כך הבקענו – חלק ב'

התכנונים, השיקולים, הלבטים והביצוע: צמרת פיקוד צפון בדיון מטכ"לי מיוחד ב-1968, שעסק בתו"ל הבקעות צה"ל במלחמת ששת הימים, כולל בגזרה הסורית * חלק ב'

צילום מקור: ארכיון צה"ל

"ואם צריך יהיה את גולני או את הצנחנים כחרמ"ש – ישימו אותם על זחל"מים והם יעשו את העבודה". מדברי הרמטכ"ל חיים בר-לב (צילום: ארכיון צה"ל)

ב-14 במאי 1968 התקיים כנס מטכ"לי שדן בתורת ההבקעה על רקע הניסיון שהצטבר במלחמת ששת הימים. בכנס שאירגן ויזם מה"ד תו"ל השתתפו הרמטכ"ל חיים בר-לב וצמרת המטכ"ל. ברקע ניתנו סקירות על קרבות ההבקעה באבו עגילה, רפיח וברמה הסורית.

הדוברים היו אלוף אריאל שרון מפקד אוגדה 38, סא"ל קלמן מגן קצין אג"מ אוגדה 84, אלוף ישראל טל מפקד אוגדה 84, אלוף ישעיהו גביש מפקד פיקוד דרום, אלוף דוד אלעזר מפקד פיקוד צפון, אל"מ דן לנר רמ"ט פיקוד צפון, סא"ל זלמן גנדלר (ג'מקה) קמ"ן פיקוד צפון, סא"ל אפרים ריינר היסטוריון פיקוד צפון, אל"מ אורי רום מח"ט 37, אל"מ משה בריל מח"ט 45, אל"מ שמואל גונן (גורודיש) מח"ט 7, אל"מ מוטה גור מח"ט הצנחנים, אל"מ מוטקה ציפורי, אל"מ מוסא פלד, אל"מ אברהם אדן (ברן), אל"מ מנחם אבירם (מן) מח"ט 60 ומפקד פו"מ, אל"מ רפאל איתן (רפול), אל"מ הרצל שפיר (רמ"ט אוגדה 84) ואל"מ יששכר שדמי (ישכה) מח"ט 200.

דיון זה מהמסמך שנמצא בארכיון צה"ל מתפרסם כאן בבלוג בשני חלקים. החלק ראשון שכבר פורסם היה סקירת האירועים, החלק השני – הפוסט הנוכחי, הוא הדיון החופשי שהתנהל. מהפרוטוקול המתפרסם כאן הושמטו דברים רבים שאינם קשורים לחזית הסורית בששת הימים.

לחלק א' של הדיון לחצו כאן

אל"מ מוטה גור: אני חושב שגם במה שהוצג פה וגם בניתוחים של מערכות אחרות, עלו כמה שאלות יסודיות בעניין ההבקעה שאליהן אני רוצה להתייחס. ראשית כל, יכול להיות שתוך כדי הפרטים שאני אכנס אליהם בסך הכל לא יהיה ברור בעד איזו הבקעה אני מצדד. אם צריך לומר מראש כמובן עם כל ההסתייגויות שצריך להכין הערכת מצב וכו', אבל עקרונית אני בעד הבקעה בלילה כאשר הטנקים מובילים בראש.

כל מה שאני אומר בהמשך הפרטים פחות או יותר נופל על הרקע הזה. אני חושב שאמצעי הלחימה או האמצעי ההנדסי החשוב ביותר שצריך היום לפתח הוא מפנה מוקשים לפני הטנקים. זאת אומרת, לא מפני מוקשים שטקנים יתנו להם חיפוי מאחור, ולא מפני מוקשים שחי"ר יסייע בידם, אלא שטנקים יוכלו לנוע קדימה, לא אחד ולא שניים, אלא יוכלו לנוע טנקים קדימה, לפנות לפניהם את המוקשים ולהילחם, אם חי"ר יגיע ואם חי"ר לא יגיע ואם הליקופטרים יטוסו ואם הליקופטרים לא יטוסו. אם יהיו עננים או לא יהיו עננים, אם יהיה קושי ניווט או לא יהיה קושי ניווט. מה שבטוח הוא שהטנקים יכולים לנסוע. ולפי דעתי צריך לעשות את זה בקדימה משל לכל הדברים האחרים. ואני חושב כי אמצעי ההבקעה העיקרי והחשוב ביותר שהוא צריך להיות המוביל והוא צריך להיות המכריע זה הטנקים בהבקעה. עכשיו אם זה יהיה בחזית או זה יהיה באיגוף, זה כבר למערכת מצב, אבל גם אם באים באיגוף רצוי מאוד שיהיו טנקים. לפי הערכתי, הכנסת חי"ר או מנחנים כאשר הם לא יכולים לקבל סיוע רציני מה שיותר מהר וייאלצו לעמוד בעצמם נגד שריון אויב – עומד או בעיקר נוסע, זה מצב לא נעים שרצוי להימנע ממנו. ולכן רצוי שטנקים ייכנסו מה שיותר מהר.

לי לא היה ניסיון גדול בהפעלת טנקים ממש ביום או בלילה, ובוודאי לא בירי טנקים, אבל נראה לי שאם לסכם את התנהגות האויב בכל החזיתות במלחמה הזו הרי ההבקעות בלילה מסוגלות למוטט אותו יותר טוב מאשר הבקעות ביום. יכולת העמידה שלו בלילה היא יותר קטנה והיכולת למוטט אותו בלילה היא יותר טובה. לכן אני חושב שכדאי לעשות את זה בלילה, כאשר הטנקים מבקיעים קדימה והולכים קדימה, הם יכולים לשמור את תנופת ההבקעה כל הזמן. כאשר מתקדמים עם טנקים ניתן להסתייע בארטילריה בצורה הרבה יותר חופש/ית מאשר אפשר להסתייע כאשר הולכים עם חי"ר. כי כאשר נוסעים עם הטנקים אפשר להפיל את הפגזים שלנו מה שיותר קרוב ומה שיותר צמוד, ולא צריך להיות כל כך צמודים לקווי ההפצצות, לקווי אש עם ארטילריה וכו'.

אני חושב כי סיוע אוויר לצורכי הבקעה הוא חשוב, אבל הוא בשום פנים ואופן לא יכול להיות מכריע. אנו שמענו פה מאפרים שהפציצו והפציצו, ואני חושב שאין אף חזית שהפציצו כל כך הרבה כמו בסוריה והבונקרים עומדים והתעלות עומדות. אז ירו וירד קצת המוראל, אבל המשיכו להילחם. ואי אפשר להביא בחשבון את חיל האוויר שלנו כגורם מכריע בהבקעה. בכל רופן, לא לצורך הלחימה. ואני חושב כי צריך לחזק את הציטוט שלו: 'בסופו של דבר צריך להילחם שם', אפילו אם גם בעתיד נגיע למצבים אידיאלים של עדיפות אווירית אינני חושב שזה צריך להיות גורם מכריע בשיקול להבקעה. זה יכול להיות גורם מסייע אך בשום פנים ואופן לא מכריע. נדמה לי שאין קרב אחד חטיבתי במלחמה הזאת שלא היו בו טעויות ניווט ואם אני טועה בקרב אחד אז אני מבקש מראש סליחה.

לא היה כמעט קרב חטיבתי אחד שלא היו בו טעויות ניווט. זאת אומרת [מצב] שמג"דים לא טעו או מ"פים לא טעו כמעט שלא היה. אם היה – ואם יכול להיות שיש איזה חריג פה ושם, זה היה כאשר התוכנית הלכה על קווים פשוטים לגמרי, ואם להגדיר זאת יותר נכון – זה על צירים ידועים. איפה שהיה צריך לחפש צירים שלמדו אותם על צילום אוויר, או לא למדו אותם, כשאפשר לאתר אותם או אם אי אפשר, מסתבר שכשאר נוסעים ויורים ויש פצועים והרוגים, לא מאתרים בקלות את הצירים שכביכול כל כך קל לראות אותם. אז איפה שיכלו לנסוע – נסעו על כבישים, אבל איפה שצריכים למצוא דרכים שלא כל כך ברורים אז היו המוני טעויות.

ולכן אני חושב שהשאלה אם תוכנית הבקעה צריכה להיות תוכנית של בית מרקחת או תוכניות עם יותר אפשרויות לאלתורים. לפי הערכתי, בכוחות הגדולים התוכנית היתה צריכה להיות מה שיותר פשוטה על קווים מה שיותר ברורים. אני לא ידעתי שהיה זה גם ברמה הסורית. לפי הסיפור של אפרים ריינר, גם בגדוד של בירו ההבקעות הלכו למעשה בסופו של דבר על הציר. עכשיו איפה שניסו לסטות קצת, לחפש דרכים אחרות וכו', נתקלו בקשיים רציניים או שטעו. או, או. כך שתוכנית ההבקעה היתה צריכה להיות מה שיותר פשוטה על דרכים מה שיותר ברורים.

ואני חושב שהרצון שלנו להסתמך על יכולת הניווט של חלק גדול של המפקדים, הייתי אומר של כולם, תוך כדי הקרב, הוא צריך להיות זעיר. אני לא אומר שצריך להימנע ממנו, אבל צריך ללמוד עד המקסימום את הצירים, דבר שלא תמיד ניתן לעשות. לכן רצוי שלפחות התוכנית תהיה פשוטה. אחר כך ההפתעות בתוך הקרב הן כל כך רבות שנותר מספיק מקום לאלתורים, להמצאות ולאילותרים אישיים. כדאי שהתוכנית תהיה פשוטה ובהבקעה עצמה לסמוך כמה שפחות על נתיבים יותר קשים.

אמצעי פריצה לחי"ר: אני יכול לדבר רק הניסיון שלנו בירושלים. התרגולות שלנו הן די פשוטות ודי ברורות. אבל שלושה גדודים פרצו, גדודי חי"ר. בשלושתם הצטופפו נוראית. בשלושתם היתה הליכה קדימה ואחורה כמה פעמים. הדחף הזה של חבר'ה לרוץ קדימה מצד אחד, ועצם התרגולת עכשיו יתפוצץ הבונגלור, צועקים 'בונגלור פוצץ', רצים קדימה ורואים שרק חצי מהגדר התפוצצה וכל הגדוד כבר על הגדר, והיה צריך להתחיל לחזור. בשני הגדודים שהבקיעו היו לפחות שני מקרים כאלה. רק מזל שהירדנים המטירו את האש שלהם יותר לעומק, ולא על הגדרות. כי אילו היתה מומטרת על הגדרות היה יכול להיות אסון מאוד מאוד רציני.

לכן, אני מגיע לעניין המכשירים השונים לפריצת גדרות. אפילו בלי מוקשים. כי אני חושב שאת המוקשים הרגילים החי"ר יכול לעבור, אבל פריצת הגדרות אם אפשר לעשות את זה ממרחקים יותר גדולים – בלי שיחייב את הכוחות לרוץ זה היה חשוב […]

סיוע מרגמות על עזזיאת

סיוע מרגמות על תל עזזיאת {צילום: במחנה/ארכיון צה"ל)

אלוף ישראל טל: מוסא [פלד] דיבר על אמצעי פריצה, חשוב שיידעו פה את המצב. קודם אני מסכים עם מוסא שאנחנו לא צריכים ללמוד מהמלחמה שעברה על המלחמה הבאה. ברור שבכל פעם כשאפשר לפרוץ דרך השער הראשי אצל האויב, אם יהיה מקום בלי מוקשים או שיהיה כביש, צריך לעשות את זה, וזה פונקציה של הערכת מצב. וכפי שאמרתי קודם, לפחות בעוצבות המשוריינות עם הסתייגות אחת: אני לא יודע מה היה בג'לבינה עם הגש"פ, לא היה אף מקרה שבדקנו ואנחנו יודעים שאנחנו פרצנו לפי התורה. כי כזכור התורה של הבקעת יעד מבוצר מדברת על זה שפורצים בכמה איזורי פרצות. בכל איזור שתיים או שלוש פרצות וכן הלאה. ואת זה עושים בכוח. במלחמה הזאת לא היה דבר כזה. זה לא אומר שבמלחמה הבאה זה לא עלול להיות.

בכלל, כמה דברים יהיו שונים ואנחנו הנחנו בעניין ההבקעה שלא החטיבה המשוריינת היא החטיבה שהייעוד הקלאסי שלה יהיה להבקיע. רצינו לראות בחטיבות החי"ר המעולות את הכוחות שמבקיעים. מתוך כך נמשכנו לעניין הלילה בסיוע טנקים וכן הלאה. ראינו בייעוד של העוצבה המשוריינת שתלוי בייעוד גם נושא ההבקעה לאותם מקרים שלא תהיה ברירה אחרת. אבל הנחנו בצריך להימנע מכך. ואני חושב שההנחה הזאת לא היתה נכונה. אנחנו הנחנו שבמלחמה הזאת לא יהיו קרבות הבקעה. אם זכור, הנחנו שנבקיע רק במקום שיהיה הכרח, כדי לפרוץ לעומק האופרטיבי וכן הלאה. למעשה, היו המון קרבות הבקעה במלחמה הזאת, ואלה היו קרבות ההכרעה. כבר היום כשבודקים את המשימות האופרטיביות שאנחנו עלולים לעמוד בפניהם אם נהיה במיתקפה, יכולים לראות שההנחה הזאת נכונה. ההערכה הקודמת לא היתה נכונה.

דבר שני, שהיה בהחלט הנחה לא טובה זוהי הפרשה של איזו עוצבה היא העוצבה להבקעה. אני בפירוש חושב שזוהי העוצבה המשוריינת, ולא רק בלית ברירה כשהיא בעומק שטח האויב. כמובן שאני מסכים גם בעניין הטנקים. אני לא חושב שהיתה לנו הנחה לא נכונה. תמיד ראינו בטנק את מוביל ההסתערות. ראינו שמה שגם מוטה שוכנע על זה אנחנו לא חולקים, כשהטנק הוא נושא ההסתערות בכל הנושא הזה […]

עניין ההבקעה יום או לילה: אני לא חושב שהוויכוח מתי לעשות הבקעה הוא רלבנטי. השאלה מתי עושים משהו נובעת ממערכת שיקולים די מורכבת כשלא הנוחיות היא השיקול בעל המשקל הגדול ביותר, ולא הנוחיות הטקטית לא לה יש את המשקל הקובע בשיקול כזה, אלא מערכת שיקולים מאוד מורכבת. ולכן צריכים להיות מסוגלים להבקיע גם ביום וגם בלילה. והשאלה מתי מבקיעים ביום או בלילה היא באמת לא שאלה תורתית, אלא שאלה להערכת מצב. מה עוד כשמדברים על המלחמה הבאה. וכאן אני רוצה להיכנס לשאלה מה הבעיה שעומדת בפנינו שאנחנו רוצים ללמוד: לא רק היסטוריה צבאית אלא את הלקחים. מה אנחנו צריכים לשפר ולשנות עניין הלילה מקבל חשיבות נוספת לדעתי, לא רק בנושא ההבקעה אלא בכלל. כי אנחנו לא יכולים להיות בנויים דווקא על עליונות באוויר. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעשות התקפות ולעשות הבקעות גם כשלאוייב יש עליונות באוויר. במקרה כזה – עם השריון.

כשלוקחים בחשבון לא רק את הטנקים המסתערים אלא את כל הדרגים ואת כל ריכוז הכוחות לקראת שלב כזה, לא בא בחשבון לעשות את זה ביום כאשר לאויב יש עליונות באוויר. ואני אומר את זה בפה מלא גם אם זה לא סימפטי. אין אפשרות לרכז כוחות כאלה ולתת מכה מרוכזת כאשר לאויב יש עליונות באוויר, אלא רק בלילה. ולכן אנחנו צריכים להיות מוכנים למלחמה בלילה כאשר בלילה נעה האספקה, רק בלילה נעים על צירים ורק בלילה מרכזים כוחות בשביל לתת מכה […]

אל"מ אורי רום: אני חשבתי בתמימותי לפני שהתחילו הדיונים, כבר בגי"ש, ועכשיו, שמדברים על הבקעה. ראיתי את אביריק שעליו דנו לפני המלחמה כיעד שאותו אנחנו צריכים להבקעה. אבל מהדוגמאות שהיום שמענו לא כל הדוגמאות הן הדוגמאות של אביריק.

אלוף אריק שרון: כמה חודשים לפני הלחימה דנו בנושא ההבקעה. אנחנו הבאנו אז את אביריק בתור דוגמה. הדיון התנהל בבית הספר לשריון ובנינו את המדגם של אביריק.

רום: סליחה, היות והרבה מהנוכחים כאן היו אז בדיון, אז נראה לי שכולם מכירים את זה. ובכן, העובדה של יעד סובייטי היה שהוא מתבסס על מכשולים שאי אפשר לאגוף אותם אלא צריך לחדור דרכם. בשלוש הדוגמאות שהוצגו פה אפשר היה לאגוף, לא היתה בעיה שאי אפשר לאגוף, ואני מדבר על איגוף טקטי, לא איגוף אופרטיבי. וצריך לבדוק מה תרמו האיגופים האלה. נכון שכל כוח שתוקף – אם זה חטיבה ואם זה אוגדה – מישהו מתוך הכוח הזה צריך להבקיע. השאלה היא מה האופרציה. אם האופרציה היא של אוגדה או של חטיבה. אם ניטול את הקרב של האוגדה של אריק הרי היתה חטיבה שהיתה חייבת להבקיע דרך מוקשים. היא נועדה לעשות את ההתקפה ולחצות את שדות המוקשים ולפרוץ בחזית ליעד. השפיעה לא במעט על המהלך ועל המערכה תנועת איגוף מסויימת.

אם באמת אנחנו דנים על ההבקעה כאשר אין אפשרות לאגוף, ואם דנים על צורת לחימה, אז זה לא בדיון יעד סובייטי שעליו דנו לפני המלחמה כי גם בחוברת שלכם מדובר על מה שחשבנו ותיכננו קודם. אני חושב שמשימות הבקעה כפי שבוצעו בששת הימים וכפי שחשבנו, כפי שראינו אותה לפני המלחמה, טוב שיוטלו על שריון. ואני אומר את זה, ומפקד גי"ש נגע בזה, ואומר את זה בהקשר לקונספציה שלפני המלחמה – שחטיבת חי"ר תעשה את זה. לפי דעתי כוחות שריון יחסכו הרבה מאוד אבידות ויעשו את זה יותר מהר.

אני חושב שאם אנחנו דנים כיצד להילחם במלחמה הבאה, אנחנו צריכים באמת לשקול את האופי הערבי ואת היכולת שלנו, והרי כולנו מכירים אותם שלוש מלחמות. אני מקווה שבני לא יצטרך להילחם, אבל בטח בעוד דור אחד הם לא ישתנו הרבה. אני מקווה לעומת זאת שאנחנו נשתפר. לפי דעתי גם במלחמה הזו המהלכים שלנו הושפעו מאוד מהתגובות השליליות של הערבים – שליליות עבורם. קשה לי להאמין שאת איזור אבו עגילה, אילו אנחנו היינו יושבים שם והיה תוקף אותנו איזשהו צבא, שהיינו עוזבים איזור כזה מבוצר באותה קלות יחסית, ואני אומר קלות יחסית גם בשביל לא לפגוע. ואני גם מכיר בקושי. אילו אנחנו היינו יושבים שם, כפי שאנחנו, וצבא אחר, לא ערבי, היה תוקף אותנו, אולי הוא לא היה יכול לעשות את זה.

שרון: אילו אנחנו היינו יושבים שם והיו תוקפים אותנו כפי שאנחנו תקפנו, היינו מתמוטטים גם כן.

רום: צריך לבדוק את עצמנו. היות ואני מייחס לאופי הערבי חלק מהערכת המצב. לפי דעתי הגישה העקיפה שלפיה היא תתפוס בדור שלנו ובדור הבא. ואני חושב שאנחנו צריכים לדבר תמיד על כיצד, בכל תכנון ובכל מחשבה, כיצד אנחנו נוכל לגשת בגישה העקיפה כדי שמינימום כוחות שלנו יצטרכו להילחם מלחמה ישירה, ולזה יש משקל וערך. והאיום הנוראי של היעד הסובייטי שהוא מכשול למכשול הוא איום שאפשר להתגבר עליו. אפשר לבדוק שבכל המקרים שנלחמנו במלחמות ההבקעה האלה הרי שמצאנו דרכי עקיפה, אם ניקח את המלחמה שלך, הרי זוהי התנועה של נתקה [ניר] דרך החרדין. נתקה לא הבקיע במוצבים. הוא לא היה צריך להבקיע באותה המחשבה שחשבנו, הוא פשוט תקף יעד עם מוקשים עם אפשרויות תמרון מוגבלות. התנועה שלו באיגוף והופעתו מאחור השפיעו השפעה ניכרת. קשה לי קצת לנתח את מה שקרה באוגדה של טליק, אבל נדמה לי שחטיבה 7 התנועה שלה ישר לחאן יונס, כן הבקיעו או לא הבקיעו כרגע לא חשוב. יחסית, זה יוצא מאחור. תנועה אגפית ולא ישירה של חטיבה 35 בהחלט זו תנועה שנקרא לזה איך שנקרא לזה. זו לא התקפה ישירה על המערך.

קלע, 1967

קלע, 1967. גדוד 129 מחטיבה 8 עשה כאן קרב הבקעה קלאסי

אם ניקח את הצפון, בצפון מי שהבקיע ממש וישיר שהיה צריך לפרוץ דרך המוצבים זו היתה חטיבה 8. השפיעו על המערכה של חטיבה 8 השפעה ישירה, אולי לא מכרעת, מה שעשינו בצירים אחרים. לא יהיה צנוע מה שעשתה חטיבה 3 בציר גונן ומה שעשתה חטיבה 37 בציר שעולה לראוויה, זהו ציר שהוא קשה מאוד. אני משער שהאויב לא העריך במידה מספקת שאפשר לעבור דרך הציר הזה. אני חושב שגם כל עניין ג'נין ושכם שהוא לא שייך לנושא הזה, תנועה מצד אחד של משה בריל כלפי ג'נין, לא חשוב מאיזה כיוון, והתנועה האוגפת שלו. התנועה באוגפת השפיעה על האויב בכל הזירה בצפון הגדה.

לכן כדאי לנו לא לשכוח שמה שלא יהיה הגישה העקיפה אצלנו צריכה להישארת וללוות אותנו כל הזמן בכל תכנון ובכל ניסיון כי אנחנו יותר חכמים מהם ויותר מסוגלים לאלתורים ולפיתרון בעיות מקומיות במהירות, וגם אנשים שלנו יותר מאומנים ויותר אינטליגנטים. אני בהחלט בעד זה שתכנון של קרב מסובך, כל קרב צריך לתכנן אותו באופן יסודי, 'בית מרקחת' וכו'. קרב הבקעה כפי שאנחנו ראינו בשלושת הקרבות שהציגו לנו פה מחייב תכנון יסודי מאוד ולימוד, ואפילו אם כל התכנון הזה הוא רק בשביל הקניית ביטחון. נדמה לי שאת הרמה הסורית תקפו הכוחות האורגינליים שהיו צריכים לתקוף את הרמה הסורית והם ידעו ולמדו כל פרט ופרט, ואני יודע מהאנשים שלי איזה ביטחון היה לנו משום שידענו כל פרט ופרט וכל אלתור שיכול להיות תוך כדי הקרב, תכננו אותו.

יש בהחלט להבדיל בין תכנון יסודי לבין תכנון שהוא לא יסודי. אני חושב שקרב שריון בעומק שטח האויב אפשר לתכנן באופן יסודי את האפשרויות. אתה יכול ללמוד באופן יסודי את השטח. אבל אתה בונה על זה שתצטרך לבצע אלתורים. קרב ההבקעה בהחלט צריך להיות מבוסס על אמצעים, על תכנון, על לימוד יסודי, ולא כפי שאנחנו רואים כל מיני קרבות מזדמנים בשטח שאי אפשר לבנות אותם על תכנון של בית מרקחת.

יש אפשרות להביא פה מספר דוגמאות, אבל זה לא מחייב. אני חושב שבכמה מקרים העובדה שלא היה כוח מטהר גרמה למלחמות נוספות בשטח. יש להבדיל בצורה ברורה מה קורה כאשר טנקים עוברים שטח ומיד כאשר השוק עוד קיים והמלחמה עוד קיימת בא החרמ"ש וגומר את מה שהם עשו, או במצב שחצי שעה או שעה ואפילו 20 דקות כבר האויב התאושש והוא יכול להילחם שנית על היעד כאשר הטנקים עברו. ועניין הכוח המטהר, ואולי זה קשור באופי הזחל"מים שלנו, בכושר הזחל"מים שלנו לספוג אש. יכול להיות ששוב צריך לבדוק את זה בצורה יסודית. נדמה לי שגם עם הזחל"מים שישנם לנו אפשר וצריך לבנות שכשטנקים עוברים מיד אחריהם צריך לבוא כוח מטהר.

לבסוף, מכל מה שאני יודע על המלחמה חי"ר כמעט שלא נלחם לבד. פרט לכמה קרבות לא נלחם כחי"ר טהור. תמיד הוא היה או עם זחל"מים או עם כלי אחר. נשאלת השאלה אם אנחנו צריכים היום לדבר על חטיבות קו ראשון כאשר הם חטיבת חי"ר, ומדוע שלא נתחיל לחשוב, נניח חטיבה כמו גולני שהיא צריכה להיות חטיבת חרמ"ש, חטיבה ממוכנת. נניח שטנקים אי אפשר לתת לה. בכל אופן העובדה היא ששוב כוח של גולני, פרט לאותו גדוד מ"כים שלחם איתי בשכם, לא לחם אלא על זחל"מים. הוא נלחם בשכם בשטח בנוי וזה בהחלט לגיטימי להילחם כחי"ר בתוך שטח בנוי, והוא נלחם על עורפיה, ובעורפיה לא היתה התנגדות גדולה, ודרך אגב הטנקים הגיעו בדרך-לא-דרך, הגיעו ונסעו איתם ליעד והמשיכו מעורפיה לראוויה. אלא שהם נפרדו באמצע.

אל"מ דן לנר: גם אני רוצה לבדוק את מטרת ההבקעה. אמר קודם אלוף פיקוד דרום, ואם הבנתי נכון הוא אמר שמטרת קרבות ההבקעה של אוגדה 84 + 38 היתה להשמיד את האויב ולהנחית עליו מכה מוראלית כזאת שלא יתאושש יותר. אבל אם שתי הנקודות שאני רוצה לדבר עליהן הן המכריעות אז לדעתי קרב ההבקעה הוא קרב הבקעה. אם אני מגדיר את ההבקעה אחרת הייתי אומר שקרב ההבקעה זה כיבוש מעבר הוגן הכרחי שמביא אותי לשטחי תמרון ושם אני רוצה לנהל את קרב ההכרעה אז שוב התמונה היא אחרת. ולדעתי אנחנו חייבים להחליט מה אנחנו רואים בהבקעה. ופה יש נקודה שאם אנחנו לוקחים את לקחי ששת הימים, בקלות אפשר להגיע למסקנה שמוטב לנו ורצוי לנו שקרב הכרעה יהיה אמנם קרב הבקעה. כי למעשה בכל המקומות שהבקענו בצורה שבה הבקענו, מה שקרה אחרי זה היה הרבה יותר יקר.

אני בדעה שיש לבחור בהגדרה השנייה, ולמה? למדנו במלחמת ששת הימים, היה מה שהיה, ועל-ידי ההבקעה הרבתית הזאת שלמעדה בדרום גמרה שלוש דביזיות אז בזה היתה הכרעה פחות או יותר. לקראת הבאות דמה לי שאנחנו חייבים לבדוק טוב טוב אם אמנם זו הדרך. יחסי הכוחות בזירה תמיד יהיו לרעתנו, ואנחנו כולנו מסכימים שקרב ההבקעה הוא הקרב היקר ביותר.

דבר שני, אין לי כל צל של ספק שגם האויב שלנו ילמד ממלחמת ששת הימים ואם אנחנו נראה שהוא יחזיק את העתודות שלנו יותר בעומק וישקיע אותן בקרב, רק אחרי הבקעה שלנו ולא ינסה לתגבר את הקרב הראשון שלו, נדמה לי שאז הדרך היותר נכונה היא הדרך השנייה, כלומר לראות בהבקעה רק פתיחת ציר צר עד כמה שאפשר כדי להגיע לשטח התמרון. מה עוד שכולנו למדים שבקרב נייד באלתור ידו לא על העליונה אם להתבטא בעדינות.

עוד שתי נקודות קטנות: 1. נדמה לי שברוב המקומות ששאלה השאלה של אורך הנשימה פירוש הדבר דלק ותחמושת. לדעתי, מה שאנחנו ראינו בשטח ההררי אנחנו חייבים לפתור את בעיית הדרגים של הדרג הלוחם, ולא בדרג החטיבתי אלא לפחות בשטח ההררי, הדרג הפלוגתי. אפילו הזחל לדעתי הוא לא תשובה. צריך פה לחשוב על טנקי תובה או איזה מין דבר כזה שפלוגה בשטח הררי שהדרג שלה יהיה צמוד אליה, ולמעשה מיציתי ברוב המקומות את כוחות הדלק והתחמושת. 2. לא הופעלו עד כמה שלי ידוע כוחות מיוחדים בכל קרב הבקעה. יש לתכנן על כוחות מיוחדים לשיבוש או שליטה של האויב, דבר שלא הופעל ויש לתכנן ולהפעיל.

משה בריל: אני חושב ששאלה מספר 1 במצע שקיבלנו היא העיקרית, היא הכוללת, היא גם נותנת לכל אחד מאיתנו הזדמנות להביע את האני מאמין שלו, כיצד הוא רואה את הקרב ואת הלחימה העתידה בהשוואה למה שהיה. אנו רואים בדרך כלל בזירת הקרב או הלחימה המרחבי אויב שני סוגי כוחות: 1) כוחות חי"ר עם שריון הם פרוסים במרחבים קרקעיים סטטיים. 2) כוחות שריון ניידים שהם בדרך כלל בעומק שטחי האויב.

כאן ייתכן והיו שתי השקפות קיצוניות שכאן נדמה לי שכל אחת גרמה לשיטת פעולה אחרת. אחרי המלחמת העולם השנייה חיפשו הצבאות דרכי חדירה, עקיפת המערכים המבוצרים ומגע ישיר ומהיר עם כוחות העתודה העקיפות של האויב במגמה להשמין ויצאה ההנחה שברגע שיושמדו עיקר כוחות השריון בעומק המערכים הקדמיים שמוחזקים ע"י כוחות סטטיים יתמוטטו ביתר קלות.

במלחמת ששת הימים ראינו תופעה חדשה – בידוד המרחבים שהוחזקו על-ידי כוחות סטטיים חי"ר משולב עם שריון מוטטו את העתודות של השריון האויב בעומק הרבה יותר מהר ונתנו הצלחות גדולות. נדמה לי שאנחנו יכולים לראות בעתיד שילוב בין הגישה העקיפה והרצון של החדרת גופי שריון גדולים לעומק, כמו שהיה מתוכנן בפיקוד דרום – החדרת אוגדה משוריינת למרחבים שלמול כונתילה ויצירת מגע מהיר עם דביזיה 4 ובין מה שבוצע כאן, שהעוצבות המעולות ביותר, הטובות ביותר של צה"ל, הופעלו לפריצה ולאחר מכן לקרבות השריון. המגבלה היחידה של החדרת כוחות גדולים של שריון דרך מרחבים פתוחים היא שהשוק של השריון לא מנוצל למיטוט הצבא של האויב.

לעומת זאת אם אתה מצמיד את גופי השריון למיטוט וטיהור של המערכים הקדמיים, אתה לא מנצל את התנופה ולאויב יש אפשרות להסיג את כוחותיו העיקריים אחורה או להתארגן. לדעתי השיטה שצה"ל צריך לנקוט בה בעתיד זה שילוב שני הדברים. גם במידה ויהיו לנו מרחבים פתוחים זה לא אומר לא להחדיר כוחות שריון לבידוד שדה הקרב, לחסימות, אבל עיקר השריון על עוצבותיו הטובות ביותר צריכים להיות מופעלים לחדירה ולפריצה דרך מתחמי חי"ר. השריון לא צריך להתערב באיזור. עצם הופעתו עם עשרות טנקים יתרום תרומה מכרעת למיטוט המערכים הקרקעיים.

היום האוטונומיה של השריון בדלק, המצב הטכני, האספקה בהיטס, מאפשרים לעוצבות לחדור במהירות לשטחי האויב ולהתמודד עם שריון האויב בעומק.

תל פאחר

תל פאחר

דבר נוסף: מבחינת זמן ומרחב, השיטה הזו תיתן לנו הגעה הרבה יותר מהירה ומאורגנת על צירים טובים שהאויב משתמש בהם, מאשר החדרת כוחות דרך שטחים חוליים, הרריים עם בעיות ניווט כמו שראינו בחטיבה 60 ואצל כל מיני כוחות שחדרו בשטחים האלה שהכוחות שפרצו דרך צירים עיקריים הגיעו הרבה יותר מהר. לכן לדעתי צריך לבל בעתיד את שתי השיטות הללו כאשר צריך לרכז הרבה שריון על צירים.

מפקד הגי"ש נתן לנו דוגמה כשהוא חזר משיחה עם גנרלים גרמנים ושם העלו בפניהם את הבעיה – כמה שריון יכול להיכנס לציר. אז הגנרלים אמרו – תכניס מה שיותר שריון, וזה כבר הסתבר לבד. לכן לדעתי בעניין של רפיח או אבו עגילה, אז העוצבות של 7 ו-200 ועוד איזה עוצבות טנקים מרוכזים על הצירים הכשירים דרך החי"ר, הן דוהרות קדימה, אחריהן באות אחר כך חטיבות ממוכנות והן פותחות את ציר האספקה ולא החדרה דרך שטחים פתוחים של גופים גדולים שמטרתם להשיג את ההכרעה. זה בקשר לשיטה הרצויה ולשילוב בין שתי האפשרויות, אין ללכת לשיטה קיצונית אחת לכאן ולכאן.

לעניין עצמו של ההבקעה והדיון בנושא: אני חושב שכאן ישנו פיקוד שבעצם לא הטכניקה איך יכבשו את התעלה או איך ישמידו את תותח הנ"ט היא הבעיה, כאן באמת המ"פים יסתדרו טוב מאוד והמג"דים יסתדרו יפה כפי שנכתיב להם. הפורום הזה צריך לקבוע באיזה תנאים נכניס את הכוחות העיקריים ללחימה ולמיטוט כוחות אלו. לדעתי כאן רואים דבר שאני חושב שאנו צריכים לשאוף אליו. הבעיה העיקרית של הפעלת כוחות במלחמה היא בעיית הריכוז. אנו ראינו שבכל מקום גם בפיקוד דרום וגם בפיקוד צפון הושגה עדיפות של 2 או של 3 ל-1 בטנקים. חי"ר יכול להיות שווה. אני חושב שזה צריך להיות נר לכל תכנון שלנו בעתיד – יחסי כוחות אלו בטנקים כאשר אנו מכניסים את בני ישראל למלחמה אני חושב שזו צריכה להיות השאיפה ואלה התנאים שאנו צריכים לתת לגייסות שלנו להשגת משימות הלחימה.

לעניין של לחימה על יעדים מבוצרים: אחרי תרגיל 'תמר' שבו היתה לו הזכות להשתתף במינהלת התרגיל, התרגול האוגדתי האחרון, שאלוף פיקוד דרום היה מפקד האוגדה, התפתח ויכוח ער – האם שריון צריך להבקיע יעדים מבוצרים. זה היה ב-1966 ואז פתאום קיבלתי השראה וכתבתי מאמר ב'מערכות', ולפני שאני יורד לפירוט ואומר את דעתי בעניין הזה אני רוצה להקריא רק את הסוף שלו: 'כיום שלטת הדעה שיחידות חי"ר מעולות הן אשר חייבות לבצע את מרבית משימות ההבקעה של יעדים מבוצרים. אין ספק שיחידות אלו יסבלו אבידות כבדות בכל שלבי הלחימה. שמירת חיי הלוחמים הוא אחד הדברים החשובים לא על חשבון ביצוע המשימה כמובן. משום כך עולה השאלה – האם לא כדאי לרכז גופי שריון גדולים יותר בעת ההבקעה כדי לחסוך באבידות בכוח אדם ואפילו אם הדבר יגרום להגדלת האבידות בטנקים ובנגמ"שים. אני סבור כי כדאי להקריב טנקים, אשר חלקם יתוקנו ויופעלו שוב ולחסוך על-ידי כך עשרות הרוגים ופצועים ממיטב לוחמינו'.

ובכן, כבר ב-1966 מכיוון ששוב הגורל זימן לי לפקד על פלוגת טנקים במבצע קדש וראיתי את העוצמה שטמונה בכלי הזה שנקרא טנק, כתבתי את המאמר הזה לא במכוון, פשוט הדיונים האלה הקפיצו אותי.

לעניין עצמו של ההבקעה, אני סבור שאנו צריכים לבדוק מספר נקודות: 1) התיאוריה שהיתה לנו. 2) השיטה שלמדנו. 3) הביצוע. 4) הלקחים לעתיד.

נדמה לי שבמידה ונשווה את הטכניקה והעקרונות שרצינו ללמוד בהבקעה של יעדים מבוצרים הרי הצורך להבקעה בחזית היתה מובנת מאליו. אמרו – אולי מהמרכז ומהאגפים. דבר אחד שקשה היה לשכנע בו ושניסינו לבנות אז בתרגיל היה הפעלת טנקים או הבאת טנקים לביטוי על-ידי איגוף מהאגפים. אני זוכר שניסינו להביא את גדוד האמאיקסים של 37 ועוד כוחות מחטיבה 7 מהאגף, ובמינהלת התרגיל היו ויכוחים ערים האם בכלל זה ייתכן במלחמה. האם אנו לא מלמדים ולא מביאים כאן לידי ביטוי דבר שהוא תיאוריה בלבד. והאויב חוסם את כל האגפים, לא תהיה אפשרות להביא לידי ביטוי דבר כזה. נדמה לי שבכל הלחימות שלמדנו ושמענו עליהן בכל מקום כזה ניתן היה להביא לביטוי צוות קרב גדודי פלוס או מינוס לעורף או לאגף ולהסתייע בו. במידה והשטח נלמד היטב, באיזור של רפיח ניתן היה להסתייע בחטיבה שלמה כמו חטיבה 35 שמצאה את האגף הפתוח ונכנסה באגף.

אני מצטרף כאן לדעה שהושמעה שבה הגדוד של נתקה שהוא אמנם הבקיע, אך לא הבקיע מערך חטיבתי מבוצר, גם הוא סייע בהרבה בכך שהוא בא מכיוון אבו עגילה מהעורף. לכן לדעתי גם בעתיד אפשר יהיה להביא לידי ביטוי את הנושא הזה של שימוש בטנקים מהאגף ומהעורף, וזה יתרום תרומה גדולה לנושא של מימוש מערך כזה ואנו צריכים להתאמן ולתרגל.

מה השתנה מ-1964 עד 1967? לדעתי יש שינוי מהפכני במה שנוגע לסוגי טנקים. כשהרמטכ"ל היה מפקד הגיס ואז היו לנו מנועי קונטיננטל בעיקר נעשו הרבה נסיונות עבירות בשטחים חוליים והרריים למציאת דרכים עבירות. זו היתה תורה שכל מערך המילואים, כל הנהגים, הועברו להשתלמויות מיוחדות בבית הספר. אני חושב שכיום מצב מנוע הטנק פותח לנו אפשרויות יותר נרחבות. אנו צריכים לעשות נסיונות, צריכים ללמוד את זה, ושוב, גם במציאות נמצא את הנתיבים האפשריים האלו ונוכל לחסוך הרבה זמן והרבה מאמצים ולהסתייע עם גופי השריון למיטוט המערכים האלו מהאגפים ומהעורף.

דבר נוסף שלדעתי צריך להוציא מסקנה בקשר אליו ולחזק את העניין, זה עניין הגל הראשון. האם זה יהיה טנקים או חרמ"ש. וכאן שוב אין כיום עוררין, לא בשטחים בנויים ולא בשטחים הרריים ולא בשטחים מבוצרים, שהטנק הוא האג"מ של שדה הקרב. הוא החרמ"ש, והסיור וההנדסה. הם כולם משרתים ומסייעים לטנק ולא הטנק מסייע לאחרים. ולכן הגל העיקרי בלחימה עצמה חייב להיות הטנק, הרבה טנקים. לעומת זאת היתה דעה באיזה קצב צריך החרמ"ש לסגור אחרי הטנקים והיו השקפות קיצוניות. היתה השקפה של שש שעות, שמונה שעות ומה שיותר מאוחר זה יותר טוב. לדעתי זה לא נכון. אני חושב כי החרמ"ש צריך לנוע בצמוד לטנקים. הוא צריך לנצל את השוק שהטנקים משיגים ומיד לטהר באיזור. אני גם חושב שהחרמ"ש זכאי לקבל טנקים ת"פ ולא בסיוע. אני חושב שב-35 עבדו טנקים, לא היה קשר הכי טוב וכשהחרמ"ש נתקל בתותחי נ"מ הוא הוצמד מפני שהזחל"מים חדירים מאוד. זה לא מספיק שהטנקים מסייעים, הם חייבים לעמוד ת"פ גדודי החרמ"ש שמתעסקים בטיהור […]

לגבי סיוע אוויר: הטילו עלי לחקור בגי"ש את קרבות השריון במלחמת ששת הימים. דיברתי עם הרבה מ"פים ומג"דים, וראיתי אישית מה היה בגזרה שלי. לדעתי חיל האוויר הוא גורם מוראלי ראשון במעלה. אני לא אתר את שמחת החיילים כשהמטוסים הופיעו. הם מחאו כפיים, זרקו כובעים, קפצו, רקדו, וכשהמטוסים זרקו על הטנקים ועל העמדות את הנפלמים האויב השתתק. הוא מאפשר לך חופש פעולה. יכול להיות שהוא לא משמיד את הכל וזה נכון, אבל לדעתי כל לחימה שלנו צריכה להיות משולבת עם חיל האוויר בתחום הקדמי ביותר. אנו צריכים את האמצעים הללו גם בלילה וגם ביום.

אלוף דוד אלעזר: אני אתחיל גם כן בטרימינולוגיה כי אני חושב שיש לה חשיבות. נדמה לי שההבקעה היא מונח שייחסנו בזמנו לשלב קרב על מערך מבוצר. המונח התפתח וכשאנו התחלנו לעסוק במערכים מבוצרים מסובכים יותר ובמערכים מבוצרים נוסח ההגנה הסובייטית וכאשר שלב ההבקעה הזה הפך להיות קרב שיש לו כמה שלבים וכתוצאה מזה הוא הפך להיות קרב עוצבתי – קראנו לו קרב הבקעה.

למי שלא מאמין, אני גם יכול להזכיר היסטוריה שבכלל להבקעה הגיעו כאשר חיפשו את המונח ואז מצאו בקונקורדנציה שהבקעה פירושה – שבירת קליפת הביצה כדי להגיע לתוכה. ואמרו לשלב הזה נקרא הבקעה.

כשטיפלנו במערך הסובייטי, ופה אנו עומדים היום, אנו עוסקים בקרב שבמקום היותו שלב אחד הוא בעצמו מספר שלבים, כפי שפיתחנו אותו בתרגולות שונות והוא כבר איננו קרב יחידתי אלא הוא קרב של עוצבה שלמה וקראנו לו קרב ההבקעה.

כתוצאה מזה אני אומר: ההבקעה היא התקפה של מערך מבוצר. כעת האמת היא שההבקעה במונח הזה כפי שאני מתאר אותו נכנסה לצה"ל מבלי שנגדיר אותה והיא יצרה לעצמה אזרחות בתוך מושגי צה"ל. כי לא מספיק להגיד שזו התקפה על מערך מבוצר, אלא יש שתי אפשרויות: א) אנו יכולים לומר כי הבקעה היא ההתקפה החזיתית על מערך מבוצר דרך המכשולים. ב) אנו יכולים לומר מונח יותר מקיף והוא שהבקעה היא התקפה על מערך מבוצר במטרה לפתוח ציר דרך המערך המותקף ולהחדיר כוחות להמשיך משימה.

10 ביוני 1967, דדו ובר לב - אלוף פיקוד צפון וסגן הרמטכ"ל מסכמים בקונייטרה את הקרב על הרמה הסורית (ארכיון צה"ל)

10 ביוני 1967, דדו ובר לב – אלוף פיקוד צפון וסגן הרמטכ"ל מסכמים בקונייטרה את כיבוש הרמה הסורית (ארכיון צה"ל)

אם אמרנו את זה, עדיין לא ברור אם זו רק התקפה חזיתית. ואני הייתי מוסיף ואומר: כל התקפה גם כאשר איננה חזיתית ומונחתת על המערך המבוצר – תיקרא הבקעה. הווה אומר, גם אם אינך תוקף לגמרי חזיתית אלא אתה מנצל אגף, ועושה את ההבקעה הזו, את פתיחת הציר, על-ידי צנחנים מהאגף, או על-ידי כוח חי"ר מונחת או על-ידי איזשהו תמרון מסביב למערך המבוצר כשאתה נמנע מיותר או פחות מכשולים – עדיין אתה עושה את פעולת ההבקעה. הווה אומר, אתה פותח מערך מבוצר כדי להחדיר דרכו כוחות. דבר שהוא שונה מכיבוש כולל של מערך מבוצר שיש לו שלבים נוספים. דבר שהוא שונה מהתקפה הנעה אל שטחים חיוניים, לא דרך מערך מבוצר על מנת לתפוס אותם ולבטח על-ידי כך את משמעותו האופרטיבית של המערך, נוסח התקפת הגרמנים דרך בלגיה שרוקנה את קו מז'ינו מתוכנו. זו לא היתה הבקעה. אילו הגרמנים תקפו את קו מז'ינו ודרכו החדירו כוחות היו מבקיעים אותו. אבל הגרמנים ביצעו את המאמץ העיקרי דרך בלגיה ולא נזקקו להבקעת הקו המבוצר של קו מז'ינו, ולא דרכו נכנסו עיקר הכוחות הגרמניים לצרפת. לכן זו לא היתה הבקעה.

אני יכול לומר שמבחינה טרמינולוגית היינו יכולים להסתדר בלי הבקעה ולהמשיך לקרוא לזה התקפה על מערך מבוצר, מלפנים, מאחור ומהצד. יחד עם זה, אני סבור כי המונח שהתאזרח כבר בתוך צה"ל הוא בהחלט מונח טוב. נא להבהיר את הקרב שצריך לעשות אותו עם טכניקות ואמצעים מיוחדים כדי להתגבר על בעיה אופרטיבית או טקטית, תלוי באיזה דרג. ולכן אני ממליץ לקרוא להתקפה על מערך מבוצר, כדי להחדיר דרכו כוחות להמשך משימה – לקרוא לזה הבקעה ולקבל אותה, גם אם היא איננה רק חזיתית.

הנקודה השנייה ביחס למבחן התורה במלחמה הזו: אני סבור כי התורה בנושא שאנו עוסקים בו היום עמדה במבחן. בדרך כלל שום קרב אינו מתנהל בדיוק לפי התוכנית שלו. על אחת כמה יהיה זה מוגזם לדרוש מקרב להתנהל בדיוק לפי הספרים התורתיים, ומידת הדמיון של הנלמד המתורגל והצפוי בצה"ל לקרבות שהתנהלו היא מידה גדולה מאוד. גם היום אני חושב שאין לתת תשובות חד משמעיות לשאלות העומדות לדיון כי צה"ל התברך בהיותו צבא בלתי סכמתי ולמחשבה בלתי סכמתית כאשר מלמדים עקרונות הפעלת כוחות ולא רצפטים וסכימות של הפעלת כוחות. כלומר צריך לא לענות יום או לילה, אלא לגבש מתי יום ומתי לילה. לא לענות – כן הבקעה, לא הבקעה, אלא לדעת מתי כן הבקעה ומתי לא הבקעה. וכהנה וכהנה. כן שריון או חי"ר וכך יתר הנושאים שאני רוצה להתייחס אליהם לפי תכונות ומגבלות של כל אחד לחוד.

אם כן, ראשית השריון או החי"ר בקרב הבקעה: גם באותן השנים שנכתבו הספרים המוזכרים פה היום, זה בשנות 1962-63 כאשר לצה"ל היו ארבע חטיבות משוריינות לעומת חמש ממוכנות ו-12 חטיבות חי"ר גם באותן השנים, כשאלו היו היחסים וראינו למשל בסיני את הצורך של הבקעת קו ראשון במלחמה במרחב סיני ובורת פיקודיים שהזכיר אותם הרצל [שפיר] והבקעת קו שני אפשרית. אז אמרנו: החלוקה של הכוחות תהיה – קו ראשון – חי"ר וממוכנות, שאלו מירב עוצבות צה"ל. הלחימה בעומק, ש.ב.ש והבקעת קו שני – לחימה של חטיבה משוריינת. וזאת לא משום שחשבנו כי המשוריינת איננה יוטתר טובה. אני, לפחות, ומרבית החברים שדיברו פה היום ידעו וחשבו שהחטיבה המשוריינת והטנקים בכל מקום בו הם נוסעים הם אבסולוטית יותר טובים מחי"ר. כתוצאה מזה, גם היו לנו סכימות: סכימת הבקעה לחטיבה משוריינת, סכימת הבקעה לחטיבה ממוכנת וסכימת הבקעה לחטיבת חי"ר.

אני חושב כי היינו חייבים להישאר בכל הסכימות האלו, ואנחנו עדיין זקוקים לסכימת הבקעה לחטיבת חי"ר. למרות שאולי הפרופורציות השתנו. אולי נוכל להרשות לעצמנו יותר הבקעות של חטיבה משוריינת ונזדקק לפחות הבקעות של חטיבת חי"ר. אבל קביעה תורתית איננה תכנון אופרטיבי, ואני לא צריך היום לענות על השאלה מתי? באיזה? אני יכול לומר באלו מצבים אופייני זה או אופייני האחר. אני גם היום אחרי מלחמת ששת הימים בתכנונים האופרטיביים של פיקוד צפון יש לי תכנון, שההבקעה מבוצעת על-ידי חטיבות חי"ר משום המחשבה שאני לא אוכל להגיע בזמן הדרוש עם שריון, ללא אבידות כבדות, בגלל תנאי שטח, בגלל צירים בשטח הררי, בגלל הצורך בהעברת השריון הזה מבלי שהוא יסתום צירים והיפגעות תוך סתימת הצירים הללו ויימצא בעומק. לכן גם היום לפי דעתי אנו חייבים לעבוד לחוד על הסכימות של כל עוצבה שעוסקת בהבקעה. אין לי ספק שבכל מקום שאנו מסוגלים מבחינת קרקע, מצאי כוחות, לעשות את זה עם טנקים ושריון – צריך לעשות את זה עם שריון. הטנקים חייבים להיות הכוח המוביל, ואני מקבל את התוספות ששמענו היום מטליק שסוכמו בגיס.

כתוצאה מזה, וזה מה שמשפיע גם על לילה או יום, אני סבור שאם אנו מגבשים את הסכימה האידיאלית אז היא: שריון ביום. כלומר, אם יש לנו עליונות באוויר והוא בא לידי ביטוי ביום. אם יש לנו עדיפות בטנקים – הם יכולים למצות את עליונותם יותר טוב ביום. אם יש לנו יחסי כוחות סבירים בארטילריה כל אלה מצדיקים את הבקעת השריון ביום.

לעומת זאת טבעי שהבקעת חי"ר תהיה בלילה. זה לא מונע את האפשרות כאשר כל התנאים אשר ציינתי אינם לשריון ביום לעשות את הבקעת השריון בלילה. לעומת זאת, אני לא רואה אפשרות של הבקעת חי"ר ביום.

ביחס לאיזורי הפריצה, אנו נהגנו לומר שתיים או שלוש פריצות. אני מגיע למסקנה שצריך לומר שתיים או אפילו אחת. כלומר, כתוצאה מהניסיון אני בעד הליכה להפחתת איזורי פירצות. מוסא הזכיר פה את היתרון שיכול להיות בנכרי. אני מציע להבחין בין ניתובים באיזור פרצות לבין איזורי פרצות ופרצות עצמן.

כי יכול להיות שהאמצעים האלו יאפשרו לנו לנוע באיזור פרצות אחד בהרבה יותר נתיבים, אבל אני רואה באיזור פרצות מעין ראש גשר המחייב את הריכוז האווירי, את הריכוז הארטילרי, את ריכוז הטנקים, את ניקוי השטח, אית יצירת התנאים האידיאליים להכנסת הכוחות. דבר כזה אינני מעוניין לעשות בהרבה מקומות. לעשות אותו בהרבה מקומות הוא בבחינת פיצול כוח. אני הייתי מעוניין בעצם לעשות אותו רק במקום אחד. ולמשל ברמת הגולן יכולנו להרשות לעצמנו את זה כמקום אחד, אבל מאוד יכול להיות שבהרבה מצבים נוצרה אלטרנטיבה ונעשה את זה בשני מקומות. לא הייתי הולך על יותר איזורי פרצות.

באשר לחיל האוויר. מישהו העיר פה לאפרים שזה הפחתת ערכו של חיל האוויר כשאומרים שהוא לא פגע בעמדות ולא השמיד כוחות וארטילריה, זה ציטוט לא מדויק כי צריך להתחיל מההתחלה. אנו אומרים שחיל האוויר אישית נותן לנו שמיים נקיים וזה לא דבר קטן בכלל. זה אולי הדבר הכי חשוב שאפשר לקבל במלחמה מחיל האוויר. הוא נותן בידוד איזור פעולה ואמנעה. וזה טוב דבר בעל השפעה על כל מה שנעשה בשדה הקרב. אני הבאתי לך דוגמה מן הסורים ששום דבר לא זז ביום, לא תגבורות ולא תחמושת, לא מזון ולא תזוזת כוחות ולא התקפות-נגד וזה דבר עצום.

אחרי שחיל האוויר מקנה את הדברים האלו ומשתק את הארטילריה במידה מסויימת, ולא לגמרי, וזאת אנו לומדים גם מהתקריות של היום. ואין לבנות את שיתוק הארטילריה רק על חיל האוויר. הוא לא מסוגל לעשות את זה באופן מושלם. הוא תורם תרומה, אבל בלתי מספקת. אחרי שאנו עושים את כל אלה, טוב שחיל האוויר נותן סיוע התקפי קרוב. כלומר, מעודד אותנו מוראלית, מדכא אותו מוראלית. אבל צריך לזכור דבר אחד: האפקט הפיזי על היעדים הוא אפקט בלתי מספיק, וצריך עדיין להילחם, להוסיף את האפקט של הטנקים, של הארטילריה, של החי"ר וכל מה שצריכים להילחם. אני חושב שלא תהיה לנו דוגמה של פעילות חיל האוויר כל כך חופשית, כפי שהיתה ברמת הגולן. באופן בלתי מופרע, כל חיל האוויר הישראלי חרש את זה ימים. והפגיעות המעשיות בבונקרים, בעמדות, קטנות מאוד. בזה אני לא מקטין את פעילותו של חיל האוויר. כי הצבא הזה היה משותק כתוצאה מפעילות של חיל האוויר. אבל משותק בגלל אמנעה – פעילות בדרכים, בצירים, כמות קנים וכו'.

מזה אני מגיע לטיפול בארטילריה, ואני חושב כי לצורך הבקעה אנו חייבים להגיע לשיתוק מתקבלע ל הדעת ואין להשיג אותו בלי נ"ט. נ"ט הוא חלק אינטגרלי של הבקעה. קודם כל השד איננו כל כך נורא ואתה לא מוכרח להגיע לדממה ארטילרית. גם כשאתה לא משתק לחלוטין את הכל, ופה ושם האויב עוד יורה. אפשר להתקדם ואפשר לפרוץ ולהבקיע. (עמ' 247592)

אבל כדי להגיע לשיתוק מתקבל על הדעת שהמעבר דרכו הוא סביר והאבידות אינן גדולות האלמנט הראשוני הוא הארטילריה.   האלמנט השני שמשלים אותו הוא האוויר. אני לא מתייחס לצנחנים כי זו בבחינת משימה שתלוי איך היא עומדת ביחס להרבה משימות אחרות שצנחנים יכולים לעשות לקו ההבקעה, פשיטות, מיפקדות וצירים. זו בהחלט משימה טובה גם לצנחנים והם יכולים לתרום את תרומתם. אבל אני רואה את הנ"ט כחלק אינטגרלי ודרוש לקרב ההבקעה.

ולבסוף הערה ביחס לשטח הררי. בעיית הצירים ומספרי הצירים בשטח הררי: לדעתי בשטח הררי יש הכרח בכל מקרה לבנות על יותר מציר אחד כי סכנת הסתימה בשטח הררי היא יותר גדולה מאשר בכל מקום אחר. אתה עלול להגיע למצב שיש לך כוחות ואתה אינך מסוגל להביא אותם לידי ביטוי, ואז רק צירים נוספים יכולים לתרום את התרומה ולמוע ממך או הבקעה אחרי הבקעה, או תקיעה של הכוח במקום שהוא איננו יכול לצאת ממנו. לעומת זאת ההבקעה ההררית היא קשה ויקרה ולכן אין להרבות במספרים של צירי הבקעה. לכן אני חושב שבכל מקרה שני צירי ההתקפה או שני מאמצים בשטח הררי זהו הדבר האופיטמלי.

חטיבה 37 בדרך לקונייטרה (ארכיון צה"ל)

חטיבה 37 בדרך לקונייטרה (ארכיון צה"ל)

אלוף ישראל טל: […] אני שכחתי היום להגיד כי בעצם זה לקח שהתאמת, ועל לקחים שהתאמתו לא דיברנו היום. היום דיברנו על כל אותם הדברים שנדמה לנו כי הם קצת מתחדשים כתוצאה מהיותם לקח. אנחנו קבענו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ואני חושב שזה נכון גם היום, ואני לא טוען שזה נכון היום דווקא בגלל מלחמת ששת הימים. היום דיברו פה הרבה מאוד על עניין החדירה לעומק האופרטיבי, ערעור שיווי המשקל של האויב, עניין חשיפת אגפים והעניין שהכוח הנייד המשוריין יכול להיות כוח אסטרטגי ולאו דווקא כוח הכרעה טקטי או כוח מסייע. תלוי איך מפעילים אותו.

דרך אגב, לא המצאנו שום דבר. הלוא כל זה כתוב בתורות של השריון, מאז שהמציאו את הטנק. אבל בשביל לעשות את זה אורך הנשימה של השריון מבחינה אופרטיבית ואפילו טקטית רחבה, הוא בפירוש מותנה ביחידות רעננות. נא לא לשכוח שכל הדוגמאות שהועלו כאן היום מדברות על משך לחימה קצר ביותר. בסיני – הארוך ביותר, ברמת הגולן – קצר מאוד. נניח שצריך לרוץ עד דמשק, אני מבטיח לכם מתוך היכרותי את הטנק ואת הזחל ויתר הדברים – אני מבטיח לכם שבלי יחידות מתארגנות, מתדלקות וכו' לא יכולים לקיים תקופה אחת בלתי פוסקת של שריון שדובר ולוחץ ומגיע בתנופה אחת לדמשק. לכן, אפילו בהקעה בקנה מידה יותר קטן חשוב מאוד שתהיה עתודה רעננה כזאת. זה לא אומר שעתודה כזו לא צריכה לקבל משימות, אבל צריך מישהו שלא ייצא אחרי הקרב במצב שהוא צריך 12 שעות להתארגנות ושבו יהיה תלוי המשך ההתקדמות […]

דברי סיכום – הרמטכ"ל חיים בר-לב: […] במלחמת ששת הימים הקרבות שהכריעו את המלחמה היו קרבות הבקעה וקרבות תקיפת מערכים מבוצרים. שלושה מהקרבות הללו הוצגו כאן. הקרב של ירושלים שהיה קרב מגריע לא הוצג כאן, אבל גם הוא היה קרב של כיבוש יעד מבוצר. כן, אלו היו קרבות היום הראשון שקבעו בעצם את גורל צבאות ערב.

הקרבות של המלחמה הבאה, אם יהיו, איני חושב שהם יהיו קרבות של הבקעה אשר יהיו הקרבות המכריעים, חוץ אולי מקרה אחד וזה מקרה ירדן. אם התדרדרות וניאלץ לעבור את הירדן במגמה להישאר איפשהו שם, אז גם שם קרבות ההבקעה או קרבות כיבוש מערכים מבוצרים אלו יהיו הקרבות המכריעים. אבל פרט לזה אינני חושב שהקרבות במלחמה הבאה אשר יכריעו את הכף יהיו קרבות הבקעה, אף כי אני בטוח שיהיו גם קרבות הבקעה אשר בלעדם אי אפשר יהיה לעבור לשלב המתקפה, לשלב האופסניבה. אני אומר את זאת משום שאני אינני חושב שמדינת ישראל תיזום מלחמה כוללת בגזרות של מצרים וסוריה, ואם אנחנו לא ניזום ואם המלחמה תתקיים בכל זאת הרי שהם ייזמו אותה. ואז השלב הראשון, יום הלחימה המכריע, יהיה ביסודו של דבר קרב הגנה, שגם לו צריך להקדיש השתלמות כזו וליבון כזה בחודש איזשהו.

יחד עם זה קרבות הבקעה יהיו, ואם יהיו משום שאני בטוח שבקרבות ההגנה אנו נשבור מהר מאוד את תנופת ההתקפה שלהם, ומהר מאוד יווצרו נתונים למעבר להתקפה ומעבר להתקפה בסיני. זה אומר הבקעה ומעבר להתקפה בסוריה, זה אומר הבקעה. וכדאי לנסות לראות מה יהיה השוני בין הבקעות מהסוג הזה לבין ההבקעות של המלחמה הקודמת.

השוני הראשון הוא בכך שמערכי ההגנה המבוצרים המצריים נשענים על מכשול מים רציני והם אינם מגינים עליו בקו כפי שהמצרים מגינים. מהים התיכון ועד יום סוף יושבות 5-4 דביזיות כתף אל כתף, מבוצרות עד פה עם ארטילריה רצינית, עם מוקשים ועוד 180 מטר תעלת סואץ. אם כן, אני מתוך ראיית המלחמה כפי שאמרתי, איני חושב כי מחר בבוקר או באיזשהו בוקר תהיה לנו איזה סיבה לקום ולהבקיע את זה. אבל אני חושב שאנו נעשה את זה אם וכאשר הם ינסו לתקוף, לכן אני מניח שאולי לא כל חמש הדיביזיות יישבו והמערך כתוצאה מקרב ההגנה של היום הראשון או של השעות הראשונות לא יהיה מעורער, ולכן השוני הראשון הוא מכשול המים.

השוני השני הוא ריכוז העוצמה הארטילרית המצרית. זהו ריכוז שלא ידענו אותו במלחמת ששת הימים, זה ריכוז שאנחנו לא ידענו כמותו. הידיעות שכאן, ובצדק, היו לגביהן הערות מסויימות באשר לצורת הגשתן במלחמת ששת הימים, הידיעות שהיו לנו על המערכים הללו במלחמה הבאה עלולות לצערי להיות פחותות מהידיעות שהיו לנו בששת הימים. כי לאורך התעלה יש נ"מ בלי גבול, ולטוס מעל זה ולצלם מגובה סביר שייתן עומק של 10 ק"מ זה לא פשוט. ובגיחות צילום בטיסה נמוכה אפשר לעשות זאת בסיכון גדול מאוד. הופל לנו מטוס, כפי שאתם יודעים. והתוצאות רחוקות מן התוצאות שכל מפקד חטיבה או גדוד כשהוא עומד לפני הבקעה היה רוצה לקבל […]

בגזרה הסורית והירדנית המצב לדעתי הוא יותר פשוט, ובאופן עקרוני שם אין שוני מהותי ממערכים מבוצרים של יוני 67 למערכים מבוצרים שאנחנו נראה בעוד שנה, שנתיים ושלוש. כמות האינפורמציה יכולה להיות זהה וסך הכל הבעיות שם נראות לי יותר פשוטות.

אם כן, איך אני רואה הבקעה: אני חושב כי הבעיה הראשונה היא ידיעות, ואין טעם לפרט כאן. אנו חושבים בכל מיני כיוונים אשר למרות המגבלות הקיימות יאפשרו לנו את מינימום הידיעות הדרושות. יחד עם זה אני אומר בהכרה ברורה כי מה ששייך לסיני יהיו לנו פחות ידיעות ממה שהיה לנו בעבר.

הבעיה השנייה היא ריכוז הכוחות וריכוז הארטילריה מול המרחבים שבהם אנו עומדים לפרוץ וסד"כ צה"ל לדעתי הוא מספיק לזה. גם היום וגם הסד"כ המתוכנן יש מספר נקודות תורפה. ואני רואה את הזחל"ם בהחלט כנקודת תורפה. וזה שהפעם לא נפגעו בצורה חמורה גדודי החרמ"ש בגלל הארטילריה, זה לא אומר שלא ייפגעו כאשר אנו נרצה להתרכז מול תעלת סואץ כדי לעבור על גשר, שניים, שלושה או ארבעה מקסימום שיהיו לנו.

הארטילריה שלנו, האווירייה שלנו והצנחנים, לצורך זה אני כולל הליקופטרים וצניחה ונחיתה, אלה הכוחות שיצטרכו קודם כל לנטרל את הארטילריה שלהם, וזה נכון קודם כל בגזרה המצרית, זה נכון בגזרה הסורית וזה נכון בגזרה הירדנית. כשהבעיה הקריטית היא בגזרה המצרית. וכאן אנו ערוכים היום עד הסוף. אנו לא ערוכים בחת"מ, לא מבחינת הקנים, אלא מבחינת גילוי הארטילריה שלהם וייצור אש נכונה למקום שאתה צריך. זו נקודת תורפה שאנחנו מנסים לטפל בה […]

הבעיה של יום או לילה, שריון או חי"ר – עמד על זה ראש מה"ד ועמדו על זה גם אחרים. צה"ל צריך להיות מסוגל לכל שעות היום ולעשות את זה בכל סוגי העוצבות שלו. כי אם אתה יוזם במכה אווירית כמו במלחמת ששת הימים, ברור שההבקעה צריכה להיעשות ביום, ואם ביום אז על-ידי שריון, וזה לא שאלה מה יותר יקר ומה יותר זול. אם בשעה 0745 אתה תוקף את שדות התעופה שלהם, אז אתה ב-0800 צריך להבקיע, כי אחרת אם תחכה עד הלילה אז אתה כמובן מאפשר להם את כל ההיערכויות הדרושות. אם אתה מגיע למערך מבוצר, או אתה נמצא במצב כמו שאני צופה את ההבקעה בתעלה, ברור שההתחלה צריכה להיות בלילה, אלא אם כן באמת בשלב הבלימה נשתבשו הכוחות שלהם בצורה ניכרת מאוד. ואז בלילה גם שריון צריך להיות מסוגל לעשות. ואני אומר שריון, זו גם חטיבה משוריינת וגם חטיבה ממוכנת וגם חטיבת חי"ר בסיוע טנקים או בלי סיוע טנקים. תלוי במצב […]

אם כן, אני אינני יכול לסכם כי השריון הוא איפוא הגוף להבקעות. אני יכול לומר שאם הבעיה היא הבקעת יום ברור שהשריון הוא אשר יבקיע. כי חי"ר ביום כשיש מצב ארטילרי מסוים וכשיש מצב טנקים מסוים, זה לא החיל אשר יהיה מסוגל לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. אם בלילה – גם השריון וגם החי"ר. במקרה כמו ירושלים או במקרה כמו מערך ההגנה על קהיר, ייתכן ששם יהיה נכון לעשות את זה עם חטיבת חי"ר בסיוע טנקים. אני מציע שנפסיק עם הרעיונות האלו של גולני-חרמ"ש. חברים יקרים, לא חסר לנו חרמ"ש, חסר לנו חי"ר. ואם צריך יהיה את גולני או את הצנחנים כחרמ"ש, אז ישימו אותם על זחל"מים והם יעשו את העבודה, לא מאה אחוז כמו חרמ"ש, אבל מאה אחוז בסדר, כמו שהצנחנים עשו ברפיח וגולני עשו ברמה. […]

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “כך הבקענו – חלק ב'

  1. פיקוד צפון צריך להודות לאלוהים שלא נצטרך להתמודד מול טנקים סטלין או t55 שהיו למצריים אבל לא לסורים. אם היו רק כמה טנקי סטלין שריריים בנקודות הפריצה צהל לא היה מצליח לכבוש את רמת הגולן במהירות שבה עשה את הקרבות ואזיי הפסקת האש היתה עוצרת את ההתקדמות והיו נעצרים הרחק מקונטרה
    המזל הוא שטליק בזכות קשריו הטובים השיג שבוע חלפני פרוץ המלחמה פגזי ח"ש מאנגלייה אחרת השריון הישראלי לא היה מצליח לייצב קו ראשון ביר תמדה – קוסיימה – אום כתף -אל עריש פלוס אוגדת הונאה 49 מול כונתלה ומגיע להישגים הכבירים בחזית המצרית
    או גדוד 19 עם האמאכסים הישנים שבנויים מדיקט 40 ממ שריון מול 200 ממ שריון של t55
    14 טון טנק אמאיכס מול 37 טון סובייטי
    יורים על המצרים מ40 מטר פםגזי 75 ממ ולא חודרים את השריון ומרוב יאוש יורים במקלעים ותותחנים ונהגים שלנו קפצו החוצה וברחו כי ראו את המוות בעיניים
    אחרים שנשארו בטנקים מוכנים למות כי אמרו שצהל לעולם לא נסוג
    והטנקיםן המצרים בעדיפות בולטאת
    מזל שאז ברגע האחרון הגיעה נס
    השרמנים מחטיבה 60 ורביעיה מטוסי סופר מיסטר שתקפה את המצרים
    המון ניסים קראו לנו במלחמה ב67
    לא חסר הרבה היה שהתוצאות המצוינות של המלחמה היו בנוניות בלבד
    מה שבמיוחד ניצח את המערכה ואני לא גזען זה במיוחד המנטליות הערבית המוחלשת
    הם נשברו מהר ונכנעו בקלות שלא יאמן
    ואז הר הבית בידינו
    התעלה בידנו
    קונטרה בידינו
    אלפים של פליטים בורחים מהגדה לממלכת המלך חוסיין הכנוע דרך גשרי הירדן
    מושל עזה חתם על כניעה בטקס משפיל
    כל הסורים נמלטו מהגולן
    ערימות של נעליים על חולות סיני מהחיילים המצרים הבורחים
    תוך שעה אחרי כיבוש הכותל אי אפשר היה לעצור את האלפים שעברו את קו הגבול העירוני ירושלים ומילאו את הרחבה הקטנה בכותל
    עם ישראל חי !

  2. כנס מטכ"לי 14.6.1968חשוב ביותר למלחמה הבאה שלא נלמד בו כלום הפתענו את כול ארצות ערב וסוריה ומצרים הפתיעו אותנו שבעתים
    ואין לכתבה זו כול קשר לקרב תל פאחר בו כדאי שנתרכז גם כמה תמונות מאז ובעיקר מעכשו לא יוסיפו…

    • עזרא, להזכירך, הבלוג נועד לתיאור/סיקור/תיעוד של כל החזית הסורית בששת הימים, לא רק תל פאחר.

      קרב תל פאחר, בשל המורכבות שלו והתוצאות הקשות, תופס עד כה את רוב הפוסטים בבלוג וזוכה למירב ההתעניינות, אבל אני משתדל להביא חומרים גם מגזרות אחרות.
      הדיון במטכ"ל על ההבקעות אמנם לא עסק ברובו בקרבות עצמם, אלא בתורת לחימה וקונספציות, ובכל זאת יש לו חשיבות בתמונה הכוללת של סיפור הרמה הסורית במלחמה.

  3. דווקא מעניין לקרוא את הסיכום של הגנרלים. כבר בתחילת 1968 הם ידעו שצה"ל לא ייזום ולא יפתח במתקפה במלחמה הבאה, הם ידעו שהיממה הראשונה של המלחמה הבאה תהיה של מגננה והגנה, וידעו שחייבים לעשות את זה הכי טוב כדי שניתן יהיה לשבור את התוקפים ולעבור למצב של התקפה. הם אמרו את זה ב-1968, אבל כנראה שלא ביצעו, כי ב-1973 צה"ל לא ידע להגן ולא היה ערוך להגן ולא הצליח להגן בצורה טובה, והתוצאה הייתה הכשלים של מלחמת יום כיפור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s