עליתי לתל פאחר בשביל להרוג

פעמיים יצא אליהו ג'מיל מתוך התעלות ורץ לזחל"ם תחת אש להביא לחבריו נשק ומים * היתה לו מוטיבציה מיוחדת: הוא נולד וגדל בסוריה, שם סבל מרדיפות והצקות בגלל יהדותו * הצל"ש שקיבל לא הרשים את השב"כ: הוא נחקר בחשד לריגול

גמיל

אליהו ג'מיל. "כשאתה רואה הרוגים סביבך אתה כבר לא רואה שום דבר בעיניים, אתה לא מפחד יותר מכלום. לא היה אכפת לי להיהרג"

כשצלצלתי אליו בפעם הראשונה, אליהו ג'מיל כמעט ניתק את הטלפון כששמע שאני רוצה לדבר איתו על תל פאחר. "זה לא עושה לי טוב, לא רוצה לדבר על זה", אמר בחצי התנצלות. בפעם השנייה כבר התרכך. הגעתי למוסך של חשמלאי הרכב ליד בלומפילד ביפו. הופתעתי לגלות שעל הקיר בכוך המשמש לו כמשרד תלוי הצל"ש שקיבל על תל פאחר לצד תעודת ההסמכה כחשמלאי רכב. ג'מיל, האיש שמדחיק את הקולות והמראות מ-1967, בחר בצד היפה של זכרונות המלחמה שלו.

בספר הצל"שים הוא זכה לכותרת "חשבון אישי". לג'מיל היה עניין מיוחד בחזית הסורית של מלחמת ששת הימים. הוא זוכר עד היום בכאב ובתיעוב את מה שעבר כילד יהודי בסוריה. משפחתו והוא התגוררו בחאלב. הקהילה היהודית המקומית מנתה כמה אלפים וסבלה מרדיפות והתנכלויות. ג'מיל ספג לא פעם מכות והשפלות מצעירים מקומיים. כשהיה בן 11 אף נדקר בכתפו. למזלו, הדקירה היתה שטחית. על היהודים נאסר לעזוב את תחומי סוריה, אבל בשנות השישים החל טפטוף החוצה בסיוע המוסד. אביו של אליהו היה עצור במשך חודש לאחר שנחשד בסיוע לאחת המשפחות היהודיות להימלט מהמדינה. האב נכלא בכלא מאזה הידוע לשמצה, וג'מיל מספר שמדי יום ספג שם הצלפות ברגליים – "כאילו שהוא ילד קטן".

ג'מיל: "כל הזמן רדפו אחרינו שם עם אבנים וכאלה. אני שונא אותם מאוד. אפילו שדמשק יפה אין לי חשק להסתכל עליהם. יש להם רצח בעיניים, הם ממש שונאים אותנו. בשבילי ערבי טוב הוא ערבי מת. זה מה שאני מאמין. אני עליתי לתל פאחר בשביל להרוג. חד משמעית. עליתי בשביל לנקום. ואני הרגתי, אני יודע, אבל לא במבט עין, כלומר לא ראיתי. אבל בסוף הקרב כשהגענו לעמדה שלהם ראינו הרוגים".

ב-1964 הצליחה משפחתו להימלט מסוריה לטורקיה. מרבית בני הקהילה של חאלב, הוא מספר, העדיפו להשתקע בארה"ב. משפחת ג'מיל עלתה לארץ והתגוררה בעיירה אזור. "אנחנו גדלנו על ציונות, על אהבת ארץ ישראל, זה לא עניין של כסף. היה ברור שנגיע לישראל ולא לאמריקה. זו הארץ שלנו, אין לנו מקום אחר".

הוא התגייס בנובמבר 1966. רצה לחיל המודיעין, אבל קיבל את הדין כששובץ לגולני. הגיע לגדוד 12, פלוגה ג', שם שימש מקלען.

במהלך היומיים שלפני ה-9 ביוני 1967 הוא זוכר את הגדוד חופר שוחות ואת החיילים משאירים טביעות אצבע לקראת היציאה לקרב. את התנועה בעלייה לרמה הסורית הוא זוכר בקושי, כמו הדחיק הכל. "כל העלייה הזו עשתה לי לא טוב. כמעט חצי גדוד נהרג, זחל"מים נשרפו באש, ראיתי חברים שלי קופצים מהם. גם הזחל"ם שלי נפגע, היינו שש או שבע איש, נפגענו, קפצנו החוצה, שוורצי (סמ"פ ג') אסף אותנו וחיכינו לראות מה קורה".

מהרגעים הללו בדרך ההטיה הוא קופץ היישר להתעלות בחלק הדרומי של תל פאחר. לא זוכר איך הגיע לשם. ידוע על הסמ"פ שלו (שחר "שוורצי" מרדכי) שהיה מהקצינים הזוטרים שאירגנו זחל"מים כשירים, אספו חיילים ועלו לתל באיגוף מצד צפון. בראיון שהתפרסם כאן עם יהושע ישי, סמל בפלוגה א', הוא סיפר על החייל הצעיר ג'מיל ששלח פעמיים מהתעלות חזרה לזחל"ם כדי להביא פצצות לבזוקה וג'ריקן מים. ג'מיל רץ פעמיים תחת אש והביא את הדברים. "היתה לי מוטיבציה מיוחדת. שוורצי אמר לי אחר כך אתה נלחמת כמו בנאדם שחיכה לזה, וכולך היית טירון".

גמיל וישי

ג'מיל (מימין) ויהושע ישי ב-1967

הוא זוכר שתי עמדות סוריות (מהחלק הצפוני) שירו לעברם כל הזמן. "עד שהגעתי למעלה כבר לא היתה לי תחמושת", הוא אומר. "לקחתי נשק מהסורים, בטח שידעתי לתפעל קלצ'ניקוב, היינו מאומנים בזה. היו לנו נפגעים, הוצאתי תחבושת שלי, חבשתי מישהו, לא זוכר מי. אני אהבתי את המלחמה הזו, חיכיתי לזה. והיו שם אנשים מהקיבוצים שממש אתה נהנה להילחם איתם, ומצד שני זוכר שני אנשים גבוהים שתופסים שתי אבנים ומתחבאים מאחוריהם, אמרו למפקדים אנחנו לא יכולים להילחם".

מה אתה זוכר כששלחו אותך לזחל"ם להביא ציוד? "היינו בעמדה כזו אני ושוורצי, ירו עלינו והוא אומר לי קיבינימט מי יילך ויביא את הזווילים, אני צריך בזוקה להוריד שתי עמדות. אמרתי אני אביא. הוא נתן לי את העוזי שלו ורצתי לזחל"ם. פעם אחת הבאתי מים, כי היו לנו פצועים, ופעם רצתי עם עוד חייל והבאנו את הזווילים".

שוורצי שלח אותך או יהושע ישי? "אני זוכר שזה היה שוורצי, אבל אולי זה ישי, יכול להיות. כשהלכתי לזחל"ם הייתי תחת אש, ירו עליי כל הזמן, זה היה כמו בסרטים. אני מאמין באלוהים, לא האמנתי שאפגע. הבאנו את הזווילים, כיוונו לעמדה, הורדנו שתי עמדות והכוח התחיל להתקדם קדימה. זה היה השיא. הכוח התחיל להתקדם וכבשנו שתי עמדות. נפצעתי קצת ברגל מריקושטים".

הוא מסביר את רצונו שלא להיזכר במה שקרה בתל פאחר על אף הניצחון. "יש לי דמעות כשאני נזכר, אני מתגעגע לחברים שלי שנהרגו".

מי הם היו?" "יש שני קיבוצניקים שהתחברתי אליהם, לא זוכר את שמותיהם. הפכתי דף וזה לטובתי. היה לי הלם קרב ולא הייתי מתפקד כמו שצריך".

אחרי המלחמה הוא המשיך עוד חודשים אחדים בגולני. נפצע קל ברגלו במהלך אימון, הועבר לשק"ם ואחר כך לחיל חימוש. הוא לא שוכח שיום אחד, לקראת סוף 1967, הוא הצטווה להגיע לבסיס המשטרה הצבאית בחיפה. השב"כ ביקש לחקור אותו אם אינו מרגל סורי. ג'מיל: "אחרי כל הפעולות שעשיתי והצל"ש שקיבלתי באו מהשב"כ שלנו, אמרו לי משהו לא מסתדר לנו. אתה היית בסוריה, נלחמת, קיבלת ציון לשבח, יכולת להתקדם הרבה בדרגות ולא התקדמת, משהו לא מסתדר. הם עשו לי חקירה – מי הרב שהיה לך בסוריה, תביא עדים שעלית לארץ, רצו שמות, מקומות. הבאתי להם הכל".

צלש גמילנפגעת מזה? "לא נפגעתי, לא נעלבתי, אמרתי לעצמי זה דברים סטנדרטים שבודקים. הם חקרו אותי ובזה נגמר העניין. אפילו לא עצרו אותי. תראה, הייתי טירון, הציעו לי קורס מ"כים, לא רציתי כלום, אמרתי תנו לי קורס נהגות. עשיתי במלחמה מה שצריך, יצאתי חי, זה המתנה, לא צריך כלום, לא רציתי כלום, לא רציתי יותר צבא, גמרנו. היה בסינרמה טקס צל"שים, היה בעכו טקס, קיבלתי הצל"ש שלי וזהו. ההורים (השכולים) באו לקבל צל"שים בשביל הבנים שלהם, בא מישהו פגוע צולע לקבל צל"ש, בא מישהו בלי יד, בא מישהו בלי רגל, אני ברוך השם יצאתי שלם, לא רוצה יותר כלום".

בתקופה שגולני התמקמה בתום המלחמה בקונייטרה, הוא זוכר חיילים בוזזים ("הם לקחו הכל"). על עצמו הוא מספר: "פעם בלילה יצאתי, הלכתי וראיתי חנות כולה פרוצה, בסוף אמרתי לעצמי אל תעשה כלום. עשית מלחמה, יצאת בחיים, תחזור הביתה".

הוא זוכר שמצא מכתבים של חיילים סורים וקרא אותם. זוכר אחד מהם שכתב לאהובתו מה הם יעשו כשיחזור מהמלחמה. "הרגשתי את זה כניצחון אישי, היתה לי הרגשה טובה, אבל אחר כך לקחתי את עצמי לידיים, כי אתה בסחרור כזה. היינו יחידה כזאת של רק תן לנו להרוג. היו קוראים לנו שכירי חרב. אחרי המלחמה היינו הורגים שם כלבים שהיו אוכלים גופות".

הילדים שלו יודעים על חלקו בקרב ומתגאים בו – "אבל אני לא חושב שאני רוצה לחזור לתל פאחר. זה כואב לי עדיין".

מה בדיוק? "התמונה הכי הורגת אותי שחבר שלי כולו אש ולא יכולתי לעשות כלום בשביל לכבות אותו. לא זוכר את השם שלו. היה קיבוצניק".

משה דרימר אולי? "הוא היה דתי, צנום כזה. אולי דרומר, אתה מזכיר לי. לא יודע".

ג'מיל מודה שמאז אותה מלחמה הוא פגוע הלם קרב: "מה זה הלם קרב? אתה יודע מה זה? אם אתה לא מעביר דף זה נשאר בך כל הזמן, ואז אתה מפחד אחר כך כאילו מחפשים אותך כל הזמן. אני לא צריך לדבר על זה (על תל פאחר). אם אני לא מדבר אז גמרתי עם הסיפור, אז בגלל זה לא רציתי לדבר. ניתקתי קשר עם כל תל פאחר, לא שמרתי קשר עם חברים. אבל מצד שני אם תהיה מלחמה עם הסורים אין לי בעיה עוד פעם לחזור. תראה מה הם עושים עכשיו אחד לשני שם".

איך תסכם את חלקך בקרב? "קודם כל, לא ציפינו שתהיה התנגדות כזו. שבוע שלם חיל האוויר דפק שם נפלאם והרמה היתה עולה באש, כל הזמן מדורות. חשבנו שאנחנו נבוא ורק נאסוף את הגוויות וזהו. כשעשיתי שם דברים עשיתי הכל באטרף. אני רוצה לראות אותך שמישהו יורה עליך ואתה תעשה את הדברים האלה שאני עשיתי. אני רצתי והצלתי אנשים. כשאתה רואה הרוגים סביבך אתה כבר לא רואה שום דבר בעיניים, אתה לא מפחד יותר מכלום. לא היה אכפת לי להיהרג. אם היה אכפת לי הייתי מחפש אבנים ומתחבא מאחוריהן. אני ראיתי שם גבוה אחד משלנו והוא חיפש שתי אבנים ונשאר מאחור. גם בתל יש לי תמונה כזו של כמה חבר'ה שלנו שיושבים בתעלה ולא עושים כלום. מה אני יעשה, אני יירה בהם?".

—————————————————————————————————-

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “עליתי לתל פאחר בשביל להרוג

  1. מה בדיוק? "התמונה הכי הורגת אותי שחבר שלי כולו אש ולא יכולתי לעשות כלום בשביל לכבות אותו. לא זוכר את השם שלו. היה קיבוצניק".

    משה דרימר אולי? "הוא היה דתי, צנום כזה. אולי דרומר, אתה מזכיר לי. לא יודע".

    לדעתי מדבר על שטיגליץ אליהו ז"ל שהיה אכן צנום ודתי מכפר גדעון ליד עפולה, שהיה עם להביור ונפגע ונשרף על ידי אותו להביור שלו עצמו

  2. ישראל הוברמן – במשך יותר מ20 שנה אני מעביר מור"ק בתל פאחאר לחיילי גולני. . תמיד אני נותן לאחד החיילים לקרוא את "סיפורו של ישראל הוברמן" כפי שפורסם על ידי עיתונאי שראיין אותך אחרי הקרב.. לפי הכתוב אמנם ניסית לחלץ את משה דרימר מהזחלמ הבוער ואז הזחלמ חטף עוד פגיעה ומיכל הדלק התפוצץ ואתה התחלת להישרף…. שמוליק הסמ"פ השכיב אותך על הארץ וכיבה את הלהבות עם מים.
    אשמח להיות איתך בקשר אם תעביר לי מייל או טלפון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s