקת הנדסה. "היו אנשי הנדסה מפוזרים על הזחל"מים מתוך מחלקת הנדסה מילואים, שהיו אמורים להפעיל את הבונגלורים. אני זוכר את הקטע הזה שרצתי בין הזחל"מים והורדתי חיילים. שם היה לי קטע עם שירזי, שאמר אם אני לא יוצא לקרב שהזחל"ם ידרוס אותי, אני לא יורד. הפקודה להוריד אנשים נבעה מזה שעל הזחל"מים היו גופים שבכלל לא היו שייכים לגדוד, כמו אנשי הנדסה, או כל מיני קצינים שהצטרפו, כמו קרינסקי, או יאיר ישי מבית שערים, או ההוא שקיבל את פרס פוליצר לכתבה מתל פאחר כביכול" (דן שילון).

עם הכוחות האלה, בגדול, יוצאים לתוכנית מסוימת. מה היתה התוכנית? "החלק של גולני בתוכנית מקבת היה הבקעה מגבעת האם לרמת הבניאס. גדוד 12 מוביל, גדוד 51 בעקבותיו, גדוד 13 מאחור כעתודה, כל יחידות הסיוע פזורות איפה שצריך, חוצים את גבעת האם בעקבות חטיבה 8 שנעה לכיוון זעורה/עין פית ועולים על תוואי ההטיה. התוכנית הגדודית כמעט שלא מופיעה בשום מקום. היא דיברה על לבוא מדרום לצפון על דרך הנפט, פלוגה א' נכנסת לסככה, פלוגה ג' נכנסת בשער העיקרי ופלוגה ב' בעתודה. ההערכה היתה שהקרב העיקרי יהיה דווקא של פלוגה ג', כי המוצב הצפון מערבי גדול יותר. ולכן אמרו שפלוגה ב' תהיה בעתודה ותיכנס לאן שצריך. זו היתה הפקודה הגדודית. לצערי, אני לא מוצא את זה באף מרשם. זה גם מסביר את החתירה שלי להגיע לסככה. כשאני באתי מהכיוון ההפוך, מצפון לדרום, ראיתי את הסככה שהיתה היעד שלי. ראיתי את השער (הצפוני), רק שזה לא היה המשימה של הפלוגה".

היתה איזה התניה בין התנועה של חטיבה 8 לתפיסת זעורה לבין גולני? "לא, לא היה שום תנאי כזה".

ידעתם מה הם הולכים לעשות? "ראינו אותם פשוט נוסעים מחורשת טל, אני לא ידעתי לאן הם נוסעים".

אתם עומדים בבוקר בחורשת טל, מחכים שחטיבה 8 תעבור את גבעת האם. "מחכים לאישור לחציית גבול, זו היתה ההוראה. חיכינו שם עד 13:15, התחלנו לנוע, לקח לנו להגיע לגבעת האם חצי שעה ואז קיבלנו אישור ב-13:45 לעבור את הגבול. סדר התנועה הגדודי היה כזה: מחלקת טנקים מובילה, אחריה חפ"ק המג"ד, לאחר מכן נדמה לי שישה טנקים, אחריהם פלוגה א', פלוגה ג', פלוגה ב'. נקודה שחשוב לציין אותה, שלמה סגל (מ"פ ב') ז"ל ישב על הטנק המוביל של עזרא ברוש, כי הוא ניווט והוביל. כל הוויכוח על טעות בניווט הוא קשקוש מקושקש, אני מתחייב בראשי. שלמה סגל הגיע לגדוד מהסיירת, שלמה סגל היה נווט בחסד עליון, שלמה סגל לא יכול לטעות, אני שם פה את ראשי על זה. לא היתה טעות ניווט".

"היו לנו 19 זחל"מים בלבד, חלק מהם לא צבועים ולא מוכנים למלחמה" (צילום מתוך שחזור כיבוש הרמה הסורית)

"היו לנו 19 זחל"מים בלבד, חלק מהם לא צבועים ולא מוכנים למלחמה" (צילום מתוך שחזור כיבוש הרמה הסורית)

איפה אתה בכוח? "בסוף פלוגה א'. זה הסדר שנעים, מ"פ מוביל, סמ"פ סוגר. אם יש בעיות, הסמ"פ רץ ומתחיל לסגור קצוות, וזה מה שבאמת קרה כי הפלוגה נפגעה בשדרה האמצעית. הייתי בזחל"ם עם גדי שרלין" (מ"מ 3).

נחזור לגבעת האם, יש הפגזה שם. "כבר בשלב התנועה חוטפים גם הפגזה וגם ירי של טנק, על דרך ההטיה. עברנו מגבעת האם במקום שהזחל של חטיבה 8 נפגע. זה היה הלם טוטאלי. פעם ראשונה שרואים לוחמים מפוזרים ואיברים מרוטשים. הייתי המום לחלוטין, זה מכניס אותך לאווירה שאתה לא רגיל לזה. ברגע שעברת את הזחל הזה עבר לך סיבוב בראש וכל מערכת הבקרה החליפה מודל, מעכשיו היתה הרבה יותר דריכות".

מערכת הקשר פעלה? "בשלב הזה היה קשר".

אחרי גבעת האם אתם נעים בדרך ההטיה ומה קורה? "בשלב ראשון היה ירי מרגמות, אני מעריך שזה היה מכיוון תל פאחר כי מעל תל פאחר היתה עמדת מרגמות 82 מ"מ (ידוע מעדות אחרת שמקור הירי זוהה ממחנה הבניאס ע"י סייר אוויר, ושותק). החל טפטוף, אש שטוחת מסלול כשפנינו לכיוון צפון. זה היה דליל. עד ההגעה לאותו מקום מפורסם שבו היה צריך לעזוב את דרך ההטיה ולהתחיל בטיפוס לדרך הנפט, לא היה משהו משמעותי".

ואז הטור נעצר. "כן, אבל בשלב הזה עוד אין פגיעות".

ראית מה קורה מאחוריך? "כולם עומדים. לא היו פגיעות, אחרת הייתי רואה. לא היה כלום לא קדימה ולא אחורה. אנחנו עומדים ומחכים, אני לא יודע מה היה קדימה. נעצרו בעין א-דייסה כי שם היו צריכים לעלות, ובינתיים כל השדרה עומדת. אני מעריך שזה היה לפחות 20 דקות".

יכול להיות שטנקים עלו לעמדות אש בעין א-דייסה וירו? "לא יכול להיות דבר כזה, הייתי רואה אותם עולים".

מה חשבת כשהכוח החל לנוע קדימה אחרי ההמתנה בעין א-דייסה? "הבנתי שאני לא במשימה. שאני סוטה מהתכנון, כל אחד הבין, רק שאף אחד לא נתן תדריך ראשוני, לא תדריך בקשר, לא בכינוס מפקדים לא בשינוי משימה. הנושא של התקיפה כפי שהיא בוצעה מעולם לא הועלתה כאפשרות. זאת אומרת שאפילו אם הייתי חולם על משהו, הייתי אומר שאני לא יודע מה הוא הולך לעשות כי זה לא עלה כאפשרות. מעין א-דייסה יצאו עם החלטה (של המג"ד) שאני לא יכול להסביר אותה, להמשיך לנוע על הציר כשסדר התנועה נשמר למרות שלא קיבלנו שום פקודה על שינוי משימה. שום תדריך על שינוי, שום תדריך על החלטה. המשכנו לנוע, אני וכל מי שהיה בסביבה לא הבנו לאן נוסעים".

מה אתה חושב על זה? "נשים את הדברים על השולחן: לא היה קשר, לא דיברו אחד עם השני. דבר שמוציא אותי מאיזון עד עכשיו: הגעת לעין א-דייסה, שינית משימה, לא מודיעים למפקדים שיש שינוי במשימה?".

השאלה אם המג"ד היה יכול להודיע? "אז שישלח רץ, שיעשה כינוס מפקדים אליו. אם אתה רוצה אתה יכול. היתה שליטה לקויה לאורך כל הדרך. ההחלטה על המשך התנועה על דרך ההטיה הוא שינוי משימה, וזה לא שינוי משימה שולית, זה שינוי קרדינלי. הרי כל מ"מ ידע איפה נקודת העלייה".

מתי מתחילים כלים להיפגע? "רק אחרי שמתחילים שוב לנוע. מתקדמים. איפה מקבלים את האש הראשונה באופן מאסיבי? אם תראה את התצ"א שהתוואי עובר בשדה מוקשים ויורד מעט למטה.

(שדה המוקשים נמצא 400 מטר צפונית לעין-אדייסה. הזחל"ם של דרימר נפגע מפגז טנק, דרומית לעין א-דייסה, 800 מטר לפני שדה המוקשים, והזחל"ם של דני ביזר נפגע מפגז טנק כ-300 מטר לפני שדה המוקשים המסומן בפוטוסטט (ראו צילום), שתי הפגיעות מכיוון מערב)

הפוטוסטט

"אני חושב שהתכנון (של האויב) היה שזה שטח הריגה. יש הסבר נוסף: אולי הסורים היו בבונקרים כשחיל האוויר תקף ואז כשנהייה שקט הם לאט לאט יצאו החוצה, רצו לעמדות ואז ראו את הכלים שלנו. וברגע שנכנסנו למעבר הצר הזה התחלנו לחטוף את עיקר האש. שם היו עיקר הנפגעים שלנו. בפלוגה א' נוצר מצב שהזחל"מים הקדמיים והאחוריים לא נפגעו, אלא רק אלה שעמדו במרכז".

אתה עומד בסוף פלוגה א', מה אתה רואה מאחוריך? "אותו דבר, כל הזחל"מים החלו להיפגע. אני מעריך שבשלב הזה פלוס מינוס 60 אחוז נפגעו".

מירי שטוח? "הם נפגעים מהכל. גם ירי ישיר וגם ארטילרי. ראיתי בוודאות ארבעה זחל"מים בוערים, שניים מלפניי ושניים מאחוריי. באותו שטח השמדה היו כל הזמן נפילות. אלה שעמדו מאחוריי נפגעו יותר מהטנק בתל עזזיאת".

מי היו לפניך שנפגעו? "אחד היה הזחל של משה דרימר והוברמן".

ומה עשית? "רצתי לנסות לעזור כמה שאפשר. לנסות להוציא את האנשים מהזחל"מים הבוערים. הרבה אנשים רצו לעזור".

מה היה בזחל"ם של דרימר? "כשאני הגעתי דרימר היה עם הראש שמוט על הדלת, כנראה שלא היה חי. הוא ניסה לצאת ולא הצליח לפתוח את הדלת. כנראה שהדלת לא נפתחה. המקלע היה במצב שישב בתוך התפוח, הדלת פשוט לא נפתחה. הוברמן בער כמו לפיד והתחיל לרוץ. צעקתי לו לעצור ושום דבר לא עזר. רדפתי אחריו כמה מטר, שמתי לו רגל והוא נפל וכיבינו אותו. לא סיפור גבורה כזה גדול".

ביזר: אתה עברת אותי והגעת למערב הטרשית. אני הלכתי ועליתי מפה למעלה ועד שהגעתי לכאן לא ראיתי אפילו כלי אחד. "אני לא יכול להתחייב לך אם פה או פה, אבל כאן בוודאות היו כלים שנפגעו… כשאני הגעתי ורדי כבר לא היה".

והזחל"מים שלו לא היו שם? "יכול להיות שלקחנו את הזחל"מים של ורדי. סייענו לפצועים והתחלנו לארגן חיילים ששכבו על הקרקע ולהעלות איתם על זחל"מים. כל זחל"ם שהיה כשיר לקחנו. צעקנו לחיילים תעלו עליהם ונסענו הלאה".

מעין א-דייסה אתה נוסע ואחריך עוד כמה זחל"מים, ואתם נוסעים ונעצרים מאחורי הטרשית, מדוע? "אנחנו פשוט מגיעים לשטח הריגה. כשאני מגיע לפה, כל הכלים שהיו באיזור הזה היו פגועים. זה היה נורא מה שהלך שם, מנסים לעשות מה שרק אפשר לסייע".

ביזר: כשאתה עקפת אותי, זה בערך בשעה 15:15, בינתיים אני מצאתי את המג"ד בוואדיון, ולדעתי עברת ולא ראית אותו והמשכת הלאה. גם מצפון לטרשית היתה מהומה לא נורמלית. "פה היתה מהומת אלוהים. הכלים נפגעו וכל הפצועים שכבו פה. סביר מאוד שפה הרופא התמקם" (מצביע על מערב הגבעה הטרשית).

ביזר: למה אתה חושב שמוסא נע מהזחל"ם שלו שנפגע ופגש אותי בוואדיון שבין התילים? "אין לזה הסבר מבצעי, אין בזה היגיון. השיקולים של מוסא הם כיום כולם בדיעבד. אף אחד לא יודע באמת מה עבר עליו. כשאני בודק היום אחורה, אני לא בטוח שהיתה שליטה על הגדוד לאורך כל הדרך. הדבר שמנקר לי במוח, אתה מגיע לצומת החלטה בעין א-דייסה, אתה משנה את כל התוכנית ואף אחד לא מקבל הנחיות, אף אחד לא מקבל הסבר. אז מה אתה מחפש היגיון למה הוא עמד שם או פה?".

יכול להיות שוורדי קיבל הנחיות ואתה לא ידעת? "לא נראה לי. אני עם ורדי הייתי כל כך הרבה שנים ודיברנו על זה עשרות פעמים, וזה אף פעם לא עלה כאפשרות בכלל".

צפונית לטרשית היה המג"ד עם הטנקים של ברוש, איפה ראית את הזנב של הטנקים? "לדעתי עקפתי את הטנקים, הטנקים עמדו בשולי הדרך (הכוונה למחלקת הטנקים השנייה), הם עמדו בצד צמודים לצלע ההר (הטרשית) ולא עשו כלום. בא לי לחנוק אותם. אני מזהה פגיעות בטנקים (של ברוש). בשלב הזה הטנקיסטים לא חולצו עדיין. מי שמחלץ אותם זה לוחמים של הגדוד, לא הטנקיסטים. והטנקים ממערב לטרשית לא מתקדמים איתנו, הם נעמדים בצד הדרך. עכשיו הם לא יכולים לספר לי סיפורים שהם לא יכולים לנוע במקום שזחל"מים נוסעים".

מה קורה הלאה? "הורדנו פצועים מהכלים ושמנו תחת מחסות שלא ייפגעו, אפילו לא טיפלנו בהם. לא היתה לנו שום אפשרות לתת להם עזרה ראשונה, לא היה לנו את הציוד המתאים. ואז מגיעה פלוגה ג', לא זוכר שראיתי את המ"פ תשבי. כל הסיפור לא היה יותר מחצי שעה. ואז הגיעו אליי שוורצי, סמ"פ ג', ויוסי פרידמן. עברנו בזחל"מים, ראינו שלושה מהם במצב של נסיעה. אמרתי לשוורצי שצריך לארגן כמה שיותר לוחמים ולצאת מפה. היה ברור לנו שצריכים להמשיך הלאה להילחם אחרת ישחטו אותנו. ואנחנו כל הזמן תחת אש. ואז ראינו את הסמג"ד (זוהר נוי) עם כדור בצוואר. הוא אמר לנו: 'תביאו את זה שירה בי, אני גומר אותו', ואיבד את ההכרה. בקיצור, אנחנו מתארגנים שם עם שלושה זחל"מים וכל מי שהיה כשיר העלינו אותו".

היה לך קשר עם ורדי? "ברגע שנכנסנו לשטח ההריגה אין לנו קשר עם אף אחד. התמונה בשטח היתה נוראית, זחל"מים פגועים והמון פצועים והרוגים. אני עובר ומנסה לחלץ אנשים מהזחל"מים הבוערים ודואג לשים אותם תחת מחסה. ברגע שאנחנו גומרים את זה, מנסים לארגן את המשך התנועה לכיוון היעד. אני, שוורצי, יוסי פרידמן שהיה פצוע ביד, וגדי שרלין. אנחנו אוספים ערב רב של לוחמים מכל הפלוגות, העלינו על הזחל"מים את כל מי שכשיר ללחימה".

כשהגעת ומצאת את יוסי פרידמן, שהוא למעשה המפקד בשטח, והוא זה שאומר לסולוביץ' לך לבורג' בביל. "כשאני הגעתי סולוביץ' כבר היה בדרך לבורג' בביל".

גם זה היה שינוי משימה, הרי זה היה מתוכנן לאחר כיבוש תל פאחר. "ברגע שהמשימה המקורית ברורה לך, ולא חשוב לאן אתה מגיע ומה השתבש, אתה יודע לאן אתה צריך ללכת. אני ידעתי שאני צריך להגיע ליעד הדרומי והכרתי אותו והגעתי לשם. גם סולוביץ' (בורג' בביל) זו היתה משימה מתוכננת שלו והוא הגיע לשם. מה זה משנה מתי הוא מגיע, הוא המשיך למשימה שלו".

יאיר ישי שהצטרף לפלוגה ב' טוען שכשהם חזרו מבורג' בביל הם מצאו אתכם בצומת  ואתם לקחתם להם את ארבעת הזחל"מים שלהם. "לא היה ולא נברא. כשהם היו בבורג' בביל אני כבר התחלתי לנוע. זה נראה לך הגיוני שאני מארגן כוח ואוסף חיילים מכל הפלוגות, יוציא לוחמים שכבר נמצאים בזחל"מים?".

חזרו ארבעה זחל"מים מבורג' בביל? "לא חזרו ארבעה, חזרו שניים".

כל האנשים שנסעו איתך הם כל החיילים שהיו בשטח? "לא, נשארו עוד הרבה מאוד שלא היו להם זחל"מים".

היו עוד כלים כשירים בשטח? "יכול להיות, אני חושב שכן, לא מתחייב על זה".

כמפקד בכיר שהיה שם, למה לא חיכיתם או אספתם כוח יותר משמעותי? "אספנו את מה שהיה. חלק מהאנשים אתה לא יודע איפה הם בכלל, חלק שכבו מתחת לסלעים, התחבאו, היית צריך להביא באגר בשביל להרים אותם".

מה חשבת כשראית חיילים שוכבים ולא מצטרפים ללחימה? "תחת אש אין לך הרגשות ולא שום דבר, אתה פועל על אוטומט. היה ברור שצריך לצאת מהאיזור הזה כמה שיותר מהר כי ירו עלינו כמו משוגעים. היה ברור שצריך ללכת לתקוף את היעד. אספנו את כל מי שרק יכולנו ומי שהיה מוכן לקום ולרוץ אלינו, וברגע שמילאנו זחל"מים נסענו. אם היינו מחפשים עוד שלושה לוחמים אולי היינו נהרגים מההפגזות. הרי למה אני כל כך כועס על פלוגת הטנקים? למה הם לא יכלו לנסוע עם הטנקים במקום שאני יכולתי לנסוע עם זחל"ם? למה לא יכלו להוביל אותי בתוואי שאני נסעתי? אם הייתי מגיע עם טנק למעלה או שני טנקים, כל הקרב היה נראה אחרת לגמרי".

שמיל: "הטנקים עמדו אחד אחרי השני כמו במסדר יום העצמאות, הם הפסיקו לתפקד, אני כל כך כועס עליהם"

שמיל: "הטנקים עמדו אחד אחרי השני כמו במסדר יום העצמאות, הם הפסיקו לתפקד, אני כל כך כועס עליהם"

למה לא לקחת איתך טנק? "ממי יכולתי לקחת טנק? אני עברתי אותם, אני בכלל ידעתי מה קורה? גם אם הייתי יורה להם בראש הם לא היו מצטרפים מהפחד. למה המ"פ הזה שלהם עם החבית גריז סיפר בובע מייסעס למה הם לא יכלו (לנסוע) איפה שאנחנו נסענו בזחל"מים? בכל הקרב הזה פגז אחד שלנו לא שמעתי".

הם הסבירו שלא יכלו לירות כי היו קרובים מדי לתל ולא יכלו להגביה את התותח. "אבל לנסוע הם יכלו? למה הם לא נסעו איפה שאני נסעתי עם הזחל"מים שלי? אם היו נכנסים למקום שאני הגעתי לא עם שלושה זחל"מים, אלא עם שלושה טנקים, כל הקרב היה נראה אחרת לגמרי. זה אפילו לא מתקבל כטיעון לא אינטליגנטי. לארבעה שהיו בחוד אין לי טענה, לא לעזרא ברוש ולא ליעקב העליון. הם נלחמו ונפגעו. אבל איפה יתר הטנקים שלא היו קרובים לתל? אין לך אומץ להיכנס? אל תיסע קדימה, אבל לפחות תצודד תותח ותירה, תעזור לפצועים שלך. אני כועס עליהם שבעתיים על זה שאפילו באתר ההנצחה בתל פאחר הלוחמים שנהרגו להם לא מופיעים על הלוח. אפילו לזה הם לא דאגו".

ניסית לדבר איתם שם? "לא, אני עברתי אותם, הם לא נכנסו לשטח ההריגה בכלל (מצפון לטרשית), הם נשארו מאחור ולא ניסו לחבור אלינו. אם היו חוברים אלינו ומובילים אותנו כל הקרב הזה היה נראה אחרת. אם היינו מופיעים על התל עם שני טנקים מקדימה, יכול להיות שהכל היה נראה אחרת לחלוטין. הם אפילו לא ניסו לחלץ את הפצועים שלהם משלושת הטנקים המובילים. מרגע שמחלקת החוד שלהם נפגעה הם הפסיקו לתפקד, כאילו שהם לא במשחק. אני לא יודע להסביר אם זה פחד של המ"פ, כי מה שראיתי מהם זה לא השריון הישראלי שאני מכיר. אני מכיר חבר'ה שיוזמים, חבר'ה שדוחפים, חבר'ה שרצים קדימה לחתור למגע. ופה אצלנו הם לא ניסו לעשות שום דבר. מראייה בשדה הקרב אני יכול לומר שמחלקת החוד של עזרא (ברוש) עשתה את עבודתה נאמנה, היא היחידה שלחמה. אבל מרגע שנפגעה כל הפלוגה שלהם שותקה לגמרי. הם עמדו עם תותחים אחד אחרי השני כמו ביום העצמאות. איפה שאני נסעתי עם זחל"מים פתוחים לגמרי הם יכלו לנסוע בלי בעיות בכלל. אז למעט מחלקת החוד, מרגע שהם נפגעו והיו להם הרוגים ופצועים לא היתה יותר פלוגת טנקים. הם עמדו בצד ואנחנו חלפנו עליהם והם אפילו לא הסתכלו עלינו. עד היום אני כל כך כועס על הטנקים. כשפינו אותנו (בערב) הם היו באותו מקום שהשארנו אותם, הם ישבו לצידי הטנקים ואכלו ארוחת ערב. אפילו לא ניסו להתקדם ולעשות משהו".

כשהיית במצב שאתה צריך להחליט מה אתה עושה בגיא ההריגה, שקלת עוד אפשרויות? "לא שקלתי כלום, אני פלאח. ידעתי שצריך להוציא את הפצועים מהזחל"מים ולזרוק אותם תחת מחסות, ולאסוף כמה שיותר חיילים ולרוץ ליעד".

וכשאתם נוסעים לכיוון התל יש עליכם אש? "כל הזמן, כולל אש נק"ל. יש תעלה רצינית מאוד רדודה מכיוון מזרח למערב, והיו שם רובאים שלהם. שמעת את כדורי הקלצ'ניקובים דופקים על הזחל"ם כמו שמישהו זורק עליך אבנים".

ואיך עברתם את האיזור מערבית לתל הצפוני, הרי היו שם נ"ט ותול"רים? "כשאנחנו עברנו פה אני מעריך שהיתה שם אחיזה ראשונה של הכוח שעלה של קרינסקי. השעה היתה בסביבות ארבע".

ואז הגעתם לתל הדרומי? "לסככה, פה היתה כבר מעט מאוד אש".

אתם מגיעים כשעל הזחל"ם שלך פצוע רק גדי שרלין? "לא, היו עוד כמה. הנחיה ראשונה שאני צועק לזרוק את הפצועים מהזחל"ם לתעלה כדי שיהיו במחסה, מוציאים פצועים והרוגים מתוך הזחל"מים במהירות. ברגע שהורדנו את האנשים מהזחל"ם הראשון הוא חוטף פגיעה של (תול"ר) B-11. נכנסנו לתעלות, התחלנו לרוץ, לא היה לנו קשר עם אף אחד והניסיון חבירה עם הכוחות היה בזה שרצנו וצעקנו 'גדוד 12' או 'גולני', כדי שמי שמשלנו יענה לנו".

מה אתה זוכר? "אנחנו מתחילים לאט לאט להתקדם, כשאנחנו נתקלים בסורים בתעלה הראשונה. אחרי 40 או 50 מטר אני נתקל בחייל סורי, הוא מצליח להכניס לי כדור בכתף מטווח של שלושה-ארבעה מטר ואני במקביל יורה בו בעוזי והורג אותו. חבשו לי את זה, לא יודע איך הצלחתי להחזיק מעמד בלי שום בעיה, ואנחנו מתקדמים. למעשה אחרי שעתיים של התקדמות מתחילים לחבור לגבעה פה. שם שוכבים שמוליק מוראד ויענקל'ה גרשפלד ויש שם שלושה הרוגים, דב רוזנבלום אחד מהם בוודאות. הגענו עד לתותח נ"ט ואז נהיה שקט מוחלט. אבל פה מתרחש סיפור יותר גדול. הסיירת עדיין מול השער הצפוני. ואז אני רואה כוח שמגיע, בדיעבד מתברר שזה סולוביץ', חובר איתם ואז הכוח הזה של סולו נכנס לבד עם שמונה או תשעה לוחמים. רצים על השביל שהוא שביל הטיולים כיום. רואים אותם עד התחלת האקליפטוסים, ושם יש כיסוי ראש ואני רואה שהם שוברים שמאלה, וסולוביץ' קופץ לתעלה עם הלוחמים שלו. בדיעבד התברר שמתחת לחיפוי ראש שכב מקלען סורי וכל מי שקפץ הוא פשוט ירה לו בגב. החבר'ה של סולוביץ' נשארו כולם בערימה. רק אחרי כרבע שעה אני רואה את הסיירת נכנסת.

"חלק מהלוחמים שכבו מתחת לסלעים, התחבאו, היית צריך להביא באגר בשביל להרים אותם"

"חלק מהלוחמים שכבו מתחת לסלעים, התחבאו, היית צריך להביא באגר בשביל להרים אותם"

"אנחנו רצים ומטהרים וצועקים 'גולני'. יורדים לכיוון הגבעה  המסולעת (גדר האבנים) ששם שוכבים דב רוזנבלום, יענקל'ה גרשפלד ואולי גם שמוליק מוראד, אני לא בטוח. יענקל'ה הוא היחיד שלא היה שם פצוע. הוא אמר לי – 'נשארו לי כמה מחסניות ואני שומר על החבר'ה'. אנחנו ממשיכים לרדת. זה פרק זמן של חצי שעה עד שלושת רבעי שעה. בסביבות שש אנחנו מתחילים להבין שכמות האש הולכת ויורדת. אני מגיע למערב הסככה, אני פצוע וחבוש וממשיך להילחם ביד אחת. ואז שוורצי, שהיה בחור מדהים ואמיץ, והיה לו חוש הומור בלתי רגיל, אני צועק לו: 'שוורצי תוריד את הראש, הם יורים כמו משוגעים', הוא אמר לי "אל תדאג, אותי יהרוג רק טנק, ואין להם טנקים כאן'. תוך כדי שאנו ממשיכים בתעלה אנחנו מבחינים בגלדיאטור שיורד מדרך הנפט מדרום לצפון, אני הסתכלתי על שוורצי, שוורצי הסתכל עליי, לא הבנו מה גלדיאטור עושה כאן. הגלדיאטור יורד במהירות מטורפת, מגיע לשער הצפוני, קופצים ממנו חיילים, רצים לכיוון שטחי הצבר, ואחרי דקה או שתיים מזהים דמות של קצין לבוש בגדי א', את זה אני זוכר בוודאות, עם קסקט, כובע בד. רואים תמונה שנראתה לא קשורה לכלום. פתאום מתרומם קצין עם מדי א' בלי חגור, שממש לא מתאים למקום הזה, נעמד עם משקפת כאילו הוא מונטוגומרי ותוך כמה דקות הוא חוטף כדור ונופל. בוודאות של מאה אחוז שקיבל כדור. בדיעבד התברר לי שזה גולדה" (צבי פז, סגן מפקד הבא"ח).

אתה רואה תנועה בתל הצפוני? "כן, אני רואה (בחלק המערבי של המוצב הצפוני) תנועה של אנשים שלנו".

אורי גרונר מפלוגה ב' אומר שהגיע למוצב הדרומי אחריך. סולוביץ' נכנס לתל הצפוני והוא לא נכנס איתו? "בקרב הזה אל תחפש היגיון. לא תוכל לעולם להרכיב את הפאזל הזה, יש פה מיליון מרכיבים".

האם ייתכן שגרונר לא היה צמוד לסולוביץ' ולכן המשיך לדרומי ונכנס אחריכם? "יכול להיות".

(האפשרות שגרונר לא היה צמוד לסולוביץ' פותחת אפשרות נוספת שבה גרונר נע עם הכוח של שמיל, וסולוביץ' התעכב למרגלות התל כדי לארגן לעצמו מחדש זחל"ם ואנשים ורק אז עלה לכניסה המזרחית)

ידעת שוורדי נמצא בדרומי? "אני לא יודע איפה ורדי בשלב הזה. אנחנו למעשה נלחמים במצב שאין לי קשר עם אף אחד בגדוד ולא יודע איפה אף אחד מהכוחות נמצא".

לא זיהית בשלב כלשהו שהסמח"ט הגיע? "אני רואה את הכוח יורד על דרך הנפט, כל מיני ליצנים. אני מזהה פה בוודאות את הגלדיאטור של גולדה (צבי פז), הוא נעמד בכניסה עם משקפת. אני ושוורצי מסתכלים אחד על השני – מה, הוא משוגע? ודקה אחרי זה הוא פתאום נעלם. אחר כך הגיע הכוח של הסמח"ט. זה מה שאני רואה. הראשונים שהגיעו זו הסיירת, שמתמקמים בחורשת הצברים מצד מזרח לתוואי מול השער הצפוני, רואים את סולוביץ' מגיע ואז תוך פרק זמן קצר נכנס עם הכוח שלו לתל ורק אחרי 20 דקות רואים תנועה מכאן והם (הסיירת) נכנסים פנימה".

1973, שמיל מקבל משר הביטחון משה דיין את עיטור המופת על חלקו בקרב תל פאחר

1973, שמיל מקבל משר הביטחון משה דיין את עיטור המופת על חלקו בקרב תל פאחר

לפני שנכנסו לתעלה ראית שהסיירת שלחו אנשים לחיפוי? "תחסוך ממני להגיד מלים לא יפות. רק אחרי עשרים דקות אני רואה מישהו בסיירת זז. הם נכנסים על השביל של סולוביץ'".

מה דעתך על זה? "זו פחדנות ונבזות ביחד. אתה כבר מגיע, אתה מפקד בכיר, בא אליך קצין צעיר בגדוד, אתה שולח אותו לבד ולא מצרף אותו אליך? הוא היה יכול לעשות שני דברים: להגיד לסולוביץ' אתה עכשיו חלק אורגני ממני, אנחנו נכנסים ביחד. זה לגיטימי, סביר. אבל לשלוח אותו לבד?".

התותח של הסיירת ירה? "לא ירה. הם מתמקמים שם משהו כמו רבע שעה, ואז אני רואה זחל"ם מגיע למפגש ממערב על דרך הנפט, אני מעריך שהם באו בציר שלנו. זה היה הכוח של סולוביץ' בדיעבד. אני רואה אחרי כמה דקות יוצא כוח רגלי ורץ לאורך הדרך, נכנס דרך השער, רץ בשביל, מגיע לכיסוי ראש הראשון, פונה שמאלה ויותר אני לא רואה אותם".

כשאתם הייתם בדרומי כמה אנשים הייתם? "25-20 איש בערך".

איזה כוח אש יכולתם לייצר? "אנחנו ישבנו בשטח השולט. יצרנו אש, אבל עיקר האש היה למחסן תחמושת (מצביע על המבנה במוצב הצפוני). אבל לא לחלק המערבי של התל הצפוני, כי פחדנו שיש חבר'ה שלנו שנמצאים שם. כל הזמן הקפדתי שלא יירו לשם. כל מה שזיהינו בוודאות כשטח סורי אז ירינו".

מתי העסק מתחיל להיגמר? "כשאנחנו חשים בשקט על היעד מחליטים לעבור ליעד הצפוני, עוברים למטה, יש שם שטח שהיום מסומן כמיקוש, חוצים את הגיא, מופיעים ביעד הצפוני והמחזה שהתגלה היה קורע לב. קודם כל זיהינו את הכוח של סולוביץ', זה הדבר הראשון שנתקלתי בו וכבר לא היה מה לעשות. זה היה מקבץ של חללים. אחר-כך מצאנו הרבה הרוגים. זיהינו את החבר'ה של פלוגה א' לפי הקרחות שעשו לפני המלחמה. זה היה מחזה נוראי. מצאנו הרבה פצועים, ומצאנו מעט אנשים שלא נפגעו, אבל הלומים לגמרי שהסתובבו כמו זומבים. המקבץ הכי גדול שמצאנו היה בכניסה. מי שעסק בפינוי הפצועים ואירגן את העסק היה הסמח"ט".

איך ידעת שזה סוף הקרב? "נהייה שקט לגמרי. התחלנו לאסוף את הנפגעים ושם פגשנו את יפרח (שהיה סגנו של הסמח"ט בקרב). השעה היתה שש ורבע פלוס מינוס. אנחנו מתחילים לאסוף אותם ולהוציא אותם משם. לי המחזה היה מאוד קשה כי הייתי קצין ותיק. היו שם חיילים שאני קלטתי כטירונים. המחזה היה קשה פי עשרות מונים כי את כולם הכרתי בפרצופים. אחרי כמה דקות אני פוגש את הסמח"ט ואת הקמ"ן שמחוני. המפגש איתם היתה תחושת הקלה שהיעד נכבש ואנחנו לא לבד. מהמפגש הזה פלוס מינוס כמה דקות, הסמח"ט החל לארגן את פינוי הנפגעים. המח"ט הגיע כשכבר היה חושך".

פינו את הפצועים וההרוגים לשער? "אני לא זוכר את זה".

אחרי הקרב סירבת להתפנות. "כי הרגשתי שאני בריא. עד היום יש לי מגבלה ביד. פוניתי בגל האחרון של הנפגעים. אני זוכר שאנחנו יורדים לפח"ח בהגושרים. שם כבר הייתי במצב של אובדן דם כזה שאיבדתי את ההכרה, אבל מצליח לזהות פה ושם מישהו בגלל הקרחות של החבר'ה. הם עשו את הקרחות כמה ימים לפני היציאה לקרב. מי שהיה לו קרחת ידעתי שהוא מפלוגה א'. בפח"ח אני מוגדר כפצוע קשה. משם מועבר די מהר באמבולנס לבית חולים שדה בקרית שמונה. שם אני פוגש את הבן של אחות של אבא שלי, את שלמה גולדברג, הוא היה רס"ל במילואים של פלוגה שהיתה שם. אחר כך איבדתי את ההכרה, התעוררתי בבית חולים בנהריה ואני יודע שחסרים לי שלושה ימים" (התעורר ב-13 ביוני).

נפצעת עוד פעמיים בהמשך שירותך. בהתשה חטפתי בירדן כדור 0.5 ברגל ועד היום יש לי איתה בעיות נוראיות. במלחמת יום כיפור בפאיד חטפתי רסיסים בכל החלק האחורי של הגב".

אם להבין נכון את ציר הזמן, אז בשעה 3 וחצי אתם יוצאים משטח ההריגה ולכן ב-4 לערך אתם באיזור הסככה. אצל ורדי עוד יורים? "כן, יורים בכל היעד".

ובשעה שש אתה מזהה את הסיירת? "אל תתפוס אותי במילה. אני לא יודע מתי זה היה. אני מזהה את הסיירת מגיעה, את הכוח של סולוביץ' מגיע לסיירת, חובר איתו ואז עובר את דרך הנפט ונכנס ליעד לבד, ואחר כך מזהה חלק מהסיירת מתחיל לנוע אחרי 20 דקות פלוס מינוס".

יש ליאיר ישי לוח זמנים של הקרב על פי רישומי הקשר, ובשתיים-שלוש נקודות הוא עשה חישוב ממוצע. "אין בארכיון צה"ל שום דבר שקשור לקשר. יש רק קלטת אחת באג"מ מבצעים שמצביעה בוודאות על פער של בין 20 ל-25 דקות בין הגעת הסיירת שהם מודיעים למקום שהם מתמקמים לבין ההודעה שהם נכנסים ליעד".

יש לו לו"ז מחציית גבעת האם, יש לך התנגדות ללו"ז? "אין לי התנגדות, אני הצגתי לך את מה שקרה בשטח בפועל. אם אני טועה בחמש דקות זה לא רלוונטי בכלל".

לחלק ב' של הראיון – לחצו כאן

בשרגא אחרי המלחמה. שמיל (שלישי מימין בשורה הקדמית) עם מפקדי גולני והמח"ט יונה אפרת (עומד שישי משמאל)

בשרגא אחרי המלחמה. שמיל (שלישי מימין בשורה הקדמית) עם מפקדי גולני והמח"ט יונה אפרת (עומד שישי משמאל)

11 מחשבות על “"בקרב הזה אל תחפש היגיון"

  1. מענין מאד.

    ארבע הערות לבינתיים:

    א) [1] "בפלוגה א' היו 7 זחל"מים, בפלוגה ג' 6, בפלוגה ב' 4", [2] "פלוגה א' נכנסת לסככה, פלוגה ג' נכנסת בשער העיקרי ופלוגה ב' בעתודה. ההערכה היתה שהקרב העיקרי יהיה דווקא של פלוגה ג', כי המוצב הצפון מערבי גדול יותר. ולכן אמרו שפלוגה ב' תהיה בעתודה ותיכנס לאן שצריך". אם ההערכה הייתה שלפלוגה ג' יהיה הקרב העיקרי, למה היו להם 10 לוחמים פחות (זחל"ם 1 פחות) מפלוגה?

    ב) במענה לשאלה מדוע הופנתה פלוגה ב' לבורג' בביל ("גם זה היה שינוי משימה, הרי זה היה מתוכנן לאחר כיבוש תל פאחר"), נענתה התשובה: "זו היתה משימה מתוכננת שלו והוא הגיע לשם. מה זה משנה מתי הוא מגיע, הוא המשיך למשימה שלו". ועדיין איני מבין, הרי המשימה המתוכננת לפלוגה זו אמרה שעליהם לשמש קודם כל עתודה, כלומר, לעזור בכיבוש תל-פאחר אם נתקלים בבעיות. ולמרבה הצער, נתקלו.

    ג) השאלה האם "חזרו ארבעה זחל"מים מבורג' בביל? – נענתה: "לא חזרו ארבעה, חזרו שניים". אם נסעו לשם ארבעה, לאן נעלמו שניים? או שכוונתו שלכתחילה נסעו רק שניים.

    ד) על אנשי השריון: "אני כועס עליהם שבעתיים על זה שאפילו באתר ההנצחה בתל פאחר הלוחמים שנהרגו להם לא מופיעים על הלוח. אפילו לזה הם לא דאגו". – סליחה, אך לא אנשי השריון הקימו את הלוח שכותרתו "רשימת חללי גדוד 12 ונספחיו", וזכותם להנציח את שמות חללי פלוגתם במקום הנראה להם (http://www.izkor.gov.il/AndartaNames.aspx?id=21006 ), לאו דווקא על התל שעליו לא דרכו רגליהם וזחלי הטנקים שלהם, ורובם (אם לא כולם) אף לא נפגעו מממנו, אלא ממקומות אחרים.

    אהבתי

  2. תחקיר מרתק.
    אני עוקב באופן קבוע אחר התחקירים של שלמה ומגיע למסקנה שפיקוד חטיבתי או גדודי מזהיר כנראה שלא היה שם, אבל הייתה שם המון רוח קרב ודבקות במשימה מרמת המ"פ ומטה.
    שמיל וחבריו בהחלט זכאים לצל"ש.
    בסיכומו של הקרב מנצח תמיד מי שאצלו הבלגן קצת יותר קטן או שרוח הקרב שלו צרובה חזק יותר.
    הערכתי ללוחמים !!
    אמנון נבר (אגב – הייתי בהמשך קצין אג"מ כששמיל היה סמח"ט שלנו)

    אהבתי

  3. מצד אחד אתה תוקף את אנשי הטנקים שלא נלחמו ועמדו בצד הדרך.
    מצד שני אתה משבח את מחלקה הטנקים שהיתה בראש ותקפה ונפגעה.
    אזכיר שאותו מצב היה גם בקרב חיילי גולני.
    מצד אחד אנשים שהולכים קדימה וחותרים למגע
    מצד שני אתה עצמך רואה חיילים אחרים שהתחבאו או התחפרו והיה צריך להביא מלגזה לשלוף אותם
    תאר לך שאותם חיילים שלך שהתחבאו בוא נניח שהמספר שלהם 50
    עוד 50 חייל מצטרפים לחבריהם למעלה כמה זה היה משנה את תמונת הקרב.
    האשמה אם כך מתחלקת בין גולני לשריון
    לכן לעניות דעתי לא ראוי לרדת במילים בוטות על השריונרים
    החלק היחסי של הטנקים שלא רצו להילחם שווה לגולנציקים ששכבו מאחרי מחסות.
    חומר למחשבה לכל מתקיפי השריון.

    אהבתי

  4. שימו לב בבקשה למשפט שהוא בעיני חשוב: "זחל"מים התקבלו רק חמישה ימים לפני הקרב. לא היו לנו זחל"מים אורגניים."
    היה בעבר ויכוח, אם מי שיועד לכבוש את תל פאחר במקור היה גדוד 12 או 13. יש עדויות שהיה זה גדוד 13, ובגלל שלא היו לו זחל"מים אורגניים משלו, לאחר שהעביר (או החזיר) את שלו לחטיבה 8, הוא עבר להיות עתודה.
    כעת יש לנו עדות שהזחל"מים של גדוד 12 לא היו יותר אורגניים מאלה של 13, וחלקם אף אנ-אורגניים בעליל, בהגיעם מצבא זר סמוך לזמן המלחמה! אתמהה. אם גדוד 12 יכול היה לקבל את המשימה זמן קצר (ימים? שבועות?) לפני הקרב, מבלי לתרגל תרחישים שונים מהמתוכנן, וזאת בשעה שגדוד 51 תירגל במשך שבועות את כיבוש תל עזזיאת על מודל של חבילות חציר בשדות בית-הלל – מדוע לא השאירו כבר את גדוד 13 לבצע את המשימה? עוד אחת מחידות תל-פאחר.

    אהבתי

  5. לאיש השריון היקר.
    אין בכוונתי כאן להתנצח עימך, שכן זה היה קרב קשה מנשוא. רק דבר אחד ברצוני להסב את תשומת ליבך: בעוד חיילי גולני ששכבו מאחורי מחסות – היו חיילים פשוטים, שהיו ללא מנהיג או מפקד, שייקח אותם אחריו לביצוע המשימה, אולם כאשר אנחנו מדברים על השריון, מדובר בשרשרת הפיקוד הגבוהה שלהם, מהמ"פ וקציניו למטה.
    אני אישית נתקלתי באוזלת יד אדירה של נמיר, שישב למרגלות התל, ראשו בין ידיו, יושב ומקטר, בעוד הפצועים של הטנק של עזרא ברוש שכבו שם בחוץ ללא טיפול, עד שהגעתי, חבשתי אותם ופיניתי אותם לתאג"ד.

    שמיל יקר,
    אומץ ליבך ומנהיגותך היו תמיד נושא להערצה.
    חמווי.

    אהבתי

  6. דעה אישית.
    לדעתי זה התאור המדויק יותר של השתלשלות הקרב בתל פאחר.
    אפשר להתווכח על הזמנים כמות הזחל"מים וצבעם אבל ניתן ללא ספק להתבסס על גרסת שמיל כגרסה עיקרית
    ופלטפורמה לחקר החידה של קרב "תל פאחר"
    ומוטב שעה אחת קודם.

    הבהרה בעניין הזחל"מ של גרונר המתיחס לשורות הבאות בתיאור של שמיל:
    (האם ייתכן שגרונר לא היה צמוד לסולוביץ' ולכן המשיך לדרומי ונכנס אחריכם? "יכול להיות".)
    (האפשרות שגרונר לא היה צמוד לסולוביץ' פותחת אפשרות נוספת שבה גרונר נע עם הכוח של שמיל, וסולוביץ' התעכב למרגלות התל כדי לארגן לעצמו מחדש זחל"ם ואנשים ורק אז עלה לכניסה המזרחית)

    מה באמת קרה לזחל"מ של גרונר? (תאור מיד ראשונה)
    יצאנו עם הזחל"מ מקרית שמונה ישיר עד תל פאחר עם עצירה קצרה לכיבוש בורג' בביל
    לא היה כל עיכוב לטובת ארגון של אנשים או זחל"מ
    בדרך ספגנו הרבה אש שהכלי עמד בו ונפגע מנ"ט רק בפאתי תל פאחר.

    יום אחד בתל פאחר 09.06.1967

    אהבתי

    • לורנס,
      אני מסכים עם דעתך על גירסתו של שמיל.
      שתי השורות האחרונות הן קצת בעיתיות:
      "יצאנו עם הזחל"מ מקרית שמונה ישיר עד תל פאחר עם עצירה קצרה לכיבוש בורג' בביל
      לא היה כל עיכוב לטובת ארגון של אנשים או זחל"מ"

      לא יתכן שפלוגה ב' או הזחל"ם של גרונר נעו עצמאית ולא עם כל הגדוד. יציאה ישירה מקרית שמונה לבורג' בביל לא מתישבת עם תנועת כל הגדוד שעצר בחורשת טל למשך הרבה זמן, כפי שמעיד גם שמיל.
      גם גרונר זוכר את המראה הנורא בגבעת האם של החיילים הבוערים שם. הוא גם זוכר כפי שזוכר יוסי פרידמן הקמב"ץ את הפקודה שנתן לסולוביץ לנוע לבורג' בביל.

      אהבתי

  7. קראתי את ההאשמות כלפי פלוגת הטנקים ברצוני לאמןר כי לרגל פרוש חודש הרחמים אלול זהו הזמן לבקש סליחה וכפרה מאנשי הטנקים פלוגה ז שביצעו עבודתם נאמנה ועשו ככול יכולתם למען הצלחת הפעולה בחרוף הנפש
    הקרב התחרבן מרגע שהתחיל ואין זה מכובד להטיך האשמות סתם בחיילי השריון שהגיעו אל לב שטח השמדה בלי שידעו כלל מהי תמונת הקרב
    את הקרב פיקדו עליו גדוד 12 ועליהם לבוא בטענות קודם כול לעצמם
    עוד לא מאוחר להתנצל לאחר 50 שנים הטנקים היו 10 תאמין לי מר שמיל

    אהבתי

כתיבת תגובה