היינו בשר תותחים

הוא הגיע לקרב הזה ללא נשק, ראה את המג"ד נהרג על ידו ומינה את אחד המ"פים לפקד על הגדוד * סמל המבצעים של גדוד 33, חיים אבורביע, מספר על כיבוש דרדרה ותל הילאל שהיווה הסחה להבקעה העיקרית בצפון הרמה

אבו פותח

הטבח מגיש בשר לרב הטבחים 
רב הטבחים מגיש בשר לתותחים 
כל האנשים אחים מתחת לפרחים
רועמים התותחים הילדים בוכים

השיר "חייל של שוקולד" שחיבר חנוך לוין יצא באפריל 1967 ונאסר להשמעה מחמת שיגרום חלילה לדמורליזציה בקרב החיילים. אלא שספק אם מישהו בכל חטיבות גולני והשריון בחזית הסורית ערב ששת הימים, כמו גם חיילי החטיבה המרחבית 3, היה מושפע משיר אנטי מלחמתי בשעה שנחתה הפקודה לנוע למעלה. ברוח המלים "רב הטבחים מגיש בשר לתותחים" אפשר להיזכר בגיהנום שעבר על חטיבה 8 במבואות קלע ועל גולני בתעלות של תל פאחר, ולא פחות על מה שעבר על גדוד המילואים 33 על הרכס שמעל חולתה ויסוד המעלה.

כששואלים את חיים אבורביע, סמל המבצעים של 33, מה היתה התרומה של הגדוד שלו בכיבוש הרמה, הוא אומר: "אני חושב ששלחו אותנו בתור בשר תותחים. היינו הראשונים שעלינו לפני שכל איזור הרמה התחיל. רק אחרינו התחילו כל היתר".

בלי שום פקודת מבצע מסודרת, ללא אימונים והכנות מיוחדות, ללא הכרת השטח, בלי פלוגת שריון בחוד, בלי ריכוך ארטילרי משמעותי, בלי חיל אוויר מאסיבי – הם הסתערו באור יום על התלים והגבעות. דרדרה, תל הילאל, ג'לבינה, עורפיה, דרבשיה, המורתפע, מוצב 8100 מעל גונן ועוד, נכנסו לדפי ההיסטוריה החבויה של חטמ"ר 3 (בהמשך "אלכסנדרוני" – ראו באתר) במלחמת ששת הימים.

חטמ"ר 3 היתה חטיבת החי"ר שאחראית לביטחון השוטף בגבול סוריה מאיזור אלמגור ועד מטולה. המילואימניקים היו ערב-רב מכל החילות. המח"ט היה סא"ל מנו שקד והסגן שלו אפרים ריינר (לימים יו"ר בנק הפועלים). גדוד 33 בפיקודו של סא"ל יצחק חלפון, בוגר קרב תל מוטילה ב-1951, היה למעשה הכוח הראשון במאמץ ההבקעה.

אבורביע היה במלחמה צמוד למג"ד חלפון ומכיר מקרוב את האירועים וההתרחשויות. אבורביע, טברייני במקור, איש חי"ר שעבר בשירות הסדיר שלו קורס מודיעין וקורס חוקר שבויים, הפך בהמשך לסמל המבצעים של גדוד 33. "זו היתה תקופה שהסמלים ניהלו את העסק", הוא אומר. הסיפור האישי שלו במלחמה מוכיח זאת היטב.

הוא זוכר שנה לפני ששת הימים תרגיל בהרי הכרמל ליד כלא דמון: "באמצע התרגיל קיבלתי דיווח – המג"ד שלך מת. נשארתי לבד בג'יפ לנהל את העסק".

התרחיש הזה התגשם שנה לאחר מכן במהלך המלחמה.

איך היתה ההיכרות שלכם עם חלפון? אבורביע: "בקושי הכרנו אותו. אני יודע שהוא הגיע מגדוד 52 של גבעתי ואז צירפו את גבעתי לגולני והוא בא לשם. אני יודע שהוא היה בין אלה שתכננו את המלחמה הזו עבור החטמ"ר".

בתקופת הכוננות ישב גדוד 33 בשדה אליעזר מול יסוד המעלה. אחת הפלוגות התמקמה על כביש מע"צ מול הגבול. אבורביע: "בשלושה שבועות האלה של ההמתנה ישבנו, חפרנו שוחות והבאנו אדני רכבת לשים לכיסוי התעלות. ואז ביום שישי בבוקר (ה-9 ביוני) חלפון נקרא לחטיבה (בראש פינה) לקבוצת פקודות ואחרי שעה הוא חוזר בחזרה – יאללה יאללה, תוציא את כולם. קראנו למ"פים, כל אחד קיבל מטרה וגזרה לתקוף".

צילום מכיוון שמורת עין דרדרה. במרכז התמונה - תל הילאל. מתחתיו מעט שמאלה "שבעת האלונים"

צילום מכיוון שמורת דרדרה. במרכז התמונה אפשר לראות את הקימורים של תל הילאל. מתחתיו מעט שמאלה "שבעת האלונים"

בשעות הבוקר של ההיערכות והתנועה לקרב ההבקעה העיקרי של חטיבות 8 ו-1 מגבעת האם, כבר היתה חטמ"ר 3 של מנו שקד בדרך ליעדים. המושג יעדים היה קצת ערטילאי. הכוונה של פיקוד צפון היתה להשתמש בכוח הזה לביצוע הסחה. רוח הפקודה הכללית היתה לייצר אש ורעש ולכבוש מה שאפשר. יואב חורין, מ"פ ג', מספר השבוע שהוא זוכר את המח"ט שקד פוקד: "כל אחד לוקח מה שהוא יכול, ובהצלחה".

סמל המבצעים אבורביע מתקשה לזכור משימות ספציפיות. "בקושי ידענו מה המטרות שלנו. לא ידענו אם בכלל תהיה מלחמה, חיכינו לראות מה יקרה. כולנו חיפשנו לגמור את הסיפור עם הסורים".

לפי יומן הקשר של פיקוד צפון בשעה 10:52 קיבלה חטמ"ר 3 את הפקודה הרשמית לכבוש את תל הילאל. הגדוד כבר היה ערוך אל מול היעדים.

מה קורה אחרי הפקודה לנוע? "התחלנו לרוץ קדימה. בזחל"ם שהייתי בו היו המג"ד חלפון, הקמ"ן, קשר ונהג. נסענו מחולתה לגשר הפקק ומשם לכיוון דרדרה ולשטחים. השעה היתה 9 וחצי בערך כשהתחלנו לזוז".

מה אתם אמורים לעשות? "הדבר היחיד שידענו זה רק לתקוף ולעלות".

לתקוף את מה? "לתקוף למעלה. מי עולה, מה עולה, לא ידענו. חלפון חזר מקבוצת הפקודות בראש פינה ואז יאללה יאללה יאללה".

אבל לאן בדיוק? "דיברו על תל הילאל ודרדרה".

היו לכם מפות? "היו לנו מפות של המוצבים הסורים והסד"כ, ידענו עם מי יש לנו עסק. המיקוש לא היה מדוייק, אבל ידענו פחות או יותר. איזור דרדרה היה מיקוש שלנו כי זה היה שטח מפורז. המיקוש שלהם היה בג'לבינה ותל הילאל".

מה קורה בדרך? "חלפון כל הזמן דיבר עם מנו (שקד), קיבלנו הנחיות ודיברנו גם עם המ"פים. הפלוגה המסייעת ירדה לדרך מע"צ וקיבלה פצצות שנפלו על האקליפטוסים, ירד עליהם גשם של רסיסים. זו היתה הפלוגה של איציק פרידין. פלוגה ג' של יואב חורין קיבלה את תל הילאל, יונתן בויארסקי (מ"פ ד') עלה לכיוון דרדרה ואנחנו אחריו. היינו בשטח פתוח לגמרי, שם גם החלו הנפילות. חלפון מאיץ בנו כל הזמן – מהר, מהר, מהר, כמה שיותר מהר להגיע לצד השני. בשלב מסוים ירדנו מהזחל"ם והתחלנו לרוץ. כאן הקמ"ן חטף שוק והפסיק לתפקד. תפסתי את המה"ד וגררתי אחריי את הקשר מוסמוס שרץ אחריי כל הזמן. חלפון הלך עם האקדח שלו ואני עם מפות ביד".

המג"ד עם אקדח? "הוא בא רק עם אקדח. לי עצמי לא היה נשק בכלל, הייתי רק העם מפות. חלפון אמר יאללה בוא, הכל היה בספיד, לא היה עליי כלום, גם לא חגור".

מג"ד 33 יצחק חלפון

מג"ד 33 יצחק חלפון

ואז? "בקיצור, הקשר מוסמוס (יוסף ווהבה) רץ אחריי כל הזמן עד שעלינו למעלה. בדרך ראינו את (המ"פ) בויארסקי יורד, הוא חטף כדור בלסת וירד בכוחות עצמו. הס' שלו גם נפגע וגם הוא ירד. עוד אנשים התחילו לרדת. זה קצת הטריד העסק הזה של ירידות. אחד המ"מים שלו קיבל את הפיקוד. אנחנו עלינו לכיוון דרדרה וכל הזמן הפגזה. היה גם נק"ל שטייל שם. הגענו למעלה ונכנסנו לאיזה חור בין כמה סלעים, חלפון החליט שהוא מרים את הראש לחפש מאיפה יורים. גם אני וגם מוסמוס אמרנו לו חכה, תיזהר. הוא כל פעם היה מרים את הראש עם המשקפת לראות מאיפה יורים. אנחנו היינו על ידו עם שתי אנטנות, וזו מטרה. כי איפה שיש יותר אנטנות שם תחפש, כי יש את מי לחסל. היינו שם בערך חמש דקות, התחיל ירי חזק של נק"ל, ואז הוא שוב התרומם עם המשקפת ופתאום אני שומע אותו אומר 'איי' ונופל. חטף כדור לתוך הקסדה שניפץ לו גם את המשקפת. שמנו אותו בצד, הוא כבר לא היה בחיים. היה לו תמיד בקבוק וויסקי בכיס של החולצה. הוצאתי את הבקבוק, אמרתי לקמ"ן קח תשתה משהו, רציתי שהוא יתעורר".

המג"ד נהרג, ומה עכשיו? "עכשיו רק מוסמוס ואני בשטח, והקמ"ן שכבר לא היה עם מי לדבר. הרמתי ישר קשר לאפרים (הסמח"ט) ואמרתי לו – אפרים, עשר הלך, ג'וני נפצע (בויארסקי), הוא הכיר אותם בכינויים, הסגן שלו מאפיקים נפצע (אילן דומוביץ) ועוד יש הרבה פצועים והרוגים, אני צריך אש סיוע. אז הוא אומר לי תיכף אני אתן לך מישהו. נתתי לו מטרות, ופתאום עולה לי בקשר מג"ד הגש"פ (סא"ל אלתרמן) ואומר לי – אני המפקד שלך מרגע זה. אמרתי לו אתה לא המפקד שלי, קח מטרות, תתחיל לירות. עוד פעם הוא מתחיל: מרגע זה אתה עושה מה שאני אומר לך. אמרתי לו אתה רוצה לתת הוראות? תעלה למעלה, אני לא שומע לך. והכל ברשת החטיבתית, כולם שמעו את זה".

למה לא רצית לקבל ממנו פקודות? "כי מה אתה יושב לי איזה שני ק"מ מאחורה? משם אתה רוצה לתת לי הוראות מה לעשות? הוא מודיע לי אני המפקד שלך מרגע זה. אמרתי אם אתה המפקד, תבוא לפה. אמרתי לו קח מטרות ותתחיל להפגיז. נתתי לו מטרות, התחילו להפגיז. בינתיים מתחילים דיווחים מהפלוגות, לזה יש הרוג, לזה פצוע, ראיתי שהחבר'ה מתחילים לחפש איך לרדת. נתתי הנחיה למ"פים – אף אחד לא יורד. פצועים שיכולים לרדת לבד – יורדים לבד, הרוגים שמים בצד, ופצועים שלא יכולים לרדת תשימו בצד ותנו להם טיפול. כי אם על כל אלונקה יורדים שלושה או ארבעה, אז אחרי ארבע-חמש אלונקות לא יישאר אף אחד למעלה".

מפת קרב גדוד 33

מפת קרב גדוד 33 (מקור: ארכיון צה"ל). להגדלה – לחצו

איפה אתה ממוקם בדיוק? "ג'לבינה טיפה מעליי, מזרחית מעליה יושב דרדרה על התל למעלה ובצד הוואדי נחל גילבון. הם ירו מאיזור הגילבון מלמעלה. ומאחוריי היה איציק פרידן מ"פ ב'. אמרתי לו איציק, בוא הנה, קבל פיקוד על הגדוד. הוא עושה לי סימנים ככה שהוא לא רוצה. אמרתי לו תלך. קראתי בקשר ליקי רימון מ"פ א', שהיה ממוקם קצת נמוך יותר ממני, אמרתי לו שייגש אליי. ניגש, אמרתי לו קח את הגדוד. הוא אמר לי אני לא יודע מה לעשות, אמרתי לו אני אשב איתך ואסביר לך מה לעשות. אז הוא אומר לי אבל איציק (פרידן) סרן (רימון היה סגן), אמרתי לו סרן שמרן, אתה לוקח פיקוד. הוא היה בשוק כשראה את המג"ד הרוג, אבל לא היתה לו ברירה. אמרתי לו תעביר את הפיקוד אצלך למישהו וקבל פיקוד על הגדוד. חיפשנו את חיים כץ הסמג"ד בשביל הסיוע, אבל לא היה לנו קשר איתו. התחלתי לארגן את העסק של ההרוגים והפצועים. קראתי לדדוש, רב סמל מרפאה שהיה למעלה, אמרתי לו תארגן את הפצועים לבד ואת ההרוגים לבד. הוא הלך שני מטר ופתאום הוא צועק איי. מה קרה? הוא אומר נתפסה לי הרגל בין שני סלעים ונשברה. אמרתי לאנשים תורידו אותו, מה אני אעשה איתו? לקחו אותו שניים למטה. אחרי המלחמה דיברתי עם הרופא שלנו ד"ר אוריאל (קליינהאוז) שאמר לי שהוא חטף שוק וסיפר סיפור. יש כאלה שבשביל להציל את עצמם מספרים סיפור כזה".

גדוד 33 רשם את כיבוש דרדרה (בסביבות השעה 11:30) ותל הילאל (12:45) וסייע בכיבוש מוצב ג'לבינה. כל זאת בתנאים קשים של מעבר בצמחיה סבוכה וקוצנית, שדות מוקשים, קשר משובש וסיוע ארטילרי לא מספיק יעיל.

אבורביע: "ישבנו שם עד החושך, ובחושך הגיעה פלוגת צנחנים (גדוד 65) שהיתה אמורה לכבוש את ג'לבינה. למחרת נכנסנו לשם אחריהם, מצאתי רגל של צנחן שעלה על מוקש נעל, איבד רגל, השאיר אותה שם. בלילה התחלנו להתקפל אחורנית. אספנו הכל, ירדנו למטה ואז אמרו לנו אתם עולים לוואסט. למחרת הגענו לשם. היחידה שהגיעה לוואסט היתה של שריון. עלינו לשם וישבנו שם שבוע בערך ופה נגמרה המלחמה".

אבורביע מספר שהחבר'ה החלו לקחת מהמוצבים טרנזיסטורים וחפצים שונים, כולל בקבוקי שתייה (סבן-אפ) שמצאו בבריכת קצינים. אחד המ"פים כעס, אסף מכולם את הטרנזיסטורים, העמיד אותם בשורה ודרס אותם בנון-נון שלו.

הוא זוכר שבוואסט הלך עם הקשר מוסמוס לחפש מקור מים. "מגיעים לאיזה בור ופתאום רואים חייל סורי הולך לו עם נשק ותרמיל על הגב. זה היה הזוי. אמרתי לו בואנה לאן? הוא אומר אני חוזר ליחידה שלי בסוריה. הוא היה חצי בשוק. לקחנו אותו בשבי. מעניין איך הגיע לאיזור ועבר את כל החיילים שלנו בדרך".

כמה שבועות אחרי המלחמה הוא זוכר טיול שאירגן הסמח"ט ריינר לשטחים בהם נלחמו ברמה ולגדה המערבית. "באנו עם הנשים, נסענו עם חמישה נון-נונים, היה גם נון-נון לאוכל ומים, לקחנו גם את הסדנת רכב שלנו ועשינו את כל ציר הלחימה ברמה ואת השטחים בגדה. זה היה הצ'ופאר שנתנו לנו".

מישהו אמר לך משהו אחרי המלחמה על הסירוב להישמע למג"ד הגש"פ? "לא דיברו איתי כלום ולא שאלו אותי כלום. כשאתה במלחמה בתוך העסק גם סמל יכול הכל. היום לסמלים אין שום סמכות, אבל אז היתה תקופה אחרת".

מתי הבנת שהייתם בשר תותחים? "רק שנים אחרי המלחמה. קח גדוד וזרוק אותו שם. אני מבין אם אתה לוקח מישהו עם סיוע, אבל הגדוד רגלי רץ למעלה לבד".

אבל היה לכם סיוע ארטילרי. "מה, הגש"פ שירה כמה פגזים? בלי חיל אוויר ובלי כלום. השריון הגיעו רק אחר כך מכל הכיוונים וגולני עלו לכיוון מעל גונן".

בהלוויה של המג"ד חלפון היית? "לא נתנו לנו לצאת. נפגשנו עם אשתו רק פעם אחת אחרי המלחמה, סיפרתי לה הכל, הבאנו לה את הקסדה של איציק ויותר לא היו לנו מפגשים. אולי פעם נפגשנו באיזו אזכרה".

איך תסכם את המלחמה? "עשינו את המשימה. הוטל עלינו לכבוש את דרדרה ותל הילאל ועמדנו בזה".

והמחיר? "27 הרוגים" (פירוט: גדוד 33 – 22 הרוגים וכ-40 פצועים, גדוד 32 – 4 הרוגים, גדוד 34 – הרוג אחד. סה"כ נמנו לחטיבה כולה 43 הרוגים, כולל בהפגזות שלפני ה-9 ביוני).

שווה? "תלוי איך אתה מסתכל על זה. לטפס על הר גלוי, חשוף, עם סלעים, רואים אותך מכל מקום. מה אתה רוצה יותר מזה?".

ההתקפה שלכם היתה בעצם הסחה לקרב ההבקעה העיקרי בצפון הרמה. "לא יודע, אבל ברגע שעלינו למעלה והסורים החלו להסתלק מג'לבינה, אז משהו זז. ואז השריון התחילו לעלות לכיוון וואסט, והיו שם טנקים שגמרו את היום בלי צריחים. אנחנו עשינו כל מה שהיה צריך וזהו".

מפת קרב גדוד 33. מתוך אתר חטיבת אלכסנדרוני

מפת קרב גדוד 33. מתוך אתר חטיבת אלכסנדרוני

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “היינו בשר תותחים

  1. 43 הרוגים בשביל התקפת הסחה? זה כמעט כמו מספר הנפגעים בהבקעה העיקרית! משהו מאוד עקום היה בתוכנית הצה"לית לכיבוש הרמה (שלא לדבר על הביצוע).

    • ערך חיי אדם כנראה היה בתקופה ההיא פחות חשוב מהמשימה עצמה
      במילים אחרות המטרה קידשה את האמצעים ( הרוגים )

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s