יש עצב ואין דמעות

מפגש לוחמי תל פאחר 2014 הביא שלוש משפחות שכולות אל דרך ההטיה, למקום שבו נפגע זחל"ם מפגז וארבעה לוחמים מצאו את מותם * משפחות דרימר, אפשטיין ורביבו שמעו מישראל הוברמן וחיים שלמברג על מה שקרה וסגרו מעגל * תחנה ראשונה בסדרת סיקור המפגש

יש עצב

הפיאט קירטעה בדרך ההטיה, במקום שבו נאנקים גם רכבי שטח מנוסים. גונן אפשטיין ניווט אותה במיומנות של נהג שודים בזמן קרב לעבר המקום שבו ניצב זחל"ם המוות. הוא היה בן שנה כשאביו, אפרים אפשטיין, סמל קשר בשריון, נהרג בזחל"ם הזה בדרך לתל פאחר. כאן בבלוג מכנים אותו "הזחל"ם של דרימר", על שם לוחם גולני שנהרג וזכה לעיטור הגבורה, אבל למען הדיוק מדובר בזחל"ם מ"פ ז' של גדוד שריון 377 שהוביל את גולני אל התל. הזחל"ם הזה אוייש בחלקו על-ידי אנשי השריון וחלקו האחר באנשי המחלקה המיוחדת של גולני, שכללה חבלנים.

מבין כל סיורי השטח שהתקיימו השבוע במסגרת מפגש לוחמי תל פאחר והמשפחות השכולות, זה היה היעד המרוחק ביותר: כקילומטר מהתל. קרוב ל-30 איש שקשורים לאירוע שהתרחש בתחנה הזו – לוחמים ובני משפחו שכולות, יצאו לדרך ברכבי שטח שאורגנו הודות למדריכי טיולים מהגולן שהגיעו לאירוע מתוך סקרנות לשמוע עדויות ממקור ראשון, וכן בעזרת שני רכבי שטח של חטיבת גולני ועוד. שישה או שבעה רכבי 4×4 עשו את דרכם באיטיות במורד הדרך.

בחניית תל פאחר נותרו שלושה ללא טרמפ: גונן אפשטיין ובנו שחר (תלמיד י"ב) וכותב שורות אלו, שהיה חייב להגיע לתחנה הזו כדי לתעד את הסיפור. גונן אמר שאין לו בעיה ללכת ברגל, הסברתי שזה רחוק מדי ואין זמן, ואז הוא הציע שניסע בפרייבט שלו. אמרתי בשום פנים ואופן ומה פתאום פרייבט בדרך חתחתים זרועת בולדרים. אבל גונן התעקש. הוא נעלם לפתע בין המכוניות החונות וחזר תוך חצי דקה עם פיאט מולטיפלה חבוטה למחצה. באיטליה זה טקסי, וכאן בתל פאחר זה היה טרנטע דה לוקס שלא נבהלה מתנאי השטח. ישבנו שלושתנו בקבינה והרכב התגלגל לו בדרך ההטיה כשהוא נחבט בקרקע השסועה ובאבנים, אבל צולח את המהמורות כמו גדול.

גל-עד בגבעת האם. הזחל"ם של דרימר, אפשטיין, רביבו ואמר עם חור הפגיעה

גל-עד בגבעת האם. הזחל"ם של דרימר, אפשטיין, רביבו ואמר עם חור הפגיעה

בדיוק במקום שבו נפגע – ניצב לו למעלה מ-40 שנה  הזחל"ם המדובר, עד שמישהו במועצה האיזורית החליט להעביר אותו למרגלות גבעת האם, כדי שישמש תפאורה הולמת למקום שממנו החלה הבקעת הרמה במלחמת ששת הימים. במקום שבו ספג פגיעת פגז מטנק סורי מחירבת סודה אפשר עדיין למצוא אחרי כ-48 שנים חתיכות ממיכל הדלק, קליעים שרופים ושיירי ציוד.

כשהגענו כבר חיכו לנו ישראל הוברמן וחיים שלמברג, לוחמי המיוחדת של גולני, ששרדו את הפגיעה בזחל"ם. שלוש משפחות הגיעו לכאן בעקבות יקיריהן: דרימר, רביבו ואפשטיין. עוד בתחנה הזו: הטנקיסטים שהובילו את גדוד 12. מג"ד 12 הנוכחי, סא"ל אביחי זעפרני, שהגיע לאירוע בתל פאחר, בחר להגיע למקום הזה מבין הקבוצות האחרות. כל מי שהגיע ניצב מעל שרידי התחמושת וקרעי הזחל. על הגדר הצמיד יום קודם דני ביזר, המארגן הראשי של המפגש, את שמות ההרוגים.

כשהזחל הזה יצא מגבעת האם לכיוון תל פאחר, באותה שדרה ארוכה של כ-20 זחל"מי גדוד 12 ותשעה טנקים של גדוד 377, משה דרימר תפס מקום בקבינה מאחורי ה-0.3. אברהם אמר היה הנהג, ויצחק רביבו, טכנאי הקשר והחובש, ישב בין שניהם. אפרים אפשטיין ניצב מאחור על הסיפון, בערך בין דרימר לרביבו. הפגז שחדר דרך דופן הנהג לקח איתו את כל הארבעה. דרימר נפצע תחילה קשה. שלמברג זוכר אותו צועק "אימהל'ה אימהל'ה". כל מי שנותר בחיים קפץ החוצה מהדופן. הוברמן, שקפץ גם הוא לתפוס מחסה, היה היחיד שהתעשת ורץ כדי לחלץ את דרימר מהזחל שהתלקח. הוא גילה את חברו תקוע בין הכסא למקלע. בעודו מנסה למשוך אותו החוצה אירע פיצוץ אדיר. דרימר לא שרד את האש, בעוד שהוברמן הפך ללפיד שרץ על דרך ההטיה.

הוברמן הוא כאן השחקן הראשי. "הפכנו לשחקני קולנוע", הוא מתלוצץ למראה המצלמות. לאחר שהשתרר שקט הוא החל להסביר למשפחות ולחבר'ה מהשריון את מה שאירע.

צילום מדרך ההטיה

שלמברג (מימין) והוברמן מספרים, אבי דרימר ורחל שטרן (האח והאחות של משה דרימר) מקשיבים

הוברמן: "הכוח שלנו, שהיה מורכב מחלק אנשי שריון וחלק מהמחלקה המיוחדת, היה אמור להיות לפני הטנקים, לפלס את הדרך מבחינת מכשולים. היו לנו בזחל"ם בונגלורים וחומרי נפץ. תענוג גדול לשבת פה לא היה. אנחנו בעצם ישבנו על חבית של חומרי נפץ. העלייה היתה מאוד מפרכת. מסתבר שהזחל"ם שלנו לא היה הפנתר שבחבורה, וכך במקום להיות הראשונים בשיירה היינו כלי שישי או שביעי. הגענו אחרי מאמצים מרובים לתוואי ההטיה, שיחסית לדרך מקודם היתה אוטוסטרדה. נעו פה זחל"מים באיזושהי שדרה די לא מסודרת מבחינת הסדר, אבל בהתקדמות כללית צפונה.

"הגענו לכאן, לאיזור הכפר א-דייסה ומכאן נורית אלינו אש, בעיקר נשק קל. משה דרימר מפעיל את המקלע מול האש הזאת, אני היתה לי מרגמה 52 מ"מ, והחוק קובע שיורים אותה מהחלק האחורי של הזחל"ם. אז הלכתי לירות. באותה שנייה בדיוק הזחל"ם נפגע. לפי תחקיר שעשו פה, זה בא מהכיוון ההוא (מצביע על חירבת סודה). הפגיעה לפי הזוויות חודרת לפני תא הנהג, פוגעת בנהג, פוגעת בדרימר שישב קיצוני ימני ובחובש שישב באמצע ועובר דרך הכנה של מקלע הסיפון ופוגע בקשר שיושב ליד מכשיר הקשר. אם לא הייתי הולך לירות את המרגמה, אתם לא הייתם מדברים איתי היום.

"מיד אחרי הפגיעה, הזחל"ם כמובן נעצר. שלמברג פוקד לנטוש את הזחל"ם. אלה שהיו בצד שלו קפצו החוצה לצד הזה (שמאלה, לכיוון מערב) ואני קופץ מצד ימין ומתחפר. ואז אני שומע צעקות של דרימר לעזרה. הוא ממשיך לירות. אני מנסה לחלץ אותו, הוא קצת בעייתי, הכנה של המקלע מפריעה, ואז לא ברור עדיין מה קודם למה – מה גורם לפיצוץ של שני מיכלי הדלק. בכל מיכל כזה יש 120 או 180 ליטר של בנזין, שזה פשוט חתיכת להבה מטורפת. לא רק שהכל מוצף באש, כל הדופן הימנית פחות או יותר נקרעת, ואם אני לא רוכן לכיוון דרימר, אז עוד פעם לא הייתם רואים אותי בחיים, כי היה מוט ברזל בזחל שהשתחרר ועף לכיוון שלי והיה מכסח לי את הראש.

"אש תופת בוערת תופסת אותי מלמטה עד למעלה. מזל שיש קסדה. אני כולי בוער. אני מנסה במאמץ אחרון לחלץ את משה, לא מצליח, ואז אני בורח מהזחל"ם כי אני יודע שיש גם אש וגם חומרי נפץ. אני רץ מהחלק הקדמי של הזחל"ם, ואז שמיל גולדברג [סמ"פ א'] תופס אותי. כי מה שהחבר'ה מספרים זה שהם ראו עמוד להבה 30 מטר גובה, הם בטח הגזימו, רץ בדרך. תפסו אותי, גלגלו אותי, ואמרו לי אתה פחות או יותר את החלק שלך סיימת.

cropped-d796d797d79cd79d-d796d79ed799d7a8.jpg

הזחל"ם בדרך ההטיה, זמן קצר לאחר המלחמה (צילום: זמיר כהן)

"מכיוון שהשטח הזה היה מטווח, אז מישהו נתן הוראה שהכוחות יירדו מהזחל"מים ויילכו בשלוחה של השביל ונהגי הזחל"מים עצמם יעברו פה בטיסה ואז החיילים יעלו על הכלים מחדש. אחרי כמה דקות היה פה קצת שקט. אני יושב כולי שרוף, אני מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, לא רואה אף אחד. כובע פלדה יש, העוזי נשאר בזחל, אמרתי לעצמי – אין לי מה לעשות פה, בוא נמשיך להתקדם. הלכתי, ראיתי זחל"ם מאה מטר קדימה, באתי אליו, הנהג מנסה להניע ולא מניע. מכל זחל"ם שעובר אני מבקש מים כי מהכוויות אתה צמא כמו מטורף. ברגע מסוים היה זחל"ם שהיה עליו יותר מקום, עליתי עליו והסיעו אותי קצת עד לנקודה שהיה תאג"ד, שם הורידו אותי ושם סיימתי את המלחמה שלי".

מישהו שואל איך פינו אותו. הוברמן: "ההורדה שלי למטה היתה משולבת. ירדנו דרך אחד המוצבים, כנראה בורג' בביל, ומשם להגושרים. הייתי כולי מפויח. באו אליי, שאלו איך קוראים לך, רציתי לענות, אבל החובש אמר לי – לא, אני רוצה את הדיסקית שלך. אמרתי לו – מה אתה חושב שאני עד כדי כך טומטום? אבל הוא התעקש שהוא רוצה את הדיסקית. משם לקחו אותי לבית חולים תת קרקעי בקרית שמונה ומשם לנהריה. הם ראו שאני פצוע מדי בשבילם ושלחו אותי לתל השומר. ומאז, טפו טפו טפו, אני על הרגליים מה שנקרא".

חיים שלמברג, סמל המחלקה המיוחדת, זוכר שבחורשת טל חיברו את המחלקה שלו עם החבר'ה מהשריון. השמות שצרובים בו: המ"פ זאב נמיר והטנקיסט-העיתונאי יעקב העליון. הוא מספר שערך היכרות עם צוות הזחל"ם, כדי לדעת עם מי הוא הולך לעשות את המלחמה המחכה להם מאחורי הגבעה. החובש בכוח סיפר לו שהתחתן לא מזמן והראה לו טבעת נישואים מעניינת, שבה שמו ושמה של אשתו נחרט מצידה הפנימי. "זה היה רביבו", מספר שלמברג.

שלמברג

חיים שלמברג (לצד אשתו), סמל המחלקה המיוחדת, מספר כיצד זיהה את משה דרימר

ברגע הפגיעה בזחל, שלמברג עמד מאחורי הנהג. הוא צעק לכולם לקפוץ החוצה. "קצת היה קשה לצאת כי כל הזחל"ם היה עמוס בציוד – חומרי נפץ שלנו, בונגלורים, פצצות מרגמה, תאורה. לי היו נפצים בחולצה. קפצתי מהדופן ואז שמעתי את דרימר צועק לעזרה. לא יכולנו לעשות כבר כלום. אחרי כמה שניות ראיתי את ישראל כולו לפיד אש, שמעתי אחר כך שהזחל"ם התפוצץ. הצטרפתי לשמיל ושפכתי חול ואדמה וכל מה שבא ליד על ישראל כדי לכבות אותו. אחרי האירוע היו שם אנשים בהלם. העמדתי אותם ועזרנו למלא זחל"ם שעלה למעלה. נסענו קדימה, אבל האמת שלא ידענו לאן צריך ללכת".

שלוש מבין ארבע הגופות היו חרוכות לבלי הכר. מאפשטיין לא נותר דבר. גם אשתו, פרידה, מודה בכך. עניין הד.נ.א. לא היה מוכר אז בארץ. שלמברג מספר שהוא נקרא לזהות את ההרוגים. זה היה בערך שבועיים או שלושה אחרי סיום המלחמה. אבי דרימר, אחיו של משה, שמקשיב לסיפור, נדרך: "אתה זיהית את אחי?". שלמברג מאשר ומספר: "קראו לי מפיקוד צפון להגיע לזהות. הרב הפיקודי היה הרב גד נבון. הכרתי אותו מליל הסדר שעשינו בבסיס. הוא אמר לי להתכונן לראות תמונות קשות מאוד. את דרימר זיהיתי לפי המרווח בין השיניים הקדמיות. כשראיתי אותו, בשבילי הוא היה כאילו חי. אמרתי לרב שבוודאות זהו דרימר. את החובש זיהיתי לפי הטבעת המיוחדת. אפשטיין לצערי ישב בין חומרי הנפץ ולא הספיק לרוץ לשום מקום".

על המפגש המחודש שלו עם הוברמן אחרי שנות דור הוא מספר: "הגעתי לכינוס ונכנסתי פנימה לאתר. ישראל עמד על יד כל הגנרלים, ישר זיהיתי אותו והוא אותי. הוא ראה אותי והתחיל ללכת לכיוון שלי ואני הולך אליו. היה לנו קשר מיוחד בשירות שלנו".

מגד 12 בהטיה

מג"ד 12 אביחי זעפרני מקשיב בעניין לסיפור הזחל"ם בדרך ההטיה. עוד בצילום: אבשלום שחר, מדריך ידיעת הארץ של חטיבת גולני (מימין), שמיל קליין, מדריך במדרשת חספין בגולן, ושרון דרימר, אחייניתו של משה דרימר

"לא למדתי דברים חדשים", מסכם אבי דרימר, אחיו של משה. "היינו פה כמה פעמים במשך כל השנים, עוד בימים שהזחל"ם עמד כאן. את ישראל אנחנו מכירים ושמענו ממנו בעבר על נסיבות נפילת אחי".

משפחת דרימר קיבלה את הבשורה על נפילת הבן כשבועיים או יותר לאחר המלחמה. "משה היה נעדר", מספר אבי, "ידענו שקברו הרבה לוחמים בבית הקברות הארעי בעפולה. עברו הרבה ימים ולא ידענו מה קורה איתו. רציתי לעזוב את היחידה שלי ולחפש את משה ברמת הגולן. לא יודע למה לא הצליחו לזהות אותו. אני שמעתי שמי שזיהה את משה היה המ"פ שלו יעקב שחר [נהרג במלחמת יו"כ], אבל אם שלמברג אומר שהוא זיהה, אז אני מאמין לו. הייתי אז בצבא, ויום אחד המפקד שלי קורא לי ואומר יש לך טלפון מאבא שלך. אני לוקח את הטלפון ואבא אומר לי – תחזור הביתה, אמא לא מרגישה טוב. כבר הבנתי מה קרה, בשבילי זו לא היתה הפתעה".

משה, שנולד בגרמניה, היה הבכור. אבי נולד שנה ושלושה חודשים אחריו, לאחר שהמשפחה עלתה לארץ ונשלחה לקיבוץ מסדה. זמן קצר לאחר מכן, בעקבות קרבות מלחמת השחרור, עברו הדרימרים לקיבוץ משמרות, שם נולד אבי. בהמשך עברה לרחובות. יש להם אחות קטנה, רחל, שהיתה בת 12 כשאחיה נהרג.

אבי: "משה היה חייל טוב, חבלן, קרבי. אני שהתגייסתי אחריו התקדמתי מהר יותר בדרגות. אחרי שעברתי קורס מ"כים אמרתי לו שהוא צריך עכשיו לקרוא לי 'המפקד'. והוא בתגובה היה מתנקם בי ושם לי נפצים בדלת החדר. בתקופת השירות הצבאי בקושי התראינו בגלל המרחק".

עיטור הגבורה שקיבלו בשמו של משה הוא מקור גאווה למשפחה. בהתחלה זה היה צל"ש הרמטכ"ל, ובהמשך זה הפך לצל"ש הגבוה ביותר. על שמו הוקם ברחובות "גן דרימר", לא הרחק מביתם הראשון ברחובות.

הרוגי הזחלם

הרוגי זחל"ם השריון/מיוחדת בדרך ההטיה. מימין: משה דרימר, יצחק רביבו, אפרים אפשטיין ואברהם אמר

צנוע ושקט עמד כאן חיים רביבו, בנו של יצחק רביבו, טכנאי הקשר מהשריון, שהיה בן 28 במותו. חיים היה בן עשרה חודשים כשאביו נהרג."זו פעם ראשונה שלי כאן", הוא מספר, ומודה: "אף פעם לא דיברו על זה בבית". אמו נישאה שנית וחיים זכה לאחים חדשים, שאחד מהם הגיע איתו למפגש.

"בשבילי זו סגירת מעגל", מסכם חיים, "האירוע כאן פתח לי כמה סימני שאלה ונתן לי את התמונה כולה. שמעתי ולמדתי הרבה". רביבו מספר ששמו של אביו לא הונצח באף אנדרטה, לא בעין זיתים ובטח לא בתל פאחר [גם שמות יתר אנשי השריון שנהרגו בקרב על המוצב הסורי אינם מופיעים משום-מה באתר מצפה גולני]. בקרוב, הוא הבטיח, יחל לפעול אצל הגורמים הרלבנטיים כדי לתקן את המצב שבו נפל אביו גם בין הכיסאות.

[תיקון מאוחר: שמו של יצחק רביבו מופיע באנדרטת השריון בעין זיתים, ע"פ הערתו של הקורא שמואל ק' שצירף תמונה]

משפחות דרימר אפשטיין רביבו

המשפחות השכולות בדרך ההטיה. מימין: חיים רביבו (בנו של יצחק רביבו), שרון דרימר (בתו של אבי דרימר, אחיו של משה – עומד במרכז עם משקפי שמש), פרידה אפשטיין (אשתו של פרויקה), אחיו למחצה של חיים רביבו, גונן ושחר אפשטיין (בנו ונכדו של פרויקה)

חזרנו לגונן אפשטיין ולמוטיפלה שלו, שבדרך חזרה מתחנת זחל"ם המוות הוביל את הטור צפונה. "זה היה כבד מדי ומהיר מדי", סיכם מי שהיה ב-1967 בן שנה בעת שאביו נהרג כאן. "נפתחה פה תיבה שאנשים יעסקו בה עוד הרבה. זה קרב מאוד טעון. היתה לי תחושה של החמצה כשאנחנו ירדנו למטה אל היקרים שלנו, ולוחמים רבים נשארו על התל וסיפרו, אבל היה מרתק. את נסיבות נפילתו של אבי אני מכיר מאמא, וסך הכל מה ששמעתי די קרוב למה שידעתי".

עבור בני משפחת אפשטיין זו פעם ראשונה שהם בדרך ההטיה, במקום שבו נהרג האב והבעל, אפרים, או פרויקה, כפי שמכנה אותו אלמנתו, פרידה. על אף שקיבלה את ההודעה על האירוע בתל פאחר רק יומיים קודם לכן, היא לא ויתרה והגיעה. וזה לא שפרידה מתגוררת בישראל – היא תושבת העיר האסן בהולנד. מי שהודיע לה על כך הוא צבי שטרנברג, שהיה טען-קשר בטנק של זאב נמיר, מ"פ כוח השריון. "צבי סיפר לי בטלפון ובכה", היא מספרת, "ואני בכיתי ביחד איתו ובאותו רגע החלטתי שאני מגיעה לאירוע".

על התקופה שעברה מאז היא מספרת: "קשה לקלוט ש-47 שנה הייתי חיה כאילו שפרויקה לא היה קיים. פתאום זה קורה. לא קלטתי למה הרבה זמן אני צריכה לחכות, והסיפורים שסיפרתי לילדים שלי [דרור וגונן] הם לא הבינו מאיפה אני מביאה אותם. מותו של אבא שלהם פתח עבורם עולם חדש. הם היו יתומים בגיל צעיר מאוד, משרד הביטחון לא ידע איך להתייחס לילדים כאלה. אני הייתי צריכה להילחם עליהם בגן ובבית הספר מול ילדים אחרים. כל הדברים האלה שהיום ממוסדים ומסודרים, הכל חוזר אליי. באוטו בדרך לכאן אמרתי לילדים [לבן ולנכד] שיש בי כעס ויש בי עצב וצריך לבכות, ולא יודעים על מה לבכות, ואין דמעות. אני אחרי ההלוויה שסיימתי לעשות לפרויקה, מין הלוויה שכזאת, כי לא מצאו ממנו שום דבר, הגעתי לתל פאחר עם קצין בשם אורי כהן. עליתי למעלה, ראיתי את הגולן והכל היה שחור כאילו אתה על הירח, והרחת את האש".

פרידה אפשטיין

פרידה אפשטיין במקום שבו נפגע הזחל"ם. "יש בי עצב וצריך לבכות, ולא יודעים על מה לבכות"

על נסיבות מותו לא ידעה כמעט דבר כל השנים. כשהתברר לה שהזחל"ם שעליו נהרג בעלה עומד וקיים עד היום בגבעת האם, לא רחוק מהמקום בו נפגע בדרך ההטיה, היא אומרת שבביקור הבא שלה בישראל היא תגיע לשם עם הילדים והנכדים.

למחרת המפגש, הוברמן עוד ניסה לעכל את מה שעבר ולא כל כך הצליח ("אני עוד בשוק"). אולי גם מפני שפגש לראשונה מאז בחברים רבים שעימם שירת. גם שלמברג לא הצליח להתאושש ביום שאחרי. "חזרתי 47 שנים אחורה, לא הצלחתי לישון, היה לי מזה סיוטים. אני מכיר את המקום כאן, לפעמים מבקר עם חברים, אבל הזיזו משם את הזחל וזה חסר לי".

הוברמן ושלמברג פגשו כאן לראשונה את משפחות אנשי השריון שנהרגו. על הזחל"ם הזה היו לוחמים מגולני ושריון, אבל קשה לומר שהיו אחים לנשק. "ההיכרות שלנו איתם החלה מוקדם באותו בוקר והסתיימה אי שם בשעה 3 בצהריים", אומר הוברמן. "ישבנו בשדה אליעזר, ב-6 בבוקר פתחנו טרנזיסטורים ושמענו שהסורים הסכימו להפסקת אש. עזרא זכריה (סלע), המ"מ שלנו, צעק לנו – איפה אתם, תרוצו מהר לחורשת טל ותסתפחו לשריון. דהרנו על קומנדקר והגענו. פחדנו להפסיד את המלחמה. המילואימניקים של השריון אמרו לנו – חבר'ה, לאן אתם רצים? תשבו, תאכלו ארוחת בוקר. חשבנו ששוב המלחמה בורחת לנו, אבל אחר כך הודיעו לנו להתחיל לזוז. דרימר פתח חבילת ממתקים שקיבל מהקיבוץ וחילק לכולנו, ואז התחלנו לנסוע לכיוון מעלה".

זחלם דרימר

מימין: שלמברג, רחל אחותו של דרימר, הוברמן, חיים רביבו, שרון דרימר (אחייניתו של משה דרימר), פרידה אפשטיין, בנה גונן והנכד שחר

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “יש עצב ואין דמעות

  1. טקס מכובד שראוי לו לצה"ל הגדול ללמוד ממנו. בשנת67 לא היתה מערכת מסודרת של הודעות למשפחות ולא הוסבר כמעט את שארע.
    יפה ראו כל מי שארגן את הטקס להביא את המשפחות אל מקום מותם של הבנים ולהסביר בדיוק.
    תהיה נחמה פורתה למשפחות שנשאו את כאבם כל השנים שמולאה כלפיהם החובה לספר כל הידוע ולהביא קצת מרגוע לנפשם.

  2. שבוע טוב.

    נכתב כאן ששמו של יצחק רביבו הי"ד "לא הונצח באף אנדרטה, לא בעין זיתים ובטח לא בתל פאחר", ונוסף עוד: "[גם שמות יתר אנשי השריון שנהרגו בקרב על המוצב הסורי אינם מופיעים משום-מה באתר מצפה גולני]".

    גם הרישא וגם הסיפא טעונים תיקון: באנדרטה בעין-זיתים כן מופיע שמו – ראו בתמונה שהועלתה לויקי (בלוח השלישי מימין, השישי מלמטה):

    וראו גם:
    http://www.izkor.gov.il/HalalAndarta.aspx

    אשר לתל פאחר: על קיר ההנצחה נרשמו מלכתחילה רק חללי גדוד 12 ונספחיו במלחמה זו (בהם גם מי שנפל לפני העליה לרמת הגולן), אך על שלט ברזל הקבוע בצדו המערבי של התל – במקום הצופה על המקום בו נפגע הזחל המדובר, וראו עוד להלן – לצד הכותרת "אנדרטת הנופלים בקרב", נרשמו 32 שמות שבהם חללי גולני והשריון יחדיו*, וגם כאן נמצא שמו של יצחק (בטור השני, שביעי מלמטה), ראו בתמונה:
    http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=542422#post4089141

    *) אך לא כולם. בשלט זה חסר שמו של רחמים משיח (מהשריון), עליו נכתב כאן:
    https://naamoush.wordpress.com/2014/03/28/%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%AA%D7%9D-%D7%91%D7%AA%D7%9C-%D7%A4%D7%90%D7%97%D7%A8/
    וכאשר יחליפוהו בשלט מתוקן, עם שמו, כנראה שיוסיפו גם את שמו מיכאל סייג (מגולני), שנפטר מפצעיו שנה וחצי אחרי המלחמה ועליו כאן:
    https://naamoush.wordpress.com/2014/01/31/%D7%9E%D7%99-%D7%96%D7%95%D7%9B%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%9C/

    זחל המרגמה שעליו נהרג רחמים עדיין נמצא במקום בו נפגע (אולי הוזז רק כמה מטרים), ובמסגרת השילוט מחדש אולי יקבע עליו שם החלל. לא כך עלה בגורלו של הזחל שעליו בפוסט הנוכחי: "בדיוק במקום שבו נפגע – ניצב לו למעלה מ-40 שנה הזחל"ם המדובר, עד שמישהו במועצה האיזורית החליט להעביר אותו למרגלות גבעת האם, כדי שישמש תפאורה הולמת למקום שממנו החלה הבקעת הרמה במלחמת ששת הימים", והוברמן אומר על העדרו מהמקום הראשוני: "הזיזו משם את הזחל וזה חסר לי".

    כעת, כשבעלי ענין ויוזמה נרתמו לסיפור, אולי זו הזדמנות להחזיר את הזחל הזה למקומו, לשם הייתה תצפית טובה עליו ממרומי התל. למביני עניין, תצפית זו תדגיש את הטקטיקה של האוייב הסורי, שלמרות שהכוח התוקף נגלה לעיניו כבר שם, בחר להמתין על התל בשקט ובסבלנות, עד שהכוח הגיע למרגלותיו. שילוט נכון יכול גם להציע למיטיבי לכת לעשות את המסלול ברגל, עם ציון הזמן המשוער – 20 דקות? – להגעה (לאגוף את הכניסה לתל מצפון ולצעוד על התוואי, לעבור בדרך ליד הגלגל מניע של טנק ברוש וזחל המרגמה הנ"ל) עד אליו. והרי שם, ליד עין א-דיסה, מתחיל הסיפור הטראגי של הקרב (הן בנפגעים הראשונים, ועוד זמן קצר קודם לכן, בהחלטה על שינוי המסלול, החלטה שפתרונה כיום שייך לתחום ההשערה ועד היום לא נפתרה באופן שישביע את רצון כולם). בנוסף, רק המצאות למרגלות התל יכולה לתת באמת תחושה של אימתנות המוצב שלמעלה, תחושה שגם אלף תמונות לא יצליחו להעביר (מנסיון).

    • "זחל המרגמה שעליו נהרג רחמים עדיין נמצא במקום בו נפגע (אולי הוזז רק כמה מטרים)" – כתבתי את התגובה הזו לפני שראיתי את הפוסט החדש
      https://naamoush.wordpress.com/2014/09/21/%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%94%D7%91%D7%99%D7%90-%D7%9C%D7%A4%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D/
      שבו: "זהו איננו המקום המדויק שבו נפגע הזחל"ם. קרייף זוכר בוודאות שהם נפגעו בעת שהיו בתנועה על הדרך, קצת אחרי שחלפו על פני טנק האמ.איקס הסורי, שהיה מצד ימין וכבר היה נטוש לאחר שהטנקיסטים הסורים נמלטו ממנו עם הופעת השריון וגדוד 12. לאחר המלחמה נלקח משם הטנק הסורי ובמקומו הוצב זחל"ם המרגמה הטראגי".

    • כשרביבו אמר לי שאביו אינו מופיע בשום אנדרטה, אמרתי לו שלא יכול להיות, שהוא מופיע בעין זיתים, אבל רביבו התעקש שגם לא בעין זיתים. קיבלתי את דבריו וציטטתי אותו.
      אם כך, אביו לא נפל בין הכיסאות וזכרו הונצח.
      תודה

  3. יש לעשות כאמור כל מאמץ להחזיר את שני הזחל"מים למקומם המקורי.מי לדעתכם אחראי על הזזתם? האם באמת המועצה האיזורית?? גם עלה בדעתי הרעיון לבקש ממשרד הבטחון להקים לוחות זכרון להנצחת הנופלים בדיוק במקום בו הם מוקמו כעת על ידי דני ושלמה, ככה ישרדו את פגעי הזמן ומזג האוויר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s