לא נלחמתי כמו רמבו

יצחק חמווי (איזי גרנות) הסתער על תל פאחר בכוח של אלכס קרינסקי, ראה את חבריו נפגעים בזה אחר זה, נותר להילחם לבדו במוצב הצפוני, כשהגיע המג"ד הוא טיהר איתו את אחת התעלות, ראה אותו נהרג, חבש ופינה פצועים – ובכל זאת הוא מודה "רמבו לא הייתי" * להלן הסיפור שלו במונולוג

זה חמווי פותח

יצחק חמווי: "שנים רבות לא דיברתי עם החיילים והמפקדים שנלחמו בתל פאחר על מה שהיה שם, למרות ששירתתי איתם אחר כך. לא יודע להסביר למה. אני זוכר שאחרי המלחמה היינו בקונייטרה, והייתי קם בלילות שטוף זיעה וצועק – 'להסתער אחד אחד, בזהירות'. אמנם לא צעקתי את זה בקרב עצמו, אבל כנראה שזה היה בהשפעתו.

"הייתי מיועד ללכת לקורס קצינים, אבל אחרי שנגמר הקרב עוד באותו לילה החלטתי שאני לא הולך. אמרתי ריבונו של עולם, כל הקצינים והמפקדים נהרגים, בשביל מה אני צריך להיות קצין? ורדי המ"פ לא נתן לי ללכת חודש הביתה, הרס"פ אמר לחבר'ה עד שחמווי לא הולך לקורס קצינים אתם מקבלים אוכל משלשום, אין דואר, אין כביסה, אין חופשות. אני לא יודע איך לא עשו לי 'שמיכה' בלילה. כנראה שהחבר'ה הבינו את המצוקה שלי. אבל אחרי שיצאו כל הסיפורים ברדיו ובעיתונים וראיינו אותי, נשברתי והלכתי לקורס. גמרתי את שירות הקבע כרס"ן בגולני.

"התגייסתי ביולי 1966 לקורס טיס, אבל נפלתי והגעתי לגולני במסגרת טיוב החטיבה. זוכר את היום הראשון, הגעתי בחושך, לא היה איפה לישון ולמחרת היינו צריכים להגיע לאימון חורף בירוחם. בבוקר לקחו אותנו ברגל לבוסתן הגליל, אני הייתי עם כל הציוד עליי, סחבתי קיטבג ושק שינה. אחר כך הגענו לרכבת וכולם קפצו על הדלתות ונכנסו דרך החלונות. זוכר שהחלו לשיר שם שירי עזוז וגבורה: 'גולני גולני אנה ני נמו, שנתיים וחצי תקבלו'. שישו ושמחו, שירי אינדיאנים. למרות שהמוסיקה הזו לא היתה זרה לי, זה לא הסתדר לי מאיפה שבאתי בהתחלה, מחיל האוויר.

"הייתי חייל בפלוגת הטירונים של תשבי. באימון החורף בירוחם לא יצאנו הביתה חודשיים וחצי. הלכתי לגולני ופתאום נעלם הילד. לא רציתי להמשיך. אמרו לי שלחייל פשוט אין סיכוי להשתחרר מגולני כי לא מאמינים לו. רק בגלל זה הלכתי לקורס מ"כים, מתוך רצון לעבור למקום אחר. הייתי מיואש מאוד, לא התאקלמתי לגמרי, אבל כשהייתי בקורס מ"כים בג'וערה פתאום איזה בורג השתחרר לי. התאהבתי בפעילות והתלהבתי ממנה. מאחר שהלכתי למבדקי קצונה והצלחתי בהם, וקורס קצינים עמד להתחיל ב-5 ביולי, רצו שאלה שהולכים אליו יהיו קודם עם חודשיים ניסיון בהדרכה, ומכאן הגעתי לגדוד 12.

"בסיום קורס מ"כים, באותה שבת, הלכתי לבקר את אבא שלי בבית החולים רוטשילד בחיפה. הוא היה אדם חולני. בדיוק כשבאתי המג"ד מוסא קליין היה שם, הוא ביקר חבר ששכב מיטה ליד אבא שלי. אמרתי לו שאני בערב מתייצב בגדוד. ובאמת כשהגעתי לגדוד התייצבתי אצלו, הוא כבר הכיר אותי ולקחו אותי לקו ירושלים.

חמווי ב-1968

חמווי ב-1968. "יריתי בסורי והרגשתי כאילו הקליע יוצא מתוכי" (צילום: מעריב)

"בהתארגנות לקראת המלחמה הגענו מירושלים לשרגא. כבר הרחנו את הכוננות באוויר. ואז בא יום שישי, וכשחיילים של גולני נכנסים לאכול, איזה קבלת שבת ואיזה בטיח. מסטינגים עפים באוויר, עוגות, מרגרינות, ופתאום באמצע האוכל יום טוב הרס"ר צועק בקול הצייצני שלו – גדוד 30 שניות החוצה. היית צריך לראות, המרגרינה נפלה ככה באמצע, 30 שניות כל הגדוד עף החוצה, הסתדרנו שמאל ימין, התארגנו, עלינו לאוטובוס ונסענו לצפון.

"היינו בעיקר בחורשת המייסדים, חפרנו שוחות. באמצע תקופת ההמתנה שלחו אותי ועוד ארבעה חיילים למסדה ושער הגולן לעזור לקטוף בננות. הרבה בני קיבוצים גוייסו והצבא עזר לישובים.

"הייתי מ"כ אצל שמוליק מוראד. זוכר את כל הקצינים בפלוגה. את גדי שרלין ודני ביזר שהיו מ"מים, ורדי המ"פ, שמיל הסמ"פ, סמל המחלקה דב רוזנבלום. פינקס, אביטן ואני היינו המ"כים במחלקה.

"באיזשהו שלב קיבלנו פקודה או תדריך לגבי הקרב. הפקודה היתה שהקרב יהיה לילה. התרגולות היו דבר מצחיק. שמו סרטי סימון לבנים ורצנו שם. תרגלנו יעד מבוצר. לא זוכר אם הזכירו את השם תל פאחר, בכל אופן ידענו שמוראד מוביל אותנו לתעלה ואיך היא בנויה, ושהכניסה היא מצד מזרח ושאנחנו נכנסים אחרי כוח אחר.

"היה הווי די נחמד ותוסס. בערבים היה אסור להדליק מדורה, אבל היינו יושבים ושרים. שירזי היה תמיד מסמר הערב, הוא היה מהדומיננטים. לא היתה אווירה של פחד או מורא מהמלחמה, להיפך, ששנו אלי קרב ורצינו את העימות הזה. תל עזזיאת היה אז תל אימתני, ירק אש כל הזמן לכיוון הישובים הישראלים, ודי התאכזבנו שלא קיבלנו את תל עזזיאת. גדוד 51 קיבל את עזזיאת אולי כי הוא נחשב ליותר טוב מגדוד 12. זו תולדה עוד ממבצע קדש. גדוד 51 בקדש כבש מוצבים בעזה ואז מאירק'ה פעיל שהיה מג"ד 51 טבע את הסיסמה: 12+13 כפול 2 זה עדיין לא 51.

"הייתי מ"כ צעיר, מה שנקרא נער קורסים, צעיר פעור. הייתי מורגל בציות לפקודות והליכה אחרי המפקדים. הייתי חסר ביטחון. הרבה פעמים כשבאתי לחיילים ואמרתי להם לעשות דברים והם מחו, הייתי אומר להם מה אתם רוצים ממני, תעזבו אותי, זה המ"מ אמר. בסוף דב רוזנבלום תפס אותי ואמר לי בוא תתחיל לבנות את עצמך כאוטוריטה, אל תתבייש להתעמת עם החיילים, תחשוב על התשובות שלהם ותגיד להם למרות הכל ככה אני רוצה כי ככה אני החלטתי.

"התחילה המלחמה. אני אדלג על הנסיעה שלנו לג'נין, חזרנו לצפון וביום חמישי אמרו שנגמרה המלחמה. היתה אכזבה כללית, ולא רצו לפרוק את הכלים. פתאום בבוקר מקבלים פקודה – קדימה לעלות לרכבים, זזים לקרב. נעמדנו בשיירה ובדרך לגבול עברנו את קרית שמונה, שם זרקו עלינו פרחים ואורז.

"הייתי בזחל"ם של ורדי, לא זוכר את כל האנשים שהיו עליו. זוכר רק את ביבר מהמסייעת, שהיה על ה-0.5 כי לא ידענו לתפעל אותו, ואת יוסי גינצבורג, רץ המ"מ. זה היה הזחל"ם הראשון של הגדוד. ישבתי בדופן ימין, את זה אני זוכר. נוסעים בכיוון בית הלל ורואים משם את החבר'ה של השריון עולים לרמה (חטיבה 8). אחר כך היו מ"פים שהורידו חיילים מהזחל"מים. זוכר את הסיטואציה, את המריבות ואת הוויכוחים.

"זוכר שעברו בין הזחל"מים ובדקו למי חסר ציודים. היו עליי שבע או עשר מחסניות, עוזי עם קת עץ, שני רימונים ומימייה אחת. רק לקצינים רציניים היו שתי מימיות. אני זוכר את המ"מ מהמיוחדת, ישראל גרינפלד (גרנות), שהיו לו שתי מימיות בחגור והסתכלתי על זה בהערצה. רק אחרי שנים נכנס הנוהל של שתי מימיות לכל חייל. בכלל, אני לא זוכר שבכל הקרב אחר כך שתיתי לגימה אחת.

"עוברים את גבעת האם. אני זוכר את השרמנים מנסים לעלות למעלה, חוטפים אש וכל הרמה בוערת, והם נתקעים במעלה ההר ואתה רואה אותם נדלקים. ואז עוברים ליד הזחל"ם המפורסם שכולם מדברים עליו ומושכים צפונה בדרך ההטיה. ברגעים האלה אני עוד לא הייתי עם מפה מלאה בראש כי הייתי סך הכל מ"כ, אבל ברגע שעברנו את הזחל"ם הפגוע פתאום הבנתי את מפת הקרב.

"כשעברנו את גור אל עסכר או עין א-דייסה, ירו עלינו בדופן ימין בצד שלי. שמעתי את הקליעים. אני זוכר שאני אומר לעצמי – איזי, תציע לוורדי שתלך ותסתער על העמדה הזו ותחסל אותם. אבל לא העזתי להציע. נפל פגז על ידינו, ורדי נפגע קל מרסיסים בגב. אני זוכר טנק שמנסה לטפס ולא מצליח, לא יודע להגיד איפה בדיוק זה היה. את המפה רק אחר כך ידעתי לקרוא. תאר לך שוורדי, שהיה מ"פ וידע את המפה, גם לא יודע להצביע בדיוק.

"אנחנו נוסעים וכל פעם נעצרים. אני זוכר את העצירה כנראה ליד עין א-דייסה, שם עצרנו המון זמן. אני יודע שהיו שם ויכוחים, היו דיבורים, לא שמעתי על מה. אני רואה שיש מאחור נתק, שזחל"מים שלנו עולים באש. אני רואה אש, פצצות מרגמה, לא זיהיתי מאיפה יורים כי הייתי עם הראש בתוך הזחל"ם. אבל מדי פעם אתה רואה אחד אחד מאחורה שהכלים נדלקו וזה הולך ונעשה עם מרווח עצום בין הכלים. למרות הפחד אני זוכר שהייתי בטוח שלי לא יקרה כלום.

"מתקדמים לאט לתל פאחר, לא ידעתי לזהות את התל כשהיינו בתנועה. פעם ראשונה שהצביעו ואמרו שזה התל היה כשאלכס קרינסקי הגיע בנקודת ההיערכות. באותה נקודה אנחנו נעצרים, למעשה הייתי בטוח שאנחנו ראשונים בשיירה, לא ראיתי טנקים לפניי. הזחל"ם של מוסא קליין נעלם והטנקים נעצרו כי חטפו אש. זו נקודה שנעצרנו הרבה זמן ואז מופיע קרינסקי, הוא קורא לוורדי והם מדברים, ואז ורדי חוזר אלינו ואומר חבר'ה לרדת, ונותן פקודות: אתה ואתה ואתה הולכים עם אלכס, ואתה ואתה ואתה באים איתי.

"אותי שלחו עם אלכס. לא הכרתי אותו הרבה קודם. רק בחורשת המייסדים הוא פתאום מופיע לנו. מסתבר שהיה קודם מ"פ בגדוד והלך לבה"ד 1 להדריך וחזר אלינו. גבוה, ג'ינג'י, עם שפם, בריון. לא ידעתי מי הוא ועכשיו אומרים לי אתה הולך איתו. אלכס אומר אנחנו הולכים לשם ומצביע על התל, וזהו, אין יותר פקודות. ורדי משך ימינה, אנחנו הלכנו שמאלה.

"אני זוכר את השמות של חיילי הכוח. היה את אלכס, פינקס, אביטן, אני, שטיגליץ, תנעמי, ובגל השני באו שכטר, גינצבורג, שקרוקה וביבר. בדיעבד אני יודע שהיו גם זבדי ורימר, שנשארו מאחורנית ולא הצטרפו איתנו. אין לי מושג למה.

"אנחנו עולים על השלוחה אל התל, עד שהגענו לצד המערבי של התל הצפוני. כאן אנחנו מתפרסים למרגלות התל ומתחילים להסתער למעלה. למעלה יש בונקר אחד גדול, לידו תעלה אחת ויש תעלה שנייה ולידם באיזור שתי עמדות גוריאנוב. אנחנו מסתערים על העמדה הזו בהתפרסות. שטיגליץ משמאלי עם הלהביור, תנעמי מימיני, ומימין להם אלכס, אביטן ופינקס. אנחנו באים ככה פרוסים שישה. תוך כדי כך תנעמי שמימיני חוטף כדור בזרוע ושטיגליץ חוטף צרור ונהרג. זה קורה ממש מתחת למוצב. התחלנו לחטוף אש עזה מלמעלה ואז התחלנו לייצר אש ולהסתער.

קדימה הסתער. המסלול המשוער של כוח קרינסקי מדרך ההטיה ועד למוצב הצפוני של תל פאחר

קדימה הסתער. המסלול המשוער של כוח קרינסקי מדרך ההטיה ועד למוצב הצפוני של תל פאחר

"אנחנו רצנו כל הדרך, אבל בין הראשון לאחרון נפתחו פערים. אם אני רצתי רביעי, אז ביני לבין אלכס היו 12 מטר. הגבעה שממנה עלינו היא גבעה בולטת שנשלטת מאוד מתל פאחר. כשאתה עולה על השלוחה אתה חשוף, וכשאתה חשוף יורים עליך. שטיגליץ נפגע ראשון ונהרג. תוך כדי שאנחנו מסתערים נופלת משמאלי פצצת מרגמה זרחן אדום, שהסתבר אחר כך שהיא של כוחותינו, שפגעה בי והעיפה אותי. קמתי והמשכתי לרוץ. הם כבר היו על הגדרות מייצרים אש. הגעתי אליהם לגדרות והתחלתי לירות לכיוון צפון. פינקס ירה לכיוון דרום, אלכס קדימה, והתחלנו לעבור את הגדר תוך כדי רמיסה.

"תנעמי שנפצע נשאר מאחור. כנראה שהארבעה האחרים נעצרו לטפל בנפגעים, לא הסתובבתי לראות. מגיעים לגדרות ואז אני רואה את אלכס דורך על הגדרות ועובר אותן. הם חיפו עליי ואני עברתי גם כן. הגענו למעלה ואנחנו מול הבונקר היותר דרומי. כאן אני רואה את אלכס זורק רימונים. ואז הוא אומר לי – חייל תן לי את הרימונים שלך. לקח אותם ומשחיל לבונקר שבחזית, זה הבונקר שכיום כולם עומדים מעליו ומסבירים מה היה.

"כשאני 'נופל' לתוך התעלה הראשונה אני רואה חייל סורי מולי במרחק של חמישה שישה מטרים ואני לא מסוגל לירות בו. הרגשתי שאני המום, מופתע, וגם הוא לא מסוגל לירות בי. אנחנו עומדים ככה כמה שניות כמו נצח. הוא היה מיוזע ומסריח וכנראה שגם אני הייתי ככה. הוא מסתכל לי לעיניים ואז אני אומר שמע ישראל אדוני אלוהינו, ויורה בו. הרגשתי שהכדור כאילו יוצא מתוכי ופוגע בו, זה היה כמו לידה של כדור. מיד אחריו הופיע עוד סורי, אבל איתו כבר לא היתה לי בעיה.

"כשגמרתי עם השניים האלה טיפסתי למעלה, ואז אני רואה את אלכס, פינקס מאחריו ואביטן עומדים ככה ויורים לתעלות מלמעלה למטה, כאילו אני לא יודע מה. ואז אלכס אומר לי – חייל תרתק מכאן לכיוון צפון. השאירו לי את הבזוקה. אני בא לירות עם הבזוקה ומסתבר שאין תחמישים ולא היה טעם לירות, וזו למעשה היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם בחיים. הם כנראה קפצו לאיזו תעלה ויותר לא ראיתי אותם.

"הם הלכו די הרבה פנימה. לחשוב ששלושה אנשים עם תחמושת מוגבלת יכולים לכבוש מוצב שלם של 70 איש זה יומרני מדי, למרות שאלכס לחם כמו אריה. הוא היה מכונת ירייה, הוא היה באמת רמבו, לא ראיתי דבר כזה. הוא קם, יורה, זורק רימונים, זה היה משהו מטורף. אולי בגלל זה לחמתי אחריו ככה, כי זו הדוגמה שראיתי.

"למעשה אני כאן נשאר לבד, ריבונו של עולם. אני כורע ברך ויורה לכיוון צפון. שתי מחסניות גמרתי בעלייה, עוד אחת עם שני הסורים ופה הבנתי שאסור לי לשפוך תחמושת. וכל הזמן. יורים עליי אש תופת שאתה לא מתאר לעצמך. כל הזמן פחדתי שמתחת לתעלות יבוא מישהו ויזרוק אליי רימון. הייתי כמו נצור, והבונקר שימש לי לחומה. לרגע אחד לא שכבתי, כל הזמן הייתי בכריעה, כי זה נתן לי גובה לתצפת מאיפה יורים עליי.

עלילות חמווי במרשם שיצר החובש זמיר כהן לאחר המלחמה

חמווי על התל הצפוני. מרשם שיצר החובש זמיר כהן לאחר המלחמה בעקבות עדותו של חמווי

"חמש או עשר דקות אחר כך מגיע אליי שכטר (קצין בדרגת סגן שסופח לפלוגה א'), הוא היה אחד מהעשרה שלנו. איך שהוא מתרומם מעבר לתלולית הוא חוטף כדור בזרוע שמאל ונשכב עליי. אני חובש אותו והוא מיד יורד למטה. במקביל מגיעים שקרוקה, גינצבורג וביבר. אני שולח את ביבר ושקרוקה לכאן כדי שיחד נייצר אש. ביבר כנראה היה לו מקלעון והיה לו מעצור, והוא פתאום נעלם.

"שקרוקה חוטף כדור בבטן ונפצע. אני שולח את גינצבורג לטפל בו תוך כדי שאני מחפה. גינצבורג בדרך אליו חוטף כדור ונופל. רצתי אליו מיד וגררתי אותו.

"שיחקת פעם טטריס? כדורים עליי כל הזמן. אחד פוגע לפניי, אחד ליד הרגל, אחד פה, ירי ברמות שאתה לא מתאר לעצמך. אני גורר את גינצבורג לכיוון תלולית שמגינה על התל בצורה כזו שגם הבונקר שומר עליו מפני האש בצפון, וחובש אותו. ניגשתי וחבשתי את שקרוקה בבטן וחזרתי לעמדה שלי.

"פתאום התחילו טנקים לירות עלי. לא יודע אם זה טנקים או לא, כי עזרא (ברוש, מפקד הטנק המוביל שהיה בדרך שמתחת למוצב) טוען שהם לא ירו, אבל חטפתי אש מקלעים חזקה מכיוון מערב בצורה כזו שלא יכולתי להרים את הראש. אלה היו נותבים ישראלים שהכרתי. מזל ששמתי את גינצבורג מאחורי תלולית, אז הוא לא נפגע.

"זו היתה אש נוראית, ולמה חשבתי שזה טנקים? כי לגינצבורג היה מ"ק 6 ולקחתי אותו ופתאום שמעתי את הטנקיסטים מדברים בקשר – תירו לשם ותירו לתל. ניסיתי לשדר אליהם ולא הצלחתי. הייתי בסיטואציה שאני כלוא מצד אחד של האש הסורית ומצד שני האש שלנו. בשלב הזה אני כבר בלי תחמושת והסורים כל הזמן מנסים להתקרב אליי. לקחתי מגינצבורג את התחמושת שלו. הבנתי שאין לי ברירה אלא לנהל את האש עם בקרת תחמושת.

"היה מקום שהייתי אורב להם שיעברו בו ושם הייתי פוגע בהם. דיברתי אל עצמי בקור רוח עצום: איזי, הנה אחד מימין, טיק, הורדת אותו, יפה, איזי, עכשיו משמאל… ככה דיברתי לעצמי כמעט במשך שעה ומשהו. אני לא אומר שלא פחדתי, אבל הייתי קר. זו לא סיטואציה נעימה. לא ידעתי מה נעשה מסביבי, לא ידעתי איפה נמצא הגדוד ואיפה האנשים, רק שמעתי את הקולות של ורדי בצד השני. נדמה לי שצעקו אליי – חמווי בוא תעזור לנו. אני מרים את הראש, מסתכל ורואה את כל הגבעה שם אדומה (התל הדרומי). שאל אותי מישהו בבלוג מה זה אדומה? לי היא נראתה אדומה, ככה ראיתי אותה, זה היה אדום, אולי אדום מטאפורי, אבל היא היתה אדומה. מכאן שם הסרט 'גבעה באדום'.

הגבעה באדום. כך ראה, או כך דימה, יצחק חמווי לראות את התל הדרומי במהלך הקרב

הגבעה באדום. כך ראה, או דימה, רב"ט חמווי לראות את התל הדרומי במהלך הקרב

"ואז זו הפעם הראשונה שהבנתי שהכל כמעט אבוד. גינצבורג שוכב מאחוריי וכל הזמן אומר לי חמווי אנחנו אבודים. שקרוקה שכב חצי מעולף ואני אומר לו אל תדאג, אנחנו ננצח, אתה תראה. ותוך כדי כך אני יורה פה והורג שם, וכל הזמן ראיתי את ההסתערויות עלי, וכל הזמן יריתי ויצרתי אש וכל הזמן פחדתי שבחסות התעלות המחופות הם יגיעו אליי וישחילו לי רימון ויגמרו אותי. זה היה אחד החששות הכי גדולים שלי.

"וכך אני מנהל את העסק שעה ומשהו, לבד, תופס את פאתי היעד. בדיעבד אני יודע היום שהתפיסה שלי שם והתפיסה של ורדי בצד השני איפשרה לגדוד להתארגן למטה ולעלות ולבוא מהצד הצפוני.

"ואז מופיע המג"ד. אני שומע את הקולות שלו 'איתן איתן' ואז הוא מופיע (מדרום-מערב). עבור נער קורסים, זה אלוהים שמופיע. זה וואוו. אתה לא מתאר לעצמך איזה כוחות זה נתן. פתאום הבנתי שאני לא לבד. ידעתי שוורדי מסובך כי הוא צועק, ואז אני שומע את ה'איתן איתן' ואני אומר למג"ד יש כוחות למעלה, לא לירות. הוא מופיע אליי ואומר לי – חייל, בוא אליי. ואני קופץ אליו, שואל אותי מה קורה, אני מסביר לו פחות או יותר מה קורה ואיפה הסורים, הוא אומר לי בוא איתי.

"הוא לוקח אותי לתעלה. אנחנו רואים בקצה שלה פתאום חייל סורי. בדיעבד אני יודע שהקש"א (קצין הסיוע שנלווה למג"ד) נתקל פה בשני חיילים שעשו עיקוף ותכננו לבוא אליי מאחורנית. ראינו את האחד הזה שהמג"ד ירה בו והוא נעלם, לא יודע להגיד אם נהרג. ואז המג"ד אומר לי חוזרים, ואנחנו חוזרים. הפתח של הבונקר הזה מתוך התעלה, ואז אני רואה שם חייל, הרגתי אותו ואז אני רואה את המג"ד יוצא מהתעלה. אני צועק לו תיזהר המג"ד, צולפים, ואני יוצא אחריו, הוא הולך קצת ופתאום כאילו מישהו שם לו חוט תיל והוא נופל קדימה.

"אני רץ אליו מיד, הופך אותו על הגב, גורר הצידה ורואה את העיניים שלו מתגלגלות, הוא נעשה צהוב, מחרחר חרחורים אחרונים ונדם. תאר לך את ההרגשה של אדם שראה את אלוהים, ואלוהים מת לו. אדם שראה את התקווה והתקווה אבדה. אם היו נותנים לי פטיש חמש קילו על הראש זה היה פחות כואב ממה שראיתי. למעשה זה נטל ממני את כל הכוחות, ואז לא ידעתי שיש בכלל את משה הראל (הקש"א), לא ראיתי אותו בכלל.

"ותוך כדי זה שאני בודק את המג"ד ומסתכל עליו, אני שומע את הקולות של משה הראל. הוא היה עדיין בתעלה. הוא קורא לי אליו ואני מספר לו שהמג"ד נהרג. הוא אומר לי אני הקש"א. שאלתי אותו מה זה קש"א, הוא אומר לי קצין סיוע אש, אמרתי לו אז למה לא עם ס'? שאלה מטופשת, אבל סקרנית. הוא אמר שמכשיר הקשר שלו לא עובד וצריך לדווח למח"ט. אמר לי מה המצב שלך, אמרתי לו אין לי תחמושת, אין לי כלום. הוא אומר לי בוא איתי וירדנו למטה.

מפת כוחות גולני שתקפו את תל פאחר ממערב (לחצו להגדלה)

מפת כוחות גולני שתקפו את תל פאחר ממערב. שירטט: דני ביזר (לחצו להגדלה)

"ירדנו דרך איפה שהמג"ד עלה, ואני יורד למטה ואחרי כמה זמן רואה רס"ן יושב על אבן, הראש שלו חפון בין הידיים. אמרתי לו מי אתה, הוא אמר אני מ"פ הטנקים. אמרתי לו תקשיב, תכניס טנק בגאיון, אנחנו צריכים לחסל את העמדה הזו. תבין, ילד בן 19 אומר למ"פ תכניס טנק ותטפל במרכז הבעיה. ואז הוא מתחיל לקלל – נמושות אתם, איזה דרעקס, פדלאות, המג"ד שלכם נהרג. ממש התחיל לגדף. אמרתי לעצמי ריבון העולמים, זה מה שרס"ן אומר על הצבא? הוא התבכיין, קיטר, לא זז, ושוכבים לידו שלושה אנשים שלו במרחק 20 מטר, אחד חתוך כולו עם פציעה כזו שהוא מת (יוסף מולכו), השני זה עזרא (ברוש) והשלישי זה עוד אחד (עודד גולן).

"אני רואה את עזרא עם רגל כרותה. הוצאתי מהר אלונקה מהזחל"ם וניגשתי אליו. הוא אומר לי לך תטפל בהוא (עודד גולן) כי יש לו חתונה בעוד שלושה שבועות. אני ניגש להוא וזה אומר לי – לא, תטפל בו קודם כי הזמנתי אותו לחתונה. אמרתי להם חבר'ה מספיק עם זה. חבשתי את עזרא ושמתי על אלונקה וגם את השני שמתי על אלונקה. פתאום הגיע איזשהו זחל"ם, ואז מגיע אלקה, מ"כ מכוח דני (ביזר). אומר לי – חמווי, אנחנו פצועים שם, צריכים עזרה. הוא מספר לי על הכוח של דני בגאיון. פעם ראשונה שמעתי על הכוח של דני. אלקה היה הלום קרב. רציתי שיבוא איתי והוא לא רצה. לא סלחתי לו המון שנים על חוסר התגובה שלו. אז עוד לא ידעתי על הלם קרב. הוא היה כמו רובוט, לא תיקשר.

"רצתי למעלה. בדרך לשם פגשתי את פופוביץ' הפצוע שירד מהתל ונתן לי את הכיוון המדויק. אני מגיע לדני ורואה אותו פצוע. לידו שכב יואל זבדי עם אצבע בחור בחזה והלסת שלו לגמרי שפוכה. הוצאתי לו את האצבע, שמתי תחבושת, שמתי אבן ושוב תחבושת, כמו שלמדתי. היה לו חור עצום. לא טיפלתי לו בלסת. הוא היה עם עיניים עצומות, אבל עדיין חי. והיה שם יוסי רימר פצוע ודני פצוע.

"הבנתי שאני לבד לא יכול לחלץ את כולם. לקחתי אחד מהם לתאג"ד, ושם לקחתי אלונקה וביקשתי ממשה הראל לבוא איתי לפנות את החבר'ה של דני. כשעליתי למעלה זו היתה למעשה ההסתערות השלישית שלי על התל. בזמן הזה האש כבר היתה מאוד דלילה, לא כמו כשהייתי שם למעלה לבד. שמנו את יואל זבדי על אלונקה, בצד אחד לקחתי את דני ורימר וככה גם הראל, הורדנו אותם, הכנסתי אותם בזחל"ם. השכבתי את האלונקות עם זבדי ועזרא ברוש לרוחב, ונשכבתי עליהם שלא יעופו. בקטע הזה כן ירו עלינו. אמרתי לנהג לנסוע והוא נסע עד לתחנת התאג"ד מאחורי גבעת הטרשים.

"הגעתי לשם, ביקשתי תחמושת ורצתי חזרה כדי לעלות לגינצבורג, ואז אני רואה את הסיירת למעלה צועקים – היעד בידינו היעד בידינו. אני לא מבין מה דחף אותי לעלות בפעם הרביעית לבד, מה חשבתי לעצמי. אולי הרגשתי את האחריות שלי על האנשים למעלה, ואני כולה רב"ט. אבל זהו, הסיירת היתה למעלה ולא עליתי יותר. נעמדתי למטה וראיתי את החבר'ה שלנו יורדים עם השבויים.

חמישה לוחמים מאירועי יצחק חמווי בתל פאחר. מימין: אלכס קרינסקי, מוסא קליין, יוסי גינצבורג, אליהו שטיגליץ ויואל זבדי

חמישה לוחמים מרכזיים באירועי חמווי בתל פאחר. מימין: אלכס קרינסקי, מוסא קליין, יוסי גינצבורג, אליהו שטיגליץ ויואל זבדי

"היה חושך. חזרתי לתאג"ד, שם אמרו לי ללוות את הנהג עם הפצועים לקרית שמונה. זוכר שלנהג קראו שקורי. לקחנו אותם בגלדיאטור, הגענו לקרית שמונה למשהו מתחת לאדמה, אחרי זה חזרתי לתל בשעה מאוחרת, ראיתי את הגדוד מתארגן וירדנו ברגל לחורשת טל. שם פגשתי בן כיתה שלי, יעקב כהן, ושם אמרתי לו שאני לא הולך לקורס קצינים.

"כל הקרב הזה עבורי היה אירוע הזוי, הזוי לגמרי. לא מובן לחלוטין. להסתער פעם שלישית, להילחם כאילו, לא רוצה לומר רמבו, אבל זה מה שהיה. הכל נאמר ונכתב בחוברת של מגד אחד לאחד. נכון שזה נשמע הזוי, אבל תראה את העובדות: גינצבורג היה לידי? שכטר היה לידי? המג"ד נהרג לי בידיים? משה הראל לקח אותי למטה? את עזרא חבשתי? אצל דני הייתי פעמיים? אגב, אני עצמי לא זכרתי שהייתי אצל דני פעמיים, זה הוא שאמר לי אחר כך. אז איפה פה ההמצאות? הייתי שעה ומשהו על התל לבד. איזה סיבה יש לי להמציא? "צל"ש לא קיבלתי וגם לא אקבל. אני זוכר שנתנו לי את דרגת הסמל לאות הוקרה על מה שעשיתי. היו שני תחקירים על התל שלקחו אותי אחרי המלחמה. לא חשבתי שעשיתי משהו מיוחד, לא הבנתי למה לוקחים אותי לתחקיר, אני בסך הכל רב"ט פשוט. בעיניים שלי אז לא ראיתי שעשיתי משהו מיוחד. היום כשאנחנו מבוגרים יותר, אני אומר לעצמי כנראה שכן עשיתי משהו מיוחד.

"אני יכול רק להגיד לך שהרבה זמן התייסרתי בייסורים איך זה שיצאתי שלם מכל זה, איך זה שדווקא לי לא קרה כלום. הרגשתי רגשות אשמה. לפחות הייתי נפצע. כי איפה שלא הלכתי הסתכלו ואמרו איך אחרי כל זה נשארת שלם. אבל הסתערתי, לא נשארתי מאחור, לא עצרתי לטפל בשטיגליץ, הרגתי סורים, עליתי לדני פעמיים. אדם שמתחבא עושה דברים כאלה?

חמווי כיום

חמווי. "נשמע הזוי, אבל אלו העובדות"

"עד היום אני לא מבין למה המג"ד עלה לבד. זה הזוי. לא תפקידו להילחם כאחד החיילים. לי זה עשה מצוין באופן אישי, אבל כשאתה מנתח את זה בדיעבד, הרי בפו"מ מלמדים אותך מה מקומו של המפקד. כשאני באתי לעבוד ב'טבע', באתי בתור איש מכירות ועשו אותי מנהל מכירות. לקח להם הרבה זמן להוציא ממני את החיידק הזה של להיות איש שטח. אמרו לי אתה עכשיו מנהל, לא איש שטח. וככה זה מג"ד, התפקיד שלו זה לנהל את הגדוד, לא להיות לוחם.

"אני לא יודע להסביר את מה שהוא עשה. בחוברת של מגד אמר משה הראל שכוונת המג"ד היתה לתאם בין הכוחות. זה מאוד מוזר, כי שלחת שני כוחות קטנים שהתפקיד שלהם היה תפיסת פאתי היעד. התפקיד שלהם לא היה להיכנס פנימה. אלה היו כוחות קטנים שלא מסוגלים להכריע קרב, אבל דרכם אפשר להזרים את שאר הכוחות. התפקיד שלו היה לוודא שפאתי היעד תפוסים ולהזרים את הכוחות דרכם. את זה הוא לא עשה, או שלא הספיק לעשות. מוזר שהוא הלך לטהר את התעלה מאחוריי, אולי הם נתקלו בסורים כשהם באו אליי ולא היו רגועים. אבל לא היתה לו סיבה להסתער על התל לבד. הוא עשה את מעשה אלכס, רץ זקוף במרכז התל כשהיה שיטפון של אש.

"אני לא נלחמתי כמו רמבו, שלא תחשוב. יריתי כדור פה וכדור שם, שמרתי על תחמושת. העובדות מדברות שכתוצאה מזה שהייתי למעלה, כנראה שהגדוד היה יכול להתארגן למטה. העובדות מדברות שכתוצאה מזה, הכוח של שמיל היה יכול לעשות את האיגוף. העובדות מדברות שהחלק הדרומי של ורדי והחלק הצפוני-דרומי שלי לא ייצרו אש כלפי מטה. אני יכול להגיד שבניגוד לאחרים, אני הסתערתי שלוש פעמים.

"אני לא יודע אם יש עוד חייל בתל פאחר שהסתער ככה. ופעמיים עשיתי את זה לבד למרות שידעתי שיש שם אש תופת. לא עשיתי מזה עניין אף פעם, ולא ראיתי בזה מעשה גבורה".

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “לא נלחמתי כמו רמבו

  1. סיפור יוצא דופן שמצד אחד מביא התפעלות ומצד שני תהיות
    ניכר שעשה קילומטרז' רציני של ריצות ממקום למקום , לרדת מהתל למקום הפגיעה בטנק בצד מערב ולטפל בפצועים ואחרי זה לרוץ כמה מאות מ' למקום אחר לצד אחר של התל ולחלץ פצועים מכוח אחר
    עבד קשה מאד הבחור

  2. כל הכבוד! נקודה. ועדיין חסרים פה בבלוג פוסט עם הסמג"ד זוהר נוי, חסרים סיפורים אישיים של מעורבים נוספים, למשל על מ"פ ג' תשבי ועל מ"פ ב' סגל שנהרגו ועוד ועוד.

  3. יצחק, שלום ושבוע טוב!

    אודה לך אם תפרט יותר את המסופר בקטעים הבאים:

    "רצתי למעלה. בדרך לשם פגשתי את פופוביץ' הפצוע שירד מהתל ונתן לי את הכיוון המדויק. אני מגיע לדני ורואה אותו פצוע. לידו שכב יואל זבדי … הוא היה עם עיניים עצומות, אבל עדיין חי. והיה שם יוסי רימר פצוע ודני פצוע.

    "הבנתי שאני לבד לא יכול לחלץ את כולם. לקחתי אחד מהם לתאג"ד, ושם לקחתי אלונקה וביקשתי ממשה הראל לבוא איתי לפנות את החבר'ה של דני. כשעליתי למעלה זו היתה למעשה ההסתערות השלישית שלי על התל. בזמן הזה האש כבר היתה מאוד דלילה, לא כמו כשהייתי שם למעלה לבד. שמנו את יואל זבדי על אלונקה, בצד אחד לקחתי את דני ורימר וככה גם הראל, הורדנו אותם, הכנסתי אותם בזחל"ם. השכבתי את האלונקות עם זבדי ועזרא ברוש לרוחב, ונשכבתי עליהם שלא יעופו. בקטע הזה כן ירו עלינו. אמרתי לנהג לנסוע והוא נסע עד לתחנת התאג"ד מאחורי גבעת הטרשים."

    [1] "והיה שם יוסי רימר פצוע" – האם זכור לך שיוסי היה גם הוא ליד דני ויואל, מחוץ לתעלה, או שהיה צורך להיכנס ולהוציא אותו מתוך תעלה?

    [2] "שמנו את יואל זבדי על אלונקה, בצד אחד לקחתי את דני ורימר וככה גם הראל, הורדנו אותם" – – – לא הבנתי איך בדיוק הצלחתם (שניים) לשאת שלושה פצועים. דני מספר שהוא זוכר שהורד על גבו של משה הראל. האם משמעות הדבר שרימר היה על גבך, ובנוסף אחזתם בידכם את האלונקה? ואם שלושת הפצועים הורדו בפעם הזו, את מי הורדת בפעם הראשונה כשעלית לחילוץ ("לקחתי אחד מהם לתאג"ד")?

    [3] "הכנסתי אותם בזחל"ם. השכבתי את האלונקות עם זבדי ועזרא ברוש לרוחב, ונשכבתי עליהם שלא יעופו. בקטע הזה כן ירו עלינו. אמרתי לנהג לנסוע והוא נסע עד לתחנת התאג"ד מאחורי גבעת הטרשים" – – – לפי הידוע, הזחל"מים הגיעו לצידה המערבי של גבעת הטרשים, היא שנמצאת מערבית לתל, ומסופר (כך בפוסט עם זמיר) שבה התארגן התאג"ד, כאשר גבעת הטרשים משמשת מסתור מהתל. מהמסופר בקטע הזה נמצא ש: [א] קודם עלייתך (השלישית) ביקשת מאחד הזחל"מים להתקרב אל הגאיון שבין שני התלים, ומשם נסעתם, דרך די קצרה, אל מאחורי גבעת הטרשים. [ב] לא ברור מהיכן היה הירי עליכם, בדרך קצרה זו. האם עמדות האוייב הצופות על מורדות התל הדרומי והצפוני לא טוהרו קודם לכן, בהסתערות הראשונה? (אמנם נותרו עוד עמדות בצדו הצפוני של התל הצפוני, אך מהן לכאורה אין כיוון ירי מהגאיון אל מעבר גבעת הטרשים) [ג] לשם מה הועלתה האלונקה עם עזרא לזחל"ם הזה, הנוסע אל מול הגאיון שבין שני התלים כדי לחלץ את זבדי וכו', והרי פציעתו של עזרא הייתה בצידה הצפוני של גבעת הטרשים? לכאורה התערבב כאן המסופר על העלאתו לזחל"ם הנוסע מהתאג"ד לקרית שמונה, אך בהמשך מסופר כאן שנסיעתך עם הפצועים לשם הייתה בטנדר גלדיאטור.

    • עדות המפגש עם מ"פ הטנקים והפצועים שהיו שם מתאים למצב ולזמן שנפגע הטנק של העליון יעקב פצוע קשה קטוע רגל ופצועים מזחלים שנפגעו במקום לרגלי תל פאחר. הטנק של ברוש היה למעלה גם השעה תואמת זאת.הטפול בצוות של ברוש והחובש אלכס פורדי נעשה מרגע הפגיעה ועד הפינוי עם נהג הטנק דנגור ראובן באומץ רב והפינוי היה 18:30 לתאג"ד של ד"ר ג"קי הורנר לראות את עדותו. התהיות של שמואל"ק ברורות ומובנות

  4. הי שמואל'ק
    עזרא, עודד, מולכו, ונמיר היו היחידים שפגשתי כשירתי למטה. הם שכבו ליד הטנק שלהם מערבית לתל הצפוני. שם חבשתי אותם חבישה ראשונה. השארתי אותם במקומם ורצתי אל הכח של דני לגיאיון.
    משהבאתי את הכח של דני, ריכזנו אותם ליד הטנק ואז הופיע הזחל"מ לפינוי. שם העמסנו אותם ונסענו אל נקודת התאג"ד. לא נסענו עם הזחל"מ לגיאיון, כי לא היתה סיבה לכך.
    באיזור הזה היו עוד יריות, כנראה מהתל הצפוני, מהם כנראה נפצע גם אלכס פורדי.

    אין לי כוונה להתנצח עם עזרא ברוש. בוודאות גמורה אני הייתי זה שחילצתי אותו ואת עודד. גם שאלתיו לשמו וגם ביקרתי אותו ברמב"ם כחודש אח"כ, במסגרת ביקור פצועי הגדוד שבצעתי שם. בנוסף לכך, פציעתו היתה כל כך יחודית שאי אפשר היה לטעות בה.
    על השתתפותו של יעקב העליון בקרב, ידעתי רק שנה לאחר מכן, בכתבה שעשה במעריב במלאות שנה לקרב.
    אני מצטער לציין כי גם לוחות הזמנים של ברוש מוטעים. בכתב הצל"ש שלו מצויין כי שכב שם 4 שעות ללא טיפול, ולא היא.
    אם נחשב את שעת פציעתו בסביבות 15:30, ואת פינויו על ידי בזחל"מ בסביבות 18:20, זה נותן כ – 3 שעות. שגם זה לכשעצמו יותר מדי, ויכול היה להצטמצם לו המ"פ שלו (רס"ן!) היה מתנהג אחרת משהתנהג.

    • איזי תודה.

      את תגובתך בנושא הטיפול בפצועי הטנק קראתי כבר בפוסט המיוחד לו, ודומני (ומן הסתם כל הקוראים יסכימו לזה) שההוכחות שכתבת לצדקת גירסתך מתקבלות על הדעת.

      [רק הערה קטנה, על הערתך כאן בנידון "לוחות הזמנים של ברוש": אלו לא דבריו, אלא דברים שכתב (מי שכתב) בנוסח הצל"ש שלו. ברוש כמובן לא אחראי לאי-דיוק בנוסח הזה].

      ובנוגע לתשובתך על שאלתי, אודה שעדיין לא ירדתי לפרטיה, זאת משום שאיני יודע איפה בדיוק הייתה נקודת התאג"ד, ובאיזו דרך הובלת את פצועי כוח דני אל ליד הטנק [מכיוון שידוע שהטנק נעצר צפונית-מזרחית לגבעה הטרשית, נמצא לכאורה שהובלת את הפצועים מהגיאיון לאורך צידה המזרחי של הגבעה טרשית. אוכל להבין זאת רק אם יאמר שנקודת התאג"ד הייתה קרוב לצידה הצפוני של הגבעה הזו, ולכן עשית את הדרך דווקא מצידה המזרחי (למרות שהצד המערבי מוגן מכיוון התל) כדי לחסוך את העיקולים שבצד המערבי]

      אודה לך אם תוכל להשיב גם על 2 השאלות הראשונות שכתבתי למעלה. תודה.

  5. הי שמואל'ק
    1. כאשר הגעתי בפעם הראשונה אל דני, הראשון בו טיפלתי היה יואל זבדי, אותו חבשתי כמתואר למעלה. אינני זוכר כעת בדיוק היכן היה יוסי רימר.
    2. יוסי קילמן ויוסי רימר היו בני מחזור שלי. עשינו יחד את קורס המכי"ם בג'וערה לפני המלחמה, כך שהכרתי אותם היטב. כאשר ירדתי בפעם הראשונה, לקחתי את קילמן איתי. בהגיעי בפעם השניה עם משה הראל, הוא העמיס על גבו את דני ביזר, אני על גבי את רימר ויחד בידיים אחזנו באלונקה שיואל זבדי הושכב בה. מעצם היותם חיים, סייעו דני ויוסי באחיזתם בנו לבל יפלו מגבינו תוך נשיאת האלונקה. כך שמסקנתך נכונה, שנינו לקחנו 3 פצועים בו זמנית.
    חילוץ הכח של דני – בשתי הפעמים – נעשה לאחור, דהיינו ירדתי לכיוון דרום, עקפתי את היעד הצפוני מהצד הדרומי שלו ובצמוד אליו, ופניתי לכיוון צפון מערב לאותה נקודת ההסתערות הראשונה שלנו. שם גם היה הטנק של עזרא, שהיה הכי קרוב לתל. אכן זה היה מצידה המזרחי של הגבעה הטרשית. במצב הזה היינו חשופים לחלוטין לירי הספורדי מהחלק היותר צפוני של התל.
    3. נקודת התאג"ד היתה מערבה לתל, מערבה לטנק של עזרא, מערבה לגבעה הטרשית. הזחל"מ הגיע לקרבת הטנק, ולאחר העמסת הפצועים הוא נסע מערבה לכיוון התאג"ד.
    הדרך המובילה מהתאג"ד לתל היתה בנויה מצורת S הפוכה, כך שהנסיעה היתה לאורך הציר הזה. לא חסכתי את העיקולים.
    4. אני מניח שיש חוסר בהירות. לא ביקשתי מאף זחל"מ להיכנס לגיאיון. כשירדתי מהתל עם הקש"א, פגשתי את מ"פ הטנקים נמיר (כן גם אותו שאלתי לשמו – מה לעשות, סקרן שכמוני), וממנו ביקשתי להכניס טנק לתוך הגיאיון ע"מ לסייע בקרב. כל זאת עוד בטרם ידעתי על הימצאותו של הכוח של דני שם, ועל הפעולה של הכוח של שמיל. הוא שלח אותי מעל פניו.

    5. צודק. מצטער על הערתי לגבי השעות של ברוש. הוא לא אחראי לכך.

  6. תודה רבה.

    לתשומת לבך: יוסי רימר סיפר
    https://naamoush.wordpress.com/2014/03/17/%D7%A6%D7%9C%D7%A9-%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%97-%D7%93%D7%A0%D7%99/
    "והפעם הבאה שהגיע מישהו אליי זה שני חיילים עם אלונקה." – משמע שכך גם הורד מהתל. דני אומר במפורש שבחילוץ שעשיתם (אתה והראל) הורדו רק שניים: יואל והוא.

    בנוסף לכך: יוסי רימר שכב בתוך תעלה [כרגע לא אתעכב על המיקום המדוייק], כך שכדי לחלצו היו המחלצים, אם באו מהגאיון, לעשות דרך בתוך התעלה. בנוסף, מישהו היה צריך להגיד להם: שוכב שם פצוע, כנסו וחלצו אותו (אלא אם נעשתה פעולת החילוץ בתום הקרב).

    ועדיין לא ברור מיהו שחולץ על ידך בפעם הראשונה ("לקחתי אחד מהם לתאג"ד"), והרי לא ידוע על פצוע נוסף באזור (פופוביץ' הרי ירד בכוחות עצמו).

    מאחר ואת הרשום בזכרונך, כך נראה מתוכן הדברים שאתה כותב פה, יש והוא מגובה גם בפרטים קטנים/צדדיים, האם תוכל לנסות להזכר בפרטים שיאששו את הדברים שכתבת לגבי חילוצו של יוסי? או בסגנון אחר: עד כמה אתה בטוח שיוסי חולץ כשהוא על גבך? תודה.

  7. הי שמואל'ק
    כשבאתי אליהם בפעם הראשונה, הם היו ארבעה: דני ביזר, יוסי רימר, יוסי קילמן, ויואל זבדי.
    בנוסף להם היו אלקה, שהוא למעשה היה זה שהודיע לי על קיומו ומצבו של הכח של דני (הוא הגיע עד לטנק של עזרא ומצא אותי מטפל בעזרא ובעודד) ופופוביץ, שחילץ עצמו לבד, אותו פגשתי בדרכי בפעם הראשונה אל דני.

    ציינתי בתשובתי מס' 2 למעלה, כי כשירדתי בפעם הראשונה לקחתי את קילמן איתי (או את יואל זבדי. אינני זוכר כרגע בדיוק את מי מהם. שניהם היו פגועים קשה מאד).

    דברי רימר תואמים בדיוק את דבריי. כשחזרתי בפעם השניה עם אלונקה, ומשה הראל עימי, משה העמיס על גבו את דני, אני על גבי את רימר וביחד על האלונקה לקחנו או זבדי או את קילמן (אחד משניהם שנותר).

    מאחר ומשה היה המוביל באלונקה, יתכן ודני לא ראה לאחור את רימר על גבי. גם כך הסיטואציה לא היתה קלה ופשוטה לאף אחד מחמשתנו.
    עם החילוץ השני, לא נשאר אף אחד מהכח של דני למעלה בשטח.

    אינני יכול לענות לשאלתך היכן בדיוק שכב רימר או מי כיוון אותי בפעולותיי מאחר והן היו בעיקרן ספונטניות ולא נחרתו בזכרוני. גם אף פעם לא נתתי את דעתי עליהם. סביר להניח כי היה זה דני שהנחה אותי.
    בכל אופן פעולות החילוץ נעשו בתוך הקרב, כאשר מלמעלה נשמעו חילופי יריות כל הזמן. יחד עם זאת, אינני יכול לזכור עם היתה אש לכווננו, ואם היתה, הרי שהיא לא היתה יעילה במיוחד כלפינו בשלב הזה.

    בנוסף לכך, במשך שנים הייתי בטוח כי הם היו ממוקמים במקום נמוך יותר מאשר בו הם נמצאו בפועל. טעות של רב"ט.

  8. "טעות של רב"ט"
    הלואי והגנרלים היו טועים רק טעויות כאלה בקרב הזה.
    ברוך תהיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s