מדן ועד קלע

יהודה ארזי מכיר את הרמה הסורית כאחד מ"ילדי המקלטים" של קיבוץ דן, ובהמשך כסגן מפקד פלוגה פ' בגדוד 377 שכבש את זעורה והתחבר לשרידי גדוד 129 בקלע * הוא מספר על חלקו בקרב ועל ההיסטוריה שהתנכרה לגדוד רק בגלל שהיה "סרח עודף לחטיבה 8" 

1967, יהודה ארזי וחברים על טנק סורי הפוך

1967, יהודה ארזי (בחזית) וחברים על טנק סורי הפוך

יהודה ארזי מכיר היטב את הרמה הסורית. הרכס המאיים שמתרומם ממזרח לאצבע הגליל מלווה אותו מגיל אפס. הוא נולד וגדל בקיבוץ דן, והיה מאותם "ילדי מקלטים", שחיו במשך שנים תחת אש. במלחמת ששת הימים היה סגן מפקד פלוגה פ' בגדוד 377 והשתתף בכיבוש מוצבי זעורה. סוג של סגירת מעגל. ארזי, בן 73, הוא כיום איש קיבוץ עין החורש, פנסיונר בחצי משרה. קם מדי יום בשעה רבע ל-4 ונותן אוכל לפרות.

לפני פרק ששת הימים, ארזי חוזר 70 שנה אחורה לימים שבכל תקרית גבול קטנה שנמשכה אל הפגזות הדדיות, ילדי הקיבוצים היו יושבים במקלטים. הוא זוכר את מלחמת השחרור כילד בן 6: "היו לנו מקלטים פרימיטיביים. חפרו בור עם באגר, הכניסו גליל פח וכיסו את זה עם אדמה ושם ישבנו". במהלך אותה מלחמה פונו ילדי הקיבוצים לעורף. "קיבוץ דן היה תחת אש קשה, רצנו והשתטחנו בתור ילדים קטנים בדרך לאוטובוס המשוריין. לקחו אותנו לכפר גלעדי, אני זוכר כמו היום ששמו לי על הברכיים תינוקת, דליה טל, שהקיאה עליי ואני כילד באופן טבעי צריך לזרוק אותה ממני. אבל השארתי אותה עליי, יעני ילד אחראי. מכפר גלעדי פינו אותנו למושבה הגרמנית בחיפה, שם היינו כמה חודשים".

את מרבית שנות החמישים הוא זוכר כשקטות לגמרי. במבצע קדש הוא היה בכיתה י'. "היינו בכוננות ושמו אותנו בתור רצים בין העמדות והמטה. היו טלפונים שלא כל כך עבדו והקשר לא היה מסודר".

בכיתה י"ב היה יוצא לעבודה בחלקת המעיין, לרגלי קיבוץ שניר של היום, באיזור רווי מוקשים ובליווי אבטחה של גולני. אחרי שהשתחרר מצה"ל ב-1962 עבד בשדות שעל הגבול, בפלחה ובמטעים. ב-1964, בתקופת הקרב על המים, כשאת כל איזור הצפון ליוו תקריות אש קשות הוא עבד שם בבית האריזה לתפוחי עץ ביחד עם אורה, אשתו לעתיד, בת קיבוץ עין החורש. הוא זוכר הפגזות מאסיביות מתל פאחר או עין פית, ופעם כשהלך להביא סודה מחדר האוכל, נקלע להפגזה סורית עם קליעים שרצים על ידו.

יהודה ארזי בסיום קורס קציני שריון עם מפקד הגיס חיים בר-לב

1961, יהודה ארזי בסיום קורס קציני שריון עם מפקד הגיס חיים בר-לב

377 היה גדוד שריון במילואים הראשון בצה"ל בפיקודו של שאול יופה. ארזי הגיע כמ"מ לאחר שירות בצה"ל בו שימש מדריך בקורס קציני שריון. מהתקופה הזו וגם במילואים הוא זוכר היטב את הטנקים ההם. "הייתי עשרות שנים איש של שרמן. מ-1974 הפכתי לאיש פטון. תיקח אותי היום ותכניס אותי לשרמן, אני יודע כל דבר איפה הוא מונח. מרגע שעברנו לפטון הייתי צריך לרשום כל דבר בפנקס. מהמג"ח עשינו הסבה לאם.60, אחרי זה לאם.61 ואחרי זה ארטישוק ואחרי זה שמו לנו ניר-דוד, ואני מפקד טנק וכל הזמן עובד עם הפנקס. בשרמנים היינו מקצוענים מהתחלה ועד הסוף. היינו יורים המון, הוצאנו המון תחמושת ושעות מנוע".

הוא זוכר אפיזודה עם אורי רום, שהיה מפקד בית-ספר לשריון. הייתי שם מדריך, הגיע אם.51, שהיה אז תותח חדש (105 מ"מ) שהרכיבו על השרמן בלי בלם לוע. אומר לי אורי רום – ארזי, תעלה על הטנק, תוציא סדרה. אני נכנס, עומד ככה כמו שאנחנו רגילים, חצי גום ערוף, כומתה שחורה, מוציא פגז וכמעט עפתי לכל הרוחות. פגז שני הכנסתי, שמתי משקפת מבצבצת וגם זיהיתי את המעיך – פגז איטי של 750 מטר בשנייה שאתה יכול לראות אותו עף עד שהוא פוגע. ואז קוראים לי למטה ונוזפים בי – מה זו הפחדנות הזו? אמרתי לאורי, תשמע, יש הדף כזה שאי אפשר לירות. הוא עולה למעלה על הצריח, היה בחור רזה, יורה ומוצא את עצמו על הסיפון מאחורה. הוא ירד, ניגש אליי ואמר לי תמשיך כמו שהתחלת, זה בסדר".

הוא היה מ"מ בפלוגה פ' תחת המ"פ יעקב נויפלד מכפר גלעדי, שנהרג במלחמת יום כיפור. "בגלל שהוסיפו פלוגה לגדוד קראו לה פ'. זו היתה הפלוגה שלנו. בקשר קראו לנו 'פנתר' והיינו מאוד גאים בזה", הוא אומר. לפני מלחמת ששת הימים הפך לסמ"פ. הוא זוכר את המ"מים בפלוגה: אלישע שפירא מעין השופט, איתן גלזר מת"א ועדו מור ממרחביה. ערב מלחמת ששת הימים היה גדוד 377 ת"פ חטיבה 37. החטיבה התמקמה ביער עין זיתים.

ארזי: "בשלושת השבועות שחיכינו למלחמה עסקנו באימונים וברענון גדול של צוות עם מחלקה ופלוגה. אני זוכר כפלוגה שהרגשנו ממש מאומנים. חוץ מזה, ישבתי שעות בתצפית במשגב עם ובמנרה עם משקפת 20 על 120 ולמדנו את הצירים: את גבעת האם, את נעמוש, את בורג' בביל, זעורה וקלע. למדנו את האפשרויות, מה יש ומה אין, חרשנו את השטח, ואני כבן קיבוץ דן מכיר את רמת הגולן מלמטה, את תל עזזיאת וזעורה. עם תחילת מלחמת ששת הימים גדוד החרמ"ש וגדוד האם.איקסים יצאו להילחם בגדה, הם אלה שהגיעו לשכם מאחור (ממזרח). אנחנו נשארנו בעין זיתים והיינו בעצם גדוד הטנקים היחיד בצפון".

באותם ימים עבר הגדוד לשטחי אצבע הגליל. פלוגה פ' נסעה תחילה לחורשת המייסדים ליד יסוד המעלה ובהמשך עברה לקרית שמונה, סמוך לשטח שבו נמצא איצטדיון הכדורגל.

יומיים לפני פרוץ הקרבות ברמה הסורית הגיעה לצפון מחצית מחטיבה 8, היישר מגזרת כונתילה. "גדוד 377", מספר ארזי, "הפך לסרח עודף של חטיבה 8. הם הגיעו בלי שהכירו בכלל את השטח".

יהודה ארזי

הסמ"פ מששת הימים, יהודה ארזי. "בקשר קראו לנו פנתר והיינו מאוד גאים בזה"

מה אתה יודע על המשימה שלך? "לא דיברו על קלע, אבל דיברו על גבעת האם, או לעלות דרך תל חמרה. אנחנו הכרנו את העלייה דרך גבעת האם".

ביום שישי לפני הצהריים החל הקרב של חטיבה 8 על הרמה. ארזי: "אנחנו נענו בעקבות גדוד הטנקים של חטיבה 8. גדוד 129 הולך קדימה ואנחנו בעקבותיהם. את הנפגעים הראשונים ראינו בגבעת האם. היו הפגזות והיו הרוגים. בדיעבד, אלה היו אנשי הנדסה. ואז קרה דבר שלא צריך לקרות במלחמות, אבל תמיד קורה. מי שמכיר את הציר ומי שיודע מה צריך לעשות, הוא לא מוביל. ומי שרק עכשיו הגיעו מסיני במובילים והם עייפים וטרוטים, לא הספיקו ללמוד מפות ולא שום דבר, הם אלה שמובילים, טועים בדרך ובמקום לעשות את הפנייה מנעמוש ולנשק את זעורה, במקום זה הם הלכו ישר".

אני אומר לארזי שדווקא הצמידו לחטיבה 8 סייר מפיקוד צפון, שהכיר את הדרכים. הוא עונה: "אתה מספר לי דבר שלא ידעתי, זה חדש בשבילי. בקיצור, העסק הסתבך, אילן לבנון ונתי הורביץ (מ"פים בגדוד 129) וכל החבורה הזאת עלו ישר לקלע. אני זוכר את בירו (מג"ד 129) יורד עם ג'יפ, הפרצוף שלו כולו דם. אני זוכר את זה כמו היום. הוא יושב ליד הנהג ומאחור החובש מחזיק אותו".

זה כנראה לא היה חובש, אלא אותו סייר שטעה. "זו טעות איומה שלו, אבל זה קורה במלחמות. ואז פלוגה ב' שלנו הלכה מכיוון דן לכיוון המפגש של זעורה עם כביש מסעאדה, ואנחנו פלוגה פ', שהתפצלה לשניים. אני לא יודע למה נויפלד נשאר שם עם מחלקה, אולי כדי לחפות על גדוד 129. אבל אני ביחד עם מחלקה 3 ועוד מחלקה אחת של עדו מור שנפצע שם, ועם בנצי (פדן) הסמג"ד שהוביל אותנו, איש משכמו ומעלה. אני נוסע במסלול שהיינו צריכים לנסוע".

על ההחלטה של המח"ט אלברט מנדלר לסובב את גדוד 377 ולהעלות אותו בצרי הנכון לעבר זעורה, ארזי אומר שהוא שומע זאת לראשונה. "אתה מספר לי דברים שאני בתור סמ"פ לא ידעתי. אני קיבלתי פקודה מנויפלד (המ"פ) ואחר כך מבנצי הסמג"ד לנסוע לאן שאמרו".

למה מהסמג"ד? "היתה איזו התפצלות של הפלוגה".

איפה המג"ד חינסקי במהלך הקרב? "הוא נוסע איתנו, אבל לא רואים אותו ולא שומעים אותו".

למה? "לא יודע. חינסקי היה איש נהדר, מלח הארץ, מושבניק, פלמ"חניק, בחור אמיץ מאוד. אני יכול להגיד עליו הרבה דברים טובים. הזיכרון שלי שהוא עומד על הצריח כמו חייל פשוט ויורה ב-0.5 בין זעורה לבין המוצב של זעורה. הוא רץ קדימה. אולי התפקיד שלו היה לתפוס עמדת תצפית טובה ולשלוט בכוח. בכל אופן, ידענו מה אנחנו צריכים לעשות. הגענו לאיזה עיגול בזעורה ופנינו ימינה. הטנק שלי נסע בעקבות בנצי. בפועל הוא זה שפיקד על הכוח. אני לא יודע למה ולא מכיר כל מיני סיפורים שמסתובבים. הייתי בסך הכל סמ"פ, חייל קטן מאוד. אני זוכר שהייתי עם מחלקה 3 של אלישע שפירא שנסע בעקבותיי ועם מחלקה 2 של עדו מור, שחטף כדור בכתף במוצב זעורה ולא המשיך. היה גם את הכוח של המ"פ נויפלד שנשאר לחיפוי על גדוד 129 ואיתו המ"מים משה ממון ואמנון שניר. אני כל הדרך למעלה נסעתי בעקבות בנצי. ידעתי שזו הדרך הנכונה".

איך ידעת? "מהתצפיות. אני אומר לך שאם אנחנו היינו גדוד מוביל, לא היה קורה כל הסמטוחה הזו. אבל אני מבין את אלברט מנדלר, שהיה מח"ט 37 לפני שהיה מח"ט 8. הכרנו אותו כאיש מצוין. יש לי בראש תמונה ממנו בקלע למחרת בבוקר ביום שבת: הוא עומד על יד הזחל"ם שלו ומתגלח".

איך נמשך הקרב בזעורה? "נוצרה סיטואציה שבנצי נפגע מאר.פי.ג'י 2. צריך להבין, אנחנו הגענו מציר הנפט, עשינו סיבוב והגענו למוצב זעורה בקצה שלו. זה היה מוצב עם דוקטרינה סובייטית, מוצב ראשון ושני. בנצי חטף פה אר.פי.ג'י ואני הייתי אחריו. ואז ראיתי חייל סורי מכוון עליי אר.פי.ג'י מ-40 מטר. הוא עמד על הברכיים וכיוון אליי. ישר הוצאתי עליו סרט פעולה של 0.5, משהו כמו 110 כדור. הוא לא הספיק להוציא את האר.פי.ג'י. זה היה 0.5 אווירי של מוסטנג. ה-0.5 שהיה לנו על הצריח היה עם מקרן. לחצת על ההדק – יצא סרט. אחר כך מישהו הביא לי תמונה שהוציאו מהגוויה של הסורי, ואמר לי תראה מה הרגת. זו היתה תמונה שלו עם כומתה אדומה ולידו אישה והוא מחזיק ילד ביד. הביאו לי מתנה, לשמוצניק, ואחרי זה היו לי חצי שנה של חלומות על הסורי הזה. בקיצור, בנצי נפצע ועף מהטנק, הוא סימן לי לעבור ואז התחלתי להתעסק במה שיש לפניי ולא הסתכלתי יותר מה שקורה מאחוריי. ואז נוצר מצב שאלישע שפירא, מ"מ 3, ואני נותקנו משאר הכוח והמשכנו להתקדם לקלע. אני הייתי הטנק הראשון שהגיע לקלע ואחריי שפירא. היינו שני טנקים יחידים מהגדוד. כשהיינו 300 מטר לפני קלע, כבר היה לפנות ערב".

וזה היה כל הקרב בזעורה? "מבחינתי, זה כל הסיפור עם זעורה. אני לא הייתי היחידי שיריתי שם, ירו עוד, אבל אחרי הדבר הזה היתה בריחה של הסורים, לא היתה מלחמה שם. עדו מור נפצע, בחור אמיץ לכל הדעות, והוא פונה משם לתאג"ד".

פלוגה פ

פלוגה פ' אחרי מלחמת ששת הימים. עומדים מימין: אמנון שני, משה ממון ועוזי קרן. יושבים: ארזי, המ"פ יעקב נויפלד וישראל בכר

מה היה סדר התנועה שלכם בקרב? "בנצי מוביל, אני אחריו, והיו את המחלקות של אלישע ושל עדו מור. אני לא יכול להגיד לך למה רק שני טנקים שלנו מגיעים לקלע. היינו איזה שמונה טנקים ואני אף פעם לא שאלתי את השאלה הזו. זה מעניין, אבל יש לזה בטח הסבר פסיכולוגי. סיפורי רשומון לא חסרים בקרבות. כל אחד זוכר משהו אחר וחווה משהו שונה. אתה כל כך מרוכז במה שקורה לפניך, שאתה לא מודע לכל מיני התרחשויות שקורות מסביבך. אתה עומד עם אנשים שהיית איתם בתוך תא שטח אחד, וכל אחד זוכר משהו אחר. בכל אופן, היו לנו גם בעיות קשר. היו לנו GRC, מכשירים מחורבנים. אני קראתי ליתר הכוח, אבל לא היה עם מי לדבר".

אתה והמ"מ אלישע נעים לקלע, מה קורה כשאתם מגיעים לשם? "כשהגענו לקלע אס.יו.100 שעמד בין הבתים ירה אלינו פגז. ובטנק כשאתה יורה דרך כוונות זה כאילו שאני מכוון אליך אקדח ממטר. הוא פגע לי במזקו"ם במקום להעיף לי את הצריח. ואז הכנסתי פגז לאס.יו.100 הזה והוא נדלק. אחר כך היה שם סיפור עם חייל סורי פצוע קשה, שהרס"פ הוריד אותו לתאג"ד והוא מת אחר כך".

איך הוא מת? "עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה, אבל בוא נגיד שהוא לא הגיע לתאג"ד. חברנו עם הכוח של נתי הורביץ, כי ברגע שהגענו לקלע מהצד הצפוני שלהם, אז נפל שם הכל והם (גדוד 129) הצליחו להתקדם עד לכביש למעלה. אני נפגעתי במזקו"ם, הייתי צריך להחליף שני בוגיס או משהו כזה ואחר כך נכנסנו שם לחניון לילה".

9 ביוני 1967: נתיב פלוגה פ' של גדוד 377 מגבעת האם דרך נעמוש, ציר הנפט, מוצבי זעורה וקלע

9 ביוני 1967: נתיב פלוגה פ' של גדוד 377 מגבעת האם דרך נעמוש, ציר הנפט, מוצבי זעורה וקלע

מה אתה זוכר מהחניון? "זה היה חניון מאוד מתוח. אתה עומד בשתי שדרות, הקנים של צד ימין פונים ימינה, הקנים של שמאל פונים שמאלה, שני טנקים קדמיים עם תותחים קדימה, זה מין ארגז של לילה. זו מלחמה, אתה לא יודע מי יבוא לך. ואז נכנסו הדרגים, הגיעו דלק ותחמושת, והתברר לי פתאום שהוצאתי איזה 15 פגז. אני אפילו לא זוכר איפה יריתי. זה בטח היה בזעורה, ואחר כך הסיפור של החייל עם האר.פי.ג'י וירי לכיוון הבתים, ואכלנו המון דלק. זה בעיקר העלייה. אתה עובד על טורים מאוד גבוהים. הבעיה שלנו היתה בעיקר בדלק. אבל היה לנו מ"פ מפקדה מצוין, בחור בשם מוישה פייפ".

ידעתם שלמחרת אתם צריכים להגיע לקונייטרה? "רק בבוקר למחרת קיבלנו קבוצות פקודות, שאני לא זוכר מי העביר, האם זה בנצי או אמנון חינסקי. אני הייתי טנק מוביל, הפלוגה שלנו היתה כל הזמן פלוגה מובילה. מוואסט פניתי שמאלה לקונייטרה, זו היתה הפקודה. כשנכנסנו לוואסט עוד היו שם חיילים סורים. נכנסנו לשם באש תופת של מקלעים, והחיילים הסורים או שנשכבו בתוך הבתים או שלקחו אותם בשבי. נסענו עד שהגענו לרכסים ששולטים על קונייטרה. עמדנו שם על קונייטרה ועשינו ריכוך, הרבצנו פגזים כדי להגיד להם שאנחנו פה, ואחר כך נכנסנו בשדרה. אני הייתי הטנק היהודי הראשון שנכנס לקונייטרה. יריתי לחזית וכל טנק מאחור ירה ימינה ושמאלה, יש תרגולת לזה. לא ידענו שהעיר נטושה".

יש דיבורים שגולני היו אלה שנכנסו ראשונים לקונייטרה. "מה פתאום? טוב, תראה, גולני כבשו את כל הרמה… הם שמו שלטים בצהוב-ירוק אנחנו כבשנו פה ופה ופה. עזוב, בחייך. זה גם לא לפי התו"ל, לא מכניסים לתוך עיר חי"ר לפני שריון".

מה היה בקונייטרה? "בכניסה התפוצץ מצבור תחמושת. כנראה שפגענו בו בפגז. מה שקרה זה שאני הייתי בחיפוי באותו שלב ועמדתי על רכסון יותר רחוק. נויפלד שלח את אלישע קדימה, ירינו לחיפוי ואז התפוצץ שם בונקר תחמושת. היה פיצוץ ענק ועלתה פטריה. אלישע עמד 60 או 70 מטר מהמקום. איך הוא יצא משם בחיים, אני לא יודע. לשרמן היה יתרון שאם פגז נכנס בטנק ועובר מצד שני ובדרך לא פוגש באף יהודי, אז הכל בסדר. זה היה טנק ממלחמת העולם השנייה, השילדה מ-1942, עוד מלפני נורמנדי. בצה"ל עשו שינויים, הכניסו מנוע קמינגס ושמו תותח ומערכות הידרואליות, אבל השרמן נשאר שרמן. חתיכת דיקט".

בברכת רם

"עשינו מה שצריך לעשות". ארזי (מימין) עם אנשי פלוגה פ' ליד ברכת רם

איך אתה מסכם את מה שעשיתם? "בדיעבד, אחרי מלחמת יום כיפור אני אומר לך שמלחמת ששת הימים מבחינתנו היתה משחק ילדים. אני נפגעתי במזקו"ם והיו חמישה חללים, אחד מהם היה עמי לב טוב (מ"פ), ועוד שני חיילים שנהרגו בטנק של בנצי".

חלקו של גדוד 377 במלחמת ששת הימים די עלום. מזכירים אותם פה ושם, ולא יותר. טענות דומות נשמעו כאן מפי אנשי פלוגה ז' של הגדוד, שלחמו בתל פאחר ותל עזזיאת. גם לאנשי הגדוד שלחמו בזעורה יש תחושות דומות.

ארזי מסביר את העניין: "פעם הייתי גרופי של היסטוריה צבאית, קראתי את צ'רצ'יל, מונטוגומרי, את 'היום הארוך ביותר', סטלינגרד, במיוחד כל מה שקשור למלחמת העולם השנייה. היום אני יודע שצריך לעבוד עם מסננת מאוד גדולה. מה שאני אומר לך זה מה שאני זוכר. לך תדע כמה מהדברים האלה נכונים. אחרי מלחמת ששת הימים אפרים ריינר, שהיה בפיקוד צפון (סגן מפקד יחידה מרחבית 3), מונה על-ידי אלוף הפיקוד לכתוב את ההיסטוריה של פיקוד צפון בששת הימים. גייסו אותנו לאיזה יום למילואים והלכנו בנתיב שבו נסענו, מטר אחרי מטר, ושם מצאנו תרמילים של פגזים, שאתה זורק החוצה דרך פתח 'המתן דקה'. ריינר בא עם עוד אנשים והם כתבו וכתבו. אחרי זה קראתי מה שחובר, וכל דמיון בין מה שאנחנו אמרנו לבין מה שנכתב הוא מקרי לחלוטין לחלוטין. אני זוכר שנורא כעסנו. התחושה שלנו היתה שמכיוון שלא היה לנו מח"ט ולא היתה לנו אוגדה, והיינו כוח מסופח, אז שמו אותנו בצד. ובעצם, אנחנו בלי אבידות גדולות עשינו בשקט מה שהיה צריך לעשות. ואיך אומרים? גדוד 377 לא קיבלנו את הכבוד המגיע לנו. גם ב'חשופים בצריח' לא הזכירו אותנו.

"קרה לי דבר דומה במלחמת יום כיפור, שרק לאחרונה בזכותם של ההיסטוריון אריה יצחקי ועוד קודם לכן של של מוסא פלד לפני מותו, שהופיע בכנס בלטרון ואמר שהוא מכה על חטא שבקרב חושניה גדוד 377 (במסגרת חטיבה 9) לא קיבל את הכבוד המגיע לו. במלחמות שיש בהן הרבה הרוגים ואיפה שיש פאשלות יש הרבה צל"שים. אנחנו בששת הימים לא קיבלנו צל"שים כי לא היה מגיע לנו. עשינו את מה שאנחנו צריכים לעשות. כי מי אמר לי להתקדם ביחד עם אלישע שפירא לכיוון קלע?".

מי אמר לך? "אף אחד. אבל זו היתה המשימה והתקדמנו. אני ידעתי שבתנועה לוואסט ואחר כך לקונייטרה שזו תהיה מלחמה דמיקולו, כמו תרגיל אש? לא ידענו. כשאתה עושה פעולה נכונה וטובה ולפי המשימה, ואתה חדור תחושה שאתה חייב לבצע אותה, אני חושב שמגיע לנו כבוד. אני לא מדבר על הכבוד הפרטי שלי. אבל היינו סרח עודף, לא היינו שייכים אורגנית למסגרת של חטיבה 8, האוגדה שלנו היתה בגדה ואחר כך נלחמה במרכז הרמה וזהו".

הוא עוד נושא זיכרון אחרון מהמלחמה ההיא: "נכנסנו לקונייטרה, יצאנו מקונייטרה, נעמדנו על הרכסים מסביב, נכנסו החבר'ה מגולני, ואז ראינו את התושבים ממנסורה, כפר צ'רקסי סמוך, יוצאים בשיירה שקטה. המוכתר של הכפר עם דגל לבן רוכב על חמור ואחריו נשים, ילדים, זקנים, חמורים, עגלות. ואז הודיעו שיש הפסקת אש, והמלחמה נגמרה".

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “מדן ועד קלע

  1. ליתר דיוק, היו לגדוד לפחות 7 חללים. אבל 3 לא היו שריונאים ולכן אינם נזכרים:
    שניים היו אנשי קשר,רביבו ואפשטיין, שנהרגו בפגיעה בזחל מ"פ ז. הרגם משיח נפל אף מהוא בתל פאחר בפיצוץ דגם ג של פלוגה ז האומללה.. קורבן נוסף של פלוגה זו היה הטען קשר מולכו מהצוות של ברוש.
    בטנק הסמג"ד נהרגו התותחן נעים מיראן והמקלען בלולו.

  2. הפלוגה נקראה בקשר פרווה ולא פנתר אבל בהחלט היתה מקור לגאוה גם ללא השם. באשר לממי"ם של הפלוגה: מחלקה 1 משה ממון ז"ל (נהרג במלחמת יום כיפור), מחלקה 2 עדו מור, מחלקה 3 אמנון שניר ומחלקה 4 אלישע שפירא. מי שדאג שהפלוגה תכנס בציר הנכון היה הסמג"ד בנצי פדן ז"ל שדאג למקם זחל"ם לפני הפניה לזעורה ולודא שאף טנק של הפלוגה לא ממשיך ישר כפי שטעו לעשות הטנקים של חטיבה 8. לאלברט מנדלר ז"ל לא היה מושג לגבי תואי הציר ורק כשהגיע לעין פית בנצי העמיד אותו על טעותו.

  3. אוקיי, על מנת לסגור את סוגיית השם בקשר, פניתי לאלישע שפירא וזוהי תגובתו:
    "את הקוד בקשר שינו מדי תקופה. באחד האימונים קראו לנו פנתר ובששת הימים קראו לנו פרווה".
    גם בנצי פדן ז"ל מציין זאת בראיון מצולם שהתקיים איתו בשנת 2002

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s