כל אחד דאג לעצמו

"משיח ישב מולי בכסא, שלם לחלוטין, אני צועק לו משיח משיח והוא לא עונה" * שלמה קרייף, שנפצע קשה בזחל"ם המרגמה שנפגע והתפוצץ למרגלות תל פאחר, חי כל השנים בתחושת החמצה

זחלם פותח

זה מה שנשאר מזחל"ם המרגמה של גדוד שריון 377 במורדות המערביים של תל פאחר

שלושה זחל"מים בעולם מנציחים את קרב תל פאחר. המפורסם הוא הזחל המצוחצח והגאה בכניסה לאתר המוצב, עם מקלע ה-0.5 שהוצא ממקומו המקורי והולחם במקום בולט לשמחת המבקרים והמצטלמים. השני הוא הזחל"ם המדוכא ליד גבעת האם, שנפגע ונשרף בדרך ההטיה והועבר למקומו הנוכחי המתוייר באופן מועט. מהשלישי והכמעט עלום נשארו שרידים מעוכים ומרוסקים למרגלותיו המערביים של תל פאחר.

זהו זחל"ם מרגמה 81 מ"מ שהיה שייך לגדוד 377 בחטיבה 37 ונועד לסייע לפלוגת הטנקים שצורפה לגולני בכיבוש החלק הצפוני של הרמה הסורית. הוא נפגע ישירות מפגז, עלה באש ובהמשך התפוצץ בגלל הפגזים והתחמושת שבהם היה עמוס לעייפה. מהפיצוץ נהרג אחד הלוחמים, רחמים משיח. השבוע נוצר קשר עם שלמה קרייף, שהיה על הזחל"ם הזה ונפצע קשה. הוא העדות הראשונה שמסייעת לסגור חתיכה קטנטנה נוספת בפאזל המורכב של הקרב.

קרייף, אז בן 25, נשוי, איש מילואים בשריון, זוכר שהזחל"ם שלו יצא לקרב מקיבוץ דפנה, שם התמקמו יחידות המרגמות. את משיח ואת בני משפחתו הכיר עוד קודם בעת שירותם הצבאי. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים הם נפגשו שוב בעין זיתים, המקום בו שהו גדודי השריון השונים.

קרייף, כיום נהג מונית מחיפה, זוכר שבזחל"ם המרגמה שנע בשיירה לתל פאחר היו לפחות שישה אנשים. הוא לא זוכר שמות, מלבד משיח: "היה את הנהג, מרוקאי חמוד כזה, היה אחד מצפת שהיה קצת מגמגם, המפקד שלנו היה קיבוצניק והיה איתנו אולי עוד אחד".

הוא לא זוכר מה נאמר להם לקראת המשימה. "יום קודם היינו בדפנה, היה שם מפקד גדוד 12 (מוסא קליין), הוא בא, נתן לנו הרצאה כלשהי. אחר כך אמרו לנו לעלות. באותו זמן כשהתחלנו לנסוע (לעבר תל פאחר) לא היה שום תגובה מצד הסורים או מצידנו. קודם עלה סיור בגזרה של תל פאחר, בדק אותה ולא שמו לב שהיו שם אמבושים. כשהגענו לתל פאחר התקיפו אותנו".

קרייף מספר שהזחל"ם שלו נסע אחרי כוח טנקים (מחלקת החוד של עזרא ברוש) ואחריו היו הזחל"מים של גולני. בדרך הוא זוכר את מכשיר הקשר קולט דיבורים ברוסית.

שלמה קרייף

קרייף. זרק את עצמו על הסלעים

אנקדוטה מהדרך אל המוצב הסורי: באותו שבוע אסף משיח תרמילי פגזים כדי להביאם הביתה. זה נחשב למודרני באותה תקופה לעצב איתם מנורות או כדים. את התרמילים הניח בזחל"ם ובמהלך הנסיעה הם שקשקו והרעישו. קרייף ביקש ממנו להיפטר מהם תוך הבטחה שאחרי המלחמה יוכל לאסוף אחרים. משיח השליך אותם מהזחל"ם החוצה.

בשלב מסוים החלו להיפגע זחל"מים וטנקים. הוא זוכר שהטנק של מ"פ הטנקים חטף פגז בג'ריקן של הגריז. קרייף: "אחד המפקדים ברח מהטנק ולא יודע איפה הלך להסתתר. את זה שמעתי אחר כך בבית חולים רמב"ם ובשיקום בתל השומר. לא הספקתי לראות הרבה, כי נפגעתי ואיבדתי את ההכרה".

תפקידו של קרייף היה להכניס את הפגז למרגמה, כשמשיח הוא זה שצריך להגיש לו אותם. אלא שבשום שלב בדרך לתל פאחר וגם כשהגיעו מתחתיו, זחל"ם המרגמה לא ירה אפילו פעם אחת. הפתרונות – למפקדים. למרגלות התל נפתחה עליהם אש מהמוצב. קרייף מספר: "לקחתי את הרובה הצ'כי שלי, יריתי ירייה אחת, באתי לירות פעם שנייה ונהייה לי חסם בקנה".

ואז זה קרה. פגז מדויק השחיל את הכלי ואש החלה ללחך את הדופן. קרייף מתאר: "הפגז עבר בשאסי של הזחל"ם, חתך לי את הרגל שכתוצאה מכך נקטעה מעל הברך והמשיך מאחוריי. כולם קפצו מיד החוצה. הבחור מצפת קיבל קצת רסיסים בכתף, כל השאר היו בריאים ושלמים. כולם קפצו, רק אני ומשיח נשארנו. אני כנראה איבדתי את ההכרה. למזלי היד שלי היתה מונחת על המכשיר קשר שעשה לי כוויה ומזה התעוררתי. ראיתי את משיח, הוא ישב בדיוק מולי בכסא, שלם לחלוטין, מחזיק את הרובה עם הכובע פלדה על הראש. אני מנסה לנענע אותו, להעיר אותו, צועק לו משיח משיח והוא לא עונה. כולם בחוץ מסתתרים, רק אני ומשיח נשארנו. ניסיתי לעזור לו, קראתי לחבר'ה שיבואו לעזור לי. צעקתי להם חבר'ה, בואו תעלו לזחל"ם, תוציאו אותנו, הוא כל רגע הולך להתפוצץ. והם אמרו לי אנחנו לא יכולים לבוא כי כל רגע הוא צריך להתפוצץ הזחל"ם. אני האמת, לא היה לי כוח. הרגל שלי היתה מידלדלת על הבשר וירד לי דם בלי סוף. לא היתה לי ברירה. למזלי הצלחתי לגרור את עצמי למכסה מנוע של הזחל"ם ומשם זרקתי את עצמי על סלעי הבזלת. היה שם טנק אמקס סורי וכל החבר'ה מהזחל"ם הסתתרו תחתיו. הם משכו אותי וככה שכבנו שם עד שהגיע זחל"ם לפנות אותנו לקרית שמונה".

קרייף לא זוכר את הרגע בו הזחל"ם התפוצץ. "זה היה פתאומי", הוא אומר, "ייתכן שכבר איבדתי את ההכרה". הזחל"ם, הוא מספר, היה גדוש בחומרי נפץ ובפגזים – "וממשיח לא נשאר כלום. המשפחה שלו בכלל לא ידעו איפה הוא. רק כשהייתי בבית חולים רמב"ם פגשתי מישהו שגר בטירה ושאל אותי על משיח, הסברתי לו מה קרה ואז ההורים שלו נסעו לשם, ראו את הזחל"ם ההרוס והצליחו למצוא שם אצבע שלו עם טבעת הנישואין עליה, ולפי זה זיהו אותו".

זחלם משיח

זחל"ם המרגמה הטראגי ותמונת ההרוג היחיד שהיה עליו – רחמים משיח מטירת הכרמל

באתר יזכור נרשם בטעות כי משיח נהרג בזעורה. "לא יודע למה אמרו זעורה", אומר קרייף, "אנחנו נפצענו והוא נהרג לידי בתל פאחר, התרסק לגמרי".

יכול להיות שמשיח נהרג בעצם מהפגז? "ממה הוא נהרג אני לא יודע, הוא היה שלם לגמרי, לא ראיתי עליו שום פציעה ולא דם".

וכל החברים שלך מהזחל"ם יצאו ללא פגע? "רובם היו בריאים, אף אחד לא נפצע פציעות כמו שאני נפצעתי. אבל הם לא רצו לבוא לעזור, פחדו להתפוצץ ולמות גם כן".

מאז מלחמת ששת הימים ביקר קרייף בתל פאחר רק פעם אחת, אבל באתר עצמו. הוא לא ירד למקום בו נפגע ואפילו אינו יודע ששרידי הזחל"ם שלו נמצאים שם עד היום.

אני שואל אם הוא מרגיש סוג של החמצה על משיח, והוא מודה בדמעות: "כן, אני מרגיש החמצה. עד היום כואב לי שאם הייתי קצת יותר חזק הייתי יכול לעזור למשיח ואפילו לעשות מאמץ ולזרוק אותו מהזחל"ם. אני עם רגל קטועה התעוררתי והצלחתי לעלות למנוע בלי עזרה של אף אחד ולזרוק את עצמי על הסלעים ולא קרה כלום. אבל כל אחד דאג לעצמו והסתתר, אף אחד לא רצה לעלות. זה עד היום כואב לי".

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

"כולם קפצו החוצה מהזחל"ם, רק אני ומשיח נשארנו"

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “כל אחד דאג לעצמו

  1. לזחלם המרגמה לא היה המזל שיסע עליו חייל אמיץ כמו ישראל הוברמן שיקפוץ בחזרה לרכב הבוער כמו שעשה בזחלם שלו וניסה לחלץ את חברו דירמר הי"ד.
    ללא ספק אם היה בזחלם מרגמה חייל מסוגו של הוברמן משוכנע אני שרחמים משיח היה עכשיו איתנו.
    ת נ צ ב"ה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s