בכל ישותו

הוא סירב פקודה לרס"ר יום טוב, כתב מכתב חנינה מרגש למוסא קליין, נלחם עם קלצ'ניקוב שלקח מסורי שנהרג, ירה בזוקות ושיתק את מבנה הצלפים הצפוני, פינה פצועים ופיקד על משמר הכבוד בהלוויית המג"ד * כך הפך סמל יהושע ישי לאחד מגיבורי גדוד 12 בתל פאחר, כולל מינויו המפתיע למפקד מחלקה

יהושע ישי פותח

יהושע ישי בתקופת שירותו בגולני וכיום (עם סכין סורית מתל פאחר). "לפעמים אני אומר לעצמי – ריבונו של עולם, איך יצאתי בחיים מכל זה? באיזה זכות אני חי?"

לפני מספר שבועות במהלך ראיון עם שרה קליין, אלמנתו של מג"ד 12 מוסא קליין, הביא הבן דודי קליין את הארנק של אביו כפי שהוחזר למשפחה לאחר שנפל בתל פאחר. בארנק היו מסמכים, שטרות כסף ומכתב מקופל. את המכתב הזה מהתאריך 3.6.67 כתב אחד מחיילי גולני, שבתקופת ההמתנה סירב פקודה ונזרק מהחטיבה שהתמקמה בצפון אל בסיס שרגא עד למשפטו. החייל שחשש כי יחמיץ את המלחמה התחנן במכתב למג"ד שלו שיאפשר לו לחזור: "לא אסלח לעצמי לעולם אם הזדמנות זו תישמט מידי!… המג"ד, במידה ולא תיעתר לבקשתי דע כי הרסת חייל אשר בכל ישותו רוצה להילחם במתנכלי העם".

דודי קליין לא ידע כיצד נהג אביו בעקבות המכתב המרגש, והאם אותו חייל בשם יהושע ישי אכן קיבל חנינה והגיע לבסוף לקרב בתל פאחר.

בתום חיפוש קצר הגעתי ליהושע ישי בנתניה. המכתב, מתברר, הצליח מעל המשוער. המג"ד התרכך, ישי הוחזר לגדוד והפך בתל פאחר לאחד מסיפורי הלחימה הבולטים.

יהושע ישי: "אני במקור ממושב פתחיה ליד רמלה. ב-1965 התגייסתי לגולני. ידעתי שאני רוצה להיות קרבי, אבל בזמנו לא היתה הפריבילגיה להתנדב ולבחור. בדרך מתל השומר לבסיס החטיבה אני זוכר שהיו כאלה שנבהלו מזה שנשלחו לגולני וקפצו מהמשאית. אחרי טירונות שלב ב' הציבו אותי לקורס מ"כים בג'וערה ואחר כך הוצבתי בהדרכה. בהמשך הועברתי לגדוד 12. הייתי שם תקופה קצרה מאוד כי חטפתי כאב רגליים שקשור לחורף, זה השפיע על ההליכה שלי והפיתרון היה להציב אותי בתפקיד מנהלתי. הוצבתי כסמל מבצעים ביחד עם מנחם רובינשטיין. שנינו ביחד החזקנו את חדר המבצעים של הגדוד. חודש לפני המלחמה הגיע אלינו קמב"צ חדש לגמרי, סג"מ שאני לא זוכר את שמו. הוא היה חדש וצעיר ללא ניסיון, ולא ידע מימינו ומשמאלו. מי שעשה את העבודה והיה בקשר עם המג"ד והסמג"ד היה מנחם ואני.

"בתקופות רגיעה התפקיד שלנו היה להכין דברים הקשורים מבחינה מבצעית, או לתת נתונים לפלוגות שיצאו לבט"ש. אני זוכר בוודאות את התקופה של ההמתנה לקראת המלחמה. התמקמנו בחורשת המייסדים ליד שמורת החולה. אני זוכר את האקליפטוסים הענקיים, ושם הקמנו את החמ"ל. הפעילות שלנו היתה לעדכן את השקפים, מין מפות טופוגרפיות שהיו מכסים בניילון ועל זה מסמנים צירים ורושמים קודים של מקומות. גם עבדנו על תצ"אות, זו היתה עיקר העבודה שהיתה מאוד מאסיבית. כל שעה שעתיים משהו היה מתחלף, ואז היינו צריכים להחליף הכל.

"בשיא הלחץ של הפעילות הזו לקראת המלחמה, התקבלה הוראה מהחטיבה שכל חייל חייב לחפור לו שוחה אישית למקרה שיפגיזו אותנו. גם מנחם ואנוכי התבקשנו לעשות את זה. על ידי מי התבקשנו? על-ידי הרס"ר יום טוב בעצמו, כי היינו סמלים ותיקים. אז אמרנו לו – אתה רואה את הלחץ שאנחנו נמצאים בו, באמת אין לנו את הזמן, אנחנו עובדים יום ולילה, אז אולי תביא חייל או שניים מהמיפקדה כדי שיחפרו לנו שתי שוחות? הוא התעקש שאנחנו נחפור בעצמנו ואמר – אם אתם לא חופרים אני אגיש נגדכם תלונה. אז לא עשינו את מה שאמר. לא אמרנו מסרבים, פשוט לא עשינו. אחרי שעה הוא בא – מה עם השוחות? אמרנו לא הספקנו. אז הוא אמר שזה סירוב פקודה והעלה אותנו על טופס, הגיש תלונות וצ'יק צ'אק העמידו אותנו למשפט".

אגב, כשפניתי לרובינשטיין לתגובתו לסיפור סירוב הפקודה והמשפט, הוא אמר: "הייתי עם יהושע במבצעים תקופה מסוימת, אבל לא הייתי איתו בסיפור של התלונה. באותו זמן הייתי בקורס מודיעין קרבי בדורה. הקורס הסתיים ממש לפני תחילת המלחמה. שלחו גלדיאטור מיוחד לקחת אותי והגעתי לשטח הכינוס של הגדוד יום לפני שיצאנו לג'נין. הוא כנראה מבלבל אותי עם מישהו אחר".

בחזרה ליהושע ישי שמספר: "אנחנו נשלחנו להישפט ישר למג"ד במקום להישפט על-ידי קצין זוטר. חשבנו שלא יחמירו איתנו, אבל תוך כדי העניין הזה באו אלינו קצינים שאמרו לנו לא כדאי לכם להישפט אצל המג"ד כיוון שיום טוב יקבל את מה שהוא מעוניין וזה להכניס אותכם ל-35 יום מחבוש. קיבלנו את זה ואמרנו שאנחנו רוצים להישפט על-ידי ערכאה יותר גבוהה – בית דין צבאי. וזה מה שעשינו. לא זוכר איפה היה מנחם, אם היה איתי או לא, אבל אותי בכל אופן לקחו אחר כבוד לשרגא, לבסיס הקבע. אני לא הייתי ממש בבית סוהר, הייתי פתוח, היו לי מפתחות לאפסנאות ולכל מיני מקומות, אבל הוציאו אותי מהגדוד והמלחמה עומדת לפרוץ כל רגע.

מכתב של חייל ןמוסא

המכתב שנמצא בארנק המג"ד (להגדלה – לחצו)

"ואז אחרי שעיכלתי מה קרה ולאן נקלעתי, נכנסתי לאפסנאות, היתה שם מכונת כתיבה ותקתקתי את המכתב הזה למג"ד. הדפסתי עם נייר קופי ושמרתי עותק שנמצא אצלי עד היום. ביום שאחר כך בהזדמנות ראשונה שהשליש של הגדוד בא משטח ההיערכות לבסיס לקחת מכתבים וחבילות, ביקשתי ממנו שייתן את המכתב למג"ד. הוא אמר לי אתה עציר לפני משפט, אין לך זכות כזו. התחננתי בפניו שזה לא מצב רגיל, אנחנו לפני מלחמה, תעשה לי טובה, קח את המכתב ותיתן את זה למג"ד והוא יחליט מה לעשות. הוא לקח את המכתב ולמחרת אני מקבל טלפון ואומרים לי תתכונן, באים לאסוף אותך. שלחו רכב במיוחד ולקחו אותי חזרה. הביאו אותי ישר למ"פ ורדי והוא אמר לי – יהושע, בעקבות המכתב ששלחת, המג"ד קיבל את זה בצורה חיובית והוא החליט להעביר אותך לפלוגה שלי. אתה תהיה מעין צוות מפקד, עוזר של הסמל או המ"מ".

כתבת שאתה לא רוצה להיות עם הפסולת של הגדוד. מי אלה? "זה מונחים שבגולני השתמשו בזה אז חופשי. התכוונתי לכל אלה שלא יוצאים לקרב ולא נמצאים בפלוגות הרובאיות, כל מיני אפסנאים, חולים, ציליגרים, משתמטים, זו הכוונה. היום לא הייתי משתמש במונח הזה".

עד כמה היה חשוב לך להשתתף במלחמה? "זה היה חשוב לי כמו לכל חייל בגדוד. כל החיילים היו ממש משתוקקים לצאת לקרב הזה. אתה גדל בגולני, אתה מתחנך על זה שיום אחד אתה צריך ליישם את זה. כולם חיכו לזה, אנשים היו מוכנים להילחם על מקום בזחל. ואז ורדי שם אותי באחת המחלקות, לא זוכר איזו, אני לא זוכר גם את שם המ"מ או הסמל".

בתור סמל מבצעים מה ידעת על תל פאחר? "אני זוכר במעורפל את השרטוטים על המפות. זוכר את ראשי החץ שמסמנים שגדוד 12 לתל פאחר, גדוד 51 לעזזיאת וגדוד 13 לתל חמרה. היינו ביומיים של תרגולים על יעדים, וכשבאה הפקודה לעלות הייתי באחד הזחל"מים של המחלקות שסופחתי. אני זוכר את השיירה שיוצאת ונוסעת דרך קרית שמונה ודרך התושבים שמריעים, ואז פונים ימינה בצומת גיבור, עולים ומתקרבים וברגע שחוצים את הגבול אני שומע את המטוסים שלנו שתוקפים את כל הגזרה. כשכל הגדוד מתקדם אני רואה את התנועה של הגדודים האחרים, ואנחנו מתקדמים ליעד, אין לי מכשיר קשר, הכל ידני. ישבתי בקדמת הזחל אחרי המקלען. לא זוכר באיזה זחל"ם הייתי בשיירה. אני רק זוכר שאני בזחל ומתקדמים והפגזות נוראיות, אש תופת שירו עלינו מכל מיני מקומות. אני מכנה את זה גיא ההריגה, אני זוכר את המקום הזה שיורים עלינו משלושה מקומות. התקדמנו מדרך ההטיה מתחת ליעד, לאיזור הגדרות. חלפנו על טנק אחד שהיה פגוע וחילצו שם שלוש-ארבע גוויות של טנקיסטים שהיו מפוייחים.

"אני זוכר זחל"מים נפגעים ואנשים קופצים החוצה ועולים על זחל אחר ומנסים להתקדם לכיוון היעד. את השלב הזה שהמג"ד ושאר האנשים שהיו איתו פורצים לתל לא יצא לי לראות, או שאני לא זוכר. עד כמה שזכור לי, אני קפצתי מהזחל"ם המקורי שלי שנפגע ונעצר, אמרו לקפוץ מהזחל, אנדרלמוסיה ענקית היתה שם. קופצים מהזחל ואז אני רואה את הזחל של שמיל (הסמ"פ), הצטרפתי אליו והיינו בין שניים או שלושה זחל"מים שהצליחו להגיע בעיקוף לתל. בוודאות אני זוכר שבתוך הזחל"ם חוץ משמיל, היה חייל אחד שחרוט לי בראש שהיה בזוקאי ואת המספר שתיים שלו עם הזווילים – הפצצות של המרנ"ט. עם זה אנחנו מגיעים בסופו של דבר מהצד האחורי (לחלק הדרומי של המוצב) ונכנסים למעין רחבה כזו. ראינו שכבר היה זחל"ם אחד שהגיע לפנינו ועמד.

"אנחנו בשלב הזה נעצרים, יורים עלינו מכל הכיוונים ואז שמיל אומר לנו לרוץ לאיזה כיוון. הוא רץ ואנחנו אחריו. והמספר שתיים של הבזוקה מרוב הלחץ שכח את הזווילים בזחל. יש איתנו בזוקה ואין פצצות. מהשטח הזה יש מעין רחבה. אנחנו רצים לכיוון דרום ושם לא היו תעלות עמוקות כמו במרכז היעד. אנחנו נכנסים לתעלות האלה הרדודות. בזמן הזה יש יריות ויש קרב פנים אל פנים. הוא יורה, אתה יורה, זה יורה, מכל מקום יורים, ובאיזשהו שלב אנחנו מבינים שצריך להתכופף ולמצוא מחסה כי חוץ משירו עלינו מאיזה מקום מהמזרח למעלה (עין פית/זעורה) גם ירו עלינו ממרכז היעד. הם ראו את הזחל"מים שמגיעים באיגוף וירו עליהם. אנחנו מנסים למצוא מסתור בתעלות הלא עמוקות ומסתתרים מאחורי תלולית. באיזה שלב שמיל מתרומם לראות מה קורה ואז נפצע מירי. אם אני זוכר נכון הוא נפצע בכתף. הירי בא מאיזה מבנה או בונקר תחמושת שהיה ממש במרכז היעד (בחלק הצפון-מערבי). שמיל נפצע, הוא צעק נפצעתי. הוצאתי תחבושת אישית שלי ושמתי לו על המקום שנפצע והחזקתי את זה בלחץ זמן די ארוך. אני זוכר ששמיל היה מביך אותי אחר כך בכל מיני אירועים, היה מצביע עליי ואומר זה הציל את החיים שלי. אני זוכר את הפעולה הזו שאני לוחץ את התחבושת והוא ממשיך לפקד.

החלק הדרומי של תל פאחר, האיזור שבו לחם יהושע ישי. העץ מימין: החלק הצפוני של המוצב

החלק הדרומי של תל פאחר, האיזור שבו לחם יהושע ישי. העץ מימין: החלק הצפוני של המוצב

"מכיוון שהמשיכו לירות עלינו, הוא אמר שהדרך היחידה זה לירות פגז לבונקר הזה. ואז אני זוכר את החייל הזה שהיה לו את הבזוקה, הוא נשכב אחרי תלולית ולא רצה לקום יותר. נבהל, פחד. אני לוקח לו את הבזוקה ומבין שאין פצצות, ואז אני שולח חייל בשם ג'מיל. אמרתי לו – ג'מיל, אתה תלך לזחל ותביא את הפצצות. והוא ממש בחירוף נפש הלך בקפיצות כאלה תחת הירי לזחל"ם, מביא זוויל שהיו בו שלוש פצצות, בדרך כלל שתיים זה חנ"מ ואחד נפיץ זרחן. ואני מכוון את הבזוקה, הוא טוען לי ואני מתרומם ומכוון ויורה ממש לתוך הבניין הזה שירו אלינו אש צלפים מדויקת. הפצצה הראשונה שאני יורה זה חנ"מ, ושמיל אומר לי תן להם זרחן. אני אומר לג'מיל תטען את השנייה, הוא טוען לי ואני יורה, ואז תוך כדי שאני יורה, אני לא אשכח את זה, תוך כדי שאני יורה יוצאים משם סורים והם נתפסים באש (נדלקים). מה קרה איתם אחר כך אני לא יודע בדיוק. אבל שתי הפצצות פגעו.

"אחר כך את הג'מיל הזה שלחתי אותו שוב. אמרתי לו נשאר בזחל שם זוויל עם מים, תביא לנו את המים. הוא הלך שוב בחירוף נפש עד לשם, הביא את המים כי לא ידענו כמה זמן יימשך כל הסיפור הזה. שמיל פצוע ואתה לבד. ג'מיל הביא את המים האלה ואז אני לא זוכר בדיוק מה קרה, אבל הנהג של הזחל נשאר בזחל, הוא לא ירד איתנו, הוא נשאר בזחל"ם והוא נהרג מכדור סורי שנכנס דרך חרך הירי. בפעם השנייה שג'מיל הלך להביא את המים, הוא אומר לי הנהג מת. היה הפרש של עשר דקות בין שהלך להביא את הפצצות והמים. נדמה לי שאחר כך הזחל הזה שאיתו הגענו התפוצץ ועלה באש".

אליהו ג'מיל

אליהו ג'מיל

אליהו ג'מיל, החייל שרץ פעמיים לזחל"ם תחת אש להביא את הפצצות ואת המים, זכה לאחר המלחמה בעיטור המופת. על אף זאת, ג'מיל סירב השבוע לדבר: "אני לא רוצה להיזכר בעניין הזה. נכון שקיבלתי צל"ש, אבל לא רוצה להיזכר במראות של כל ההרוגים. כל מה שיהושע סיפר לך נכון ומדויק, אבל אני מעדיף להפוך דף".

ישי ממשיך בתיאור: "אחרי הבזוקה השנייה שיריתי ושיתקה את הצלפים, הכל מתחיל להירגע. אתה שומע צעקות חדל אש חדל אש, ואז צעקו לכולם לבוא למרכז היעד. אני זוכר במעומעם שבשלב מסוים ראיתי מאחוריי חייל סורי חי והובלתי אותו לשטח הכינוס. החובש כבר הגיע, העמסנו את שמיל על אלונקה, או שהוא בעצם הלך ברגל, אבל הבאנו אותו למקום שבו עמד הזחל, שם היה כינוס פצועים. אני זוכר שאמרו להוריד את הפצועים יותר למטה. בזחל השני שמנו את הפצועים ונדמה לי שירדנו איתם כמה עשרות מטרים לכיוון מערבה, זה מה שאני זוכר."אחרי זה התחילו לכנוס את כולם לכניסה של היעד ליד החניה. היה שם מצבור של תיל, המון קונצרטינות כאלה שהסורים היו משתמשים כדי לגדר. זה המקום שאמרו לנו להתכנס כל אלה שנשארו בחיים ולחכות שם. ואני זוכר את ההמתנה הזו שם כדבר הכי מתוק שהיה לי בחיים. אני עם החגור, מלא נתזים ולכלוכים, יושבים על הקונצרטינות האלה ונחים מהקרב. זה היה המנוחה הכי טובה שהרגשתי בחיים שלי. זה לא להאמין. ותוך כדי שאני יושב על זה, ודוקר לך פה ודוקר שם, אני אומר לעצמי ריבונו של עולם בדיוק בשעה הזו שאני פה ההורים שלי במושב עושים עכשיו את הקידוש של שבת והם לא מעלים בדעתם איפה הבן שלהם נמצא ובאיזה מצב הוא.

"כשאתה יוצא מקרב כזה, אתה יוצא הלום, אתה יוצא המום, אתה לא יודע את כל הדברים. חלק מהדברים אחר כך מספרים לך. אני זוכר את שלב הפריצה לתעלות מהזחל, שאנחנו רצים ויורים עלינו. אני זוכר ירי לכיוון שלי. איך לא נהרגתי מזה אני לא יודע. אבל הנשק שלי נפגע, חטף פגיעה, העוזי יצא משימוש. ואז אחד החיילים הסורים ששכבו שם הרוגים, לקחתי את הקלצ'ניקוב שלו והשתמשתי בו וזה היה כאילו הגיבוי על שמיל הפצוע. כי היית חייב לירות מדי פעם כדי שהם יעצרו שנייה. אז תשאל איך יבוא חייל כמוני ויידע לתפעל נשק כזה? אז זמן מה לפני המלחמה שלחו אותי במקרה לקורס נק"ל בבה"ד 3 שהיה בדורה (נתניה), ושם מלמדים אותך את כל סוגי הנשק שיש בצה"ל ובצבאות האויב, איך להפעיל ולפרק. כך שלי זה היה מאוד טבעי שברגע שהנשק שלי נפגע ויצא מכלל שימוש השתמשתי בקלצ'ניקוב הזה ואחר כך ירדתי איתו מהתל כולל הכידון שיש לי אותו עד היום.

"אני זוכר את הדאגה של יום טוב הרס"ר, שכמה ימים קודם שש להכניס אותי לכלא. כשירדנו לחורשת טל עברנו אחד אחד, ועומד הרופא של הגדוד בצד אחד ויום טוב בצד אחד, וכל חייל שעובר הם מדברים איתו ובודקים אותו שהוא בסדר. וכשאני עברתי יום טוב מחבק אותי, ממזמז אותי כזה, אומר לי אני בודק אותך. ואז הבנתי שהמידע שהנשק שלי נפגע כבר הגיע למטה. הוא ידע מזה וחשב שאולי אני פגוע מכדורים. אבל חוץ מנתזים של אבנים שחטפתי לא היה לי כלום".

איפה העוזי שנפגע? "פעם אמרו לי שלקחו אותו ושמו אותו במוזיאון גולני. אגיד לך את האמת, אני במשך שנים לא דיברתי על הקרב הזה, גם אשתי לא שמעה, גם הילדים לא. פעם אחת התראיינתי וזה היה בפקודה. זה היה במסדר ניצחון ואז ראיינו כמה חיילים שהשתתפו בקרב. קודם לזה אהרון מגד דיבר איתי, ישב איתי אחד על אחד ושאל אותי. אחר כך כתבו חוברת ואחרי זה היו כמה ראיונות. המליצו עליי לצל"ש מהמח"ט, ואחרי שנה, שנתיים או שלוש החליטו לתת לי עיטור. זה היה ב-1973 וקיבלתי עיטור המופת. גם פה היתה מסחרה כזו. היתה הקצבה של עיטורים לכל חטיבה, ואז אמרו לי – יהושע, המעשה שעשית היית צריך לקבל עיטור כזה וכזה, אבל יש הקצבה של עיטורים ואתה ברוך השם חי, אז תקבל עיטור פחות גבוה כי יש כאלה שנהרגו, או יש כאלה שנהרגו ולא היו צריכים להיות שם כמו המקרה של גולדה (צבי פז). אז התשובה שלי היתה פשוט מאוד: אני לא ביקשתי עיטור, אתם זימנתי אותי, תתנו מה שאתם רוצים, זה לא מעניין אותי. זה לא עשה עליי רושם בזמנו.

צל"ש המח"ט יונה אפרת ליהושע ישי

צל"ש המח"ט יונה אפרת ליהושע ישי

"אני חוזר למה שקרה אחרי הקרב. אחרי שעה שעתיים הסתדרנו לתזוזה. היה שם מחלקת הנדסה שפינתה ציר מיוחד מהיעד ועד לחורשת טל. זה היה ציר צר והזהירו אותנו אלף פעם לא לסטות מהציר ימינה או שמאלה. וככה אנחנו מגיעים מהיעד לחורשת טל רגלית, ואז מחכים לנו שם הרופא והרס"ר ובודקים אחד אחד, ממשמשים אותך לראות מה איתך. ובגלל שנהרגו לנו כל כך הרבה בתל פאחר וגם מפקדים זוטרים בקושי נשארו, היו הרבה מ"מים שנפצעו שם, ורדי קרא לי ואמר לי – יהושע, אתה עכשיו לא סמל, את סמל ראשון ואתה מעכשיו מפקד מחלקה 1, הנה ארבעה זחל"מים חדשים והם שלך. הוא שמע מה שקרה לי בקרב, אירגנו את הגדוד מחדש והוא אמר לי אתה מפקד מחלקה ואלה הזחל"מים שלך. ואני עוד הלום ובלום. ובאותו לילה לא ישנו, וכבר ציוותו את המחלקות והפלוגות מחדש ולמחרת עלינו לכיוון קונייטרה.

"הגענו לקונייטרה, היו שם כמה סוריות וכמה ילדים קטנים שעדיין נשארו. ואני הייתי צריך להחזיק את החיילים שלא יעשו שם מעשים אסורים. היתה לנו פקודה מפורשת שאסור לפגוע בנשים וילדים. הרובאים האלה היו מוכנים לעשות הכל, והייתי ממש צריך לאיים עליהם שאם יעשו את זה אני אירה בהם. וזה נשמר. אני זוכר שעשינו שם מסדר ניצחון ראשון בבית קולנוע שהיה שייך לקצינים הסורים, ואחרי שהתמקמנו וקיבלנו מגורי חיילים, קיבלתי את המשימה הראשונה שלנו. קרא לי מי שהתמנה למג"ד במקום מוסא (חיים יפרח) ביחד עם יום טוב הרס"ר, ואמרו לי אתה זה שתכין את משמר הכבוד למג"ד (להלוויה). זה היה יום או יומיים אחרי שהגענו לקונייטרה. קיבלתי קבוצה של חיילים למשמר כבוד גדודי והייתי צריך לאמן אותם בתרגילי סדר".

ישי יהושע (שני משמאל בדרגת סמ"ר) מפקד בקונייטרה על אימוני משמר הכבוד להלוויית מוסא קליין

ישי יהושע (שני משמאל בכובע מצחיה) מפקד בקונייטרה על אימוני משמר הכבוד להלוויית מוסא קליין

כשלחמת בתל הדרומי ראית עוד כוחות של הגדוד? "אני זוכר בוודאות כשאנחנו קפצנו לתוך היעד כבר היו שם חיילים שלנו תחת כיסוי ראש, שלא זזו ולא נעו. מי אלה? אני לא יודע. הם היו בתעלה מוגנת. בתוך התופת הזו יש לך הבזקים כאלה שאתה רואה פה ושם. אתה מתמקד קודם כל במי שיורה עליך. אנחנו שכבנו מאחורי תלולית עם שמיל וניסינו לשתק את הירי הזה. ירינו מדרום לאיזור צפון מערב".

אתה זוכר מאחוריך, בדרך הנפט, כוח שמגיע? "אני שמעתי שהסיירת הגיעה כדי לעזור ולסייע, אבל לא ראיתי אותם פיזית".

אתה זוכר עוד זחל"מים שמגיעים אחרי שאתם כבר שם? "לא. היה עוד זחל"ם אחד לפנינו, לא זוכר עוד".

כמה זחל"מים בדיוק נסעתם לתל הדרומי עם שמיל? "היינו שלושה זחל"מים. אני לא זוכר מי ירד ומי הלך לאיזה כיוון, לא יודע מה עשו האחרים. אנחנו היינו הראשונים ורצנו אחרי שמיל. עלינו לזחל"ם שלו מכל מיני זחל"מים אחרים. שמיל היה שם הכי בכיר והכי מוכר".

ירו עליכם בדרך? "בוודאי. אני לא זוכר כדורי נק"ל, אני זוכר פגז תול"ר. עכשיו אני נזכר שאחרי שג'מיל הלך והביא את הזוויל של המים, הזחל קיבל תול"ר מלמעלה. נדמה לי שזה משם (מתל פאחר) או אולי מתל חמרה. אבל זחל"ם אחד מהשלושה שהגיעו התחיל לעלות באש".

איך שמיל תיפקד לאחר שנפצע? "שמיל לא יכל לתפקד כל כך, הוא היה פצוע והדם זורם לו. לי הוא עוד הספיק להגיד בזוקה בזוקה, ואחר כך אמר לי לירות את הזרחן. אני שלחתי את ג'מיל בעצמי (להביא את הפצצות). אני חושב שגם שמיל ירה עם הנשק שלו בשכיבה. אבל אחרי שתי הבזוקות האלה המקום הזה השתתק. אחר כך אמרו שזה היה מקום של צלפים".

מה אתה זוכר מהקלצ'ניקוב? "הקלצ'ניקוב היה רובה סער מעולה. זה היה כאילו הרתק הראשון לצלפים. אבל לפני זה בהיתקלות שלנו הראשונה בתעלה הלא עמוקה היו שם שלושה סורים. כולם נהרגו בהסתערות שלנו. אבל אחר כך אני זוכר שחוץ מהשלושה, יותר לכיוון הצד המערבי, היו כמה חיילים שלנו, חמישה או שישה, בתעלה עמוקה תחת מחסה, וזה דבר שלא נותן לי מנוח: לא מבין איך הם הצליחו להגיע למקום הזה כשהיו שלושה חיילים סורים באיזור שלנו. לא יודע. אבל החיילים האלה שלנו לא זזים, לא ראיתי אותם שהם נלחמים. לפני חודשיים או שלושה הייתי שם בתל עם הנכדים שלי. הגעתי עם הילדים רק אחרי שלחצו עלי. ואז הראיתי להם את המכתב (למג"ד) וכל זה. וכשהיינו שם אמרתי שאני אכנס ממש למקום שהייתי, אבל ראיתי שהכל שם מסומן כממוקש. התמונה הזו לא עוזבת אותי. שאנחנו יושבים בתעלה ואני רואה חיילים שלנו. האם הם באו לפנינו או אחרינו, אני לא יודע".

יש לך עוד חוב אחד קטן: איך נגמר סיפור המשפט שלך? "לדאבון הלב, כשאני חזרתי לגדוד וקרה מה שקרה והמג"ד נהרג, אז הקערה התהפכה. במקום להעמיד אותי למשפט, הפכתי למעין גיבור של הגדוד. ופתאום המעמד שלי הפך להיות איזה רמבו. אתה יודע, כשציוותו את הפלוגה מחדש לוורדי היו שני קצינים חדשים שהוא קיבל אותם מבה"ד 1 מיד אחרי המלחמה והיה לו אותי. והיה מצב כזה שלי היתה מחלקה עם ארבעה זחל"מים ולכל אחד משני הקצינים היה מחלקה עם שלושה זחל"מים. ובישיבות המטה של הפלוגה עם הקצינים האלה, הם התרעמו בפני ורדי איך אנחנו מוצגים בפני החיילים שלנו: הוא סמל ראשון ויש לו ארבעה זחל"מים ולנו יש רק שלושה זחל"מים והחיילים מדברים על זה. ואז ורדי אמר להם – ברגע שיהיה לכם את הניסיון הקרבי של יהושע, אני אתן לך שישה ושבעה זחל"מים. בינתיים עוד לא היתה לכם אפילו טבילת אש אחת.

"יצא לי להיות עוד ארבעה חמישה חודשים בקונייטרה, היה מסדר אחד שעשינו אותו בעכו, מצעד ניצחון של החטיבה, ושם נתנו את הציונים לשבח. 12 חבר'ה מהגדוד קיבלנו, ואחרי משהו כמו חמישה או שישה חודשים הגעתי לתום שירות והשתחררתי. כל הזמן היו איתי בקשר מהגדוד. אחרי תקופה מסויימת אחד מהקצינים שהיה איתי בגדוד בא אליי למושב ואמר שמקימים בית ספר למ"כים בבזק, ואנחנו רוצים שתהיה הסמל של הקורס. אני כבר חזרתי לכפר והתעסקתי בחקלאות, אבל אז היתה תקופה אחרת. היינו ציונים, וכשבאים אליך בצורה כזו ואומרים שבלעדיך לא נעשה את זה, אז אתה חוזר לצבא. הייתי בחבורה הזו, והיו שם שמיל ושוורצי וגרונר".

הדיסקית סורית

הדיסקית של החייל הסורי שנהרג בתל פאחר

אחרי שעזב את גולני המשיך ישי בקבע ושירת באמ"ן, ביחידת קשרי חוץ. באזרחות היה איש מרכז הליכוד, מילא תפקידים שונים במפלגה ועסק גם בתיווך נדל"ן. מתל פאחר הוא שומר עד היום כמה מזכרות מעניינות: הכידון של הקלצ'ניקוב, סכין סורית, חלונית סדוקה מהבזוקה שבה ירה ודיסקית של חייל סורי שנהרג. לצד המספר האישי (105121) מופיע שם החייל: טוראי נואף בן באסם רוז אל דבאן, מוסלמי. סוג הדם: +A.

למה יצא לך אז דימוי של רמבו? (אגב, הסרט רמבו יצא לראשונה ב-1982) "כיוון שכשמספרים סיפור שאתה מסתער ויורים עליך, והכלי נשק שלך יוצא משימוש ואתה לוקח נשק מהאויב ואתה יורה ומרתק, וחובש למפקד שלך את הפציעה ואחר כך אתה קם, וזה היה תופת לקום, ולירות בזוקה, וזה היה פחד עצום שמכל צד יורים, ואז צריך לקום ולכוון וזה לוקח זמן ואתה חשוף. לפעמים אני אומר לעצמי – ריבונו של עולם, איך יצאתי בחיים מכל זה? באיזה זכות אני חי? ואז הסיפורים האלה בגדוד מספרים ואומרים לך שאתה גיבור".

שבועיים אחרי קרב תל פאחר. יהושע ישי בביקור אצל אחותו בבת ים

שבועיים אחרי קרב תל פאחר. יהושע ישי בביקור אצל אחותו בבת ים

מודעות פרסומת

13 מחשבות על “בכל ישותו

  1. כֹּה אָמַר ה' אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ". (ירמיהו, ט פסוק כ"ב)

    וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; כל משנלחם בתל-פאחר היה גיבור, אך אף אחד מהגיבורים לא חיפש תהילה. כל מי שנלחם בתל-פאחר, יצא עם צלקות נפשיות. כל מי שנלחם בתל-פאחר לא ישכח לעולם את החברים קצינים סמלים רבי-טוראים וחיילים שחרפו נפשם ומתו מות גיבורים על התל הארור, ובראשם המג"ד זכר גיבור וצדיק לברכה.
    וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ, פרושו הפשוט לא להשוויץ לא להתהדר במעשי הגבורה; וכך נהגו הלוחמים האמתיים שלחמו בתל-פאחר. לא פלא שהלוחמים האלה התכנסו בעצמם ולא דיברו ולא סיפרו אף לקרוביהם את "חוויות" הקרב העקוב מדם.
    אף אני נהגתי כך; ולולא פנייתו של שלמה מן בעקבות המכתב שנמצא אחרי כל כך הרבה שנים בארנקו של המג"ד מוסא קליין ז"ל, שאותו הערכתי והוקרתי מאוד, הייתי ממשיך בקשר השתיקה.
    הערות: מעולם לא סירבתי פקודה! גם בעניין השוחה, השתהיתי בביצוע הפקודה בגלל עומס העבודה שהייתה מוטלת עלי כסמל מבצעים. אך לא סירבתי!
    כפי שצוין על ידי, לא זכרתי בוודאות אם סמל המבצעים השני היה רעי וידידי המלומד, עו"ד מנחם רובינשטיין, או מישהו אחר.
    שמחתי מאוד להיוודע באמצעות האתר שאליהו ג'מיל גיבור אמיתי שלחם בצדי חי וקיים . אני מאחל לו חיים ארוכים ושלווים.
    אני מצדיע לכל אחי גיבורי התהילה.
    יהושוע ישי

  2. א] "חוץ משירו עלינו מאיזה מקום מהמזרח למעלה (עין פית/זעורה) גם ירו עלינו ממרכז היעד." – עדות מעניינת. כדאי לשמוע על כך גם מלוחמים נוספים, ועד כמה הירי הזה (ממזרח) היה מסיבי.

    ב] "הירי בא מאיזה *מבנה או בונקר תחמושת* שהיה ממש במרכז היעד (בחלק הצפון-מערבי) … "מכיוון שהמשיכו לירות עלינו, הוא [שמיל] אמר שהדרך היחידה זה לירות פגז *לבונקר* הזה … ואני מתרומם ומכוון ויורה ממש לתוך *הבניין* הזה שירו אלינו אש צלפים מדויקת."

    ובכן, הבונקר שמכונה (ע"י יאיר ישי בראיון מ-71') "בונקר התחמושת" (לא ברור לי למה) אכן נמצא בצפון-מערב התל הצפוני. אך המקום אליו ירה יהושע ישי בבזוקה הוא מבנה, שקיים עד היום, אכן, בשטח שבין מזרח למערב הוא נמצא במרכז היעד, בצפונו של התל. השלט שנקבע עליו לפני כמה שנים אומר שבו התגוררו חיילי הפלוגה הסורית (או שכן או שלא. השילוט על התל לא תמיד נכון). יש היום בתל הצפוני, ממש במרכזו, עוד מבנה, אך הוא ממוקם נמוך יותר. סיפורו של יהושע נדפס בספר 'מחרמון עד סואץ', עמ' 230, ושם שהיה זה "בנין".

    צילום המבנה הזה כפי שנראה אחרי הקרב מופיע באלבום של זמיר כהן (בצילום שהתפרסם בפוסט עליו), ושם רושם עליו: "עמדת הצלפי[ם] שישי הוריד בבזוקה מהיעד הדרומי העליון (ראה לפני כמה עמודים)". כדאי לתת תמונה של המבנה הזה (משם) ואת התיאור (מהאלבום, כמה עמודים קודם לכן, כנ"ל).

    בתצ"א המבנה הזה מופיע, כשכמה מטרים מאחוריו (צפון-מזרח לו) עוד משהו, נמוך יותר, שלא ברור לי אם הוא מבנה או בונקר, ואם שרד ממנו כיום משהו.

    אם יש, כדאי להעלות תמונה שצולמה מהתל הדרומי לעבר הצפוני – ולראות עד כמה המבנה הנ"ל בולט בשטח (ויש לקחת בחשבון שירי הבזוקה היה מתוך תעלה רדודה, הממוקמת בדרום [? – ראו להלן] התל הדרומי).

    ג] "אנחנו רצים לכיוון דרום [הכוונה, לאזור דרום התל? כיוון הריצה, בכניסה לתל, לכאורה היה ממזרח למערב] ושם לא היו תעלות עמוקות כמו במרכז היעד. אנחנו נכנסים לתעלות האלה הרדודות … בהיתקלות שלנו הראשונה בתעלה הלא עמוקה היו שם שלושה סורים. כולם נהרגו בהסתערות שלנו. אבל אחר כך אני זוכר שחוץ מהשלושה, יותר לכיוון הצד המערבי, היו כמה חיילים שלנו, חמישה או שישה, בתעלה עמוקה תחת מחסה, וזה דבר שלא נותן לי מנוח: לא מבין איך הם הצליחו להגיע למקום הזה כשהיו שלושה חיילים סורים באיזור שלנו. לא יודע …התמונה הזו לא עוזבת אותי. שאנחנו יושבים בתעלה ואני רואה חיילים שלנו. האם הם באו לפנינו או אחרינו, אני לא יודע".

    מה לא ברור? הכח של שמיל הגיע מדרום, ושם היו אותם שלושה סורים, אך זמן רב קודם לכן כבר עלתה לתל הזה (הדרומי) קבוצת חיילים (בפיקוד ורדי, מוראד) שעלו לשם ממערב.

    • תיקון למשפט האחרון: הכח של שמיל הגיע לתל הדרומי ממזרחו (אחרי איגוף מצפון של התל הצפוני)

  3. אריה שלום, האם אתה אריה פלד, או אריה אחר, בכל מקרה תודה על תגובתך.
    בהערכה יהושוע

  4. גם בחלוף 47 שנים כל מהלך ירי המרנ"ט ע"
    י ישי צרוב בזכרוני, מרגע הטעינה ועד הפגיעה.
    אשמח אם מישהו יודע להגיד מה הייתה השעה (פחות או יותר)

        • לורנס, אז אתה היית בחבר'ה האלה שיהושוע כותב שראה מסתתרים מאחורי מחסה. כמה הייתם ומה אתה זוכר שעשיתם?

          • שלמה שלום,
            לא הייתי עם החבורה שהזכרת,
            מרגע הפגיעה בזחל"מ (בכניסה מהשער המזרחי) 
            הייתי עם גרונר ויצחקיאן ושלב הבא בגפי, לכן גם
            הייתי עד לירי של ישי על המוצב ועוד.
            הרשה לי לשבח אותך על עבודתך שבעיניי היא סוג
            של שיכתוב היסטוריה וחיפוש האמת כמו שהיסטוריה
            צבאית אמורה להיות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s