שלושה נעלמו לו פתאום מהעיניים

משפחת אביטן מגלה עובדות חדשות על נפילתו של האח יעקב, משפחת שקרוקה מתרגשת למשמע הסיפורים ואיזי חמווי ממשיך להילחם לבדו על היעד הצפוני * תחנת כוח קרינסקי, פרק 10 בסיקור מפגש תל פאחר

כוח אלכס

מרכז היעד הצפוני של תל פאחר. כאן נהרגו שלושה מלוחמי כוח קרינסקי, כולל המ"פ עצמו – האיש שהעביר למ"פ אהרון ורדי את פקודת המג"ד לעלות על התל

47 שנה ידעה משפחת אביטן שיעקב, הבן היקר שלהם, נלחם בירושלים ולאחר מכן הגיע לחזית הצפון, שם נהרג בתל פאחר. במפגש 2014 קיבלה משפחת אביטן את הסיפור האמיתי: יעקב כלל לא נלחם בירושלים. גם המידע שקיבלו על מקום נפילתו בתל פאחר היה לא מדויק. מישהו סיפר להם בעבר שיעקב נהרג בכלל מתחת לתל. אלא שיעקב נהרג באחת התעלות בחלק המרכזי של המוצב, כשרץ שם במהלך הלחימה ביחד עם סרן אלכס קרינסקי ורב"ט משה פינקס. שלושתם נהרגו שם. "חבל שהכנס הזה לא התקיים לפני שנים", אמר בסיום שלום אביטן, אחיו של יעקב. "כל השנים היתה לנו תמונה אחרת של הלחימה שלו, וביום הזה גילינו המון דברים חדשים".

התאכזבת לשמוע שהוא לא נלחם בירושלים? שלום: "לא. העיקר שקיבלנו את הסיפור האמיתי".

את תחנת כוח קרינסקי מוביל החייל היחיד מהכוח שיצא מהקרב בריא ושלם, יצחק חמווי (כיום איזי גרנות). בחזית התל התקבצו מולו מוטי שקרוקה, שנפצע קשה בגל ההסתערות הזה, שהגיע עם משפחתו, וכן שלום ואביבה, אחיו ואחותו של יעקב אביטן, אחד משלושת ההרוגים בטיהור התעלות שהוביל סרן קרינסקי במרכז היעד הצפוני.

חמווי, שהגיע לקרב בזחל"ם של אהרון ורדי, מ"פ א', מספר: "הגענו למטה שלושה זחל"מים אחרי שכל הדרך חטפנו אש וריתוקים, וכל הגדוד למעשה לא היה קיים. בנקודה הזו הגיע אלינו אלכס, הוא הוריד את ורדי, שניהם דיברו והם החליטו לפצל את הכוח ולהסתער על התל. ורדי לוקח 12 חיילים ומסתערים על התל הדרומי, אלכס לוקח 11 חיילים נוספים ואני ביניהם ובאים לכיוון היעד הצפוני. הפיצול שלנו, עלינו על גבעת הטרשים הזו, ירדנו ממנה ומלמטה התפרשנו להסתערות. היינו שישה בהסתערות: אלכס, פינקס, אביטן, אני, תנעמי ושטיגליץ. תוך כדי הריצה שטיגליץ שהיה עם הלהביור חוטף כדור ונהרג, תנעמי שהיה לימיני נפצע ואני רואה את כל הזרוע שלו בחוץ.

חמווי פותח

יצחק חמווי בכנס תל פאחר, מאחוריו שלום אביטן, אחיו של המ"כ יעקב אביטן שנהרג באחת התעלות (צילום: ינון ביזר)

"אלכס, פינקס ואביטן המשיכו לרוץ ואני איתם ביחד למעלה. תוך כדי הריצה נופלת לשמאלי פצצת זרחן. מסתבר שהיא היתה של כוחותינו והיא נפלה שישה או שמונה מטר ממני, העיפה אותי קיבינימט. תוך כדי זה אני רואה את אלכס, פינקס ואביטן מגיעים לגדרות, רומסים אותן ברגליים ומייצרים אש לכיוון הבונקרים. פה למטה יש תעלה היקפית תחתונה, ששומרת יותר חזק על מה שנעשה צמוד לתל, ויש את התעלה העליונה ששולטת יותר למרחק. אני רואה אותם מול העמדת גוריאנוב הזו, הם רומסים את התעלה, שניים מחפים, אחד עובר, שני עובר, פינקס, אביטן ואלכס עברו ואז כשאני על הגדרות אלכס מבקש ממני את הרימונים שלי. אני נותן לו והוא רץ, עובר את התעלה וזורק לפה או לשם, אני כבר לא זוכר, היינו בין שתי העמדות.

"תוך כדי זה שהוא עולה למעלה אני מזהה חייל [סורי] שמגיע אליי מכיוון מרכז היעד. אין ברירה, יריתי בו, ואחריו עוד אחד. ופינקס פנה לכיוון הזה [מרכז התל], כנראה שגם הוא נתקל בחבר'ה מהגוריאנובים, ואז הצטרף ליתר, אני עוד הייתי עסוק עם שני החיילים [הסורים]. התעכבתי יותר. תוך כדי שאני מגיע למרכז הבונקר כאן אומר לי אלכס, אני רואה אותו שם עומדים מחוץ לתל ויורים מלמעלה למטה, הוא אומר לי – חייל, תרתק לכיוון צפון. היה לי בזוקה, אבל לא היה לי תחמישים אז לא יכולתי להפעיל אותה, ולמעשה תוך כדי זה שאני מתעסק עם הבזוקה, אלכס, פינקס ואביטן נעלמו לי מהעיניים, לא ראיתי אותם יותר.

חמווי1

"ואני רב"ט מסכן עם עוזי מצ'וקמק, כאן לבד במרכז היעד". חמווי משחזר את עלילותיו מ-1967

"למעשה נשארתי פה לבד, וכמה דקות אחרי זה מגיע אליי קצין בשם שכטר עם גינצבורג, שקרוקה וביבר, ארבעה חיילים. איך ששכטר מתרומם הוא חוטף כדור בזרוע, אני חובש אותו והוא עוזב ומתגלגל למטה. את ביבר ואת שקרוקה שלחתי לפה, גינצבורג נשאר לידי וארבעתנו מחפים לכיוון צפון. באיזשהו שלב כנראה או שנגמרה התחמושת או שהיתה תקלה למקלען, לביבר, ואז ביבר נעלם. תוך כדי זה שהוא נעלם אני מזהה ששקרוקה נפצע. שלחתי את גינצבורג אליו לטפל בו. גינצבורג הולך אליו ובדרך באמצע בין שני הבונקרים האלה [מצביע לכיוון המרכז הצפוני של המוצב] הוא נפגע ונשכב לרוחב. ניגשתי אליו וגררתי אותו אחורנית, השכבתי אותו בצמוד למתלול. מרגע זה הייתי למעשה לבד, עם תחמושת שהולכת ואוזלת. אז נכון, לקחתי מגינצבורג את התחמושת שלו. היה לי עוזי מצ'וקמק עם קת עץ, ואני מכאן למעשה מנהל אש לכיוון צפון ומרכז היעד במרכז כמעט שעה לבד. גינצבורג פה פצוע, חבשתי אותו, שקרוקה גם פצוע, גם אותו חבשתי, והיתה פה אש שכל הזמן ירתה, ואני לא יודע מכלום מה נעשה, רב"ט מסכן, עשרה חודשים בצבא בסך הכל, בן 19, מה מבין במלחמות ולא יודע איפה אני.

"גינצבורג נכנס לייאוש וכל הזמן אמר לי – חמווי אנחנו אבודים. וכל הזמן באו אליי סורים מכל מיני כיוונים. להגיד לך שלא פחדתי? אבל ייצרתי אש למקום מסוים שראיתי אותם עוברים בו כל הזמן. שעה ומשהו לנהל קרב אתה חייב לייצר אש, וזה הולך ונגמר [התחמושת]. הגענו לפה בסביבות השעה שלוש פלוס מינוס, בסביבות ארבע ומשהו מגיע המג"ד, והוא מגיע מפה וצועק 'איתן איתן'. קורא לי אליו, אני מגיע אליו, הוא אומר לי מה קורה, אני מסביר לו והוא מחליט לטהר את התעלה הזו, והוא צדק, היה שם חייל בקצה שלה. הוא ירה לעבר הסורי והסורי נעלם. לא יודע אם נפגע או לא נפגע. חזרנו לפה וכאן הוא יצא קדימה לכיוון מרכז היעד. תוך כדי שהוא יוצא, אני צועק לו – המג"ד, יורים. אני לא מספיק להזהיר אותו, אולי הוא לא שמע, ועל יד העץ שם הוא חוטף צרור ונופל קדימה.

איזי בתחנת חמווי

איזי חמווי-גרנות. "גינצבורג כל הזמן אמר לי – "חמווי אנחנו אבודים"

"אני הופך אותו ומגלה שהוא למעשה הרוג. בקטע הזה שתבין, שאתה יושב פה לבד ומנהל אש ופתאום מגיע המג"ד, שזה בשביל נער קורסים כמוני כמו אלוהים, זה כמו ישועה, ואחרי כמה דקות נהרג וזה יותר מאסון עבורך. ואז אני שומע את משה הראל [הקש"א של גדוד 12] שהיה כאן, מסתבר שזה קצין הקישור הארטילרי, הוא אומר לי – אני הקס"א. אמרתי לו מה זה קס"א, הוא אומר לי, ואני אומר לו – אבל למה זה בסמ"ך? שאלה מטופשת שלי. ומסתבר שהוא כאן זיהה חיילים סורים וחיסל גם איזה שניים. היה לו מכשיר קשר, אבל טען שהמכשיר לא עובד וחייבים לרדת למטה לטנקים לקחת מהם את המכשיר ולהתקשר מהם.

"ביקש שאצטרף אליו, הצטרפתי אליו וירדתי למטה, ואז למטה ראיתי את נמיר, המ"פ של השריון, יושב אבל וחפוי ראש, משמיץ אותנו לגמרי – אתם חרא של חיילים, דמיקולו, המג"ד נהרג… אמרתי לו שייקח טנק ויכניס אותו לגאיון, והוא אמר לי – תלך מפה, מי אתה בכלל? ואז אני פוגש שלושה חיילים שלו, אחד הרוג, יוסי מולכו, שהיה חתוך כאן כולו, את עזרא ברוש, שהיה עם רגל קטועה, ואת עודד גולן. אני ניגש לעזור לעזרא ברוש והוא אומר לי תקפוץ לעזור לעודד כי הוא מתחתן עוד שלושה שבועות. אני הולך לעזור לעודד, אז הוא אומר לי – תטפל בו קודם כי אני הזמנתי אותו לחתונה שלי בעוד שלושה שבועות. בכל אופן טיפלתי בשניהם ותוך כדי זה שאני מטפל בהם, מגיע אליי אלקה [מכוח דני] ואומר לי הכוח של דני פגוע, ומסתבר שהם הגיעו עד לכאן למעלה, הם עלו דרך הגאיון.

"אני רץ את כל הדרך עד לגאיון ואז באמצע הדרך אני פוגש את פופוביץ' [חייל בכוח דני] והוא מכוון אותי לדני. אני מגיע ופוגש שם את דני עם יוסי קילמן ויואל זבדי ויוסי רימר, ואני פוגש אותם וכולם שם פצועים, למעשה לא מתפקדים [קילמן כבר היה הרוג, רימר שכב פצוע בתוך התעלה]. זבדי היה עם פצע חודר בחזה ואצבע שסתמה לו את החור. הוצאתי לו את האצבע ושמתי לו אבן ותחבושת, אני לא יודע מאיפה לקחתי את הרעיון, העמסתי אותו על הגב ולקחתי אותו לתאג"ד. פה פגשתי שוב את משה הראל, הבאנו אלונקה ורצנו שוב פעם לדני. משה הראל שם את דני על הגב, אני לקחתי את רימר על הגב, ולקחנו גם את קילמן, אני לא זוכר בעצם אם זה היה קילמן או זבדי, בכל אופן את השלישי שמנו על אלונקה, שניים סוחבים שלושה, ותוך כדי זה אנחנו רצים. הגענו למטה ושלחנו אותם לתאג"ד. ואז נזכרתי שיש גם שני חבר'ה פה [גינצבורג ושקרוקה]. באתי לעלות חזרה ואז אמרו לי מלמעלה – התל בידינו".

שקרוקה הקשיב בתשומת לב לתיאור של חמווי ואמר: "זה מרגש. זו פעם ראשונה שאני רואה על התל איך הדברים קרו. חמווי ידע את כל הפרטים ונראה שהוא זוכר טוב מאוד מה קרה. את כל מה שסיפר פשוט לא ידעתי. אני רק זוכר שיצאתי מהתעלה ואז קיבלתי כדור. חמווי הראה לי איפה נפגעתי, איפה נשכבתי, לאן גרר אותי וחבש אותי. אני כמעט לא זוכר כלום. אשתי היתה בהלם והתרגשה לראות את המקום. ביקרתי בעבר בתל פאחר, אבל זה לא היה ככה".

משפ שקרוקה

"רגשות של התלהבות ופחד במסע אל עובדות האמת". מוטי שקרוקה, אשתו, בתו ונכדו

מי שהתרגשה לא פחות היתה בתו של מוטי שקרוקה, מזל, שהגיעה עם בנה הצעיר, אדיר. מזל סיכמה: "תמיד ידענו שאבא איש אמיץ וכל חיי הערצתי אותו. הוא לחם ללא פחד וללא מורא לצד מפקדו, סא"ל מוסא קליין, שנפל ממש לידו. אבא לא הירבה במילים, אבל דווקא השקט שלו נתן לי להבין שהוא סופג כמה שיותר מידע מחבריו ומנסה לשזור את כל הסיפורים של האמיצים יחד לעצמו בזכרונו. כאילו הוא מעבד את הנתונים ושומר בדיסקט של חייו. אבא התהלך לו בתל פאחר כאילו הוא מכיר כל אבן וכל שבב מתכת. הוא התהלך לו בשקט כאילו הוא נושם עמוק עמוק את המראות שעלו לו בראש מהקרב ההוא. אמא שאלה כל הזמן את אבא איך הוא מרגיש ואלו מחשבות עוברות לו בראש. חמווי סיפר בדיוק את כל מאורעות הקרב ואבא כל הזמן הנהן ואישר את שאמר. היינו בהלם ממש, איך כל מה שאמרו כולם נהפך לסיפור מלא פרטים ועדויות. עורבבו שם רגשות של התלהבות עם פחד, גאווה עם צער, שמחה וכאב, הכל ביחד התערבב בתוכנו כאילו הפכנו למיכל רגשות מלא שמבקש להוסיף עוד ועוד. ערבוב הרגשות הזה הוא החוויה הכי עוצמתית שחוויתי על התל הנורא הזה.

"הרבה לפני שהגענו התרגשתי מאוד. הרצתי בדמיוני כל מיני מצבים ורגשות שיכולים לקרות לי שם על התל, אך הכל היה כאין וכאפס לעומת הרגשות האמיתיים על תל פאחר. אני קוראת לאירוע הזה מסע אל עובדות האמת, מסע אל נימי נשמתם של לוחמים אמיצים שאין כמוהם, אשר לחמו במקום הזה בעוז וגבורה שלא ניתנים להבנה. שמעתי על לחימה קשה ואש כבדה ללא הרף על מספר קטן של חיילינו, על חיילים צעירים שלקחו פיקוד וחילקו את הלחימה בכל דרך הגיונית אפשרית ללא פיקוד, עם לא מעט כאוס והתוצאה ללא ספק מדברת בעד עצמה. ראיתי גברים אמיצים מאוד שלחמו באותו קרב, והיום הם אבות וסבים שנתנו דרור לרגשותיהם, וגם כאן חשבתי עליהם כגיבורים על שהירשו לעצמם להרגיש ולחוות את החוויה עד סופה. אין מילים לתאר את הרגשות. אנחנו לא נשכח לעולם את חוויית האירוע הגדול הזה".

שלום אביטן היה בן 15 כשאחיו יעקב נהרג. הוא זוכר היטב את היום שבו קיבלה המשפחה את הבשורה. הוא חזר בצהריים, תלמיד כיתה ט' בבית ספר בקרית חיים: "זה מרחק של 700 מטר מהבית. הלכתי ברחוב הראשי, ואיפה שאני לא הולך אני רואה אנשים מסתכלים עלי ומתלחשים. ליד הבית ראיתי התקהלות, אבל עוד לא הבנתי מה זה. הגעתי ואז חיבקו אותי וסיפרו לי מה קרה. זה דבר שלא אשכח".

משפחת יעקב אביטן צילום דובדבני

משפחת אביטן בכנס. מימין: האחות אביבה והאח שלום. "מרגע שיעקב נהרג שבתות לא שבתות, חגים לא חגים"

שניהם היו ספורטאים. הבכור התעסק עם כדורגל ("היה שוער") והקטן עם קרב מגע (כיום הוא יו"ר איגוד הקראטה בארץ). "תמיד היו בינינו ויכוחים על ספורט. הערצתי אותו כאח הגדול שלי. מרגע שיעקב נהרג הכל בבית השתנה. שבתות לא שבתות, חגים לא חגים. זה גמר במיוחד את אמא. קברו אותו בעפולה בקבר ארעי ואמא כל יום היתה יוצאת מהבית בחמש בבוקר, נוסעת לעפולה וחוזרת בלילה מאוחר. כל יום היתה יושבת על יד הקבר שלו, ככה שנה שלמה עד שהעבירו אותו לבית הקברות בחיפה, גם זה בלי להודיע לנו. רק במקרה ידענו על זה".

הוא חוזר לסיפור הקרב של אחיו, שעמו חיו כל השנים וכעת התברר ככוזב: "לא זוכר מי סיפר לנו את זה ואיך זה התגלגל ככה, אבל השאלה הראשונה שלי אחרי ששמענו מחמווי את הסיפור היתה האם גדוד 12 נלחם בירושלים. שמענו שלא. ראינו את השלט עם שמו בכניסה לאחת התעלות, וחמווי סיפר לנו שהם היו ארבעה ואז הם התפצלו, שלושה [קרינסקי, פינקס ואביטן] נעלמו לו פתאום מהעיניים. היו שם כמה לוחמים שהכירו את אח שלי וסיפרו לי עליו. אמרו שהיה בחור עדין, אבל פייטר וגבר לעניין, וזה עשה לנו טוב".

מפגש תל פאחר 2014 – קישורים לפרקים הקודמים:

תחנת זחל"ם השריון בדרך ההטיה

תחנת זחל"ם המרגמה בצומת בורג' בביל

תחנת הגלגל המניע של כוח השריון

תחנת כוחות סולוביץ', הסיירת והסמח"ט

תחנת כוח גולדה והגלדיאטור

תחנת חפ"ק המג"ד, המיוחדת ופלוגה ג'

תחנת כוח זחל"מי הסמ"פים באיגוף מצפון 

תחנת פלוגה א' שכבשה את המוצב הדרומי

תחנת כוח דני שעלתה מהגאיון אל היעד הצפוני

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שלושה נעלמו לו פתאום מהעיניים

  1. תגובה שלא קשורה לכתבה.

    בעקבות המפגש על התל פגשתי שני חברים לפלוגה המסייעת. אלשיך דוד, ואבוטבול מאיר (אביב) יתכן והייתי פוגש עוד חברים לו היינו מוצגים עם צדיו של שמנו. בינתיים הקמתי יחד עם החברים קבוצת ווטסאפ שאליהם צורפו חברים נוספים. האיסוף הוא כמו עם פינצטה. (מלקטת) אשמח למצוא עוד חברים בעזרת המדור. טל׳ 052-6810006 אמנון נמט. חג שמח לכולם.

  2. אלכס קרינסקי ז"ל היה בוגר של הפנימיה הצבאית בחיפה (שבה למדתי, כ-15 שנים אחר כך). לפני שנים הגיע לכנס בוגרים של הפנימיה אביו של אלכס קרינסקי, ובשעת הטקס שנערך שם לקה בליבו, ונפטר. יהי זכרם ברוך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s