זה היה מדרון והרימון מתגלגל אחריי

המג"ד שלח אותם למעלה בעקבות קולות הירי, ומכאן החלו להתגלגל האירועים שליוו את כוח דני בקרב * בתל פאחר 2014 הם נפגשו שוב: ההפתעה של אברהם אלקה, הווידוי של ינון ביזר והדברים שאמר יצחק חמווי לגילי סתיו, אחותו של יואל זבדי שנהרג, שאותן לא תשכח לעולם * פרק 9 בסיקור מפגש תל פאחר  

פותח כוח דני

דני ביזר בגאיון שבו החל הכוח שבפיקודו לטפס אל תל פאחר (צילום: ינון ביזר)

בשלושת החודשים האחרונים דני ביזר עבד קשה כדי להפיק את מפגש הלוחמים והמשפחות השכולות בתל פאחר. הוא ידע בעל פה את שמות כל האנשים שהוזמנו ובאיזו קבוצת סיור כל אחד אמור להיות. רק שם אחד לא הופיע לו ברשימה: אברהם אלקה, המ"כ שהיה איתו בכוח שעלה ב-1967 לתל פאחר.

אלקה הלך לאיבוד במרוצת הזמן והשנים, וניסיונות קלושים לאתר אותו במהלך השנה האחרונה עלו בתוהו. יתרה מכך, לדני לא היה ברור אם אלקה הוא שמו הפרטי של המ"כ, שם משפחה, או סתם כינוי. אלקה, אפוא, לא היה ברשימת המגיעים ואמור היה להמשיך להישאר החוליה החסרה בפאזל של כוח דני בקרב תל פאחר, שכלל מלבדו גם את יוסי קילמן, דוד פופוביץ', יואל זבדי, יוסי רימר, דני ביזר ולוחם נוסף ששמו פרח מזכרונם.

אלא שלקראת האירוע שונסו מותני הבלוג ביתר שאת כדי למצוא את אותו אלקה. במקביל לאיתורו של החייל הפצוע יוסי מיכאלי כהפתעה לחובש רפי בן מרדכי, נעשתה עבודה למציאתו של אלקה, הפעם כהפתעה לדני. ואז, כשבוע לפני המפגש, אחרי ניסיונות רבים שעלו בתוהו, המאמץ השתלם: מהעבר השני הזדהה סוף סוף הדובר כאלקה מתל פאחר!

לאירוע הוא הגיע עם אשתו, הסתובב קצת בכניסה בין כל המי ומי, וכשדני עזב לרגע את עיסוקיו אי שם בתוך התל ויצא לכיוון החניה, הראינו לאלקה מרחוק את מי שהיה המ"מ שלו. המ"כ ניגש אליו ושאל אם הוא מזהה אותו. דני בהה בו רגע ארוך, המ"כ הסיר את משקפי השמש ואז נפל האסימון: "אלקה? אני לא מאמין, איך מצאת אותנו?". אלקה: "לא מצאתי, מצאו אותי".

כוח דני4

פגישה ראשונה אחרי 47 שנים: המ"כ אברהם אלקה (מימין) עם המ"מ דני ביזר

יוסי רימר, גם הוא מכוח דני, הגיע לאירוע במיוחד מארה"ב, בעוד שתקלה של הרגע האחרון מנעה מדוד פופוביץ' להגיע אף הוא ולהשלים רביעייה מבין החמישה שלחמו בכוח דני ב-1967 ונותרו בחיים. הכוח במפגש הזה מנה שלושה לוחמים ובני משפחותיהם, וכן גילי סתיו, אחותו של יואל זבדי שנהרג בהסתערות עימם.

כוח דני ירד לדרך ההטיה, מתחת לוואדיון שבין חלקי המוצב, משם עלה וטיפס כמו אז ב-1967. דני סיפר בקצרה על החלטת המג"ד להמשיך עם הגדוד בתוואי ההטיה ולתקוף חזיתית את המוצב ממערב, במקום לעלות כמתוכנן לדרך הנפט ולהגיע ממזרח.

דני: "המג"ד מחליט מסיבה שאיש לא יודע לא להמשיך בתוכנית המקורית ומגיע לגבעה שמתחתינו. כשראש הגדוד מגיע לפה הוא מתחיל לסחוב אש טנקים מהמקום הזה שם שנקרא חירבת סודה. שם עומד איזה טנק אחד לפחות, כי מצאו שם טנק טי 54, והוא פוגע בכלים בדרך ההטיה ועוצר את ראש הכוח. גם בזחל"ם שלי הוא פגע, אבל למזלנו הוא נפגע בחלק נמוך שלו, לא בתא הלוחמים, ולכן רק שלושה נפצעים קל – הנהג ועוד חייל שישב על ידו ומ"כ. הנהג והמקלען נשארים בזחל, את המ"כ אני חובש, הוא קיבל רסיס ביד, ואני אומר לו – אתה נשאר איתם. הוא אומר – בשום אופן לא. השם שלו זה יוסי קילמן. הוא אומר – אין דבר כזה, אני עולה איתכם הלאה.

כוח דני5

כוח דני שוב ביחד במפגש תל פאחר 2014. מימין: אברהם אלקה, דני ביזר ויוסי רימר (צילום: ינון ביזר)

"התחלנו ללכת, אנחנו נמצאים 800 מטר מכאן יותר דרומה. אנחנו מגיעים ועולים קצת ורואים את המג"ד עומד עם קצין הסיוע הארטילרי ועוד שני חיילים שנשארו מהכוחות שכבר עלו לפניי [רימר וזבדי]. כשהגעתי למג"ד הוא אומר לי – טוב שבאת, תצטרף לפלוגה שלך. שאלתי אותו איפה הפלוגה שלי? הוא לא ידע בדיוק ואמר לי – איפה שתשמע ירי לשם תלך. התחלנו לעלות ולא שמענו ירי. ולכן המשכתי ללכת פה בוואדיון בלי לעשות החלטה אם ללכת ימינה או שמאלה.

"אנחנו עולים, מגיעים לכאן, רואים שני חיילים סוחבים ארגז תחמושת. במצב הזה אני לא הייתי בטוח שהם סורים כי היו אצלנו בפלוגה כל מיני מתנדבים שחלקם היו עם מדים בהירים [בדומה לאלה של הסורים]. לא ידעתי להחליט אם הם שלנו או לא, ולכן לא יריתי כדי לפגוע בהם, אלא כדי להסב את תשומת לבם, ובעצם זו היתה שטות. בקיצור, הם זרקו את הארגז וברחו שמאלה. ואז נפתחה עלינו אש מפה [מהצד הדרומי של המוצב הצפוני], אש חזקה מאוד. פה היו עמדות, ובזה שיריתי על השניים האלה הסבתי את תשומת לבם של הסורים אלינו, כשעד אז הם לא שמו אלינו לב בכלל.

"ברגע שפתחו עלינו באש קפצנו כולנו לתוך הבור הזה, ששימש עמדת טנק, אבל לא היה בו טנק. פתחנו אש בחזרה. דוד פופוביץ' היה עם הבזוקה, הוא ירה את הפצצה, נהייה רגע שקט ורצנו לכיוון ההוא".

אלקה ואשתו

אלקה ואשתו מתקדמים למוצב (העצים שמאחוריהם) בדרך של 1967

דני מתקדם לעבר הכניסה למוצב: "עכשיו הזיכרון שלי כבר לא ברור. יש פה אתה התעלה הזו ותעלה שמקבילה אלינו חמישה מטר. אני לא זוכר בוודאות אם רצתי לפה או לשם. רצנו לשם, זה מה שפופוביץ' אומר".

אלקה: "הימנית, אני זוכר" [תומך בגרסת פופוביץ'].

דני: "יכול להיות. על כל פנים, את כל מה שאני מסביר עכשיו על התעלה הזו, תעתיקו לשם אם אתם רוצים. רצתי לתוך התעלה, אני ראשון ואחריי שניים. מה שקורה זה שהיה שם חייל סורי שברגע שנכנסתי בחצי הדרך לתוך התעלה הוא גילגל לעברי רימון. אז התעלה היתה בנויה יפה, לא כמו שהיא נראית עכשיו, היא היתה עמוקה יותר. הרימון בא אחריי, אתם רואים שזה מדרון והרימון מתגלגל אחריי, ולקפוץ החוצה, כמו שהתרגולת הצה"לית אומרת שכשיש רימון בתעלה, הראשון צועק 'רימון בתעלה' והיתר קופצים החוצה. אבל פה אי אפשר היה לקפוץ החוצה, זה מאוד גבוה. אז מה שעשיתי זה לדחוף את השניים שנכנסו אחריי החוצה, ואני הספקתי להגיע עד לגדר, נשכבתי על הרצפה והרימון מיד התפוצץ. זה פגע לי ברגליים וביד וניטרל אותי. ומה שקרה אחר כך, מיד אחרי זה היה פה יוסי קילמן, שסיפרתי עליו קודם שנפצע בזחל"ם והחליט לבוא איתנו בכל זאת, הוא הראשון שנכנס לפה. פופוביץ' אחריו ושלישי אחריהם היה יוסי רימר".

אלקה: "אני כבר הייתי בפנים אחרי שנפצעת".

דני: "הם נכנסו פנימה ונעלמו. מה שאני זוכר שאתה היית איתי פה בחוץ, גם יואל זבדי היה פה".

קילמן שלט

כאן נפל יוסי. דני ביזר תולה את השלט עם שמו של הלוחם שנהרג בהסתערות בתעלה

דני: "היה עוד מ"כ אחד, שאני לא זוכר את השם שלו. ביקשתי מאלקה לחסום את התעלה השנייה. מכיוון שמהתעלה הזו כאן שהסורים זרקו אלינו רימון, היה ברור שהם נמצאים כמה מטרים מאיתנו. אחרי כמה דקות פתאום בא פופוביץ' וצועק 'נפצעתי נפצעתי', כל הראש שלו היה מכוסה דם, והאוזן, והוא יצא בריצה החוצה, הוא טוען שזבדי הספיק לחבוש אותו, אבל הוא ירד מיד למטה. הוא לא חיכה איתנו יותר ואנחנו נשארנו פה. יואל זבדי, שהיה פה מאחורינו, כעבור משהו כמו רבע שעה הוא החליט שהמקום שאני נמצא בו מסוכן ושהוא חייב להציל אותי. הוא התקדם בהליכה שפופה והתקרב אליי. הספקתי להגיד לו – תרד יותר נמוך, ובדיוק כשהוא היה מעליי נורה צרור מתוך התעלה ופגע לו בפנים והעיף אותו אחורה.

"אחרי איזה דקה שתיים יואל אמר 'אני נחנק', והבנתי שזה בעצם פגע לו בחזה ושזו הפציעה הרצינית. הוא היה שני מטר ממני. התחבושת שהיתה לי, עשיתי טעות והשתמשתי בה בזחל למטה ליוסי קילמן. וכל מה שיכולתי לעזור לו זה להגיד לו – תשים את היד על הפצע כדי שלא ייכנס אוויר, אבל היה לו כמובן פצע גם מאחור. ולמעשה הבנאדם עד שפינו אותו כעבור יותר משעתיים הוא נחנק ונחנק ונחנק.

"יוסי רימר ויוסי קילמן לא חזרו מהתעלה. אני באותו יום לא ידעתי מה קרה איתם. עם יוסי התחלתי לדבר עוד פעם רק לפני שנה במיילים, ולפני חצי שנה הוא היה פה ועשינו שחזור".

אלקה: "אתה זוכר שנפל עלינו פגז כאן?".

דני: "לא".

אלקה: "זה היה כבר אחרי הפציעה. אני חושב שאני הייתי פה ואתה נפצעת שמה. ואז אמרת לי לשמור פה. יריתי שתי יריות לכיוון ההוא, וצעקו לי לא לירות כי יש שם חבר'ה שלנו".

דני: "אני לא יודע, החבר'ה שלמעלה היו סורים, החבר'ה שלנו שהיו פה הגיעו רק בשש וחצי בערב".

מפתח התעלה במוצב ממשיך יוסי רימר לספר: "קילמן רץ פנימה ואני מספר צעדים מאחריו מטהר ויורה צרורות. אני מגיע למקום הזה, אני רואה את יוסי מוטל פה. מישהו ירה בו מהכיוון הזה שמאחוריי. אני יורה לכיוון הזה וממשיך בתעלה הלאה. אני מגיע להצטלבות הבאה ופונה ימינה במקביל לתעלה הזו, נכנס שניים-שלושה צעדים לתוך התעלה, רואה מישהו בקצה השני של התעלה, אני יורה, אני זורק רימון, צועק 'רימון' ובאותו זמן אני רואה שרימון מתגלגל אליי ואני כבר שלושה-ארבעה צעדים בפנים, אין לי זמן לקפוץ מספיק אחורנית למרות שאני מנסה. באותו זמן הרימון מתפוצץ ומאותו רגע אני נכנס ויוצא מהכרה בערך שעתיים, עד שהכוחות שלנו מגיעים.

"חיכיתי לראות מי יבוא לגמור אותי קודם". יוסי רימר נזכר

"חיכיתי לראות מי יבוא לגמור אותי קודם". יוסי רימר נזכר

"איציק חמווי זוכר שהוא חילץ אותי, אני לא זוכר את זה, אבל המקום כמו שאתם רואים ותראו בתעלה הקרובה, הוא מאוד צר ומאוד קשה לחלץ. שם אני ישבתי ובעצם חיכיתי לראות מי יבוא לגמור אותי קודם, מפני שלא ידעתי אם הרימון שאני זרקתי והאש שאני יריתי היתה עלי איזה תגובה. מאוחר יותר, ואת זה למדתי רק בביקור האחרון שלי פה עם דני, הסתבר לי שבקצה של אותה תעלה ישנה מיצדית, שבה ישבו סורים שנכנעו בתום הקרב, וזה בעצם סוף הסיפור שלי".

דני: "תספר גם איך קשרת את הרגל ומה היה מצבך".

רימר: "אתם לא רואים את זה, אבל יש לי רגל אחת קצרה מהשנייה בחמישה ס"מ. הרימון פגע בפרק הירך שלי וריסק אותה. הירך הלכה שמאלה. לקחתי את העוזי שהיה לו קת מעץ ופירקתי אותו, לקחתי את הרגל חזרה למקומה ושמתי את קת העץ על שני הקטעים של הרגל, שכמעט היו מנותקים אחד מהשני. לקחתי את החבל האישי שלי, שהיה לי בתור מ"כ, וקשרתי עם החבל את העץ לשני חלקי הרגל ואמרתי אולי זה יהיה קצת חוסם עורקים, אולי זה יציל את זה. אחד הדברים שאני מצטער עליהם היום הוא שהרופא שלנו [ד"ר ג'קי הורנר], שקבע מי הולך לאן, לא נמצא פה היום. הוא שלח אותי יחד עם הפצועים הבינוניים לבית החולים בנהריה. למזלי, בבית החולים בנהריה, בגלל שהייתי הפצוע הבינוני הכי קשה שהיה להם, היה להם עוד פצוע מהשריון שהיה שרוף, והוא ואני היינו שני הפצועים הכי קשים שם, וכל תשומת הלב הלכה אלינו. אמר לי אחר כך אותו רופא שבא לבקר אותי, שאם היו שולחים אותי לרמב"ם, ההחלטה הנכונה ברמב"ם היתה לקטוע את הרגל מפני שאין זמן להציל אותה. בבית החולים בנהריה הם במשך שלושה שבועות התאמצו עם כל מיני אנטיוביטיקות וכל מיני טיפולים לעצור את הזיהום, ואחרי שלושה שבועות הרופא החליט שמותר לנתח, ובעצם הציל לי את הרגל".

אלקה סיכם את המפגש: "היה יום מצוין, גם אני וגם אשתי התרגשנו מאוד. השחזור של דני עזר לי קצת להיזכר ולבשל את כל הקרב מחדש בראש".

לדבריו, הוא נסע בזחל"ם של דני שנפגע בדרך ההטיה. הוא זוכר שהזחל"ם הצליח לנסוע עוד קצת עד שנעצר וכולם ירדו ממנו. על העלייה לכיוון התל הוא מספר: "דני הלך ראשון ואני אחריו, היינו בערך שישה חבר'ה. אני זוכר שהמג"ד צירף אלינו שניים [רימר וזבדי]. כשהתחלנו לירות, דני אמר לי תתרחק ממני קצת, ואז קיבלנו רימון. דני צעק לי 'תזוז מפה מהר' ואז נפגע. הוא עוד זחל כלפי מעלה לראות אם יש עוד אנשים. אני זוכר שהמכנסיים שלו היו מלאים דם. דני נתן הוראות ואמר לי ללכת לצד השני ולרתק משם, שלא יבוא מישהו מאחורה. זוכר שהיה שם פצוע, שאחר כך החובש אמר לשים לו תחבושת בגב. באיזשהו שלב נפל לידינו פגז, קיבלתי רסיס בגב, האוזניים שלי צפצפו והתעלפתי. אחר כך אני זוכר במעומעם שאני מטפס על מחפורות עד שפינו אותי. באמבולנס שפינה אותי שוב התעלפתי והתעוררתי בבית חולים".

אלקה לא זכר אם ראה את החבר'ה של כוח דני נכנסים לתעלה מיד אחרי שמפקדם נפצע – הסתערות שבה יוסי קילמן הוביל פנימה את פופוביץ' ורימר. אלקה זכר קצת רק את השם פופוביץ', לא יותר.

זבדי שלט

כאן נהרג יואל. הגיע כדי לחלץ את מפקדו הפצוע, נפגע מירי ונפטר לאחר מכן

גילי סתיו, אחותו של יואל זבדי, במפגש תל פאחר

גילי סתיו, אחותו של יואל זבדי, במפגש תל פאחר

בתחילת התעלה שבה ניסה יואל זבדי לחלץ את מפקדו הפצוע דני, ושם נפגע אף הוא, הוצב יום קודם לאירוע שלט עם שמו. שלט עם שמו של קילמן נתלה בתוך התעלה המחופה, בפינה שבה נהרג.

גילי סתיו, אחותו של זבדי, שנכחה במפגש, סיכמה: "היום הזה היה אחד הימים היותר משמעותיים עבורי. על נסיבות הנפילה של יואל שמענו בסיור המשפחתי שערכנו עם דני בנובמבר 2013. עם זאת למדתי המון. הכרתי את יוסי רימר ושמעתי ממנו שגם הוא, שהיה עם יואל כשהצטרפו לכוח של דני, אינו יודע למעשה מדוע הוא ויואל מצאו עצמם מבודדים מהשאר [פגשו את המג"ד, שצירף אותם לדני ביזר] ושאינו יכול להחכים אותי בעניין. מיוסי שמעתי ארוכות על התחושות שלו אחרי הקרב ועד היום, ולמדתי מקרוב ובאופן אישי על מה בעצם חוו וחווים עד היום הלוחמים. מה שחשוב היה לי מאוד זה לפגוש אנשים נוספים שסיפרו לי על יואל. הייתי בת 9 כשיואל נהרג ובניתי לי דמות מהשירים שהשאיר אחריו. זכיתי ללמוד על אישיותו ואיך ראו אותו חבריו לפלוגה. את שמות חלקם איני זוכרת. מזמיר [החובש] למדתי שהיה עדין, יפה תואר, הכי אינטליגנטי בפלוגה ושבכל רגע פנוי שהיה לו הוא קרא ספר. לראשונה שמעתי על התנהלות הקרב והמהלכים לאורך כל היום מפי הלוחמים עצמם. בזכות הפאנל שהתקיים יכולתי לחוות את המהלכים בצורה מסודרת מאלו שנטלו בו חלק. היום הזה איפשר לי להרגיש קרובה יותר, ולו ליום אחד, לאחי ועל מה שעבר עליו עד נפילתו. כשניגשתי לחמווי והצגתי את עצמי, הוא אמר לי: 'אני מתנצל שלא הצלחתי להציל אותו'. מעולם לא היה ולא יהיה לנו שמץ של תחושה שיכול היה לעשות יותר. אבל המשפט הזה ילווה אותי עד יום מותי".

קורן (מימין) ושחר ביזר בתל פאחר (צילום: ינון ביזר)

קורן (מימין) ושחר ביזר בתל פאחר (צילום: ינון ביזר)

מהצד של דני ביזר הגיעו אשתו, עפרה, ובני משפחה נוספים, אבל בעיקר היו שם בני הדור השני, שלושת בניו – שחר, ינון וקורן. עבור דני זו היתה גאווה גדולה להראות להם את המסלול שעבר, בקרב שכל כך מעסיק אותו בשנתיים האחרונות. הבנים זוכרים את עצמם בתל פאחר רק כשהיו ילדים קטנים. מאז לא היו שותפים להתעסקות המרובה של אביהם בתחקיר.

ינון מספר על כך: "אולי לא הראיתי את זה לאבא, אבל כן התעניינתי בקרב תל פאחר. כשהייתי בצבא ראיינתי את אבא ועשיתי על זה מורשת קרב ביחידה שלי. נכון שזו פעם ראשונה כאנשים בוגרים, שהיינו איתו פיזית וראינו את כל המקומות שהיה בהם – מאיפה עלה, מאיפה נכנס לתעלה, איפה שכב פצוע. מאז שהייתי ילד אני זוכר שעשה הרבה מילואים, הוא עבר אירועים משמעותיים גם במלחמת יום כיפור (הקרב בסואץ), ובמלחמת לבנון (1982), והסתכלתי בעניין איך רק תל פאחר מרתק אותו יותר מהשאר, והבנתי שזה חלק משמעותי אצלו. אולי בגלל שזה קרב לא פתור הוא הרגיש שהוא חייב לסגור קצוות. יש פה מעגלים בתוך מעגלים שהוא חייב לסגור. אני לא יודע מה האחים שלי חושבים, אבל אותי תל פאחר כן מעניין בגלל מה שעבר שם. לא הראיתי לו את זה, אבל בפנים, בלב, אני איתו".

__________________________________________________________________________________
מודעות פרסומת

2 מחשבות על “זה היה מדרון והרימון מתגלגל אחריי

  1. דני היקר, זה היה פשוט מדהים הניהול שלך את האירוע, בשקט, בצורה מעוררת כבוד, באותו הרגע נשכך האירגון העלוב והתמיכה הצולעת של חטיבת גולני, בכמה בקבוקי שתיה וציליה.
    בשבילי, כמי שהיה ילד קטן בששת הימים, זה היה שיעור הסטוריה מאלף עם התבלין המיוחד שרק לגולנצ'יקים יש
    תודה על אירוע מדהים, אמיר דובדבני אלוני הבשן (פישר ממחזור גולני 82 )

    אמיר דובדבני

  2. תודה על השבחים.
    אין לי שום תלונה לחטיבה, אני לא שוכח מה עברו שבועים קודם.

    שתהיה שנת שלום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s