"אני ידעתי שמוסא טעה בעלייה"

דרורה אפרת, אשתו של יונה אפרת, מח"ט גולני המיתולוגי, מספרת על בעלה ("חבר טוב, ישר כמו סרגל"), על תקופת שירותו בצבא ("הוא לא היה מצלצל ובקושי בא הביתה") ואיך התגלגל הסיפור לפיו טענו בחטיבה שהמג"ד מוסא קליין טעה בדרך לתל פאחר 

זה הדרורה

דרורה אפרת בביתה. הכירה את יונה בגולני, התחתנו בעיצומו של קרב תל מוטילה

"ודמותו ליוותה את גולני בימי עצב כמו בימי ניצחון / וכאשר החליף תפקיד הוא עדיין היה לרבים כוכב הצפון / הוא היה רוח החטיבה, מן הבקעה עד העיניים שעל החרמון / אותה רוח אשר כמו העץ ההוא אין בה אף פעם שלכת / רוחו של איש אמת, יונה אפרת – רוח לוחמת, אוהבת, מגינה וסוככת / רוחו של האיש אשר קרא 'אחריי' – היה אחרי מי ללכת"

זהו בית מתוך מקאמה שכתב חיים חפר בידיעות אחרונות (יוני 1993) לאחר מותו של מי שראש הממשלה דאז, יצחק רבין, כינה "האבא של לוחמי גולני". יונה אפרת היה מהדמויות המזוהות ביותר עם החטיבה לדורותיה, גם בזכות קרב תל פאחר שאותו דאג כמח"ט למתג כהרואי, לעטוף היטב מכל צדדיו בצל"שים (20!), סיפורי מופת (אהרון מגד) ושירי הלל (יעקב אורלנד), ולשווק להיסטוריונים ולעיתונאים כקרב גבורה מופתי.

כמפקד קר-רוח הוא ידע להתמודד גם עם גלי הביקורת הקלושים, שעלו בזמנו מצד מפקדים זוטרים על המחיר היקר ועל תפקודו בניהול האירוע. ייזכר המקרה שבו הקמב"צ יוסי פרידמן פנה לאפרת בעת שנפגשו בלבנון 1982 וביקש לשאול אותו דברים הקשורים לקרב. אפרת, ששימש אז כעוזרו של הרמטכ"ל רפול, ענה לו – אל תעיר דובים מרבצם.

מודעת אבל אפרתואלה תולדות יונה בקצרה: נולד בפולין ב-1926, עלה לארץ בגיל 7, למד בבי"ס כרמל בת"א, עבד אצל האנגלים, היה בש"י (המודיעין של ארגון ההגנה), ב-1947 התגייס לגולני בה מילא את כל התפקידים עד למח"ט בששת הימים. היה אלוף פיקוד מרכז, ולאחר שחרורו שימש מנכ"ל החברה הממשלתית לשירותי נפט (הובלת דלק בארץ) וחבר בוועדת כאהן לחקר אירועי סברה ושתילה. ב-1993 אובחנה אצלו מחלת הסרטן ממנה נפטר כעבור חודשים אחדים.

את אשתו, דרורה, ילידת איטליה, הכיר כששירתה כחיילת בגולני. "יונה היה איש מוסרי, ישר כמו סרגל", היא מספרת, "כל החברים והאנשים שעבדו איתו העריכו אותו. הוא היה איש אמיץ וחבר טוב". הם נישאו בת"א ב-1951 בעיצומו של הקרב הכושל בתל מוטילה. אפרת היה אז מ"פ והמח"ט מאיר עמית שיחרר אותו במהלך הקרב למספר שעות לחתונה בת"א. לאחריה עברו יונה ודרורה להתגורר בקרית טבעון. בהמשך נולדו להם שלוש בנות.

לפני מלחמת ששת הימים, כשאפרת קיבל את הפיקוד על החטיבה, עברה המשפחה לנהריה. דרורה: "עבדתי בחדר מחשב במכון 3 בקרית מוצקין, שבזמנו היה מאוד סודי. אסור היה להגיד לאף אחד איפה אני עובדת. אם במקרה פספסת את ההסעה היית לוקח מונית וצריך לרדת שתי תחנות רחוק יותר מהמכון. פעם פספסתי את ההסעה, לקחתי מונית וירדתי איפה שהיה צריך, אז הנהג אמר לי 'אה, את עובדת במכון 3".

היא זוכרת את ליל הסדר של פסח לפני ששת הימים: "עשינו את החג עם החיילים בבסיס, גם הרב גורן השתתף (הרב הראשי לצה"ל) ויונה אמר – רבותיי, בשנה הבאה אנחנו בירושלים. נכון שאומרים את זה בכל ליל סדר, אבל הוא אמר את זה בהדגשה יתרה ואחרי המלחמה כולם זכרו לו את זה ואמרו איך ידעת? באותה תקופה גולני היו בקו הגבול של ירושלים. יונה עשה לי שם סיור ואיך שנגמר יום העצמאות התחילה כוננות ולמחרת הם עזבו את ירושלים ועלו לצפון".

בכל תקופת ההמתנה, היא מספרת, כשגולני התמקמה בצפון, היא כמעט שלא שמעה מבעלה. "יונה לא היה מטלפן על אף שכבר היה טלפון. גם אני לא הייתי מטלפנת. ככה היינו רגילים, שלא מבלבלים אחד לשני את המוח. הוא גם בקושי היה בא הביתה. הוא היה בבסיס בבן עמי, חוזר הביתה ב-12 בלילה וב-6 כבר יוצא. יום אחד אמרתי לו – אתה לא יכול ככה לא להיות בבית, אתה בבן עמי (חמש דקות מהבית) והוא אמר לי – אני לא יכול, החיילים יוצאים לסיורים, אני חייב לבדוק שהכל יהיה בסדר. וככה היה כל השירות שלו, בקושי היה בא הביתה". ובאותה נשימה היא מוסיפה: "אבל הוא היה איש משפחה מדהים, הילדות היו קשורות אליו מאוד וכשהוא היה בא הוא היה איתן".

גם במהלך מלחמת ששת הימים לא היה קשר ביניהם. גם אחרי כיבוש הרמה הסורית, הטלפון מהמח"ט לביתו התמהמה. דרורה: "מי שטילפן אליי להגיד לי שיונה בסדר היה השר יגאל אלון שביקר בגולן. כי אני לא ידעתי שום דבר מיונה. שמעתי שמועות שהרמה בוערת. חיותה, אשתו של ורדי (מ"פ בגדוד 12), היתה פקידה בגולני ואחותה גרה בדירה מעליי. היא עברה אצלי בשבת בבוקר (10.6.67) וסיפרה על כל ההרוגים, על מוסא קליין וכולם. היא היתה בשוק כמובן, מצב רוח טוב לא היה. לא יכולתי לספר הלאה מה קורה כי הכל עדיין היה סוד. ושרה אשתו של מוסא היתה מטלפנת אליי פעמיים שלוש ביום לשמוע אם אני יודעת משהו, ואני אמרתי לה שאני לא יודעת כלום. רק ביום ראשון או שני סיפרו לה ואז יונה טילפן אליי ואמר לי תסעי מהר אליה".

מח"ט גולני, יונה אפרת, במרומי זחל החפ"ק בשחזור קרבות ההבקעה ברמה שצולם לסרט "אחריי"

יונה אפרת במרומי זחל החפ"ק בשחזור קרבות ההבקעה ברמה. דרורה: "לא ידעתי שום דבר מיונה, שמעתי שמועות שהרמה בוערת"

היא מספרת כי כמה שבועות אחרי המלחמה שלח לה בעלה רכב שהביא אותה לקונייטרה, שם ערך לה סיור. ומה היא ידעה על קרב תל פאחר? דרורה: "אני ידעתי שהיתה שם טעות. שמעתי סיפורים שמספרים לי שזה לא היה ככה וזה לא היה ככה, אבל אני ידעתי שהיתה תוכנית ומוסא טעה בעלייה".

מי אמר שטעה? "נדמה לי שיונה אפילו אמר לי. אבל היה כבר מאוחר מדי (לומר למוסא לחזור). אתה יכול לדבר עם אלוש, המג"ד של 13. הם היו בעתודה והוא הלך לגבעת האם, ונדמה לי שגם אלוש אמר את זה שמוסא קצת טעה. אבל אי אפשר לדעת למה, אולי פשוט היה לו מחסום (בדרך) והיה צריך לעשות עיקוף, אי אפשר לדעת כשאתה בקרב. ואז הוא קיבל את כל הנפגעים שהיו שם בדרך, ואחר כך בתל פאחר היה קרב קשה והחיילים היו יוצא מהכלל. היה תכנון שהולכים ככה וככה, היה קצת פספוס. אבל כשיונה ראה מה קורה הוא עלה מיד לתל פאחר".

יצוין כי עד לפני שנתיים-שלוש במשפחת קליין לא היו מודעים כלל לכך שבחטיבה מייחסים את תוצאות הנפגעים הרבים על תל פאחר בטעות בזיהוי של גדוד 12. בראיון שפורסם כאן לאחרונה עם שרה קליין היא דיברה על "מפץ איום בנשמה" כשנודע לה שלאפרת היתה כנראה מעורבות בשמועות שהופצו על בעלה.

בכנס מפקדים בכירים שנערך בפיקוד צפון שבועיים או שלושה לאחר המלחמה, בו הציג כל מח"ט את קורות החטיבה שבפיקודו, אמר יונה אפרת: "הקרב על תל פאחר התפתח לא בצורה המוצלחת. מוסא הגיע למקום המיועד לעלייה לציר הנפט, אבל לא זיהה אותו כי הקטע הזה קשה מאוד לזיהוי. הוא התחיל לטפס לכיוון זעורה. הוצאנו אותו חזרה. הוא נע, נכנס ליעד הזה מאחור עם כוח חרמ"ש קטן". דבריו של אפרת פורסמו כאן ביולי 2013.

בעדויות שהצטברו כאן בחודשים האחרונים מאת לוחמים עולה כי הגדוד לא טעה בזיהוי. המ"פ שלמה סגל זיהה את המקום שממנו היה אמור הכוח לטפס אל דרך הנפט, אלא שהמג"ד החליט משיקולים שלו לוותר על הטיפוס, אולי בגלל האש שנורתה ממערב ועשתה שמות בגדוד.

מה את יודעת על מה שהיה? דרורה: "הכל כתוב, יונה לא דיבר הרבה. אתה יודע, יונה עבד אחר כך במוסד עם מאיר עמית. מאיר היה בא אלינו הביתה, אני הייתי מגישה קפה והולכת, אז מאיר היה אומר לי מה את הולכת, אז אמרתי אתם מדברים כל מיני דברים, אז הוא אמר אפשר לחשוב שיונה לא מספר לך. אבל יונה באמת לא היה מספר לי. הוא גם לא היה שומר מסמכים ולא כלום".

אבל על מה שקרה בתל פאחר שמעת ממנו. "בוודאי".

ממה שאת שמעת ממנו או מקצינים שהגיעו אליכם הביתה, איך את רואה את הקרב הזה? "זה כמו ב-1973. בסופו של דבר של היתה הצלחה. 1973 היתה הצלחה גדולה ביותר שלנו".

השאלה מה זו הצלחה. "תל פאחר היה הצלחה גדולה של החיילים".

ומה עם המפקדים? "גם של הקצינים שאני מכירה את כולם. את המ"פים והמ"מים הכרתי את כולם. יונתן גפן היה מ"מ, ומאיר שלו היה בסיירת והיו לו סיפורים על יונה. הוא סיפר לי לא מזמן שבאחד האימונים ב-66 הם הלכו באימון ויונה הלך אחריו, ומאיר הסתובב ונתן ליונה מכה בראש עם הרובה. אז יונה אמר לו – אתה רוצה להרוג אותי? ויש את אחיק (אחיקם שפירא) שנמצא בארה"ב ואני בקשר איתו. אני חושבת שגם היום יש הקרבה. הנכד שלי היה בגולני עכשיו בעזה. מי שמתגייס ליחידות האלה הוא בעצמו כזה וכשאתה בתוך הקרב יש אדרנלין שמושך אותך".

יונה אפרת ושרה קליין

יונה אפרת ושרה קליין

אמרת קודם ששמעת מיונה שמוסא טעה. "יונה לא אמר את זה, יונה אף פעם לא אמר את זה, אבל למוסא היה גיס (יוסף דרור) והגיס הזה נורא נורא כעס שמוסא נהרג והוא אמר אתם אשמים. כאילו שיונה נתן לו לעלות בצד הקשה, ויונה אף פעם לא אמר שום דבר. לא אמר לו אתה לא צודק ולא אמר לו אתה סתם מספר, כי יונה היה מאוד עדין. מוסא נהרג, הגיס כואב, ומה זה האמת? אמת זה דבר לא כל כך פשוט".

אבל מה שמעת? "מה שאני שמעתי, לא כל כך מיונה, שמוסא טעה".

ממי שמעת? מהסגן של יונה (משה גת) וגם אלוש. אף אחד לא אמר לי ככה, אבל את זה סיפרו".

ידוע לך מה יונה עושה בשלבים האלה שגדוד 12 מסתבך בקרב, איך הוא כמח"ט מנסה לתקן? "זה אני לא יודעת".

מלחמה זה לא דבר פשוט, היא אומרת, ומספרת על קרב שבו השתתפה ב-1948 כששירתה בגולני. "זה היה בקרבות הנגב בסוף 1948, אחד הקרבות הקשים של גולני, ויונה נפצע שם קשה. הוא ירד לבד ברגל והביאו אותו לבית חולים והוא ברח משם. הייתי לרגלי הגבעה וראיתי איך כל הקרב שם למעלה מתנהל. הייתי פקידה פלוגתית, אבל אז הבנות היו מסתובבות חופשי חופשי. לפני הקרב הזה נכנסתי לאוטובוס כדי להעלות כלי נשק, ולא ירדתי. תפסו אותי וזרקו אותי פעמיים מהאוטובוס, אבל בכל זאת נסעתי. זה נורא מה שאנחנו כילדים היינו עושים. הייתי בקרב וממש ראיתי אותו. ותראה, מלחמה זה לא פשוט, צריך להחליט החלטות".

למרות שאת אומרת ששמעת שמוסא טעה, הוא קיבל צל"ש. "אני לא יודעת מה זה בדיוק טעה. אני לא יודעת אם טעה או שברגע האחרון ראה שזה חסום והחליט לקחת שביל אחר".

אבל הוא דיווח ליונה מה קורה. "זה אני לא יודעת. יכול להיות. לא יודעים אם טעה, אבל הוא החליט לשנות. טעה או לא טעה, אנחנו לא יודעים היום. הוא היה קצין מאוד מאוד טוב, שקול".

שרה קליין, היא מספרת, "היתה במצב נורא, עם שני ילדים קטנים, תינוקת בת כמה חודשים. היינו בקשר, טיפלנו בהם כל השנים. יונה היה קשור אליה מאוד מאוד. ואחר כך הילדים גדלו והתחתנו ואנחנו היינו בחתונה".

היא דיברה איתך על הקרב? "לא, לא. כי הגיס שלה היה לו כל כך כעס, כאילו שיונה הכניס אותו (את מוסא) למצב הזה, משהו כזה. היתה לו הרגשה ששלחו אותו" (למות).

וזה כעס מוצדק של הגיס? "בשום פנים ואופן לא. לשרה לא היו טענות בכלל, היא אפילו כעסה קצת על הגיס שכעס. לפעמים יש קצת הצדקה, אבל מלחמה זה מלחמה לצערנו. כשאתה הולך למלחמה אתה לא יכול לדעת מה יהיה".

שרה קליין שמעה רק בשנים האחרונות בפעם הראשונה שמדברים על טעות של בעלה. "זה אני לא יודעת. אמרו לי שמישהו דיבר ברדיו ושהאשימו את יונה".

אמרו שלא בסדר שיונה מנסה להלביש את הטעות על מוסא. שרה והילדים שמעו וכעסו. "האבא שלהם באמת היה גיבור. אבל איתי היא לא דיברה שום דבר, היא רק אמרה שהיתה תוכנית לא סימפטית (ברדיו). אני לא שמעתי את התוכנית הזו, אבל היא לא אמרה לי אף מילה. מה לעשות, זה לא פשוט לעשות מחקר על קרב".

במיוחד כשזה קרב תל פאחר. "כל קרב. אני הייתי שם כמה ימים אחרי המלחמה. בסך הכל החיילים נלחמו בתוך התעלות האלה ממש כמו גיבורים. כולם".

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “"אני ידעתי שמוסא טעה בעלייה"

  1. גב' דרורה אפרת אמרה בראיון: "אני ידעתי שהיתה שם טעות. שמעתי סיפורים שמספרים לי שזה לא היה ככה וזה לא היה ככה, אבל אני ידעתי שהיתה תוכנית ומוסא טעה בעלייה".
    כלומר, מעולם יונה אפרת מח"ט גולני במלחמת ששת הימים ושפיקד גם על קרב תל פאחר, לא שינה את דעתו בנושא העליה מתוואי ההטיה לדרך הנפט, ותמיד חשב שאי העליה לדרך הנפט נבעה מטעות ניווט של המג"ד מוסא קליין.
    היא מעידה גם שאלוש מג"ד 13 חשב כך.
    על מה ביססו את הערכתם זו איננו יודעים.
    אין מנוס מהמסקנה שמקור הגירסה של טעות בניווט בא ממפקדת החטיבה.
    מאידך ידוע לי מפיהם של יוסי פרידמן קמב"ץ גד' 12 וקצין הקשר פליקס רוטר, שהיו עם מוסא בזחל הפיקוד, לא תוחקרו מעולם על שהתרחש שם.
    בסיור שערכנו בתוואי ההטיה, 8 קצינים שהשתתפו בקרב כולל שני קציני טנקים, הגענו למסקנה שלא היתה שום טעות ניווט ומקום העליה המיועד זוהה בודאות ע"י מ"פ ב' סגל.
    סגל שהיה על הטנק הראשון, ושתפקידו היה לנווט את הכוח לעין א'דיסה, עצר במקום ואחריו כל הכוח.
    הגדוד נעצר במקום לכ-20 דקות.
    עפ"י עדותו של יוסי פרידמן, כשהגיע זחל המג"ד לעין א'דיסה, ראו את סגל יורד רגלית ממזרח למערב לאחר שבדק את נתיב העליה המתוכנן.
    סגל דיוו"ח למג"ד שהנתיב עביר לטנקים וזחל"מים.
    שוב עפ"י יוסי פרידמן, מ"פ הטנקים סרב להתחיל בתנועת הטיפוס מזרחה.
    השערתינו היא שהמג"ד שראה שהכוח משתהה וסופג פגיעות נ"ט ממערב, החליט להמשיך צפונה.
    עפ"י הזכור לנוגעים בדבר, המג"ד לא נימק את החלטתו ולא הודיע עליה בקשר או בצורה אחרת.
    למען הצדק ההיסטורי, מין הראוי להסיר את אשמת הטעות בניווט מעל ראשו של מוסא קליין.
    אי תיחקור הנוגעים בדבר מיד לאחר המלחמה ולא במשך השנים שלאחר מכן הן לא לכבודם של האחראים לכך.
    יש חשיבות לתחקור לא רק מפאת כבודם של קומץ מפקדים אלא גם מפאת כבודם של 33 הנופלים, כ-100 הפצועים ושאר 100 הלוחמים בקרב ומשפחותיהם.
    ומעבר לכבוד, יתכן וניתן היה ללמוד מהלקחים ולחסוך באבידות בעתיד.

    • דני שלום,

      קראתי את דבריך שאמנם לא חידשו על הנאסף ונכתב מכבר, וגם אני לא באתי לחדש, רק להזכיר נשכחות, ולומר, ש"למען הצדק ההיסטורי", זה אמנם נכון להסיר את ה"אשמה" מעל ראשו של פלוני (שלא נמצא עמנו כיום), אך באותה מידה אין זה הוגן להעבירה לראשו של אחר (שגם הוא לא נמצא עמנו כיום).

      כוונתי למשפט: "שוב עפ"י יוסי פרידמן, מ"פ הטנקים סרב להתחיל בתנועת הטיפוס מזרחה."

      כי שוב, על דברים אלו כבר השבתי בשאלה
      https://naamoush.wordpress.com/2014/02/11/%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A8%D7%AA-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C/comment-page-1/#comment-566
      מה אמור מג"ד חי"ר לעשות כאשר הוא מגלה שאינו יכול לתקשר עם מ"פ שריון ת"פ. מחליט לוותר על תוכנית הקרב? האם לא יותר פשוט להודיע – ואם לצורך זה יש ליצור קשר עם המח"ט, אזי לעשות גם זאת – שמ"פ השריון אינו מתפקד, מודח ברגע זה, ומעתה ואילך אחד המ"מים של השריון (אם לא מוצאים את הסמ"פ. זה כזכור היה בסוף הטור בג'יפ אזרחי) יחליף אותו.

      ולפיכך כתבתי: מפני שאלה זו, ועוד, קשה לי לקבל את הגירסה הזו.

      מאחר וטרם קיבלתי על כך מענה, אוסיף ואפרט כעת (לא בצורה מלאה) את משמעות ה"ועוד" שהזכרתי:

      מאחר ואיני ידוע (כלומר, איני זוכר שקראתי) שפרידמן לא המשיך בגולני גם אחרי ששת הימים, ולאידך ידוע (כדלהלן) שהעיד על ידידות שלו עם המח"ט (שכך הוא מספר בפוסט הנ"ל: "במלחמת לבנון הראשונה יצא לי במקרה להיפגש בביירות עם יונה אפרת … אנחנו היינו מיודדים. שאלתי אותו – תגיד לי יונה, איך זה שעד היום צה"ל לא עשה תחקיר יסודי על תל פאחר? אז הוא עונה לי: יוסי, אל תוציא את הדובים מהיער"), הרי שישנה כאן שאלה נוספת: איך זה שהקמב"צ הגדודי לא מסר למח"ט (בתום המלחמה, כאשר המג"ד איננו) את הידיעה הברורה על הבעיה הגדולה שגרם להם מ"פ הטנקים, והמתין עד למלחמת לבנון הראשונה כדי לשאול על תחקיר יסודי? ואם כן מסר לו על מ"פ הטנקים, איך זה שיונה לא עשה שום דבר בנידון? לא סביר להניח שמח"ט גולני ימנע מלהעמיד לדין מ"פ שריון ש"בגללו" נדפק לו גדוד בחטיבה! (והרי אתה כותב: "מעולם יונה אפרת מח"ט גולני … לא שינה את דעתו בנושא … ותמיד חשב ש…". אני לעומת זאת מציע להיות פחות נחרץ לגבי ה"מעולם" וה"תמיד" הזה).

      ועוד משהו: מ"פ הטנקים לא רוצה לעלות והחלטת להניח לו? אוקיי. למה שהגדוד שלך לא יעלה עם זחל"מיו? הרי יש דרך! ובאשר לטנקים, מה רע אם הללו ישארו בעמדות ירי (מה שהם עשו, לדברי ברוש. אחרים חולקים עליו), אך למה להורות להם להמשיך ראשונים צפונה, אל מרגלות התל, משם הם לא יכולים לחפות?

      ויש עוד סיבות הגורמות לי לפקפק בעדות הנ"ל התולה את האשמה במ"פ הטנקים, אך כעת די במה שכתבתי.

      מענין לענין, עוד הערה:

      כתבת: "השערתינו היא שהמג"ד שראה שהכוח משתהה וסופג פגיעות נ"ט ממערב, החליט להמשיך צפונה." – ואפנה תשומך לבך לדברים שסיפר הסמ"פ שלכם
      https://naamoush.wordpress.com/2014/03/06/%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%91-%D7%94%D7%96%D7%94-%D7%90%D7%9C-%D7%AA%D7%97%D7%A4%D7%A9-%D7%94%D7%99%D7%92%D7%99%D7%95%D7%9F/
      במענה לשאלה "מתי מתחילים כלים להיפגע?": "רק אחרי שמתחילים שוב לנוע." – וקודם לכן רק: "החל טפטוף, אש שטוחת מסלול כשפנינו לכיוון צפון. זה היה דליל. עד ההגעה לאותו מקום מפורסם שבו היה צריך לעזוב את דרך ההטיה ולהתחיל בטיפוס לדרך הנפט, לא היה משהו משמעותי", ועל עצירת הטור: ""כן, אבל בשלב הזה עוד אין פגיעות".

      אלא שתוכל לומר שבגלל ה"טפטוף" ה"לא משמעותי" הזה, הגם שללא פגיעות (כלומר, הגדוד עדיין לא "סופג"), שגרם לחשש שבהמשך עלולות להיות פגיעות, החליט המג"ד על המשך צפונה (וזאת מבלי להודיע על כך לפקודיו. יוזכר גם שלא מצא לנכון, ביציאה לקרב, לשמור בזחל"ם שלו מקום לרץ שלו. אחד המקומות בזחל"ם הזה נשמר לעיתונאי…).

      • שמואל"ק,
        שאלת: מה אמור מג"ד חי"ר לעשות כאשר הוא מגלה שאינו יכול לתקשר עם מ"פ שריון ת"פ. מחליט לוותר על תוכנית הקרב? האם לא יותר פשוט להודיע – ואם לצורך זה יש ליצור קשר עם המח"ט, אזי לעשות גם זאת – שמ"פ השריון אינו מתפקד, מודח ברגע זה, ומעתה ואילך אחד המ"מים של השריון (אם לא מוצאים את הסמ"פ. זה כזכור היה בסוף הטור בג'יפ אזרחי) יחליף אותו.
        תשובה: לא אני זה שאמור לענות מה המג"ד אמור היה לעשות. הטלתי על עצמי לברר מה זוכרים האנשים שהיו שם ולנסות על סמך מידע זה את שהתרחש. הבעתי את ההשערות:
        1. ירי על הטור ממערב
        2. הזמן שעבר בשהיה בעין א'דיסה
        3. הערכה ממעיטה של ההתנגדות הצפויה בהמשך

        החליט המג"ד כפי שהחליט.
        אני אפילו מסכים איתך שהיה עליו להחליט שונה ממה שהחליט אבל לרשותינו עומדת גם הכחמה שלאחר מעשה.

        ציינת: מאחר ואיני ידוע (כלומר, איני זוכר שקראתי) שפרידמן לא המשיך בגולני גם אחרי ששת הימים,
        תשובה: המשיך בשרות אחרי הפציעה והיה סגנו של שמיל בפיקוד על פלוגה א'.

        שאלה נוספת: איך זה שהקמב"צ הגדודי לא מסר למח"ט (בתום המלחמה, כאשר המג"ד איננו) את הידיעה הברורה על הבעיה הגדולה שגרם להם מ"פ הטנקים,
        תשובה: שאלתי את יוסי וגם את שמיל מדוע לא פנו לאחר המלחמה למח"ט בשאלות הנ"ל והבנתי שיוסי פרידמן ניסה אבל כנראה נדחה.
        אשמח אם אחד מהם יגיב על כך שנית.

        ובהמשך: ואם כן מסר לו על מ"פ הטנקים, איך זה שיונה לא עשה שום דבר בנידון?
        תשובה: ידוע ששמ"פ הטנקים הודח ע"י מפקדיו בגדוד 377 לכן אולי יונה הסתפק בכך. ומאידך, מדוע המשיך יונה אפרת להחזיק בדעתו על טעות בניווט כביכול?

        והרי אתה כותב: "מעולם יונה אפרת מח"ט גולני … לא שינה את דעתו בנושא … ותמיד חשב ש…". אני לעומת זאת מציע להיות פחות נחרץ לגבי ה"מעולם" וה"תמיד" הזה
        תשובה: הראיון עם גב' אפרת נערך עכשיו. לה לא היה ידוע אלא שהיתה טעות בניווט. לכן אין מנוס מהמסקנה שכך חשב יונה אפרת עד יום מותו.

        ועוד משהו: מ"פ הטנקים לא רוצה לעלות והחלטת להניח לו? אוקיי. למה שהגדוד שלך לא יעלה עם זחל"מיו? הרי יש דרך! ובאשר לטנקים, מה רע אם הללו ישארו בעמדות ירי (מה שהם עשו, לדברי ברוש. אחרים חולקים עליו), אך למה להורות להם להמשיך ראשונים צפונה, אל מרגלות התל, משם הם לא יכולים לחפות?
        תשובה: אין לי תשובה. הרי כל בר דעת מבין שמכאן הכל מתגלגל לא נכון.

        לשאלה: "מתי מתחילים כלים להיפגע?": [עונה שמיל]: "רק אחרי שמתחילים שוב לנוע." – וקודם לכן רק: "החל טפטוף, אש שטוחת מסלול כשפנינו לכיוון צפון. זה היה דליל. עד ההגעה לאותו מקום מפורסם שבו היה צריך לעזוב את דרך ההטיה ולהתחיל בטיפוס לדרך הנפט, לא היה משהו משמעותי", ועל עצירת הטור: ""כן, אבל בשלב הזה עוד אין פגיעות".
        תשובה: נכון, כך אמר שמיל אבל כששאלתי אותו שוב כמה הוא בטוח בעיתוי של התחלת הפגיעות ממערב היה פחות החלטי. מה שברור גם מעדותו וגם ממספר הנפגעים הרב, שבאזור המכונה ע"י שמיל "גיא ההריגה" היו יותר נפגעים מאשר במצב בו ראש הטור עמד בעין א'דיסה.
        איזור גיא ההריגה הוא האיזור שממערב לתל הצפוני על דרך ההטיה וגם בקטע שבו הדרך עולה לכיוון התל הצפוני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s