קילמן ורימר הגיעו רחוק

46 שנים לאחר שנשלח ע"י המג"ד לעלות לתל פאחר "לפי קולות הירי", חזר המ"מ דני ביזר לגאיון ההוא ביחד עם יוסי רימר * ביזר נפצע במהלך הקרב והמ"כ יוסי קילמן לקח פיקוד ופרץ לתעלה כשבעקבותיו רימר ופופוביץ' * קילמן נהרג, שני חבריו נפצעו * מעדותו של רימר מתגלה כעת לראשונה עד כמה רחוק הם הצליחו להגיע

במקום בו נהרג יוסי קילמן. מימין: יוסי רימר, דני ביזר ואריק קילמן (אחיו של יוסי). דני ביזר סיכם: "עברו כמעט 47 שנים, אבל לא מאוחר שכולנו, המ"פ ורדי, הסמ"פ שמיל וחיילי הפלוגה נוקיר לאחיך ולהם תודה" (להגדלת התמונה - לחצו)

במקום בו נהרג יוסי קילמן. מימין: יוסי רימר, דני ביזר ואריק קילמן (אחיו של יוסי). דני ביזר סיכם: "עברו כמעט 47 שנים, אבל לא מאוחר שכולנו, המ"פ ורדי, הסמ"פ שמיל וחיילי הפלוגה נוקיר לאחיך ולהם תודה" (להגדלת התמונה – לחצו)

אריק קילמן נעצר ונשען על קיר המוצב. על אף האפלולית ששררה אפשר היה להבחין בעיניו הדומעות. במקום הזה שמתפצל ימינה נהרג אחיו הבכור, יוסי קילמן.

יוסי רימר לא חיכה. הוא המשיך אל עומק התעלה בדיוק כמו אז, כשחברו קילמן נפגע ונהרג. דני פסע בעקבות רימר בסקרנות ובפליאה. רימר התקדם בעקבות שאריות של זיכרון שצצו בזו אחר זו. כשהפאזל התחבר אצלו, התברר אחרי כל השנים הללו שכוח דני הקטן והלכאורה לא משמעותי, שעלה מהגאיון אל החלק הצפוני של התל, הגיע בסופו של דבר די רחוק במהלך הלחימה בתעלות.

יתרה מכך: בנוסף לכוח קרינסקי שפעל שם קודם, הופעתם של שבעת הלוחמים מכוח דני, שכמה מהם נכנסו אל תוך התעלות, הצליחה להבריח את החיילים הסורים מהחלק הצפון-מערבי של התל. לוחמי סיירת גולני שטיהרו את היעד בשלב הלחימה האחרון הגיעו לאיזור הזה, אבל התברר שלא נשאר הרבה מה לעשות.

כשרימר, דני והאח השכול קילמן עלו מהתעלה לחזית המוצב, במקום המערבי ביותר, המתוייר וההומה, אל הנוף הנפלא המשקיף אל בריכות קיבוץ דן, הם הלכו מעל התעלות שבהן לחמה חוליית קילמן-רימר-פופוביץ'. המג"ד מוסא קליין עשה כאן בתחילת הקרב את צעדיו האחרונים. הוא לא ידע כנראה שממש מתחתיו התחולל הקרב של כוח דני, אותו מ"מ שפגש זמן קצר קודם לכן למטה ושלח אותו למעלה – "בעקבות קולות הירי".

הסיור לזכרו של יוסי קילמן: יוסי רימר חוזר לתל פאחר

שלוש מכוניות שירכו דרכן מעל תל פאחר ומתחת לכביש הנפט, כשגחונן מתחבט ללא הרף באבנים ומהמורות (להגדלה - לחצו)

שלוש מכוניות שירכו דרכן מעל תל פאחר ומתחת לכביש הנפט, כשגחונן מתחבט ללא הרף באבנים ומהמורות (להגדלה – לחצו)

יוסי רימר הגיע לסיור בתל פאחר ספיישל מארה"ב. איתו הגיעו אשתו דבי, אחיו אריק ורעייתו אביבה. אריק קילמן הגיע עם בתו, תום.

דני ביזר יזם את הסיור לאות כבוד עבור משפחתו של יוסי קילמן, החייל שהיה איתו בכוח ונהרג בעומק התעלות. לפני ארבעה חודשים קיים דני סיור דומה לאחותו ולאחיו של יואל זבדי, שהיה גם הוא באותו כוח. זבדי ניסה לחלץ את דני הפצוע למקום מבטחים, אבל נפגע מצרור, נותר בשטח שעות ללא טיפול ועד שהגיעה העזרה המיוחלת כבר לא היה בין החיים.

השלמת הסיפור עם זבדי וקילמן מוסיפה חלק חשוב שנשמט מהיסטוריית הקרב. בחוברות מורשת אפשר לקרוא על כוח ורדי וכוח קרינסקי, על כוח שמיל וכוח עזרא, על כוח סולוביץ' ועל כוח הסיירת. הכוח של דני ביזר זכה לאזכור צנוע רק בסיכום הקרב שערך הסופר אהרון מגד ב-1967. אף אחד לא ספר את הכוח הקטן הזה, לא תיחקר את משתתפיו ולכן גם לא מיוחס לו שום משקל או משמעות בהכרעת המוצב.

לפני כשנה החל דני לרדת לעומקו של הקרב. הוא נפגש עם עשרות לוחמים וביצע כמה סיורים במוצב ובסביבותיו כדי לנסות להבין את הדינמיקה של התגלגלות האירוע. גם הוא עצמו לא שיער שהסיור הנוכחי יגלה לו משהו שלא ידע, ועוד מקרב שהוא עצמו פיקד עליו. הכל בזכות יוסי רימר, שלראשונה אחרי 46.5 שנים טיפס אל המוצב באותו תוואי שממנו הגיע כלוחם צעיר, עוד לא בן 19, זיהה את התעלה בה לחם והתקדם עד למקום שבו נפצע.

נקודת ההתחלה הרשמית לסיור הזה החלה בדרך ההטיה, כ-800 מטר דרומית לתל פאחר. כדי להגיע לשם נאלצו שלוש מכוניות רגילות לעבור שביל חתחתים שרק 4×4 יוכל לו. זו היתה דרך רעועה, רצופה מהמורות ואבנים, בין דרך ההטיה לכביש הנפט. כשהרכב המוביל של דני נתקע לפתע ולא הצליח להיחלץ, צץ משום-מקום ולמרבה המזל הטנדר של הבוקר מקיבוץ כפר סאלד, שנתן כתף וחילץ את הכוח לדרכו. לאחר שעה ארוכה הגיעו כלי הרכב הגונחים והשרוטים אל המקום המיועד.

פלוגה א' של גדוד 12 כללה שבעה זחל"מים. לאחר שהמג"ד מוסא קליין ויתר על התוכנית לעלות אל דרך הנפט והחליט להמשיך להתקדם בדרך ההטיה, ספגה השיירה פגיעות קשות והחלה מהומה. הזחל"ם של המ"מ דני חטף פגז טנק. שלושה נפצעו קל – הנהג, המקלען והמ"כ יוסי קילמן. דני הוציא את התחבושת האישית שלו וחבש את קילמן. זה היה בטעות, הוא מסביר, הנוהל הוא שחובשים את הפצוע בתחבושת שלו.

הפציעה של קילמן בזרוע לא היתה משמעותית. בכל זאת, דני אמר לקילמן שהוא לא ממשיך ליעד. קילמן סירב לקבל את הגזירה. הנהג והמקלען נשארו מאחור, ודני, קילמן ועוד ארבעה חיילים התקדמו רגלית. בדרך עקף אותם הזחל"ם העמוס לעייפה של הסמ"פ שמיל גולדברג, שאסף חיילים שהכלים שלהם נפגעו. חלק מהחיילים אף נתלו על הזחל"ם מבחוץ. כמעט אף אחד בשלב הזה לא היה מוכן להפסיד את המלחמה. הזחל"ם הזה היה רק טפטוף של חיילים מגדוד שלם. בין פלוגה א', שחלק מכליה נפגע, לבין שתי הפלוגות האחרות נוצר נתק כתוצאה מהפגיעות הישירות.

רימר אומר שבשלב הזה לא זכור לו דבר. הוא כן זוכר את הדרך העליזה לרמה מקרית שמונה, את ההמונים המריעים בצידי הדרכים, את הצלמים הרבים, את התקפות חיל האוויר על המוצבים הסורים ואת תמונת החיילים ההרוגים ליד גבעת האם.

1968, רימר חוזר לראשונה לתל פאחר. "הסתכלתי מהמוצב אל העמק וחשבתי - מי היו החצופים שרצו שנכבוש דבר כזה?"

1968, רימר חוזר לראשונה לתל פאחר. "הסתכלתי מהמוצב אל העמק וחשבתי – מי היו החצופים שרצו שנכבוש דבר כזה?"

הסיור העכשווי מתקדם אל מרגלותיו הדרומיים של תל פאחר. רימר משקיף ביראת כבוד על התל הגבוה ומספר: "שנה אחרי המלחמה הגעתי לכאן בגבס וקביים עם קבוצה של פצועים מחלימים מבית קיי. עשו לנו סיורים באתרי קרבות. עמדתי במוצב למעלה והסתכלתי על העמק והיתה לי מחשבה – מי היו החצופים האלה שרצו שנכבוש דבר כזה? זה הרי בלתי ניתן לכיבוש. בקרב עצמו הייתי צעיר מדי לחשוב דברים כאלה".

דני מראה מאיפה החל לעלות אל התל. "כשהגענו לא היה פה אף אחד, לא זחל"מים ולא כלום. אני והחיילים שלי מגיעים ברגל ואף אחד לא יורה עלינו, הכל שקט, אני לא זוכר יריות".

רימר שואל מה ידעו הקצינים הזוטרים על תל פאחר, ודני עונה: "אני זוכר שהראו לנו צילום אוויר עם פענוח של נשק, הראו לנו הרבה את התעלה שאנחנו אמורים לכבוש במוצב הדרומי ואת עמדות המקלעים. ידענו שאנחנו אמורים להגיע מדרך הנפט. עשינו בשטח תרגולת על יבש, אבל זה לא היה רציני".

מתחילים לטפס בחלק שבין שני צידי המוצב. דני משחזר: "השעה 15:20 לערך, אנחנו עולים כאן ואז אני רואה את המג"ד עומד על יד העץ ההוא ולידו שלושה אנשים. אנחנו מגיעים אליו חמישה – אני, יוסי קילמן, אלקה, עוד מ"כ שאיני זוכר את שמו ודוד פופוביץ'. ליד המג"ד עמדו יוסי רימר ויואל זבדי".

זה קרה מספר דקות לאחר ששני הכוחות הראשונים, בפיקודם של המ"פ אהרון ורדי עם 12 לוחמים לצד הדרומי ושל סרן אלכס קרינסקי עם 11 איש לצפוני, כבר טיפסו ליעדים שחילקו ביניהם והחלו בלחימה.

אריק קילמן עולה באיטיות וממלמל: "כאן יוסי עשה את צעדיו האחרונים".

רימר תוהה איפה היו 70 אנשי הפלוגה. "האם אנחנו יודעים מי ה-70 האלה?".

דני: "לפלוגה א' יש רשימה, החובש הפלוגתי (זמיר כהן) תיעד אחרי המלחמה חלק מהאירועים והחיילים".

"תצטרף לפלוגה שלך". העץ למרגלותיו הדרומיים של תל פאחר, שעל ידו פגשו דני וחייליו את המג"ד מוסא קליין

"תצטרף לפלוגה שלך". העץ למרגלותיו הדרומיים של תל פאחר, שעל ידו פגשו דני וחייליו את המג"ד מוסא קליין

קילמן: "אני מנסה לחשוב מה עבר לדני וליוסי בראש כשהם עלו פה. כי לצד אחד עלו בסך הכל 13 חיילים ועוד 12 הלכו לשם" (אנשי המחלקה של שמוליק מוראד, בפיקודם של ורדי וקרינסקי).

דני: "עוד לא ידענו מזה".

קילמן: "אז מה אתה חשבת לעצמך, יהיה לך קל לכבוש?".

דני: "אני לא יודע מה חשבתי, אפילו לא מה אני צריך לעשות, אלא מה מצפים ממני לעשות. אין לי פה איזו תוכנית. אז אני עושה מה שנראה לי".

קילמן: "והחמישה האחרים הולכים בעקבותיך?".

דני: "כן. ויוסי (קילמן) מאוד נלהב, מאוד רוצה שיהיה כבר אקשן".

קילמן: "ואתה עוד אמרת לו להישאר מאחור כי נפצע, והוא בא בכל זאת. הוא לא פחד. אפס פחד".

דני: "אני בטח הרגשתי פחד".

המג"ד מוסא קליין עומד על יד העץ, על ידו סגן משה הראל, קצין הסיוע הארטילרי, והחיילים הצעירים רימר וזבדי. הזחל"ם של המג"ד נפגע קודם לכן למרגלות המערביים של התל ואנשיו יצאו ממנו מעט המומים, אבל ללא פגע. קליין שלח את קרינסקי אל המ"פ ורדי, כנראה עם הוראה לתקוף את התל. קרינסקי הגיע אל ורדי, השניים חילקו ביניהם את הלוחמים וכל כוח עלה לצד אחר. זמן קצר אחר כך הגיע קליין לאיזור שממנו החלה אותה הסתערות. דני ועימו חמשת הלוחמים הבחין במג"ד וניגש אליו.

דני: "המג"ד אמר לי – 'טוב שהגעת, תצטרף לפלוגה שלך'. אז אני שואל אותו איפה הפלוגה. הוא אומר לי 'או פה או פה' (מצביע על הדרומי והצפוני). שאלתי לאן ללכת והוא ענה: 'תקשיב לקולות הירי, איפה שיש ירי לשם תלך'. הוא צירף אליי את רימר וזבדי שהיו איתו. מכיוון שלא שמעתי כלום הלכתי באמצע, בגאיון שבין הדרומי לצפוני".

רימר: "אחד הדברים שמטרידים אותי זה איך התנתקתי מהכוח שלי. אני הייתי במחלקה של המ"מ שמוליק מוראד, הייתי על הזחל"ם השני או השלישי בפלוגה. מוראד שהצטרף לוורדי עלה על הגבעה להילחם, אני אחד המ"כים שלו, אני לא איתו  ולא ברור לי למה. אני לא זוכר. אני מוצא את עצמי בלי האנשים שאיתם הייתי אמור לעלות".

דני: "אתה זוכר את זבדי, מה היה תפקידו?".

רימר: "אני זוכר אותו באופן כללי מהמחלקה, לא זוכר איזה תפקיד היה לו ולמה הוא עומד דווקא כאן ביחד איתי ובלי החברים שלנו שעלו להר".

קילמן: "יואל היה פתח תקוואי, הוא למד בתיכון אחד ואח שלי בתיכון אחר, אני יודע בדיוק איפה ההורים שלו גרו. למיטב זכרוני הוא היה חובש".

כדאי לשים לב למילים של המג"ד כשהוא רואה את דני וחייליו: "טוב שהגעתם". אפשר לשמוע צליל של הקלה. הוא כנראה כבר הבין שהקרב השתבש ושמח לראות אפילו כוח קטן צץ לידו. רימר: "זה הגיוני".

קילמן: "כל הגדוד התפזר בצורה בלתי רגילה והמג"ד רוצה לאחד אותם. אבל בשלב הזה כבר לא היתה שום שליטה".

דני: "כשאנחנו הגענו המג"ד כבר ידע איזה חרבון יש לו. התחיל ירי נ"ט ולמטה כבר שכבו פצועים והרוגים. הוא לא רואה מהמקום הזה את דרך ההטיה, אז יכול להיות שפתאום כשהוא רואה קבוצה קטנה של חיילים הוא אומר לעצמו – לפחות אלה הגיעו. אבל איפה כל הגדוד?".

שישה מבין שבעת לוחמי כוח דני בתל פאחר. מימין: דני ביזר, יוסי קילמן, יואל זבדי, יוסי רימר, דוד פופוביץ' ואלקה

שישה מבין שבעת לוחמי כוח דני בתל פאחר. מימין: דני ביזר, יוסי קילמן, יואל זבדי, יוסי רימר, דוד פופוביץ'

ממשיכים לטפס בגאיון שבין שני חלקי המוצב. תוך כדי הטיפוס דני אומר לרימר: "יוסי, סליחה שלקחתי אותך" (אז). רימר: "מי יודע מה היה קורה אם הייתי נשאר שם, יכול להיות שהייתי עולה עם המג"ד".

דני: "כשעברנו כאן היה חור של מרגמה בגדר. לא תיארתי לעצמי שתהיה גדר כל כך דרדלה. עברנו פשוט בלי בעיות".

קילמן: "מעשית, יש כבר שני כוחות לפניך בתל".

דני: "נכון, אבל עדיין אני לא שומע כלום. אנחנו הולכים שבעה חיילים בטור, קילמן צמוד אליי".

אריק קילמן: "יוסי היה נחוש להכריע את המלחמה".

רימר: "קראתי ששמיל (סמ"פ א') אמר שבקרב הזה הכי פשוט היה להיות פצוע, לתפוס אבן ולהתחפר תחתיה. לקום ולהצטרף לסיבוב הבא זה אומץ. ולכן אני תוהה בקול רם איפה היה כל הגדוד – 200 איש. זו תעלומה מאין כמוה".

דני: "25 הגיעו עם ורדי, 25 עם שמיל ואנחנו פה עולים שמונה. 60 איש (מפלוגה של 70) זה מצב לא רע".

סיפורו של יוסי קילמן: נולד בברגן בלזן, נהרג בתל פאחר

יוסי קילמן נולד ב-1948 במחנה העקורים שליד מחנה הריכוז ברגן בלזן. "אין ברירה", יכתוב 19 שנים אחר כך בימי הכוננות למלחמת ששת הימים, "מוכרחים להילחם שלא תהיה עוד ברגן בלזן ליהודים".

קילמן תופים

1964, המתופף יוסי קילמן בפעולה

מגיל צעיר נמשך למוסיקה. למרות קשיים כלכליים שלחו אותו הוריו פולה וזאב למורה למוסיקה וקנו לו פסנתר. בתקופת התיכון היה שותף בלהקה שהקים עם חבריו. שלושה היו גיטריסטים, הוא המתופף. לפני גיוסו היה במבחנים ללהקה צבאית, אבל לא התקבל. קילמן נשלח לגולני. בטקס סיום קורס מ"כים הרשים בקטע תיפוף. המג"ד מוסא קליין ניגש אליו ושאל מה דעתו להקים להקה לגדוד, אבל קילמן כבר היה מורעל על קרבי. "היה אימון קיץ ואימון חורף והוא כל כך נהנה שם", נזכר האח אריק. "פעם נסעתי עם ההורים לבקר אותו בנגב. הייתי ילד, הוא הסביר לי שם כמה דברים והיה מדהים".

דני: "כשיוסי הגיע לפלוגה התיידדתי איתו מיד בגלל המוסיקה שלו".

רימר: "יוסי אהב מאוד מוסיקת פופ. בקורס מ"כים היה מכה על התופים במרץ רב. הוא היה מחזיק בתקליטים ממוסיקת הפופ האחרונה, כמו הביטלס. במיוחד אני זוכר אצלו תקליט עם השיר 'קליפורניה דרימינג' של האימהות והאבות. כשהייתי אחרי המלחמה מאושפז בבית החולים בנהריה, באו האימהות של הוועד למען החייל והביאו לנו דברים. מכיוון שהייתי פצוע קשה שמו את הפטפון על ידי, והתקליט הראשון ששמו היה קליפורניה דרימינג. אנקדוטה קטנה שסוגרת מעגל".

יוסי קילמן (שני מימין) עם חבריו לפלוגה. בתל פאחר הוא היה נחוש להכריע את הקרב

יוסי קילמן (שני מימין) עם חבריו לפלוגה. בתל פאחר הוא היה נחוש להכריע את הקרב

גם שלושה ימים לאחר שנהרג בתל פאחר, למשפחת קילמן לא היה מושג מה קרה. להורים ולאח לא היתה סיבה לחשוב על הגרוע מכל. לא רק שאיש לא הודיע להם דבר – ביום ראשון (יומיים לאחר נפילתו) הם נתקלו בעיתון "הארץ" בצילום של חייל עומד על מקורות הבניאס. "התמונה היתה מטושטשת, אבל היינו בטוחים שזה יוסי", מספר אריק. "זה היה חייל דומה לו בגובה, בהיר, עם משקפיים, באותה עמידה של יוסי. למחרת אפילו קיבלנו ממנו גלויה ששלח כנראה לפני היציאה לקרב. הוא כתב – 'לאחר כמה ימים של מלחמה, יוצאים לקרב הגורלי. שלכם האוהב לנצח, מכיר לכם תודה, יוסי'. היה מין רצף התרחשויות שהראו שהוא חי, אבל ביום שני (יום לפני ערב חג השבועות) הכל התנפץ לנו".

אריק היה אז בכיתה ט'. במהלך השיעור הרהר באחיו שיחזור הביתה לרגל החג. לפתע נפתחה הדלת ושמש בית הספר הודיע "אריק קילמן החוצה, אבא שלך רוצה אותך בבית". אריק שאל מה קרה, השמש אמר שסתם ככה. אריק שאל אם מה קרה משהו ליוסי, השמש ענה שום דבר. בבית חיכה לו האב עם הבשורה "אחיך האהוב איננו", ואריק נפל לזרועותיו.

למשפחה נודע שיוסי כבר נקבר בעפולה, אבל כשהגיעו לשם ראו שעל השלט כתוב "יוסי קולמן". הספק המשיך לכרסם. רימר מספר לקילמן: "ההורים שלך הגיעו אליי לבית החולים כמה ימים אחרי הפגיעה, ואני סיפרתי להם מה קרה. הם שאלו אותי אם ראיתי את פניו, אמרתי שלא ראיתי את פניו, אבל הכרתי את יוסי ואת הבגדים שלו והנעליים. הם לחצו אותי אם זיהיתי אותו. אמרתי להם שמעבר לנעליים אני לא יכול להוסיף. בזיהוי פלילי לא מקבלים זיהוי כזה".

דני: "ותחשבו שאין מקור אחר לספר על יוסי קילמן חוץ מיוסי רימר".

אריק קילמן: "ההורים שלי עוד היו באשליה שהוא חי. מה שקרה זה שנכנס חג שבועות ואז לא יושבים שבעה. הם נסעו לתחקר חיילים בבן עמי ובשרגא ובבית החולים בנהריה. כשחזרו אמרו שהחיילים לא ראו את הפנים. ואז בא גידי, בן דוד שלי, ואמר שראה את יוסי שוכב באלונקה. גידי היה בגדוד 51 שהגיע לתל פאחר בסוף הקרב והוא ראה את יוסי שוכב שם שלם לגמרי".

בכתבה גדולה על קרב תל פאחר שהתפרסמה ב"מעריב" ב-2001, בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, סיפר האב זאב קילמן על השכול שירד עליהם לאחר נפילת הבן. האמא הפסיקה לתפקד, הבית הפך לחשוך ומוזנח ואסור היה לשמוע בו מוסיקה. "בית הקברות והקבר של יוסי נשארו חלק מהבית", אמר. "יש לילות שאני מתעורר וחושב איפה יוסי".

עדותו של יוסי רימר: הזיכרון שצץ אצלו בתעלה הוביל אותו עד לחלק המערבי של המוצב

רימר וביזר בפתח התעלה. רימר: "אני נכנס לבפנים ואז בדרך משהו שחור מתגלגל אליי מהצד. אני צועק 'רימון', מנסה לחזור ולא מספיק"

רימר וביזר בפתח התעלה. רימר: "אני נכנס לבפנים ואז בדרך משהו שחור מתגלגל אליי מהצד. אני צועק 'רימון', מנסה לחזור ולא מספיק"

הליכה וטיפוס, חציה של הגדר, שדה רקפות קטן – ואנחנו כבר בשוליים הדרומיים של המוצב הצפוני.

דני מספר: "מכאן ראינו שני סורים הולכים ליד גדר האבנים עם ארגז רימונים. הם לא ראו אותנו. לא הייתי בטוח שהם סורים בגלל שלבשו חאקי בהיר כמו של אתא, והיו אצלנו כל מיני מתנדבים עם מדים כאלה. חוץ מזה ראיתי שיש להם גומיות במכנסיים, ולא יכול להיות שחייל סורי יילך עם גומיות במכנסיים. בכל אופן, לא לפי הסיפורים שמכרו לנו. אז יריתי על ידם בכוונה לא לפגוע בהם. הם זרקו את הארגז וברחו שמאלה, ואז נפתחה עלינו אש חזקה מאוד. זה היה מקלע, הוא ריסס והאדמה קפצה. עשינו קפיצת ראש לבור שלידינו, כולנו בפנים והמקלע קוצר את הדופן המרוחקת מעל הראש שלנו. לפופוביץ' היתה בזוקה, נהייתי מספר 2 שלו, ירינו אותה לשם (לכיפת המוצב הצפוני), האש נפסקה לרגע, זרקתי רימון ורצנו קדימה".

בשלב הזה דני עושה הפסקה עם הסיפור שלו ונותן לרימר להוביל בשטח, כדי לראות מה הוא זוכר. רימר מתקדם לאטו וסוף סוף נזכר במשהו: "זה המקום אליו נכנסנו, אבל אני לא בטוח".

באיזור הקרוב יש שלוש תעלות. רימר מתקדם לאחת, הולך לשנייה וחוזר לראשונה. "אני זוכר את הפנייה השמאלית, ועכשיו בהתאם למרחק שהלכנו יש שני דברים שאני זוכר: המקום שאני ראיתי את יוסי קילמן ואחריו המשכתי לפנייה ימנית נוספת… נכנסנו מפה ופנינו שמאלה".

קילמן עומד

קילמן. רימר זיהה אותו לפי הנעליים האדומות

נכנסים לתעלה מחופה ומתקדמים לעומקה. רימר פוסע ראשון וכולם אחריו. בשלב מסוים הוא נעצר ומספר: "יוסי נפל בהצטלבות הזו. אני באתי משם אחריו (מצביע על הכניסה לתעלה). קילמן הלך לפניי, היינו איזה שלושה ארבעה מטר אחד מהשני. אני לא זוכר איפה היה פופוביץ' בקטע הזה. ואז אני רואה את יוסי שוכב פה בהצטלבות (התפצלות מהתעלה ימינה) עם הנעליים האדומות שלו. הוא ירה ונפגע על ידי מישהו שבא מהקטע הזה. זיהיתי שזה הוא לפי הנעליים האדומות שהיו לו. למה הוא לבש נעליים אדומות? כי הוא וגם אני היינו שובבים. נעלי גולני היו אז עם סוליות גומי קשוח מאוד ולא סימפטי, ובחופשה הראשונה בקורס מ"כים קנינו מהכסף של אבא ואמא נעליים עם קרפ, וזה היה קרוי נעלי צנחנים. היה לנו רס"ר מאוד נחמד (יום-טוב חזן), היה רואה מישהו עם נעליים אדומות זה היה מדליק לו את הפיוזים והיה משאיר אנשים שבת. יוסי אמר 'אני לא שם עליו'. הוא עשה את מה שבא לו וטוב לו כחייל. אני זוכר שצבעתי את שלי בשחור, והוא לא צבע. ופה הוא שכב עם נעלי קרפ אדומות ואני לא נשאר להסתכל, כי אני יודע שאם מישהו שוכב אז מישהו ירה מהצד השני. אני הולך הלאה, אני עובר על ידו, אני ממשיך לבד, לא יודע אם פופוביץ' אחריי. (מתקדם בתעלה) וכאן זה המקום שאני מגיע ופונה ימינה ויורה לפה (התפצלות נוספת ימינה מהתעלה), ומרגיש שיש שם משהו ואני יורה למקום הזה וזורק רימון (התעלה היתה מחופה וחשוכה). אני נכנס לבפנים, ואז בשליש הדרך משהו שחור מתגלגל אליי מהצד השני. אני צועק 'רימון' ומנסה לחזור חזרה ולא מספיק, והרימון מתפוצץ. אני שוכב פה על הרצפה ומישהו מגיע אליי מהכיוון הזה (מאחור), כנראה שזה פופוביץ', אני לא יודע, ואני אומר לו אל תלך לשם, יש שם מישהו. אני אומר לו אל תלך הלאה, והוא עוזב ואני שוכב פה עד שבאים לחלץ אותי".

קילמן: "אתה שוכב פה?".

רימר: "אני שוכב פה מרוסק בירך. לקחתי את העוזי, פרקתי את הקת, לקחתי את החבל וקשרתי את הרגל לקת כדי שתהיה ישרה וגם תעשה קצת חוסם עורקים. הייתי בהכרה לסירוגין. אני לא זוכר שהיה כאן חשוך כמו שעכשיו" (בשיפוץ התל והפיכתו לאתר תיירות נוספו תקרות בטון ברווחי החיפויים המקורים).

לא זרקו לעברך עוד רימונים? "לא היתה אש נוספת. במחשבות שעלו בי, ואני זוכר את זה כפצוע, אני חיכיתי שמישהו יבוא לגמור (לחסל אותי) ולא בא. והפעם הבאה שהגיע מישהו אליי זה שני חיילים עם אלונקה. אני חושב ששכבתי כאן שעתיים או שלוש".

דני: "כשהוציאו אותך החוצה מה היה מצב האור?".

רימר: "כבר היה דמדומים" (שעת דמדומים אז היתה 18:45).

דני: "אז אתה מבין כמה זמן היית פה? הפציעה שלך היתה לפני ארבע".

רימר: "אני נכנסתי ויצאתי מהכרה, איבדתי דם, אבל מסתבר שהחיבור של הקת לעוזי נתן איזו תרומה".

שמעת קולות ירי? רימר: "לא זוכר".

דני: "אנחנו בלב המוצב, פה היתה המיפקדה שלהם".

יוצאים מהתעלה. דני מנסה לעכל את הסיפור של רימר ומודה: "לא ידעתי עד עכשיו מה עשיתם".

דני ביזר ותום קילמן (אחייניתו של יוסי קילמן שנהרג). ביזר: "אין לי ספק שקילמן ורימר חוללו תפנית משמעותית ביותר בקרב, לפחות בחלק המערבי של המוצב הצפוני. החדירה שלהם ללב המוצב, במקום שהיה בונקר הפיקוד, גרמה לסורים להסתגר בחלק הצפוני ביותר"

דני ביזר ותום קילמן (אחייניתו של יוסי קילמן שנהרג). ביזר: "אין לי ספק שקילמן ורימר חוללו תפנית משמעותית ביותר בקרב, לפחות בחלק המערבי של המוצב הצפוני. החדירה שלהם ללב המוצב, במקום שהיה בונקר הפיקוד, גרמה לסורים להסתגר בחלק הצפוני ביותר"

דני מספר לקבוצה את הסיפור שלו: "פתחו עלינו באש. יש פה תעלה יותר נמוכה שהולכת שמאלה, היא שולטת על הוואדיון, כנראה שמשם ירו עלינו (התעלה ההקפית בחלקו הדרומי מערבי של המוצב). קפצנו לבור ומשם ירינו את הבזוקה, זרקתי רימון לפה (לפתח התעלה המערבית שכיוונה דרום צפון) ורצנו לתעלה הזו. היא היתה הרבה יותר עמוקה ממה שעכשיו. נכנסנו, אחריי היו קילמן ופופוביץ'. עמד פה חייל סורי, אני יריתי עליו, לא פגעתי בו, הוא זרק אליי רימון. לקפוץ החוצה לא יכולנו כי זה היה גבוה. שניהם הספיקו לצאת, ואני כשהגעתי לגדר הבנתי שזה הזמן שצריך לשכב. נשכבתי, ואז היה פיצוץ. נפצעתי ביד, ברגליים ובעין. נשארתי שוכב בפתח התעלה. יוסי קילמן לא חיכה אפילו שנייה. ברגע שהיה הפיצוץ הוא תפס למעשה את הפיקוד. אני לא זוכר אם צעק 'אחריי' או לא, אבל הוא נכנס, רימר אחריו וממה שאני זוכר פופוביץ' היה שלישי. לידי נשארו אלקה, זבדי ועוד מ"כ ששכחתי את שמו. למה הם לא נכנסו אני לא יודע, אבל הם נשארו איתי. כעבור חמש דקות או יותר, פופוביץ' חזר בריצה, צורח 'נפצעתי נפצעתי' וכל הפנים שלו מכוסים דם. יואל היה 20 מטר בוואדי, הגיע אליו וחבש אותו, ופופוביץ' ירד למטה. כמובן שהבנתי ששני היוסים כבר אינם, אבל לא ידעתי מה קרה. כעבור 20 דקות יואל התקדם אליי, הגיע, רכן מעליי וניסה למשוך אותי מפה. ברגע שהתכופף נורה צרור שקרע לו את הפנים. מה שלא ראיתי זה שהוא נפגע גם בחזה ועף אחורה. דיברתי איתו, הוא אמר לי 'אני נחנק', אמרתי לו תסגור את החור עם האצבע, אבל היה לו גם פתח יציאה מאחור.

"שני המ"כים שנשארו באו אליי. אחד נשכב לידי עם הנשק לכיוון התעלה והשני הלך לתעלה הסמוכה ועשה אותו דבר. בשלב מאוחר יותר זה שהיה לידי ירד למטה כדי להודיע שאנחנו נמצאים פה ושיבואו לעזור. כבר היתה שעת בין ערביים, ואז יצחק חמווי הגיע, את זה אני זוכר מצוין. הוא ראה את המצב של יואל, רץ למטה וחזר עם הקש"א ועם אלונקה. הורידו את יואל באלונקה ואותי הורידו על הגב. ניסיתי כל השנים לשאול את חמווי באיזה מצב הביאו את יואל לרופא, והוא לא ידע להגיד לי. לא מזמן יצרתי קשר עם הרופא שהיה בתאג"ד למטה ושאלתי אם הוא זוכר פצוע בחזה עם פצע חודר, הוא אמר שהוא זוכר. שלחתי לו תמונה של יואל והוא אמר שהוא חושב שזה הוא. הוא אמר ששלח את יואל לתאג"ד בהגושרים כשהוא עדיין חי".

דני מעכל את הסיפור של רימר, שאותו הוא שומע בפעם הראשונה, ומסכם את משמעות הכוח הקטן שלו: "אנחנו נמצאים במוצב הצפוני. זה המוצב שהיו בו את הקרבות הכי קשים. אני חייתי כל השנים בהרגשה שלא עשינו שום דבר. מה כבר הספקנו להיכנס? שני מטר? ועכשיו מה שיוסי מספר על עצמו ועל קילמן זה דבר משמעותי. כי אם אני חושב מה עשו אחרי זה, לא עשו בעצם הרבה יותר. הסיירת הגיעו לתעלה הזו בשש וחצי בערב כשכבר לא היתה כאן התנגדות. יכולים לקחת את זה כגבורה שלנו בערבון מוגבל, ויכולים לקחת את זה כפחדנות של הסורים. הרי לא היתה לסורים בעיה לבוא ולחסל אותנו. היינו חסרי אונים. אבל זה לא קרה והם לא התנגדו יותר (באיזור כיפת הצפוני) עד הסוף. הרי בסיום הקרב הוציאו מפה עשרים וכמה שבויים. אני חושב שאם הסורים היו מתעשתים הם היו יכולים לחזור, אבל מהפחד הם לא חזרו. לפחות לעצמי אני אומר, עשינו פה משהו".

דבי ויוסי רימר

דבי ויוסי רימר. התנתק מגולני ולא הלך לאזכרות

קילמן פונה לרימר: "לפי מה שסיפרת, מישהו ירה צרור על יוסי וברח. גם על דני ככה. היה יכול לבוא מישהו ולחסל אותך".

רימר: "נכון מאוד, ולא יכולתי לעשות הרבה כי לא יכולתי לזוז".

אתה זוכר בוודאות האם כשעברת את קילמן הוא כבר היה הרוג? רימר: "אני התקדמתי מיד אחריו, הוא לא זז. אני זיהיתי בקצה של המחשבה שאני מכיר את הנעליים האלה והתפקיד שלי היה לרוץ הלאה. זה אוטומט, לא פעלתי על פי שיקול. זה מה שאנחנו היינו צריכים לעשות וזה מה שעשינו".

דני: "פופוביץ' זכר משהו אחר, ואמרתי לו כשהיינו כאן איתו לפני כמה חודשים שנחכה ליוסי רימר שיבוא ויגיד מה הוא זוכר. פופוביץ' אומר שהוא נכנס רק עם קילמן, שרימר לא היה ושהוא נפגע מאותו רימון שממנו נפגע קילמן. אבל זה לא הסתדר לי מהרבה סיבות. לא נראה לי שמהבור הזה היינו רצים לקטע ההוא (תעלה קצרה שבקצה בונקר ממזרח, עליה הצביע פופוביץ' בסיור הזיכרון לזבדי), זה מה שהיה זכור לי אחרי חודשיים שהגעתי לכאן מבית החולים".

אריק קילמן: "ואתה זוכר שיוסי ודוד נכנסו ביחד?".

דני: "אני זוכר שקילמן היה ראשון, רימר שני ודוד שלישי. ואני רוצה לומר להגנתנו (של רימר ודני) – זו פעם ראשונה שאנחנו מדברים בינינו על מה שהיה בשטח".

רימר: "כשהגעתי לפה עם הילדים לפני עשר שנים לא זכרתי דבר, אבל שנה אחרי הקרב כשהייתי פה עם קביים זיהיתי את המקום בפירוש".

דני: "אתה זוכר את המג"ד על התל?".

רימר: "לא, אני לא ראיתי אותו בתל".

דני: "כי פופוביץ' זוכר את המג"ד בתל. כשהייתי בבית החולים בא אלינו הסופר אהרון מגד ושאל אותי מה היה, וסיפרתי לו שאני שכבתי שם וראיתי את המג"ד ומישהו מהתעלה יורה בו מאחור. אבל אחר כך ממש ערערו לי את הביטחון כי אמרו לי שמצאו את הגופה שלו שם (על כיפת המוצב). אני חושב שאני זוכר דבר כזה, אבל אני כבר לא בטוח".

יוסי, אתה מספר שרצת אחרי קילמן, מה אתה עוד זוכר? רימר: "הייתי שלושה-ארבעה מטר אחריו. אני לא זוכר שאני שומע אותו ולא רואה איך הוא נהרג. אם תשאל אותי מה אני זוכר מקולות הקרב, אני לא זוכר. אני זוכר את הרימון שזרקתי ואת הרימון הסורי שפגע בי. אבל הירי האחר, כאילו מישהו עשה פילטר ואני לא שומע את הרעשים האלה יותר".

דני: "יוסי קילמן פעל באופן אוטומטי. הוא ראה אותי נופל ומיד רץ קדימה. אני חושב שהוא אמר 'אחריי' או משהו כזה, אבל אני לא בטוח".

רימר: "אם היו אומרים לי היום תרוץ את כל ההר הזה, לא הייתי רץ. זה משהו מנוגד להוויה האישית שלי בתור בנאדם שיש לו רציונל ולוגיקה. אבל כשאתה בן 19 מתכנתים אותך".

קילמן: "מה זה 19? זה ילד. וילד כזה צריך לקבל החלטות גורליות שקובעות חיים של אחרים".

המסלול של כוח דני. בכחול למעלה: המקומות בהם נלחמו ונפגעו המג"ד ושני לוחמים מכוח אלכס קרינסקי. להגדלה - לחצו

המסלול של כוח דני. בכחול למעלה: המקומות בהם נלחמו ונפגעו המג"ד ושני לוחמים מכוח אלכס קרינסקי. להגדלה – לחצו

הפציעה של רימר גרמה לרגלו השמאלית להתקצר ב-5 ס"מ. רימר, ד"ר לטכנולוגיית מזון, מתגורר עם משפחתו בארה"ב ועובד בחברה שמפתחת מכשור מדעי ותעשייתי הקשור למזון.

רימר: "אם תל פאחר היה שלנו, אף אחד לא היה מוציא אותנו מפה. היה לנו הרבה כבוד לאתר הזה, לביצורים האלה, כשאתה מסתכל אחרי המלחמה על העוצמה שהיתה פה. אנחנו לא היינו מפסידים".

הוא מספר שאחרי שחרורו מהצבא התנתק לגמרי מהחטיבה ומהחברים. "מגולני לא שמעתי יותר. אני חייב להודות שלא הלכתי לאזכרות, לא יכולתי ללכת, לא הייתי מסוגל ללכת. היתה לי הרגשה שאין לי את הכוח להתמודד עם העיניים של ההורים השכולים ולהסביר למה אני חי והבן שלהם לא. זה נשאר אצלי הרבה שנים".

אולי בגלל זה, כמה חודשים אחרי המלחמה, כשדני צלצל אליו כדי לשמוע ממנו איך נפצע ואיך קילמן נהרג, רימר טרק את הטלפון. רימר שלא זוכר את המקרה אומר: "כנראה שהיתה לי עוד טראומה ולא רציתי לדבר על הנושא. אבל לאט לאט לומדים לחיות עם הקטע הזה, ומה שנשאר לנו היום זה רק מזכרת לדור שיבוא אחרינו".

דני מסכם: "אחרי ששמעתי היום לראשונה את סיפור הקרב מפי רימר, ברור לי שהחלק שלו והחלק של קילמן ושל פופוביץ' היה חשוב מאוד. אין לי ספק שהם חוללו תפנית משמעותית ביותר בקרב, לפחות בחלק המערבי של המוצב הצפוני. החדירה שלהם ללב המוצב, במקום שהיה בונקר הפיקוד, גרמה לסורים להסתגר בחלק הצפוני ביותר, משם יצאו 22 סורים בסוף הקרב ונכנעו. כשהמג"ד עלה בארבע אחה"צ למוצב הצפוני, הוא הלך מעליהם (מעל התעלה בה לחמו השלושה). למעלה שכבו הפצועים שקרוקה וגינצבורג במשך שלוש שעות, אבל שום סורי לא הגיע אליהם וגם לא אליי. גם יצחק חמווי שחבש אותם יצא בלי פגע. הכוח של קרינסקי לפניהם והחוליה של קילמן-רימר-פופוביץ' שיתקו את רצון הלחימה של הסורים מכיפת המוצב הצפוני".

סוף דבר: למה דני ויתר על הצל"ש שלו – ולמי הוא מגיע באמת?

מספר חודשים אחרי המלחמה קיבל דני ביזר גלויה מהגדוד. זכית בצל"ש, הודיעה הגלויה והזמינה אותו לטקס. דני כעס: איך נותנים צל"ש בלי שמישהו מהגדוד שמע ממני מה קרה? העדות היחידה שנתן היתה לסופר אהרון מגד בבית החולים. אבל אף אחד מהחטיבה לא צלצל ולא התעניין. במכתב ששלח לגדוד, קבל דני על כך שאיש לא שאל אותו כיצד נהרגו ונפצעו החיילים שהיו איתו. לאירוע הוא לא הגיע והצל"ש נשכח.

מהעדות הנוכחית של רימר, בחלוף כל השנים, ברור יותר מתמיד שההחלטה המיידית של קילמן לקחת פיקוד ולפרוץ פנימה היא הסיפור הגדול של כוח דני. אם היה מגיע צל"ש למישהו, זה קודם כל ליוסי קילמן.

אריק קילמן מתרגש לשמוע את הדברים ממפקדו של אחיו. "דני כתב לנו אחרי המלחמה מכתב שיוסי פרץ לתוך התעלות וזהו, לא ידענו יותר מזה". דני: "אומנם עברו כמעט 47 שנים, אבל לא מאוחר שכולנו – המ"פ ורדי, הסמ"פ שמיל וחיילי הפלוגה, נוקיר לאחיך ולהם תודה".


צפו בסרטון: קטע מסיור כוח דני על רקע השיר "קליפורניה החולמת" שיוסי קילמן אהב

מודעות פרסומת

19 מחשבות על “קילמן ורימר הגיעו רחוק

  1. צלש ללוחמים שלא עשו חשבון ונכנסו הישר ללוע הארי.
    ד"א -כואב לראות כלי הרכב הפרטיים חסרי היכולת להתמודד עם איתני השטח נוסעים בשבילים הרריים שבקושי גיפ מיומן יצלח. למי שהחחליט לנוע בנתיב הזה בטח ובטח לא מגיע צלש. 🙂

  2. צל"ש נוסף, לדני ולשלמה, על עריכת הפוסט. בטוחני שכל מי שקרא בו הבחין בהשקעה שנדרשה לשם התיעוד, על כל הפרטים הקטנים שבו.

    ברשותכם, כמה הערות, מהקלה אל הכבדה…

    1] "יוסי קילמן נולד ב-1948 במחנה הריכוז ברגן בלזן" – צ"ל: במחנה העקורים שליד מחנה הריכוז (שהושמד בסיום המלחמה, ב-45'. מחנה העקורים התקיים שם עד 52').

    2] "בכתבה גדולה על קרב תל פאחר שהתפרסמה ב"מעריב" ב-2001" – הוזכרה באחד הפוסטים הקודמים. כדאי להעלותה לבלוג.

    3] "דני מספר … לפופוביץ' היתה בזוקה … ירינו אותה לשם (לכיפת המוצב הצפוני)," – ובהמשך: "דני מספר … פתחו עלינו באש. יש פה תעלה יותר נמוכה שהולכת שמאלה, היא שולטת על הוואדיון, כנראה שמשם ירו עלינו (התעלה ההקפית בחלקו הדרומי מערבי של המוצב). קפצנו לבור ומשם ירינו את הבזוקה". דומני וכבר התברר שירי הבזוקה לא היה אל כיפת המוצב (שצריך בדיקה אם נראית מאותו בור) אלא, כנראה, לעבר עמדת המק"כ (זו הבנויה בצורת פרסה) בפינה המערבית-דרומית.

    4] "ומרגיש שיש שם משהו ואני יורה למקום הזה וזורק רימון (התעלה היתה מחופה וחשוכה)". ברור כי ההוספה שבין-סוגריים אינה של יוסי רימר, אלא של העורכים. לענ"ד, הסוגריים הללו אינן במקומן, ומעוותות את העדות. יש להדגיש את הדברים הרשומים בהמשך: "אני לא זוכר שהיה כאן חשוך כמו שעכשיו". וקיצרתי.

    מהדברים שהתחדשו לי בקריאת הפוסט:

    5] רימר: "כשהגעתי לפה עם הילדים לפני עשר שנים לא זכרתי דבר, אבל שנה אחרי הקרב כשהייתי פה עם קביים זיהיתי את המקום בפירוש". כשאני קורא את המשפט הראשון, ברור לי ערכו של הזיהוי האחרון. את דעתי בנושא נדמה לי שאתם (דני ושלמה) יודעים.

    6] ועיקר: הפתעתם בפירסום תמונה שבעיניי היא חדשה, זו שמעל הכיתוב "1968, רימר חוזר לראשונה לתל פאחר":

    אני מוצא אותה מאד משמעותית, בפרט לאור המשפט דלעיל: "זיהיתי את המקום בפירוש". אם אתם, כמוני, מזהים את המקום, תוכלו לראות שהוא מתאים לתיאוריה שהעליתי בפניכם.

    7] ישנה עוד תמונה שצולמה באותו אזור באותה הזדמנות, ב-68', אלא שמשום מה נתתם אותה רק חלקית, כשנראים בה רק פניו של רימר בין "חמישה מבין שבעת לוחמי כוח דני בתל פאחר":

    אם תוכלו להעלות תמונה זו בשלמותה, כנראה שהזיהוי הנ"ל יהיה מושלם.

    תודה.

    • ברגן בלזן תוקן.
      לגבי התמונות – אשתדל מתישהו לפרסם פוסט עם צילומים חדשים מהווי הפלוגה ומהתל עצמו שהתווספו אצלי בשבועות האחרונים.

      • עוד משהו קטן:
        "ביום שלישי (יום לפני ערב חג השבועות)". ערב החג חל אז ביום שלישי. החג ברביעי.

        • נכון, תוקן ליום שני. ביום שלישי, ערב חג, אין לימודים.
          הכוונה הראשונית היתה ביום השלישי לנפילתו, וזה התפספס.

    • שמואל"ק כתב:
      4] "ומרגיש שיש שם משהו ואני יורה למקום הזה וזורק רימון (התעלה היתה מחופה וחשוכה)". ברור כי ההוספה שבין-סוגריים אינה של יוסי רימר, אלא של העורכים. לענ"ד, הסוגריים הללו אינן במקומן, ומעוותות את העדות. יש להדגיש את הדברים הרשומים בהמשך: "אני לא זוכר שהיה כאן חשוך כמו שעכשיו".
      דני:
      במקור (כפי שניתן לשמוע בהקלטת הוידאו) רימר אומר שהתעלה היתה חשוכה והמשך: "אני לא זוכר שהיה כאן חשוך כמו שעכשיו" . עוד הוא פירט שבזמנו היו רווחים בין החיפויים העגולים, שדרכם נכנס קצת אור ולא כפי שזה כיום שברווחים יצקו תקרת בטון.
      שמואל"ק כתב עוד:
      6] ועיקר: הפתעתם בפירסום תמונה שבעיניי היא חדשה, זו שמעל הכיתוב "1968, רימר חוזר לראשונה לתל פאחר":

      אני מוצא אותה מאד משמעותית, בפרט לאור המשפט דלעיל: "זיהיתי את המקום בפירוש". אם אתם, כמוני, מזהים את המקום, תוכלו לראות שהוא מתאים לתיאוריה שהעליתי בפניכם.
      דני:
      התמונה שבקישור נבחרה, ע"י שלמה, באקראי מבין מספר תמונות משנת 1968 בהן נראה רימר בכמה מקומות בתל פאחר בינהן גם תמונה בה הוא נראה בתעלה שבקישור שלהלן.
      מדוע לקשר דוקא בין האמירה: "זיהיתי את המקום בפירוש" לבין התמונה הזו ולא נניח עם התמונה בה הוא נראה בתעלה שבקישור: https://naamoush.files.wordpress.com/2014/03/d7a8d799d79ed7a8-d795d793d7a0d799-d791d7a4d7aad797-d794d7aad7a2d79cd794.jpg. (וגם בסרטון)?

      לא לי להטיל ספק בדבריו של רימר בסיור המתועד בכתבה ביחוד כאשר הוא זוכר את החשכה שלא היתה יכולה לשרור בתעלה פתוחה.

      • דני שלום!

        את האריכות הראויה לנושא, אצטרך כנראה לפרט פעם אחרת. כעת אסתפק בקיצור:

        4] לכותבך: "במקור (כפי שניתן לשמוע בהקלטת הוידאו) רימר אומר שהתעלה היתה חשוכה והמשך: "אני לא זוכר שהיה כאן חשוך כמו שעכשיו" . עוד הוא פירט שבזמנו היו רווחים בין החיפויים העגולים, שדרכם נכנס קצת אור ולא כפי שזה כיום שברווחים יצקו תקרת בטון."

        ובכן, המשפטים שאני שמעתי, באדיבותך, הם (מיד עם ההגעה למקום המדובר): "זה היה מכוסה תמיד?", ומיד אח"כ קביעה: "זה לא היה מכוסה תמיד". ושוב: "זה לא היה מכוסה עד כדי כך. זה היה מכוסה חלקית". אם בודקים בתצ"א, זה שצולם אחרי המלחמה, רואים שבאותה תעלה *אין* רווחים בין החיפויים העגולים. זו עובדה. כיום אמנם יצקו שם תקרת בטון, אלא שקרעו בה פתחים קטנים (צנורות עגולים) דרכם חודר מעט אור פנימה.

        6] עוד כתבת: "התמונה שבקישור נבחרה, ע"י שלמה, באקראי מבין מספר תמונות משנת 1968 בהן נראה רימר בכמה מקומות בתל פאחר בינהן גם תמונה בה הוא נראה בתעלה שבקישור שלהלן". את זה כמובן לא ידעתי. על כל פנים, מהתמונה שפורסמה כעת (וגם מזו הקטנה שפורסמה כעת, של הפנים, שאני מזהה ברקע שלה את אותו מקום), אני למד שב-68' הוא מצא לנכון להגיע לתעלה שכלל – לפי המסופר עתה – לא נכנס לתוכה. אם אראה תמונה "בה הוא נראה בתעלה" שהזכרת [זו העולה ממזרח למערב], *בתוכה*, אולי אשנה את דעתי. אך, אם התמונה שהזכרת דומה לזו שנתת לה קישור, בה הוא נראה מול פתח התעלה (ולא בתוכה), כנראה שאשאר בדעתי, שהרי גם אני מסכים שהוא עבר ליד פתח התעלה הזו, ויובן לי מדוע הצטלם לידה.

        לכותבך: "ביחוד כאשר הוא זוכר את החשכה שלא היתה יכולה לשרור בתעלה פתוחה". כאמור, לא ברור לי העניין, ואגב, גם לא ברור לי (התצ"א המדובר אינו כה ברור) מה היה מצב החיפויים (קירוי, מפח, כדלהלן, או מבטון) קרוב לאזור שאתם נכנסתם אליו. אמנם בתמונות שראיתי לא הבחנתי בחיפויים כאלו, אך עומדים מול אוזניי ועיניי דבריך (בסרטון ההגעה מדרום, 0:05): "היו פה חיפויים שהורידו, חיפויים מפח … פח מעוגל". ואכן, רציתי מכבר לשאול אותך על המשפט הזה שנשמע מפיך, כנ"ל, וגם לשאול אם יש אפשרות שהתצ"א קודם מעט לתמונות, ושבין לבין הורדו החיפויים? (אפשרות ש… עפעס, לא כ"כ נראית לי, משום-מה).

        • כיוון שלא רציתי להלאות את הקוראים בפרטים, לא הגבתי כאן.
          אני מנהל התכתבות עם שמואל"ק באימייל ועונה על שאלותיו.
          כשאענה לשביעות רצונו יוכל, אם יעלה הדבר מלפניו, לכתוב כאן את מסקנותיו.

  3. הייתי עם שלמה בסיור הראשון שערך בתל פאחר ואני עוקב באדיקות אחרי הפוסטים . אני נפעם מעומק העיסוק בנושא ומהתמחותו של שלמה לא רק בקרב וסביבותיו אלא בכלל בהוויה הצבאית של ארועים כאלה , מפוסט למשנהו שלמה מגלה ידע הולך ומעמיק ושליטה בהקשרים, בארועים ופרטי הפרטים. כל הכבוד.
    (גילוי נאות,.ללא קשר ,אני מכיר את שלמה זמן רב ובנסיבות אחרות רחוקות מאוד מהעיסוק בבלוג זה)

  4. הי דני,
    יתכן ואני מבין כיום מדוע הכח שלך לא זכה לכבוד הראוי לו. אני חושש שיש בכך לא מעט אשמה בי.
    בתחקיר שנערך מיד אחרי המלחמה על התל בנוכחות המח"ט, ציינתי את זה שבאתי לחלץ אתכם, אבל משנשאלתי, ומאחר ובאתי פעמיים מלמטה, הייתי בטוח כי הייתם קרובים יותר לתחילת הגיאיון ולכן הצבעתי על הגעה למקום נמוך יותר.
    מאחר וכל הכח שלך נפצע או נהרג, ולא נוכח בתחקיר, לא היה מי שיעמיד אותנו על טעותי.
    אינני זוכר במדוייק כיצד התייחס לזה המח"ט בתחקיר.

    רק כאשר קיימו את הצילומים לסרט "הגבעה באדום" שיחזר פופוביץ את המקום האמיתי שלכם ואז רק הבנתי כי הגעתם גבוה יותר והייתם למעשה מקבילים אלי על התל, אבל מצידו המזרחי.
    איתכם הסליחה.

    נ.ב. כשהגעתי אליכם, יואל זבדי היה בחיים. אצבעו תחובה בחור שנפער בחזהו. חבשתי אותו עם תחבושת, עליה הנחתי אבן ומעליה עוד תחבושת. בפציעה בפניו לא טיפלתי, כי כבר לא היו לי תחבושות. לקחתי אותו ראשון על גבי לתאג"ד והבאתי אותו לשם כשהוא עוד היה חי. יהי זכרו ברוך.
    רק אחרי זה חזרתי אליכם עם אלונקה, גורר אחרי את הקש"א לעזרה.

  5. לעורכי הבלוג: יכול להיות מרתק לנסות למצוא מישהו מהצד הסורי, שיספר את הצד שלהם. כמובן, עדיף לנסות לחפש את מפקד המוצב, שכנראה היה בשבי הישראלי ושוחרר (אם הוא עדיין בחיים). אני בטוח שבעזרת קשישי הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן, מגדל שאמס, מסעדה או בוקעתה, אפשר לנסות להגיע לאנשים האלה. קצה חוט יכול להיות בכתבה שהתפרסמה ב"הארץ" לפני כשנתיים-שלוש על החיילים הדרוזים שלחמו ב-67' לצד הסורים (קישור לכתבה ההיא קיים בבלוג). חלקם מתגוררים ברמה והתראיינו בשם מלא.

  6. קרב תעלות שנפל בין הכסאות.
    זאת בגלל חוסר תחקור מסודר של תל פחר.
    לא מאוחר שגורמי צה"ל ומחלקת הסטוריה ימצאו דרך לתקן את העוול.

  7. כל הכבוד על אתר אדיר למורשת מלחמת ששת הימים, כתבות בלי סוף.
    הייתי תיכוניסט צעיר בחיפה, קנינו צבע מים כחול וצבענו בשכונה את פנסי המכוניות עם סימון קו רוחבי למען האפלה ועל זה הרווחנו כמה אגורות לארטיק,
    דפקנו בבתים של אנשים ועזרנו לזקנים להאפיל את החלונות כי ככה הג"א רצו.
    אחרי המלחמה טיילנו בגולן, ראינו את נוף הגליל ממזרח, נסענו לכותל, הסתובבנו בעיר העתיקה, הערבים בשוק חיזרו אחרינו בתחינה שנקנה אצלם, לא הרגשנו פחד מהו.
    היינו אימפריה קטנה שניצחה 3 צבאות ערב ואת הדוקטרינה הסובייטית.
    הרגשה של אופוריה נוסטלגית חזרה אלי לשעה קלה.

  8. חברים יקרים,
    ב- א' ניסן 26 למאי יחול יום השנה ה-50 לקרב.
    באותו יום נערוך אזכרה בתל פאחר לזיכרו של יוסי קילמן בהשתתפות אחיו.
    האזכרה ב-10 בבוקר.
    פירסמתי על כך הודעה בקבוצת הווטסאפ של הכנס של גולני.
    כל מוקירי זיכרו מוזמנים.

  9. יום שישי א' סיון התשע"ז.
    מדויק – גם בתאריך וגם ביום.
    אז אולי כדאי לעשות אזכרה לכל הנופלים בקרב זה.
    אולי גולני יכולים לשלוח רב צבאי לאזכרה ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s