"לא היה שום ניהול קרב"

בפיקוד החטיבה לא התעניינו בקרב הזה בכלל, התכנון והשליטה היו כישלון מוחלט, לא היה תדריך לפני היציאה ולא עשו תחקיר כי לבכירים לא היה נוח עם השאלות הרבות * שמיל גולן, סמ"פ א', תוקף ללא הנחות את מקבלי ההחלטות בכיבוש תל פאחר (חלק ב' של הראיון)

1968, שמיל גולן עם יצחק חמווי (משמאל, המ"כ מתל פאחר הפך בינתיים לסג"מ). ביקורת קשה על המהלכים לכיבוש המוצב

1968, שמיל גולן עם יצחק חמווי (משמאל, המ"כ מתל פאחר הפך בינתיים לסג"מ). ביקורת קשה על המהלכים לכיבוש המוצב

מאת דני ביזר ושלמה מן

"אם אני לוקח מחשב-על ואומר לו שים לי את כל הטעויות האפשריות שיכולות להיות בקרב, היה יוצא לו קרב תל פאחר", כך אומר תא"ל במיל' שמיל גולן (גולדברג), שהיה בכיבוש תל פאחר סגן מפקד פלוגה א' ואירגן כוח זחל"מים אל המוצב ומשם ללחימה בתעלות. "צריך לתחקר את הקרב הזה בכל הרמות ולנתח מה לא היה בסדר מרמת הפיקוד ועד הלוחם הבודד".

תיאור קורות הקרב של שמיל הופיע בחלק א' של הראיון איתו. בחלק ב' הוא מדבר על ההכנות, על שינוי פקודות המבצע, מה ידעו ברמת הגדוד על תל פאחר, כיצד לדעתו היה ניהול הקרב מהחפ"ק ולמה האירוע הזה לא תוחקר מעולם בצורה ממוסדת ויסודית.

לחלק א' של הראיון לחצו כאן

על הימים שקדמו למלחמת ששת הימים מספר שמיל: "ירדנו מקו הגבול העירוני של ירושלים לגדוד, ומשם קיבלנו פקודה לעלות לרמת סירין (דרומית ליבנאל) תחת פיקוד חטמ"ר 2 צמח. שם ישבנו שלושה ימים, עשינו עבודות התבצרות, קצת גדרות. בלילה החבלנים ואנשי הגמ"ר מיקשו את מעברי המים על הירדן. אחר כך קיבלנו פקודה לזוז לצומת נבי יושע. למעשה, שם בפעם הראשונה קיבלנו את הפקודה שנקראת 'מקבת 1' והבנו שאנחנו מיועדים לבצע הבקעה בצפון הרמה. הפקודה היתה חלקית ביותר, לא היתה התעמקות, לא ירידה לפרטים, לא עשינו מודלים, לא הקצאת כוחות משימתיים לכל יעד ולא ניווט בסיסי. על חלק מהתצ"אות היו כיסויי ראש בתעלות והפענוח שהוצג לנו היה שהיעד לא חפור כמו שצריך ושאין רצף של תעלות. תוך כדי שמתארגנים לעסק הזה קיבלנו הוראה לנסוע לצומת מגידו ולחבור לחטיבה 45 בצומת קבטיה, בקרב שלה מול חטיבה 45 הירדנית. כאן זו הפעם הראשונה שהיו לנו זחל"מים, אם כי חלק עדיין נסעו באוטובוסים כשהמאגיסטים שוכבים על הגגות ויורים משם. חצינו את ג'נין, ירינו לכל הכיוונים כמו משוגעים, אבל זה לא היה קרב. אחר כך קיבלנו פקודה לחזור לנבי יושע".

מה קורה בצפון? "כאן זו פעם ראשונה שפגשנו את פלוגת הטנקים של אנשי מילואים גדוד 377 פלוגה ז'. שיתוף הפעולה איתם היה חלקי. לא הכרנו את המפקדים ולא היה קשר איתם. ביום רביעי בצהריים קיבלנו פקודה לנוע להגושרים, להיכנס לעמדות המתנה לאורך הכביש ושאנחנו תוקפים בלילה את הרמה הסורית. המושג רמת הגולן עוד לא היה. אחרי כמה שעות קיבלנו פקודה לחזור. לא הסבירו לנו למה זה התבטל. חזרנו לנבי יושע, סחבנו עוד 24 שעות בצומת, ואז ביום חמישי בסביבות 4 או 5 אחר הצהריים נקראנו כל הס"מפים לסמג"ד ונאמר לנו שנגמרה המלחמה, תפרקו את הכלים. עשינו קונסוליום כל הסמ"פים – למה לפרוק את הכלים בלילה, נפרוק בבוקר. נתנו הוראה לכל החיילים ללכת לישון. בבוקר כשהגיעה פקודת התקיפה ההתארגנות היתה מהירה כי הכלים לא פורקו".

ב-7 ביוני 1967 פיקוד צפון שינה את הפקודה מתקיפת לילה ליום, ובאותו יום החטיבה נעה לקראת עלייה לרמה. "בוא נגיד ככה, לפחות אני ידעתי כל הזמן שהתוכנית היא תוכנית לילה. אני לא זוכר שתרגלנו תקיפה ביום. כי אם אתה עושה שינוי אתה צריך לשנות את כיווני ההגעה, את כיווני הירי, אבל לא דיברו איתנו אף פעם אחת על תקיפת יום, למעט בבוקר שיצאנו לרמה".

הפקודה שונתה ממקבת לילה למקבת יום ב-7 בחודש בבוקר. "אני כסמ"פ לא שמעתי מעולם בגדוד שהקרב הזה יהיה קרב יום, ולא זוכר שעשו שינוי בהרכבי הכוחות וכיווני התקיפה".

באותו יום גולני נעה לרמה, אבל בהמשך ביטלו את הפקודה והחזירו את כולם. "היינו בהגושרים בסביבות ארבע או חמש אחר הצהריים, זאת אומרת שאם היינו נכנסים לתקיפה זה כבר היה בלילה".

בספר של ד"ר מתי מייזל שבדק את הפקודות, יש שינוי בפקודה לאותו יום (ע"פ הספר "המערכה על הגולן", שעת ה-ש' הראשונה באותו יום היתה צ"ל ב-14:00 ולכן תקיפת תל פאחר היתה עלולה להתבצע ביום). שמיל: "בכל החומר לא ראיתי שינוי ואפשר לאמת את זה. אני זוכר כל הזמן פקודת לילה. אם היה שינוי במשימה היינו צריכים לפחות לתרגל את זה, לצוות את הכוחות בצורה אחרת ולמקם אותם בצורה אחרת".

כי אחרי שינוי מלילה ליום, התנועה על דרך ההטיה הופכת לבעייתית. "אני אומר עוד פעם, אני לא זוכר מקרה אחד שדיברו על תקיפת יום. לא עשו תרגולת אחת או שינוי משימה אחת בגלל המעבר מלילה ליום".

שמיל מעיין בתצ"א של תל פאחר. "מעולם לא שמעתי על שינוי בפקודת התקיפה מלילה ליום"

שמיל מעיין בתצ"א של תל פאחר. "מעולם לא שמעתי על שינוי בפקודת התקיפה מלילה ליום"

אתה זוכר ביום-יומיים האלה לקראת ה-9 ביוני (יום התקיפה) שהיה מודיעין שאומר שיש טנק בתל עזזיאת וטנק בחירבת סודה? "קודם כל ביום חמישי לא היו שום פקודות, להיפך. ביום חמישי כאילו נגמרה המלחמה ולכן קיבלנו בערב פקודה לפרוק את הכלים. אני לא מאמין שביום שמדברים על הפסקת אש נותנים מודיעין על טנק בחירבת סודה או טנק בחירבה אחרת".

מה היתה התוכנית הפיקודית? "התוכנית היתה הבקעה חטיבתית שנקראת מקבת 1. גדוד 12 מוביל, גדוד 51 בעקבותיו, גדוד 13 מאחור כעתודה, כל יחידות הסיוע פזורות איפה שצריך, חוצים את גבעת האם בעקבות חטיבה 8 שנעה לכיוון זעורה/עין פית ואנחנו בעקבותיהם עולים על תוואי ההטיה. היו שלוש 'מקבות' עם פקודות שונות. המקבת האחרונה היא מה-5 ביוני ובה תל פאחר לא מוגדרת כיעד של גדוד 12. שום דבר לא מסתדר עם שום דבר. גדוד 12 מוגדר לחירבת סודה, מוצב  9142 (על דרך הנפט מצפון לתל פאחר), מוצבי הבניאס ותל חמרה. תל פאחר לא בתוכניות. אלה שלוש פקודות תוך עשרה ימים שהחטיבה הוציאה, כשהיעדים שונים לגמרי. ב-25 במאי הפקודה שלנו זה כיבוש נעמוש וזעורה, ב-29 במאי תל פאחר מופיע כיעד. אבל הפקודה הכי קרובה למלחמה של גדוד 12 לא מדברת בכלל על תל פאחר".

אתה יכול להבין למה? "זה מתאים לברדק שהיה. היו כל כך הרבה משימות בו זמנית, שאף אחד לא התמקד על שום דבר".

מתי השם "תל פאחר" עלה בגדוד בפעם הראשונה? "בתחילת המלחמה, ב-5 או 6 ביוני. בתקופת ההמתנה הוא לא עלה כי התעסקנו במיליון דברים אחרים. היינו בהתחפרות ברמת סירין, אחר כך נסענו לחורשה בצומת נבי יושע וביום שלישי קיבלנו פקודה לנוע לג'נין ואחר כך לחזור לצומת נבי יושע. זה כבר היה היום השלישי למלחמה ואז עלה תל פאחר כיעד מרכזי של הגדוד".

היית שותף לתכנונים ולקבוצות פקודות? "אני לא הייתי שותף לשום קבוצת פקודות של יונה (המח"ט). אני הייתי בדרג של הפקודה הגדודית. כל מה שהיה קשור בגדוד הייתי מעורב עד הסוף. מרמת הגדוד ומעלה, הסמ"פים לא היו מעורבים בשום דבר".

היית בתדרוכים עם המ"פ ורדי? "בחלק כן, בחלק לא. אולי פעם, אולי פעמיים, לא יותר. אנחנו ברמת הגדוד התמקדנו רק בתל פאחר, לא קיבלתי שום נתון על כוחות נוספים. בדיעבד הסתבר שהיה טנק קבור בתל עזזיאת והוא פגע בחלק גדול מהזחל"מים".

אתה זוכר תדרוך שניתן לכם על תל פאחר – מה זה המוצב הזה, מה עומק התעלות? "הקמ"ן היחיד שסיפר לנו היה הקמ"ן של הגדוד. המודיעין שקיבלנו היה ברמת הגדוד בלבד, פחות או יותר על מבנה היעד. בפענוח הפוטוסטטים דיברו על זה שהיעד לא חפור לגמרי היות והיו כיסויי ראש בכמה מהמקרים".

התחושה היתה שהולכים על מוצב דרדלה? "לא מוצב דרדלה, אבל הולכים על מוצב שהוא לא העיקרי. ידענו שתל עזזיאת הוא המוצב העיקרי, שתל פאחר מאחורה ואותו צריך לקחת ראשון כי הוא יושב בשטח גבוה מעל תל עזזיאת".

אז נכחת בפקודה גדודית אחת, מה האווירה שמוסא קליין (המג"ד) הישרה בעקבותיה? "בוא לא ניגרר לאווירות. אני לא חושב שהיתה אווירה מיוחדת. צריך לזכור שהגדוד טורטר לכל הכיוונים, פעם לג'נין ופעם לשם. התחושה היתה שתל פאחר זה לא היעד המרכזי, שזו עוד משימה בדרך. לא היתה תחושה שמתקדמים למבצע מיוחד".

שמיל גולדברג (במרכז, במדים). פלוגה א', הוא מעיד, היתה מבצעית ומשופשפת לעילא. להגדלה - לחצו

שמיל גולדברג (במרכז, במדים). פלוגה א', הוא מעיד, היתה מבצעית ומשופשפת לעילא. להגדלה – לחצו

איפה אתה רואה את הבעיות הגדולות? "כמה דברים מפריעים לי בצורה בלתי רגילה. אני לא זוכר שהיתה פקודה אחת שדיברה על מעבר מלילה ליום, שזה משמעותי בצורה בלתי רגילה לכיווני הכוחות. דבר שני, בכל החמש שעות שעמדנו בחורשת טל (לפני העלייה לרמה) לא התקיים שום תדריך, לא קבוצת פקודות מסודרת ולא תדריך אחרון ללחימה. זה מנקר לי במוח עד היום. לא תדריך מפקדים, לא תדריך סמלים, לא משהו מסודר. עסקנו בלהוריד חיילים מהכלים, בלהעלות חיילים, להסתכל על זחל"מים, והזמן הזה לא נוצל לתדריך אחרון. זה משגע אותי".

הגדוד למעשה נוסע לכבוש יעד לא כל כך מוכר. "כל ההכנות לא היו רציניות. לא מפגש מפקדים, לא הסבירו ללוחמים את החשיבות, לא נעשה כמעט שום דבר. היום בדיעבד אני יודע שכל ההחלטה הזו לא התקבלה בצורה מסודרת החל בדרג הממשלתי. הפקודה ירדה ישר ממשה דיין, מה שמסביר את היציאה החפוזה. תל פאחר היה קרב ששחט את גדוד 12. גדוד 51 לעומתנו הגיע בדיוק מהכיוון שתוכנן, מהחלק העורפי של המוצב. החבר'ה של אורי שגיא (המ"פ), ייאמר לזכותם, הם עשו קרב למופת, אבל זה מלחמה אחרת לגמרי. אני מעריך שאם אנחנו היינו מגיעים מאחור, קרב תל פאחר היה נראה אחרת לגמרי. זה לא בר השוואה לתל עזזיאת כי גדוד 51 הגיע כמו שהוא תיכנן ומול עוצמת אש חלשה מאוד, סביר להניח שחלק מהסורים כבר נסוגו משם. אנחנו לא ירדנו לפרטי פרטים. דבר שצריך להדגיש, לא הוצגה בפנינו שום אפשרות אחרת, אלא רק תקיפה מדרך הנפט. מעולם לא הציגו בפנינו שצריך לבוא מהחזית, לא בדקנו אפשרות שנתקוף מצפון לדרום (הכיוון שממנו הגיע כוח הזחל"מים בפיקודו של שמיל), אני לא שמעתי על זה כאפשרות או כהנחת עבודה למקרה שהכל ישתבש. זהו כשל. אני לא מכיר היום הערכת מצב ופקודה שלא בודקת אפשרות למקרה שהקרב משתבש. היתה רק דרך אחת ולא היה ניתוח של שום אפשרות אחרת".

בתקופה ההיא היו פקודות מסודרות, כמו היום? "היה פחות, אבל היה מסודר. קח את הפקודות שגורודיש (קצין האג"מ החטיבתי) כתב כדי שתבינו איך זה עבד. תשאל את עצמך היום האם אתה כמג"ד היית חותם על פקודה כזו. היה מה שנקרא דרכי פעולה של אויב שהקמ"ן היה נותן והקמב"צ נותן תוכנית תקיפה עם אופציות. בפועל זה לא היה".

איך היתה ההתכוננות ביומיים שלפני העלייה לרמה? "אני זוכר שהיה פעם אחת אימון שמזכיר משהו שדומה למודל: שמו סרטי סימון לבן ואמרו זו התעלה הצפונית, זו התעלה הדרומית וחיילים רצו לאורך הסרטים האלה. התאמנו קצת על איזה מודל כזה בצומת נבי יושע בין העצים".

תן ציון לתירגול הזה. "בוא לא נדבר על בדיחות".

תל פאחר בהגדלת הפוטוסטט

תצ"א של תל פאחר. לחצו להגדלה

אתה זוכר את התצ"א הזה שהיה בגדוד לפני יום שישי? "אני ביום שישי לא ראיתי את זה, בוודאות. אנחנו ידענו שחלק מהמוצב לא חפור, שהוא מוצב עורפי מאחורי תל עזזיאת ופחות מוגן, פחות חפור והוא פלוס מינוס פלוגה מוקטנת".

איך היתה פלוגה א' מבחינת האנשים, היכולות, האימונים? איך היא מגיעה למלחמה? "פלוגה א' היתה משופשפת ברמה בלתי רגילה. היא היתה מבצעית לעילא, עשתה את כל התעסוקות, כל האימונים, חלק מהלוחמים היו ברמה מאוד גבוהה. זו הפלוגה שהיה בה הכי הרבה צווי 8. היו שמונה חבר'ה עם צווי 8. זה כמעט 20 אחוז מהפלוגה. היה אצלנו שילוב נכון בין לוחמים צעירים לוותיקים".

ובאותה תקופה היית סמ"פ כמה זמן? "חמישה חודשים. אני גדלתי בפלוגה הזו, הייתי מ"מ, סמ"פ ומ"פ. ורדי קיבל אותי כמ"מ. הוא היה מ"פ ששמר על דיסטנס ברמת המ"מים. לו ולי היו יחסים טובים".

בוא נדבר על תחקור קרב תל פאחר, או בעצם אי תחקור הקרב. "אני למדתי דבר אחד מהפעולות שלי בצבא: כשאתה חוזר מפעולה ואתה רוצה לדעת את האמת, תתחקר את הכוח כשהוא עדיין מזיע, החולצות קרועות והפצועים וההרוגים עדיין על האלונקות. רק אז תדע את האמת הכי קרוב. אם תחכה לבוקר ותכניס את האנשים לחדר אוכל, תיתן להם קפה, תקבל מלחמה אחרת לגמרי. אני יודע שהיה תחקיר בקונייטרה, אני לא הייתי שם, אבל יודע משמיעה. אבל מעולם לא נעשה תחקיר בתל פאחר עם כל האנשים שהיו בתל פאחר. התחקירים שהכי קרובים לזה היו של עיתונאים. היה במעריב (2001) שאספו חלק מהפלוגה, אבל בתל פאחר לא היה אף פעם תחקיר מסודר ולא הביאו את המפקדים שלחמו שם. מי שהיה יכול לעשות תחקיר זה רק מי שפיקד על החטיבה. אחרי 5-4 שנים אין שום טעם לעשות תחקיר ברמה מקצועית. למה במה"ד לא בדקו את כל תהליך קבלת ההחלטות שקיבלו בגולני ומלמדים את זה בבית ספר לפיקוד? למה זה לא מערך שיעור בפו"מ?".

מה היה בתחקיר בקונייטרה? "בקונייטרה אני לא הייתי, וכנראה לא בגלל שהייתי בבית חולים. אבל כדי לעשות את התחקיר המפורסם שהתפוצץ בתל פאחר, עם מוישה גת הסמח"ט, הביאו אותי מבית חולים".

הביאו אותך מבית חולים בשביל זה? "כן. היה על התל תחקור חטיבתי, התאספו שם כל המפקדים והתחילו לדון ועלתה הסוגיה עם איזה סוג נשק נלחמו. ואז משה גת הסמח"ט, ואני מעריך את האיש הזה בצורה בלתי רגילה על היושר האישי שלו, אמר: חבר'ה, ביעד מבוצר לא חשוב איזה נשק מפעילים, חשוב איזו יוזמה יש למפקדים ומה הנכונות שלהם להוביל קדימה ולהסתכן. ומאותו רגע התפוצץ התחקיר".

מה אמר המח"ט יונה אפרת? "יונה אמר שהתחקיר לא הוכן נכון וביטלו אותו".

למה לדעתך לא היה תחקור מסודר של תל פאחר? "כי היו המון אנשים, היו הסברים ולא רצו לתת הסברים. חיילים ומפקדים זוטרים דרשו תשובות שלחלק גדול מהמפקדים הבכירים לא היה נוח. גם היום יש שתיקה. מה שאתם עושים היום זה לחלוב חלק מהאנשים. על תל פאחר נכתבו הרבה מאוד סיפורים וספרים ושירים ממש צמוד למלחמה. רובם נכתבו על ידי אנשים שלא היו שם, או על ידי אנשים שהיה להם אינטרס שמישהו יכתוב את זה. הלוחמים לא דיברו. זה הגיע למצבים אבסורדיים בזמן ששכבנו בבתי חולים. היינו מקבלים את העיתונים או הסיפורים, ושואלים אחד את השני בחצי בדיחה אם גם אנחנו היינו בקרב הזה. וזה כולל חומר הדרכה לצה"ל שהוא לא נכון. הכל כדי לשווק את הקרב הזה בצורה אחרת. בתל פאחר אלה שלחמו חלקם לא נשארו בחיים וחלקם הגדול היו בבתי חולים ואותם לא תחקרו. גם החוברת של אהרון מגד היתה חוברת מטעם. סיננו ממנה את מה שלא רצו שיתפרסם. צריך להזכיר את האווירה של אלבומי ניצחון. נכון שהמטרה הושגה, השאלה היא גובה המחיר ואם אפשר היה לעשות את זה אחרת. כי היו שם מספר דברים שלא צריך להיות חכם בדיעבד. בהתאם לשינוי הנסיבות היה צריך לשנות ולנוע אחרי חטיבה 8 ולתקוף באותו כיוון שלה, ולא להיכנס עם הראש בקיר לשטח הריגה. כל זה היה בשיטת 'הסמוך' – חבר'ה לא נורא, יהיה בסדר, אנחנו נסתדר תוך כדי תנועה. אני קורא בין השיטין בבלוג ואני מבחין שם במשפטים האלה. ואלה שלחמו שתקו. היה להם נוח עם כל סיפורי הגבורה והמיתוסים, ובשלב מאוחר יותר הלוחמים נסגרו כמו קונכיות".

למה אתה נסגרת? "לקח לי הרבה שנים לחזור לתל פאחר. דיברתי פה ושם עם אנשים קרובים. אבל לשבת בצורה ממוסדת ולבדוק מה קרה לא עשינו אף פעם. רק אחרי כמה שנים טובות אני ושוורצי (סמ"פ ג') התחלנו לדבר על זה".

מתי יבוא מרגוע? "לדעתי זה פצע שלא יתרפא לעולם. אנשים ימותו עם זה".

מה היה צריך להיעשות ברמת הלוחם והמפקד הזוטר? "הייתי דואג שללוחמים יהיה הרבה יותר מידע בלחימה, שיכירו את היעד כמו שצריך, שיכירו את כל האפשרויות, ואם משהו השתבש שלא יהיה מונח להם בקופסה שמגיעים רק מדרך הנפט. למה הגעתי דווקא לסככה? כי זו היתה המשימה שלי. הלקח הכי חשוב כשאתה משנה משימות – אתה לא יכול לא ליידע את הלוחמים, אחרת כולם הולכים כמו עיוורים".

גולני בתל פאחר, צילום משחזור הקרב. שמיל: "בתנאי אש זה המבחן האמיתי. שם השכר והעונש הוא סופי. אם אדם לא בנוי נפשית או ערכית להילחם, אז מבחינתו להיכנס לכלא זה הרבה יותר טוב מלמות"

גולני בתל פאחר, צילום משחזור הקרב. שמיל: "בתנאי אש זה המבחן האמיתי. שם השכר והעונש הוא סופי. אם אדם לא בנוי נפשית או ערכית להילחם, אז מבחינתו להיכנס לכלא זה הרבה יותר טוב מלמות"

מה אפשר לעשות היום עם הסיפור הזה? "תל פאחר הוא קרב שחייבים ללמוד ולתחקר משני היבטים. מההיבט השלילי זה קרב שכל מה שקשור בתכנון, שליטה, ביצוע וניהול הוא כישלון מוחלט. ולכן צריך ללמד מפקדים איך לא עושים. יצאנו מקרב לילה ליום בהתרעה של אפס, שינוי משימה שמשנה את כל הקרב ואף אחד לא יודע. מצד שני, חייבים ללמוד את הקרב בהיבט של דבקות במשימה וקרב הרואי של לוחמים זוטרים ברמה של מ"מים וסמ"פים וסמלים. אם לא היו יוזמות של מפקדים הכי זוטרים, זה היה נגמר בטבח. הכל נעשה ביוזמות מקומיות. מפקדים רצו קדימה, הובילו כוחות לא אורגניים, בנו לעצמם כוחות, נכנסו למשימות בניגוד לכל התכנון. ולכן צריך ללמד אותו ברמה של דבקות במטרה של נחישות לוחמים, ולשים את זה בפנתיאון של בית ספר לקצינים. מצד שני, לשים אותו בפו"מ בהיבט של איך הרמה הממונה כשלה לאורך כל הדרך".

אתה מופיע בהרצאות על הקרב? "לי יצא הרבה להיפגש עם צוערים ומפקדים זוטרים, וכשפונים אליי קורסי מפקדים אני נענה ברצון, אבל זה הפך לאגדה אורבנית. כל קצינת חינוך שיש לה שעתיים פנויות, מבקשת שתבוא ותסביר לקורס מובילי דלק. זה לא רציני. לא ככה מנחילים מורשת. לא במקרה כשאני מסתכל היום על כל החומר שהגעתי אליו, שזה מורשת צה"לית מסודרת החל מקצין חינוך ראשי, הכל זה אגדות. מביאים מפקדים שלא היו שם כדי שיספרו. זה לא רציני. בתל פאחר היו הרבה מאוד אנשים שלא עשו את המשימות שלהם. לא במקרה אני כועס על השריון. הפלוגת טנקים שהיתה איתנו היא חריגה בנוף השריון. לא נתקלתי בכזו שלומיאליות כמו הפלוגה הזו. הדבר הכי אלמנטרי, אתה רואה לוחמים רצים לתוך שדה אש קטלני ונשחטים, אתה לא תופס יוזמה ומסייע להם?".

לגבי הדבקות במשימה, אמרת שכל החיילים עלו ורצו קדימה. האמנם? "לא אמרתי שכולם עלו. אני אתקן את עצמי. היו איקס חיילים שתפסו מחסות (למרגלות התל) ולא רצו לזחל”מים (שנסעו אל היעד). אני לא יודע מי הם כי לא ראיתי אותם, אבל בטוח שהיו כאלה. אני אפילו מכיר שני קצינים שהיו כאלה. כל פעם הם דאגו לתפוס אלונקה ולסחוב למקום אחר. אני לא תמים לחשוב שכולם קמו והסתערו, אבל לשמחתי רוב האנשים היו אחרים".

מה חשבת כשראית חיילים שוכבים תחת מחסות ולא מצטרפים ללחימה? "תחת אש אין לך הרגשות ולא שום דבר, אתה פועל על אוטומט. אני לא יכול לשפוט אדם. בתנאי אש זה המבחן האמיתי. שם השכר והעונש הוא סופי. אם אדם לא בנוי מבחינה נפשית או ערכית להילחם, אז מבחינתו גם להיכנס לכלא זה הרבה יותר טוב מלמות. היה ברור שצריך לצאת מהאיזור הזה כמה שיותר מהר כי ירו עלינו כמו משוגעים, וצריך לתקוף את היעד. אספנו את כל מי שרק יכולנו ומי שהיה מוכן לקום ולרוץ אלינו, וברגע שמילאנו זחל"מים – נסענו. אם היינו מחפשים עוד שלושה לוחמים אולי היינו נהרגים מההפגזות".

גם הקדמת כיבוש בורג' בביל היתה שינוי משימה. זה היה מתוכנן אחרי כיבוש תל פאחר. "ברגע שהמשימה ברורה לך, לא חשוב לאן אתה מגיע ומה השתבש, אתה יודע לאן אתה צריך ללכת. אני ידעתי שאני צריך ליעד הדרומי והכרתי אותו והגעתי לשם. לסולוביץ' (סמ"פ ב') זו היתה משימה מתוכננת והוא הגיע לשם, ולא חשוב מאיפה. הוא זיהה את בורג' בביל, הוא אמר הכל השתבש פה, מה זה משנה מאיפה הוא מגיע, הוא המשיך למשימה שלו".

בכירים בחטיבת גולני אחרי מלחמת ששת הימים. מימין: רובקה אליעז, מפקד סיירת גולני, עם הגב למצלמה כנראה בני ענבר מג"ד 51, המח"ט יונה אפרת והקמב"צ הלל בן מאיר. האיש שמשמאל לא מזוהה

בכירים בחטיבת גולני אחרי מלחמת ששת הימים. מימין: רובקה אליעז, מפקד סיירת גולני, עם הגב למצלמה כנראה בני ענבר מג"ד 51, המח"ט יונה אפרת והקמב"צ הלל בן מאיר. האיש שמשמאל לא מזוהה

מה דעתך על ניהול הקרב מצד חפ"ק החטיבה? "לא היה ניהול קרב ולא שום דבר. לא רק שלא היה שום ניהול קרב, לא נראה לי שהם בכלל התעניינו בקרב הזה בכלל. גבעת האם ישבה במרחק שאי אפשר לא לראות מה קורה. ההסבר הזה שלא ראו את תנועת המצב היא בלתי אפשרית. אומרים שלא היה קשר. לא צריך להיות קשר, מספיק לראות את הזחל"מים בוערים, כל אחד עם 400 ליטר בנזין, מאה מטר אש בשמיים באמצע היום בשדה ראייה פתוח, שום דבר לא מסתיר להם. הם היו צריכים להבין שהגדוד לא הולך לפי התוכנית המקורית, שהזח"למים של הגדוד נפגעו, שהטנקים נפגעו. אני לא מבין למה קצין אג"מ ישב בחפ"ק עורפי בחורשת טל. כולם נטפלים לקמ"ן, הקמ"ן אסף את המודיעין וקצין האג"מ שאחראי להפעיל את הכוחות יושב בחפ"ק העורפי?! יש דברים אלמנטריים בניהול קרב. אם קצין האג"מ יושב בחפ"ק העורפי אולי זה סימן שמישהו לא סומך עליו? אף אחד לא שואל מדוע בקטע הכי קריטי של הקרב – החפ"ק נוסע (מגבעת האם לבחריאת). מה הוא, חטיבת טנקים? למה הוא נוסע מגבעת האם? אם המח"ט היה מגיע עם עוזי הוא היה כובש את התל? הוא צריך לדאוג שהעתודה תגיע בזמן, שהארטילריה תסייע בזמן, התפקיד שלו זה לנהל את הקרב, לראות מה השתבש, להכניס כוחות רעננים. עזוב, בחייך".

מה אתה היית עושה במקום המח"ט? "אפשר להגיד לגדוד 12 תעצור במקום, תפוס מחסות, אני אתן לך סיוע ארטילרי, או תרד מהכלים ותלך ברגל. אתה יכול להגיד לגדוד 51 שינוי משימה, תחבור לגדוד 12. לא היה שום ניהול קרב. פלוגת הטנקים הפסיקה לתפקד, סיוע אווירי בשלב התקיפה לא היה, הסיוע הארטילרי הופסק. הגדוד למעשה בשלבים הקריטיים של הלחימה נשאר לבד. לא הופעלו לכיוונו עתודות. לא יכול להיות שמיפקדת החטיבה שישבה על גבעת האם לא ראתה מה נעשה בתל פאחר – לא בדרך, לא בציר ולא ביעד עצמו. גדוד 13 היה מתוכנן לעתודה. למה החטיבה לא הכניסה אותו?".

הקמ"ן אורי שמחוני אמר שהגדוד לא היו מספיק להגיע. "אז למה תכננו מראש שהם עתודה?".

לא היו לו זחל"מים. "נניח שלא יכלו, הם קיבלו פקודה לנוע?".

לא, רק הסיירת קיבלה פקודה לנוע. "מי שהיקצה את גדוד 13 ידע לפני הקרב שאין להם זחל"מים. אז התכנון היה עקום. גדוד 13 המשימה שלו היתה לסייע לגדוד 12. עכשיו מגבעת האם לתל פאחר כמה זה ללכת ברגל?".

רבע שעה. "כמה זמן הולך לשם גדוד חי"ר פרוש על הגבעות? 20 דקות? חצי שעה? הוא היה יכול להופיע גם חצי שעה אחרי תחילת הקרב?".

אבל הם היו בכלל בחורשת טל, לא בגבעת האם. "אז אני שואל – זה תכנון? יש תקלה מובנית בכל התכנון המקורי".

אבל עכשיו יש מצב נתון, מה היית עושה כמח"ט? "עוצר את גדוד 51 ואומר לו רוץ מהר לעזור לגדוד 12, שוחטים אותם, לך תראה מה אתה יכול לעזור להם. ניהול שדה הקרב השתבש לחלוטין, סדר העדיפויות הוא כרגע תל פאחר, ואת תל עזזיאת יעזבו עכשיו. אתה רואה שהגדוד המוביל מתרסק, אז תשנה משימה וכשייגמר תל פאחר נחזור למשימה העיקרית. מה זה הטיעון הזה שגדוד 13 יושב בחורשת טל, גדוד שצריך לסייע לך כשאתה מסתבך ועכשיו ייקח לו שעתיים להגיע ברגל? לא מקדמים אותו?".

אבל את הסייירת הם קידמו. "עזוב אותך, זה סיירת? שני זחל"מים וג'יפ? זה חלכאים ונדכאים".

יצא לך לשוחח על זה מאוחר יותר עם רובקה (מפקד הסיירת)? "לא. הסיירת שמו עלינו חרם ולא היו מוכנים לדבר איתנו על שום דבר. הם לא רצו להיות חלק משום תחקיר".

לסיכום, איך אישרו תוכנית כזו בפיקוד צפון? "אני באמת לא יודע. אני כסמ"פ לא הייתי בכל הקבוצת פקודות האלה. יש המון דברים שמוזרים לי. קרב תל פאחר צריך להוות דוגמה בשני מישורים. במישור לוחמים ומפקדים זוטרים זו דבקות במטרה בצורה שאי אפשר לתאר. כולם חותרים קדימה, נלחמים ונהרגים. ומצד שני, ברמת התכנון, הפיקוח והשליטה, כישלון מוחלט לאורך כל הדרך. לא שלטו בכוחות, לא שלטו במשימות, לא תדרכו. זה לא מקרה שבתל פאחר קיבל כל כך הרבה צל"שים. זה בגלל שהכל היה לקוי. הרי אף אחד לא מתכנן קרב לפי מעשי גבורה, אלא לפי יכולות הלוחמים. אם יש כל כך הרבה צל"שים, כנראה שמישהו תיכנן לא טוב. אני יכול להגיד לך דבר שלא נעים לי: יש לי הרושם שהולכים לתפור פה סיפור שלא היה ולא נברא, כדי להוציא מישהו בצורה טובה. לפני שש שנים היו מי שפנו אליי והרגשתי שמנסים לבנות פה סיפור. אמרתי אם אתה רוצה לשמוע את האמת, אל תבוא אליי כי זה ייצא לא טוב, ואם אתה רוצה סיפורי מעשיות – זה לא אני".

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “"לא היה שום ניהול קרב"

  1. האשמות רבות , רובם נשמעות הגיוניות
    חבל שהאנשים הרלבנטים ברובם אינם עוד איתנו כדי לענות

  2. תראו, אנחנו במלחמת ששת הימים, ב-1967. זה 19 שנה אחרי 1948, זה 22 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה. האנשים שפיקדו על צה"ל, מרמת מח"ט ומעלה, היו בוגרי 48', ההגנה, הפלמ"ח, בוגרי הצבא הבריטי במלחמת העולם. המנטליות הייתה אז אחרת, לא מסודרת, לא מקצועית, חלטורה. הולכים, יורים וכובשים, ומי שנופל – נופל. במלחמת העצמאות אפשר לספור בין 20 ל-30 קרבות כושלים ברמה של תל פאחר, אולי יותר, עם הרבה יותר קורבנות. פשלות נוראיות, פלוגות שלמות הושמדו ונטבחו, 50, 60, 70 הרוגים בקרב קטן אחד על מוצב או כפר, והמפקדים הבכירים עברו לסדר היום, הלכו לישון, קמו בבוקר בלי פלוגה ועם חצי גדוד והמשיכו כאילו כלום. זאת הייתה המנטליות, ולא הרבה השתנה בניהול הצבא והלחימה עד 67'. ב-48' הצנזורה עוד השתיקה את הסיפורים והמחדלים האלה, אף אחד לא דיבר ולא סיפר, זה היה "סוד צבאי". ב-67' השיטה הייתה אחרת – חילקו צל"שים ללוחמים ולקורבנות, והפכו מחדל פיקודי לקרב גבורה הירואי. כיום, על דבר כזה, כל שרשרת הפיקוד הצה"לית, עד הרמטכ"ל, הייתה הולכת הביתה.

    • ומה עם הפקת לקחים?
      אולי היה אפשר לצמצם את מספר הנפגעים בקרב עתידי?
      זיכרו את החווה הסינית וכיבוש החרמון כעבור שש שנים.
      כבר אז אמרו לנו שצה"ל מתחקר כל קרב ומפיק לקחים אבל לא קיימו.
      את התוצאה ניתן לראות במלחמת לבנון שתים כאשר בגלל הרצון להמנע ממספר רב של נפגעים לא בוצעו המשימות.
      שביל הזהב הוא לבצע את המשימה במספר נמוך של נפגעים.
      אותי אף אחד לא שאל מה היה שם כולל אפילו התענינות אנושית כיצד נהרגו החיילים שהיו איתי.

  3. זוכר אותם כילד את תל פחר ועזאזיית טרם נהרגו עשרות ע״מ לכובשם בסתם עוד תעלול גבורה לא הכרחי שאחר-כך ייכתבו עליו מגילות לרווחת בעלי דרגות שנותרו בחיים ויצא שהרוויחו ממון רב כמדיניות המולדת בשלל תפקידי רוחב כי לא אלמן ישראל וטיפשיו רבים וצבאו הטוב בעולם.

  4. 1. החטיבה הירדנית היא חטיבה 40 ולא 45.

    2. סיירת גולני לא קיבלה פקודה לנוע. לפי מה שאני שמעתי, הם אפילו קיבלו פקודה שלא לנוע, מכיוון שלא להם זחל"מים. ההנחיה הייתה שעולים רק עם טנקים וזחל"מים. רק אחרי שרובקה אסף מספר זחל"מים מיחידות אחרות, הוא עלה לרמה עם החיילים שנמצאו באותו רגע לידו.
    על פי מה ששמעתי עד היום, סיירת גולני לא קיבלה במשך הלחימה ברמת הגולן שום פקודה ושום משימה.

    • לשמיל להעמיד אותך על טעותך, חטיבת גולני לא נסעה להתחבר לחטיבת שריון 45 כי אם לחטיבה 37 שנלחמה כמו שכתב אביחי מול חטיבה 40 הירדנית בג'לקמוס דרום מזרח לג'נין.
      אני מקוה שיתר הדברים שאמרת מדויקים יותר.

  5. ציטוט מדברי שמיל: "אני יכול להגיד לך דבר שלא נעים לי: יש לי הרושם שהולכים לתפור פה סיפור שלא היה ולא נברא, כדי להוציא מישהו בצורה טובה. לפני שש שנים היו מי שפנו אליי והרגשתי שמנסים לבנות פה סיפור. אמרתי אם אתה רוצה לשמוע את האמת, אל תבוא אליי כי זה ייצא לא טוב, ואם אתה רוצה סיפורי מעשיות – זה לא אני".

    למה המראיינים המנוסים לא שאלו את שמיל למי הוא התכוון בדבריו אלו ? מי מנסה לבנות סיפור לפני 6 שנים ? אולי שמיל יענה.

  6. ואיפה אלוף הפיקוד, שאמור היה לתכנן את כל המהלך הזה של כיבוש רמת הגולן והיו לו שלושה שבועות מלאים ורגועים לעשות את זה? יצא לו הבלגן של חטיבה 3 (האלוף התקשר למח"ט, מנו שקד, בבוקר ה-9 ביוני ושאל "מה אתה יכול לכבוש"), ויצא לו התכנון והביצוע ה"מבריקים" של ההבקעה של גולני וחטיבה 8. כמובן – שהאלוף קיבל קידום, והפך בתוך שלוש שנים לרמטכ"ל של מלחמת יום הכיפורים המהוללת. ומפקדי שתי החטיבות? גם הם הפכו לאלופים במלחמת יום כיפור. תבינו מזה מה שתבינו.

  7. בקרב עם מספר רב של הרוגים אני חושב שקודם כל חייבת להיות פה רגישות כלפי ההורים והמשפחות השכולות הוויכוח ואו ניתוח דל מה

  8. המשך התגובה .אני הבן של שוורצי אני זוכר שתל פאחר היה בכל פינה בבית ראיתי את אבא אוכל את עצמו כל אותם השנים כששאלתי אותו למה אתה לא מדבר אבא תמיד אמר אסף עזוב בסיפור הזה יש משפחות שכולות .ההורים השכולים מתעוררים כל בוקר בתובנה שהבנים שלהם גיבורים והם אכן היו גיבורים .חייבים להיות רגישים.ב2004 אבא נהרג מפגיעת משאית בשעה שהלך ברגל בשדות שכל כך אהב ואיתו הסיפור שלו שלעולם לא נדע.

    • לאסף, יש רצון מצד אחד להיות רגישים כלפי משפחות שכולות ומצד שני לחשוף את האמת גם אם היא כואבת.
      במערכת השיקולים שבהתנגשות הזו, אני מקווה שאני מצליח לאזן בין הדברים.

  9. מרוב "רגישות" אי אפשר לנהל דיון ענייני על שום דבר. תמיד "מישהו" עלול להיפגע, אז שותקים, לא מתחקרים, לא מפיקים לקחים, לא לומדים משגיאות (שהרי אסור לומר שמישהו שגה, בגלל שזה "עלול לפגוע"), ואז, באירוע הבא, שוב עושים את אותן טעויות ומעגל השכול מתרחב. נו, באמת. הגיע הזמן להתבגר. כל דבר יכול וחייב להיות על השולחן, גלוי וחשוף.

  10. אתה מגזים. מזמן לא שותקים. שנים שמתקיימים דיונים עניינים ונוקבים תוך שחיטת פרות קדושות במידת הצורך (ע"ע קרב החווה הסינית). ברם בכל מקרה אין לעבור גבולות מסויימים. יש קוים אדומים שאין לחצותם: אין לערב אינפורמציה בלתי בדוקה או אפילו שאינה נכונה בדיון. אין להשמיץ שלא לצורך, ובמיוחד לא לפגוע בזכר חללים או אפילו לוחמים חיים על בסיס מידע בלתי בדוק. מי שאינו משוכנע בנכונות מקורותיו חייב להזהר שבעתיים בהטחת רפש באחרים. מכל מקום, יש להשתמש בפרסומים באתרים הפתוחים לציבור, בלשון נקיה, בלתי מתלהמת, תוך מתן כבוד לזולת.
    נכון, שבעבר לא תחקרו הכל ולא הפיקו תמיד לקחים . יתכן שחטא הגאווה הביא אותנו למחוזות בלתי רצויים. אני מקווה שכיום המצב שונה. וכן, כאשר משלמים ביוקר- גם בודקים את החשבון.

  11. תגובה לרני. דיון מעמיק לא מתבצע בתגובות בבלוג עם הקבוצה המאוד מצומצמת שהצליחה לסיים את כיבוש התל שמרה על האיזון המוחלט שבין דיון ענייני לבין רגישות כל כך הרבה שנים ומתוך רגישות וכבוד אחד לשני ובראש ובראשונה למשפחות השכולות .אני חייב לציין שאני בתור חייל בגולני שהיה צריך לבצע משימה תמיד לקחתי את הנחישות ואת היוזמה וזה מה שחשוב .סביב התל נוצר אתוס .את המתים אי אפשר להחזיר .את סיפור הקרב הזה אי אפשר למחוק .ופה זה המקום להגיד לכל אותם לוחמים וקצינים תודה אתם הכוח המניע של דורות שלמים של לוחמים ושל קצינים שלאור הקרב הזה לאור האתוס שנוצר סביב הקרב ממשיכים לנוע בנחישות וביוזמה בכל משימה .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s