אל מול גולן

סקירה של אחד הספרים הפופולאריים שיצאו לאחר מלחמת ששת הימים * יהודה הראל, כתב צבאי במיל' בדובר צה"ל, מביא רשמים וחוויות מתקופת הכוננות בפיקוד צפון, ועלילות גבורה מכיבוש הרמה * חלק מתיאורי ההלל על חיילי צה"ל משקפים את אווירת האופוריה של 1967

אל מול גולןעשרות ספרים על מלחמת ששת הימים ניתכו על הציבור הישראלי מיד לאחריה, ובשנות מלחמת ההתשה. "סדין אדום", "חשופים בצריח", "שישה ימי תהילה", "מלחמת הניצחון", "מחרמון עד סואץ", "שישה ימים ביוני", "משני עברי הרמה", "הימים הגדולים", "שש שנים, שישה ימים", "שלוש שעות ביוני", "אנו הלוחמים", "לא על החרב לבדה", "מאת כתבנו הצבאי", "זבנג וגמרנו", ועוד אלבומי ניצחון, תמונות, ציורים, קריקטורות, טונות של שבח והלל מודפסים על נייר נטול עץ וכרומו. כל אלה נחטפו על-ידי אזרחי המדינה הגאים. רבים מהספרים הללו רוממו עוד יותר את תחושת האופוריה ושיכרון הכוח בתיאור בומבסטי ומליצי של הקרבות והאירועים.

את הספר "אל מול גולן" אני זוכר במיוחד בכוננית הספרים בביתנו כחלק מרפרטואר אלבומי הניצחון. כריכה עם רקע אדום, צילום תותח אימתני שפגז מוכנס ללועו. הספר מאגד אוסף חוויות שעבר יהודה הראל ככתב צבאי במילואים בדובר צה"ל בחזית הצפון. לימים היה הראל ממקימי קיבוץ מרום גולן, ח"כ ואיש ארץ ישראל השלמה.

סקירת ספר זה פותחת כאן סדרה על ספרי אירועי החזית הסורית.

הראל העיד על ספרו: "יומן המקיף את המאורעות מראשית הכוננות ועד לניצחון מנקודת ראותו של יחיד מני רבים, אשר ביקש ככל שעלתה בידו להעלות את גודל השעה, את הנשגב שבאירועים, את אימי הקרבות ואת תפארת הגבורה של היחידים, את סבלנותם של המצפים בטרם קרב ואת גדולת נפשם של הלוחמים בשעת הקרב".

המחבר ציין כי מפאת קשיי הזמן ייתכן שחלו שיבושים בשמות האנשים ופרטי מעלליהם. מרבית תיאורי הקרבות לקראת סיומו של הספר מופרכים ומשקפים את רוחו של דובר צה"ל כפי שהיה רוצה שדברים יוצגו. מאידך, הימים שלפני המלחמה, המפורטים בספר יום אחרי יום, משקפים את האווירה ביחידות השונות שאליהן התגלגלה חוליית דו"צ, ובראשה הראל. 15 חוליות כאלה פעלו בפיקוד צפון וכללו כתב צבאי, צלם קולנוע [מסרטה 8 מ"מ] וצלם סטילס.

הנה מקצת האווירה והמצב שמתוארים בספר: חוליות מסתננים מטמינים מוקשים באיזור המושב אלמגור; מדריך תיירים מסביר לצאן מרעיתו על הכפרים הסורים שממול ועל השליטה הטופוגרפית על ישראל; מספר פצועים מהתפוצצות מוקש חשמלי בליל ה-15 במאי על כביש טבריה-מטולה (כביש 90); צופים בטלוויזיה הירדנית בתמונות של הצבא המצרי המתעצם בסיני;  הופעה סגורה בבית מלון בטבריה של זמר העם האמריקני פיטר סיגר ששר את "אנו נתגבר" – המנון לוחמי החופש בעולם; ילדים ערבים מנפנפים לשלום בוואדי ערה; יחידת שריון (חטיבה 37) שהסימן שלה הוא קומקום, מתמקמת ביער עין זיתים בתנאי שדה קשים; בשטח האכילה של הקצינים מתנוסס השלט "דיסקוטק דמשק"; טנקים ותותחים תופסים את שטחי חורשת טל שממולה מתנשא מבצר תל עזזיאת; בימי ראשון ורביעי מגיע לעזזיאת "האוטובוס הכחול" – המביא כעשר נשים בלבוש ססגוני המשמשות "אספקה קבועה" לחיילים הסורים; ב-28 במאי בעין זיתים הופיעה בפני החיילים התזמורת הקאמרית של חיפה בניצוחה של דליה אטלס; המלון של שרה פרל בצפת הפך לבסיס של החיילים בחינם – מקלחות, אוכל וטלפונים הביתה; ראש מועצת גוש חלב מגייס מתושבי כפרו 3,000 ל"י תרומה לחיילים; תושבי שכונת עולים בטבריה תורמים פרה לצבא; צה"ל מובס קשות לאורך כל הגזרה על-ידי ברחשים וזבובונים; מוקש מתפוצץ על הכביש שבין צומת גולני לעפולה; שני חיילים נהרגו במארב קומנדו סורי ליד כפר הנשיא (2.6); המלחמה החלה – מפציצים את טבריה, מטוס סורי נפל, שני עצים נעקרו, שריפת קוצים פרצה; לילות המלחמה הראשונים – האפלה בכל הצפון כולל בצד הסורי; יום שלישי (6.6) – הסורים מפגיזים את הקיבוצים והישובים באלפי פגזים, מטוסי חיל האוויר מפציצים את המוצבים שממול; ראש פינה סופגת באותו יום כאלף פגזי תותחים; יום רביעי – שמועות שצה"ל יקבל אישור לתקוף את סוריה, חיל האוויר מפציץ גלים גלים, מטוס נופל, הטייס צונח בשטח ישראל וכעבור שעה קלה חוזר לבסיסו כדי להמשיך במשימותיו; יום חמישי (8.6) הפגזות הדדיות, שריפות קוצים בכל רחבי הגליל; שוב שמועות על פעולה קרובה – גם אלו מתבדות.

יום שישי ה-9 ביוני, הראל כותב: "עולים! סוף סוף עולים על הרמה!". הוא מתאר את כבישי הצפון שנסגרו לתנועה אזרחית והפכו לעורק תנועה לשיירות של טנקים, זחל"מים ומשאיות תחמושת ואספקה. "הלב מתרחב לנוכח עוצמתם וכמותם של הכלים".

על סימני הברכה של החיילים כתב הראל: "הם מברכים זה את זה תוך סימון וי באצבעותיהם". הראל מתאר כי הוא נוסע בזחל"ם של חטיבת שריון מפוארת שראשיתה עוד בימי מלחמת השחרור (הכוונה לחטיבה 8). הזחל"ם שייך לסמג"ד המרגמות הכבדות, סרן שלמה, שבחייו האזרחיים הוא חקלאי מעמק חפר. מרחוק נשמעים רעמי פגזים. הם מתמקמים בשדה תבואה של קיבוץ להבות הבשן: "ממול מתנשאת הרמה הנוראה עליה אנו עתידים לעלות עוד היום. אבק ממלא את העיניים, את הפה, חודר מתחת לחולצה. החיילים על הזחל ממהרים לסתום את קני הרובים שלהם בפיסות בד. פגז מתפוצץ בתוך השדה שבו אנו נוסעים, עוד אחד ורבים אחריו".

השעה עשר, הזחל"ם חוצה גשרון מעל הירדן. הראל כותב כי הסורים מנסים לפגוע בגשר. הצוות מתפרס על הגבול הבינלאומי, כל זחל"ם מרגמה מנסה לתפוס קפל קרקע כדי למצוא מחסה. קצין ושני סמלים מתקינים מוט כיוון ארוך, מפוספס בצבעי אדום-לבן. לפי המוט, שמוצב במקום הגבוה ביותר, יכוונו הרגמים את מרגמותיהם. מעליהם צוללים מטוסים אל מוצבי הסורים. סרן שלמה מורה לכולם – "כל הסוללות, פצצה אחת – אש". כעבור שניות, כותב הראל, מיתמרות פטריות אדירות על הרמה. החבר'ה עוקבים אחר טור השריון הפורץ אל מרומי הרמה דרך שביל צר ותלול דרומית לתל עזזיאת. פגזים מתפוצצים מסביב לכלים המשוריינים. "הם פגעו בזחל אחד שלנו, הטור נעצר. פגיעה שנייה, זחל שני עולה באש. שני הזחלים בוערים בלהבה אדירה. המרגמות מכוונות כעת לשתק את התותחים הסורים שפגעו בזחל"מים".

הראל מספר על מעשה גבורה יוצא מהכלל של איש חיל הנדסה המסופח לטור השריון שנעצר, הנוהג בטרקטור ענק צהוב: "מפלס דרך בין הטנקים שבטור, כולו חשוף לאש אויב, הוא אינו חושש. בגבורה עילאית הוא מגיע על הזחלים הבוערים ומתחיל להדוף אותם אל מעבר לשביל כדי לפנות דרך לשאר הטנקים. ממש פלא הדבר, כיצד לא פגעו המקלענים הסורים בטרקטוריסט החשוף כולו לעיניהם. הדרך פונתה, שני הזחלים הבוערים סולקו, ועכשיו פורץ הכוח המשוריין קדימה אל הרמה".

תיאור קרב תל פאחר הוא מופת של בלבול עובדות, שמות ומקומות, ותערובת מופלאה של קיטש. כך תיאר הראל את חלקו של המג"ד מוסא קליין: "…לפתע נפגע זחלו של המפקד. פגז חודר שריון הבקיע את תא הנהג ומיכל הדלק עלה באש. כל אנשי הזחל שלא נפגעו מן ההתפוצצות זינקו החוצה למצוא מפלט מן האש היוקדת. ללא מחשבה תחילה הם קפצו שמאלה אל מחוץ לטווח הכדורים הסורים. לא כן סגן אלוף מוסא עצמו. הוא קפץ ימינה. בידו החזיק הקצין הישראלי רימון יד, והוא עשה את דרכו במרוצה מטורפת בתוך ברד של כדורים, לעבר המוצב הנורא שבתל פאחר. אין ספק שכבר במרוצתו אל המוצב נפגע סגן אלוף מוסא מאש האויב, אך הדבר לא הרתיעו. הוא הגיע עד לפתח המוצבים ושלשל פנימה רימון יד. כאשר הרימון התפוצץ וחיסל את מקור האש הסורית, נפל סגן אלוף מוסא ללא רוח חיים מחוץ לבונקר".

צילום מתוך הספר: אש מלחמה בכפר בניאס

צילום מתוך הספר: אש מלחמה בכפר בניאס

הראל ממשיך בתיאור תוך שהוא מחליף את אלכס קרינסקי עם מפקד הסיירת, רובקה אליעז: "אך בכך לא תמו מעשי הגבורה של הלוחמים בגדודו של מוסא. אלכס, הסגן הצעיר, מפקד הסיירת של הגדוד, קרא לחבריו 'אחריי'. שניים-שלושה חיילים זינקו אחריו בדרך בה רץ לפני דקות אחדות סגן אלוף מוסא. הפעם לא היתה אש סורית ישירה שתפגע בהם, כי המפקד חיסל את עמדת המקלע ברימון שהטיל לפני מותו. סגן אלכס זינק אל הבונקר הסורי והחל לטהר אותו לכל אורכו בעזרת העוזי שבידו. לפתע מצא את עצמו עומד פנים אל פנים מול קצין סורי. אלכס לחץ על הדק העוזי, אך המחסנית היתה ריקה. הקצין (הסורי) שהיה מזויין בפגיון מיד הבחין שהעוזי ריק מכדורים והוא הסתער על אלכס. השניים נאבקו. אלכס נפגע במרפקו והפגיון אף חדר לירכו. הסורי היה גברתן והצליח להלום בעורפו של אלכס שלרגע התמוטט. ואז פרץ לבונקר חייל ישראלי אחר ובאש הכריע תחתיו את הקצין הסורי. אך עלילותיו של אלכס טרם תמו. רגעים מספר אחרי ההתגוששות עם הקצין הסורי הגיע למקום החובש, שהגיש לאלכס עזרה ראשונה והעבירו לתחנה לאיסוף הפצועים. כאן טיפלו בו הרופאים, חבשו את פצעיו והורו להעבירו לבית החולים. הרופאים שבינתיים פנו לטפל בפצוע אחר לא הבחינו בקצין הצעיר, הוא סגן אלכס, שקם ממקומו ומתעלם מכאביו חמק מתחנת האיסוף. כעבור שעה קלה הוא נמצא שוב בקרב חבריו ההולכים קדימה בקרב עד לכיבוש העיר קונייטרה. משסיים תפקידו חזר אל הרופאים להמשך הטיפול בפצעיו".

גם חטיבה 8 זכתה למנת שבח והלל בתוספת תיאור הזוי של ההתרחשויות. טעות הניווט הגורלית של החטיבה לא הוזכרה, כנראה לא לפגוע באתוס. מתוך הספר: "ביחידת שריון אחרת, בפיקודו של אלוף משנה אלברט, אירע מה שצפוי בכל התפרצות מלחמתית כזאת – טנק נפגע על נתיב ההתקדמות בתוך תוכו של מוצב סורי. הטור כולו נעצר והטנקים הישראלים החלו להתפזר ולהילחם במוצבים הבודדים תוך ניסיון להשמידם אחד אחד. אלוף משנה אלברט הבחין לפתע ביחידת טנקים סורית הגולשת מנגד, ומטרתה לפגוע בשריון הישראלי המפוזר. הוא ניסה להתקשר עם הטנקים שלו במכשיר הקשר האלחוטי, והנה תקלה – המכשיר לא פועל. רגע קריטי. אם כוח השריון הישראלי לא יתלכד מחדש ויחפש לעצמו נתיב אחר לפרוץ קדימה ולהשמיד את הטנקים הסורים המאיימים עליו, תגבר יד האויב. בלי אומר ודברים זינקו מתוך הטנק של אלברט שני קצינים צעירים, מפקד מחלקת הסיור וקצין המודיעין. שניהם קפצו החוצה, אל גיהנום הפגזים והקליעים ועשו דרכם במרוצה לעבר הטנקים שלנו"…

וכך זה נמשך מעמוד לעמוד, לוחמים ישראלים מול ברד של קליעים, מסתערים מתעלה לתעלה, רצים חשופים ללא פחד מול התופת. גם עשר משאיות עם עיטורי גבורה לא היו מספיקות מול התיאורים הללו. וזה רק ספר אחד מתוך עשרות שיצאו לאחר המלחמה והציגו את צה"ל במלוא הדרו וגדולתו, במקרים רבים בלי שום פרופורציה וללא אחיזה במציאות, אבל עם הרוח של אותם ימים.

אוכלים מאותו מסטינג. מתוך הספר "אל מול גולן"

אוכלים מאותו מסטינג. מתוך הספר "אל מול גולן"

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “אל מול גולן

  1. בימינו קוראים לזה דואר זבל.לא רב התוכן האמין מכול הספרים והאלבומים וטוב שזה עולה בבלוג"נעמוש הרמה הסורית"

  2. "סקירת ספר זה פותחת כאן סדרה על ספרי אירועי החזית הסורית." – רעיון טוב. יש כבר רשימה של הסדר? (אולי רשימת הספרים הפותחת את הסקירה הזו?)

    כדאי לציין גם מס' עמודים וגודל. למשל, ספרו של הראל הוא בפורמט קטן (יחסית לשאר האלבומים וגם לספרים).

    "תיאור קרב תל פאחר הוא מופת של בלבול עובדות, שמות ומקומות, ותערובת מופלאה של קיטש." – נכון. אך לא רק תיאור קרב זה, וכבר הערתי על כך ב'פרש' ב-2013: "מסתבר כי הראל החליף כאן (כשם שנמצאו בספרו החלפות סיפורים ואישים) את תל-עזזיאת בתל-פאחר".

    אגב, ב'פרש' הערתי גם שיהודה הראל הוציא תחת ידו עוד חיבורים, יש ועם איזכור קרב תל-פאחר בהוספות שאינן במקורות אחרים.

    • אין רשימה של סדר הספרים.
      רציתי בפרק הבא לפרסם את סיפור ראשי הישובים שנוסעים לישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון ב-8 ביוני לשכנע לתקוף את הרמה, אבל בינתיים נפטר השבוע יצחק נסיהו שהיה המזכיר הצבאי של דיין בששת הימים, אז הפרק הבא יעסוק בספר "חותם אישי" שכתב חיים בראון על דיין והסיפור שלו עם החזית הסורית. מעניין מאוד.

  3. אני מודאג מהבאת "אלבומי הנצחון" הנה.
    הדאגה שלי נובעת מכך שתוכנם הלא מדויק וסגנונם החוגג רק יבלבלו את הקוראים של הבלוג הזה.
    בעמל רב הובאו לכאן ראיונות רבים ומסמכים מארכיון צה"ל שאמורים לשקף את הסיפור של הלחימה ברמת הגולן בצורה מדויקת עד כמה שאפשר.
    מרוב גירסאות שחלקן הגדול לא נכון, עלול הקורא לאמץ את הטעויות שהשתדלנו לנפות.
    את הספר הזה קיבלתי כמתנה כששבתי הביתה אחרי המלחמה מדודי.
    כמובן שדודי התכוונו לטובה ורצו לשמח אותי אבל כבר ב-1967 הבנתי שערכו ההיסטורי קטן ורוח תשבוחות הגבורה לא התאימו להרגשתי.
    הרגשתי שיש פער בין מה שחוויתי בתל פאחר לבין הספר.
    הערך האמיתי של הספר הוא בתמונות ששובצו בו אבל דוקא כאן לא על נייר כרומו ולכן איכות הצילומים ירודה.
    לימים, רוח אלבומי הניצחון חילחלה עמוק והמשיחיות פשתה בארץ.
    גם מפקדי הצבא ומנהיגי המדינה לגמו מאותה כוס וכך הכינו את הצבא לקראת שנת 1973.
    אם בסקירת ספרים אנו חפצים, עדיף להביא מידע מספרי היסטוריה כמו של מייזל המתבססים על מידע של צה"ל או של האויב.
    הבאת תוכן אלבומי הניצחון תחייב התגוננות מפניהם שדורשת עבודת סרק מיותרת.
    במקום לבסס את מה שהבאנו כאן עד כה נבזבז זמן בהפרכת הכתוב באלבומי הניצחון.
    נדמה לי שלא נותרו הרבה חיילים וזמן כדי להגן על "האמת".

    • החשש שלך מובן, ועם זאת הבלוג אינו רק תחקיר שטח מתמשך לגילוי האמת – והמחוייב לפרסם רק מה שהוא אמת ברורה, אלא מתייחס לכל צדדי המלחמה, כולל לספרים שנכתבו. יש בספרים הללו תועלת כולל ספרו של יהודה הראל, שלפחות משקף את רוח ימי ההמתנה ואירועים שונים שקרו לפני המלחמה, ועד תיאורים מופרכים של הקרבות. על תיאורים אלה ניתנו בפוסט עצמו תוויות אזהרה לקוראים שהטקסט הבא שהם עומדים לקרוא הוא הזוי או מופרך, ובכך דומה שיצאנו ידי חובה.

      בעוד את התיאור של קרב תל פאחר מתוך הספר הזה אנחנו יודעים לקטלג ולהקיף סביבו עיגול אדום, עדיין לא הגענו לרמה שנדע להכריע האם ספרי זכרונותיהם של המזכיר הצבאי של שר הביטחון דיין, או של מזכירו הצבאי של רה"מ אינם רוויים במידע שסולף כדי להוציא את השר או הרה"מ טוב או רע. וכך לגבי ספרו המצוין של מתי מייזל שמשתדל להיצמד למסמכים צה"ליים, אבל גם בו אפשר למצוא טעויות [אמנם קטנות, אבל טעויות], כמו למשל שעיקר הכוח של גדוד 12 נע רגלית, או שבקרב הזה נהרגו 31 איש [ולא 33 תחילה, או 34 כמו שהתגלה לנו בהמשך] ועוד כל מיני קטנות, מה עוד שבנוסף יש תחושה שגם החומר שנמצא בארכיון צה"ל ומקורו במח' היסטוריה לא לגמרי נקי משגיאות או מאינטרסים, והרי עליהן התבסס ספרו של מייזל ומתבססים גם פרסומים רבים כאן שמצאתי בארכיון.

      בבלוג הזה התפרסמו אינספור ראיונות עם מפקדים ולוחמים שמספרים את האמת שלהם, ומי יערוב לנו עד כמה הזכרונות הללו צלולים או עכורים. ובקיצור, בתור בלוג שמשקף את הרוח של אז – יש לסקירת הספרים הללו ערך, אפילו רק כדי לראות איך ההיסטוריה כובסה לטובת כל מיני אתוסים.

  4. עצוב שהדור הנוכחי של הישראלים, ב-2015, חי, מתנהג ומתבטא כאילו האלבומים והספרים האלה, כמו זה של הראל, הם אמת לאמיתה והם אות ומופת לגדולתו של העם היהודי על פני אויביו וכו' וכו'. מה רב הפער בין המציאות לדימיון הסיפורי הזה.
    גם אז, גם כיום.

  5. זוכר שבתקופה שלפני פרוץ המלחמה שררה פאניקה עצומה ברחבי המדינה. ההרגשה היתה שארצות ערב יכבשו בלי קושי את מדינת ישראל הקטנה. כמות האבידות המשוערת עמדה על מאות אלפי הרוגים. זו הסיבה שבני נוער ומבוגרים בעורף גויסו למלא שקי חול, לבצר את הבתים, לדאוג להאפלה בבתים ולצבוע את פנסי המכוניות בכחול כהה. עבדנו יום ולילה בבתי הקברות בהר הרצל והר המנוחות לכרות קברים חדשים. נראה לי שעוד שנים רבות אחרי המלחמה המשיכו לקבור אנשים בקברים שאנחנו חפרנו ב67.
    האמת שניצחנו כי היו לנו שדרת מפקדים שכל אחד משמכמו ומעלה , אם זה טליק, אריק שרון, אברהם יופה, גביש, ברן, דדו, מוטה רפול. רבים מהם לא חיכו להוראות מהמטכ"ל או הממשלה ודהרו קדימה לניצחון. כבוד למפקדים וכבוד לחיילים האלו שלחמו , לא התבכיינו כמו החיילים של היום. איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים ההם?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s