בלדה לחובש ולפצוע

רפי בן מרדכי פוגש לראשונה מאז 1967 את יוסי מיכאלי, הפצוע הקשה שבו טיפל * דוד כהן מסביר לבנותיו של רס"ן צבי פז שנהרג, מדוע היה אביהן חוד החנית בכיבוש היעד החיוני * "תחנת גולדה" – פרק מס' 5 בסיקור מפגש תל פאחר 2014

אחרי 47 שנה

רפי בן מרדכי (מימין) ויוסי מיכאלי רגע אחרי שהתוודעו מחדש בספטמבר 2014 במפגש לוחמי תל פאחר

אחד המפגשים המרגשים באירוע תל פאחר 2014 התרחש בכניסה לאתר. בסביבות השעה 10:10, בשיאה של ההתגודדות באיזור החניה, עם עשרות לוחמים בדימוס, כל ההתרגשויות, החיבוקים והטפיחות והמלים האלה שאנשים אומרים למראה חבר שלא ראו כמעט 50 שנה – "איפה אתה?" ו"לאן נעלמת?" ו"אתה חי?", היתה אחת מרגשת במיוחד.

היא היתה מפתיעה בערך כמו טנדר הגלדיאטור שבעיצומו של הקרב צץ מאי-שם בשער הכניסה לתל פאחר בדרך הנפט, ובו רס"ן צבי פז, שנודע בכינויו האלמותי "גולדה" (ד' בסגול), ועמו אנשי החוליה שלו. היה זה כוח שהקים לעצמו גולדה, ששימש אז סגן מפקד בא"ח 1. המשימה שקיבל שעה קודם לכן היתה להוביל שיירת טנדרים שהוסבו לאמבולנסים ולסייע בפינוי פצועי תל פאחר. אלא שהפקק הכבד של כלי הרכב על גבעת האם גרם לגולדה קצר הרוח לרדת מהשוליים, לטפס לדרך הנפט בעקבות חטיבה 8 ולהגיע למוצב מצד מזרח.

כשהגיע אל היעד, יצא והתקדם כדי לראות מה מצב הלחימה ולסייע בקבלת החלטות. דקה או שתיים אחרי שהגיע והתקדם חשוף בשטח הוא נהרג. קצת לפני כן מיהר החובש שהגיע בטנדר שלו, רפי בן מרדכי, אל הפצועים הרבים ששכבו בחלק הדרומי של התל. את אחד מהם, בחור בשם מיכאלי, הוא זכר היטב בגלל פציעתו הקשה.

וכך סיפר בן מרדכי ברשימה על "כוח גולדה" שפורסמה כאן בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ד, 2014: "היה לו חור בחזה, הוא חירחר ונופף לי בידיים. אני מגיע אליו, סוגר עם תחבושת מצד אחד ותחבושת מצד שני, פותח אלונקה ומחבר אותה לטנדר עם משולשים. זו היתה פציעה סופר-מסוכנת והיה ברור שצריך להעיף אותו משם מהר. העליתי את מיכאלי על אלונקה שקשרתי והוריתי לנהג לנסוע חזרה לגבעת האם. כל הדרך לחצתי עם היד על החבישה של מיכאלי".

מיכאלי בדרומי

חזר לתל הדרומי של תל פאחר. יוסי מיכאלי באיזור שבו נפצע קשה

בן מרדכי אמר לפני מספר חודשים שהוא ישמח מאוד לפגוש במיכאלי, אבל איפה נמצא את החייל שאיש אפילו לא זכר את שמו הפרטי? לקראת ההכנות לכנס תל פאחר התיישבנו על רשימת טלפונים עם שמות פוטנציאלים על סמך מרשם האוכלוסין. חיפשנו אנשים בשם מיכאלי שטווח גילם בין 67 ל-69. הגענו אל אחד שלחם בסיני, אחד בירושלים, אחד שהיה בחו"ל בזמן המלחמה, עוד כמה שהכחישו, ואחרים לא ענו או שהטלפון שלהם היה מנותק.

אחרי נסיונות של כמה ימים ורשימה שהצטמצמה לשניים, התנקז הכל לאפשרות הכמעט אחרונה – מספר טלפון שממנו לא ענו במשך ימים. האצבע על החוגה לא הרפתה והעקשנות השתלמה. ערב אחד מישהו ענה בטלפון הזה. "שלום, האם הגעתי למיכאלי שנלחמת בתל פאחר בששת הימים?". שתיקה קצרה ואז: "כן, זה אני, מי אתה?".

אחרי רגעים של תדהמה והתרגשות, מיכאלי סיפר בקצרה בטלפון: "אני הייתי מהפלוגה המסייעת, הגעתי למעלה בזחל"ם, יריתי כל הזמן ב-0.5 עם המקל"פיסט, עמדתי חשוף וגלוי עד שהגענו למעלה ואז קיבלתי כדור בכתף שעבר דרך עמוד השדרה ופצע לי את הריאות".

מי פינה אותך, אתה זוכר? "הורידו אותי בגלדיאטור לתאג"ד".

אתה זוכר את זה שטיפל בך? "אני זוכר שהוא דיבר אליי כל הזמן בדרך ושאל איך קוראים לי ומה המספר האישי".

החובש הזה מאוד רוצה לפגוש בך, יש בקרוב אירוע בתל פאחר שאנחנו מארגנים, נשמח מאוד אם תגיע. מיכאלי: "בטח שאני מגיע".

זו תהיה הפתעה לחובש, כשתגיע לתל פאחר תצלצל אליי ונלך אליו ביחד.

רגע מפגש

אותו אני חילצתי. החובש והפצוע שוב ביחד

כעבור שבועיים באירוע בתל פאחר: מיכאלי הגיע עם אשתו סולי. אנחנו הולכים ביחד לבן מרדכי. מיכאלי מושיט לו יד: "זוכר אותי?". בן מרדכי אומר "אהלן" בנימוס. רואים איך גלגלי המוח עובדים אצלו במלוא הקיטור, אבל אין סיכוי שינחש מי עומד לפניו.

"אני מיכאלי", אומר יוסי לבסוף. הפתעה מתפשטת על פניו של בן מרדכי: "זה אתה?". מתחבקים חיבוק גדול. בן מרדכי מציג את מיכאלי בפני אברהם אלקה שעומד בסמוך, שגם הוא אותר אחרי 47 שנים והגיע כהפתעה למ"מ דני ביזר. בן מרדכי מתפעל: "אתה רואה אותו? אותו אני חילצתי".

החובש מבקש ממיכאלי להראות לו את הפציעה בגב. מיכאלי מוריד חולצה ובן מרדכי הנרגש קורא לו "אח שלי". פתח הכניסה של הקליע הוא קטן, הסביר החובש, אבל ביציאה יש בור. הוא מעביר אצבע לאורך הצלקת, אשתו של מיכאלי מוחה דמעה.

כוח גולדה6

"תפרו יפה את הפצע". בן מרדכי בוחן את הצלקת של מיכאלי

אם יש כאלה שבאים בטענות לגולדה על שסטה מהפקודה שקיבל, עזב את האמבולנסים שאותם הוביל והגיע לתל פאחר לבד, ולאחר מכן אף נהרג, יש לפחות את יוסי מיכאלי שחייב לגולדה ולבן מרדכי את חייו. אחר הצהריים, בסיום האירוע, הצעתי למיכאלי לבוא לחלק הדרומי של התל, לאיזור שבו נפצע, אולי ייזכר טוב יותר במה שעבר. הוא בא ברצון. הסתובבנו קצת בשטח. נראה שהוא לא כל כך זכר את המקום, אם כי אחרי מספר ימים אמר: "עד שלא הלכתי לדרומי לא זכרתי הרבה".

איך הגעת עם זחל"ם מלמטה אל התל? מיכאלי: "זה היה זחל של תשבי [מ"פ ג' שנהרג]. הייתי עליו מההתחלה, חייל מהמיוחדת. הייתי סמל מק"כ. המחלקה שלנו התפזרה בין הפלוגות והזחל"מים. היינו איזה עשרה איש על הזחל"ם. היתה נקודה, לא זוכר איפה, שאמרו לנו לנסוע הלאה למעלה. לא זוכר מי אמר. הזחל"ם המשיך למעלה לתל פאחר, כל הדרך כולם היו על הרצפה ורק אני גלוי על ה-0.5 ויורה כל הזמן. זוכר שהגענו לדרך הנפט ואני משם מרסס. לא היה איתנו קצין שיגיד לי מה לעשות. כל מ"כ הפך למ"פ. ואז הגענו לדרומי. זוכר תעלה עם ארבעה סורים שיורים עלינו. ניקיתי אותם עם חצי שרשרת. אני נפצעתי אחרי עשר דקות שהיינו שם. בדיוק נגמרו לי הכדורים וביקשתי ממישהו שרשרת, ועד שהוא זז קיבלתי מטווח קצר כדור בכתף שיצא לי דרך הגב. אחר כך אני זוכר ששלחו בחור להביא מים [הכוונה לאליהו ג'מיל] ואחר כך מישהו טיפל בי ולקחו אותי לגלדיאטור".

החובש בן מרדכי סיכם: "זה היה קטע מרגש לגמרי לפגוש במיכאלי. התחבקנו ארוכות, עמוק מהלב. מצאתי אותו אז פצוע קשה ומחרחר. היה לו פתח יציאה של בור ושמתי אגרוף בפנים. אמרתי לו כאן שיוריד את החולצה וגיליתי לו בגב צלקת באורך 20 ס"מ, תפרו לו את זה יפה מאוד".

מיכאלי: "הכנס בתל פאחר זה היה אירוע של פעם בחיים, והסיפור הזה מהקרב מלווה אותי כל החיים. המון דברים שלא היו ברורים לי מהקרב התבררו לי מההקשבה לסיפורים".

באירוע מפגש הלוחמים בתל פאחר נשלח מיכאלי לתחנת כוח שמיל, עם כל החבר'ה שעשו עם הזחל"מים את האיגוף מצפון ומצאו את עצמם בחלק הדרומי. אבל חלק חשוב, לפחות בגופו, קשור קשר אמיץ עם קורות כוח גולדה.

תחנת גולדה

בכניסה לתל פאחר, כמה מטרים מצד ימין, נתלו שמותיהם של צבי פז וששון קרקוקלי, שני הרוגי כוח הבא"ח שהגיעו בטנדר הגלדיאטור. לגבי גולדה זהו המקום שבו נהרג, פלוס מינוס חמישה מטר לפה או לשם. לגבי קרקוקלי, אין עדיין עדות מהימנה היכן בדיוק נפל, אם כי בימים האחרונים מתחזקת ההשערה שהצטרף כנראה לכוח הסמ"פ סולוביץ' ונהרג באחת התעלות במרכז היעד הצפוני, במקום שבו נמצאו בסוף הקרב גופותיהם של ארבעה או חמישה חיילי גולני בערימה אחת.

כוח גולדה2

בתחנת גולדה. רפי בן מרדכי מסביר

תחנת גולדה היתה הקטנה ביותר מבין כל האחרות במפגש תל פאחר. התקבצו בה רפי בן מרדכי החובש, שתי בנותיו של גולדה, רולי (ובעלה עמית) וטלי, ודוד כהן, שהיה יד ימינו של מ"פ הסיירת, רובקה אליעז.

רפי בן מרדכי סיפר על קורות כוח גולדה: "ב-67 לקראת המלחמה פירקו את בסיס האימונים החטיבתי שהיה בנוי מהסגל, קצינים, מ"כים וכן הלאה, והחיילים עצמם שעסקו בעיקר בעבודות תחת פיקוד שלדי שנשאר מאחור. גולדה, שהיה איש שחיפש אקשן, עמד באופן טבעי בראש הכוח שעלה ראשון לצפון. לפני המלחמה העלו אותנו ליער בירייה, שם היינו בהמתנה לקראת המשימות של גולני. מאחר שבפועל כולם נלחמו בכל המקומות [בדרום ובמרכז] וגולני ישבה וחיכתה, אז כולם נכנסו לייאוש – מה יהיה? לא יתנו לנו להילחם. ואז כשחוסיין החליט להתערב בטעות, אז לקחו את גולני והלכנו לתוך הגדה המערבית לכיוון ג'נין, שם היתה מלחמה והמשכנו משם דרומה, לטובאס. לפנות בוקר אנחנו התעכבנו באיזו עצירה, בא הסמח"ט משה גת, הוא שואל איפה גולדה, אנחנו אמרנו הוא יצא לרגע. הוא אומר – טוב, אז כשהוא יחזור תגידו לו שיעלה חזרה לצפון. גולדה חזר, אמרנו לו שצריך לנסוע לצפון. זה לא התאים לו. הוא אמר – שמעתי אותכם, הלך למשה יוסף מג"ד 17 ואמר לו אתה רוצה עוד כוח? הוא אמר – למה לא? ובזאת הצטרפנו לכוח. עשינו איתו את טיהור שכם, משה יוסף נפגע כשעמד בראש כוח שלו, אני חבשתי אותו, הטיהור של שכם נגמר וקיבלנו הנחיה לחזור לצפון.

"בצפון אמרו לו לגולדה, יופי, אתה את שלך עשית, שב בצד. זה שיגע אותו לחלוטין. ואז הוא בנה לעצמו חוליה אישית שמנתה חובש, שהייתי אני, נהג, קשר, ומקלעוניסט שהיה ששון קקרוקלי. למחרת כל גולני מתחיל להיכנס פנימה [לרמה], ואנחנו בעתודה. עלינו למגדל המים של מעיין ברוך, ראינו את המלחמה כאילו אנחנו צופים בסרט. ראינו איך כולם נלחמים ואנחנו לא נלחמים, ואז גולדה מקבל קריאה לבוא למיפקדת החטיבה [בהגושרים]. אנחנו הולכים לשם ואז הוא מקבל משימה ללכת לחורשת טל, לאסוף כוח של אמבולנסים מאולתרים על בסיס של ויליסים וללכת לחלץ פצועים מתל פאחר שהיה אז בברוך גדול. לקחנו את הכוח של האמבולנסים בראשות מ"מ בשם חיים לזבניק והתחלנו לדהור לכיוון תל אבו חנזיר [גבעת האם]. בתל אבו חנזיר היה פקק תנועה ענק, סתימה ענקית עם די.9 בסוף ואינסוף כוחות מאחורה. גולדה ראה שבורחת לו המלחמה בגלל הפקק, לקח את חיים לזבניק ואומר לו שברגע שהפקק ישתחרר אתה לוקח את הכוח ועולה בציר הזה לשם. ואז עם הטנדר 4 על 4 עם החוליה שלו עשה מעקף, ניווט כמו שצריך לדרך הנפט, בדרך עוד אספנו קבוצה מהסיירת שהזחל"ם שלהם חטף והגענו לכאן.

אנדרטה על התל

פעם היתה על התל אנדרטה לזכרם

"עצרנו כאן, וכאן בתל יש מהומת אלוהים, פצועים והרוגים, ואני בתור חובש לא רואה אף אחד, רץ ומתחיל לחבוש כמו משוגע. גולדה וקרקולי נעלמו לי מהעיניים. עכשיו אני יודע שגולדה הלך לכיוון ההוא [לעבר הכניסה למוצב], וכמו שהיה יהודי בולט, גובה מטר תשעים, עם משקפיים, שפם וכו', נראה כמו מפקד גדול, הערבים ראו אותו היטב וצלף השיג אותו. את כל זה אני יודע בדיעבד. באותו זמן אני לא רואה ולא שומע אף אחד, רק חובש וחובש, ואז מטפל בחייל פצוע קשה עם פצע חודר, שיצא לו בור ענק מהגב ופשוט אתה רואה בנאדם מת. אילתרתי מהווגוניר משולשים ועשיתי לי מין אמבולנס מאולתר, שמתי את הפצועים שהיו ואת אותו פצוע, מיכאלי, שהיום אחרי 47 שנים פגשתי אותו, חי, קיים ובריא. לקחתי חייל פצוע קל, שמתי אותו מקדימה שיישב עם הנהג, והוצאתי את הנהג מהחפירה שהוא הסתתר בה ושמתי אותו בטנדר ופיניתי אותם לאן שפיניתי ובזה אני סיימתי את המלחמה. ובדיעבד התברר לי מה שקרה לגולדה ולששון, שנהרגו כאן בתל. הם היו מהכוחות האחרונים שבאו לגמור את המלאכה שנתקעה באמצע, וכל אחד כפי יכולתו תרם לזה".

אבא שלכן בז למוות. דוד כהן עם רולי

אבא שלכן בז למוות. דוד כהן עם רולי

רולי פונה לדוד כהן ומבקשת ללמוד על אביה ועל אישיותו, ומי הוא היה. בת שבע וחצי היתה כשאביה נהרג.

דוד כהן: "היינו פה בכניסה לתל פאחר, בדרך הנפט. אני פגשתי את גולדה [הרוג] ממש בכניסה. ואם לשחזר מה היה, אז כל האיזור היה מוצף ביריות, מרגמות ופצצות, איזור מסובך ממדרגה ראשונה. באותה תקופה לא ידענו איפה נמצא האויב ואיפה אנחנו נמצאים, והיה קשה לזהות ולתכנן את הדבר הכי פשוט שיכול להיות – לאן להתקדם, לאן ללכת, עם מי להילחם אפילו. ואני פגשתי את גולדה בכניסה. כשאמרו לי זה גולדה מונח לפניי, לא הייתי צריך לנחש יותר מדי מפני שאי אפשר לפקשש את גולדה. בחור גבוה, נראה גבר, שוכב על הרצפה. שאלתי את עצמי – רגע, מה הוא עושה פה בכלל? הסרתי מעל ראשו שק יוטה שמישהו כיסה אותו שנייה אחת לפניי, וראיתי שהוא נפגע ונהרג במקום. ואם להודות על האמת, זו לא הכניסה הכי מלבבת שיכולה להיות, להגיע למקום כזה ולראות שאחד מהאנשים שאתה יותר מכבד, מאוד מעריך ויותר מחבב, שהיה לי אליו כבוד מבצעי, נמצא לפניי הרוג.

כוח גולדה1

דוד כהן עם טלי ורולי, בנותיו של רס"ן גולדה

"אנחנו ניסינו באותן שניות לברר מה יש ומה אין, ומה צריך לעשות, ומסביב היתה המולה קטנה. אני לא רוצה להגיד שאנשים חששו או פחדו, זה לא יהיה נכון, אבל אנחנו הסתכלנו והחלטנו, והוא כאילו שסימן לנו את הדרך. הוא היה ממש כמו מצפן שסימן לנו, כאילו אומר – זה הכיוון, אלה התעלות, אלה הנקודות, לשם תמשיכו. ואנחנו באמת משכנו ורצנו לפני החיילים, ונכנסנו לתעלות שראינו אותן מימין ומשמאל, ולבונקרים שהיו שם, ועשינו כל מה שאנחנו יכולים לעשות ונענו קדימה עד למרכז תל פאחר. במונחים הצבאיים האמיתיים, בעצם הכוח שנע לאורך התעלה הזו [מצד ימין לכניסה, התעלה הצפונית], שגולדה היה אפילו החלוץ שלו, זה היה הכיבוש של החלק החיוני של תל פאחר. ואני חושב שלגולדה היתה פה זכות גדולה מאוד, להיות אחד האנשים שנעץ, אני לא רוצה להגיד אפילו את הדגל, אלא הוא היה חוד החנית בכיבוש תל פאחר והשטח החיוני שלו".

רולי: "מה אתה זוכר ממנו כבנאדם? האם הוא זילזל באויב? סיפרו לי שהוא נעמד זקוף והסתכל על השטח תחת אש".

תסביר לי מי היה אבא. רולי פז-קלינגר עם דוד כהן

תסביר לי מי היה אבא. רולי פז-קלינגר עם דוד כהן

דוד: "תראי, זה יהיה קצת יוהרה, אבל אני אגיד לך את האמת, היינו אז צעירים, אנחנו לא פחדנו ואת יודעת – יש איזו עמידה של מפקדים לפני קרב. הם עומדים ומסתכלים ועושים איזה מבט על השטח. גולדה, כפי שאנחנו יודעים ומכירים אותו, הוא נעמד על שתי רגליו, צפה על השטח, הסתכל, אני חושב שהוא חשב פחות או יותר מה צריך לעשות, והוא סימן לנו ואמר לנו – רבותיי, לשם צריך להגיע, לשם תחתרו. לפי דעתי, אני רוצה להיות פה זהיר, הוא לא זילזל במוות, לחלוטין לא, אבל הוא בז למוות. המוות זה לא היה איזה דבר שיכול להרתיע אותו מלעשות דבר חשוב, לא רוצה להגיד משהו מיותר, אבל דבר חשוב. אני חושב שלהגיע לתוך הלב של תל פאחר, זה היה חשוב באותו הרגע. יכול להיות שאחרי חודשיים באים כל החכמים והנבונים ואומרים שאפשר היה להגיע מימין או משמאל, אבל באותו רגע זה היה הדבר הנכון ביותר לעשות את זה".

בן מרדכי: "גולדה בשבילי הוא דוגמה לערך שכל הזמן מדברים עליו היום, שבצבא הוא מבדיל בין מי שהוא גבר למי שהוא לא גבר. בצבא מי שהוא גבר זה לחתור למגע, איך אני אגיד? זה הפעולה הכי אנטי הגיונית. בנאדם בהיגיון, איפה שיש סכנה משם הוא בורח. בצבא מצפים ממך לעשות את המלאכותי, את הלא טבעי. ואצל גולדה, ממרחק הזמן, נראה לי שזה היה הטבע שלו. הבנאדם היה איש מאוד אמיץ וחתר למגע. אתם הבנתם ממני שהוא חיפש את המלחמה, ובתור בנות אני מתאר לעצמי שאתן לא שמחות עם זה וגם האמא שלכן בטח לא שמחה עם זה, אבל זה מה שמצופה ממפקד קרבי בזמן קרב וזה מה שהוא עשה מעל ומעבר. וכל היתר, איך אמר דוד כהן? כל החכמים שיושבים ומדברים – שידברו".

יזכור

ששון קרקוקלי (מימין) וצבי פז גולדה

ארבעה אחים ואחות אחת היו למ"כ ששון קרקוקלי, כולם גדולים ממנו בשנים רבות, ומכולם רק האחות נותרה בחיים. רותי אברהמי, כיום בת 81, הבטיחה לעשות מאמץ ולהגיע לאירוע, אבל מצב בריאותה לא איפשר לה לבסוף.

"יהודה היה צעיר ממני ב-14 שנה", היא מספרת. "אני זו שגידלתי אותו. הוא נולד בעיראק וזמן קצר אחר כך עלינו לארץ. הוא היה הצעצוע של אמא ואבא. בגולני הוא סיים קורס מ"כים והפעם האחרונה שראינו אותו היה בפסח לפני המלחמה. ביום שישי בבוקר (9.6.67) הוא צלצל הביתה, אני דיברתי איתו והוא ביקש שנשלח לו כסף. כמה ימים אחרי המלחמה באו הביתה ואמרו שנהרג. סיפרו שלפני זה הוא היה שלושה ימים בירדן [השתתף עם כוח הבא"ח ת"פ גדוד 17 בכיבוש שכם]. לאמא ולאבא זה גמר להם את החיים. כיום כולם כבר אינם ורק אני נשארתי. לא סיפרו לנו כלום איך נהרג. אם תשמע משהו חדש עליו תתקשר אליי".

מפגש תל פאחר 2014 – קישורים לפרקים הקודמים:

תחנת זחל"ם השריון בדרך ההטיה

תחנת זחל"ם המרגמה בצומת בורג' בביל

תחנת הגלגל המניע של כוח השריון

תחנת כוחות סולוביץ', הסיירת והסמח"ט

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s