רצנו כמו משוגעים ונכנסנו

שלמה וקנין, דניס כדורי, עמיחי לוי, יהושע ישי ויתר החבר'ה נפגשים מחדש ומצטרפים לסמ"פ שמיל בשחזור של כוח הזחל"מים, שאיגף מצפון ונחת תחת אש כבדה ביעד הדרומי * פרק 7 בסיקור מפגש תל פאחר 2014  

שמיל פותח

"אמרנו – החיילים ישתו כוס תה, יאכלו לחם עם ריבה ועולים". שמיל גולן על בוקר ה-9 ביוני 1967 בגדוד 12

כ-15 לוחמים ומפקדים, מתוגברים בבני משפחות וחברים, פותחים את "תחנת  שמיל" באירוע תל פאחר. כששמיל פותח את הסיור בבקשה מהנוכחים להציג את עצמם משתרר מצב רוח עולץ. באווירה הזו, הבת שלו מרגישה מספיק חופשי להציג את עצמה במילים "אני אורנה, גם אני נלחמתי פה".

"אני אנסה להסביר לכם את כל מה שאני יודע, אני יודע הרבה ולא יודע הכל", פתח שמיל את דבריו בחזית המערבית של אתר תל פאחר. "לי קוראים שמיל גולן, הייתי סמפ א', השם המקורי שלי בששת הימים היה גולדברג".

בקבוצת הסיור הזו נכחו עמיחי לוי (פלוגה א'), סגן מיקי חקלאי (היה שליש הגדוד), דוד בורק ("הצטרפתי עם זחל"ם של נ"מ"), משה גילת (סמל מחלקה), משה נאור (מקלען בפלוגה א'), דני ברגר (חובש בפלוגה א'), יהושע ישי (סמל מבצעים שסופח לפלוגה א'), אלכס פורדי, יוסף חסן, דניס כדורי ("הייתי מקלען בכוח שמיל"), יגאל צינדר ("הייתי בכוח של שמיל ואני רוצה לראות את הוברמן שאני כיביתי אותו כשהיה לפיד ענק"), אליהו אליהו, שלמה וקנין (סמל מחלקה), חיים סייג ומשפחתו (אחיו של מיכאל סייג שנפצע בתל פאחר ונפטר מפצעיו לאחר שנה וחצי), רותי דחוח (אחותו של החובש שלמה דחוח, שנמצא בארה"ב). אורח מיוחד: סגן דניאל סלומון, מ"מ במסייעת 12 של היום.

שמיל קבוצה

קבוצת שמיל בחזית תל פאחר

עוד כוח

לאחר ששמיל ערך לנוכחים היכרות קצרה עם הנוף הגלילי, הוא עבר לפרק הסורי: "מבחינת המוצבים הסורים, למעשה קו הגבול עבר בכל השטח ההררי, זה למעשה האיזור הסורי. אנחנו קוראים לזה רמת הגולן, אבל בתקופה ההיא קראנו לזה הרמה הסורית. המושג רמת הגולן הגיע רק שנה אחרי המלחמה. קו הגבול הסורי היה מורכב משלושה קווי מוצבים. הקו הקדמי שם (תל עזזיאת), הקו השני שאנחנו יושבים עליו כאן והקו השלישי מאחורה זה זעורה ועין פית. אתם רואים שם גבעה בודדת, זו גבעת האם, שהיתה לפני המלחמה תצפית של האו"ם, אבל במלחמה התמקם שם החפ"ק החטיבתי וכל הכוחות של צה"ל שעלו לרמת הגולן עלו מגבעת האם. ישר לפנים, בקצה הגבעה, זה תל עזזיאת. החורשה היפה הזו היא בורג' בביל, שהיה מוצב סורי. בדרך מצד שמאל אתם רואים קבוצת אבנים, זה הכפר עין א-דייסה. אנחנו ניגע בו במסגרת ההסבר. בהמשך צפונה אתם רואים את הבניאס ומוצב תל חמרה ונוחיילה, ששם ישבו הסורים בקו הראשון.

"הקו השני התבסס על תל פאחר ומוצבים דרומה לנו. אחת הדרכים שעלתה ועברה בין המוצבים היתה תוואי ההטיה. למה זה נקרא תוואי ההטיה? בשנת 64 היה ניסיון של הסורים לשנות את תוואי הזרימה של הבניאס, החצבני והדן, כדי למנוע מהמים להגיע לישראל. היתה להם תוכנית גרנדיוזית להטות את מקורות הירדן, להזרים את המים האלה לרמת הגולן ולמעשה התקריות הגדולות עם הסורים החלו ב-1964 בעקבות הניסיון להטות את המים.

כוח שמיל5

אחרי 47 שנים שוב ביחד עם החברים. שלמה וקנין, סמל מחלקה 1 בפלוגה א'

"אנחנו למעשה קיבלנו את הפקודה לעלות על תל פאחר שבוע קודם לכן, כאשר הרעיון היה לתקוף את תל פאחר בלילה. הפקודה היתה כזאת: אנחנו עוברים את גבעת האם, מגיעים לכפר עין א-דייסה, הטנקים עולים על הרכס מהאיזור הזה לכיוון מזרח, נעמדים על השטח השולט ופותחים באש לכיוון הזה [לתל]. הזחל"מים נעים בעקבות הטנקים, עולים על דרך הנפט ונכנסים מאחורה למוצב. נכנסים בשני כוחות. פלוגה א' בפיקודו של ורדי ליעד הדרומי ולכבוש אותו מכיוון מזרח לעבר מערב. פלוגה נוספת היתה אמורה להיכנס באותו ציר ולהגיע לאיזור הזה [המוצב הצפוני – אתר תל פאחר של היום], ופלוגה שלישית היתה בעתודה. איפה שיש בעיה היא צריכה לבוא לסייע, ואם הכל בסדר, הפלוגה השלישית צריכה לרדת דרך כאן לכיוון בורג' בביל פה למטה, ואנחנו עוזרים להם באש מכאן.

"אנחנו התאמנו על הפעולה הזו שתהיה בלילה. בפועל מה שקרה, ביום חמישי לקראת הפסקת אש באו"ם אנחנו קיבלנו הנחיה שהמלחמה נגמרה ואין מלחמה. נקראנו הסמ"פים לסמג"ד זוהר נוי ז"ל ואמר לנו – ברור לכם שאין מלחמה? אמרנו לו זה רק בטרנזיסטורים. הוא אמר – אני מורה לכם לפרוק את הכלים מתחמושת ומקלעים. יצאנו החוצה שלושה ס"מפים צעירים, לא כל כך מרוצים, ואמרנו למה שלא ניתן לחיילים לישון בלילה ובבוקר נפרוק את הזחל"מים? ובבוקר הגדוד קם בהמולה נוראית, קוראים לנו מיד למג"ד, הוא אומר לנו תוך כמה זמן ייקח לכם להכין את הגדוד לעלות לרמה הסורית? בגלל שלא פרקנו את הכלים, אמרנו החיילים ישתו כוס תה, יאכלו לחם עם ריבה, זה מה שהיה לארוחת הבוקר, ועולים. רק תעשו הכל מהר, ועולים לרמה.

צילום: ינון ביזר

כל קרית שמונה היתה בחוץ. הסמ"פ שמיל גולן (צילום: ינון ביזר)

"פה אני חכם לאחר מעשה. מסתבר שבאותו לילה בין חמישי לשישי כל המנהיגות המקומית של הגליל נסעה לאשכול ולדיין, ואמרו לו – זה לא יכול להיות דבר כזה, אנחנו כל המלחמה סבלנו הכי הרבה, לא יכולנו לעבד את האדמה, מפגיזים אותנו, ועכשיו המלחמה נגמרת והסורים יושבים בדיוק באותן עמדות. ודיין קיבל החלטה אישית כמעט, ואמר לדדו תעלה על רמת הגולן. להזכירכם, התוכנית היתה קרב לילה ונתנו לנו פקודה בבוקר להתחיל לנוע להיערכות לשטחי כינוס. לא שינו את התוכנית כתוצאה מזה שקרב לילה הפך לקרב יום. אותה תוכנית בדיוק.

"ישבנו בעלייה למשטרת נבי יושע. אנחנו עוברים את קרית שמונה, והחיילים כאן בטח זוכרים את זה, כל קרית שמונה היתה בחוץ, זה היה כמו מצעד יום העצמאות. זרקו עלינו סוכריות וסנדביצ'ים ומים, וכל מה שאתם רק רוצים. אנחנו מגיעים לאיזור חורשת טל, ממש בכניסה לחורשה אומרים לנו – חבר'ה, עצרו את הזחל"מים, אתם נעים בעקבות חטיבה 8. הטנקים עולים קודם ואתם תעלו אחריהם. ואנחנו באמת רואים טנקים עולים מגבעת האם. חיכינו שעות לקרב שאתה לא יודע אם תצא חי ממנו. ואתה לא ממתין בשטח סטרילי, אלא תחת הפגזה, גם של הסורים, גם שלנו, וכל הרמה בוערת. ובקיץ הכל יבש וכל פגז מדליק פה את השטח. אנחנו ממתינים עד השעה אחת וחצי, ואז מקבלים פקודה לנוע בעקבות חטיבה 8 ולעלות על הרמה הסורית בהתאם לתוכנית. התוכנית היתה כזאת כאשר שלושה טנקים מובילים, אחריהם הזחל"ם של המג"ד, ואחריהם פלוגה א', פלוגה ג' ופלוגה ב'.

"בשעה שלוש פלוס מינוס, באיזשהו שלב הסיטו את האש הארטילרית מהמוצבים, זאת אומרת כבר לא היתה אש ארטילרית על המוצבים, והסורים הרגישו די נוח להוציא את הראשים מתוך כל החורים. ואנחנו עוברים את גבעת האם, שם זה היה שוק ללוחמים הצעירים. היתה שם פגיעה בזחל"ם של הטנקים מחטיבה 8. נהרגו שם שבעה חבר'ה, והילדים האלה רואים את הדבר הזה והקומפיוטר זז להם בראש. ועד אז כולם חיו באופוריה: אנחנו לוחמים של גולני, אף אחד לא יעצור אותנו, אנחנו הגיבורים, והם עומדים בזחל"מים בתחושת ביטחון מופרז. אם הייתי יכול להוריד להם את הראשים בזחל"מים, הייתי לוקח מקל ומוריד להם את הראש. מה זה אתם עומדים ככה? תורידו את הראשים, שלא יראו אתכם".

עמיחי לוי צוחק: "את זה אני זוכר טוב".

שמיל: "אבל אז בגבעת האם הם רואים את הזחל"ם הבוער של חטיבה 8 והגופות מסביב, וזה היה מהפך. פתאום אתה רואה שנעלמו החיוכים והדם יורד להם מהפנים. אנחנו ממשיכים לנוע ותוך כדי התנועה אנחנו מתחילים לחטוף אש. היה טנק בתל עזזיאת שהצליח לפגוע לנו בזחל"מים בדרך, ובכל זחל"ם היה 400 ליטר בנזין. כל זחל"ם שנפגע, הבנזין הזה פרץ החוצה והדליק מדורות בגבהים של 100 מטר. למי שישב בזחל"ם שנפגע לא היה סיכוי לצאת מזה חי, ותשאלו את ישראל הוברמן שהזחל"ם שלו חטף פגז. הוא הצליח להיחלץ מהזחל"ם ורץ בוער כמו לפיד. קפצתי מהזחל"ם, רצתי אחריו, שמתי לו רגל. הוא היה שחקן כדורגל, אבל לא היה כזה מהיר, ושמתי לו רגל, וכשהוא נפל גלגלנו אותו. היום הוא חי, הוא נמצא פה, תשאלו אותו.

כןח שמיל12

שם לו רגל, גילגל אותו וכיבה אותו. שמיל גולן עם ישראל הוברמן

"בקיצור, מגיעים לאיזור של עין א-דייסה, ומבחינת התוכנית המקורית היינו צריכים מפה לעלות למעלה, לתפוס את הגבעות למעלה, לירות על המוצב ואז לבוא למוצב מאחוריו. אנחנו עוצרים שם סדר גודל של 20 דקות, מתפתח שם משהו, מתברר שהיה שם דין ודברים, לא ידעתי מה בדיוק, ונפלה פה החלטה להמשיך ישר על הדרך ולא לעשות את האיגוף הזה. ולא קיבלנו שום פקודה ולא התכוננו. ואני רואה שהגדוד ממשיך לנוע ואנחנו מגיעים פה למטה, שם זה איזור שטיווחו את כל המרגמות לשם. אנחנו מגיעים לאיזור הזה ["גיא ההריגה"] ומקבלים אש נוראית, ושני הכוחות של ורדי ואלכס עלו בינתיים למעלה.

"תוך כדי התנועה אנחנו מוציאים חיילים מהזחל"מים הבוערים, השכבנו מאחורי מחסות את כל מי שהיה פצוע. הגענו לאיזור הזה של שטח ההריגה, וכל הגדוד נמצא כאן. לא פלוגות, לא מחלקות, חלק יורים, חלק פצועים, חלק תחת מחסה. היה ברור לי שאם אנחנו נשארים שם ולא עולים מהר ליעד, אף אחד לא יוצא מכאן חי. בשלב הזה אני לא יודע איפה ורדי ואיפה מוסא. ניסיתי למצוא את ורדי ולא מצאתי, בקשר הוא לא ענה, אבל הבנתי שהוא על היעד כי ראיתי חיילים רצים למעלה. ניסיתי למצוא את הסמג"ד ואז הגעתי אליו וראיתי שהוא פצוע קשה. פיניתי אותו לצד וניסיתי לדלות ממנו מידע מה קורה ולא הצלחתי. ואז קיבלנו שם כמה קצינים החלטה לקחת חיילים ולעשות את האיגוף.

חזרו לתל פאחר. מימין: דני ברגר, דוד בורג ו

חזרו לתל פאחר. מימין: דני ברגר, דוד בורג ומשה נאור

"אנחנו מארגנים את החיילים, ושם אני פוגש את החבר הכי טוב שהיה לי, את שוורץ מרדכי סמ"פ ג', ואת יוסי פרידמן הקמב"צ שכבר היה פצוע ועוד כמה קצינים, ואמרנו חבר'ה בואו נצא מפה מהר. ואנחנו עוברים בין כל הזחל"מים, חלק מהם היו כבר שרופים, ומצליחים לאסוף שלושה זחל"מים מלאים אחרי שצועקים לחבר'ה שכל מי שיכול תעלו מיד על הזחל"מים כי אנחנו זזים. עולים ויוצאים לדרך, עולים על הטי הזה [צומת בורג' בביל] ועולים בדרך הזו ככה, יורים מהצד, ועולים שלושה זחל"מים בצמוד ממש לגדרות [מצפון], מקבלים אש תופת, חלק מהחיילים חוטפים בתוך הזחל"מים. גדי שרלין [מ"מ 3], שלמטה עליתי על הזחל"ם שלו, חטף כדור בראש, הוא יושב בתוך הזחל"ם ונכנס לו ברקה מפה ויצא מצד שני, הוא היה במצב שהרופא אמר אין מה לעשות ואפילו שם לו שמיכה על הראש.  והבחור הזה עוד חי".

קול בקהל: "הוא פה גדי".

שמיל: "גדי שרלין היה הפצוע הכי קשה בקרב תל פאחר. מיד כשהגענו למעלה פינינו אותו מהזחל"ם החוצה, וכמה שניות אחר כך הזחל"ם חטף תול"ר. הבחור הזה הוא נס רפואי".

בנקודה הזו שמיל מסיים את ההסבר בחזית האתר ומוביל את האנשים אל גדרות היעד הדרומי, מכיוון דרך הנפט. לכאן הגיעו הזחל"מים שעשו את האיגוף מצפון, סמוך לסככות המנהלה של המוצב.

עד שיגיעו לשם אפשר לשמוע את הביקורת העולה מהספסלים האחוריים של החבר'ה לגבי סיפורים שהם שומעים מאחרים. דניס כדורי, מקלעוניסט, אומר: "שמעתי פה חיכוכים בין אנשים, כל אחד מספר סיפור אחר, כל אחד טוען טענה נוספת, אני כבר לא יודע למי להאמין. היחיד שאני מאמין לו מכולם זה רק שמיל, הוא פייטר פייטר, אני הייתי איתו אחר כך בהרבה חדירות לירדן".

כוח שמיל3

יוסף חסן (מימין) ודניס כדורי. האופוריה בחורשת טל התחלפה בגבעת האם בהלם למראה הרוגי זחל"ם חטיבה 8

כדורי מספר שהיה בזחל"ם של שמיל עוד בדרך ההטיה. לדבריו, הזחל של שמיל קיבל שתי פגיעות, כולם קפצו החוצה והתפזרו. "אחרינו היה זחל שהתפוצץ והיו בו כמה הרוגים. התחלנו ללכת, התעכבנו קצת למטה, בסוף התחלנו לעלות ברגל באופן עצמאי ארבעה-חמישה חבר'ה. חסן יוסף היה איתי. כשהגענו למעלה היה כבר חושך ושם ראיתי את כל ההרוגים והפצועים".

שלמה וקנין, סמל מחלקה 1 (בפיקוד המ"מ דני ביזר) נפגש כאן עם חברים רבים שלא ראה מאז השירות. "התנתקתי", הוא מסביר, "לא הייתי בקשר עם אף אחד חוץ מיגאל צינדר. לא באתי לאירועים, לא הזמינו אותי וגם אם רצו להזמין לא מצאו אותי. במקרה מצאו אותי עכשיו, רק כי הבת שלי מצאה באתר גולני הודעה מדני שמחפש לוחמים מ-1967". בקרב עצמו, זוכר וקנין, הוא נע זחל"ם אחד אחרי שמיל. "זחל"מים החלו להיפגע וכך איבדתי את דני ולא ידעתי איפה הוא. אני מיד הצטרפתי לשמיל. אני זוכר שעזרנו להציל שני חבר'ה מטנקים שנפגעו ואחר כך את גדי שרלין שקיבל כדור בזחל"ם שלנו ונפל בפנים, וכשהגענו למעלה מיד הוצאנו אותו החוצה לתעלה ואחרי רגע הזחל"ם קיבל פגיעה".

שמיל ממשיך בסיפור: "רואים את קו הרכס הזה? [מצביע על הגבעה מדרום ליעד] זה המקום שהיו צריכים להיות הטנקים. אם הם היו עולים ויורים משם, המוצב הזה מונח להם כמו על כף היד. מה זה כף היד? הם יורים לטווחים של שניים-שלושה קילומטר, ופה הם רואים כל מה שקורה, ממש יושבים על המוצב. והרעיון היה שהם יתפסו עמדות ויפצחו פה ואנחנו נגיע על הדרך מכביש הנפט, ניכנס מהשביל הזה פנימה, נגיע לאיזור הסככות והלוחמים ייכנסו רגלית לתעלות ויטהרו את התל עד למטה. זה היה הרעיון המרכזי.

יגאל צינדר (מימין) ואליהו אליהו

יגאל צינדר (מימין) ואליהו אליהו

"היות שהכל השתבש, הסככות האלה שראינו מרגע שנסענו על הכביש [בזחל"מים שעשו האיגוף מצפון] צריך לזכור שהיו פגועות. הזחל"ם שלי היה ראשון, אחריי בא שוורצי, שלישי היה כנראה אורי גרונר [מ"מ מפלוגה ב']. איך שהגענו לדרומי רצנו כמו משוגעים ונכנסנו. עברנו את הבטונדה השמאלית יותר, שם היתה התחלה של תעלה, שם פרקנו את כל הנפגעים בזחל, פשוט זרקנו אותם מהזחל"ם, נכנסנו לתעלה והתחלנו לרוץ קדימה. בהמשך רואים קיר אבנים, בהמשך פגשנו את הכוח של ורדי, חמישה חבר'ה, זה היה דב רוזנבלום ז"ל שהיה הרוג, עוד שלושה פצועים ואת יענקל'ה גרשפלד ששכב על ידם ואמר לי כשהגעתי אליו – יש לי עוזי עם שתי מחסניות, אחת מלאה ואחת ריקה, ואני שומר עליהם. שמה היה המפגש הראשון. במקום הזה למעשה התחלנו לחטוף אש מהחלק הצפוני, קיבלתי כדור ונפצעתי, ועכשיו אני מבקש מיהושע ישי שיספר את הסיפור שלו, הסיפור על הבזוקה".

ישי: "אני למעשה הייתי סמל מבצעים של הגדוד, שצירפו אותי ברגע האחרון, ולא אכנס לנסיבות".

שמיל: "לא, לא, תיכנס".

ישי סיפר איך לא מילא את הוראת הרס"ר יום טוב חזן – לחפור לעצמו שוחה אישית בשטח כינוס הגדוד בצפון בגלל לחץ זמן כתוצאה מתפקידו כסמל מבצעים. הוא עמד להישפט על כך בפני המג"ד מוסא קליין. אחרי שקצינים אמרו לו שאם יישפט אצל המג"ד הוא ייכנס לכלא, ביקש ישי להישפט בפני בית דין. עד למשפטו נשלח ישי לגלות בבסיס האם שרגא. שם הבין כי הוא עלול להחמיץ את המלחמה המתקרבת. הוא כתב מכתב אישי למג"ד ובו ביקש שיסלח לו זמנית ויחזיר אותו לגדוד, ואחרי המלחמה הוא יישפט. מזלו שיחק לו, המכתב שיכנע את קליין שהחזיר אותו וסיפח אותו לפלוגה א' של ורדי [לסיפור המלא של ישי – לחצו כאן].

ישי ודודי

יהושע ישי (משמאל) פוגש את דודי קליין, בנו של המג"ד מוסא קליין שנהרג. בארנקו של קליין נמצא מכתב בקשת החנינה של ישי

ישי: "תוך כדי הקרב, כמו שסופר פה בגיא ההריגה, שכולם נפגעו ונהרגו, קיבלנו את ההנחיה לעלות על הזחל"מים כל מי שכשיר ולהתקדם קדימה. הגענו לכאן, ירדנו מהזחל"ם, רצנו ליד קיר התעלות הזה והתמקמנו, ואש נוראה שיורים עלינו מאחד המבנים האלו [ביעד הצפוני]. זו היתה אש של צלפים שהיו בבונקר שהכיל גם תחמושת. אני לא הייתי בזוקאי, אני רק יודע ששמיל אומר לי – ישי, תיקח את הבזוקה ותירה לתוך העמדה הזאת. אני לוקח את הבזוקה, אבל אין לי פצצות, ואז אני רואה את הבחור הזה אליהו ג'מיל, שחבל שהוא לא נמצא פה, ואמרתי לו רוץ לזחל"ם, יש שם זוויל של פצצות, תביא לי אותן. הוא רץ מהר בחירוף נפש, יורים בכל מקום, הוא בא, מביא, טוען לי את הפצצה הראשונה, זה היה חנ"מ, ואני לא יודע איך זה שפתאום אני נעמד ויורים בי מכל עבר, ושמיל פה פצוע, ואני נעמד ויורים ויורים ואז אני יורה את הבזוקה הזו לתוך הדלת שלהם, או החרך ירי, ואתה רואה שהבניין הזה מתפוצץ ומתחילים לברוח ממנו כמה חיילים סורים. ואז אני לא יודע אם זה במחשבה, או כוונה זדונית שהיתה לי, היתה עוד פצצה שהיא זרחן, ואז אני אומר לו תטען את זאתי, הוא טוען, אני קם ויורה לשם וזה היה הסוף שלהם שעלו לשמיים באיזושהי צורה.

כוח שמיל 11

שמיל ויהושע ישי בכניסה. שמיל אמר לו כאן: "עוד מעט אתן לך הוראה ותלך לירות את הבזוקה לעבר המבנה בצפוני"

"אבל לפני כן אני זוכר שתוך כדי הריצה לתוך התעלות, הנשק האישי שלי, העוזי, נפגע מצרור כדורים. יש כאלה שיש להם קסדה עם חור, לי היה עוזי שנפגע והציל אותי, ואני ממשיך עם זה ורץ ויורים בי מכל עבר. ומה שאני עושה זה גם עניין של השגחה עליונה, אני אולי נהייתי דתי בגלל זה. תוך כדי שאני רץ, אחד החיילים הסורים שנהרגו תוך כדי הקרב, אני לוקח ממנו את הקלצ'ניקוב, ואתם תשאלו איך יהושע יודע להפעיל קלצנ'יקוב, זה גם עניין של מזל. שלושה-ארבעה חודשים לפני זה שלחו אותי מהגדוד לקורס נק"ל בדורה ושם למדתי על כל כלי הנשק של צה"ל והאויב, וזה הסיפור של הקלצ'ניקוב שקרה לפני הבזוקה".

שמיל: "בערך בשעה שש ורבע התחיל שקט להשתרר ואז הבנו שהקרב נגמר והתקדמנו לחלק הצפוני, ראינו את כל הגופות של החיילים שלנו וזה היה קורע. רצו שאשכב על אלונקה לפנות אותי, אבל סירבתי. יצאתי משם בזחל"ם פינוי לתאג"ד. חשוב לציין שהכוח בזחל"ם שלי היה הכוח היחיד שלחם רציף מחורשת טל ועד לסוף הקרב, בערך שש שעות, כשגם בחורשת טל קיבלנו הפגזות. כמעט כל הלוחמים שהתחילו איתי למטה היו איתי כל הזמן עד הרגע האחרון. חשוב להזכיר את שוורצי, סמ"פ ג', שהגיע אחריי לשטח ההריגה למטה ועשה שם כמה דברים מדהימים של חילוץ פצועים ולשים אותם תחת מחסות, ואחר כך הצטרף ללחימה בזחל"ם נוסף".

כוח שמיל4

עמיחי לוי

עמיחי לוי, רובאי ("במסע לאילת ב-1966 הייתי עם הג'ריקן על הגב"), היה בפלוגה א'. הוא זוכר את עצמו בהתחלת התנועה מחורשת טל בזחל"ם של דני ביזר. בבלגן שהחל בתוואי ההטיה כתוצאה מההפגזות הסוריות ולאחר שהזחל"ם נפגע, הוא קפץ החוצה. עמיחי: "ואז שמיל הגיע עם הזחל"ם שלו, צעקתי לו שיפתח לו את הדלת האחורית, נכנסתי וככה הגעתי למעלה. בתל הדרומי הייתי בתעלה עם שמיל, שוורצי ואליהו אליהו. הייתי מקלען וכל הזמן הייתי ברתק. למזלי לא נפצעתי, אם כי לא היה חסר הרבה שאלך לאן שכולם הולכים. המפגש הזה הזכיר לי כמה דברים. במיוחד שמחתי לפגוש בעמרם שטרית".

ישי מסכם את האירוע: "כבר הייתי כמה פעמים בתל, אך מעולם לא התרגשתי כמו במפגש הזה. אפשר לומר שחווינו מחדש את הקרב, אך תודה לאל, ללא דם וללא אבידות. מה שלמדתי אל נכון ולא זכרתי במדויק, היה את מקום הפריצה עם הזחל"מ ליעד. אני חשבתי כל הזמן  שפרצנו דרך השער הראשי באיזור החניה, ואילו שמיל ריענן את זכרוננו והצביע על הבטונדות שעליהן עמדו סככות החיילים הסורים בימי שגרה. פגשתי כמה חברים ולוחמים. בעיקר היה לי חשוב לפגוש את שמיל, ורדי, אורי גרונר, יום-טוב, את אשתו של המג"ד ז"ל וחברים אחרים ששירתו איתי בתקופות מסוימות לפני ואחרי מלחמת ששת הימים".

מפגש תל פאחר 2014 – קישורים לפרקים הקודמים:

תחנת זחל"ם השריון בדרך ההטיה

תחנת זחל"ם המרגמה בצומת בורג' בביל

תחנת הגלגל המניע של כוח השריון

תחנת כוחות סולוביץ', הסיירת והסמח"ט

תחנת כוח גולדה

תחנת חפ"ק המג"ד, המיוחדת ופלוגה ג'

מודעות פרסומת

16 מחשבות על “רצנו כמו משוגעים ונכנסנו

  1. שמיל תמיד היה גבר הלך קדימה בראש בגלל זה חיילים היו מוכנים ללכת אתו באש ובמים

  2. חתימה וגמר חתימה טובה.

    כמה הערות:

    [1] "רואים את קו הרכס הזה? [מצביע על הגבעה מדרום ליעד] זה המקום שהיו צריכים להיות הטנקים. אם הם היו עולים ויורים משם, המוצב הזה מונח להם כמו על כף היד. מה זה כף היד? הם יורים לטווחים של שניים-שלושה קילומטר, ופה הם רואים כל מה שקורה, ממש יושבים על המוצב." – – – לפי המרחק שהזכיר, 2-3 ק"מ, הרי שהוא לא מדבר על גבעת הרתק, הראשונה דרומית ליעד, אלא על קו מרוחק ממנה, עין-עדסה, אלא שגם הוא במרחק פחות מק"מ.

    [2] "הסככות האלה שראינו מרגע שנסענו על הכביש [בזחל"מים שעשו האיגוף מצפון] צריך לזכור שהיו פגועות" – – – עוד לפני הקרב הייתה קיימת רק סככה אחת. מהשניה נותר גם אז רק משטח הבטון.

    [3] "איך שהגענו לדרומי רצנו כמו משוגעים ונכנסנו. עברנו את הבטונדה השמאלית יותר, שם היתה התחלה של תעלה, שם פרקנו את כל הנפגעים בזחל, פשוט זרקנו אותם מהזחל"ם, נכנסנו לתעלה והתחלנו לרוץ קדימה. בהמשך רואים קיר אבנים, בהמשך פגשנו את הכוח של ורדי, חמישה חבר'ה, זה היה דב רוזנבלום ז"ל שהיה הרוג … שמה היה המפגש הראשון. במקום הזה למעשה התחלנו לחטוף אש מהחלק הצפוני" – – – ניסיתי להבין את מהלך הדברים לפי התצ"א, ולא הצלחתי. אכן, מדרום לבטונדה השמאלית (כשבאים ממזרח. להלן התבארה הכוונה ב"בטונדה": "הבטונדות שעליהן עמדו סככות") יש התחלה של תעלה [ולפניה כמה עמדות חפורות, מהן המחוברת זו לזו בתעלות קצרות], ומסופר כאן שעד אליה הגיעו עם הזחל"ם (נמצא שה"רצנו" דלעיל הוא משיגרת הלשון, והכוונה, נסענו במהירות). קיר האבנים מקביל לתעלה הזו, והמקום שלידו נפל רוזנבלום הוא *קרוב* לסככה (כפי שסומן בקסדה ועוזי הנראים בתמונה שצילם דני כמה חודשים אחרי הקרב). אם מתקדמים בתעלה הנ"ל ("התחלנו לרוץ קדימה") לא מגיעים אל מקום נפילתו (אלא מתרחקים ממנו), ששם, לפי המסופר ("במקום הזה") התחילו לחטוף אש מהבית שבתל הצפוני. מישהו יכול להסביר את המסלול המתואר כאן על התצ"א?

  3. [1] הוא מתכוון לגבעת הרתק. הטווח של 2-3 קילומטר מתיחס לטווח של תותחי הטנקים.
    [2] נכון, הוכחת זאת בעבר באמצעות תצ"א.

  4. המסלול של שמיל בתוך היעד הדרומי, ממה ששמעתי ממנו: הם מגיעים מדרך הנפט מצפון ונכנסים בערך כ-150 מטר דרומה מבודקה הש"ג המרכזי, הגדר הקיימת שם כיום לא היתה אז. הם נעים בדרך כניסה שהובילה עד לאיזור הסככה, עוברים אותה כשהם מצד שמאל שלה לכיוון מערב. בנקודה מסוימת עוצרים, פורקים, מוציאים את הפצועים לתוך אחת התעלות.
    לאחרונה הייתי שם עם שמיל, אבל הוא לא רצה להיכנס לדרומי והסתפק בהסבר מבחוץ. למיטב הבנתי, הם נמשכו לתעלה ההיקפית הדרומית ונעו בה. אז איכשהו מתקדמים משם קצת צפונה מכיוון שחברו לכוח הפצוע והמנוטרל של מוראד באיזור המסולעת. כאן מתמקמים באיזו תעלה ממנה הם מנהלים חילופי ירי עם הצפוני, ומכאן גם רואים את הגעת הסיירת וכוח סולו ואח"כ הסמח"ט. בתעלה הזו הם שוהים קצת למעלה משעה עד לסיום הקרב.
    מקווה שורדי ושמיל יסכימו יום אחד להיכנס לשם כדי לזהות בבירור. בינתיים אנחנו עוסקים במסלול חצי משוער.

    • "אז איכשהו מתקדמים משם קצת צפונה מכיוון שחברו לכוח הפצוע והמנוטרל של מוראד באיזור המסולעת" – – – מדבריך עולה שהכוח של מוראד לא נותר באזור בו נפל רוזנבלום. לא כך עולה מדברי שמיל דלעיל. ועל כך שאלתי, שהרי בביקור של מוראד עם דני, זמן לא ארוך אחרי המלחמה, הוא הראה לדני את המקום (שסומן בעוזי וקסדה) בו נפל רוזנבלום, ודני צילם זאת ופירסם כאן את התמונה. כדי להגיע למקום הזה מסוף התעלה ההיקפית הדרומית, יש לפנות לצפון-מזרח, כלומר, לעשות את הדרך חזרה, שהרי בתמונה רואים שהקטע הזה הוא סמוך לסככה (בצד המערבי שלה).

      • יש חילוקי דעות באשר למיקום הסופי של כוח מוראד מרגע שנפגע.
        מוראד זוכר שזמיר החובש מצא אותו "חצי מטר" מדב רוזנבלום,
        לעומת זאת יעקב גרשפלד זוכר את עצמו מחפה על הכוח בשעה שהפצועים מדדים לאיזו תעלה.
        גם שמיל זוכר שהוא חובר באיזו תעלה למוראד ואפילו פוגש את גרשפלד שאומר לו שהוא נשאר לשמור על הפצועים.

        אפשר להיכנס לתצא הזה ולנסות להעריך: https://naamoush.files.wordpress.com/2014/05/d79ed7a4d7aa-d794d793d7a8d795d79ed799.jpg

        או לראות את המרשם שעשה ורדי ולפיו אכן כוח הסמ"פים הלך לתעלות ההיקפיות הדרומיות של היעד הדרומי

      • שבתי כעת וקראתי את שסיפר מוראד: "תפסתי אותו, משכתי אותו עליי, חצי גוף שלו על חצי גוף שלי. גרשפלד יורה בינתיים לכיוון צפון, וככה התחלתי לזחול על הגב ולמשוך את דב ביחד איתי אחורה. ואז באמצע הוא חוטף כדור ישר בראש ונהרג." – – – אם יאמר שהצליח למשוך אותו עד לאזור המקביל לסוף התעלה ההיקפית-דרומית, אז הכל יסתדר. אך זה מרחק לא קטן בכלל.

    • "כאן מתמקמים באיזו תעלה ממנה הם מנהלים חילופי ירי עם הצפוני, ומכאן גם רואים את הגעת הסיירת וכוח סולו" – – – בזה לא דייקת. כוח שמיל לא ראה "את הגעת הסיירת", כי הסיירת הגיעה עוד לפניו (אך הם חיכו בחוץ). באשר לכוח סולו, אמנם כך סיפר שמיל: "הסיירת עדיין מול השער הצפוני [הכוונה, השער המזרחי של התל הצפוני]. ואז אני רואה כוח שמגיע, בדיעבד מתברר שזה סולוביץ', חובר איתם ואז הכוח הזה של סולו נכנס לבד עם שמונה או תשעה [למעשה: שבעה] לוחמים. רצים על השביל שהוא שביל הטיולים כיום. רואים אותם עד התחלת האקליפטוסים, ושם יש כיסוי ראש ואני רואה שהם שוברים שמאלה" – אך מוזר שאחרי כל המתואר על מעשי כח שמיל עד ההגעה לאותו מקום, שארכו זמן, רק אז כוח סולו, שבאיגוף נסע אחרי הזחל של שמיל, נכנס לתל הצפוני (שההגעה אליו מאיגוף צפון קודמת להגעה אל הדרומי). ברם, לפי מה שכתבת (בפוסט על כוחו סולו) שהם התעכבו 40 דקות בתוך התל עד לכניסת הסיירת (לי זה נשמע המון זמן, לקטע לא ארוך של התקדמות, וההסבר של "התקדמנו לאט" לא ממש מסביר התקדמות שכזו בקטע שלא מסופר עליו על התעכבות מיוחדת לטיהורים וכו'), יכול להיות ששמיל התכוון רק לקטע בו ראה את סולו רץ בקטע החשוף ושובר שמאלה (כנ"ל). אלא שבקטע שצוטט לעיל אומר שמיל שראה את סולו "חובר איתם", עם הסיירת, וכאמור, זה לא מסתדר.

      • כוח שמיל הגיע לפני הסיירת, ראה גם עדות שמיל בראיון איתו:
        "אנחנו רצים ומטהרים וצועקים 'גולני'. יורדים לכיוון הגבעה המסולעת (גדר האבנים) ששם שוכבים דב רוזנבלום, יענקל'ה גרשפלד ואולי גם שמוליק מוראד,.. אנחנו ממשיכים לרדת. זה פרק זמן של חצי שעה עד שלושת רבעי שעה… תוך כדי שאנו ממשיכים בתעלה אנחנו מבחינים בגלדיאטור שיורד מדרך הנפט מדרום לצפון, אני הסתכלתי על שוורצי, שוורצי הסתכל עליי, לא הבנו מה גלדיאטור עושה כאן"….

        כלומר, אם אנחנו יודעים לפי הלו"ז של הקרב שגולדה הגיע אחרי הסיירת משהו כמו דקה-שתיים, או אפילו חמש דקות, כאן שמיל מתאר מצב שהוא כבר לפחות חצי שעה לוחם בדרומי. כנראה שהוא לא ראה את הגעת זחל"מי הסיירת והג'יפ של רובקה כי היה עסוק, אבל את הגעת גולדה הוא ראה, ובשלב הזה כאמור הוא כבר נמצא זמן רב בדרומי.

        אם כוח הסיירת היה מקדים את כוח שמיל, סביר להניח שבדומה למה שעשה מאוחר יותר סולוביץ' – הזחלמים של הס"מפים היו נעצרים מול היעד הצפוני להתייעצות עם רובקה, ואז כנראה הם היו אלה שנשלחים לתעלות של הצפוני.

        • אוקיי, הבנתי את החשבון שלך. תודה.

          שבתי כעת ובדקתי במפה של ורדי&דני (שנתת למעלה), ואכן נרשם בה שבשעה 1645 הגיעו הזחל"מים של שמיל ושוורצי, אחריהם נרשם גם הזחל"ם של גרונר (לידו לא מופיעה שעת ההופעה), ואילו על כוח סולו נרשם שהגיעו 1722, 2 דקות אחרי בוא הסיירת ב1720, ונפילת גולדה ב1723. זאת אומר, שסולו הגיע לתל 37 דקות אחרי שמיל.

          בהתייחס לזמנים אלו, ברצוני להזכיר: המקור לכך שסולו הגיע ב1722 הוא בלוח ארועים שנדפס בספרו של יצחקי. בעוד ביומני המבצעים אין רישום כזה (הרישום היחידי ביומן הקשור אליו, הוא רק שב1540 דיווח המח"ט לבני ענבר: "נדמה לי שמוסה הסתער על בורג' הזהר לא לדפוק אותו", וביאר דני: "המח"ט צופה בכוח של פלוגה ב' בפיקודו של סולוביץ' שנכנסת לבורג' בביל ומזהיר את גדוד 51 שלא לירות עליהם"). כך גם בנוגע לזמן נפילתו שלו גולדה ב1723, שחוץ מלוח ארועים הנ"ל אין לו מקור ביומני המבצעים. אמנם, בפוסט שבבלוג זה על גולדה, נרשם: "על פי הדיווחים בקשר החטיבתי, השעה בה נהרג גולדה היא 17:23", אך פוסט זה התפרסם לפני שהתגלו היומנים. עוד באותו לוח ארועים שהאיגוף של שמיל ושוורצי (האיגוף של גרונר כלל לא הוזכר) היה ב1550, ורק 20 דקות אחריו, ב1610, יצא הזחל"ם של עזרא-פרידמן (במפה הנ"ל שקדם להם והגיע 1630). הוי אומר, רישומים אלו נרשמו ע"פ השערות שעדיין לא ברור עד כמה הן מדוייקות (זה מתייחס לדבריך: "אם אנחנו יודעים לפי הלו"ז של הקרב שגולדה הגיע אחרי הסיירת משהו כמו דקה-שתיים, או אפילו חמש דקות").

          כבר כתבת בבלוג זה שיש אי-בהירות בקשר לארבעת הזחל"מים שאיגפו את התל הצפוני (בדרך הקרובה אליו. מלבדם היה גם את הזחל"ם של עזרא-פרידמן, שאיגפו בדרך רחוקה יותר). בין היתר כתבת: "לפי עדות של שמיל גולן (סמ"פ א'), גרונר לא היה בגל הזה של הזחל"מים. גרונר חושב אחרת". ועוד כתבת על "אפשרות נוספת שבה גרונר נע עם הכוח של שמיל, וסולוביץ' התעכב למרגלות התל כדי לארגן לעצמו מחדש זחל"ם ואנשים ורק אז עלה לכניסה המזרחית". נראה שכעת אתה נוטה להתבסס על האפשרות הזו, לפיה סולו התעכב 37 דקות עד שהגיע.

          ברם, כבר הוכח שבתוך שנה לקרב כן זכר שמיל שגרונר היה בכח המסתער, שכך סיפר: "העלינו את האנשים על ארבעה זחלים תקינים. על הראשון נסעתי אני, על השני סמ"פ שוורץ ועל השלישי – אורי [גרונר]. נענו בציר שעטף את היעד". פתח ב"ארבעה זחלים", ובהמשך מנה רק שלושה.

          כנראה שהזחל הרביעי, שלא הוזכר, הוא זה של סולו, ונראה שכאן יש להעדיף את זכרונו של גרונר, שסיפר על סדר הזחל"מים בכוח שמיל: "אחריו סולוביץ ואחרון הזחל"מ שלי … אנשיו של סולוביץ למיטב זכרוני ירדו ראשונים בפתחה המזרחי של התעלה הצפונית של המוצב … בברור אני זוכר שעקפתי את הזחל"מ שלהם והמשכתי".

          לפי זה, לא הייתה כל התעכבות של כוח סולו למרגלות התל.

          אגב, גרונר סיפר גם: "המשכתי עוד כ-30-50 מטר ופניתי מערבה לכיוון מרכז התל ונעצרתי עם חזית הזחל"מ לכיוון מערב למרכז התל ליד גדר אבן בגובה של כ 1.5מטר כאשר מימני מספר מטרים מצויה סככה". לפי זה, צריך לשנות את השרטוט במפה הנ"ל, שהרי שני הזחל"מים הראשונים (שמיל ושוורצי) הגיעו מצד שמאל של הבטונדה (לשעבר סככה) השמאלית, בעוד הזחל"ם של גרונר עצר מצד ימין לסככה (על הבטונדה השמאלית). אולי זו הסיבה ששמיל לא זכר אותו.

          האם הסיירת הגיעה לפני או אחרי סולו? לפי המובא בבלוג: "סגן יאיר ישי, שהיה בזחל"ם הזה, סיפר כי רובקה הוא שהורה לסולוביץ' להיכנס ולתקוף. סולוביץ' פרץ פנימה וקפץ עם אנשיו לתעלות. יצוין כי אנשי הסיירת לא זוכרים את הכוח הזה" – נראה לכאורה שהסיירת הקדימה. אך על זה אתה שואל: "אם כוח הסיירת היה מקדים את כוח שמיל, סביר להניח שבדומה למה שעשה מאוחר יותר סולוביץ' – הזחלמים של הס"מפים היו נעצרים מול היעד הצפוני להתייעצות עם רובקה, ואז כנראה הם היו אלה שנשלחים לתעלות של הצפוני". על כך אפשר לענות בכמה אפשרויות: או שזחלי הסיירת חנו בצד ושמיל ושוורצי לא הבחינו בהם. או שראו זחל אחד וחשבו שזה הזחל של עזרא-פרידמן שיצא לדרך עוד לפניהם. או ששמיל היה להוט – כפי שהוא מספר – להגיע לאזור הסככות, לשם יועדה הפלוגה שלו, ולכן לא התעכב בדרך.

          אגב, על המשפט "יצוין כי אנשי הסיירת לא זוכרים את הכוח הזה" – והכוונה להגעתו – יש להעיר שבאותו פוסט התפרסמו דבריו של דוד כהן מהסיירת, על הזחל"ם של סולו: "היה שם בזחל"ם אחד בשם ישי מאלמגור, והזחל"ם שלהם היה זחל"ם של 90 מ"מ, שלנו לא היה מושג איך מפעילים נשק כזה והוא גם לא מתאים לפעולה ביעד כזה. היו שם שניים-שלושה אנשים בזחל"ם". כהן לא דייק לגבי מספר האנשים, שהרי היו שם לפחות שישה (דבר שמלמד שהזחל"ם הזה לא היה מלא. גרונר סיפר: "אני זוכר את סולוביץ' מארגן מחדש כוח, הוא ציוות אליו ארבעה או חמישה מ"כים מפלוגה ב'". בלוח ארועים הנ"ל, שנערך בעזרתו של ישי, נכתב: "סולוביץ מסתער עם שבעה לוחמים פנימה … נהרגים סולוביץ וארבעה מחייליו. בצפון היעד נותרים שלושה לוחמים. כעבור דקה נפגע עוד אחד ונותרו רק יאיר ישי ורב"ט איזנברג" – ויש כאן אי-בהירות, שהרי אם משבעה נהרגים חמישה, נותרים רק שניים. מיהו האחד שנפגע כעבור דקה? בכל אופן, מעדותו של אייזנברג אחרי הקרב עולה שהיו שישה והצטרף אליהם ששון קרקוקלי מהכוח של גולדה, שהיה מהחמישה שנהרגו באותו מקום).

          • רק לעשות סדר בהגעת כוח הזחלמים ליעד בלי להיכנס לפירוט שעות.

            1. הזחל של המיוחדת עם עזרא זכריה ויוסי פרידמן שעושה את האיגוף העמוק מצפון הוא הראשון שמגיע לתל ופורק בדרומי.
            2. כוח הסמ"פים – שלושה זחלמים שמיל/שוורצי/ גרונר (המ"מ) מגיעים לדרומי.
            3. זחל"ם סולוביץ' – אחרי שהוא חוזר מבורג' בביל, מתעכב באיזור צומת הטנק וגיא ההריגה ועוסק בפינוי פצועים ובהשבת ירי למקורות ירי מתל פאחר – ולבסוף עולה על זחל"ם עם עוד כ-10 לוחמים ונוסע בדרך של שלושת קודמיו ומגיע לשער הצפוני ליד הסיירת.

            בתמונת הקרב שצרובה בי מקריאה של עדויות ושמיעה – אין בכלל שאלה: הסיירת הגיעה לתל לפני כוח סולו.

            • להזכירך, גרונר הוא חלק מפלוגה ב' שהיה עם סולוביץ' בבורג' בביל. והוא מספר בוודאות שנסע אחריו גם באיגוף לתל פאחר. אזכיר עוד שבראיון איתו אמר שמיל: "כשהם היו בבורג' בביל אני כבר התחלתי לנוע." – וזה לא מסתדר עם העובדה שבתוך שנה לקרב הזכיר את הזחל של גרונר. עוד משהו: עובדה היא (נכונה או לא, זה כבר סיפור אחר. כנראה שלא) שבלוח ארועים מסופר שזחל עזרא-פרידמן איגף אחרי כוח שמיל.

            • אזכירך עוד משהו, שיבהיר מדוע אני מסתבך עם זכרון של זמנים. בראיון איתו הוא גם סיפר: "הורדנו פצועים מהכלים ושמנו תחת מחסות שלא ייפגעו, אפילו לא טיפלנו בהם. לא היתה לנו שום אפשרות לתת להם עזרה ראשונה, לא היה לנו את הציוד המתאים. ואז מגיעה פלוגה ג', לא זוכר שראיתי את המ"פ תשבי [אגב, פליקס רוטר סיפר שהזחל של תשבי הגיע עד קרוב לזחל של מוסא אחרי הפגיעה. כך שאולי הארוע היה לפני ששמיל הגיע]. *כל הסיפור לא היה יותר מחצי שעה*. ואז הגיעו אליי שוורצי, סמ"פ ג', ויוסי פרידמן. עברנו בזחל"מים, ראינו שלושה מהם במצב של נסיעה". עכשיו, תסתכל על המפה של ורדי&דני ותראה שדני רושם בה שהוא הגיע לגיאיון ב1530. זכרוני שדני גם סיפר (אולי גם פירסם זאת בבלוג, כרגע איני זוכר) שבדרכו לתל עבר אותו הזחלם של שמיל, כלומר, שהוא הגיע (לצדה המערבי של הטרשית) עוד קודם 1530. והכניסה לדרומי (אחרי האיגוף) הייתה, לפי הנרשם, רק ב1645. כעת, האם זכרון הזמנים מסתדר לך?

  5. כנס לוחמים 2014
    תל פאחר

    תגובה: "רצנו כמו משוגעים ונכנסנו"
    שמיל גולן "עדויות (סיפורים) 2002-1967 – 2014-2013.
    מעיד על התכנית הידועה (מקבת) על ציר קדחת דרך ההטעיה, התקפת לילה טנקים מובילים עליה לרכס מעל עין אדסה, דרומית מתל פאחר 850 מ' שתאפשר סיוע באש טנקים לביצוע כיבוש תל פאחר ממזרח, עליה לכביש הנפט וכניסה בכניסות הקיימות, תכנית שהתאמנו עליה , תכנית לילה " (טנקים של ממ עם זרקאור)
    עקב אילוצים והפסקת אש קרובה התקבלה פקודה לתקוף מיד ב- 9.6.67 בבוקר.
    11:30 הכוחות היו ערוכים ומוכנים וקרב שתוכנן ללילה הפך לקרב יום ואותה תכנית!
    מח' טנקים 3 מפל' זיוה מובילים , (ברוש) מגד -12מוסא קלין אחריו מח' טנקים 2 + טנק ופיקוד זיוה ופלוגות גולני.
    עד עין אדסה נפגע הכוח מארטיליה, ועצר לבדיקה ואפשרות עליה לכביש הנפט מח' טנקים 3 בעמדות סיוע ברכס המתוכנן, הכוח נפגע מאש כבדה , ארטילריה, טנקים ונ"ט מארבע כיוונים 15-20 דקות במצב זה המגד פוקד המשך על ציר ההטעיה לתקיפה חזיתית מדרום מערב,
    לרגלי תל פאחר נפגע הכוח קשות ונעצר על דרך ההטעיה כאשר מח' החוד 3 עם המגד וזחל נוסף (של תישבי) עולים לתל ונפגעים קרוב לגדרות, הכוח למטה מתארגן לעליה רגלית מסתער גלים גלים, ממ 2 טנקים צוק מאיר נפגע, טנק יעקב העליון נפגע ויש מספר הרוגים ופצועים.
    עדותו של וקנין שלמה: "טיפלנו בפצועים מהטנקים על דרך ההטעיה, עם החובשים של גולני מדברים על האזור הזה בשעות המוקדמות של הקרב 17:00 . (הפצועים מהטנק של ברוש טופלו ב-18:30,) יתר הטנקים תפסו עמדות מעל צומת האם אקס , צומת בורג בביל עליה לתל פאחר".

    שמיל גולן: "מסביר בכנס 2014 לקבוצת לוחמים ומשפחותיהם. אם היו הטנקים על רכס מדרום לתל פאחר (במקום שהיו בו קודם) יורים ומפצחים ואנחנו מציר הנפט נגיע לכניסה ממזח, זה היה הרעיון המרכזי."
    "אבל המגד נתן פקודת שינוי מהלך הקרב והכל השתבש "

    אפשר לקרוא ביומן הקשר של גולני "נחשול" שמודיע על שינוי למח"ט אבל לא לכוחות הגדוד.

    הפתעה בהסבר 2014 : " עם 3 זחלים עולים מצומת בורג בביל תל פאחר בדרך הזו ככה ממש צמוד לגדרות".

    אם כן היה חייב לעלות על הטנק הפגוע עם הפצועים שהיו קרוב לגדר. הטנק של מח' 3 ברוש וזה לא קרה.

    בעדות קודמת גם של יוסי פרידמן הזחלים נסעו צפונה על דרך ההטעיה עד צומת כביש הנפט ומשם הגיעו לכניסה לתל לפאחר גם יוסי פרידמן וגם שמיל גולן לא ראו את הטנקים של מח' 3 בעמדות מעל האם אקס הם ראו את הטנקים של צוק מאיר!
    שמיל גולן : "מארגן 3 זחלים ועולה לאורך דרך ההטעיה".

    חייבים לשמוע עוד לוחמים עם זכרון ולהצליב עדויות כדי לקבל תמונה אמיתית למורשת קרב.

    יש הרבה :אילו… וזכרונות מסיפורים בין אחד לשני….ושמעתי מי …צריך לרעיין את שלמה וקנין , דניס כדורי , החובש דוד מנחם, דר' ג'קי בולנר , זמיר כהן ועוד…
    ברוש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s