אנו הלוחמים

סקירה מתוך ספר נוסף על מלחמת ששת הימים העוסק בחזית הסורית: ארבעה סיפורים שנכתבו לפני, במהלך ואחרי כיבוש הרמה 

הקדמה: הציטוטים הפעם מובאים מהספר "אנו הלוחמים", המאגד חוויות וסיפורים שכתבו לוחמים במלחמת ששת הימים מתקופת ימי ההמתנה, הקרבות וחוויות מהעורף. את הסיפורים ליקט וערך שבתי רביב. מתוך ספר זה מתפרסמים כאן ארבעה סיפורים הקשורים לחזית הסורית.

1. המת שקם לתחייה / מאת ישראל שוורץ

אנו הלוחמים ספריום שישי, 9 ביוני 1967, השעה 11 בלילה. זה עתה ירדנו מדרבשיה שעל הרמה הסורית, אל "ישראל הישנה". משימתנו היתה קלה יחסית מכיוון שחלקו התחתון של הכפר היה למעשה נטוש ורק מזרחית לו היו מספר מוצבים מאויישים אותם כבשנו. ירדנו לכביש מע"צ בהרגשת פורקן מסוימת: הנה סיימנו את חלקנו בכיבוש הרמה. ישבנו לצד הכביש חבורו חבורות ודשנו בחוויות הטריות תוך כדי אכילת משהו הקרוי "ארוחת ערב". לפתע נאמר לנו להתארגן מיד לתזוזה. כעבור דקות מספר כבר היינו על הכביש, נעים דרומה. תודרכנו בחיפזון ואמר לנו כי אנו עולים על ציר נוסף ברמה, לכבוש את ג'לבינה. מאחורינו כבר היה ניסיון קרבי של מלחמה קצרה זו. גדודנו היה אחד מגדודי הצנחנים שערך פשיטה נועזת אחרת. עתה נענו לעבר משימתנו הבאה.

תוך זמן קצר חצינו את הגשר שעל הירדן, צועדים בטור עורפיבמעלה השביל לג'לבינה. צעדנו בשקט מתוח. לא היה ברור לנו אם הכפר מאוייש. אך לפתע הובהר לנו הדבר. האפלה הכבדה נחתכה באלומת זרקור שנדלק בתוך הכפר וגישש בחשדנות בכיוון למערב. הטור נעצר וכולנו שכבנו ללא ניע. כעבור דקות אחדות כבה הזרקור והטור המשיך בדרכו. המגע עם הסורים וצר במהרה כשראש הטור הגיע למבואות הכפר, נפתחה לעברנו לפתע אש כבדה ומרוכזת משלושה מקלעים כבדים. החלה לחימה של ממש. הצנחנים עלו על העמדות, חיסלו את אש המקלעים והמשיכו בלחימה במעלה הרמה וטיהרו תעלה אחר תעלה. מכאן ועד לפסגת הרמה הפרידו קילומטרים אחדים, קילומטרים של תעלות מבוצרות, קילומטרים של אש וקילומטרים של טיפוס מייגע בהר. הגדוד טיפס, טיפס ועלה, עלה והדף את הסורים אחורה בהתמדה.

הלחימה נמשכה מחצות הלילה ועד קרוב לצהרי המחרת. כשהגיעו הבחורים לתעלות העליונות ביותר, בקצה היעד, קרה דבר מוזר אשר לא היינו רגילים לו. שלושה סורים הגיחו לפתע מהתעלה, נופפו בידיהם וצעקו לעברנו. היה ברור לנו שאלה האחרונים שבהם והם מבקשים להיכנע. האנשים יצאו לקראתם ולא הקפידו במיוחד על מבנה נכון ועל חיפוי מתאים. כשהגיעו אנשינו לקראת הסורים, קפצו הללו לפתע לתעלה ומאחוריהם הגיחו ארבעה טנקים. לטריקים כאלה לא היינו רגילים. הטנקים פתחו באש לעברנו והיינו נאלצים לסגת קמעא ולתפוס מחסה. תוך כדי כך נפגע אחד מאנשינו, א.ו. ונשאר מוטל בשטח ללא אפשרות של חילוץ. הוא נותר שוכב בקרבת הטנקים, ביניהם לבין אנשינו. הלוחמים השיבו אש לכיוון הטנקים ולמעשה נוצר מעין מצב של קיפאון, כשאף אחד משני הצדדים אינו מתקדם.

הכפר ג'לבינה

הכפר ג'לבינה. אש כבדה ומרוכזת

מחליפים יריות והפצוע מוטל בתווך. חבריו של א.ו. צעקו אליו, אך הוא לא הראה שום סימני חיים. היה חשש סביר שהוא נהרג. מפקד הכוח ביקש סיוע של אש מרגמות ומטוסים כנגד הטנקים, אך היסס להפעילה שמא א.ו. עדיין חי והסיוע שלנו יפגע בו. לאחר היסוסים ושיקולים הגיע המפקד למסקנה שלא ניתן יותר להזיק לנפגע והוא אישר את הפעלת המרגמות. שני מטוסים הגיעו לשטח וגם הם "אמרו את שלהם" לטנקים. מרגמות 120 הנחיתו אש יעילה ומרוכזת, המטוסים צללו לעבר הטנקים, חזרו וצללו שוב כשהם משחררים את מטעניהם. בינתיים הצליח אחד הצנחנים לפגוע בטנק בבזוקה. הטנק לא נפגע ממש, אך הזעזוע היה בו כדי להבריחו אחורה. הטנקים הפסיקו להוות מטרד. חלקם נפגע בתחילה ויתרם ברחו. לאחר האש האיומה השתרר שקט.

לפתע קרה דבר מוזר. א.ו. שבמשך כל הזמן שכב מתחת לאש ללא ניע, קם ממקומו והתחיל מדדה לעבר היחידה. כשירד אלינו לתחנת האיסוף הגדודית חבוש תחבושות אישיות לראשו סיפר לנו לתומו כי בתחילה נפגע בראש מרסיס, נפל ומאז לא זכר דבר. כשהכרתו חזרה אליו מצא את עצמו בתוך גיהנום של פצצות ופגזים. הוא התכווץ כדי שלא להיפגע וחיכה. לאחר שהשתרר שקט חבש את עצמו וירד לעברנו.

א.ו. רצה להגיע בכוחות עצמו אל נקודת הפינוי. הרופא הישקה אותו במים ומתוך תגובת הבחילה נסתבר שהוא סובל מזעזוע מוח. הוא הונח אחר כבוד על האלונקה והובל לנקודת הפינוי. היה זה מקרה מופלא של "מת" שקם לתחיה. או אולי צדק מי שאמר לנו ערב הקרבות כי "בעזרת השם ננצח".

2. הסיוט הוסר מתל קציר / מאת שמואל אלמוג

תל קציר, מקום שהיה לשם דבר בשנים האחרונות. כל אימת שהחלו הסורים בפעילות היה שמו של קיבוץ תל קציר לא נפקד ממהדורות החדשות. כשגוייסתי ליחידתי, יחידה אנטי טנקית, ערב המלחמה, כבר היו שמועות ולחישות בדבר מקום הצבתה אם וכאשר תהיה מלחמה. לבסוף נודע לנו שנוצב בגזרת תל קציר, ממש ליד המשק. שם יהיה עלינו לקבל את פני הסורים אם רק ינסו לפרוץ אל עמק הירדן. חיילי היחידה הם אנשי קיבוצים, מושבים ועיירות פיתוח. כולם התרגשו ואף שמחו לשמע מקומנו בגזרה חשובה זו. הרבה יהיה תלוי בנו אם יתרחש דבר כלשהו.

לבסוף הגיעה שעת השין. משידורי קול ישראל נודע לנו שהמלחמה החלה בסיני. היה לנו ברור שבמוקדם או במאוחר ייכנסו גם הסורים למשחק, ואז יגיע תורנו לפעולה. בלילה שקדם למלחמה עסקנו בשיפור עמדותינו והכנת כלינו לפעולה מהירה. ביום הראשון לקרבות היה מצבנו קל יחסית כי באיזורנו הצטמצמה המלחמה לקרבות אוויר. מטוסי המיג הסורים פתחו בפעילות כבר השכם בבוקר, הגיחו לעבר נקודות ישוב בעמק הירדן ובפנים הארץ.

ביום הראשון לקרבות היינו עדים קרובים ביותר לקרב אווירי פנטסטי שכמותו אין רואים אפילו בסרטי קולנוע. מטוס מיראז' שלנו רדף אחרי שני מיגים וממש לנגד עינינו ומול עמדותינו בגובה נמוך שילח צרור ארוך באחד מהם. הפגיעה היתה בול והמיג החל מעלה אש בכנפיו, טס מרחק קצר ונפל בוער על הרמה הסורית. טייסנו לא הירפה גם מהמיג השני ואחרי כן הוברר לנו שעלה בידו להורידו גם כן. יכולנו להיווכח ממראה עיניים בהבדל הרב שבין טייס שלנו וטייס האויב. בעוד ששני המיגים ניסו להתחמק בטיסה ישירה, הרי שהטייס שלנו הפעיל את כושר תמרונו ואת כל ידיעותיו כדי להתחמק מהתותחים האנטי-אוויריים הסורים שהתחילו לטפל בו מהרמה. וכל אותה עת לא הירפה מהמיג שעדיין נותר באוויר והיה זקוק לטיפולו של המיראז'.

טרקטור משוריין בתל קציר

טרקטור משוריין בתל קציר

עם שוך הפעילות האווירית החלה הרעשה כבדה על תל קציר וכמובן גם על כוחותינו שהתמקמו בסביבת המשק. כשהחלו להתפוצץ בקרבתנו הפגזים הראשונים, תקפה אותנו הרגשה של אי נוחות ועצבנות. או אולי קוראים להרגשה הזו פשוט – פחד? אך כאמור היה זה ברגעים הראשונים של ההפגזה. מיד לאחר מכן שבה והשתררה בנו הרגשת הביטחון. מכאן ואילך היתה התנהגותנו כשל ותיקים היושבים בחפירות זה שנים. ואומנם היו רבים ביחידה שעברו כבר את כל מלחמות ישראל – מלחמת העצמאות, מערכת סיני והמלחמה הזאת.

הימים הבאים במלחמה עברו עלינו בהרגשת שמחה מהולה באכזבה. שמחה על שום שבכל החזיתות אנחנו מביסים את האויב, ואכזבה על שום שבחזית הסורית מתנהלת בינתיים מלחמה חד צדדית. הם מפגיזים את ישובינו וכוחותינו, ואנחנו עונים להם בלי לזוז ממקומותינו. ידוע היה לכל שבלי לעלות על הרמה לא יוסר הסיוט הזה מעלינו. היום הרביעי למלחמה עבר. כל סיני וכל הגדה המערבית כבר היו בידינו ואנו עדיין היינו חורשים את האדמה באפנו. לא היה כל סימן לכך שאכן נעלה על הסורים. אלא שלפתע החלה האיזור להתחמם בגזרה הדרומית, גזרת תל קציר/עין גב. החלה הצגה נרחבת של חיל האוויר שלנו. המטוסים החלו באים גלים גלים, מטילים פצצות, יורים ברקטות, מסתלקים ואחרי זמן קצר חוזרים שנית. בשני ימים ושני לילות זועזעה הרמה הודות לטיפולו המסור של חיל האוויר הישראלי. ברוב כעסם הפגיזו הסורים ביתר שאת את ישובי העמק וכן את כל הכוחות שחנו בסביבה.

בשבת ה-10 ביוני אחרי הצהריים החלו כוחותינו בריכוך הרמה גם מהקרקע. עשרות תותחים ומרגמות ירו, ירקו והטילו אש ועופרת לעבר עמדות האויב. בשעות אחה"צ התחילו הטנקים הראשונים לטפס אל המוצב והכפר תאופיק. הטנק הראשון נע באיטיות של צב בגלל השטח ההררי התלול. היו רגעים שנעצר והיה זקוק לדחיפה של הדחפור שנע סמוך בעקבותיו. כשעלו השניים מספר מטרים חזר הטרקטור הענק וחתך בסלע ההר כדי לאפשר טיפוס נוח יותר לטנק ולזחל"מים הבאים בעקבותיו. חיל הרגלים טיפס בצד הטנקים ובחיפויים.

כעבור שעה בערך הגיעו ראשוני הטנקים וחיילי הרגלים לכפר תאופיק והחלו בטיהורו. בדרך כלל לא נתגלתה שם התנגדות פרט ליריות ספורות מפה ומשם.

שלושה מחברי קיבוץ תל קציר, חיילי היחידה שלנו, רצו לקיבוצם, נטלו דגל כדי להעלותו על הכפר הכבוש שבמשך 20 שנה בערך מירר את חייהם.

לעת ערב, עם הרכזת הפסקת האש ולאחר שהתבוננו בהליקופטרים שהביאו תגבורת ואספקה לרמה, ירדנו למשק. שם היה הכל הרוס כמעט לגמרי מהפגזות הסורים. הבחורות עלו זה עתה מן המקלטים יחד עם ילדיהן הפעוטים לאחר שישבו שם חמישה ימים. על פניהן אפשר היה לקרוא את אשר עבר עליהן. אבל גם שמחה רבה היתה קורנת מהן. היו אלה פניהם של אנשים החוזרים לביתם כאילו לאחר שבי או גירושבמיוחד נצטייר בזכרוני מעמד מסוים. ראיתי בחורה מחברות המשק יושבת על מדרגות ביתה ההרוס למחצה ומניקה את תינוקה. חפציה היו פזורים, אבל מפניה נשקף אושר. הסיוט הוסר. במדשאה של הקיבוץ נחת הליקופטר וממנו ירד אלוף הפיקוד כשאושר ושמחה קורנים מפניו. כל חברי הקיבוץ וילדיו וכן החיילים שבסביבה התקבצו סביב ההליקופטר. בחורי המשק העלו על כתפיהם את דדו, מכרם וידידם הוותיק. בחורה אחת הביאה בקבוק יין כדי לחגוג את הסרת הפחד מעל איזור הספר שבגזרה הסורית.

החשיכה ירדה, האלוף אלעזר המריא לדרכו ומגבעת פוריה שממול נדלקו ארבעה זרקורי ענק שהאירו את הכפר תאופיק לאות של שמחה וניצחון.

המלחמה לא תמה בטרם קיבלו הסורים את מנת חלקם על שנים של סבל ופחד שגרמו לישובים. עם בשורת הפסקת האש פתחנו בקבוקי יין, בישלנו תה ופצחנו בשירה אדירה. מסביב היתה רגיעה ושלווה. עשן סמיך עוד עלה מהרמה, אבל שוב יכולנו להרים ראשינו ללא פחד. בתל קציר טיילו הורים עם ילדיהם בין הבתים ההרוסים, אך לראשונה מזה שנים לא היו חשופים לצלף ולתותחן הסורי שבהרים ממעל.

3. הדבש המר של ואדי עסל / מאת עמוס לוין

צהרי יום ד' ה-13 ביוני 1967 [טעות – צ"ל יום ג']. לפני ארבעה ימים פרצנו אל רמת הגולן. עתה לראשונה מזה שמונה ימים ארוכים אנחנו נהנים מקרניה הטובות של שמש הצהריים. דומה כאילו המלחמה היא מאחורינו והלאה. הכל נראה רחוק כל כך.

שעת הצהריים חולפת לאיטה כאילו נשתכחה מאיתנו העובדה שאנו משמשים צוות כוננות. אפילו זוהר הקשר הטורח להודיענו כי "שימו לב חבר'ה, היום ה-13…" אינו זוכה לתשומת לב יתרה. לפתע נקטעת השלווה. מנחם, מפקד צוות הכוננות, מתפרץ אל האוהל וצועק: "לעלות מיד אל הרכב, אנחנו יוצאים".

הכל נדהמים, רוצים לדעת מה קרה, אך מנחם אינו מסביר עדיין דבר. תוך שניות אחדות אנחנו מצויים על הזחל"מים. המנועים רועמים, כלי הנשק דרוכים, מכשירי הקשר פתוחים, אנחנו מוכנים ליציאה. רק עתה מתגלה הסוד הגדול. שני בחורים שיצאו לטייל בוואדי עסל פגשו בחבורת ערבים שפתחה עליהם באש. אחד מן השניים הצליח להימלט ואילו השני נעלם. המשימה המוטלת עלינו אפוא היא למצוא את הבחור ולחלצו. מציצים במפות, מסתבר כי ואדי עסל משתרע למרגלות החרמון וכי על גדות הוואדי מצויים כפרים ערבים [הערת הבלוג: כנראה שהכוונה לנחל שיאון בקטע שבין תל חמרה להר דב]. מישהו העומד לידי מספיק ללחוש על אוזני כי עסל פירושו בערבית – דבש.

על שפת הוואדי אנו עוצרים את הזחל"מים. לאחר תצפית קצרה אנו מגלים דמויות אחדות בוואדי. יורדים אליו בנשק דרוך. משני צידי הוואדי צועדות חוליות אבטחה. ההליכה אינה קלה, אנו מטפסים על צוקים תלולים ומסוכנים. הוואדי מתגלה כקניון עמוק ומפותל. מתקרבים אל הדמויות החשודות בזהירות. לאחר רגע אנו נושמים לרווחה. מסתבר כי הדמויות הללו אינן אלא חיילים שלנו שיצאו אף הם לחפש את הנעדר. נקבע שהם ימשיכו בחיפושים ואילו אנחנו חוזרים אל כלי הרכב שלנו, מתנשמים ומתנשפים בכבדות. דומה היה שבכך נסתיימה עבורנו פרשת ואדי עסל. אך עד מהרה מסתבר לנו שאפילו לא התחילה.

עם ערב מזעיקים אותנו בשנית. בצער רב אנו עוזבים ערב הווי עליז, עולים על הרכב ודוהרים שוב אל ואדי עסל. גם הפעם אנחנו חוזרים בידיים ריקות, אלא שהפעם לא נכנסנו כלל אל הוואדי. חיילי היחידה שפגשנו בשעות הצהריים עדיין מצויים בוואדי ולפיכך אין צורך בנו. נקבע שעם שחר עלינו לחזור למקום.

השחר מוצא אותנו בבסיסה של היחידה שאת חייליה פגשנו אתמול בוואדי. החוזרים נראים עייפים ותשושים. הם לא הצליחו למצוא את הבחור, אך לעומת זאת הצליחו ללכוד קבוצת מבריחים שעברה בוואדי. חברו של הנעדר הנמצא עימנו מספר לנו את קורות הטיול האומלל. הוא נראה עייף ומדוכדך. הסיכום המתקבל הוא פשוט ותכליתי: בעוד שעה קלה יגיע הליקופטר שיטיס יחידה קטנה של סיירים (כלומר, אותנו) אל קצו הצפוני של הוואדי, ואילו מקצהו הדרומי תגיע יחידה שנייה שתסרוק אותו שוב. לרגעים נשכחת המשימה מלב. הסיבה לכך פשוטה: הרי בעוד שעה קלה נטוס בהליקופטר…

סוף כל סוף מגיע ההליקופטר. אנו מטפסים ונכנסים פנימה בחרדת קודש ממש. הנוף הנגלה אלינו ממרומים הוא מרהיב עין. הנה הבניאס השוצף במימיו הקרים, הנה ברכת רם השטוחה למרגלותיו כמראה כחולה, הנה ההליקופטר מגיע למטרתו. הטיסה עברה כבזק, וחבל…

איזור הר דב, ואדי עסל זורם בינות להרים

איזור הר דב, ואדי עסל זורם בינות להרים

הטייס מנחית את ההליקופטר בזהירות. שטח הנחיתה קשה ומסוכן ואף על פי כן הטייס מבצע נחיתה חלקה, מעשה ידי אמן. אנו מתארגנים על הגבעה להגנה היקפית. צופים נשלחים אל הגבעות הסמוכות. מיכאל ואני נשלחים אל צוק השולט על הוואדי, כדי לראות אם הגיע כבר הכוח הנע עתה למטה. מן הצוק שעליו אנו יושבים נגלה לעינינו הוואדי כולו. המראה הוא נפלא. צמחייה עבותה סוגרת על הוואדי מכל צדדיו ובתחתיתו זורמים המים בנתיב עקלקל. הכוח הנע בוואדי אינו נראה לעין. לעומת זאת אנו מבחינים בכפר קטן הבנוי על הגדה המערבית. נראה שאנשי הכפר גילו אותנו, שכן ניכרת שם תכונה נרגשת. אנו משקיפים לאחור. במרחק של כ-200 מטר מאחורינו אנו מגלים חבורת רועים הצופה בנו. אנחנו מביטים בהם לרגע בלי להקדיש להם תשומת לב מיוחדת במינה ואחר חוזרים וצופים אל הוואדי. האווירה כאן פסטורלית ממש. רוח בוקר קלה מלטפת את פנינו. השמש עולה לאיטה במעלה השמיים. מיכאל מצלם וחוזר ומצלם את הוואדי. אני מעיין במכתבים שקיבלתי אתמול מן הבית.

"היי, הבט", צועק מיכאל פתאום ומצביע לעבר הוואדי.

אני נוטל לידי את המשקפת ומבחין בדמותו של ערבי זקן המשרך דרכו בוואדי. לידו צועד חמורו עמוס לעייפה בגזרי עצים. אנו מדווחים על כך למנחם בצעקות המחרידות את הוואדי משלוותו. הערבי הזקן עוצר לרגע, מביט לכל עבר בדאגה. מנחם שולח שניים מאנשיו אל הערבי הנפחד, עוצרים אותו ופותחים בחקירה. אחד מן השניים הוא זוהר. נראה שהחקירה אינה מעניינת אותו במיוחד, שכן הוא מתרחק לו לעבר הגדה המערבית של הוואדי. מן הסתם עוסק בחיפושים פרטיים משלו.

לפתע נשברת הדממה לאלפי רסיסים. קול ירייה נשמע.

מה קרה? שואל מיכאל בחרדה.

שום דבר, אני מרגיעו, החבר'ה שלנו בוודאי פתחו באש.

שוב נשמעת ירייה ולאחריה מטח ממושך של יריות.

יורים ברובה ובתת-מקלע, אני מציין.

רק עתה אני מגלה להפתעתי הרבה את זוהר השוכב לו מאחורי סלע בתחתית הוואדי.

שמע, מנסה מיכאל לומר דבר, אך מיד כורע תחתיו ומסתתר מאחורי סלע סמוך.

שריקת כדור נשמעת סמוך לאוזני, אני ממהר לתפוס מחסה.

יורים עלינו, אני צועק לעברו של מיכאל.

באותה שנייה פוגעים כדורים אחדים בסלע שמאחוריו אני מסתתר. נתזים מתעופפים לכל עבר. כל אימת שמיכאל או אני מנסים להרים את הראש הולמים הקליעים בסלעים שלפנינו. עדיין לא הצלחנו לזהות מנין יורים עלינו, אולם נראה שהיורים יושבים במחבוא שעל הגדה המערבית של הוואדי.

לרגע משתררת דממה ואחר שוב מתחדשות היריות. עכשיו הן באות מכיוון אחר.

יורים עלינו מאחור, אני מצטעק ומסב פניי לכיוון ממנו באות היריות. אני מתפלל בלבי שלא תתחדשנה היריות מן הגדה המערבית.

אנחנו תקועים בין הצוקים ואיננו מצליחים לראות דבר מן המתרחש לפנינו ובוודאי שאיננו מצליחים לזהות את עמדות היורים עלינו.

צריך לשפר עמדות, אני צועק למיכאל ובעצמי אני מנסה להיחלץ מנקיק הסלע בו אני תקוע.

מיכאל מקדים אותי, מסתער ממקום מחבואו ומשתטח על הסלעים. קול חבטה אדירה עולה באוזני. מיכאל נפגע ברגלו. באותה שנייה עצמה מתנפצים המון קליעים סביבי. אני מרים ראשי ומצליח לראות את היורים. הפתעתי גדולה. מסתבר שהיורים עלינו הם אותם רועים שקודם לכן זלזלנו בהם.

אנחנו משפרים עמדות ומדווחים למנחם כי פתחו עלינו באש. בינתיים מתקדמים היורים לעברנו וכל אותה שעה הם יורים. הקליעים מזמזמים מעל לראשינו.

אני כובש את ארשי והרהור מוזר עולה בי: הרי המלחמה נגמרה כבר, מחר אנחנו יוצאים לחופשה. אני נזכר בחופשה ובכל מנעמיה ורצון עז מפעם בי פתאום: להיחלץ מכאן, להיחלץ… ולו רק כדי שאולכ מחר לצאת לחופשה הנכספת כל כך.

הקליעים מזמזמים מעל לראשי, אינם מניחים לי לשגות באשליות. שוב אנו משפרים עמדות ועוברים למצב יריה. היורים קרובים אלינו מאוד, בסך הכל כ-30 מטר… חמתי עולה בי להשחית. אנחנו משגרים לעברם מטח כדורים והם נבלעים בין הסלעים.

אם נסתער עליהם נצליח לחסלם, אני קורא.

מיכאל נראה חבול כהלכה. הוא אינו משיב לדבריי. באותה שנייה מגיע אלינו רץ ששיגר מנחם ובפיו פקודה: "עיזבו את המקום וחיזרו אלינו". אנו נסוגים. מיכאל מדדה בקושי על רגלו החבולה. הרועים מלווים את נסיגתנו במטח אש.

אנו מגיעים אל הגבעה עליה חונים מנחם ואנשיו, כשאנו מתנשמים ומתנשפים. אני מבקש ממנחם כי יקצה מספר חיילים שיעלו איתנו אל הצוק כדי לגרש את הרועים היורים. אולם מנחם מסרב. הוא מעדיף לרכז את הכוח הקטן העומד לרשותו במקום לפצלו. הסיבה: לא ברור עדיין מה גודל הכוח התוקף ובכלל כדאי להמתין ליחידה המתקדמת לעברנו מן הוואדי.

אנו מצפים. רק עכשיו מסתבר כי זוהר ניצל ממש בנס. בדרכו בוואדי פגש אדם לבוש מדים ירוקים. זוהר לא זיהה את האיש בתחילה. כאשר הבחין בו הלה כיוון אליו את נשקו וניסה לפתוח באש, אלא שזוהר הקדימו וחיסלו.

לאחר שעה קלה של ציפייה אנו מחליטים לסגת. אני מתנגד ומזהיר את מנחם כי הרועים שולטים בוואדי ובוודאי יזנבו בנו. מנחם מהסס ואחר מחליט לסגת בכל זאת דרך הוואדי על מנת לפגוש בכוח המתקדם לעברנו. אנו יורדים אל הוואדי בריצה. מטח יריות דולק בעקבותינו, איך איש אינו נפגע. אנו תופסים מחסה. היריות נפסקות. רק עכשיו אנו פוגשים בכוח שעשה דרכו בוואדי. האנשים עייפים מההליכה הקשה. השמש מכה על הראש והזיעה ניגרת קילוחים קילוחים. מסתבר כי תרמילו של הנעדר נמצא, אולם הוא עצמו עדיין איננו. מתקבלת החלטה לסגת. הכוח נסוג ואילו אנחנו, אנשי הסיירת, נשארים מאחור כדי לחפות על הנסיגה.

מטחי היריות מתחדשים. היורים מסתתרים בסבך הצמחייה העבותה העוטרת את שתי גדות הוואדי ואיננו מצליחים לגלותם. רגלינו עומדות עתה בתוך מימיו הזורמים של הוואדי. המים מגיעים עד לברכינו. אנחנו יורים אל תוך הסבך. היריות משתתקות לרגע ואחר מתחדשות. קולן נשמע בוואדי הסגור כקול רעם אדיר. הקליעים נופלים לידינו בתוך המים. אחדים מהם שורקים, נופלים לידי ממש. העלו אותי על הכוונת, אני מהרהר ומיד מזנק לעבר סלע כדי לתפוס מחסה. אני מועד ונופל תחתיי. ראשי נחבט בסלע ואני חש בדם הניגר מפניי. כיוון שאין זמן להתרגש מזוטות שכאלה אני עובר למצב ירייה ומשיב אש לעבר הגדה הסמוכה.

למחרת אנחנו יוצאים לחופשה המיוחלת. ליד תחנת האוטובוסים אני מספיק לקלוט שיחת רעים שקטה.

המלחמה נגמרה כבר, קובע האחד.

חברו מנענע בראשו לאות הסכמה. אני מחייך ונזכר בדבש הרטוב, החם והמר של ואדי עסל.

4. עשר הדקות הגורליות / מנחם גינסבורג

היומנאי בתחנת המשטרה בקרית שמונה חייך למשמע שאלתי: "לא, לא היתה כל מתיחות מיוחדת לאורך הגבול עם סוריה במשך השעה האחרונה. אתה יכול להמשיך בדרכך לשאר ישוב ללא פחד". את הדרך לשאר ישוב עברתי כבר פעמים רבות, אך הפעם היה זה אחרת.

קריאה טלפונית בהולה ממושב שאר ישוב העמידה אותנו, במשרדי הסוכנות בצפת, על רגלינו. בלשון לקונית נמסר לנו כי במושב לא נותרו מצרכי מזון בכמות מספקת והוברר לנו שנצטרך לספק להם את כל הדרוש. לא היתה זו נסיעת האספקה הראשונה שלי בשבוע הקרבות. יום קודם הספקתי כבר לנסוע באותה מכונית סוסיתא למשמר הירדן.

מיהרתי לקבל רשיון תנועה מיוחד לשתי מכוניות וקבעתי עם שני אנשי הסוכנות האחרים, ששעת היציאה מצפת תהיה ב-07:00. עקבתי אחר כל מהדורות החדשות ובכולן הודגש שסוריה הפרה את הפסקת האש. כן נמסר כי מאז שעות הבוקר שורר שקט לאורך הגבול. בכל זאת הרגשתי כי המלחמה לא תוכל להסתיים בלי שתונחת מכה גם על הסורים. יצאנו לדרך בלב מלא חששות. יציאתנו הוקדמה בעשר דקות, ולאלה יהיה ערך רב בהמשך סיפור המעשה.

נסענו דרך ראש פינה שעברה הפגזה כבדה. גגו של בית הדואר הישן עמד כמו לאחר פירוק ושברי רעפים מילאו את החצר שמתחתיו. בדרך מראש פינה לקרית שמונה לא הורגשה תכונה צבאית מיוחדת, אך גם מכוניות פרטיות לא נזדמנו בדרכנו. למרות הכל, נראתה הדממה כשקט שלפני הסערה. כדי להסיר כל חששות נכנסנו בשעה 07:35 בדיוק לחדרו של היומנאי בבניין המשטרה. לאחר שעזבנו את הבניין הקודר בהחלטה נחושה להמשיך, פנינו מיד לכיוון קיבוץ דן. הכביש היה ריק לחלוטין ורק שוטר בודד על אופנוע, שהאיץ בנהגים, גרם לי ספקות באשר לאווירה הרגועה.

בהתקרבנו לעבר כפר סאלד הבחנו באספלט הרך שכיסה את המהמורות שניבעו בכביש מפגזי האויב. בהגיענו לשאר ישוב נשמנו לרווחה, אך רק לשניות מעטות. במוצב הסורי תל עזזיאת הורגשה תכונה מיוחדת.

שבוע ימים לאחר מכן, עת ביקרתי במוצב מאיים זה, הובררה לי ביתר שאת עליונותם של הסורים על שאר ישוב, עליונות ממנה השתדלתי להתעלם ימים ספורים קודם לכן.

שאר ישוב

שאר ישוב. הסוסיתא הלבנה דהרה על הכביש הריק בטווח המקלעים של תל עזזיאת

על הדשא שלפני בית המזכיר מצאנו חמישה מאנשי המושב והמזכיר בתוכם משוחחים עם קצין תותחנים. קלסתר פניו השזוף נראה לי מוכר. היה זה לא אחר מאשר מפקדי במילואים במשך שנים רבות. באותו רגע נשמעה אזעקה וכולם פנו בריצה למקלטים. לנוכח המצב המיוחד לא היה סיפק בידינו להחליף זכרונות והקצין שהיה בעל תושיה הזעיק חמישה חיילים צעירים ובעזרתם פירקנו במהירות את המכוניות. ללא דיבורים נוספים עזבנו את המקום.

באותם רגעים ארוכים ומרתקים של פריקת המזון לא הספקתי להסתכל בשעוני, אך אני משוכנע שהשעה היתה 08:05 עת עזבנו את הישוב.

מבט אחד הספיק לי כדי להעריך את המצב. מכיוון גבעת האם הבולטת שליד כפר סאלד נשמעו התפוצצויות ופלוגת שרמנים שעטה במהירות לעבר תל עזזיאת. באותן דקות שנדמו בעיניי לשעות, חשבתי רק כיצד לצאת מתוך הגיהנום מחריש האוזניים שמסביבי ולהגיע בשלום לקרית שמונה. נסיעה על כביש פתוח במכונית לבנה, אפילו היא מוסווית, אינה מן הדברים הבטוחים ביותר. במיוחד כאשר אתה נמצא בטווח המקלעים הכבדים שעל הגבעות ממול. עברנו בין טנקים כבדים, נגמ"שים ושורות תותחים מתנייעים. נהגי הטנקים בוודאי התרתחו על הנהג האמיץ שבתוך המכונית. לו היו עולים עליה ש"לא בכוונה" היו משאירים ממנה גל שברים דחוס ושטוח.

כאשר הגענו אל הכביש לקרית שמונה היה זה ריק לחלוטין כמו בעת נסיעתנו לשאר ישוב. מראה שונה לחלוטין נתגלה לנו עם כניסתנו לרחובה הראשי של קרית שמונה. רכב מכל הסוגים, עם ובלי שריון, אוטובוסים ומכוניות פרטיות שונות מילאו את הרחוב. כיוון נסיעתנו היה צפונה לכיוון הכביש לקיבוץ דן. האוטובוסים הסיעו מאות חיילים צוהלים ובטוחים שבוודאי לא ידעו עדיין את המצב לאשורו. לאחר מכן התברר לי שאלה היו חיילי חטיבת גולני, שכבשה בקרבות הנואשים ביותר את תל פאחר, עמדת הארטילריה שאיימה על כל תושבי עמק החולה. צהלתם והתלהבותם של הצעירים הללו עוררה בלבי מחשבות נוגות. ידעתי שרבים מהם ישלמו בחייהם על מנת להסיר את הסיוט הסורי מתושבי העמק. מחשבות אלה ניסרו בליבי ביתר שאת מששמעתי את רעמי ההליקופטרים הנוחתים שעות מועטות לאחר מכן בקרבת בית החולים הדסה בצפת.

הנהגים הפעילו את מלוא הידע האקרובטי שלהם ופילסו דרך דרומה בין כלי הרכב הרבים. תושבי קרית שמונה, שהצטופפו לאורך הכביש, הגישו לחיילים ממתקים, פירות ומשקה קר. בתכונה צבאית דומה הבחנו לכל אורך הדרך עד לראש פינה. עשן רב התאבך מהרמה הסורית אחרי כל ביקור של הווטורים, האורגנים והמיסטרים הישראלים ומילא את ליבנו בהרגשה שהפעם קרוב צה"ל יותר מתמיד לכיבוש המורדות המאיימים.

מסיבות מובנות לא הושמעו פרטים על הקרבות במשך היום ורק אנו שהיינו נוכחים בעת פרוץ המערכה וחזינו בכוח הישראלי היינו בטוחים שהסורים יובסו אחת ולתמיד.

עשר הדקות הגורליות שבין 6:50 ו-7:00 קבעו את הצלחת משימתנו הקטנה. לשיקול הרגעי ולהחלטה להקדים את היציאה חבים אנו את היכולת להגיע, להגיש סיוע ולצאת מתוך לוע הארי בלי להיפגע.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אנו הלוחמים

  1. שימו לב לסיפור מס' 3 המשונה על כוח של חבר'ה מאיזו סיירת שהוקפצו לשטח לאתר מטייל שנעדר. החבר'ה נתקלים בחבורת רועים ערבים ומתפתח קרב ירי שבמהלכו כוח צה"ל נס מהמקום כל עוד רוחו בו. ומה עם מציאת המטייל הישראלי שחברו הצליח לברוח מהרועים ולדווח על היעלמותו? הסיפור נקטע בפתאומיות ומסתיים ללא שום הסבר.

    בסבירות גבוהה שהמטייל הזה נרצח, כך לפחות אפשר לשער למקרא הסיפור. חיפשתי בעיתונים בימים שאחרי התאריך האמור ולא מצאתי זכר לנעדר ישראלי בגולן או מטייל שנרצח. יכול להיות שבסוף לא קרה כלום, ויכול להיות שהצנזורה העלימה את העניין כדי לא לפגוע באופוריית הניצחון כמו שהעלימה את 11 הרוגי גדוד 13 בבית המכס.

    שומר את הסיפור הזה בצד, אולי בהמשך הדרך יצוץ משהו שיסיים את העלילה הלא פתורה הזו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s