רק רציתי לדעת איך הוא נהרג

רק רציתי לדעת

47 שנים חיפשה מדלן שוקרון חיילים שראו ויודעים איך נהרג בעלה אמנון שוקרון, נהג זחל"ם במילואים * לתל פאחר היא הגיעה עם בנה, אמנון, שנולד חצי שנה לאחר מות אביו – גם הוא מחפש תשובות * ואז, כשירדו בדרך ההטיה והנכד עמרי צעק "הנה אמנון שוקרון", קיבלה החידה העתיקה תפנית דרמטית 

מדלן שוקרון ובנה אמנון הקדימו מאוד להגיע לאירוע תל פאחר 2014. הכל בגלל ההתרגשות. הם הגיעו כדי למצוא סוף סוף את הסיפור האמיתי לנפילתו של אמנון שוקרון – הבעל והאב, בקרב תל פאחר. כל השנים הם חיו על שמועות והערכות. לפי סיפור אחד, שוקרון נהרג מפגיעת כדור בראשו, לפי גירסה אחרת זה קרה בפגיעה ישירה שספג זחל"ם שנפגע והתפוצץ. "זו היתה בשבילי אובססיה לדעת איך הוא נהרג", מספרת אשתו מדלן בת ה-76. "כל שנה ביום הזיכרון הייתי נסגרת עם עצמי רק בגלל שלא ידעתי את האמת".

כל מה שביקשה היה למצוא חייל שיודע מי זה בעלה ומכיר את סיפור נפילתו. על פניו, הסיכויים לא היו גדולים. אמנון שוקרון היה נהג זחל"ם במילואים, שלא היה שייך לשום יחידה בגולני, איש מהלוחמים לא הכיר אותו וספק אם ממרומי השנים מישהו יזכור חייל מילואים מבין כ-140 ההרוגים והפצועים.

"אני שמעתי שהבעל שלי נהרג אחרי שהוכרזה הפסקת האש", התלוננה מדלן בפני האיש הראשון שנקרה בדרכה במפגש. היה זה הסמ"פ שמיל גולן. כמו רצתה לומר שבעלה נהרג לשווא. שמיל סיפר לה שהפסקת האש אמנם כבר היתה בדרך ושבגולני אף ניתנה הוראה לפרוק את הכלים, אלא שראשי ישובי הצפון לחצו על הממשלה, ולמחרת הורה משה דיין לאלוף הפיקוד, דדו, לעלות על הרמה. בכך הזים שמיל אגדה שעימה חיה מדלן עד כה.

שוקרון1

שעת בוקר מוקדמת בתל פאחר. מדלן מתייצבת ומציגה תמונה של בעלה המנוח: מישהו מכיר אותו?

היא היתה בת 28 כשעולמה חרב עליה. בעלה אמנון היה בן 30, ולהם בת, ענת בת 4 וחצי, ומדלן בחודש השלישי להריונה. הם הכירו בקזבלן, מרוקו, ועלו לארץ ב-1961. מדלן זוכרת שאמנון גוייס בצו 8 ביום שישי ה-19 במאי 1967. נהג זחל"ם במילואים. הוא התקשר מדי פעם ואף קפץ לביקור ב-1 ביוני. הפעם האחרונה ששוחחה איתו היתה ב-4 ביוני, יום לפני שפרצה המלחמה. סיפר לה שהוא בבסיס שרגא ליד נהריה ושכולם מחכים לפקודה. זו היתה שיחתם האחרונה. אחר כך סיפרו לה שהיה בלחימה בירושלים ושביום חמישי, יום לפני העלייה לרמה הסורית, חזר לשרגא, שם לא רצו לקחת אותו למשימות הבאות והוא התעקש שהוא רוצה להילחם. "היו עליו כל מיני סיפורים ולא יכולתי לאמת אותם", היא מספרת, "אבל כל מה ששייך לו אני לא שוכחת".

את ההודעה על מותו קיבלה ב-14 ביוני, לפני שעמדה לצאת לעבודתה כאחות בבית החולים רוטשילד בחיפה. בדרך לשם החליטה לעבור בקצין העיר ולברר אם שמעו משהו על בעלה. עברו ארבעה ימים מסיום המלחמה, כל הארץ שמחה וצהלה, רוב החיילים חזרו הביתה, או לפחות טלפנו, אבל אמנון שוקרון לא חזר וגם לא התקשר. היא זוכרת שני קצינים שמסתכלים אחד על השני למשמע שאלתה, אבל פוטרים אותה בלקוניות שאין להם מידע עליו.

מדלן: "כבר ביום שישי [היום בו נהרג] אמרתי לאמא שלי שאני לא רגועה והתחלתי לבכות. הרגשתי שמשהו רע קרה לאמנון. בשולחן בערב לא ישבתי עם כולם, בשבת ויום ראשון הייתי בחוסר שקט מוחלט, אבל אחרי זה הייתי כבר רגועה, כולל ברגע שבאו להודיע לי".

שוקרון4

אמנון שוקרון ואמו מדלן. מחפשים סימנים בדרך

מדלן התאלמנה בגיל צעיר, עם ילדה קטנה בבית ועוד ילד בדרך. "הייתי מלאה בחובות", היא מספרת, "בדיוק עברנו לגור מצריף לדירה בשכונה חדשה במוצקין, היתה לי משכנתא וחובות ושני ילדים, ועבדתי קשה בימים ובלילות. בתקופה ההיא משרד הביטחון לא נתן את הפינוקים שנותנים היום למשפחות שכולות. בקושי הייתי גומרת את החודש". לבן שנולד חצי שנה לאחר מות בעלה היא קראה אמנון, על אף התנגדות המשפחה.

יש לה בשנה שלושה ימי זיכרון על בעלה: יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום ירושלים והיום בו נהרג – א' בסיוון, אותו היא מציינת בבית הכנסת שבו נהג להתפלל.

ועדיין כל השנים נותר עניין מותו בלתי פתור: איך זה קרה ואיפה בדיוק ומה היה שם והאם הוא סבל. "הסיפור עבורנו היה לא שלם ולא כולם יודעים את הכל", אומר הבן אמנון. "אמא לא ידעה לספר איך זה קרה, מה שגרם גם לי כל השנים לחפש את הסיפור האמיתי. בסביבות 25 או 30 שנה לקרב נסעתי למוזיאון גולני ונפגשתי עם יום טוב [לשעבר רס"ר גולני וכיום מנהל המוזיאון] והוא סיפר לי שאבא נהרג בהתפוצצות של שני זחל"מים בדרך ההטיה על יושביהם".

הזדמנות מצויינת לשמוע את סיפור נפילתו נקרתה בפניהם באירוע שהתקיים בתל פאחר לפני כשבע שנים, לציון 40 שנה למלחמת ששת הימים. הבן והאם חיפשו בין המוזמנים כאלה שיודעים משהו או ראו את אמנון במהלך הקרב. במקביל, כך נודע לו בדיעבד, חיפשו אותם שני לוחמים שהיו עדים לרגע בו נהרג. אלא שבהמולת האירוע אף צד לא מצא את השני.

שני הלוחמים הללו היו מרדכי אשרף (כיום מרקי אסף) וזאב באום.

באום מספר: "באירוע של ה-40 שנה רציתי לדעת איפה המשפחה של הנהג זחל. פגשתי את פליקס [קצין הקשר של הגדוד] והוא אמר לי שהיו פה עכשיו משפחה שחיפשה מישהו שיודע על הנהג. רצתי בכל התל לחפש אותם ולא מצאתי".

נדרשו עוד שבע שנים וקצת כדי שכולם ייפגשו באירוע תל פאחר 2014 ויחברו את הקצוות. המפגש בין משפחת שוקרון לבין מרקי אסף וזאב באום לא היה מיידי. משפחת שוקרון, שכללה את מדלן, אמנון, ואת הנכדים שחר בן ה-16 [בנה של ענת] ועמרי בן העשר וחצי [בנו של אמנון], כמו הלכה לאיבוד בשעה הראשונה. העניינים החלו להסתדר כשהשוקרונים הצטרפו לקבוצה של יוסי פרידמן, שכללה את חיילי המחלקה המיוחדת [חבלנים ואמצעי פריצה]. הקבוצה הזו היתה אמורה להישאר בתחומי האתר, אבל פרידמן החליט בשלב כלשהו להוריד את האנשים לדרך ההטיה כדי שיבינו טוב יותר את סיפור הקרב. למעשה, מכאן החלו העניינים להתגלגל, או כמו שמגדירה מדלן – "ואז קרה הנס".

בנסיעה בדרך למטה היה זה הנכד עמרי ששם לב לשלט עם שם סבו וקרא – "הנה אמנון שוקרון". הרכב נעצר מיד והמשפחה יצאה ממנו בהתרגשות. מדלן: "עצרנו וירדנו. היו לי מזה אחר כך סיוטים יומיים, ואז שני החיילים באו אלינו פתאום והחלו לספר לנו".

שוקרון3

המקום שבו הוצב השלט עם שמו של אמנון שוקרון: צופה אל בורג' בביל ותל עזזיאת. מאחור תל פאחר

באותם רגעים, במרחק של כמה עשרות מטרים בהמשך הדרך, ניצב יוסי פרידמן כשהוא ממתין להצטרפות של אנשי הקבוצה שלו. צלם הווידאו הנציח את הרגעים הבאים, שבהם נשמע מרקי אסף אומר לפרידמן: "אנחנו היינו זחל של הפלוגה המסייעת, היינו אחרי כל הכוחות. וזה מה שקרה… שוקרון היה נהג זחל שלא מהמחלקה שלנו. הגענו כאן לכיוון הזה ופתאום הזחל נעצר, הסתכלנו וראינו שיורד דם מהראש של שוקרון, הוא קיבל כדור בראש".

פרידמן נשמע אומר אחר כך לבן אמנון שוקרון: "יש פה בחור שהוא זוכר בדיוק איפה שוקרון חטף כדור".

הרגעים הבאים היו של אסף ושל באום, שניגשו למשפחה עם האירוע לו היו עדים. סיפור שנסגר אחרי 47 שנים ושלושה חודשים.

שוקרון2

משפחת שוקרון כפי שנצפתה מלמטה ברגעים המרגשים שלה ליד השלט של אמנון

שוקרון היה הנהג של זחל"ם המחלקה המיוחדת של גדוד 12. על הזחל"ם פיקד המ"מ עזרא זכריה (סלע). באום, איש מחלקת הקשר הגדודית, הצטרף לזחל"ם הזה בגבעת האם לאחר שהמג"ד מוסא קליין הוריד אותו מזחל"ם החפ"ק בגלל צפיפות. מרקי אסף, חבלן במחלקה המיוחדת, היה בזחל"ם הזה מלכתחילה. בשלב מסוים של התנועה, די קרוב לישורת האחרונה העולה לתל פאחר, נעצר לפתע הרכב המשוריין.

מרקי אסף מספר: "היינו עם הפנים לכיוון צפון ומיד ראינו שהנהג קיבל כדור בראש. הוא לא הספיק אפילו להוציא מילה מהפה".

באום: "לא ידענו מי הנהג, רק ראינו את הגב שלו בתוך כובע פלדה. תוך כדי נסיעה הזחל"ם נעצר, הבנו שיש בעיה, הסתכל עזרא וראה שמהחריר של הזחל נכנס קליע רובה לבין העיניים של הנהג. הוא קיבל את הקליע כשהוא יושב ונוהג. זה היה הרוג ראשון שלנו. הוצאנו אותו מהדלת האחורית ובעדינות הנחנו אותו בצידי הדרך".

מרקי: "הוצאנו את הנהג החוצה ואז יוסי פרידמן, שהיה פצוע ביד, נכנס במקומו לזחל"ם, נסע ועשה מעקף גדול והגיע לתל פאחר מלמעלה".

שוקרון5

החליף את אמנון שוקרון כנהג זחל"ם המחלקה המיוחדת. הקמב"צ יוסי פרידמן (מימין) מול בני המשפחה

יוסי פרידמן: "כל השנים היה לי בזיכרון שאני הוצאתי את הנהג מהזחל"ם, אבל עכשיו התברר לי שהוא בעצם נהרג וששניים אחרים מהצוות של עזרא הוציאו אותו. בעצם כשאני באתי לנהוג, לא היה כבר אף נהג מאחורי ההגה".

מרקי: "אני, זאב באום ועוד חייל אחד פינינו את שוקרון החוצה. כשאני ראיתי את המראה הזה שלו, עד אותו רגע הייתי ילד לא מבוגר שחשב שהוא באימון קיץ, וזה היה הרגע שעשה לי סוויץ' בראש. באותו רגע ירד לי האסימון שאנחנו במלחמה. חטפתי שוק ובהתחלה לא הייתי יכול להוציא אותו מהזחל".

באום: "אמנון נהרג במקום, בזה אין לי ספק. אשתו הלכה אחד-אחד בתל ושאלה אם מישהו יודע, ואז פתאום הבן אומר לה – 'אמא בואי בואי' והביא אותה אלינו. הם התקרבו ואז התחיל הסיפור שאני, מרקי ויוסי סיפרנו להם. היא החזיקה אותי בשרוול ורצתה לדעת את כל האמת. אמרתי לה – את תשמעי ממני בהן צדק, בעלך קיבל את הכדור ומת באותה שנייה. 47 שנים היא מחכה לזה. הופתעתי מהאיפוק שלה בהתחלה ואז התחילו הדמעות והיה חיבוק קבוצתי כמו בכדורסל. הבן נשבע לי שבחיים הוא לא בכה, האמא היתה חזקה יותר ואמרה לנו – אנחנו לא צריכים יותר".

מרקי: "אני התרגשתי מאוד, כי פתאום יכולתי לתת משהו למישהו".

4 בזחל שוקרון

היו על הזחל"ם ופינו את אמנון שוקרון לאחר שנהרג. משמאל: זאב באום, מרדכי אשרף, עזרא זכריה ויוסי פרידמן (שנהג)

הבן אמנון שוקרון מספר שכמה חודשים אחרי המלחמה הגיע לביתם חייל בשם מרדכי שסיפר לאמו את הסיפור. ומרדכי אשרף, הלוא הוא מרקי, מאשר ומספר: "שלושה וחצי חודשים אחרי המלחמה התברר לי שאמנון שוקרון גר ברחוב שלי בקרית מוצקין. ידעתי את השם שלו כי עיריית מוצקין שמו תותח בכיכר עם שמות הנופלים. אני בדיוק פגשתי את המורה שלי למתמטיקה וסיפרתי לו מה עשיתי במלחמה, והתברר שהוא היה שכן שלו. כששמעתי את זה הלכתי וביקרתי את אשתו. אני יודע שהייתי אצלה, אבל כנראה שהיה להם אז ערפל של זיכרון".

אמנון שוקרון: "היום הזה בתל פאחר סגר לנו מעגל מאוד משמעותי. סגר לנו חורים בנשמה. הרגיע את אמא על זה שהוא מת ללא יסורים. זו גם הקלה גדולה עבורי ועבור אחותי. בסופו של דבר, היוזמה הזו של המפגש והעובדה שעברו הרבה מאוד שנים גרם להרבה מאוד אנשים לרצות להסתכל אל האמת בפנים. אני שמח שהמשפחה שלי יצרה לעצמה את השקט ושעכשיו אנחנו יכולים ללכת לקבר של אבא ולדעת מה קרה לו בדקות האחרונות".

שוקרון5

מדלן עם הנכד שחר והשלט עם שמו של בעלה. "עכשיו האובססיה ירדה ממני"

ומדלן סיכמה את האירוע הדרמטי: "מגיע צל"ש למארגנים, אתם עשיתם לי את היום עד שארית חיי. במשך השנים שמעתי סיפורים ושמועות איך הוא נהרג ואף פעם לא ידעתי בדיוק מה קרה. כל יום זיכרון אני הייתי נסגרתי בבית ומתחילה עם כל זה, רק כי לא ידעתי את האמת. אני רק רציתי לדעת כל הזמן איך הוא נהרג, ופתאום בתל פאחר שני אנשים באים אליי ואומרים לי שהזחל"ם נעצר, אמרו להם לקפוץ וראו בנאדם ישן ודם יורד לו מהראש וזהו זה. שאלתי אם הוא מת במקום, והם אומרים לי – כן גברת, הוא מת במקום. אז אמרתי – אמנון, זהו, עכשיו נסגר לי מעגל והאובססיה לדעת איך נהרג ירדה ממני".

הנאום של אמנון שוקרון: אני גאה שאבא היה חלק מכם ביום האחרון שלו

לאחר שמדלן ואמנון התאוששו מעט מהדרמה המשפחתית בדרך ההטיה, הם חזרו לאתר כדי להקשיב לסיכומי ראשי הכוחות. בעודם מעכלים את הגילויים החדשים, התבקש אמנון לשאת דברים בשם המשפחות השכולות. על אף הבקשה המפתיעה מעכשיו לעכשיו [תוצאה של היעדרות בן משפחה שכולה אחרת, שהיה אמור לשאת דברים] ניאות אמנון שוקרון, וכך אמר בדבריו:

אמנון בנאומו

הבן אמנון שוקרון נואם בכנס תל פאחר בשם המשפחות השכולות

"אבא שלי היה חייל מילואים שפגש את הלוחמים המדהימים האלה פה למטה בחורשת טל, מספר שעות לפני שהם עלו לתל, וזו בדיוק האינפורמציה שקיבלתי היום אחרי 47 שנה. כי אני פשוט גאה בעובדה שהוא היה חלק מכם ביום האחרון שלו. אנחנו שומעים פה סיפורי גבורה ומעש, שלא ניתן באמת לתאר אותם במילים. ירדנו עם רכב נוח יחסית לאיפה שנהרג פה למטה, הירידה והעלייה ברכב ממוזג היו מבחינתנו קשים מאוד, ולא בגלל העובדה שאנחנו ידענו שכולכם הייתם שם, אלא פיזית. ואני מנסה לתאר לעצמי מה קרה לכם באותו יום כשניסיתם לעלות לתל הזה, כל אחד והאמת שלו.

"47 שנים שעברו מאז עבור כל אחד מהמשפחות השכולות, זה דבר שקרה כאילו היום. אנחנו חושבים כל יום ויום על אותו יום. מצד אחד כואבים ומצד אחד גאים. אמר היום אחד הקצינים ואני לא אשכח את זה, לאחד מהחבר'ה הלוחמים – אתם למעשה תחמתם את הגבולות והתפקיד של הדור הצעיר ודור ההמשך זה לשמור על הגבולות האלה. אז בשם המשפחות השכולות, תודה למארגנים ולכל מי שסייע ועזר בהרמת היום הזה, על סגירת מעגל היסטורית עבור המשפחה שלי. אנחנו היום מבינים מה קרה  באותו יום, ובשבילי ובשביל הילדים שלי, ובשביל אחותי שלא יכלה להגיע היום, ובמיוחד עבור אמא שלי, היום הזה היה מאוד מאוד חשוב. ללוחמים – תודה רבה ששיתפתם אותנו כל אחד בדרכו שלו, ואני מאחל לכולנו ולעם ישראל שנזכה קודם כל לשלום ולימים שקטים. ומאחר ואנחנו מכירים איפה אנחנו חיים, היה וניתקל בימים קשים יותר – שיהיו לנו לוחמים לא פחות טובים מהלוחמים שסביבנו במקום המדהים הזה".

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “רק רציתי לדעת איך הוא נהרג

  1. ראוי להערצה איך האשה הזו קמה כלביאה ועם ילדה קטנה ותינוק בבטן מתארגנת על עצמה ונאבקת להביא פרנסה ולא שוכחת כל השנים את בעלה,
    מדלן זה רק לחבק אותך ומשפחתך המקסימה

  2. כבוד לנהגי הזחל"מים.

    נהגי הזחל"מ היו במרבית המקרים, הגיבורים העלומים של המלחמות.
    בדרך כלל, היו אלה נהגים שלוקטו מיחידות שונות, או משתייכים למאגרי רכב ויחידות תובלה למיניהן, אשר סופחו ליחידות שאינן מוכרות להם.
    הם היו כנטע זר ביחידות אלה, ובמקרים רבים לא זכו זכו ליחס הולם, לא בחייהם ולא בנפלם.נהגים אלה מילאו את תפקידם בנאמנות ובאומץ.
    נהיגה בזחל"מ תחת אש תופת אינה דבר של מה בכך. הנהג יושב בתאו הצפוף והרותח בקיץ, כאשר כל שדה הראיה שלו מסכם בשני חרכים צרים.
    דרך חרכים אלה חוזה הוא באימה המשתוללת בחוץ, תוך שעליו לנהוג את הזחל"מ העתיק והאיטי, לעיתים סרבן, בשיירה המשתרכת לאיטה, ולעקוף מעת לעת כלים פגועים. תחושה בהחלט לא קלה.

    כבוד ויקר לגיבורים עלומים אלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s