מוראד חוזר לתל הדרומי

הפציעות בידיים הגלידו, אבל תל פאחר שכבה על הלב – והנפש לא ידעה מנוח * שנים התהלך שמואל מוראד בתחושות אשמה עד שפגש באחיו של סמל המחלקה שנהרג לו בידיים * מ"מ 1 בגדוד 12 מתחיל לנשום לרווחה ומתכנן להוציא ספר

פותח מוראד

בציר ההטיה, ככל שהתקרבנו אל התל המאיים, שמוליק מוראד אמר שיש לו עור ברווז. הרכב נעצר מתחת לתל במקום בו דרך ההטיה פונה מערבה, כאן גם עצר המ"פ אהרון ורדי את הזחל"ם וחיכה להוראות. גדוד 12 שברובו נשרך מאחור היה בנקודת הזמן הזו פצוע ומרוטש. מי שחשב שיותר גרוע לא יכול להיות, עוד לא ידע מה מצפה לו בשלוש השעות הבאות של גהינום עלי אדמות ההטיה.

בסצנה הבאה (בסביבות השעה 15:10) נראה סרן אלכס קרינסקי, שתיפקד כעוזרו של המג"ד מוסא קליין, מגיע מהעיקול בריצה כדי למסור את הוראת הסא"ל: לעלות מיד ולתקוף. ורדי מחלק את הכוחות לשניים: הוא עם 12 לוחמים יעלו לחלק הדרומי, קרינסקי ועוד 11 יטפסו לצפוני. שני הכוחות החלו להתקדם ביחד ואחרי כמה עשרות מטרים התפצלו.

את אותה דרך מה-9 ביוני 1967 מוראד חוזר ועושה שוב בצהרי מאי 2014. בפעם הראשונה מאז אותו יום, הוא עולה מתוואי ההטיה לכיוון החלק הדרומי של תל פאחר.

האוויר היה חם, הצמחיה יבשה ורק הקוצים לבלבו. ושמוליק, סג"מ מוראד שמואל, טיפס ועלה, וככל שהתקדם דומה שהצטמרר יותר. ככה עד שהגיע כמעט אל גדרות המוצב, אותן גדרות שקטע מהן נחתך לראשונה על-ידי סמל רוזנבלום, ושאת היתר דילגו כולם על הגב של שירזי וחודרה.

כמעט 47 שנים נשא מוראד את המטען הכואב האישי שלו. רק בשנה-שנתיים האחרונות הכאב החל להתפרק. לפני כחצי שנה, כשנפגש לראשונה עם מוטי רוזנבלום, אחיו של סמל המחלקה, שקיבל כדור בראשו ונהרג תוך שהמ"מ מוראד מנסה לחלץ אותו משטח האש, כמו השתחררה אצלו מועקת תל פאחר ששכבה אצלו כל השנים. בימים אלה מוראד מכוון את עצמו לכתיבת ספר על הקרב הקשה, שבמקום תחקיר עם לקחים ומסקנות נעטף בשכבה עבה של שירי הלל וסיפורי צל"שים.

הסיפור החל בקיץ 2012, כשיחידת המודיעין 504 בה שירת כ-20 שנה ביקשה ממנו להרצות על הקרב. מוראד שלא כל כך היה מעודכן במהלכי הקרב, מלבד הקטע שבו לחם בדרומי, חבר בנקודה הזו לדני ביזר, מ"מ נוסף בגדוד 12 שנפצע בתל פאחר והיה במשך כחודשיים שכנו לחדר בבית חולים רמב"ם. יחד החלו במהלך של איסוף חומר ופגישות עם מפקדים ולוחמים.

מוראד, יליד עיראק שעלה לארץ בגיל ארבע וחצי, כיום בן 69, הגיע איתנו למקום בו נלחם, שהיה היעד של פלוגה א', גדוד 12. כידוע, מהלכי הקרב השתבשו: במקום להגיע לתל מלמעלה, החליט המג"ד מוסא קליין לכבוש אותו מלמטה.

1967, שמוליק מוראד בפתח הבונקר שבו נפצע ביד (צילום: אהרון ורדי)

1967, שמוליק מוראד והתחבושת על היד בפתח הבונקר שבו נפצע. ורדי פקד עליו כבר בהתחלה – מוראד אתה ראשון (צילום: אהרון ורדי)

הוא עבר בין הבונקרים, ירד אל תוך התעלות, התקדם דרכן בערך כמו אז ושיחזר כמיטב זכרונו את מהלכי הקרב (לצפייה בסרטון קצר של מוראד בתל הדרומי שפורסם בדף הפייסבוק של הבלוג – לחצו כאן)

מוראד: "הזחל של ורדי נעצר בערך מתחת לדרומי. להבנתי, המג"ד עם כמה טנקים המשיכו הלאה. ואז תוך דקות ראינו את קרינסקי מגיע. אני הכרתי אותו עוד מבה"ד 1 כמדריך בכיר. קצין בדרגת סרן, בחור גדול כזה. ורדי יורד מהזחל"ם ואני רואה אותם מדברים, לא שמעתי מה. ואז ורדי מקבל החלטה ועושה לי סימנים להוריד את החיילים. מכיוון שרצה שיהיה עוד קצין בכוח של קרינסקי, הוא שלח אליו את שכטר שהסתפח אלינו. אנחנו מחלקים את הכוח כשההחלטה היא של ורדי.

"היה לי רץ מ"מ, עם מ"ק 6 שרציתי לקחת אותו איתי, זה היה גינצבורג, אבל ורדי שלח אותו להיות עם קרינסקי. אחרי המלחמה חשבתי לעצמי איך זה יכול להיות שאני מ"מ ואת הרץ שלי שלחו לשם. זו היתה החלטה של ורדי, שרצה שיהיה לו קשר עם האנשים של קרינסקי. אז הרץ שלי הלך עם קרינסקי. בעצם, כמעט כל החיילים שהלכו עם קרינסקי היו אנשים שלי. היו שם גם חמווי, אביטן, פינקס, שטיגליץ, גינצבורג, זבדי ורימר (שני האחרונים לא עלו בסופו של דבר עם קרינסקי, ובהמשך חברו לכוח דני ביזר).

"אני חושב שבשלב מסוים היינו בפחד נוראי. השמחה בבוקר שיוצאים לקרב היתה מתוך גאווה. הפחד החל בתוך הקרב. עד שהגענו לגבעת האם היתה לי מחשבה שהולכים לאיזה תרגיל קרב, עושים אש אש אש, רצים ימינה ושמאלה, ובזה גומרים את העניין. אבל כשעברנו את גבעת האם והתחלנו לשמוע עלינו את הפגזים ועברנו את הזחל"מים החרוכים, ירד האסימון באמת. ואז בתנאים של פחד הגרון מתייבש לך והצעקות והדיבורים מתחילים להיות בקול ניחר. למרות הפחד ידעתי שעושים את המשימה עד הסוף, היה ברור שאתה הולך לאן שצריך ללכת. לא היו לי מחשבות על מוות, לא האמנתי שאני איהרג, לא חשבתי על זה גם בקטע הכי קריטי כשהלכתי להוציא את דב משטח אש.

מוראד בפתח בונקר בסוף קיץ 1967

מוראד בפתח בונקר בסוף קיץ 1967

(מתחילים לטפס מדרך ההטיה לכיוון הדרומי) "כולנו התחלנו להתקדם כאן ביחד. מאז המלחמה ההיא, מעולם לא עליתי את זה מלמטה למעלה. הזמן שעלינו היה בערך קצת אחרי השעה 3. אם אני זוכר טוב את הקטע הזה, אנחנו היינו עדיין ביחד עם הקבוצה של קרינסקי. עשינו את זה בהליכה מהירה, תוך כדי שמדי פעם חיילים נשכבים ויורים לכיוון התל.

"שתבין, מרגע שהגענו עכשיו לדרך ההטיה, כמו שעשינו אז, אני מרגיש התרגשות וצמרמורת. זה נובע בעיקר מהמחשבה על החיילים שלא חזרו ועל אלה שנותרו פגועים עד היום, שהמערכת מעולם לא הזכירה אותם ולא דיברה איתם. את התחקיר שאני עושה בשנתיים האחרונות על הקרב, ביחד עם דני ביזר, אני עושה בשבילם.

"בשלב מסוים, החבר'ה של קרינסקי פונים שמאלה (לכיוון החלק הצפוני) ואנחנו ממשיכים ישר. אחרי 30 מטר אחד החיילים, עמרם שטרית, כנראה בפקודה של ורדי, לוקח את הררנ"ט. אתה רואה את הבונקר המערבי הראשון? הוא התחיל להטריד אותנו. כאן כבר ירו עלינו, אם כי לא ירי מאסיבי. רצנו כאן וכל הזמן ורדי נתן הנחיות. התקדמנו פה בוואדיון הקטן הזה, היינו במקום די מוגן מהצד של הצפוני, ואז באיזשהו שלב עמרם שטרית, חייל יוצא מהכלל, שנלחם איתנו עד הסוף, יורה בררנ"ט ובעצם פוגע באשנב של הבונקר וגורם לכך שהמקום הזה מפסיק לירות עלינו. אנחנו ממשיכים לעלות, ורדי כל הזמן מדרבן.

"היו פה שלוש גדרות. הגענו תוך דקות לראשונה שהיתה מין גדר עכביש, גדר סבוכה, הולכת לאורך ולרוחב. לא היה לנו בונגלור, הוא נשאר בזחל"מים. דב רוזנבלום, סמל המחלקה שלי, שכל הזמן היה צמוד אליי, הוא כבר השתחרר מהצבא וקיבל צו 8, היה היחידי שהיו עליו מגזרי תיל. הוא היה סמל מחלקה מדוגם, כמו שצריך, והוא נשכב על הגב וחתך חלק של 6 עד 8 פסים. דרך הפירצה הזו כולנו עברנו.

עכביש גדר
מי מוכן לשכב על הגדרות הללו? סבך של דוקרנים בגדרות העכביש המקיפות חלק מהמוצב הדרומי. עליהן נטבע המושג "לשכב על הגדר"

"הגדר הבאה היתה תלתלית, ושירזי, שהיה מספר 2 של המקלען, נשכב בלי פקודה על הגדרות כשעל הגב שלו היה תרמיל עם הטרנזיסטורים האלה, ועל הגב שלו כולם עלו ועברו. הגענו לגדר השלישית, וידאנו ששירזי הצטרף איתנו, הוא היה כולו שרוט בידיים. על הגדר הבאה נשכב חייל אחר, אני לא זוכר מי זה היה כי היינו עסוקים בלהשיב אש, ואז בעצם לראשונה אנחנו נכנסים לתל פאחר ולתוך התעלות.

"כל השטח היה שרוף כולו מהפצצות חיל האוויר. אם חמווי המציא לתל פאחר את המושג 'גבעה באדום', אז בשבילי היא היתה גבעה בשחור. כל השטח היה שחור, אבל שום דבר לא הצליח למוטט את הבונקרים.

"אגב, את הרסיס שקיבל מיכאל סייג בעין, אני חושב שזה היה עוד בדרך למעלה, לא בתעלות. זה צץ אצלי בזיכרון בזמן האחרון. בכל אופן, אני כמעט בטוח שעד הכניסה לתעלות לא היו נפגעים ברמה שגרמה לנו לא להתקדם. כל העלייה שלנו עד שנכנסנו לתעלות לקחה רבע שעה עד 20 דקות".

בשלב הזה אנחנו יורדים וחוזרים לדרך ההטיה ונוסעים לתל פאחר, מגיעים אליו מלמעלה, נכנסים לחלק הדרומי, יורדים את כולו עד לצד המערבי שלו ומשם מתחברים מחדש להמשך השחזור של מוראד. מתוך המוצב עצמו אנחנו מתחככים שוב בגדרות ההם.

זהו ערב-רב של גדרות חלודות, חלקן במה שמכונה גדרות עכביש המרושתות שתי וערב, וחלקן גדרות תלתליות. עליהן הומצא והשתרש המושג "לשכב על הגדר בשביל החברים". כל הזכויות ללוחמי מחלקה 1 בפלוגה א' של גדוד 12 בגולני.

באחת הגדרות אנחנו רואים סימני חיתוך. מוראד כמעט משוכנע שזו הגדר שחתך רוזנבלום. על הגדר הבאה בתור, הוא קובע, נשכב שירזי. אחרי שהכוח צולח את מכשול הגדרות, הלוחמים מגיעים לבונקר הראשון שכבר חטף את הררנ"ט של עמרם.

מערבי של הדרומי

100 מטר מתחת לגדרות. מול הבונקר המערבי של התל הדרומי הצופה אל דרך ההטיה (צילום מכיוון מערב למזרח)

מוראד ממשיך: "ורדי כבר קבע מיד בהתחלה – 'מוראד אתה מוביל'. איתי בחוליה היו תמיד דב ועוד לוחם אחד או שניים. הכל התנהל לפי התרגולת. מתקדמים ויורים, מי שגומר מחסנית נשכב בצד והחייל השני עוקף אותו, זה שירה הולך לסוף התור ו-ורדי היה שולח עוד חייל שעומד מאחוריי, וככה התקדמנו בתעלות עד שהגענו לפתח של בונקר. אם היתה דלת – פורצים אותה בבעיטה, זורקים רימון, שומעים שהתפוצץ, נכנסים ויורים פנימה, מרססים לוודא שאף אחד לא נשאר בחיים. בקטע הדרומי מערבי הזה יש ארבעה בונקרים. לפי הדברים של ורדי, בבונקר השלישי אני נפצעתי.

"קרב ממש של ירי אחד על השני הגיע מרגע שעברנו את הגדרות ונכנסנו לתעלה הראשונה. אני לא יודע להגיד כמה חיילים היו בבונקרים האלה, לא ספרנו. אני ראיתי לפחות חייל סורי אחד. היו פעמים שמצאתי את עצמי ראשון כי לא הספיקו להגיע חיילים לפניי. זו הסיבה שבאותו בונקר שלישי חשבתי שזרקו רימון, אבל לא נזרק רימון, ואז נכנסתי עם העוזי פנימה ומישהו ירה לעברי. הוא לא פגע בי, הוא פגע בקיר והריקושטים פצעו לי את שתי הידיים. יכול להיות שהכדורים שלי הרגו אותו כי יריתי פנימה בלי להסתכל.

"הדם זב ממני לא מי יודע מה באופן חזק. ורדי אמר לי – מוראד לך אחורה. אמרתי לו – לא, אני עם יד אחת יכול לתפעל את העוזי, וככה המשכתי. אגב, את השיחה הזו איתו אני לא זוכר, מי שסיפר לי עליה היה ורדי. מהרגע הזה לא יריתי יותר כדור אחד. יותר מזה: בדיעבד אני יודע שגם העוזי שלי חטף ריקושטים והוא לא פעל, אבל היו עליי מלא מחסניות.

"אחרי שגמרנו לטהר את הבונקרים התחלנו ללכת דרך התעלות האלה לכיוון מזרח. הן היו עמוקות, אולי שני מטר גובה. לא ירו עלינו מהצפוני כי כנראה שלא ראו אותנו, והתנועה היתה טובה ומהירה. כשהיינו מגיעים למקום שיש בו זווית-פינה ולא ראינו מה קורה, אז אחד החיילים עושה צרור קטן, מציץ, רואה שאין אף אחד וממשיכים. זו התרגולת של גולני, זה החירי-בירי, ככה לימדו אותנו וככה עשינו כמעט אוטומטית בלי הרבה לחשוב.

שמוליק בכניסה לבונקר

אחרי 47 שנים. מוראד בפתח אחד הבונקרים בחלק הדרומי. התעקש להמשיך לפקד על חייליו על אף שנפצע בידיו ולא יכול היה לירות

"התעלה הזו ממשיכה ובאיזשהו מקום מתחברת לחלק היותר עליון. מכיוון שבשום מקרה לא היינו חשופים בכלל, אם היה מישהו בתעלות האלה שנפגע זה בגלל אש סורית שבאה מתוך העמדות ולא מחוצה להן. אנחנו הלכנו בתעלה שהולכת לאמצע התל הדרומי, כי ורדי ידע שצריכים ללכת לסככות (בהן שכנה המינהלה של המוצב).

"הקטע האחרון היה לרוץ לסככות ולטהר אותן. זה קטע חשוף לגמרי של 70 מטר. יצאנו לדרך חמישה אנשים בפרישה. דב רוזנבלום היה משמאלי, אני אחריו כשניים שלושה מטר, והוא בעצם הכי צפוני. ימינה לי עוד שני חיילים, ואת המ"כ גרשפלד שמתי הכי ימני. את הקטע הזה אנחנו עושים בחצי ריצה והחיילים שלי יורים לעבר הסככות. בשלב מסוים התחילה אש אפקטיבית מהצד הצפוני, ואז אנחנו מגיעים קרוב למסולעת, זה איזור עם סלעים. באיזשהו שלב נפצע אחד משני החיילים שהיו מימין לי והחייל השני מתחיל לטפל בו.

"בקטע הזה הסתכלתי אחורה ואני רואה שוורדי עם שאר החיילים, עוד שלושה או ארבעה, לא איתי. הם התחילו לרוץ אחרינו, אבל בגלל האש הם חזרו לתעלה. ואז אני מתחיל לשמוע את הצעקות של ורדי – 'מוראד תחזרו, מוראד תחזרו'.

"אני נשכב פה, דב ממשיך טיפה הלאה ואז גרשפלד מצטרף אליי ואנחנו מתקדמים. כל העצים האלה שנמצאים פה היום לא היו בכלל. הכל פה חשוף ויש ירי עלינו מהצפוני, ואז אני שומע את דב צועק אליי – 'מוראד אני פצוע, מוראד אני פצוע'. הוא חטף כדור בכתף שמאל.

"הסתכלתי על גרשפלד שיעשה עליי רתק, התחלתי לעשות זחילה לעבר דב. אני לא זוכר אם זה היה שמונה מטר או עשרה מטר. האש לא היתה עלי אפקטיבית מי יודע מה. אני בטוח שפחדתי פחד מוות, אני לא איזה רמבו גיבור, אבל לא היתה שום ברירה. לא יכולתי לשמוע את צעקות הכאב שלו ולשבת בשקט. ודב צעק בקול רם. הגעתי לדב, הכתף שלו היתה נפוחה כמו בלון, היום אני יודע שהכדור פגע לו בעורק. היה לי בחגור סכין, הוצאתי את הסכין, דקרתי אותו בזרוע, נשפך כל הדם ואז גם הצעקות הפסיקו. קרעתי בסכין את השרוך של הדסקית שלי עם היד היחידה שעוד יכולתי לעשות, וקשרתי לו מין חוסם עורקים. אני לא בטוח שהחוסם שלי חסם. ואז נשכבתי על הגב, תפסתי אותו, משכתי אותו עליי, חצי גוף שלו על חצי גוף שלי. גרשפלד יורה בינתיים לכיוון צפון, וככה התחלתי לזחול על הגב ולמשוך את דב ביחד איתי אחורה. ואז באמצע הוא חוטף כדור ישר בראש ונהרג.

מוראד מדגים כיצד משך איתו את דב רוזנבלום (בצילום הקטן).

"מוראד נפצעתי, מוראד נפצעתי". כאן זה קרה: שמוליק מוראד מדגים כיצד משך איתו את דב רוזנבלום (בצילום הקטן) באיזור "המסולעת" ליד גדר האבנים

"אני לא זוכר מה היה הקטע הבא. זמיר, החובש הפלוגתי, מספר לי שהוא הראשון שבא ומצא אותי שוכב, אחרי שכבר איבדתי את ההכרה.

"התעוררתי אחרי שלושה ימים ברמב"ם. אני מתעורר ורואה שמישהי שיושבת לידי מהר הולכת וקוראת למישהי. הגיעה קצינה, שבדיעבד אני יודע שהיתה קצינת הנפגעים של החטיבה. היא שואל אותי תגיד לי מי אתה, ואני אומר לה סג"מ מוראד שמואל 965251 ואז היא אומרת לעזאזל ומסתלקת. ובשעה 10 או 11 בלילה, לראשונה מגיעים אליי ההורים, האחות הבכורה שלי ואח של אבא שלי. אני שוכב והידיים שלי היו קשורות למעלה והיתה לי גם פציעה קלה מאחור. אמא שלי בוכה ואני לתומי שואל את אבא שלי למה הוא לא התגלח. ואז אבא שלי אומר שביום ראשון הם נסעו לקצין העיר בבאר שבע ושאלו עליי, יש לו שלושה בנים ושלושתם היו במלחמה הזו, ואמרו לא יודעים כלום על שמואל, הוא אצלנו בחזקת נעדר. ואז הוא החליט לשבת בשקט עד שיידעו ולא להתגלח.

"ברמב"ם שכבתי מיטה על יד מיטה ליד דני ביזר, ושם באו לבקר אותנו המח"ט, המג"ד החדש והמ"פ ורדי. אחר כך הייתי שלושה חודשים בבית הבראה 3, חזרתי לגדוד באוקטובר. בהתחלה לא עשיתי שום דבר, ורדי עשה לי סיבובים וטיולים בג'יפ ויליס, שיחזרנו חלק מהדברים, אבל לא דיברנו אף פעם בצורה רצינית על מה שהיה. כשיותר ויותר התחלתי להבין מה היה בקרב הזה, התחלתי להיות במצב רוח של מגננה. כבר אז היתה לי תחושה שמשהו לא היה בסדר. אבל לא האשמתי אחרים. לא הבנתי את הקרב ברמה של חטיבה או של מג"ד. יותר הלכתי בתחושת אשמה כקצין בגלל מותו של דב וגם בגלל יתר הנפגעים.

"יותר מדי אנשים נהרגו ונפצעו בקרב הזה. אני לא אומר שזה תוצאה של רשלנות, אבל משהו לא נראה לי. זו אחת הסיבות שבגללה נאלמתי דום ושלא באתי מאז 1967 למקום הזה ולא שאלתי שאלות. לא ראיתי אף פעם את הסיפור שלי כסיפור גבורה ולא הייתי בשום תחקיר. הדבר היחיד היה שקראו לי מתישהו לקבל את הצל"ש.

"הלקח העיקרי שלי הוא שזה לא קרב שעשו לו הכנות. שלחו לשם גדוד מינוס, ואמרו שזו התקפה של גדוד. אני זוכר שקיבלנו את הזחל"מים, שלחלק מהם לא היה בכלל דלת אחורית. התכנון המקורי היה התקפת לילה ושינו אותו בדקה ה-90 להתקפת יום. ההכנות לא היו מספיק ראויות. המודיעין לא היה מספק, וגם אם היה מודיעין הוא לא הגיע מספיק למטה. אני כאיש מודיעין אומר לך, זו חוכמה גדולה לאסוף מודיעין, אבל הקמ"נים צריכים לדאוג להביא את המודיעין כמו שצריך. אם הם לא עושים את זה והמודיעין קיים רק על הנייר, הוא שווה לתחת.

"המשגה הכי גדול של המג"ד, אם הייתי במקומו, דבר אחד הייתי עושה, ואני כאן מצטט דעת גדולים ממני, במקרה הזה את שמיל (סמ"פ א'): אוקיי, החלטת מה שהחלטת, תעצור רגע, תעשה כנס חמש דקות של מפקדים, תודיע להם בקשר שעושים ככה וככה, תארגן כוחות. אבל הבנאדם רץ קדימה, ראש בקיר. איך הוא נותן פקודה להסתער על התל עם כוח כל כך קטן?

"הכעס הכי גדול שלי זה על ההתנהלות. קודם כל, אני משוכנע שמגבעת האם אפשר היה לראות את השטח, גם אם זה לא המח"ט באופן אישי. הוא היה צריך לקבל הודעה – אדוני, שבעה או שמונה זחל"מים שלך עולים באש בדרך ההטיה. חצי מהזחל"מים שלנו עולים בלהבות, ואם המח"ט במקרה לא ראה אז התצפיות היו צריכות לראות. איפה המערכת המשולבת של פיקוד צפון?

מוראד (שני מימין) אחרי המלחמה על "הזחל"ם של דרימר" שנפגע ועלה בלהבות בדרך ההטיה. שני משמאל: דני ביזר

על "הזחל"ם של דרימר" שנפגע ועלה בלהבות בדרך ההטיה. מוראד שני מימין, דני ביזר שני משמאל

"ורדי כמ"פ ואני כמפקד זוטר ידענו להתנהג. הלכנו ראשונים. המח"ט, קצין אג"מ, כל האנשים בפיקוד החטיבה, היו צריכים להתמקד בלהתיר את הפלונטר. ומה הם עשו? לא נעו לכיוון המקום. למח"ט היה לו ביד הרבה לפני כן את גדוד 13 שישב בחורשת טל, וזו בדיחה עלי אדמות. כל מרחק ההליכה בין גבעת האם לתל פאחר זה חמישה ק"מ. כמה זה ללכת חמישה ק"מ? שעה? גדוד שלם מתברבר לו ארבע שעות בתל המחורבן הזה, ואיפה כולם? אז שולחים את הסיירת. כמה אנשים מהסיירת מגיעים, ואת מי שולחים לשם? אנחנו יודעים היום שרובקה שלח את החיילים הכי טירונים שלו. לא הלוחמים העיקריים. ואיפה המח"ט? איפה הפקודה שלו ליתר החטיבה תרוצו לשם? אני בהחלט מבין ללבו של הסמח"ט. לא סתם הוא פוצץ את כל התחקירים. הוא אמר את כל האמת, וכשהאמת נשמעה אז כנראה הבינו את זה ופוצצו את כל הכנסים האלה.

"אותי מרגיז שכל הבעיות והכשלים האלה היו הסיבות שגרמו לכל כך הרבה אנשים להיפגע, וזה מה שהכי כואב לי. זה לא רק ההרוגים, זה גם הפצועים והלומי הקרב.

"למרות כל הטעויות, הקרב הזה הפך לסמל הגבורה של גולני כי היו בו הרבה מעשי גבורה מצד כל הכוחות שעלו אליו – להיכנס לתופת הזו, להרים את הראש כשיורים עליך. אנשים נלחמו והיו נחושים להשיג את המטרה והיו עם רצון לנצח הרבה יותר גדול מהסורים. בסיכומו של דבר, קצינים זוטרים מדרגת מ"פ ומטה הם שניצחו את הקרב הזה. זו הרוח האמיתית של המורעלות של גולני, ולכן תל פאחר מסמל את החטיבה. על זה מגיע לגדוד 12 צל"ש אחד גדול.

מוראד ו-ורדי

מוראד על ורדי: הוא התנהג כמו מפקד

"בשבילי ורדי הוא גיבור המלחמה בתל הדרומי. הוא התנהג כמו מפקד, הוא היה איתי עד הקטע האחרון בטווח עיניים, צמוד כל הזמן, עם יד על הדופק, ידע מה אנחנו עושים, היה קרוב אליי ולכל החיילים, לא עזב אותנו לשנייה, לא התפדלע מאחורה, לא נתן פקודות מרחוק. אני ראיתי אותו בעיניים כל הזמן, והוא תמיד אמר 'מוראד אתה חוליה מובילה'.

"המון שנים היו לי תחושות תסכול ורגשי אשמה כלפי דב. היה לי מאוד קשה עם הקטע הזה. לא יצרתי קשר עם המשפחה שלו מעולם, חוץ מפעם אחת שאשתו שהיתה בהריון באה לבית החולים לבקר פצועים והגיעה גם אליי. אחר כך בשנת 2007 כשעשו את הכנס הגדול בתל פאחר, באתי עם רעייתי, ואנחנו רואים אותה וכנראה שמישהו כבר סיפר לה עליי. היא באה אליי ואמרה שהיא יודעת שניסיתי להציל את דב ושהיא לא כועסת. היא הבינה שאולי אני פוחד להתקשר. המחשבות שלי כקצין ששולח את הסמל שלך להיות ראשון, ודב היה נשוי ואשתו בהריון, אלה דברים שכל הזמן ניקרו לי בראש ולכן הלכתי עם תחושות אשמה קשות כל השנים.

"זה התחיל מזה שלא ידעתי שיש את מוטי רוזנבלום, אח של דב. אתה זה שסיפרת לי עליו. זה אולי המפגש הכי טעון והכי מרגש שהיה לי עד היום. הרבה לילות לא ישנתי לפני הפגישה הזו, לא ידעתי מה אני הולך לומר לו. היתה לי אפיזודה לא נעימה כשדני ואני עוד כשהיינו בבית החולים נסענו משם יום אחד לבקר את משפחת זבדי (הבן יואל נהרג במסגרת "כוח דני"). האמא צעקה עלינו איך זה שאתם בחיים ויואל לא? היינו במבוכה, לא ידענו מה לענות לה. היא גם לא ציפתה לתשובה. כנראה שבגלל זה חששתי ממפגש עם משפחתו של דב. אבל אחרי שפגשתי את האח מוטי בעצם משהו השתחרר בי, והפלומבה נסגרה שאני צריך לכתוב ספר על הקרב.

נימוקי המל"ש

אות המופת. נימוקי הצל"ש

"על הקטע הזה של דב טענו שמגיע לי צל"ש. אני לא בטוח שמגיע לי. הגבורה של דב עצמו היתה לא פחות משלי. ללכת להסתער בצד שהכי חשוף לאש, וקודם לכן לשכב תחת הגדר ולגזור אותה תחת אש. מותו היה מועקה שישבה עלי כל השנים. אבל זה גם מותם של הרבה אחרים. הכמות הגדולה הזו של הרוגים, למה היה צריך להגיע לדבר הזה? אני זוכר שפעם שמעתי הרצאה של מישהו שטען שהקרבות בתל פאחר ותל עזזיאת היו מיותרים, וזה הכניס אותי לתסכול על כל האנשים שנהרגו לחינם. הגבורה לא מעניינת אותי, גם לא הצל"ש. הכי חשוב שסוף סוף המועקה ירדה לי מהלב.

"נכנסתי חזק לעניין תל פאחר לפני כשנתיים, כשביקשו שאתן על זה הרצאה ורציתי יותר פרטים. הלכתי לדני והתחלנו לתחקר אנשים. זה החל לקבל תאוצה. דני נשבה גם הוא בסיפור וכנראה שגם אצלו זה ישב על הלב וגם אצלו היה כעס. עובדה שהוא נקרא לקבל צל"ש ולא רצה להגיע. וכשבחור צעיר מסרב לקבל כזה דבר, זה מדבר בעד עצמו.

"ואז קיבלתי פידבקים מאנשים שחייבים לכתוב ספר וזה נמשך בשיחות עם דני. אם אעשה זאת, זה רק כדי לשחרר את עצמי סופית מהעול הזה, ובשביל כל אותם אנשים שהיו קשורים לקרב ובשביל המשפחות השכולות, שסוף סוף יידעו מה קרה ליקיריהם. הנה, אח של דב בכלל לא ידע יותר מדי על הקרב הזה ואיפה אחיו נהרג. מה שישב לי על הלב במשך שנים נתן לי את הטריגר. אני מקווה שיום אחד הספר הזה ייצא".

לצפייה בסרטון קצר של מוראד על התל הדרומי – לחצו כאן.

"אני נשכבתי מיוזמתי על הגדר הבאה" / עדויות לוחמים מהחלק הדרומי של תל פאחר

ואלה שמות רוב אנשי הכוח שכבשו את התל הדרומי: אהרון ורדי, שמואל מוראד, שמואל בן חמו, דב רוזנבלום, דוד שירזי, יעקב גרשפלד, יעקב חודרה, עמרם שטרית, יעקב נחום, ישעיהו כהן.

שוחחנו עם כמה מהם ושמענו על חלקם בקרב.

עמרם שטרית: "הייתי ררנ"טיסט, עלינו למעלה, לפני הגדר איפה שעליה נשכב שירזי יריתי את הפצצה שפגעה בבונקר הראשון והרגיעה את האיזור. שירזי נשכב לבד על הגדר, עלינו על הגב שלו, אני זוכר שהיה עליו את חפירה. רובנו נפלנו מהגב שלו בגלל איבוד שיווי משקל ונפלנו פנימה לשטח המוצב. זוכר שעברנו בין התעלות אחרי שטיהרנו את הבונקרים. באחת מהן נתקלנו בסורי שעמד מולנו באמצע התעלה, היה לי טיל בקנה וחשבתי מה לעשות ואם לירות בו. הוא ניצל את ההיסוס שלי וירה בי. נפצעתי מצרור ביד ימין ובחזה, מצאו אצלי חורים של חמישה כדורים. נפלתי לארץ, בהתחלה לא הבנתי שנפצעתי ולא הבנתי למה היד שלי מסתובבת באוויר. חייל שלנו וחיסל את הסורי הזה. הייתי שלושה חודשים ברמב"ם, אחר כך בבית קיי בנהריה ביחד עם שמואל בן חמו שנפצע ביד. אני זוכר שברמב"ם מיכאל סייג היה איתנו והופתענו איך הוא עם פציעה קשה בעין השתחרר הרבה לפני כולנו".

יעקב חודירה: "מה שאני זוכר זה ששירזי נשכב על הגדר הראשונה ואני נשכבתי מיוזמתי על הגדר הבאה. התחושה היתה קשה, הדוקרנים ננעצו בי. כשקמתי מהגדר הייתי קרוע כולי. אחרי זה הצטרפתי לכולם והמשכתי למעלה עד שקיבלתי כדורים ביד וברגל. מישהו אמר לי לשכב בצד ושיאספו אותי, אבל המשכתי להילחם".

החמישייה חדש

חמישה מלוחמי החלק הדרומי של תל פאחר. מימין המ"פ אהרון ורדי, עמרם שטרית, יעקב גרשפלד, שמואל בן חמו ודוד שירזי

נחום יעקב: "עלינו בזחל"מים מגבעת האם ותוך כדי העלייה קיבלנו הפגזה כבדה. הגענו עם הזחל לתל פאחר ואז קיבלנו הוראה לנטוש והתחלנו לעלות למעלה. לא זוכר שרצתי על הגב של חיילים שנשכבו על הגדרות. טיהרנו תעלות וככה התקדמנו. נפצעתי כשהיינו בתוך התעלות האלה. בהמשך התקרבנו לכיוון הסככה (יעקב היה החייל שרץ לימינו של המ"מ מוראד בעת ההסתערות על סככות המינהלה), ואז קיבלתי כדור בצוואר ששיתק אותי. מישהו הרים אותי על הידיים אחרי שנפצעתי ומיד קיבל כדור והתמוטט, לא זוכר מי זה היה. צעקתי חובש חובש וחיכיתי הרבה זמן. הייתי שנה על כסא גלגלים, וכיום צד שמאל שלי חצי משותק, אני צולע ויד שמאל לא מתפקדת, יש לי 64 אחוזי נכות. נראה לי שהתכנון של הקרב לא היה טוב כי כל הדרך הפגיזו אותנו למרות שחיל האוויר הפציץ שם חזק מאוד. אבל אין לי כעס על אף אחד".

מפת הכוחות, לחצו להגדלה

מפת כוחות ורדי וקרינסקי, לחצו להגדלה

יעקב גרשפלד (קיבל את אות המופת): "זוכר את העלייה לגבעת האם, את החייל הבוער בזחל"ם שחטף פגיעה ואת מג"ד הטנקים (129) אריה בירו שנפצע בפיו מפונה בג'יפ ועל החולצה שלו כנפי צניחה על רקע אדום. אחר כך זוכר שירדנו מהזחל"מים, עולים למעלה, מטפסים על הגב של מישהו ומתחילים לטהר. אני הייתי בראש הכוח שרץ בתעלות עד שגמרנו את כל התעלה והגענו לצד מזרח. תוך כדי כך חבשתי למוראד שנפצע את שתי הידיים ולא היה יכול יותר לתפעל נשק. אחר כך הסתדרנו בשורה לרוחב, מוראד, הסמל רוזנבלום, אני ועוד כמה, התחלנו לרוץ לעבר איזו סככה ואז חטפנו אש ממערב או צפון. הסמל נהרג, מוראד כבר היה פצוע והיה עוד חייל שנפצע. אני חיפיתי עליהם ובינתיים הם התקדמו למדרון אחורי לחפש מסתור. מצאתי את עצמי לבד, לא ידעתי בכלל מה קורה. המשכתי לכיוון שלהם, פתאום נתקלתי בחייל סורי שהופיע מולי ויריתי בו מטווח קצר. המשכתי לתעלה היקפית במדרון האחורי, שם הצטרפתי לערב רב של חיילים מכל מיני פלוגות. כל סיפור הקרב זה המון עקשנות של אנשים שלא ויתרו. אני לא אוהב את תל פאחר, ומאז אותה מלחמה הייתי שם רק פעמיים. בגיל 18 הכל נראה אחרת, אבל כשאתה מסתכל על זה ממרומי השנים ורואה כמה אנשים נהרגו שם יחסית למה שהתל הזה היה, מה אגיד לך… לא היה צריך לכבוש אותו, מספיק היה להקיף אותו ואחרי יומיים הסורים היו יוצאים לבד לבקש מים. תל פאחר זה שום מקום שהגיעו אליו בטעות".

שמואל בן חמו: "זוכר מהתל הדרומי רק שהייתי עם מוראד ושטרית ועם דב. נפצעתי לקראת סוף התל ביד ימין. חטפנו רימון או משהו, קיבלתי קצת גם בעיניים. ביד ימין יש עד היום לי שיתוק חלקי של ארבע אצבעות, מזכרת מתל פאחר".

זמיר כהן החובש הפלוגתי (הגיע לחלק הדרומי לקראת סיום הקרב): "את שמוליק מוראד מצאתי פצוע, חצי עם הכרה וחצי בלי. הוא היה ליד נחום יעקב הפצוע. נחום קיבל כדור בצוואר. הסתכלתי ולא ראיתי חור יציאה, עד היום הכדור תקוע לו בצוואר. אני זוכר את הצעקות שלו חובש חובש. מוראד היה פצוע בידיים, לא כל כך נורא, קיבל ריקושטים. דב שנהרג כנראה שכב לא רחוק ממנו, אבל אני לא זוכר אותו".

המ"פ אהרון ורדי: "בשעה 5 בערך המח"ט מתקשר, אני אומר לו יורים עליי מצפון, שאני לא רואה את המג"ד, שהיעד הדרומי בידי, חוץ מהסככות, אבל כל מה שהוא יעד מבוצר הוא בידי. עוד לפני השיחה עם המח"ט אני שומע ירי מעליי, אני מסתכל ורואה את שמיל ושוורצי (הס"מפים). הם היו מאחוריי איזה מאה מטר. עד אז לא ידעתי שהם שם. מאוד שמחתי שאני לא לבד. עם ההגעה של שמיל, שוורצי ועזרא, התהפכה ההרגשה מפסימיות למשהו אופטימי שהנה אנחנו ננצח". לראיון עם ורדי לחצו כאן.

קטע מהחלק הדרומי: תעלות ופתחי בונקרים

קטע בחלק הדרומי: חלקי תעלות ופתחי בונקרים

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מבט מהגבעה המסולעת לכיוון הכניסה לתל פאחר. בצד הימני מעבר לגדר האבנים שכנו סככות המינהלה

מהדרומית מזרחה

מבט מתחתית החלק הדרומי לכיוון מעלה היעד – למזרח

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “מוראד חוזר לתל הדרומי

  1. מעניין מאד.

    ברשותכם, כמה הערות:

    א] לא מוזכר יוסף גבריאל שנפל "למרגלות המוצב הדרומי בעת ההתארגנות להסתערות של כוח ורדי." (כנרשם ב"אלבום של זמיר")
    https://naamoush.wordpress.com/2014/03/28/%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%AA%D7%9D-%D7%91%D7%AA%D7%9C-%D7%A4%D7%90%D7%97%D7%A8/
    אולי הוא שעושה את ההבדל בין ה24 (גירסת מוראד) ל25 (גירסת ורדי).

    ב] מהמסופר כאן למדתי לראשונה כי העליה לתל הדרומי הייתה מצדו המערבי-*דרומי*, "בוואדיון הקטן" שמימין, "במקום די מוגן מהצד של הצפוני". פרט זה מחזק את השערתי (מכבר) שהסימון בx כחול על הפוטוסטאט הידוע מ-66, מחוץ לגדר המוצב בדיוק בצד המתואר, סומן לאחר הקרב, בעת התחקיר.

    ג] מסופר על הבונקר המערבי הראשון שהתחיל להטריד את העולים לתל הדרומי: "כאן כבר ירו עלינו, אם כי לא ירי מאסיבי", עד שנורה לעברו "ררנ"ט ובעצם פוגע באשנב של הבונקר וגורם לכך שהמקום הזה מפסיק לירות עלינו" – – – לא ברור לי: מה עם העמדות הראשונות, הפתוחות (ללא אשנבים) הפונות אל החזית. מהן לא ירו? הן היו ריקות?

    ד] "בקטע הדרומי מערבי הזה יש ארבעה בונקרים. לפי הדברים של ורדי, בבונקר השלישי אני נפצעתי" – – – לא יודע עד כמה אפשר לסמוך על זה, שהרי בראיון שהתפרסם כאן לא מזמן עם ורדי: "בבונקר *השני או* השלישי מוראד נפצע ביד", ואילו ב2002 סיפר ורדי בסרט 'גבעה באדום': "שמואל מוראד, בבונקר השלישי *או הרביעי* יוצא החוצה בלי כף יד" [הסיום, ע"פ המסופר כאן, מוגזם]. אבל, אם התמונה המתפרסמת כאן לראשונה, אותה צילם ורדי, היא אכן מ"פתח הבונקר שבו נפצע", הרי שניתן לנסות לזהותה עם הנמצא היום (מהעדר תמונה שכזו בפוסט אני מניח שהדבר לא נעשה. וראו להלן), לספור את הבונקרים מכיוון מערב מזרח (אם זוכרים ברור את המסלול על התל עצמו) עד לבונקר הזה וכך לדעת את מספרו.

    ה] בסרט השיחזור שנעשה ב-67' רואים טיהור של בונקר (שני חיילים רצים במעין שקע שבסופו בונקר, נמצדים לצדו הימני של הפתח וזורקים לתוכו רימון, בעוד שישה חיילים אחרים ממשיכים בריצה שמאלה לתוך תעלה). אם הזיהוי שלי נכון, זה הבונקר אותו טיהר מוראד (שאם הבנתי נכון, לא השתתף בסרט השיחזור. ורדי, כידוע, כן השתתף). הזיהוי מסתמך על סימון בסיד לבן על המזוזה הימנית של הפתח, ועוד פרטים. בעת השיחזור כבר לא עמדה שם דלת העץ, נמצא שהתמונה הנ"ל (בזמן בו ידו של מוראד עדיין חבושה) נעשה לפני השיחזור. בתמונה שצילמתי, לא מזמן, כבר לא נראה הסיד הלבן, אלא שפרט זה יכול כמובן להטשטש במהלך 46 שנים.

    ו] בפוטוסטאט הנ"ל מ-66' סומנו באזור הזה ("בקטע הדרומי מערבי הזה יש ארבעה בונקרים"), חוץ מהעמדות הפתוחות, רק שני בונקרים (שהם "מקלט לוחמים"), מה שמראה שהמפענח לא הצליח להגיע לעבודה מושלמת.

    ז] "אחרי שגמרנו לטהר את הבונקרים התחלנו ללכת דרך התעלות האלה לכיוון מזרח. הן היו עמוקות, אולי שני מטר גובה … התעלה הזו ממשיכה ובאיזשהו מקום מתחברת לחלק היותר עליון. מכיוון שבשום מקרה לא היינו חשופים בכלל…" – – – בפוטוסטאט הנ"ל היא נקטעת, ולא מתחברת לחלק המזרחי (זה אחרי שהיא מתפצלת שמאלה-צפונה, בעוד הפניה ימינה-דרומה מובילה לתעלה רדודה היוצאת מתחת לגדרות המוצב אל צדו הדרומי). האם גם בזה לא דייק המפענח? או שהמשיכו לחפור אותה מ-66' עד 67'?

    ח] "ורדי ידע שצריכים ללכת לסככות (בהן שכנה המינהלה של המוצב)" – – – מעניין מאיפה הגיעה הידיעה על מקום מישכנה של מינהלת המוצב. בכל אופן, לא רק בתצ"א המאוחרת, זו שנמצאה ופורסמה לראשונה בבלוג זה, אלא אפילו בתצ"א הקדומה, זו שפורסמה בחוברת של מגד, רואים שיש רק סככה אחת (הצפונית). מהשניה (הדרומית) נותר כבר אז רק משטח בטון (כפי שהוא היום, במיקום שני הסככות). ובכל זאת, הרבה מספרים על "סככות" (חוץ משני היעקבים, נחום וגרשפלד, שמדייקים ומזכירים רק "סככה").

    ט] "בשלב מסוים התחילה אש אפקטיבית מהצד הצפוני" – – – כנראה מאותה עמדה ידועה שעל גג המבנה (הנמצא עד היום, בצדו הצפוני של התל הצפוני, והשלט שעליו אומר שבו גרו חיילי הפלוגה הסורית).

    י] "לא באתי מאז 1967 למקום הזה" – – – לפי התמונות, ביקר מוראד פעמיים ב-67'. גם דני ביזר (המופיע באחת התמונות, מהביקור השני) ביקר אז פעמיים, וייתכן שבשתי הפעמים היו ביחד.

    יא] שאלה (בעניין שאמנם לא הוזכר בפוסט): האם ידוע מה המקור לכך שהואדיון שבין שני התלים נקרא (כך בויקיפדיה) "ואדי אל-חצין"?

    • יב] כעת ראיתי גם את הסרטון, בסופו (דקה 2:14) נראה ונשמע מוראד בפתחו של אחד הבונקרים: "וואלה, זה הבונקר שהוא צילם אותי". אך הבונקר הנראה בסרטון אינו אחד משני הבונקרים שצולמו ב-67' (כל אחד בפעם אחרת).

        • ממש לא. השווה את רוחב משקוף הבטון בשתי התמונות (זה שבסרטון הרבה יותר רחב). גם המזוזות שונות: בתמונה שתיהן בנויות מאבנים. בסרטון החלק העליון שלהן הוא המשך יציקת בטון כמו המשקוף.

        • משהו מעניין: שים לב שבתמונה הזו (שנתת לו קישור) נראה בין מוראד ופתח הבונקר ענף עץ מאונך, דק, שרוחבו בסביבות 5 ס"מ. והיום? היום, בדקתי כעת בתמונה שאצלי, יש שם גזע עץ (אקליפטוס כמובן), רחב מימדים, המציין את הזמן החולף… (אגב, לפי המשך התמונות שברשותי, זה הבונקר שבתוכו מיטות קומותיים מברזל).

          אגב, לשני הבונקרים שצולמו ב-67' יש מכנה משותף, והוא, שהגישה אליהם היא מתוך שקע עמוק באדמה (לא ממש תעלה). אם חישבתי נכון את מסלול ההתקדמות, הרי שהתמונה הראשונה (שצילם ורדי) היא מהבונקר הרביעי (המזרחי יותר), התמונה השניה (ליד העץ הנ"ל) היא מהבונקר השני, והסרטון הוא ליד הבונקר הראשון. הבונקר השלישי הוא הגבוה ביותר, ליד פתחו הצטלם מוראד בביקור האחרון המתואר בפוסט זה. השערה שלי: אחרי שבביקור הראשון ורדי צילם אותו בפתח הבונקר שלידו נפגע (השני), הרי שבביקור השני, כחודש או יותר אח"כ, מוראד כבר לא זכר בדיוק ליד איזה בונקר נפגע (והצטלם בביקור הראשון) ולכן הצטלם ליד הבונקר השני, שכאמור, יש קצת דמיון בדרך הגישה אליהם.

          נ.ב. כדאי שתוסיף הבהרה בולטת בפוסט עצמו (ראה דברי המגיב למטה) שהתל הדרומי עדיין סגור, ושאין אחריות וכו' וכו'.

  2. א] כך רשמתי עפ"י האלבום של זמיר, אבל לאחרונה שמעתי מפי יגאל צינדר שהיה מ"כ בכוח של שמיל שיוסי גבריאל נפל לידו בגיא ההריגה למרגלות התל הצפוני.
    כמובן שעלי לתקן את הסימון שעשיתי ע"ג google earth/

  3. תאור מרתק ומענין מאד.
    אגב בפעם האחרונה שהייתי בתל פחר לפני כמה שנים הצד הדרומי שלו היה עם גדר ואזהרות מפני מוקשים, עכשיו שפתחו אותו הגיע הזמן לקפוץ לביקור.
    תודה.

  4. חבורה של חיילים אמיצים, כל מורשת קרב גולני נשענת על האנשים של תל פאחר 67 (מוסה קליין) ומוצב החרמון 73 (בני מסס)שבעוז רוחם התוו הדרך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s