משה דיין בחזית הסורית

דיין פותח עם רבין

פרק נוסף בסיקור ספרי מלחמת ששת הימים – והפעם מתוך "חותם אישי" על שר הביטחון משה דיין * מדוע התבטלה הפעולה לכיבוש תל עזזיאת ותל חמרה ב-7 ביוני, מה גרם לדיין למהפך הדרמטי בהחלטתו שלא לכבוש את הרמה הסורית, מה הוא חשב על דדו ואיזו קומבינה עשה לגנרל האו"ם אוד בול כדי להרוויח זמן ולסיים את ההשתלטות על הרמה לפני הפסקת האש?

משה דיין היה הרמטכ"ל של מלחמת ששת הימים. שר הביטחון, שנכנס לתפקידו ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה, נתן את הטון בכל שלבי המערכה והיה מעורב גם בדברים הקטנים. הצילום המפורסם שלו – המצביא המנצח שנכנס בשערי העיר העתיקה בירושלים, סימל יותר מכל את הדומיננטיות שלו. אם כי לשיאו הגיע דווקא בפרטים שהציבור לא כל-כך ידע: דיין היה זה שבלם כמעט בגופו את ראש הממשלה, השרים, אלופי המטכ"ל וראשי ישובי הצפון כשסירב לאשר לצה"ל לתקוף את הרמה הסורית. וכמו שסירב בתוקף, כך התהפך יום לאחר ישיבת ממשלה מכרעת בנושא, עקף את רה"מ אשכול מזה ואת הרמטכ"ל רבין מזה, והורה ישירות לאלוף פיקוד צפון המופתע לעלות על הרמה.

בספר "חותם אישי" [שיצא לאור ב-1992] מאת אריה בראון, ששימש שלישו ומזכירו של דיין, מתוארים בפרוטרוט האירועים במלחמת ששת הימים מנקודת מבטו של השר. בראון מגולל את האירועים, הלבטים וההחלטות של משה דיין הקשורים לחזית הסורית. הספר מבוסס על זכרונות המחבר, מסמכים צה"ליים ויומנו האישי של דיין.

להלן הקטעים מהספר הקשורים לזירה הסורית:

_________________________________________________________________

"חותם אישי"

עטיפת הספר "חותם אישי"

ביום רביעי ה-7 ביוני 67 בשעות הערב, יצאו ממחלקת מבצעים באג"מ שתי פקודות – מקבת-צפון ומקבת-דרום ביחס להמשך הלחימה בשתי החזיתות. בשתי הפקודות האלה נאמר במפורש כי הביצוע טעון אישור נוסף ולקביעה זו נודעה חשיבות מיוחדת במינה כפי שהיה עתיד להתברר בתוך זמן לא רב. בשעה 18:30, רבע שעה לאחר הוצאת הפקודות, הגיע לישראל אולטימטום סובייטי בנוסח: הפסקת אש לאלתר או ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, ובמשתמע גם בין ישראל וגרורותיה הקומוניסטיות של ברית המועצות.

בשעה 19:45 נודע כי מועצת הביטחון שבה והחליטה על הפסקת אש וקבעה את תחילתה לשעה 22:00. ירדן, שכבר הפסידה את הגדה המערבית במלואה הודיעה כמעט מיד על היענותה להחלטה זו. לא כן סוריה ומצרים. אדרבה, השליט המצרי נאצר הודיע לעמיתיו בסוריה, בעיראק ובאלג'יר וכן למלך ירדן כי כוחותיו לא יפסיקו את האש כל זמן שיימצא ולו חייל ישראלי אחד בטריטוריה מצרית.

לאור ההתפתחויות האלה הורה סגן הרמטכ"ל לאלוף פיקוד הצפון להחיש את השלמת התוכנית להתקפה. במקביל הורה משה דיין על שינוי בהנחיות הקודמות בקשר למיקום של קו ההגנה שייצבו הכוחות הישראלים בגזרה המצרית ובגזרה הירדנית. אחת המסקנות מהשינוי הזה היתה הוראה מפורשת של שר הביטחון בשעה 22:00 להציב כוחות על גדת הירדן לכל אורכה. בחצות קבע דיין כי כוחות פיקוד מרכז ינועו בכל הצירים לעבר הירדן ויפוצצו את הגשרים הנטויים על פני הנהר, ובכך תובטח השליטה הישראלית המלאה בגדה המערבית עם כניסתה של הפסקת האש לתוקפה, וגם לאפשר הפנייה של יחידות, במיוחד יחידות שריון, לעבר החזית הסורית.

דיין הוסיף לדרוש בתוקף שכל פעולה בחזית הזאת לא תחרוג אל מעבר לקו הגבול הבינלאומי. בדיון בעניין זה בחדר המלחמה של הפיקוד העליון לאחר חצות אמר הרמטכ"ל רבין, כי אין טעם רב בכיבוש תל עזזיאת לבדו וכל מבצע שלא יכלול כיבוש של שטחים מעבר לגבול ייראה או יוצג ככישלון. דיין, שלא חזר בו, הסמיך את הרמטכ"ל להחליט אם לפעול או לא לפעול בכפוף למגבלות שהציב. לפי עדויות של מקורביו, רבין התלבט קשות בשאלה ולבסוף שאל את דיין בפתק: "אם הסורים לא יקבלו את הפסקת האש, האם גם אז תופסת ההחלטה?". דיין השיב על כך: "אני מניח שאם הסורים בפועל לא ינדנדו, ניקח רק את תל עזזיאת".

במחקר צה"לי בקשר לכך נקבע במפורש כי לקראת שעות הבוקר של 8 ביוני עדיין עמדה בתוקפה ההחלטה שלא לחצות את הגבול הבינלאומי. עם זאת, כל בר דעת היה יכול להסיק מהפתק של שר הביטחון כי האופציה לכיבוש שטחים מעבר לגבול היתה פתוחה, בהתאם למה שיעשו הסורים.

בחצות הלילה של 8 ביוני שב שר הביטחון וקבע כי תוכנית מקבת לכיבוש הרמה הסורית אינה אקטואלית, לאור החלטתה של הממשלה על הפסק אש בתנאי הדדיות. אם תבוצע פעולה מוגבלת באיזור המפורז כדי להשתלט על תל עזזיאת ותל חמרה, הדגיש, צריך יהיה למנוע כל חריגה מהגבול הבינלאומי. ואם לא יהיה מנוס מחריגה שכזאת, הנה לאחר תום הפעולה ישובו הכוחות אל עברו הישראלי של הגבול. הנימה הזאת נשמעה בדבריו גם בדיון מאוחר יותר, בהשתתפותם של עוזר שר הביטחון צבי צור, ראש המוסד וראש אמ"ן. אינני מאמין, כך בערך אמר להם דיין, שיתנו לנו לשבת על הרמה ולעומת זאת יש בהחלט יסוד לחשוש מפני התגובה הסובייטית.

בינתיים החליט הרמטכ"ל בתוקף הסמכות שקיבל משר הביטחון, לבצע פעולה מוגבלת נגד תל עזזיאת ותל חמרה בשעה 8 בבוקר. הודעה על כך הועברה לדיין ולא עוררה שום התנגדות מצידו. על כל פנים, לימים קבע רבין כי הפעולה לא בוצעה מסיבות מדיניות וכי "הבקעה נוספת אשר נועדה להתבצע בשעות הצהריים [7 ביוני] בוטלה אף היא, לאחר שהכוחות השלימו את היערכותם בשעה 15:00".

מתכוננים לעלות לרמה

מתכוננים לעלות לרמה. דיין קבע בתחילת המלחמה שבחזית הסורית אין לחצות את קו הגבול הבינלאומי [צילום: יוסף לויטה, במחנה]

במלאת עשר שנים למלחמת ששת הימים, בגיליון "מערכות" של יוני 1977, הציג רבין טיעון שונה במקצת: "הביצוע נתון היה לשיקול דעתו של הרמטכ"ל… נרצה – נלך על כך, לא נרצה – איננו חייבים". בשום מסמך רלבנטי שבדק כותב שורות אלה [אריה בראון] לא נמצא זכר ל"סיבות מדיניות", ולכן נראה כי הרמטכ"ל קיבל בעניין זה את דעתו של אלוף פיקוד הצפון, שביקש להימנע מפעולה מוגבלת ועדיין נשא את עיניו לפעולה גדולה. השערה זו נתמכת גם בהתפתחות המאורעות לפי הסדר הבא:

בשעה 09:00 פירסם פיקוד צפון הוראת מבצעים לביצוע פקודת מקבת צפון, ובכלל זה כיבוש המוצבים הסורים תל פאחר, תל חמרה, מחנות הבניאס, תל עזזיאת, בחריאת, נעמוש וגור אל עסקר. ההתקפה, נאמר בפקודה, תתבצע לאור היום בהשתתפות שריון וארטילריה.

כעבור שעה הגיע דיין לחדר המלחמה של מוצב הפיקוד העליון, וחזר וקבע שאין לעבור את הגבול הבינלאומי. מיד אחר כך נודע שאלוף פיקוד הצפון עומד להגיע למקום בניסיון לשכנע את השר לשנות את דעתו. לאמיתו של דבר יצא דוד אלעזר לפגישה הזאת בעקבות שיחה טלפונית עם הרמטכ"ל, שבה נתבשר כי מותר לו לתקוף רק עד הקו הירוק ולכבוש את תל עזזיאת, ואולי שטח קטן בקרבתו. הוא הגיב על כך במורת רוח גלויה, כפי שהעיד בעצמו בתחקירים צה"ליים, ורבין שהסביר לו כי הוא מבין אותו ואפילו רמז שמורת הרוח היא גם נחלתו, הציע לו לבוא ולנסות לסייע בשכנוע הדרג המדיני. בהתאם לכך הורה אלוף פיקוד הצפון להחזיר את כל כוחותיו לשטחי הכינוס שלהם, ואץ בעצמו למוצב הפיקוד העליון.

סגן הרמטכ"ל, חיים בר-לב, היה עתיד לומר על כך כי פקודת מקבת היתה מעין צ'ק ללא כיסוי. "בסופו של דבר", הוסיף, "אנחנו שקלנו והחלטנו שלעשות מהלך חלקי ולשלם את כל המחיר זה לא כדאי. אמרנו נחכה עוד יום, בינתיים נדפוק את חיל האוויר הסורי ונראה איך העסק יתפתח".

"דפיקה" של חיל האוויר הסורי, ליתר דיוק, פעילות חיל האוויר הישראלי בשמי סוריה אכן נערכה באותו בוקר וכעבור זמן ניטש ויכוח אם הסיבה לכך היתה קצר בין הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר (כפי שטען רבין) או שמא הכל נעשה באישור (כפי שטען בר-לב). כך או כך, בשעה 10:30 הורה הרמטכ"ל על הפסקת ההפצצות בסוריה, וגם עכשיו היה זה לפי כל הסימנים בלי התערבות הדרג המדיני. הדרג הצבאי שהחליט תחילה לתקוף, הוא שהחליט לבטל את ההתקפה המוגבלת מנימוקים שנשמרו עימו.

בשלב שבו הגיע פיקוד דרום לתעלת סואץ, גאה הלחץ בצמרת הישראלית לפתוח במתקפה גדולה על רמת הגולן, ויגאל אלון מזה ויצחק רבין מזה היו המנצחים על המלאכה. יגאל אלון, שר העבודה, שבוודאי לא שכח לרגע שדיין עקף אותו ערב המלחמה במירוץ לכהונת שר הביטחון, העיר על חלקו בעניין בזו הלשון: "אני גייסתי את [נציגי] הישובים [בצפון] כדי שיבואו אל אשכול וילחצו עליו. מילאתי תפקיד של שושבין בין ראש הממשלה, אלוף הפיקוד [דדו, שדרש כל העת פעולה נרחבת לכיבוש הרמה] ו-ועד ההגנה של ישובי החולה".

רבין לא סתר את הדברים. ב"פנקס שירות" סיפר, כי אלוף פיקוד הצפון נזדעק אליו לשיחה בשעות הערב ולא הסתיר את כעסו ואת אכזבתו לנוכח ההחלטה על פעולה מוגבלת. תקיפים לא פחות מהאלוף אלעזר, הוסיף רבין, היו נציגי הישובים בצפון אשר שטחו את טענותיהם בפני ראש הממשלה. אשכול קיבל לשיחה, לבקשתו של רבין, גם את אלוף הפיקוד והתלהב מדבריו. אך כעדותו של רבין בספר זכרונותיו, ידו של אשכול קצרה. במציאות שהתהוותה היתה ההכרעה מסורה בידי דיין, שלא היה באותה שעה בקרבת מקום.

דיין ודדו

דיין ודדו ברמת הגולן במלחמת יום כיפור. דיין מאוד לא היה מרוצה מהדיווחים של דדו על הנעשה בגזרה הדרומית של הרמה

ספרם של ליאור-הבר [הערה: ספר זכרונותיו של ישראל ליאור, מזכירו הצבאי של רה"מ אשכול, שכתב העיתונאי איתן הבר] מלמד על התפתחות מאלפת בשאלה זו שבוודאי לא היתה נקייה מיריבויות פוליטיות בין הבכירים הנוגעים בדבר. מלכתחילה מדווח המקור הזה, היתה דעתו של אשכול בעניין הסורי דומה למדי לזו של דיין. בסיכומו של דיון לילי במוצאי ה-7 ביוני – "הוא חזר על דברים שאמר יותר משלוש, ארבע וחמש פעמים בשלושת הימים האחרונים. אשכול מעוניין בתפיסת המעיינות בבניאס כדי שתהיה נקודת מיקוח לגבי המים. אם ניתן לעשות משהו לגבי תל עזזיאת יש לעשות, ויש לדרוש מסוריה להפסיק את האש". נימה של צער כן ואמיתי היתה בדבריו כאשר אמר: "אני מצטער על כך שסוריה קיבלה מעט [מהלומות], אך אני יודע שהדבר מסבך אותנו גם עם רוסיה וגם עם צרפת".

והנה כעבור פחות מ-24 שעות, בצהרי ה-8 ביוני, מתקיים לפי אותו מקור דיון בלשכתו של אשכול בהשתתפותם של יגאל אלון, יצחק רבין ודוד אלעזר, ושם "אשכול לחץ קשות לכיבוש הרמה הסורית. רבין ואלעזר תמכו, כך היה נראה לי, בדעתו של אשכול, יגאל אלון היה נחרץ יותר מהשניים. הוא שלל את כוונתו של דיין להתקרב רק עד לגבול הבינלאומי. האווירה היתה קשה למדי באותו דיון ונאמרו דברים בוטים בגנותו של דיין, שלא נכח במקום [חרף העובדה ששניים מהנוכחים, הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון, היו קציני צבא הכפופים לשר הביטחון]. היתה אווירה של 'עליהום' ורצון נחרץ לראות בכיבוש הרמה הסורית".

כך או כך, בשעה 19:00 כונסה ועדת השרים לענייני ביטחון בנוכחות נציגי הישובים בצפון. בתחילת הישיבה סיפר אשכול לשרים: "קיבלתי שיחת טלפון מנציגי ישובי הצפון, הם טענו שאינם מוכנים להיות בשר תותחים וקורבנות". למקרא מילים אלה ראוי להזכיר כי בקיץ 1966 סיפר אלוף במיל' חיים נדל, בסימפוזיון על מלחמת ששת הימים, כי ההפגזה הסורית על הישובים שעליה דיווח אשכול עלתה בשני הרוגים, ב-16 פצועים ובפגיעות הבאות: 205 בתים, 9 לולים, 2 סככות, 3 מועדונים, 6 מתבנים, 30 טרקטורים, 15 מכוניות.

ד"ר מתי מייזל [היסטוריון צבאי, מחבר "המערכה על הגולן"], שהשתתף גם הוא באותו סימפוזיון, אמר על נתונים אלה שלא היו צריכים להיראות לממשלה כפגיעה רצינית מאוד. "מה קרה בחזית הסורית עצמה?", היקשה, "הסורים ירו, קצת הפגיזו, אפשר לספור כמה ירו וכמה הפגיזו… זה לא היה מראה הרבה. הם גם תקפו את משק דן… זה נראה מגוחך. בכלל לא ברור למה הם עשו את זה. כוח של פלוגה בערך, עם שני טנקים ישנים, ניסה לתקוף ולא הצליח. מה שאמ"ן והמטכ"ל לא ידעו אז שהסורים שינו את התוכניות שלהם. הורידו את תוכנית המיתקפה מעל הפרק ונכנסו למגננה".

השר יגאל אלון ומח"ט גולני יונה אפרת למרגלות הבניאס

השר יגאל אלון ומח"ט גולני יונה אפרת טועמים מהבניאס. השר ראה את עצמו כדוחף העיקרי בממשלה לפעולה רחבה מול סוריה [ארכיון צה"ל]

רבין, ככתוב בספרו, הציג בפני ועדת השרים לענייני ביטחון את התוכנית שביקש לקדם – מתקפה גדולה לכיבוש הרמה, בגזרה הצפונית שלה. הוא לא הסתיר כי מצב הכוחות בגזרה הסורית לא היה גדול די הצורך לעת ההיא, ובהתאם לכך אמר כי המתקפה תורחב לעבר דרום הרמה כאשר יוכל לרכז כוח נוסף לצורך זה. לפי ליאור-הבר הוא אמר תחילה ש"פעולה עד לגבול הבינלאומי, כפי שהציע דיין, אינה מצדיקה את הקורבנות". אחר כך הסביר כי "במשך היממה הקרובה אפשר לבצע מבצע מוגבל באמצע הצפונית לכיוון קונייטרה, "ולהכות חזק בצבא הסורי", אם יינתן סיוע אווירי. "אני מניח שברגע שנצליח להכות בצבא הסורי הוא יברח".

שרי המפד"ל, חיים משה שפירא וזרח ורהפטיג, היו ראשוני המתנגדים ליוזמה הזאת. הם הביעו חשש מפני ההתגרות ברוסים הכרוכה בכל פעולה גדולה נגד הסורים, קל וחומר על סף סיום המלחמה, והציעו להמתין. אבל אשכול הסתער עליהם בשצף-קצף. "אני חושב שמוכרחים להתחשב במצב הישובים", אמר והיפנה מבטים חמורים לעבר שני השרים הדתיים. "אני לא רוצה שנשים וילדים ייצאו מן הישובים".

האם נעלמו ממנו הדברים שעליהם כתב רבין לימים ב"פנקס שירות", בקשר לפינוי אוכלוסיה בלתי לוחמת מישובים בקו הקדמי, לפי בקשתו של אלוף הפיקוד? רבין לא נענה לבקשה זו בכללותה בשל הוראות מפורשות של שר הביטחון, שהסתייעו בהחלטה של ועדת השרים לענייני ביטחון. אבל באותו ערב עצמו, כך כתב, "הרשיתי לו [לאלעזר] להורות על פינוי הילדים".

רבין הוסיף כי זעקתם של נציגי הישובים כמוה כתוכנית שפירט הוא עצמו, לא הסיטו את דיין מעמדתו נגד מיתקפה על הסורים. שר הביטחון, אלה דברי רבין, חזר והעלה את הנימוק הסובייטי ונטע בלבבות חששות כבדים, עד כדי כך שהשרים קיבלו את עמדתו כי בשלב זה אין לפעול בגזרה הסורית. דיין הוסיף על כך בספרו "אבני דרך", כי אכן חשש מתגובה סובייטית, אבל גם מפני האפשרות להתמשכותה של המלחמה נגד מצרים.

ואילו על פי ליאור-הבר, דיין "הטיל אימים על השרים", אבל "אי אפשר לומר שדבריו לא נפלו על אוזן קשבת. לא זו בלבד, באותה הזדמנות אמר דיין את אחד המשפטים החמורים ביותר שנאמרו אי פעם בעניין זה ובעניינים אחרים: "אני מעדיף הזזת ישובים מהגבול על פני כיבוש הרמה".

דבריו של דיין נפלו כרעם ביום בהיר על ראשי השרים. היו אלה דברים חמורים ביותר והיתה בהם מידה לא מעט של תבוסתנות. האומנם? עובדה היא שכעבור שעה הסביר לרמטכ"ל ולאנשיו כי בוועדת השרים ביקש בעצם להביא את העניין "עד אבסורד". במילים אחרות, נראה כי לא מידה לא מעטה של תבוסתנות היתה כאן, אלא תגובה בוטה על טענת המתיישבים על הפקרתם ועל הפיכתם לבשר תותחים. אם זה המצב, כך ביקש לומר להם, ואם הסכנות הכרוכות בפתיחתה של חזית שנייה הן כה גדולות, הנה לכם פיתרון – הסגת ישובים.

ליאור גם סיפר כי דיין הרחיב את הדיבור על המשמעות שתהיה לפעולה נגד הסורים ביחס לחידוש צי המטוסים של חיל האוויר, על רקע האפשרות להתמשכות המלחמה, והיתה לכך השפעה לא מעטה על השרים. אלא שהוא סיים את דבריו בהבעת דעה שקלקלה את הרושם שעשו דבריו הקודמים. "ובכלל", אמר דיין, "אני מתנגד להחלטות ברוב דעות על עניינים צבאיים". מכאן השתמע זלזול בתבונתם הצבאית של השרים, ולפי ליאור-הבר היתה זו תביעה של שר הביטחון להעביר לידיו את "ההחלטות הסופיות באשר לגורל המלחמה ודרכיה", ולהנהיג כללים בלתי דמוקרטיים למורת רוחם של ראש הממשלה והשרים האחרים, ובמיוחד יגאל אלון.

משה דיין ויצחק רבין [ארכיון צה"ל]

משה דיין ויצחק רבין. שר הביטחון דילג על הרמטכ"ל והורה ישירות בטלפון לאלוף הפיקוד לתקוף את הסורים  [ארכיון צה"ל]

ובכל זאת, להפתעתו של ליאור, אשכול הזדרז להציע מיד לאחר מכן, כדברי דיין, שרק ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל יחליטו מעתה ולהבא בעניינים צבאיים. אשכול אף אמר ש"אין צורך לכנס את הממשלה, גם לא את ועדת השרים לענייני ביטחון". כיוון שכך השרים רגזו מאוד והתעורר ויכוח אם יש צורך בכלל בדיוני הוועדה או בדיוני הממשלה, ונאמרו דברים שלא היו צריכים להיאמר בפורומים מסוג זה. בסופו של דבר הוחלט שלא להחליט.

ליתר דיוק, בו בערב החליטה הממשלה להסמיך את ראש הממשלה ואת שר הביטחון להורות לצה"ל לכבוש את רמת הגולן, אם יחשבו שנוצרו התנאים המתאימים ובלי להזדקק לאישור של גוף רחב יותר. על פי עדותו של דיין, במהלך ישיבת הממשלה הוא דיווח לרמטכ"ל על הלך הרוחות בממשלה וביקש ממנו להתכונן לכיבוש רמת הגולן, באופן שיהיה אפשר לפתוח בפעולה למחרת, 9 ביוני בבוקר. עדות זו המופיעה ב"אבני דרך", נתמכת גם בעדותו של אל"מ יצחק נסיהו, המזכיר הצבאי של שר הביטחון, בדבר הודעה שנתבקש להעביר לרמטכ"ל בדבר האישור להכין לאלתר את הפעולה לרמה. על כל פנים, בכל ההנחיות האלה של דיין דובר אך ורק על הכנות נדרשות ולא על ביצוע מיתקפה.

דיין חזר והבהיר כי בעניין הזה יש שתי דעות מקובלות – אחת אומרת זו הזדמנות לפרוק החשבון ואנחנו מחמיצים אותה, ויש דעת ביניים – עכשיו לא, אך אם המצב יחייב ניאלץ לבצע. בפעם נוספת הדגיש כי המצב סבוך מאוד. "עד עכשיו", אמר, "ביצענו דבר בעל משמעות מדינית עצומה… שינינו את גבולות מדינת ישראל משארם א-שייח, כולל גדה מערבית. אין ספק כי מערכה מדינית קשה לפנינו והמטרה צריכה להיות להביא את המערכה המדינית עד גמר ובהצלחה. בתנאים כאלה, הוסיף דיין, "הוא מוכן להיות מינימליסט, מה שהשגנו ודי, והנה בתוך המאבק הזה הקשה, שעוד נכון לנו אנחנו רוצים להתחיל עם מדינה נוספת [סוריה], לה גבולות בינלאומיים שונים. זה קצת יותר מדי".

לדעתו, המשיך ואמר, "הסורים הידועים בקיצוניותם לא ישלימו עם זה [עם כיבוש הרמה], לא היום ולא בעוד שנים. כך שנפתח שוב חזית מדינית וצבאית חדשה כאשר לסורים יש קשרים הדוקים מאוד עם ברית המועצות, וכידוע גם לצרפת יש סנטימנט לסוריה. בנוסף לכך, יש בעיית שחיקת כוחות ומקורות למטוסים נסגרים [לפחות צרפת], והמסקנה המתבקשת – לא זו העת לפתוח בנושא הסורי". הוא סיכם את דבריו בעניין זה בהנחיה: יש לקרר את הגזרה הסורית באם רק אפשר. אם אי אפשר – יהיה מצב שונה או שתנאים ישתנו.

בו בערב, בשעה 23:10, שוחח דיין טלפונית עם דוד אלעזר ואמר לו ש"אמנם הוחלט שלא לפתוח בינתיים בהתקפה על סוריה, אבל ישנה אפשרות שתשונה ההחלטה". אלעזר היה עתיד להעיד על השיחה הזאת כי אלה אכן היו דברי דיין, אבל בנוסף לכך הרגיש ששר הביטחון רוצה להיות בטוח – "כי אני לא אעשה לו פרובוקציות [מול הסורים]. הוא כנראה לא היה שקט והוא אמר לי: 'אני מכיר אותך, מבין אותך, אני יודע מה אתה רוצה, אבל יחד עם זה אני יודע שאתה בחור ממושמע ולא תעשה דבר בניגוד למה שהחלטנו'".

הוא הוסיף וסיפר כי שמע מדיין על הנימוקים להחלטה – העובדה שהמצרים לא קיבלו בינתיים את הפסקת האש, אי הרצון להסתבך במלחמה ממושכת בשתי חזיתות, אי הוודאות בקשר לתגובת הרוסים והמספר הגדול של האבידות בצד הישראלי, ואי הידיעה על מה שעלול לקרות ברמת הגולן – וגם העיד על תשובתו שלו: "עניתי לו אני לא אעשה שום דבר בניגוד, אבל תדע לך כי אני מצטער צער רב".

משה דיין לאחר כיבוש העיר העתיקה בירושלים עם הרמטכ"ל יצחק רבין, עוזר ראש אג"מ אלוף רחבעם זאבי ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס [ארכיון צה"ל]

משה דיין לאחר כיבוש העיר העתיקה בירושלים עם הרמטכ"ל יצחק רבין, עוזר ראש אג"מ אלוף רחבעם זאבי ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס [ארכיון צה"ל]

הרמטכ"ל ששוחח גם הוא עם אלוף פיקוד הצפון בקשר להחלטת הממשלה, אמר לו כי יש אפשרות לשינוי ההחלטה.

בשעה 03:20 לפנות בוקר יום שישי ה-9 ביוני הודיעו הסורים על הסכמתם להפסקת אש. הסיבה לכך התבררה חיש מהר. שר הביטחון שהגיע לחדר המלחמה של מוצב הפיקוד העליון כעבור שעתיים וחצי, בשעה 06:00, פגש שם את אל"מ מנחם בר, ראש מחלקת אוויר של חיל האוויר, ושמע ממנו על דיווחי הטייסים בדבר התמוטטות המערך הסורי ובריחה של יחידות סוריות מרמת הגולן.

כיוון שכך, העיד לימים סגן הרמטכ"ל חיים בר-לב, שאל דיין את האלוף אלעזר אם פיקוד הצפון יכול לתקוף. משנענה בחיוב אמר לו "תתקוף". בר-לב הוסיף ותיאר את קורות הרגעים האלה בזו הלשון: "השר החליט על כך על סמך זה שהוא ידע כל הזמן שבממשלה רוצים לתקוף. גח"ל [השרים מנחם בגין ויוסף ספיר] עשתה מהומות, השומר הצעיר [מפ"ם] עשה מהומות… אשר לי, תיכף אחרי שמנחם בר צילצל ואמר כי הסורים מתמוטטים, הלכתי לבור ופגשתי את שר הביטחון. אז כבר ידעתי כי הוא הודיע לאלוף פיקוד הצפון לתקוף… מה קרה בראשו של שר הביטחון אני לא יודע, אני רק יכול לשער".

השערותיו של בר-לב נשענו מן הסתם גם על מברק שהגיע למטכ"ל בשעה 05:45 מאלוף פיקוד הדרום, בנוסח – "כוחותינו חונים על גדות תעלת סואץ וים סוף, חצי האי סיני בידינו". במילים אחרות, עכשיו היה ברור לחלוטין כי המלחמה בחזית המצרית תמה ונשלמה, וכלשונו של דיין: "ב-9 ביוני בשעה 07:00 בבוקר הוריתי לאלוף פיקוד הצפון לצאת לפעולה. בלילה ובבוקר נשתנו הדברים. נימוקיי, בעיקר לטווח הקרוב, שוב לא היתה להם אחיזה".

בשינויים של הלילה היה גם העתק מברק שהשיג אמ"ן, ובר-לב אולי לא ידע עליו. נמענו של המברק המקורי היה הנשיא הסורי נור א-דין אל אתאסי ובו נאמר: "אני סבור שישראל עומדת לרכז את כל כוחותיה נגד סוריה כדי לחסל את הצבא הסורי, וטובת העניינים מחייבת אותי לייעץ לכם להסכים להפסקת הקרבות ולהודיע מיד ל-או טאנט [מזכ"ל האו"ם], וזאת כדי לשמור על הצבא הסורי הכביר. הפסדנו את המערכה הזאת. אלוהים יהיה בעזרנו בעתיד. אחיך גמאל עבד א-נאצר".

זו היתה תוספת מיוחדת לנוסח שהפנה נאצר לאל-אתאסי ולשליטים ערבים אחרים, להודיעם על נכונותו להפסקת אש מיידית מחוסר ברירה. לדידו של דיין היתה בכך ראיה נחרצת לכך ש"לא עוד אותה הערכה כי המלחמה תימשך". בשולי הנוסח שהועבר לידיעתו של ראש הממשלה הוא רשם:

"אשכול,

  1. לדעתי המברק הזה מחייב אותנו לתפוס קווים מקסימליים.
  2. אמש לא חשבתי שמצרים וסוריה (המנהיגות המדינית) תתמוטטנה בצורה כזו ותוותרנה גם על המשך המערכה. אולם אם כך המצב יש לנצלו עד תום.

יום גדול, משה דיין"

דיין ואשכול [צילום: לע"מ]

דיין ואשכול. רה"מ זעם על דיין שהחליט לכבוש את סוריה בלי לדווח לו תחילה [צילום: לע"מ]

זאת ועוד, לקראת שעות הבוקר נודע לדיין, לדבריו, כי קונייטרה ריקה וכן התרשם כי הסובייטים הנמיכו את הטון והסתלקו מכוונתם לשלוח כוחות לאיזור. הצירוף של כל הדברים האלה גרם לו, כדבריו, לשנות את דעתו. מכאן ואילך לא ראה שום הצדקה שלא לנהוג לפי רצון רוב חברי הממשלה, ראש הממשלה והמטה הכללי של צה"ל.

הסבר זה של דיין לא נראה במיוחד לרמטכ"ל יצחק רבין, שלא היה במוצב הפיקוד העליון, אלא ישן בביתו השכם בבוקר ה-9 ביוני, בעת שדיין דילג על פני הקטע הבכיר ביותר של שרשרת הפיקוד הצה"לי והנחית את הוראת התקיפה של הרמה היישר על פיקוד הצפון. הוא עשה זאת, מן הראוי להזכיר, לאחר שהגיע למוצב הפיקוד העליון בשעת בוקר מוקדמת ולא מצא שם את הרמטכ"ל, לא את סגנו ולא את ראש אג"מ. לדעתו היה הזמן קצר מאוד ולכן לא היה שום טעם להשתהות עד לבואם של המפקדים הבכירים שהוזעקו במקביל.

ב"פנקס שירות" כתב רבין: "משה דיין הבלתי צפוי, שמהלכיו בלתי נחזים, חזר והפתיע". אדרבה, לפי רבין, בא דיין למוצב הפיקוד העליון בראשית היום ההוא, שמע על ההתמוטטות המוחלטת של הצבא המצרי, "ועדיין החזיק בדעתו שאין לתקוף בחזית הסורית. אולם סמוך לשעה 7:00 מנימוקים שלא נתחוורו לי עד היום הודיע לדדו לתקוף".

אלעזר עצמו העיד בעניין זה, לפי מחקר שנערך בצה"ל, כי יש לו "השערות אחדות. ראשית, שר הביטחון ידע שזו עלולה להיות בכייה לדורות [אי כיבוש הגולן] והוא יהיה אחראי בלעדי לזה. כי גם אני וגם הרמטכ"ל הסברנו שאפשר לבצע זאת. הממשלה היתה בעד, והיא לא החליטה רק בגלל התנגדותו של שר הביטחון. כלומר, שר הביטחון עמד בפני החלטה בלעדית שלו. היתה לו בעניין הזה אחריות שלא היתה לו עם מי להתחלק בה. שנית, בהמשך הלילה נודע לו כי המצרים והסורים יקבלו את הפסקת האש, דבר שלא ידע בערב. הוא לא עמד שוב בפני סכנה שהוא יתחיל לתקוף בחזית חדשה בעוד אין הפסקת אש" [בגזרות האחרות].

ההודעה על ההוראה של שר הביטחון לאלוף פיקוד הצפון הועברה מלשכת השר לראש לשכת הרמטכ"ל בשעה 7:00, וכעבור דקות אחדות גם למזכירו הצבאי של ראש הממשלה, כדי שיעבירה לראש הממשלה. לפי ליאור-הבר, "אשכול נשמע מופתע ביותר, היה נרגז ביותר. 'הוא נתן את הפקודה לצבא', אמר בזעם רב, 'עכשיו אבטל את הפקודה? אין בזה כל היגיון'".

מכל מקום, בלשכת שר הביטחון נרשמה ב-7:45 הודעה של המזכיר ישראל ליאור בזו הלשון: "אשכול קיבל את ההודעה, הוא שמח על היווצרות התנאים ואם משה חושב שאפשר לעשות זאת אז הוא שמח".

כעבור רבע שעה שוחחו אשכול ודיין בטלפון וסיכמו ביניהם שאשכול יבוא למוצב הפיקוד העליון, במקום לצאת לסיור בסיני כמתוכנן, וישמע את כל פרטי התוכנית המבצעית. אחר כך, כשהגיע אשכול לבור, הוא ביקש לדעת אם הסורים חותרים להפסקת אש, ואם כן מתי תיכנס הפסקת האש לתוקפה. לפי הספר של ליאור-הבר, הרגיע אותו דיין בהבטחה שהפעולה כולה תיגמר עד 4-3 אחר הצהריים. בין הזמנים הודיע דיין לרבין כי אין שום מגבלה על הפעלת חיל האוויר בזירה הסורית. ב-9:20 הודיע רבין לדיין כי הסורים פרוסים להגנה, אך נצטוו שלא לירות בהתאמה עם העובדה שמשרד החוץ הסורי הזמין את משקיפי האו"ם לקווי החזית.

ב-9:30 התכנסה ועדת השרים לענייני ביטחון, ואחר כך נערכה ישיבת ממשלה. בראשיתה דיווח דיין כי הורה לכבוש את הרמה הסורית, לרבות הגזרה הדרומית שממזרח לעין גב – "באישורו של ראש הממשלה".

לפי ליאור-הבר, "המחווה של דיין כלפי אשכול, כאילו נעשה הדבר באישורו של ראש הממשלה, נועדה לצרכי טקס ופרוטוקול בלבד. השרים ידעו שדיין החליט על כך לבדו. כן אנו למדים כי השרים חיים משה שפירא וישראל ברזילי התנגדו ללחימה ברמה. שפירא, "הגבר היחיד בחבורה", אף אמר: "אני מתנגד להחלטת ראש הממשלה ושר הביטחון, ההוראה ניתנה בניגוד לסיכום מאמש ואני מציע לא לאשר את הפעולה ולהפסיק אותה".

במבט לאחור קשה להבין את הקביעות הנחרצות הללו. אחרי ככלות הכל ההוראה עצמה ניתנה לקראת 7:00 בבוקר ומימושה הצריך כמה שעות הכנה וארגון [ולראיה ההתקפה החלה רק בשעה 11:30, כעבור 4.5 שעות]. ראש הממשלה, לו רצה באמת ובתמים, היה יכול אפוא בהחלט לבטל את הוראתו של שר הביטחון לא רק בפרק הזמן שקדם לישיבת הממשלה, אלא גם לאחר מכן. מכיוון שידע על ההוראה ולא ביטל אותה, נקל לומר שאישר אותה בפועל.

אשר לסיכום מאמש שהופר כביכול, לטענת שפירא, הסיכום הזה הסמיך במפורש את אשכול ואת דיין להחליט על הכיבוש של רמת הגולן אם יחשבו שנוצרו התנאים לכך, ודומה ששניהם חשבו כי התנאים נוצרו גם נוצרו. עובדה היא שאפילו אשכול עצמו, "סר וזעף", לפי ליאור-הבר, אמר לשרים: "אתם יודעים שהייתי בעד הפעולה ואני יודע שהצבא היה מוכן. אתמול מסר לי שר הביטחון כי אין הוא מניח שהסורים יסכימו להפסקת אש. באותה ישיבה קיבלתי פתק ובו נאמר כי נאצר הסכים להפסקת אש. לא הייתי בטוח בכך, אולם מאוחר יותר קיבלתי אישור סופי. המלחמה טרם הסתיימה, סוכם שנמתין יום-יומיים ונשמור על השקט. לעצם העניין, אני בעד הפעולה".

דדו דיין

דדו, בר-לב ודיין. אלוף פיקוד הצפון סירב לבצע פעולה מוגבלת של כיבוש תל עזזיאת בלבד [צילום מארכיון צה"ל]

דוד אלעזר העיד כי למשמע ההוראה החד משמעית לתקוף את רמת הגולן הוא רצה לסיים את השיחה, אלא שדיין לא הירפה ממנו ואמר: "אני אגיד לך מדוע אני מאשר את הפעולה. א) במצרים קיבלו את הפסקת האש. ב) יש לי פה ידיעה שהמערך הסורי מתמוטט". אלעזר, לדבריו, ענה על כך: "מתמוטט או לא מתמוטט, אני לא יודע, זה לא משנה לי, אנחנו תוקפים. תודה רבה לך, שלום שלום".

כעבור עשר דקות המשיך אלעזר והעיד, התקשר הרמטכ"ל ואמר: "אתה כבר שמעת? עניתי לו – משה כבר דיבר איתי. והוא שאל: מה הוא אמר לך? עניתי: הוא אמר לי לתקוף. אז יצחק אמר לי: בעניין התמוטטות המערך… הפסקתי אותו ואמרתי: יצחק, אל תדאג, אני לא בונה על שום התמוטטות מערך. והוא סיים: בסדר, זה בדיוק מה שרציתי להיות בטוח".

הרמטכ"ל גם מיהר להבהיר בחדר המלחמה של מוצב הפיקוד העליון כי אין הוכחה של ממש להתמוטטות המערך הסורי. הוא העריך כי הסורים רק הסיגו את כוחות ההלם שלהם, כך שהעלייה לרמה תהיה כרוכה בלחימה רצינית [כפי שאכן קרה בפועל]. על כל פנים, קורות הלחימה הזאת וההתאמה בינה ובין הפקודות מלמעלה עוררו בשעת מעשה ולאחר מעשה מחלוקת נרחבת.

חרף טענות שהועלו לאחר מעשה, דיין לא טען בשום מקום כי העלייה לרמה לא תיכרך בלחימה רצינית. על כל פנים, על-פי מחקר צה"לי שנערך לאחר המלחמה, אכן היה לשר הביטחון יסוד להניח שהמערך הסורי התמוטט. ידיעות שהגיעו למטכ"ל עד אז אמרו כי הסורים פינו את הרמה במהלך הלילה מיד לאחר שהפסקת האש עם המצרים נכנסה לתוקפה (בשעה 22:00), ודיווחי רמ"ח אוויר השלימו את התמונה.

על-פי אותו מחקר, הורה שר הביטחון לאלוף אלעזר בבוקר ה-9 ביוני לבצע את פקודות מקבת-צפון ומקבת-דרום שהוצאו בשעה 18:15 ב-7 ביוני. בפקודות אלו הוטל על פיקוד צפון לכבוש תחילה, לאור היום, את מוצב הבניאס הסורי ולהיערך לניצול ההצלחה בכיוון קונייטרה. בשלב הבא היה על הפיקוד לכבוש בשעות הלילה את רמת פיק עד קו אל-על.

דיין כתב על כך ב"אבני דרך", כי למטכ"ל היתה תוכנית מוגבלת שלא כללה את כיבוש הרמה, אבל סופה שלבשה צורה שונה, נרחבת יותר, כתוצאה משינוי של היעד המערכתי. מכאן ואילך, הדגיש, נועדה הפעולה להרחיק את הסורים כדי 20 ק"מ מהגבול הבינלאומי, באופן שיבטיח כי שום ישוב בגליל לא יהיה עוד בטווח הארטילריה שלהם. ממילא התחייב מכך הצורך להגיע עד לקו קונייטרה-רפיד.

ואילו אלוף פיקוד הצפון העיד כי מתן הפקודה לכיבוש רמת הגולן לא היה כרוך בשום הגדרה של יעדים. "איש לא אמר לי", הכריז, "לא משימה, לא יעד, לא מה כן ומה לא, ואני גם לא שאלתי. אני השתדלתי לעשות מה שרק אפשר".

הכרזה זו אמנם מתיישבת עם שיחת הטלפון הקצרצרה בינו ובין שר הביטחון בבוקר ה-9 ביוני, אבל אינה עולה בקנה אחד עם שני עניינים שמזכיר דיין ב"אבני דרך": קבוצת הפקודות בפיקוד צפון שדנה בליל 8-7 ביוני בתוכניות המטכ"ליות לכיבוש הרמה והוראה מבצעית שפורסמה בבוקר 8 ביוני. כאן וכאן נזכרו הנחיות מפורשות של "מה כן ומה לא", שאלעזר הצהיר משום-מה על היעדרן.

יתר על כן, בשעה 7:30 בבוקר ה-9 ביוני נערכה בלשכת הרמטכ"ל בדיקה של תוכניות המיתקפה שהעביר פיקוד הצפון, וקשה להניח כי בעקבותיה לא הועברו שום הנחיות לאלוף הפיקוד. ואם לא די בכך, הנה אלעזר עצמו הסביר: "רק בצהריים ניתנו הוראות מפורשות על מה יש להשתלט ונאמר כי על הפיקוד לכבוש את מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה ולייצב קו שם", ומצד אחד, בבוקר עם מתן הפקודה לתקוף, הוא הפעיל את "תוכניות הפיקוד ועוד שני דברים לא מתוכננים" (ניסיון לכיבוש תאופיק ואת תל הילאל).

הפעולה בדרום הרמה

חטיבה 80 וההליקופטרים בדרום הרמה. ערב קודם נתקעו הכוחות בפקק בין יבנאל להאון, ודדו מסר לרמטכ"ל דיווחים מעורפלים [ארכיון צה"ל]

ראוי לזכור כי לא היתה זו הפעם הראשונה במלחמת ששת הימים שפיקוד צפון נקרא לפתוח בפעולת הבקעה ברמת הגולן. ב-7 ביוני בשעה 10:30 ניתנה לפיקוד הוראה לביצוע מקבת [באמצעות חטיבה 1 בסיוע גדוד טנקים], שבוטלה אחר הצהריים בגלל מזג אוויר לא נוח למתן סיוע אוויר.

אותה פעולה עצמה נועדה להתבצע למחרת בבוקר, אך בוטלה מטעמים שרבין קרא להם "מדיניים". באותו בוקר ה-8 ביוני אישר שר הביטחון את בקשת הרמטכ"ל לכיבוש תל עזזיאת ותל חמרה, וההבקעה המתוכננת [בהשתתפות חטיבות 1 ו-8] היתה אמורה לצאת לפועל בשעות הצהריים. בשעה 15:00 לאחר שהכוחות השלימו את היערכותם והיו מוכנים לתנועה, הורה האלוף אלעזר על ביטול ההבקעה.

לאור כל הדברים האלה מתקבל על הדעת ששורש הדחיות והביטולים היה נעוץ בכוונתו של אלוף פיקוד הצפון, לבצע מיתקפה נרחבת בהרבה ממה שאושר לו ולא בשום סיבות מדיניות. לכן גם קיבל שוק כשנודע לו מפי הרמטכ"ל, כי שר הביטחון מאשר מיתקפה מוגבלת בלבד. זה גם ההקשר העולה בקנה אחד עם האמור בספרו של חנוך ברטוב "דדו".

בהתאם לסיכום מוקדם אמר הרמטכ"ל, כך נאמר שם, החליט אלוף פיקוד הצפון כבר ביום שלישי 6 ביוני בשעה 18:00 לפתוח למחרת היום במתקפה על רמת הגולן. בהתאם לכך, הוא ביקש אישור לשעה 14:00 יום ד' ה-7 ביוני. הוא ערך קבוצת פקודות מסכמת. בינתיים מתגלגלות ההכנות, הכוחות מרוכזים ויש מגעים בשטח. חיל האוויר החל לפעול [בו ביום נרשמו 98 גיחות לתקיפת מטרות ברמה הסורית]. ואז בצהרי ה-7 ביוני, כשעתיים לפני שעת ה-ש', דדו מתקשר עם סגן הרמטכ"ל האלוף חיים בר-לב ומונה בפניו את שיקוליו, ובכללם היותו "מלא היסוסים. היסוס ראשון – חסרים כוחות המתוכננים למבצע. היסוס שני – עננים. התחזית שמחר יהיו גשמים וחיל האוויר יוכל לתקוף רק אם ימצא חור בעננים". בשל כל הדברים האלה – "אין לי חשק לתקוף". ומצד שני, "ישנה סכנה שמחר לא אקבל אישור לתקוף… אם אתה מבטיח לי ששמורה לי אופציה פתוחה גם למחר, אני דוחה ב-24 שעות ותוקף מחר". על כך, על פי אלעזר וברטוב השיב בר-לב: "אין שום בעיה, אתה רוצה מחר – תתקוף מחר".

והנה למחרת, כדברי אלעזר בספר, אמר לו הרמטכ"ל – "דדו, אין אישור להתקפה עד זעורה, אנחנו רשאים לתקוף רק עד הקו הירוק, אתה יכול לכבוש את תל עזזיאת ואולי משהו ליד זה". בהמשך, לאחר שאלעזר התנגד לפעולה מוגבלת, הציע לו רבין לבוא לשכנע את הדרג הבכיר ואפילו הסדיר לו פגישה עם ראש הממשלה, תוך עקיפה של שר הביטחון. לא זו בלבד, במהלך אותה פגישה משנה אלוף הפיקוד את טעמו בענייני כוח אדם ואמצעי לוחמה, ומסביר לאשכול ש"לא צריך תוספת כוח, אני לא צריך כלום ומציע לתקוף לכיוון זעורה, משם פתוחה הדרך לדמשק". לשאלת ראש הממשלה על פשר התנגדותו של שר הביטחון, משיב האלוף: "אני לא יודע מה שיקוליו, אבל ודאי שהינם לא אופרטיביים ולא טקטיים".

ואם לא די בכך, הנה ברטוב גם כותב כי אלעזר אינו סולח לעצמו [בלשכת רה"מ] על הססנותו ב-7 ביוני. היה בידיו האישור לתקוף והוא עצמו אשם בדחייה. אבל רק לאחר זמן התברר לו שספקות שונים לגמרי קיננו כבר ב-7 ביוני במוחו של שר הביטחון. וביתר פירוט: "חשבתי כי אילו לא הודעתי אני לחיים בר-לב שאני דוחה את ההתקפה, אלא מורה לכוחות 'אנו תוקפים' – והדיווח על המיתקפה נמסר למשה דיין, היה אומר: 'רגע אחד, עד תל עזזיאת. אם אתה רוצה יותר מזה אני לא מסכים'. מה שקרה ב-8 ביוני היה קורה ב-7 ביוני".

נראה אפוא כי רק הרעה במזג האוויר מנעה בפועל מאלוף פיקוד הצפון לפתוח ב-7 ביוני בהתקפה שיכלה להתפתח הרבה מעבר למה שאישר הדרג המדיני, ולפתוח חזית שנייה לפני שהדרג הזה היה מעוניין בכך.

בשעה 11:20 ב-9 ביוני הודיע סגן הרמטכ"ל לאלוף הפיקוד, כי שר הביטחון רוצה שכוחות הפיקוד ישתלטו על קו מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה [וכעבור דקות אחדות דובר על קו מסעאדה-קונייטרה-רפיד]. המיתקפה עצמה נפתחה ב-11:30 ונמשכה עד להפסקת האש, למחרת בשעה 18:30.

דיין עם עזר וייצמן (מימין), רחבעם זאבי ואריק שרון

דיין עם עזר וייצמן (מימין), רחבעם זאבי ואריק שרון [ארכיון צה"ל]

דיין היה עתיד לסכמה בזו הלשון: "בפועל לא נמשכו קרבות ההבקעה הראשונים אלא שבע שעות… בליל 10-9 ביוני התנגדו הסורים רק במוצב אחד – ג'לבינה. בכל שאר הגזרות, לאחר שהובקעו עמדותיהם בשעות הקרב הראשונות, התמוטט המערך הסורי. הדרג הבכיר, מיפקדת הצבא שבדמשק, אף הקדים את כוחותיו בשדה בהחלטה לנטוש את המערכה, ובמקביל פעלו בתחום המדיני להביא להפסקת אש באמצעות פנייה למזכיר האו"ם ואל הסובייטים. הקרב על רמת הגולן היה אפוא קרב של שלב אחד – שלב ההבקעה. לאחר זאת נסוגו הכוחות הסורים, ובמקומות רבים אף ברחו באנדרלמוסיה לכיוון דמשק.

על תחושת הנינוחות הכללית של מערכת הביטחון בשלב זה העידה בין השאר העובדה שבשעות הצהריים של אותו יום, ביקש שר הביטחון מסגן הרמטכ"ל להכין תוכנית לשחרור הדרגתי של מערך המילואים בהתאם לחלקן של היחידות השונות במאמץ המלחמתי. יתר על כן, סגן הרמטכ"ל וראש מחלקת מבצעים יכלו להתיר לעצמם להתפנות לעריכתה של התוכנית הזאת שהוגשה לשר בתוך שעתיים. זמן קצר אחרי כן נודע כי מועצת הביטחון עתידה להתכנס בשעה 16:00 לדון באכיפתה של הפסקת האש.

לאור החזות הזאת יצא שר הביטחון בשעה 16:30 לסיור בצפון ולבדיקה של תוכנית המיתקפה, כפי שגובשו בחפ"ק של האלוף אלעזר בפוריה. בבואו לשם הציע לרכז את המאמץ בגזרת הבניאס וליצור תנאים להחזקתו של כל השטח שבין הבניאס ובית המכס [שעל גשר בנות יעקב]. אלוף הפיקוד ביקש לעומת זאת אישור לכיבושו של מתחם תאופיק [שמעל תל קציר] וקיבל אותו, בתנאי שיובטח כי ההתקפה מתבצעת על נקלה. בשעות הערב נודע כי מועצת הביטחון החליטה על הפסקת אש בתוך שעתיים, ולכן תבע דיין בשעה 19:35 לסיים את כל הלחימה עד שעות הבוקר של שבת ה-10 ביוני. בהתאם לכך גם קבע כי ההתקפה על תאופיק לא תבוצע. "הגעתי למסקנה", כתב, "שלא כדאי ללכת על תאופיק. אם התחילו – להמשיך. אם לא – ללכת רק על המאמץ הצפוני עד הבוקר. אם התחילו בתאופיק – אז גם על זה חלה ההוראה של עד הבוקר".

התקפה זו הוקצתה לחטיבה של צנחני מילואים [חטיבה 80] והרמטכ"ל מיהר להורות על ביטולה. אלא שהאלוף אלעזר דיווח לרבין כי החטיבה כבר יצאה לדרך ושוב אי אפשר לעצור אותה. כעבור עשר שנים ויותר כתב רבין ב"פנקס שירות", כי הגיב במורת רוח על הוראת הביטול של התקיפה באיזור תאופיק. כשהעביר את ההוראה לאלעזר היתה התשובה שקיבל: "מצטער, הם החלו לנוע ואני לא יכול לעצור אותם".

נימת קולו של האלוף עוררה ספקות בלבו של הרמטכ"ל, אולם כדבריו הוא לא השקיע שום מאמץ בניסיון להפיגם. רק לאחר המלחמה טען רבין, התברר לו כי לעת השיחה עם אלעזר היו עדיין הכוחות של חטיבה 80 ביבנאל, והיה אפשר לעצור בהם בלי שום קושי.

כפי שמלמדות תעודות אחרות, בשעה 23:30 הודיע הרמטכ"ל לשר הביטחון כי הצנחנים הסתבכו בבעיות תנועה ולא החלו עדיין לתקוף את תאופיק, בשונה ממה שדווח לפני כן. דיין הציע אפוא לבטל את הפעולה ולנצל את הכוח למשימה בגזרה הצפונית, אך רבין הטיל ספק באפשרות לעשות זאת בשל סתימת הצירים. אבדוק זאת עוד פעם עם דדו, אמר. ההשתלשלות המהירה של המאורעות דחקה כנראה את הבדיקה הזאת מסדר היום.

סיפורו של אלוף פיקוד הצפון, לפי ספרו של ברטוב היה שונה. הוא נצמד לדבריו לפקודה שקיבל – להגיע לקו מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה – ואילו חטיבה 80 נתקעה בפקק תנועה ענק בקטע שבין יבנאל וקיבוץ האון. כאשר הרמטכ"ל שוחח איתו הוא לא רצה להדאיגו, ומכיוון שהשאלה שהוצגה לו היתה "מה עם תאופיק?", השיב כי הצנחנים בתנועה. כלומר, לפי עדותו של אלעזר בפני ברטוב, לא נתקבלה פקודה מפורשת לביטול ההתקפה על תאופיק בהתאם למיקומו של הכוח, וממילא לא הופרה פקודה שכזאת. בשעה 23:00 כאשר הצנחנים הגיעו לקיבוץ האון, גילה אלעזר לרבין את האמת והסביר לו מה המצב בשטח. בשלב זה התנגד הרמטכ"ל להמשך הפעולה המתוכננת היות והשעה מאוחרת מדי, ובלאו הכי הוא סבור שהפסקת האש קרובה מאוד.

שנים אחדות לאחר מכן סיכם דיין את הפרשה הלא סימפטית ב"אבני דרך", במילים הבאות: "עם אלוף הפיקוד לא הכל חלק. המידע שאני מקבל אינו מדויק, כשהצעתי שלא יתקפו את העמדות הסוריות שמעל קיבוץ עין גב בתאופיק, הואיל וממילא תיפולנה בידינו, נאמר לי בשעה 19:45 שכבר ההתקפה בעיצומה ואי אפשר להפסיקה. אחר כך, כעבור שלוש שעות, הודיע לי הרמטכ"ל שעדיין לא התחילה ההתקפה וגם לא תתחיל מכיוון שהדרך לתאופיק עמוסה ברכב והחטיבה אינה יכולה לפלס לה דרך ולהגיע למקום. לרמטכ"ל לא אמרתי דבר, אך בתוכי רתחתי, ועוד יותר מזה – נעצבתי.

בחוכמה שלאחר מעשה נקל לראות בעניינים האלה את שורשי העימותים שנתגלעו לימים בין דיין כשר הביטחון ובין אלעזר, כמועמד לרמטכ"ל וכרמטכ"ל, ואולי את הניצנים לקצרים בין השניים במלחמת יום כיפור.

בשעה 21:00 הודיע שר הביטחון למטה הכללי כי הממשלה הסכימה למשוך את ראשית הפסקת האש עד לשעות הצהריים של יום המחרת [10 ביוני] ולהעניק בכך לפיקוד הצפון עוד 5-4 שעות אור לפעולה. בשעה 22:45 העלה דיין בפני אשכול בשיחה טלפונית את הצעתו של רבין להפציץ את דמשק בתגובה להפגזה סורית קשה על עמק הירדן. לא תהיה השפעה להפצצה כזאת – העריך דיין ואשכול הסכים עמו. האישור להפצצת דמשק לא ניתן.

בשעה 23:20 השמיע דיין הערכה נוספת, הפעם באוזני רבין. ועדת השרים לענייני ביטחון, אמר לו, תתכנס ב-4 לפנות בוקר ותחליט כנראה שלא להמשיך בלחימה בשעות היום. לכן, אמר, ראוי וחשוב שצה"ל יגבש את תוכניותיו בהנחה שנותרו לו רק כמה שעות חושך.

הערכה זו לא התאמתה. לפי ליאור-הבר, ביקש דיין עצמו בישיבה של ועדת השרים עוד 24 שעות כדי להרחיב ולהעמיק את הרצועה. כוונתו היתה להיכנס יותר לרמה הסורית ולכלול בה גם את הכפרים הסורים שמעל עין גב ותל קציר. שר החוץ אבא אבן גילה פסימיות וטען כי לא יהיה אפשר להקצות את הזמן הזה בשל הלחץ של מועצת הביטחון. "עד הצהריים נעשה מה שניתן לעשות", סיכם ראש הממשלה את הדיון.

דיין יצא מישיבה זו בשעה 4:30 לפנות בוקר [ה-10 ביוני], הגיע לחדר המלחמה של מוצב הפיקוד העליון והודיע על החלטת הממשלה להרגיע את הגזרה הסורית. לעוזר ראש אג"מ, רחבעם זאבי, אמר: "אני מניח שעכשיו זה חיל האוויר פלוס שעה-שעתיים, וזהו זה". כעבור שעתיים בשיחה עם עוזרו צבי צור סיכם דיין: "את מקבת גמרו איכשהו, ננסה במשך הבוקר להשקיט את העניין. בגלל לחץ מועצת הביטחון – לא בגלל סיבות אופרטיביות. ללכת הלאה לא בא בחשבון לפני שמביאים כוחות נוספים, וזה לא לפני כמה שעות טובות. אני משער שהסורים יפסיקו ברגע שיתברר להם שאין בכוונתנו לעלות על דמשק. אחר כך, יותר מאוחר, ודאי יעברו להתקפת נגד וינסו לזרוק אותנו מהרמה".

אחרי המלחמה: אשכול, דיין, רבין עם אלופי המטכ"ל

אחרי המלחמה: דיין, אשכול, רבין עם השרים ואלופי המטכ"ל

בשעה 8:53 הגיע סימן ברור ראשון להכבדת הלחץ הבינלאומי – שדר של שר החוץ האמריקני בקשר להפסקת האש. בהתאם לכך הורה דיין למטכ"ל לסיים את כל "הלחימה הבולטת" עד השעה 11:00 ולהבטיח שהפעילות האווירית תסתיים לכל המאוחר בשעה 14:00, גם במקרה של הפגזה סורית מוגבלת. הוא הדגיש כי ההיבטים המדיניים עלולים למלא עתה תפקיד נכבד – "אנחנו זקוקים לסיוע אמריקני עכשיו", אמר. והתכוון בעיקר לחידוש הציוד, אבל הוסיף: "תכינו כוח לשלב ב' כי אני מאמין שיהיה כזה, הסורים לא יקלטו את המצב".

"אי הקליטה" של הסורים מצאה ביטוי ראשוני בהתמוטטות המערך הסורי ובנסיגה מבוהלת של יחידות סוריות, ואפילו בהודעה סורית, בשעה 9:30 על נפילת קונייטרה [אף על פי שצה"ל עדיין לא השתלט עליה]. בהתאם לכך הורה שר הביטחון להמשיך את ההתקפה בקצב מואץ הן באוויר והן ביבשה, מתוך כוונה לסיימה בשעה 14:00. עד אז קבע בין השאר – יש לכבוש את קונייטרה.

בשעה 10 פנתה לשכת ראש הממשלה לשר הביטחון בעקבות שדרים בהולים מארה"ב. הסורים, דיווחו האמריקאים, טוענים כי צה"ל נע לכיוון דמשק וטענה זו מעוררת חששות כבדים בוושינגטון. קל וחומר לאור העובדה שמועצת הביטחון עומדת להתכנס בתוך שעות אחדות ולדון במצב בצל דרישות סובייטיות נזעמות ותקיפות. "לאן אתם הולכים?", שאל מזכיר המדינה דין ראסק את השגריר הישראלי הרמן.

מה להשיב על כך? היקשו עוזריו של אשכול באוזני דיין. תשובתו היתה: תודיעו לאמריקנים שאיננו מתקדמים לכיוון דמשק ואין לנו שום כוונות שכאלה, אנחנו רוצים רק להוציא את הישובים שלנו מטווח הארטילריה הסורית. נעשה זאת עם מועצת הביטחון ובלעדיה. לכן, מוטב שארה"ב תסייע בידינו בהשגת היעדים האלה. כהשלמה לגישה זו הורה דיין על ערפל קרב ועל מניעת כל פרסום ביחס למקומות שנכבשו.

לימים כתב דיין על מעורבותם של האמריקנים במאבק המדיני לנוכח התביעות הסובייטיות, שניזונו מהדרישות הסוריות: "ברצוני להדגיש את ההפתעה לטובה שהיתה לנו מן העמדה האמריקנית. לא היו שום הבטחות לסיוע פוליטי מצד ארה"ב במקרה של מלחמה. משום כך הופתענו ושמחנו מאוד כאשר בתגובה לאיומים הסובייטיים, המפורשים והמרומזים גם יחד, על התערבות במלחמה לצד הסורים, שלח הנשיא ג'ונסון את השדר המפורסם שלו למוסקבה ובו הודיע: "אם אתם תיכנסו למלחמה – אני אורה לצי השישי להתקדם לכיוון סוריה, ואני רוצה שתדעו שהוא חמוש בנשק גרעיני".

ראוי להדגיש מכל מקום, כי ההפתעה האמריקנית לא היתה בלתי מוגבלת ומפעם לפעם רמזו האמריקנים במידה של תקיפות, כי ראוי להנהגה הישראלית לשקול כל צעד.

בשעה 10:15 התקשר ראש הממשלה לשר הביטחון, שעידכן אותו בידיעות על התמוטטות הסורים וחזר והסביר לו את דעתו ביחס לתשובה לאמריקנים. אשכול ביקש לסיים את הלחימה עד 12:00, אך נענה להצעת דיין להאריך עד 14:00. בשעה זו, אמר דיין, לא יטוסו מטוסים, וזהו זה. כן הוסיף כי קיבל את אישורו של אשכול כי אז ייבדק המצב ו"אם נוכל – נלך, ואם לא – נפסיק".

כל אותו זמן המשיך צה"ל בפעילות לביצוע מקבת דרום, ובכלל זה בהזרמת כוחות שריון שהועתקו מפיקוד דרום ומפיקוד מרכז לעבר החזית הסורית. לקראת הצהריים גבר מאוד הלחץ להפסקת אש, עד כדי כך שבשעה 12:05 הורה שר הביטחון להודיע לוועדת שביתת הנשק כי ישראל מוכנה להכניס משקיפי או"ם לסיור בשטח. כן הורה לאפשר למטה המשקיפים להבריק למזכ"ל האו"ם על נכונות ישראלית להפסקת אש.

זמן מה לפני כן נפגשו אשכול ודיין עם האלוף אלעזר בחבורת הפיקוד הקדמית שלו בפוריה, ולפי עדותו של אלעזר היה זה ראש הממשלה שלחץ עליו לסיים במהירות את הלחימה. לפי ליאור-הבר, אלעזר הסביר את מצב הכוחות ברמה הסורית וגילה מה שלא ידענו עדיין: טרם התחלנו בפעולה לכיבוש הגזרה הדרומית מעל עין גב, תל קציר וטבריה [לאמיתו של דבר בדיוק אז החלה חטיבה 80 לעשות במלאכה, לאחר שחלק מלוחמיה הונחתו במסוקים]. אשכול הציץ בשעונו, הוא היה מבוהל למדי. הוא הסביר לדדו ש"אנו חייבים לסיים את הפעולה תוך שעה ופחות מזה". במקביל לחץ דיין על בר-לב שידאג להחיש את ההשתלטות על קונייטרה עד 14:00, ושמע ממנו כי ספק אם אכן כך יהיה.

בשלב זה הציע דיין תרגיל שהוכתר בספרם של ליאור-הבר כערמומי, ואולי גם לא מכובד למדינה, הגם שבצמוד לכך נקבע כי באותה שעה של לפני הצהריים מול הרמה הסורית הבוערת היה זה אך מחוייב המציאות שכך יהיה. משנודע לדיין, בעודו בפוריה, כי ראש משקיפי האו"ם גנרל אוד בול הגיע לטבריה ומבקש להמשיך משם לרמת הגולן ולהכריז בה על הפסקת אש, דיין הציע שישוב מיד לתל-אביב, ומשם יזמן אליו את הגנרל בול לשיחה בשעה 14:00 ובה יודע לו כי ישראל מוכנה להפסיק את האש בהתאם לכל הצעה שבול יעלה בפני הממשלה.

לפי ליאור-הבר, "נדיבותו" של דיין כלפי בול [הנכונות מראש להסכים לכל הצעה שלו] עוררה חשדות מיידיים, והיה זה דיין שמיהר להפיג אותם: "עד כמה שאני מכיר את המוח השבדי או הנורבגי, לא תהיה לבול שום הצעה מעשית במקום. אנחנו לא נגיד לו איך אנחנו מציעים להפסיק את האש, מוטב שהוא יציע לנו. אנו צריכים קודם כל לשכנע את העולם שאין בכוונתנו לעלות על דמשק. אחר כך נציע לאו"ם עזרה בהצבת המשקיפים על ציר התנועה לדמשק, ונדרוש מהם לדווח מיד שאין אנו עולים על דמשק. דיין גם הורה שלא להפעיל עוד מטוסים אחרי השעה 14:00 כיוון שמשקיפי האו"ם שיושבים בטבריה יוכלו לשמוע את רעש המטוסים, ומכל מקום הוא סבור שעד שהוד מעלתו מיסטר בול יציע לנו איך להפסיק את האש ועד שהפסקת האש תיכנס לתוקפה, יהיו בידינו עוד כמה שעות, כמה שעות יקרות מאוד".

לאחר שראש הממשלה הסכים לרעיון, יצא דיין לת"א. הפגישה בינו ובין הגנרל בול נערכה רק בשעה 15:00 והתנהלה בדיוק כפי שדיין שיער מראש. הגנרל התבקש והסכים להודיע למזכיר האו"ם על ההסכמה הישראלית להפסקת אש ולתאם את המועד עם הסורים. עם קביעת המועד, כך סוכם בין דיין ובין בול, ישוגרו חוליות משקיפים בליווי קציני צה"ל לקבוע את הקו הקדמי הישראלי, תחילה בציר קונייטרה-דמשק. ראש מטה המשקיפים התקשר טלפונית עם מזכיר האו"ם מלשכת שר הביטחון, קיבל את ברכתו למהלך, ושב ללשכתו בירושלים לעשות את שלו.

בשעה 17:40 צילצל הטלפון על שולחנו של דיין, ומעברו האחר של הקו היה אוד בול. דמשק, אמר, מוכנה להפסקת אש מוחלטת בשעה 18:30. דיין, שמיהר להודיע על כך לראש הממשלה ולקבל את הסכמתו, כבר ידע כמובן כי בין הזמנים, בשעה 16:00, כבש צה"ל את קונייטרה.

שר הביטחון דיין עם ראש משקיפי האו"ם גנרל אוד בול [ארכיון צה"ל]

שר הביטחון דיין עם ראש משקיפי האו"ם בישראל הגנרל אוד בול. גרר אותו לפגישה בת"א כדי להרוויח זמן יקר [ארכיון צה"ל]

מיד לאחר השיחות עם אוד בול ועם אשכול, הורה דיין למטה הכללי להפסיק את האש החל מ-18:30 ולהקפיד במיוחד על הפסקת הפעילות של מטוסי הקרב. אלה יופעלו, קבע דיין, אך ורק להפגזה על ישובים. בעת ובעונה אחת הורה למטכ"ל לפתוח בגיבוש מזורז של הצעות למדיניות כלפי תושבי השטחים שנכפפו עתה לשליטת צה"ל. הממשלה, הסביר, תצטרך לעסוק בכך כבר בישיבתה הקרובה. ענייני המדיניות בעתיד נידונו גם בפגישה של דיין עם קבוצת פרופסורים בראשותו של אהרון קציר.

מחקר צה"לי מצטט את עדותו של האלוף אלעזר על השעות האחרונות למלחמה בזו הלשון: "בשלב מסוים קיבלתי טלפון מעוזר ראש אג"מ, גנדי, שאמר לי – שר הביטחון ביקש להגיד לך כי תיעצר על קו מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה. אמרתי לו – מה זאת אומרת תיעצר על הקו? זה כביש שאנחנו נרצה לנסוע עליו. אם אתה אומר מסעאדה-קונייטרה, בוא נגיד ששנינו הבנו שבשביל להיות על הקו הזה צריך לשבת על המשלטים בעבר השני. על זה ענה לי עוזר ראש אג"מ במשהו כזה: 'תשמע, אם אתה לא רוצה להבין, אל תבין. אני לא משחק, אני אמרתי לך מה שאמרו לי'. ואז אני [דדו] מחליט על אחריותי להבין את זה אחרת. ואני נותן למח"ט 45 רשות להמשיך מעבר למסעאדה, ולמח"ט 10 אני אומר לעבור את קונייטרה. עכשיו עמדתי בפני החלטה, כתוצאה מכך שמח"ט 45 שואל אותי אם לקחת את מג'דל שמס. עכשיו אני יודע מעדותו של רב אלוף צבי צור אחרי המלחמה, שהוא ויובל נאמן [שהיה עוזר ראש אמ"ן] ישבו אצל שר הביטחון ואמרו לו: משה, צריך לקחת את מג'דל שמס. ודיין ענה: אני לא אתן פקודה, אני סומך על דדו. את זה אמרו לי אחרי המלחמה. את זה לא ידעתי. אני החלטתי על דעת עצמי לקחת את מג'דל שמס".

חיזוק לעדות הזאת מצוי בספרו של ברטוב, המצטט את אלעזר ביחס לכל השטח שהורה לתפוס מעבר להנחיות שקיבל מהמטה הכללי: "אתה רואה את הפס הזה שהולך במקביל לכביש – זו מדינת ישראל שלי". במילים אחרות, לפנינו מעשה נוסף באי-ביצוע הוראת הדרג המדיני וכיבוש שטחים בניגוד לדעת הדרג הזה.

בעקבות ההודעה הסובייטית על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, באו הודעות דומות משאר מדינות הגוש המזרחי [למעט רומניה]. הממשלה רשמה את ההודעות האלה לפניה כשהתכנסה במוצאי שבת כוועדת שרים לענייני ביטחון. באותה ישיבה דיווח הרמטכ"ל על השלמת הכיבוש של רמת הגולן ועל הקרבות האחרונים עם הצבא הסורי שסיכמו הפועל את המלחמה כולה.

אבל לאמיתו של דבר נמשכה הפעילות גם למחרת, ב-11 ביוני, בעקבות הוראה של משה דיין לצה"ל לתפוס את אחת הפסגות של החרמון. העדויות בדבר הנסיבות שהולידו את ההוראה הזאת אינן מתיישבות לגמרי זו עם זו. האלוף דוד אלעזר אמר לפי מחקר צה"לי, כי ב-11 ביוני בבוקר הסביר בתשובה לשאלה של שר הביטחון כי אפשר לתפוס את הפיסגה האמורה אך ורק באמצעות מסוקים, וכי השר אישר את הרעיון הזה ובהתאם לכך עלו מסוקים לפיסגה.

על הפיזיקאי הנודע, יובל נאמן, ששימש במהלך המלחמה כעוזר ראש אמ"ן לתפקידים מיוחדים ונכנס ויצא מלשכתו של שר הביטחון, נאמר כי תבע מדיין לתפוס את הפיסגה האמורה לצורכי האסטרונומיה הישראלית. הוא עצמו העיד במכתב לעיתון "במחנה" ביוני 1992, מקץ 25 שנים: "במטה הכללי התנהל ויכוח ביני לבין שר הביטחון משה דיין ז"ל משך ה-10 ביוני בערב. משה דיין תחם את נחל הרוקאד כגבול ההתקדמות לכוחות. אני תבעתי את צירוף החרמון… דין עמד בסירובו להכליל את החרמון מתוך רצון להוכיח בינלאומית, שישראל תפסה רק את המינימום הדרוש להגנתה. ב-11 ביוני טסנו יחד בהליקופטר לגולן… קרוב לקונייטרה הסתיים הוויכוח ודיין הסכים. נחתנו והוא מיד הורה את מפקד האוגדה אלעד פלד"…

שר הביטחון משה דיין על החרמון, 1967

שר הביטחון משה דיין על החרמון 1967. הורה לתפוס את ההר לבקשת מפקד חיל האוויר, שבילה כילד חופשות במטולה על רקע הנוף המושלג

ואילו האלוף מרדכי הוד אמר בראיון ל"הארץ" באפריל 1996: "אנחנו כן יושבים על החרמון. אחרי מלחמת ששת הימים האו"ם היה צריך להגיע לאיזור ולקבוע איפה עובר הגבול. בינינו ובין דמשק לא היה כלום. משה דיין, דדו, חופי אלוף פיקוד הצפון, אלעד פלד מפקד האוגדה ואני, מפני שמשעמם לי, טסנו לצפון. ירדנו בקונייטרה, ישבנו על המפות והתלבטנו איפה לקבוע את הגבול כי בעוד יומיים האו"ם מגיע. אז מה עושים? ואני בתודעה שלי מטולה זה המקור. סבא שלי עלה למטולה, אבא שלי נולד שם, וכילד כל קיץ אני מבלה במטולה ואני רואה משם את השלג בחרמון. ואז אני מרים את היד ואומר: שר הביטחון, יש לי בקשה. אומר דיין: איזה בקשה יש לחיל האוויר? אני אומר: אני חושב שזאת טעות לא להכליל את החרמון בגבול של ישראל. שואל משה דיין – למה חיל האוויר צריך את החרמון? ואני לא יכול להתחיל לספר לו שלג ומטולה ומיסטיקה, וכל מה שזה מסמן בשבילי. אז אני מחפש מה להגיד לו ואז אני אומר – משה, חיל האוויר צריך את החרמון כדי שיהיה לו קשר עין עם דמשק. המצאתי את זה על הרגע בהן צדק, ואז דיין חושב. חיל האוויר ביום האחרון של מלחמת ששת הימים לא היה דבר שלא היה מקבל. ואז דיין אומר – בסדר, בתנאי שאתם תקחו את ההליקופטר ותעלו למעלה ותהיו אחראים לתחזק אותו עד שנסלול כביש. אני התכוונתי שנעלה לחרמון הסורי, אבל אז היה ערפל וההליקופטר לא ראה לאן הוא נוחת וירד יותר נמוך. זאת המקריות של ההיסטוריה".

הדעת נותנת כי הוד, אם אכן דייק בכל הפרטים [והעובדה שהכתיר בטעות את חופי כאלוף פיקוד הצפון מלמדת שלא הצליח בכך] התייחס רק להשלמת המהלך שיובל נאמן פתח בו לפני כן. הטענות כי חיל האוויר ביום האחרון של המלחמה לא היה דבר שלא היה מקבל, או שדיין התרגש לפתע פתאום מן הצורך של חיל האוויר ב"קשר עין עם דמשק", אינן נראות רציניות ביותר.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “משה דיין בחזית הסורית

  1. מעניין הסיפור מבוקר ה-9 ביוני כשדיין מעיין במידע מודיעיני שהופך את דעתו ומשכנע אותו לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית ולהורות על פתיחת החזית הסורית.

    בבור באותה שעה לא היה איש מאנשי המטכ"ל הבכירים, כולם ישנו בבתיהם אחרי 4 ימי לחימה מטורפים שנראה כי הגיעו לקיצם. הרמטכ"ל איננו, סגן הרמטכ"ל איננו, מפקד חיל האוויר, ראש אמ"ן, ראש אג"מ – אף אחד איננו שם בבור לידו. ואף על פי כן היה מחוייב דיין ליידע לכל הפחות את ראש הממשלה וגם את זה הוא לא עושה.

    בנקודה הזו שבה הוא מדלג על פני שני אלה ומצלצל ישירות לאלוף פיקוד צפון, דיין משמש בו זמנית גם ראש הממשלה, גם שר הביטחון וגם הרמטכ"ל. גם התובע, גם השופט וגם התליין. איש רב אשכולות.

    זה אירוע מעניין, כי צלילה לביוגרפיה של דיין מגלה שב-1954 בעת שהיה הרמטכ"ל איים להתפטר מתפקידו לאחר שגילה ששר הביטחון פנחס לבון צלצל ישירות למפקד חיל האוויר דן טולקובסקי ושוחח עימו בעניין כלשהו. דיין ראה בכך עקיפת סמכות ורק בן גוריון שהפציר בו להישאר שיכנע אותו. והנה כעבור 13 שנה דיין עשה בדיוק את מה שעשה לו לבון – ובגדול: הוא עקף לא רק את הרמטכ"ל, אלא גם את ראש הממשלה, ורק אחרי שהודיע לפיקוד צפון לתקוף את הסורים ביקש ממזכירו ליידע את השניים.

    כשרבין צילצל בהמשך לדדו, בערך חצי שעה אח"כ או יותר, כל פיקוד צפון כבר היה על הרגליים. זאת אומרת, מ"גדים ומ"פים בגולני, חיילי חי"ר בחטמ"ר 3, טנקיסטים בחטיבה 37, מ"כים וחפ"שים – כל אלה ידעו עוד לפני הרמטכ"ל ולפני רוב אלופי המטכ"ל ולפני ראש הממשלה ולפני כל השרים, שהולכת להיפתח המערכה על סוריה.

    מנפלאותיה של המלחמה.

  2. דיין ושמעון פרס הם שניים ממושחתי הדור של הקמת המדינה ואת שניהם בן גוריון היה אחראי ל" גדולתם".
    שני אנשים די בינוניים (אם כי דיין לפעמים הבריק ) אבל נודעו בנהנתנותם כי רבה
    אין להכביר מילים על איש הרטיה השחורה רודף השמלות ושודד עתיקות וראו את גנדי הפוחז שעומד לידו בתמונה עם לשון בחוץ , מחכה שתיגמר המלחמה ולשים ידו הבזויה על כל מה שזז בגדה וזכור כי במפקדת פיקוד מרכז בימי התשת ארץ המרדפים היה לו לגנדי כלוב ובו נמר רעב שקיבל תרומה מחבריו מרשימת ה11 הידועה ואת יתר עלילותיו הנחשקות תספרנה פקידות לשכתו הנפחדות
    שמעון פרס הלוזר הנצחי דאג להנציח את שמו בעודו בחיים ובתקופתו תקציב בית הנשיא עלה פי 4
    על אנשים כאלה אזרחי המדינה נאלצו לסמוך ורבים סובלים עד היום בגלל החלטותיהם השעררוייתיות

  3. פוסט מצוין, כרגיל. תיקון קטן: היום האחרון של מלחמת 1967, שבו נתפס החרמון, היה שבת, ה-10 ביוני, ולא ה-11.

    • לאבנר – הברכות לחיים בראון.
      סיפור תפיסת החרמון היה ב-11 ביוני, יום אחרי סיום המלחמה כשדיין הגיע בהליקופטר לקונייטרה ושם עלתה שאלת החרמון. היות והאו"ם החל באותו יום בקביעת קו הגבול החדש, דיין נתן מיד את אישורו וזמן קצר לאחר מכן המריא הליקופטר לחרמון עם מפקד אוגדה 36 אלעד פלד, נחת היכן שנחת (רק בגלל הערפל פיספס את פסגת החרמון שנותרה אצל הסורים) ולמחרת ב-12 ביוני עלה לשם כוח של גדוד 13 לתפוס את הקו.

  4. לנכה צה"ל: אתה קצת מפריז. אז נכון, דיין אהב ליהנות מהחיים וטמן ידו בעתיקות ארכיאולוגיות ובנשים ובתככים, אבל הוא היה מנהיג כריזמטי ודגול, הבין באסטרטגיה ופוליטיקה וידע להניע מדינה שלמה. ישראל ערב מלחמת ששת הימים הייתה על הקרשים ועשתה במכנסיים, והיה צריך שיהיו אנשים כמו דיין ווייצמן וגביש וטל ושרון שירימו את המדינה וייסחפו לניצחון ההוא. אחר כך כמובן, דיין "עף על עצמו" – כמו שאומרים כיום, ואת התוצאות חטפנו ביום כיפור. ופרס? הוא אולי לא כריזמטי כמו דיין או בגין או נתניהו אבל בדרכו שלו הצליח להזיז הרים ולהרים למדינת ישראל תעשייה ביטחונית ויכולת אסטרטגית שבלעדיו כנראה לא הייתה. אגב, לאיש אין שום נכסים. ואי אפשר לומר עליו "מושחת". מעולם לא דבק בו רבב, והוא אחד המהנהיגים הישראלים הכי מוערכים בעולם. אדם שאנחנו צריכים להוקיר, כי אין לנו הרבה מהסוג שלו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s