ראיון עם אלוף אלעד פלד, מפקד אוגדה 36

אלעד פלד, מפקד אוגדה 36 בששת הימים, הוא האיש שתיכנן את פעולת המאמץ העיקרי לכיבוש הרמה הסורית מגבעת האם והיה אמור לנהל אותה * אלא שעם תחילת המלחמה נשלח לגזרת ג'נין-שכם * כשחזר לצפון גילה שדוד אלעזר ודן לנר להוטים לנהל את קרב ההבקעה מגבעת האם – והוא נשלח "בקבלנות" למשימת כיבוש דרום הרמה * פגישה מסקרנת עם אחד מאחרוני אלופי 67 

חדש אלעד פותח

23 אלופים ועוד רמטכ"ל אחד מופיעים בצילום משותף עם נשיא המדינה, זלמן שזר, שאירח אותם לאות הוקרה על מלחמת ששת הימים. גלריה מפוארת של שמות שהשתלבה בהמשך בפוליטיקה ובחיים הציבוריים. מהמטכ"ל של 1967 יצאו שני ראשי ממשלה (יצחק רבין ואריק שרון), שני נשיאים (חיים הרצוג ועזר וייצמן), שרים וחברי כנסת (בר-לב, גנדי, מתי פלד), הרב הראשי לישראל (גורן) וכאלה שהשתלבו בעשייה הציבורית. אבל כמעט כל אחד מהם היה אוטוריטה ואגדה צבאית.

רק ארבעה מהתמונה המשותפת ההיא חיים כיום, בגיל מופלג ובשיבה טובה: עמוס חורב, שהיה אחראי באותה תקופה על נושא פיתוח נשק, ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום, שלמה אראל, מפקד חיל הים, ואלעד פלד, מפקד המכללה לביטחון לאומי ומפקד אוגדה  36. "אני הכי צעיר מביניהם, עוד מעט בן 87", הוא מתגאה. "שייקה בן 90 בקרוב, עמוס בן 91, שלמה אראל צריך להיות בן 94. נו, ילדים. כל שבוע יש לנו הלוויה או ניחום אבלים".

הוא מתגורר ברמת אשכול בירושלים, בשכונה שקטה שלפני מלחמת ששת הימים לא היתה מאוכלסת מאחר שהיתה על שטח הפקר בין ישראל לירדן. רוב הרחובות בשכונה נקראים על שם מושגים מתקופת מלחמת ששת הימים. פלד עצמו מתגורר ברחוב רמת הגולן, והוא חצי מתנצל שזה ממש לא בגללו, או לכבודו, בהיותו אחד הגנרלים שהשתתפו בכיבוש הרמה הסורית. הוא אומר שוועדת השמות החליטה על כך עוד לפני ששימש סגן ראש עיריית ירושלים. ואם יש דבר שפלד מתגאה בו חוץ מהעובדה שהוא ירושלמי מבטן ומלידה, זה שהוא מהילדים שהיו בגן של הגננת חסיה, אמו של יגאל ידין. "אם יש משהו", הוא אומר, "שירושלמים אמיתיים מתגאים בו זה הדבר הזה. והיא היתה הגננת שלי. גם עמוס חורב היה בגן הזה, גם עוזי נרקיס [אלוף פיקוד המרכז] וגם מתי פלד [ראש אגף אפסנאות]".

המטכ"ל של ששת הימים בצילום עם הנשיא זלמן שזר. בתחתית התמונה חתימותיהם של הרמטכ"ל רבין והאלופים

המטכ"ל של ששת הימים עם הנשיא זלמן שזר. בתחתית התמונה חתימותיהם של הנשיא, הרמטכ"ל רבין והאלופים. אלעד פלד עומד שלישי משמאל

המפגש עם אלעד פלד הוא חוויה, לא רק כי מדובר באגדה חיה מדור תש"ח וגנרל מששת הימים: בריאותו טובה, זכרונו בהיר, והוא מלא בהומור דק וציני. פלד היה במלחמת ששת הימים מפקד אוגדה 36. הוא היה אמור לנהל את קרב ההבקעה בגזרה הצפונית של הרמה הסורית (חטיבה 8 וחטיבה 1), אבל עם פרוץ המלחמה נשלח לנהל את קרבות צפון השומרון. כשחזר משם נוכח שאלוף פיקוד צפון, דוד אלעזר, והרמ"ט שלו אל"מ דן לנר, להוטים לנהל בעצמם את קרב ההבקעה העיקרי. פלד, לגמרי לא מהאנשים הכוחניים, היגלה את עצמו מרצון הרחק משם, לגזרה הסורית שמעל הכינרת. כידוע, קרבות גדולים לא התחוללו בדרום הרמה.

לפני שהתחלנו לדבר על אירועי יוני 67, ביקשתי מאלעד פלד שיספר תחילה על הפעולה ב-1960 בתאופיק, הכפר הסורי שמעל תל קציר.

פלד מספר: "הייתי מח"ט גולני מ-1958 עד 1960. תאופיק היתה פעולת התגמול הראשונה הגדולה אחרי מבצע קדש. היתה תחרות מי יעשה אותה – צנחנים או גולני. ורפול אמר לי תמיד – אני איתך לא יכולתי להתמודד, היתה לך תמיכה גם של הרמטכ"ל, גם של אלוף הפיקוד וגם של ראש אג"מ. הרמטכ"ל היה אז לסקוב, אני הייתי קודם לכן קצין אג"מ שלו. וראש אג"מ היה רבין ואלוף הפיקוד היה זרו (מאיר זורע). ובפעולת תאופיק כל החטיבה השתתפה. בשנתיים שהייתי מח"ט גולני היו הרבה תקריות לאורך הגבול הסורי, אז גם החלו הניסיונות להטיית הירדן. נקודות החיכוך בינינו לבין הסורים היו תמיד שטחים מפורזים ומים. ובתל קציר שם היו חלקת העגבניות וחלקת הקטניות וכל מיני חלקות, ואנחנו ממש התמחינו בחקלאות. היום אני חושב שזה נשמע מצחיק., אבל אז נלחמנו על כל חצי דונם".

אלוף אלעדכל תקריות האש היו יוזמות שלנו? "נכון, הבעיה היתה שטחים מפורזים. הגבול עם סוריה זה לא היה כמו הגבול עם ירדן, שמצד אחד של הנהר זה הם ופה זה אנחנו. הגבול הסורי היה שונה. כי כשנגמרה מלחמת העצמאות בהסכם שביתת הנשק עם הסורים מצבנו לא היה הכי טוב, כי הם החזיקו את משמר הירדן וגשר בנות יעקב ואת אל חמה. ואם אני לא טועה גם באיזור גדות וכפר סאלד ותל עזזיאת, בכל המקומות האלה היו בעיות סימון הגבול. איפה עובר הגבול, איפה עובר הקו הירוק. ומדינת ישראל ניהלה בעצם קרב, היום לא ברור למה התעקשו, אבל ישראל לא ויתרה על מילימטר".

איך נולדה פעולת תאופיק? "אני אגיד לך בדיוק. אני זוכר את זה טוב. זה היה יום שבת, ומח"ט גולני היה בא הביתה פעם בשבוע. היתה לי מכונית פלימות עם מכשיר מוטורולה באוטו. המח"טים הסדירים היו אז במעמד של אלופים, היו שלושה כאלה. אני הייתי מח"ט גולני, אלי זעירא היה מח"ט הצנחנים וישראל טל מפקד חטיבה 7. זה היה הצבא. לא רק זה: אני הייתי מח"ט בדרגת אל"מ, אבל קודם לכן הייתי שנה מח"ט בדרגת סא"ל. באותה תקופה לא נתנו דרגה מיד, היית צריך להוכיח את עצמך. בקיצור, היה לי קשר רדיו באוטו, גרנו אז בקרית ים, אני נוסע עם המשפחה שלי ואני שומע בקשר שהיתה תקרית. כל הזמן היו תקריות שבדרך כלל אנחנו היינו הטריגר, ההדק. אני שומע שהיתה תקרית שפגעו בטרקטור, אני מרים טלפון למפקד התורן של גולני, כל החטיבה היתה בחמשוש, ואני אומר לו – תזעיק חזרה את הסיירת, את כל המ"מים וקורס מ"כים, ואמרתי לאשתי מצטער מאוד, חופשת השבת נגמרה. הבאתי אותם הביתה ונסעתי לפיקוד צפון בנצרת. ויחד איתי הגיע גם רפול, הוא היה אז סמח"ט 35 של הצנחנים. שנינו באנו בלבוש אזרחי, ופה התחילה התחרות מי יקבל את הפעולה. ואז זרו (אלוף פיקוד צפון, מאיר זורע) שואל אותי מתי תהיה מוכן? אמרתי לו ביום ראשון בבוקר. הוא שואל את רפול מתי הצנחנים יהיו מוכנים? אומר לו שני בבוקר. אחת אפס לטובתי.

מפת תאופיק [ארכיון צה"ל]

מפת מוצבי תאופיק מ-1967 [ארכיון צה"ל]

"כמה שעות יותר מאוחר היתה קבוצת פקודות, והרמטכ"ל עוד לא החליט שגולני יבצעו את הפעולה. עושים סיור מפקדים בגזרת הפעולה העתידית, וזה באחריותי. כבר יש פה יתרון שתיים אפס. אחר כך יש קבוצת פקודות, ואני לא זוכר בדיוק איך זה התגלגל. הסגן שלי היה צ'יץ' [שלמה להט]. אמרתי לו – צ'יץ', אתה עושה דבר אחד, בונה את החטיבה. כי היו לי 30 חיילים בקו העירוני בירושלים, 80 חיילים בגבול עזה, החטיבה היתה מפוזרת בכל הארץ. אמרתי לו – עזוב את הכל, תבנה את החטיבה כדי שביום ראשון בצהריים היא תהיה פה. וזה בדיוק מה שקרה, ויש קבוצת פקודות וביום ראשון בערב גולני כבר מלאה. אנחנו היינו בצמח והצנחנים בחוות כינרת. ואז יש ביקור של המטכ"ל. פעולה ראשונה, כל המטכ"ל מגיע, וכל קצין שמכבד את עצמו ראה לנכון לדחוף את האף. אני לא אהבתי קיביצרים. היית יושב במוצב פיקוד והיו יושבים עליך 300 אורחים, ונדמה לי שזה נמשך עד היום האווירה הזו, שזה ממש מפריע מאוד. אני זוכר שיצחק רבין לוקח אותי הצידה, היו בינינו יחסים טובים, שנינו היינו פלמ"חניקים, והוא אומר לי – אתה בטוח? אני אומר לו – למה אתה שואל? והוא אומר תבקש דחייה לפעולה, שתהיה לך עוד יממה. אני אומר לו – יצחק, אני מכיר את המערכת, אם אני דוחה הכל יכול להשתנות. ואז קצין אג"מ של פיקוד צפון היה שלמה אלטון, שגם היה בוגר גולני. הוא לוקח אותי הצידה ואומר – אלעד, תדע לך כולם במתח. אני אומר לו – שלמה, אם אני מבקש דחייה אז גמרנו, אין פעולה. ואז לסקוב שואל אותי – נו? אמרתי לו מוכנים, הנה התוכנית.

"לימים לסקוב סיפר לי שהוא הלך לבן גוריון לקבל אישור לפעולה, כי ראש הממשלה ושר הביטחון צריך לאשר פעולה, ואז בן גוריון אומר לו – מי מבצע? הוא אומר לו גולני. אז בן גוריון אומר – צנחנים, אומר לו לסקוב – לא, גולני, ועוד פעם הוא אומר 'צנחנים', וככה שלוש פעמים. בסוף בן גוריון אומר לו – אתה יודע מה? אתה הרמטכ"ל, אם אתה סומך עליהם אז בסדר, אז שיהיה גולני. ואחרי הפעולה הוא קם בכנסת ואמר – אני רוצה לומר שאת הפעולה הזו ביצעה חטיבת גולני. ואנחנו בגולני ממש התפוצצנו מגאווה.

"בפעולה עצמה הייתי בחפ"ק, והחפ"ק הזה כמעט שעלה לי בחיים. החפ"ק שלי היה בתל קציר, ממש בגבעה ששולטת על כל השטח. העמדתי את הג'יפ, היתה שם עמדה וקפצתי לעמדה, וכמו שקפצתי לעמדה נפל פגז על הג'יפ שלי. היה לי שם סוודר ובגלל ההפגזה הזו הסוודר נהיה מין אריג תחרה כזה. שמתי את זה בבית בארון, לא רציתי שאשתי תראה את זה. וכעבור כמה שבועות היא עשתה סדר בארונות, ראתה את זה, היא קראה לחבר שלנו, בן בראון, שגר באותו בניין ואמרה לו בוא תראה, יש לי עכבר בבית. הוא בא, הסתכל ואמר – זה לא עכבר, זה פגז. והיא לקחה וזרקה את הסוודר.

"הפעולה הזו בתאופיק היתה עבור גולני מבחן. כשאני באתי לגולני החלטתי ללמוד מאריק [שרון] לעשות דברים. אחד הדברים היה שהפיקוד בחטיבה יהיה מתוצרת מקומית. מה שהיה בגולני עד אז, שכל סרן שהיה צריך לקבל רס"ן היה צריך לעבור בגולני כמה חודשים. אריק בצנחנים אמר אצלי אין דבר כזה, מ"פים כולם צומחים מלמטה. אז אמרתי ללסקוב – אני הולך בעקבותיו. והיו לי כמה קצינים צעירים ששמם נודע אחר כך. היה אמיר דרורי, אורי כהן, איתן ברק, כל החבורה שאחר כך היו אלופים או תתי אלופים, והיה שינוי".

צמרת אוגדה 36. משמאל: המפקד אלעד פלד, הקמ"ן דני אגמון והרמ"ט מוסא פלד

צמרת אוגדה 36. משמאל: המפקד אלעד פלד, הקמ"ן דני אגמון והרמ"ט מוסא פלד [חלק מהצילומים: דוד מאסטרו]

איך התמנית למפקד אוגדה 36? "האוגדות בתקופה שקיבלתי את המינוי לא היו יחידות קיימות אלא מסגרות. מפקדי האוגדות היו אנשים עם מינוי משנה, מה שנקרא מינוי חירום. מפקד אוגדה 36 היה תפקיד של מפקד המכללה לביטחון לאומי. עוזי נרקיס שהקים את המכללה וקיבל דרגת אלוף, כנראה סיכם אז עם רבין שהוא יהיה גם מפקד אוגדה 36. בראש אוגדה 38 עמד ראש מה"ד, שאריק שרון היה מפקד שלה. אוגדה 84 המפקד שלה היה מפקד גייסות שריון, טליק. אחרי שסיימתי את תפקיד מח"ט גולני, הייתי ראש אג"מ מבצעים, אחר כך עוזר ראש אג"מ, שזה האל"מ הכי בכיר בצה"ל [באותה תקופה לא היתה דרגת תא"ל]. אני החלפתי את ישראל טל, הוא הלך ללמוד באוניברסיטה וכשאני סיימתי את תפקידי כראש אג"מ גם כן הלכתי ללמוד באוניברסיטה והחליף אותי גנדי. וב-1966 או 1965 קיבלתי דרגת אלוף ואת מפקד המכללה ואת אוגדה 36".

ערב מלחמת ששת הימים ידעת מה האוגדה שלך אמורה לעשות? "הסיפור הוא כזה. אני כבר הייתי ראש אג"מ מבצעים, ולמה אני מזכיר את זה? כי הכרתי היטב את מה שקרוי תכנון אופרטיבי. היו לנו תיקי תכנון לכל מיני סיטואציות. בהקשר של אוגדה 36 היתה תוכנית שקראו לה פרגול – כיבוש הגדה המערבית. הגיוס בששת הימים הלך בשלבים. היתה בעיה אם כן לגייס או לא לגייס. כי כל גיוס יוצר מתח, והחשש היה שהמצרים יראו שאנחנו מגייסים, הם יגידו – אה, הם מתכוונים לתקוף אותנו. אז לא גייסו אותנו במכה הראשונה. ראש אג"מ מבצעים בששת הימים היה חברי מאותה הכשרה, 'חקה', יצחק חופי. אז דיברתי איתו כמו חברים. גנדי ואני וחקה אנחנו מאותה הכשרה של מחנות העולים, אז אני מתקשר עם חקה ומדברים על הגיוס ומתחילים לגייס. לכל אוגדה היה אל"מ ראש מטה, שהיה סגן מפקד האוגדה. אצלי זה היה מוסא פלד. אז אמרתי למוסא תתחילו לגלגל את הגיוס, וכעבור כמה ימים קיבלנו אישור לגיוס כללי. אחר כך היתה תקופת ההמתנה, ואנחנו היינו מיועדים לצפון, לכיבוש הרמה הסורית. אני תכננתי את הכיבוש שבעצם אחר כך אלוף פיקוד צפון, דדו, פיקד עליו ישירות עם דן לנר, שזה היה תל עזזיאת, תל פאחר וזעורה".

אתה תיכננת את המבצע? "כן. כשהעניין התחיל להתגלגל [כשפרצה המלחמה] דדו קיבל הודעות חד משמעיות בעיקר משר הביטחון החדש משה דיין. ודיין אמר לדדו – שב בשקט ואל תבלבל את הראש, אנחנו תוקפים את המצרים וזהו זה, כולכם יושבים בשקט. דדו נשאר בלי עבודה והוא בא ואמר לי כאוגדה של פיקוד צפון, בידיעה ברורה שהוא מוריד אותי מהרמה – אתה תתעסק עם הירדנים, בסורים אני אטפל. כל התכנון שעשיתי היה תכנון אופרטיבי. היו תיקי תכנון שקראו להם, אני כבר לא זוכר איך".

פקודת מקבת, לקחתם את זה משייקספיר. "מקבת זה היה שם התכנון האופרטיבי של אג"מ מבצעים, יכול להיות שאני זה שנתתי את השם, או זה שקדם לי. היום בכלל עושים את זה עם שמות מוזרים כמו צוק איתן, אבל אז היו יושבים אנשים יצירתיים להמציא שם".

כמי שניהל והיה שותף לתכנוני מקבת, למה המאמץ העיקרי נקבע לפינה הצפון-מזרחית של הגבול עם סוריה? "היתה לנו בעיה. אנחנו רצינו לעלות על הרמה מאיפה שקיבוץ שניר היום. שניר נמצא על רמה, רמת הבניאס, והיתה בעיה לעבור מרמת הבניאס לרמת הגולן. היה שם ואדי מאוד מאוד רציני, והבעיה שהתלבטתי בה זה איך מתגברים על המכשול הזה. וצה"ל, כשתכננו את ששת הימים, השאירו לפיקוד צפון את הציוד הכי מחורבן שהיה קיים אז: שרמנים אם.50 או האמאיקסים. את הצנטוריונים והאם-51 הכל הלך לדרום. גם אז, כמו היום, יש כל מיני קצינים בכירים שאין להם מה לעשות, אז הם מסתובבים והיו אצלנו אחדים כאלה. אחד מהם היה ינון עזרוני, שלפני זה היה קצין חימוש ראשי. אותה חבורה של פלמ"חניקים מיפתח. אמרתי לו – ינון, אתה תטפל רק בדבר אחד: איך מגשרים על הוואדי של הבניאס. והוא נסע לחיפה ואירגן בולי עץ אדירים, שהביאו אותם לתעשיית הדיקטים. זאת היתה הבעיה. ואני זוכר שעשינו כבר סיור מפקדים לאורך הגבול. לא היינו במדים, אלא בבגדים אזרחיים, כדי שהסורים לא יחשדו. היה שם יונה אפרת [מח"ט גולני] עם המג"דים שלו, ואני זוכר ביניהם את מוסא קליין, מג"ד 12, הוא הלך עם טישרט צהוב, את זה אני זוכר, איש מאוד נחמד, מאוד נחמד. זה היה ממש כמה ימים לפני תחילת מלחמת ששת הימים. והתוכנית היתה שעבדנו פחות או יותר שעולים מגבעת האם".

עולים מגבעת האם, ומשם לזעורה, תל פאחר ותל עזזיאת. "כן, כן, הרי הסיפור של תל פאחר היה טעות".

טעות? "טעות בביצוע, הם טעו בשביל".

או שאולי החלטת מפקד שלא ללכת לפי התכנון? "אני לא התעסקתי בזה אחר כך, אבל למיטב זכרוני היתה טעות מפני שמוסא קליין, כשהתברר לו שהוא לא בנתיב הנכון, אז הוא לא אמר אני אסוג ואחזור לנתיב הנכון, הוא אמר אני אמשיך בנתיב. אני אפילו לא יודע אם הוא קיבל לזה אישור מהמח"ט, אני לא בטוח שקיבל אישור מהמח"ט. תראה, אולי הוא חשב שאם יעלה בנתיב המתוכנן הוא לא יגיע. גם תל פאחר לא היה תל פאחר של אחרי המלחמה. הוא לא ידע לקראת מה הוא הולך. תל פאחר נראה כמו עוד איזה מוצב. הלוא יש מוצבים שנכנסים למיתולוגיה, ותל פאחר לא היה ביניהם. תל עזזיאת כן. וזה תל עזזיאת שאחר כך התברר שהוא היה כלום, אבל לפני המלחמה הוא נחשב אז כמו גבעת התחמושת, משהו אימתני".

יש צילום שלך בתל פאחר עם רבין, דדו ויונה אפרת, זוכר את זה? "זה היה יום אחרי המלחמה [ב-11 ביוני]. יותר מזה אני לא זוכר מה נאמר שם".

ה-11 ביוני 1967, על תל פאחר. משמאל: מח"ט גולני יונה אפרת, הרמטכ"ל רבין, אלוף הפיקוד דדו, חייל לא מזוהה, אלוף אלעד פלד, אור שמחוני קמ"ן חטיבת גולני

תל פאחר, 11 ביוני 1967. משמאל: מח"ט גולני יונה אפרת, הרמטכ"ל רבין, אלוף הפיקוד דדו, חייל לא מזוהה, אלוף אלעד פלד ואורי שמחוני קמ"ן חטיבת גולני

איפה הייתם בסיורים? "הסיורים היו לאורך הגבול, באיזור שמתחת לשניר, באיזור קו שביתת הנשק. לא רצינו ליצור את הרושם שקורה פה משהו, אז הלכנו בבגדים אזרחיים".

איך יכולתם לראות את הוואדי, את נחל הבניאס, שאותו רציתם לחצות? "ראינו אותו בצילומי אוויר. ידענו שהוא ישנו, לא ראינו אותו [מהשטח]. אני זוכר שאמרתי – ינון, זו בעיה שלך, אתה תפתור את הבעיה הטכנית. הוא גייס מנופים. זה לא היה דבר פשוט. רצינו פשוט לסתום קטע בוואדי עם בולי עץ ושהטנקים יעלו עליהם. ואז כשכל העניין התחיל עוד לפני שזה התחיל, אומר לי דדו – תשמע, פה לא הולך להיות שום דבר, אז תלך לירדנים ואני אתעסק עם הסורים ובזה נפרדנו".

מה היו השיקולים של איך לכבוש את הרמה הסורית? איך מתגברים על תנאי השטח? "מה שאני אומר זה בערפל הזיכרון, אני לא זוכר את כל הפרטים. אבל תראה, היה לנו ברור שהטיפוס לרמה הוא המבצע הקשה ביותר שיכול להיות. כי הסורים יושבים לך בעצם על הגדר, העלייה היא בשיפוע רציני, אז אתה מחפש מה שנקרא סיוע טופוגרפי. אתה מחפש את המקום שמבחינה טופוגרפית יהיה קל. אז הדבר המתבקש זה להבקיע בגשר בנות יעקב, ואז אתה עולה. הלוא כל ההתקפה הזו אתה לא נמצא על הציר המרכזי. ואם אתה רוצה לכבוש את הרמה, אתה צריך לתפוס את הציר המרכזי. אז לכן כל הנטייה היתה ללכת לקצה [לפינה הצפונית של הגבול] ולעשות את העיקוף הזה, אם אני זוכר נכון. כשנקודת הכובד מבחינתי לפחות זה תל עזזיאת, לא תל פאחר. את השם תל פאחר שמענו רק אחר כך, כי כולם התעסקו רק עם תל עזזיאת. היא נחשבה למשהו רציני, ובסוף זה נגמר בקטנה. אורי שגיא [מ"פ ב' בגדוד 51] אמר לי שבקושי היה שם משהו".

מה עושה אוגדה 36 עד תחילת המלחמה? "האוגדה היא מיפקדה, אנחנו יושבים בצומת אחיהוד, על יד כרמיאל, כי אנחנו מיועדים לגזרה הסורית, לתקיפה מאיזור דן".

מה כוללת האוגדה שלך? "המיפקדה כולם מילואימניקים. הכוחות ת"פ שלנו בתוכנית המקורית היו חטיבת גולני, חטיבה 3 בקו של מנו שקד, חטיבה 2 של יהודה גביש, ואני חושב שזהו. אחר כך היו גם שני גדודי ארטילריה, וזהו".

אתה זוכר את המודיעין שהיה לכם? "היה לי קצין מודיעין הכי טוב שהיה בצה"ל, דני אגמון, הוא היה אחר כך במלחמת יום כיפור קצין המודיעין של רפול. אני לא זזתי בלעדיו. הוא היה קמ"ן מעולה, בקיא בשטח, הכיר כל חור וכל פינה, הוא היה יד ימיני".

אבל את החומרים קיבלתם מפיקוד צפון. "הבסיס היה".

ואתם יושבים באחיהוד. "כן, עד הרגע שדדו בא ואמר אתם יורדים, ואז ירדנו לעפולה והמיפקדה היתה בגבעת המורה. והכוחות ת"פ שלנו זה חטיבה 37 פחות גדוד השרמנים של אמנון חינסקי, מוישה בריל מח"ט 45, שהם ישבו בצומת ליד יקנעם [צומת אליקים], וחטיבה 9 שהיתה אז בכלל בהסבה מחי"ר לממוכנת ולא היה לה לא זה ולא זה. אהרון אבנון היה המח"ט, שאול גבעולי היה הסגן שלו".

ומה היתה המשימה שלכם? "הגנה על העמק. כשירדנו [לעפולה] אמרתי לקצין האג"מ תביא את התיקים של פרגול [לכיבוש הגדה], אנחנו הלכנו מה שאומרים פארטייטשט און פארבעסערט, מה שאומרים משופר, כל מיני מהלכים. התכנון האופרטיבי היה בנוי על זה שעיקר הכוח ינוע דרך בקעת הירדן, ואנחנו בכלל לא הלכנו לשם. היתה לנו יחידת הטעיה, דמה, טנקים מקרטון שהסתובבו שם, כי המשימה שקיבלנו לא היתה לכבוש את הגדה המערבית, אלא לחסל את הארטילריה הירדנית שירתה על רמת דוד. מזה התחיל כל הסיפור. שם היו כל המטוסים שלנו בכנף הזו של רמת דוד, וככה זה התגלגל. וכל פעם נתנו לי עוד שני מטר להתקדם".

ובסוף גמרתם בשכם. "כן, כבשנו את שכם, היה קרב לא פשוט. היתה לי בעיה בכניסה הצפונית של שכם. היה שם גדוד פטונים ירדנים והפחד שלי היה שאם הם ייכנסו לשכם מצבנו לא יהיה טוב. ואז קראתי למטוסים, ודווקא אמר לי מ"פ הסיירת אל תכניס מטוסים. כי מה שקרה זה שהמטוסים צללו ודפקו כמה ג'יפים שלנו והיו הרוגים. וזו היתה האחריות שלי. אבל הבעיה שלי היתה שחששתי שגדוד פטונים ייכנס לעיר ואז כל הסיפור היה נראה אחרת".

אלעד פלד דדו בריל גמקה

7 ביוני 1967: ג'נין ושכם בידינו. עומד משמאל: משה בריל מח"ט 45, אלוף אלעד פלד, אלוף דוד אלעזר ומעליו (מזוקן) זלמן גנדלר קמ"ן פיקוד צפון [אתר מל"מ]

גמרתם עם שכם, מה הלאה? "ביום רביעי ה-7 ביוני נכנסנו לשכם, ואז דדו מדבר איתי ואומר לי מעבירים אותך לפיקוד מרכז, תיסע לירושלים. שמחתי על זה, גם לעבור דרך הבית. נסעתי לירושלים עם שני ג'יפים. אני הכרתי את השטח הזה עוד משנות ה-40, ונסענו משכם לירושלים דרך כל הפיתולים שם. שאלו אותי החבר'ה למה מכאן, ואמרתי להם שאני מכיר את הכביש הזה. באנו אליי הביתה שמונה חבר'ה, אשתי שמחה לתת לכולם תחתונים והלכה לשכנים וכולם עשו חגיגה והביאו אוכל. זה היה יום אחרי שחרור ירושלים, כל המדינה בשמחה גדולה. ואז ביום חמישי בערב אני מדבר עם דדו, והוא אומר לי אתה יכול ללכת לישון, זהו, המלחמה נגמרה.

"ביום שישי בבוקר [9 ביוני 1967] הוא מעיר אותי, החפ"ק שלי היה בחווארה ליד שכם, ואני הייתי כנראה אחד הטלפונים הראשונים שדדו עשה אחרי שדיין דיבר איתו [נתן לו את הפקודה לתקוף את הרמה הסורית], והוא אומר לי תבוא למעלה. אמרתי לו – אבל עד שאני אגיע תיגמר המלחמה. הוא אומר תתחילו לנסוע. ואז נסענו החפ"ק שלי, הגעתי לחפ"ק שלו בהר כנען, באתי לקראת הצהריים. בכלל, כל הדרך לצפון זו היתה נסיעת ניצחון. עברתי דרך עפולה, רגמו אותנו בעוגות, היתה ממש אווירה של שמחה.

"הגענו לחפ"ק בהר כנען, כל צה"ל היה שם, הגיע גם מוטה גור [מח"ט הצנחנים]. ראיתי את המהומה, אמרתי לדדו – אתה יודע מה, תן לי בקבלנות את הדרום. כי ההתקפה שתוכננה לצפון הגזרה היתה אותה התקפה שאני תכננתי עם האוגדה בשלב התכנון המקורי, אבל לא הייתי דרוש שם. היה שם גם דדו וגם לנר, והם היו רעבי פעילות, אני כבר הייתי אחרי מערכה. אני את הצימאון הזה כבר עשיתי. אז הבנתי, ולקחתי את הדרום. וגם שם זה סיפור. יש חוויות שאתה זוכר אותן. אמרתי לדדו – אנחנו לוקחים כוחות בקבלנות. הוא אמר לי – תעמיד מחסום בפוריה וכל מי שעובר שם ואתה חושב שהוא יכול לעזור לך, תיקח אותו. ותבין, כל צה"ל דהר על הכבישים, והמצב בכבישים בצפון היה זוועה. אמרתי למוסא פלד – אתה עכשיו מ"צ, כי אי אפשר היה לנסוע. מיבנאל ועד כינרת פקק אחד גדול, אי אפשר היה לזוז. הוא סיפר לי אחר כך שהוא קפץ לאיזה טנק שעמד בכביש, הוא דופק שם לקצין שהיה על הטנק, אומר לו רד מהכביש. הקצין הסתכל על מוסא ואמר לו – תשמע המפקד, אני לא יודע מי אתה, אבל אני מתחילת המלחמה נמצא בתחת של הטנק שלפניי ואני לא עוזב אותו. הוא לא רצה לרדת מהכביש, וככה גם כולם".

אלעד פלד ומוטה גור

9 ביוני 1967: מהומה בחפ"ק פיקוד צפון. אלוף אלעד פלד עם מח"ט הצנחנים מוטה גור

איך מתארגנת עכשיו האוגדה? "אני עושה קבוצת פקודות בחפ"ק בפוריה, היה שם מין בונקר כזה, השעה שש בערב [9 ביוני 1967] ואין לנו מפות, שום דבר, אין מודיעין, אין כלום".

שאלתי קודם איזה מודיעין היה לכם, ואמרת שהיה מודיעין טוב. "היה לנו מודיעין לגזרת ירדן, אבל פה בדרום הרמה לא היה לנו כלום. היה מודיעין מתחילת המלחמה שהסורים מחזיקים את תאופיק, פוקה ותחתא, מוצב סורי חזק. אני הכרתי את האיזור הזה כשהייתי מח"ט גולני. אני עושה קבוצת פקודות ועומדים שם דני מט [מח"ט 80] וכל גיבורי הצנחנים מפעולות התגמול, כל ותיקי הצנחנים באו וחיפשו פעולה. מוטה [גור] רץ למעלה ואותו פגשתי בחפ"ק של פיקוד צפון. כולם חיפשו עבודה, ואיתי היו דני מט, הסגן שלו שמוליק פרסבורגר, היה צבי ברזני [בר], היה אפרים ברנד ואלישע שלם, מוותיקי פעולות התגמול, וכל סיירת מטכ"ל היתה שם. היה גדוד נח"ל [908] שפעל בבוקר, גדוד טירונים, והמג"ד שלמה שטיין-חלמיש נהרג שם בהפגזה".

מה אמר לך דדו שאתה צריך לעשות? "פשוט לעלות ולכבוש את המקום. ואין תוכנית, אין לי כלום. אני צריך לעלות, לכבוש את דרום הרמה, זו המשימה ואין שום פרטים, אין גם ידיעות. אני לא יודע אם יש שם סורים או אין שם סורים, שום דבר. שולחים את חטיבה 80 לדרך שתעלה על תאופיק. ואז אני מחליט החלטה: אני כל הזמן שואל את אפרים ברנד, שהיה מג"ד בחטיבה 80, איפה אתה. אז הוא אומר אני עוד בצמח. ואז אני מחליט שאם עד שלוש בלילה הם לא מגיעים לקו מסוים אני עוצר אותם. אמרתי להם לנוע לכיוון תל קציר, והגדוד הזה נמשך מיבנאל עד הכינרת. בכל הכביש הזה אי אפשר היה לזוז. אפילו ג'יפ לא היה יכול לעבור. אני שואל שוב את ברנד איפה אתה, הוא אומר אני עוד למטה [בצד המערבי של הכינרת]. השעה היתה קרוב לשלוש, ואז אני מקבל טלפון מ'חקה' [יצחק חופי, ראש אג"מ מבצעים], הוא שואל אותי איפה אתה, אני אומר לו אני עוד בהתחלת הטיפוס. אז הוא אומר – יצחק [רבין] מציע להפסיק ולחדש את ההתקפה מחר בבוקר, תקבל את כל חיל האוויר. ואם חקה לא היה אומר לי את זה, זו היתה החלטה שאני הייתי מקבל. דדו בספר שלו כתב שהוא אמר לי – 'אלעד, החמצת הזדמנות היסטורית'. שנים אחר כך הגיעו אליי קציני הצנחנים שהיו אמורים לעלות באותו לילה. הקצינים מחטיבה 80 פגשו אותי פה בבית ואמרו לי – אנחנו רוצים להודות לך שבזכותך אנחנו חיים. הלוא אם אתה היית קצת יותר חצוף והיית דוחף אותנו והיינו בעלייה הזו – כולנו היינו נהרגים".

10 ביוני 1967 - חפ"ק 36. אלעד פלד ולצידו מח"ט 80 דני מט (מזוקן)

10 ביוני 1967, בחפ"ק 36. אלעד פלד (במרכז) ולצידו מח"ט 80 דני מט (מזוקן)

בספר "המערכה על הגולן" מסופר כי במטכ"ל היו מודאגים לגבי הפעולה הלילית של חטיבה 80 בתאופיק. הרמטכ"ל רבין התקשר לדדו מספר פעמים לברר איפה החטיבה וכל פעם דדו אמר לו שהיא בתנועה, בלי לספר לו שהכוחות תקועים בכלל בכביש הכינרת. דדו היה נחוש לבצע את הפעולה ועמעם את מיקום החטיבה. עד שלבסוף הרמטכ"ל דרש לדעת איפה בדיוק החטיבה וכששמע שהיא בקושי הגיעה להאון הוא הורה לבטל את הפעולה. "כן, דדו לא אמר לו את האמת. אבל זה מסוג השקרים הלבנים, המוכרים. דרך אגב, למחרת כשהתחלנו להתקדם, בערך בשעה שלוש או ארבע אחרי הצהריים, דדו מתקשר איתי ואומר לי – תקשיב, אני עכשיו נותן לך פקודה, בשש אתה עוצר, ואני אומר לך את זה עכשיו כדי שלא תגיד לי אחר כך שאתה לא שומע, כי זה היה האיום הסובייטי. זאת אומרת, את הסיפור מה קרה במטכ"ל אני קראתי בספרים, ואחר כך גם שמעתי מאנשים. דיין כן אמרו לו, לא אמרו לו, והרי דיין נתן לדדו את ההוראה לתקוף בלי לומר בכלל לרמטכ"ל ורבין ישן בבית".

מה קרה אחר הצהריים עם הנחתת הכוחות בהליקופטרים? "מלחמה לא היתה שם. לפני זה בא אליי צ'יטה, מפקד ההליקופטרים של חיל האוויר, שלחו אליי כל מה שהיה, איזה עשרה הליקופטרים, דני מט עלה בהליקופטר השלישי ואני אחד אחריו, ומשם ניהלתי את מה שקורה, והאמת שלא היה הרבה מה לנהל. כל פעם עוד קפיצה ועוד קפיצה [קדימה], והסוף היה שהיתה התנגשות אחת בצומת בוטמיה [היתקלות עם כוח סורי], חיים ציפורי, נדמה לי היה מפקד פלוגת סיור של חטיבה 80, הוא דפק אותם ובזה נגמרה המלחמה".

והיה כוח שריון שעלה מלמטה לתאופיק. "זה מוסא פלד. כוח שריון? היו שם חמישה שישה טנקים מהגש"פ הפיקודי, טנק אם.1. מוסא אמר לי – תן לי לעלות. כל אחד רצה לתפוס חתיכת מלחמה. אז נתתי לו".

קצין סיור אוויר של מודיעין פיקוד צפון [יהודה שפר] סיפר שבאת אליו לפני העלייה לדרום הרמה, כדי לראות תצ"אות – מאיפה הכי כדאי לעלות, והוא הראה לך שתצטרך לגלח חתיכת דרך עם בולדרזור ותוך שלושת רבעי שעה אתה למעלה. "היתה בעיה כשמוסא רצה לעלות עם הטנקים. אמרתי לו יש שם זוויות שהטנקים לא יוכלו לעלות. אבל אני לא זוכר את הפגישה עם קצין האוויר, יכול להיות".

מה היה אחרי הנחיתה בהליקופטרים? "בסוף הגענו לקונייטרה. אני זוכר שמישהו אמר לי – בוא ניסע לג'בל דרוז. ליגאל אלון היה רעיון להקים שם מדינה לדרוזים. אני באותו יום קיבלתי פיקוד על גזרת קונייטרה. אני חתום על הגבול ועל הסכמי שביתת הנשק עם האו"ם. גם היה לי ויכוח מי הגיע ראשון לחרמון".

ויכוח עם מג"ד 13, פנחס אלוש. הוא טוען שהוא הגיע ראשון לחרמון. "אלוש מבלבל את הראש, הוא בא גל אחד אחריי. מה שקרה זה שהיה לי ביקור של דיין, זה היה יום אחרי המלחמה. והיה איתו יובל נאמן שהיה איש מילואים, עזר וייצמן ומוטי הוד, שהיה מפקד חיל האוויר. ודיין אומר למוטי – מגיע לכם משהו, מה אתה רוצה? אז הוא אומר לו את החרמון. אז דיין שואל אותי מה עם החרמון? אמרתי לו – אתה רוצה את החרמון, תקבל את החרמון. ואז מסביר לי שם צ'יטה, מפקד ההליקופטרים, שיש בעיה. אי אפשר לשים מיכל דלק מלא בגלל בעיות גובה, אז ניקח פחות שני אנשים ונעלה. אמרתי בסדר, דני [אגמון, הקמ"ן] ואני עולים עם חוליה מגולני, ואיתנו טס גם הסמח"ט של גולני, מוישה גת. ואני אומר לדני – אתה תוביל את ההליקופטר למקום הנכון בחרמון. הוא אמר אין בעיה. בסוף נחתנו לא בחרמון ממש. זאת אומרת, היה את החרמון הסורי והחרמון שלנו. הלוא אם היינו מודעים היינו נוחתים בחרמון הסורי ונשארים שם עד היום. בחרמון הסורי לא היה שם כלום, הכל היה ריק. אז אלוש אומר שהוא היה הראשון להגיע לחרמון, אבל הוא הגיע לשם 24 שעות יותר מאוחר. אנחנו היינו שם ראשונים ושמנו שם את הדגל. לפני כמה שנים עשו מזה סיפור בעיתון – מי הגיע ראשון לחרמון. תשמע, כשאני הייתי מח"ט גולני, אלוש היה אצלי מ"פ. הכרתי אותו טוב"…

איך תסכם את החזית הסורית בששת הימים? "תראה, הקרב האמיתי ברמת הגולן זה קרב השריון של אלברט ובירו. אלה גיבורי הקרב על הרמה".

ותל פאחר? "תל פאחר זה כמו גבעת התחמושת. זה מסוג הדברים שחבל שקרה. אבל כשהוא קרה זה מה שנקרא האנשים נתנו את טיפת דמם האחרונה. אם האנשים לא היו נלחמים שם עם כל הלב, זה לא היה. אבל כשאתה מסתכל גם על גבעת התחמושת וגם על תל פאחר אתה שואל – זה היה חיוני? זה היה צריך? לא בטוח. זאת אומרת, יש פה בעיה. אבל יש אתוס לצבא, וכשבאנו לששת הימים זה היה מאוד חריף, כי אנשים לא זוכרים, אבל ערב מלחמת ששת הימים האווירה במדינה היתה של דיכאון, שהולך להיות פה אסון. שזה הסוף של מדינת ישראל. רבין הלך לבן גוריון לשאול מה לעשות בתקופת ההמתנה, ובן גוריון אמר לרבין – אתה גרמת לחורבן בית שלישי. הוא האשים אותו בגלל הגיוס. וזה לא פשוט ללכת עם ההרגשה הזאת. והרמטכ"ל איבד את העשתונות. הוא הגיע למצב שאמר – וואלה, יכול להיות שאני גרמתי לחורבן המדינה הזאת. זה לא היה פשוט. רבין לא סמך על אשכול, ואשכול לא סמך על רבין. אני לא הייתי במטבח הזה שבישלו את כל הדברים, אבל קראתי את זה אחר כך. אם דיין לא היה בא, כל המלחמה היתה מתנהלת אחרת".

אלעד רבין ודדו

התארגנות בקונייטרה. אלעד פלד, המפקד החדש של הרמה הסורית, עם הרמטכ"ל רבין ואלוף פיקוד צפון דדו

הצבא הסורי נחשב לצבא חזק, איך אתה מסביר את ההתמוטטות שלהם ברמה? "הם הגיעו לרגע שבו התברר להם שהם מפסידים את המלחמה, ובאותו רגע הם מחליטים לברוח".

למה הם חשבו כך, בגלל התבוסה של המצרים? "תראה, היה את הקרב במלחמת העולם השנייה על הארדנים [בגבול בלגיה-צרפת] בין הנאצים לבעלות הברית. הגרמנים היו באימפולס אחרון במלחמה והביאו את כל המרשלים הכי גדולים שלהם. אבל באיזשהו שלב הם איבדו את זה, ויש רגע שאתה מאבד את שיווי המשקל. את הרגע הזה הרבה אנשים עוברים, יש כאלה שמתגברים על זה. בדרך כלל רק המטומטמים לא מבינים שהם במצב הזה. לפי דעתי הסורים היה להם ביטחון עצום שלא נוכל להכריע אותם, כי הטופוגרפיה היתה קשה מאוד, זה היה לא הגיוני שאנחנו נצליח. וכשזה קרה זה כמו שרשרת סריגה, אתה פותח עין אחת והכל נפתח, ואז עבד פה אפקט הדומינו ואי אפשר היה לעצור את זה".

מה היה האירוע שגרם להתמוטטות? "אני לא יודע, אף היסטוריון עוד לא הגיע לחומר של מה אמרו בפיקוד הסורי. להערכתי הם קיבלו הוראה לסגת כי פחדו על דמשק. זו הערכה שלי. כשאנחנו היינו בבוטמיה, מה זה בשבילנו היה להגיע לדמשק? כלום. והם ידעו את זה, הם ידעו מה יש להם. ברגע שאתה נותן אישור לזוז אחורה והחבר'ה מתחילים לקחת את הרגליים ולרוץ, אתה לא יכול להשתלט עליהם".

העליונות האווירית הכריעה? "הבנו את זה ביום כיפור. כשחיל האוויר שולט בשמיים, אז הניצחון שלך".

היה אפשר לוותר על הרמה הסורית? "אין שום ספק שמבחינה צבאית זה שאנחנו יושבים למעלה זה יותר טוב, אבל השיקולים הם גם פוליטיים".

אלעד פלד מצביע על אלופי המטכל

אלעד פלד בביתו בירושלים מצביע על אלופי המטכ"ל בפגישת מחזור במלאת 25 שנה למלחמה, עם רה"מ רבין והרמטכ"ל אהוד ברק

משפט לסיום על אלופי מלחמת ששת הימים: כל אחד מכם היה אישיות והגיע למשהו בחברה הישראלית. "אתה מסתכל היום על המטכ"ל, אני לא מכיר את הצבא של היום. במקרה אני יודע מי זה אלוף פיקוד צפון [אביב כוכבי], כי דוד שלו היה אצלי בפלמ"ח. האלופים של היום הם הילדים של דור הילדים שלי. אני הרציתי במטכ"ל לפני כמה חודשים, פתאום מביאים להם את החטיארים שיספרו על ימי הפלמ"ח ומלחמת העצמאות. אז אמרתי – שלושה מכם אני מכיר אותם זוחלים כתינוקות. את ראש אמ"ן הרצי הלוי, את יוסי ביידץ שאבא שלו היה סגן שלי בגולני, ואת אביב כוכבי. אלופי 1967 זו היתה חבורה טובה, היה סט דומה להיום, הלוא זה תהליך של סלקציה. התרומה הגדולה של הדור שלי זה שבנינו את הצבא. גם שייקה [גביש], גם אני, גם עמוס חורב, כולנו היינו במלחמת העצמאות. אני התחלתי כמ"מ במלחמת העצמאות וגמרתי כסמג"ד. שייקה התחיל כמ"פ, הוא מבוגר ממני בשנתיים-שלוש, וסיים את המלחמה כמג"ד. זו חבורה טובה, אבל גם כן היתה עם כל המריבות והאגואים, כי קנאה ותחרות יש בכל גוף ובכל ארגון. ואתה יכול לראות מה שקרה עם כל הלכלוך הזה עם אשכנזי והרפז. אבל בהבדל אחד לעומת התקופה שלנו: יש כללי משחק שאומרים עד כאן. ואיך אומרים? בדור שלנו היו משתינים בתוך הבריכה, היום עושים את זה מהמקפצה. וזה הבדל גדול".

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “ראיון עם אלוף אלעד פלד, מפקד אוגדה 36

  1. ראיון מענין
    חבל על החמצה הסטורית של אי תפיסת החרמון הסורי
    האלוף פלד מעיד כי הקמן שלו היה משכמו ומעלה והכיר כל חור
    אך מסתבר שהקמן המהולל לא הצליח לזהות את החרמון הסורי והנחית את המסוק בחרמון הישראלי הנשלט
    כבר היו בעבר תקריות ירי מהחרמון הסורי אל גולשי סקי באתר החרמון
    אני כבר לא מדבר שהוא שולט טופוגראפית על מוצב החרמון
    אם היינו תופסים את פסגת החרמון הסורי היה אפשר משם לטווח את דמשק ביתר קלות
    ואם כך אסד האב לא היה מסתכן בכניסה למלחמת יום כיפור

  2. ראיון יוצא דופן, מעניין ביותר, בפרט הזכרון הברור בגיל שיבה, לאורך ימים ושנים טובות.

    בנוגע לקרב תל-פאחר, אני שואל את עצמי האם יכול להיות שזכרונו על הטעות בניווט מקורו בדברים ששמע ממח"ט גולני (שאנו יודעים שזו הייתה דעתו), או שבתוקף תפקידו וכו' יכלו להיות לו מקורות נוספים (וזו הזדמנות להזכיר שגם בבלוג זה, למרות הדברים התקיפים שנכתבו בפוסטים רבים, הרי שלאחרונה נשאר הנושא ב"צריך עיון", זאת אחרי הדברים של ריינר, שעדיין לא הובררו. חבל, כי אם לא עכשיו – אימתי).

    עוד בהמשך: "אבל כשאתה מסתכל גם על גבעת התחמושת וגם על תל פאחר אתה שואל – זה היה חיוני? זה היה צריך? לא בטוח. זאת אומרת, יש פה בעיה." – – – בנוגע לתל-פאחר, אכן זכורני שקראתי על הטוענים שהיה אפשר להמתין עם כיבוש המוצב הזה. אך בקשר לגבעת-התחמושת, הרי כיבושה היה הכרחי בצורך להגיע בהקדם להר-הצופים (כידוע לכל מי שעסק בהיסטוריה הצבאית של חלק זה בששת הימים), אז מה בדיוק "לא בטוח"?

    אכן, היו שטענו (שנים אחרי המלחמה) שהיה צריך להמתין עם הכיבוש עד שחיל-האוויר יוכל להתפנות להפציץ את הגבעה (ב'בטאון חיל האוויר' התפרסם פעם מאמר ארוך בנושא), אך דווקא על טענה זו אפשר למצוא מענה (שלא הוזכר במאמר הנ"ל) דווקא באמצעות תל-פאחר: שם נמסר שחיל-האוויר הפציץ, והתוצאות? שמח"ט גולני טען אחרי המלחמה שאפילו לא מצא שם סימנים להפצצה…

    אגב, בסוף הקטע הזה מסופר כי "רבין הלך לאשכול לשאול מה לעשות בתקופת ההמתנה, ואשכול אמר לרבין – אתה גרמת לחורבן בית שלישי. הוא האשים אותו בגלל הגיוס. וזה לא פשוט ללכת עם ההרגשה הזאת. והרמטכ"ל איבד את העשתונות. הוא הגיע למצב שאמר – וואלה, יכול להיות שאני גרמתי לחורבן המדינה הזאת. זה לא היה פשוט. רבין לא סמך על אשכול, ואשכול לא סמך על רבין. אני לא הייתי במטבח הזה שבישלו את כל הדברים, אבל קראתי את זה אחר כך" – – – וכמובן שאת שתי הפעמים הראשונות בהן הוזכר אשכול ("רבין הלך לאשכול"; "ואשכול אמר לרבין") צריך להחליף ב: בן-גוריון. באשר להמשך, איני זוכר שקראתי טענה שאשכול "לא סמך רבין", אלא שהיו לו, כפי שצריך להיות לראש-ממשלה, עוד שיקולים.

  3. כתבה פנינה על ארץ ישראל הישנה והטובה..
    איש נדיר שבעוד 3 שנים בן 90 והוא זוכר את הצבע חולצה של מוסה קלין
    רק בריאות אלעד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s