היום תפרוץ מלחמה

"איזה נבזה", מילמל לוי אשכול בכעס בבוקר ה-9 ביוני 1967 לאחר ששמע כי דיין הורה על תקיפת הרמה הסורית מבלי ליידע אותו תחילה * "דבריו של משה דיין, בוודאי החלטותיו, ראוי שיבחן אותם פסיכולוג לא פחות מאשר היסטוריון. היתה בהם הפכפכות בלתי רגילה – ואולי רגילה לדיין" * מזכרונותיו של ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של רה"מ, מתוך הספר "היום תפרוץ מלחמה"

דיין ואשכול

דיין ואשכול בהליקופטר בדרך לחזית הצפון במלחמת ששת הימים [צילום: לע"מ]

זכרונותיו של תא"ל ישראל ליאור כמזכיר הצבאי של ראשי הממשלה, לוי אשכול וגולדה מאיר, מתוארים בספר "היום תפרוץ מלחמה" שחיבר איתן הבר. ליאור היה בצומת קבלת ההחלטות המדיניות והצבאיות, בין היתר בתקופת מלחמת ששת הימים. מספר זה מובאים כאן ההתרחשויות שקדמו להחלטה לכבוש את הרמה הסורית, לאחר סירובו בתחילה של שר הביטחון, משה דיין, ועד למהפך הדרמטי בהחלטתו מבלי לשתף את ראש הממשלה או לקבל את אישורו למהלך.

להלן הפרקים הקשורים לרמה הסורית:

________________________________________________________________________________

היום תפרוץ מלחמהיהיה זה נכון לומר שעד היום לא הבנתי בדיוק מה רצה דיין במדויק בתקופת מלחמת ששת הימים, ואף כי ניסיתי לרדת לסוף דעתו העליתי חרס בידי. דבריו של דיין, בוודאי החלטותיו, ראוי שיבחן אותם פסיכולוג לא פחות מאשר היסטוריון. היתה בהם הפכפכות בלתי רגילה – ואולי רגילה למשה דיין.

בדיון שהתקיים ביום הקודם, 7 ביוני, דיווח רבין כי צה"ל התעכב בציר הצפוני בדרכו לכיוון התעלה על פי הוראת שר הביטחון. דיין אכן התנגד להתקרבות לתעלת סואץ. באופן מפתיע למדי הסכים עמו יגאל אלון. אלון אמר שהוא חושש מפני הסתבכות עם הסובייטים. גם רבין היה בדעה זו. בדיון השרים הציע שלא להתקרב יותר מדי לתעלה כדי שלא להיות קרובים מדי למצרים.

אני מדגיש דברים אלה, חוזר ומדגיש אותם, כיוון שהכל יודעים היום שלא כך קרה. וצה"ל אכן הגיע לקו המים בתעלת סואץ. אני מדגיש דברים אלה גם כדי להציג את דרך קבלת ההחלטות המוזרה בעיניי של דיין בעניין הרמה הסורית. ראש הממשלה לוי אשכול רצה מאוד שצה"ל יכבוש את הרמה הסורית והוא נתן לכך ביטוי רועם בכמה וכמה דיונים. דיין התנגד בכל תוקף. בדיון שהתקיים ב-7 ביוני, בוועדת חוץ וביטחון, אמר שר הביטחון החדש כי הוא אישית מתנגד לכיבוש הרמה הסורית – "אבל אם הממשלה תחליט על כיבוש זה הדבר יבוצע". הדבר היה כל כך אופייני לדיין. מצד אחד התנגד, מצד שני לא התנגד.

דיין אמר לחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שאין זהות בין לקיחת הרמה הסורית לבין הנחתת מכה לצבא הסורי. הוא אמר שמטרות המלחמה היו לתת מכה עזה לצבא המצרי ולפתוח את המיצרים, ו"שאר הדברים התפתחו בצורה בלתי צפויה". דיין אכן הדגיש שהוא אינו רוצה שצה"ל יעבור את הגבול הבינלאומי בצפון, בגלל הזיקה המיוחדת בין סוריה לבריה"מ.

אני חוזר על דברים אלה שוב ושוב מכיוון שבצהרי היום הרביעי למלחמה, 8 ביוני, התקיים דיון אצל אשכול (בהשתתפות אלון, רבין, דוד אלעזר, עדי יפה, ישראל ליאור). אשכול לחץ קשות לכיבוש הרמה הסורית. רבין ואלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, תמכו, כך נראה היה לי, בדעתו של אשכול. גם רבין וגם דדו התנגדו להצעה של דיין להיכנס רק לעומק של קילומטר אחד או שניים. השניים אמרו: במקרה כזה צפוי קרב קשה ויהיו אבידות, ואם יהיו אבידות מוטב כבר להיכנס יותר עמוק.

יגאל אלון היה נחרץ יותר מן השניים. "הממשלה צריכה להחליט על כיבוש הרמה", אמר. הוא שלל את כוונתו של דיין להתקרב רק עד הגבול הבינלאומי כדי לבטל את השטחים המפורזים שהסבו צרות צרורות וכאב ראש למדינת ישראל במשך שנים. האווירה היתה קשה למדי באותו דיון ונאמרו דברים בוטים בגנותו של דיין, שלא נכח במקום. היתה אווירה של עליהום ורצון נחרץ לראות בכיבוש הרמה הסורית.

על כל אלה נוספה שיחה טלפונית. בעיצומו של אותו דיון נתקבלה שיחה טלפונית מנציג הישובים בגליל המזרחי, חיים בר. האיש אמר כי שמע שהממשלה החליטה שלא לכבוש את הרמה הסורית. "אנחנו מופגזים כל הזמן ותובעים לשחרר אותנו מן הסיוט", שאג חיים בר לתוך הטלפון. אשכול האזין לו בקשב רב. הוא מצא תומך נלהב לדעתו דווקא בנציג ישובי הצפון. "הישובים תובעים מהממשלה להורות על פעולה", אמר.

אשכול, כך התרשמתי, לא הצטער על אותה שיחת טלפון. בהמשך אותו דיון ובהמשך אותו יום יזכיר אותה לנוכחים ולבאי משרדו עוד פעמים אחדות. היא היתה לו חשובה מאוד.

מיד לאחר אותו דיון ביקש את אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, להיכנס לחדר העבודה שלו. הוא שאל אותו על המצב בצפון. דדו חזר על דברים שאמר בדיון היותר מוקדם. הוא אמר שאכן אפשר לכבוש את תל עזזיאת – "אבל מה הטעם לשפוך דם בלי לחדור יותר עמוק לתוך הרמה?". דדו הוסיף ואמר שבסיני התפנו כוחות ועכשיו אפשר לשבור את הצבא הסורי.

אשכול התלהב מדבריו של דדו. הוא אכן הבין מדבריו כי הדבר אפשרי ורק חוסר הרצון של דיין מונע את הוצאתה אל הפועל. אשכול רצה מאוד להסיר את הסיוט מישובי הצפון. דיין לא גילה רצון לכך. "מה רוצה הרמטכ"ל?", שאל אשכול את דדו בטון נרגז למדי. דדו אמר שהרמטכ"ל רוצה, כמוהו, לערוך התקפה עמוקה לתוך שטח הרמה.

"אז מדוע אין הוא נכנס לוויכוח עם שר הביטחון?", שאל אשכול בטון עוד יותר נרגז ונתן לדדו להבין שהוא שולח אותו אל יצחק רבין כדי לשסות אותו בדיין. מעיניו הנבונות של דדו הבנתי שכך יהיה. והוא אכן יניע את רבין לפעול נגד דיין.

לוי אשכול, יצחק רבין ודוד אלעזר באחד הקיבוצים שנפגעו מאש סורית [צילום: "במחנה"]

לוי אשכול, יצחק רבין ודוד אלעזר באחד הקיבוצים שנפגעו מהפגזה סורית לפני המלחמה [צילום: "במחנה"]

באותו יום, 8 ביוני, נפגש אשכול עם נציגי הישובים בצפון, ויהיה זה נכון לומר כי המשלחת אורגנה על דעתו ולא היה בבואה לתל-אביב משום הפתעה גדולה מדי. לאחר מכן סיפר אשכול לידין, להרצוג ולי על הפגישה עם נציגי הישובים בצפון. "הם טענו שאין בכוחם לסבול עוד את סיוט ההפגזה הסורית", אמר אשכול בכאב.

אבל לא היה עם מי לדבר. דיין היה באותו יום אי-שם בקו החזית בצפון או בדרום או במרכז, ואי אפשר היה להפעיל עליו לחץ כלשהו. "לי זה דווקא נוח שהופיעה משלחת מהצפון", אמר אשכול לסובבים אותו, אבל החיוך השובבני שהופיע בזווית עינו לא יכול היה להסתיר את הזעם ואת המבוכה. דיין היתל בו.

בסופו של דבר לא ויתר אשכול. הוא דרש לקיים דיון שרים בעניין רמת הגולן עוד באותו יום. "ואני רוצה לראות גם את דיין בישיבה הזו", אמר אשכול, "לא נוותר לו".

בשעת ערב אכן נתקבצו השרים ובאו ממשרדיהם. דיין הגיע מקו החזית. את הטון בראשית הדיון נתן כמובן אשכול. הוא דיבר בכאב, הייתי אומר גם בהתרגשות רבה. "קיבלתי שיחת טלפון מנציגי ישובי הצפון", סיפר לשרים, "הם טענו שאינם מוכנים להיות בשר תותחים וקורבנות". אשכול הפתיע את הנוכחים. הוא הזמין שלושה נציגים מהצפון להשתתף בדיון הממשלה ושוב לא היה ספק שראש הממשלה מתכוון להפעיל כל לחץ אפשרי כדי שתיפול החלטה לכבוש את הרמה הסורית. נציגי הצפון התבוננו היטב בעיני השרים. מבע עיניהם השפיע, כך נדמה לי, על האווירה יותר מאלף מילים.

יהיה זה הוגן להודות שאשכול גם אירגן את סדר הדוברים באותו דיון כך שלא עוד ספק לאן הוא חותר ולמה. אחריו דיבר הרמטכ"ל. רבין אמר שפעולה עד לגבול הבינלאומי כפי שהציע דיין "אינה מצדיקה את הקורבנות".

בסופו של הסיבוב הראשון העביר אשכול את רשות הדיבור לשניים מנציגי הישובים בצפון. היה זה מאורע בלתי שגרתי לחלוטין בדיוני שרים וממשלה. נדמה לי שאף פעם בתולדות מדינת ישראל, לא לפני הערב הזה ולא לאחריו, לא היה עוד כדבר הזה. לדעתי היה בכך משום תקדים מסוכן מאוד. השניים מן הצפון, יעקב אשכולי ושלום חבלין, סיפרו על המצב בצפון ולא הסתירו את דעתם הנחרצת: לנקוט בפעולה צבאית נגד הסורים.

רבין החזיר לעצמו את רשות הדיבור כדי להסביר שבמשך היממה הקרובה אפשר לבצע מבצע מוגבל באצבע הצפונית לכיוון קונייטרה "ולהכות חזק בצבא הסורי", אם יינתן סיוע אווירי. הוא גם הביע דעה כנה ואמיתית לאותה שעה: "אם ימשיכו הסורים להפגיז לא יהיה מנוס ממבצע זה. רבין היה אופטימי. " אני מניח שברגע שנצליח להכות בצבא הסורי הוא יברח". ולסיום דבריו, כמובן, כדי לשכנע את השרים אמר: "יש מספיק כוחות לשם ביצוע המבצע".

ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של רה"מ, עם לוי אשכול [מתוך הספר]

ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של רה"מ, עם לוי אשכול [מתוך הספר]

לפי הסדר שנקבע על-ידי אשכול אמר אז יגאל אלון: "הסורים יהוו מטרד קבע גם בעתיד, אך המצב הנוכחי קשה עוד יותר". אלון הציע לא לקבוע כמה לכבוש ועד להיכן להגיע. "יש לעשות עד כמה שאפשר", אמר בנימה מודגשת מאוד, "אך לא בצורה מוגזמת".

אחרי אלון ניתנה רשות הדיבור גם לשוללי המבצע נגד הרמה הסורית. הראשונים היו שרי המפד"ל, ורהפטיג ושפירא. הם אמרו שהם חוששים מפעולה נגד הסורים כיוון שפירושה התגרות ברוסים על סף סיום המלחמה. ורהפטיג ושפירא היו מנוסים וממולחים דיים כדי להבין שדעתם נוגדת לחלוטין את דעתו של ראש הממשלה. הם לא שללו את ההצעה לפעול ברמה הסורית על הסף, הם רק הציעו להמתין.

אשכול הסתער עליהם בשצף קצף. "אני חושב שמוכרחים להתחשב במצב הישובים", אמר והיפנה מבטים חמורים לעבר שני השרים הדתיים, "אני לא רוצה שנשים וילדים ייצאו מן הישובים".

דיין התנגד מכל וכל לכבוש את הרמה הסורית. הייתי אומר, במבט לאחור, שבאותו דיון לילי הוא הטיל אימים על השרים. אי אפשר לומר שדבריו לא נפלו על אוזן קשבת. דיין באותו יום, באותם ימים, היה בר סמכא ממדרגה ראשונה. "אני מתנגד כיוון שהפעולה תהיה מסובכת", אמר. "אני בעד התקרבות לגבול הבינלאומי כדי לבטל את השטחים המפורזים. לדעתי, הסורים לא יפסיקו אף פעם להילחם, איני רואה את המטרה שמבצע כזה צריך לשמש".

וכאן אמר את אחד המשפטים היותר חמורים שנשמעו אי פעם בעניין הזה ובעניינים אחרים: "אני מעדיף הזזת ישובים מן הגבול על פני כיבוש הרמה". דברי דיין נפלו כרעם ביום בהיר על ראשי השרים. היו אלה דברים חמורים ביותר והיתה בהם מידה לא מעטה של תבוסתנות. לדעתי, דיין הוסיף ודיבר נגד הפעולה בצפון. "ההסתבכות תהיה לא רק עם בריה"מ, אלא גם עם צרפת", אמר. משמעות הדברים שלו היתה צריכה להיות ברורה לכל השרים: עד לאותו מועד צרפת היתה הספקית הראשית, אם לא היחידה, של מטוסים לישראל ובאותו דיון כבר ידעו השרים להעריך יותר מאשר אי פעם בעבר את חשיבותם של מטוסי חיל האוויר בכל מלחמה. דיין אכן הוביל את הדיון לעניין הזה. "המצב בחיל האוויר אינו טוב", אמר, "מאז 1962 לא רכשנו מטוסים חדשים לחיל האוויר וכל המטוסים שלנו נפגעו כבר ביום הראשון. אני חושש גם מפעולה אווירית משותפת של העיראקים והסורים. אני חושש גם שכל מדינות ערב, לבד מירדן, תמשכנה להילחם".

הנה כי כן היתה לדבריו של דיין השפעה לא מעטה על השרים. היה נדמה לי שיחול מהפך בדעות השרים, אולי גם של ראש הממשלה, ושוב ייצא שר הביטחון מן הדיון וידו על העליונה. דיין דיבר בהתרגשות רבה ואת דבריו סיים בהבעת דעה שקילקלה את הרושם שעשו דבריו הקודמים: "ובכלל", אמר, "אני מתנגד להחלטות ברוב דעות על עניינים צבאיים". משמעות המשפט האחרון היתה שצריך בעצם למסור לו את ההחלטות הסופיות באשר לקביעת גורל המלחמה ודרכיה. היו אלה דברים חמורים והיה ברור לי שהם עלבו בראש הממשלה ובשרים, מה גם שהעידו על כוונה להנהיג כללים בלתי דמוקרטיים. צריך לזכור שבאותם ימים דיין היה על תקן של אלוקים, וכך נהגו בו הכל.

שמחתי, אפוא, לגלות שיגאל אלון היה ראשון אשר הבחין בכוונות הסמויות והגלויות של דיין. הוא לא נתן לדיון להסתיים. אלון, שהיה מאז ומתמיד יריב קשה וחריף לדיין, הסתער על שר הביטחון. "גם פעולה מוגבלת היא מלחמה נגד סוריה", אמר בקול שנימה של זעף היתה שלובה בו. "ופעולה מוגבלת תהיה קשה עוד יותר מפעולה גדולה". נסער מן ההצעה להזיז ישובים מן הגבול רעם האיש מגינוסר כלפי האיש מצהלה: "אין להעלות על הדעת פינוי משקים משום שזה בדיוק כמו ויתור על חלק מן הארץ". דיין לא הגיב.

דיין פילרמשה דיין מכה שוב

בוקר יום המחרת, היום החמישי למלחמה, 9 ביוני 1967, זימן הפתעה גדולה לשרי הממשלה, ובוודאי לראש הממשלה. בשעת בוקר התקיים דיון שרים דחוף. משה דיין פתח את הדיון ואמר כי נתן הוראה לצה"ל להתקרב לתעלת סואץ כיוון שהמצרים פתחו בהתקפת-נגד באוויר ובשריון, וכיוון שהאמריקאים הציעו הפרדת כוחות. "צריך שיהיה ממה להתרחק", אמר דיין.

ישבתי בדיון, רשמתי את הדברים ולא האמנתי למשמע אוזניי. בימים שחלפו הסביר דיין יותר מפעם אחת למה אסור בתכלית האיסור להתקרב לקו המים בתעלת סואץ. הייתי אומר שהיה היגיון לא מבוטל בדבריו. עובדה שהיא שראש הממשלה והשרים אכן אכן שוכנעו וצה"ל לא נגע בשולי המים. הוא נעצר במרחק קילומטרים אחדים מתעלת סואץ. הצנחנים של רפול וכוחות הסיור והשריון של אל"מ ישראל גרנית עמדו לא רחוק מקו המים הכחולים, אך לא הגיעו עדיהם. באותו בוקר, כאשר דיווח על כך דיין לשרים, כבר זינקו הצנחנים והשריונאים אל תוך המים והצטלמו לעיתונים בינלאומיים בקול חדווה ודיצה. למעשה, דיווח דיין על כיבוש גדות תעלת סואץ אחרי שכבר לא יכלו לומר לו אם טעה או נהג נכון.

ואולם זו היתה ההפתעה היותר קטנה בבוקרו של אותו יום שישי, ערב שבת קודש, 9 ביוני.

אני רואה לנכון לפרט את ההתרחשויות באותו יום כיוון שיש בהן כדי ללמוד וללמד על דרכיו של משה דיין. אני מודה ומתוודה שעד היום אין לי הסבר למה שעשה ולמה עשה.

באותו בוקר, בשעה 7:15 לערך טילפן לביתי אל"מ יצחק נסיהו, מזכירו הצבאי של שר הביטחון. "אנא מסור לראש הממשלה", ביקש ממני נסיהו, "ששר הביטחון הורה לצה"ל לכבוש את הרמה הסורית".

לא האמנתי למשמע אוזניי. אתמול סיימנו יום של דיונים שעמד כולו בסימן סירובו של דיין לכבוש את הרמה הסורית. אשכול, אלון, רבין ואחרים דרשו לכבוש את הרמה הסורית ויהיה מה, ואילו דיין התנגד בכל תוקף. לדבריו של דיין היה משקל כה כבד בדיוני הממשלה וועדת השרים לענייני ביטחון, עד שהוחלט שלא לנקוף אצבע ולא לכבוש את הרמה. ועכשיו בשעת בוקר נוחתת ההודעה כרעם ביום בהיר.

מה קרה? שאלתי את איציק נסיהו. לא הסתרתי את ההפתעה בנימת קולי.

"במשך הלילה הגיעו ידיעות על התמוטטות כללית של המערך הסורי ונוכח השינוי במצב החליט שר הביטחון להורות לצה"ל לתקוף את הרמה".

חשבתי שאני משתגע. הדברים של נסיהו נשמעו באונזיי כאילו הגיעו מעולמות רחוקים. התירוצים של שר הביטחון כפי שהובאו מפיו של נסיהו היו דחוקים, אם לא לומר מצחיקים. שום דבר לא נשתנה במשך הלילה, חוץ ממה שנשתנה אצל משה דיין. טלפנית מיד לראש הממשלה. סיפרתי לו ששר הביטחון הורה לכבוש את הרמה הסורית לנוכח הידיעות שהמערך הסורי הולך ומתמוטט.

אשכול, רה"מ השלישי של ישראל

לוי אשכול, רה"מ השלישי של ישראל

לא הייתי בצד הטלפון של אשכול כאשר שמע את קולי ואת ההודעה. אני משוכנע שהיה נכון באותו רגע לבלוע את הטלפון על כל קרביו. אשכול נשמע מופתע ביותר, הייתי אומר נדהם מאוד. הוא שמע את דבריי ואמר שתי מלים: "איזה נבזה".

אחר כך התאושש מן ההלם הראשוני ואמר בטלפון: "אתה יודע כמה שהייתי בעד כיבוש הרמה ולפחות כיבוש מקורות המים". היתה בדבריו נימה של זעם. היה ברור לו, כמו גם לי, שדיין ביקש לגנוב את כל התהילה לעצמו. הוא החליט מתי לא לכבוש את הרמה הסורית, הוא החליט מתי לכבוש אותה. אשכול היה נרגז ביותר. "הוא נתן את הפקודה לצבא", אמר בזעם רב, "עכשיו אבטל את הפקודה? אין לזה כל היגיון. אם הוא חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה – שיעשה".

"איזו נבזות", מילמל אשכול לתוך הטלפון, "איזו נבזות".

הוראת דיין בערה כאש בעצמותיי. רציתי לדעת הכל על מה שקרה. בשעה 7:20, חמש דקות אחרי שקיבלתי את ההודעה מנסיהו, טלפנתי אל ראש לשכת ראש המשמלה, רפי אפרת. רפי היה אצל הרמטכ"ל. הוריתי להוציא אותו מתוך הדיון בכל מחיר. רפי אכן יצא מרבין והשיב לקריאתי הטלפונית. "מה קורה?", שאלתי אותו. לא יכולתי להסתיר את נימת ההפתעה והרוגז בדבריי.

"שר הביטחון נתן לפני זמן קצר הוראה לכבוש את הרמה הסורית וכעת מקיימים התייעצות", השיב לי אפרת, וידעתי שאין לו עוד מה להוסיף. לא רק אשכול, לא רק אני, הופתענו. הוראת דיין נחתה על המטה הכללי, בוודאי על הרמטכ"ל, בהפתעה מוחלטת. ניסיתי לדמיין לעצמי את רבין במצב הזה. הוא בוודאי חרק שיניים, אולי גם סינן קללה חרישית.

באותו בוקר עמדנו לטוס לכוחות צה"ל בסיני. בעיניי היה מגוחך שראש הממשלה ייסע לדרום הארץ כאשר הפעולה העיקרית החלה בצפון. שיערתי שדיין ישמח מאוד אם אשכול יתגלגל לדרום כאשר הוא יבקר בצפון וכרגיל ימשוך אחריו את גדודי הצלמים והעיתונאים. שאלתי את רפי אפרת אם כדאי לקיים את הסיור בדרום. רפי הבין בדיוק במה דברים אמוריפ, הוא אמר שיחזיר לי צלצול. גם אשכול התקשר אליי בטלפון. הוא שאל אותי אם כדאי שהוא ייסע צפונה במקום דרומה. אשכול ואנוכי שידרנו בעניין זה על גל אחד, ואולם החלטתי לומר לו שאין טעם לנסוע צפונה – "המלחמה רק החלה שם עכשיו ואתה רק תפריע".

דקות אחדות לאחר מכן טילפן שוב מזכירו הצבאי של שר הביטחון. הוא ביקש להעביר לי מידע חיוני ביותר. חשוב מאוד שראש הממשלה יראה מידע זה. הוריתי לו לשלוח את נייר המידע לשדה דב, משם נמריא בעוד זמן קצר לביקור בסיני, אם לא נבטל אותו.

מזכירו הצבאי של דיין לא הסתפק בכך. "ישראל", שאל אותי בטון מתוח, "מסרת את ההודעה על יציאה למלחמה ברמה הסורית לאשכול?".

"בוודאי".

"אז מה היתה תגובתו?", שאל נסיהו, "משה מחכה בפנים (בחדר העבודה) ורוצה לדעת".

הדגשתי בפני נסיהו שראש הממשלה היה מופתע מן ההחלטה המהירה. אמרתי לו שאכן הסברתי לאשכול ששר הביטחון החליט לנהוג כך ואין להפסיד זמן לנוכח הידיעות שהגיעו במשך הלילה. "אתה יודע", אמרתי לנסיהו, "שאשכול תמך כל הזמן בפעולה ודרש לפחות לכבוש את מקורות הירדן". בסופו של דבר הצעתי לו שדיין יטלפן לאשכול ויסביר לו מה קרה. הנחתי ששיחה אישית בין השניים תצנן את הרוחות הלוהטות. אשכול היה מוכן לטרוף אותו באותו בוקר.

[…] לפני הצהריים הצטופפו שרי הממשלה לדיון לפי הוראתו של אשכול. את הדיון פתח כמובן דיין שדיווח מיד כי "באישורו של ראש הממשלה" הורה לכבוש את הרמה הסורית, לרבות הגזרה הדרומית שממזרח לעין גב. בקושי התאפקתי שלא לומר דבר-מה בפומבי, בין השאר, כיוון שאסור לי לומר כלום בדיוני ממשלה. המחווה של דיין כלפי אשכול, כאילו נעשה הדבר באישורו של ראש הממשלה, נועד לצרכי טכס ופרוטוקול בלבד. השרים ידעו שדיין החליט על כך לבד.

דיין הסביר גם לשרים מדוע החליף את עורו ושינה את דעתו. הוא סיפר על היידעה שהגיעה ממצרים. ציטוט של דיין מתוך הידיעה שבו מודה נאצר כי "הפסדנו את המערכה", היתה סם חיים לשרים החצי רדומים והזעופים. כמוהם כאשכול גם הם היו נכונים באותו בוקר לטרוף את דיין על קרביו וכרעיו.

הרמטכ"ל רבין הסביר לשרים איך יכבשו את הרמה הסורית, ומשסיים את הסבריו נחתה ההפתעה הראשונה. היא באה מכיוון צפוי למדי: שר הפנים משה חיים שפירא מהמפד"ל. "אני מתנגד להחלטת ראש הממשלה ושר הביטחון", אמר, "ההוראה ניתנה בניגוד לסיכום מאמש ואני מציע לא לאשר את הפעולה ולהפסיק אותה".

כובשים את הרמה הסורית. דדו, דיין, רבין ואשכול בעיצומו של יום הקרבות הראשון ב-9 ביוני 1967

כובשים את הרמה. דדו, דיין, רבין ואשכול בעיצומו של יום הקרבות הראשון ב-9 ביוני 1967

אלמלא היה מדובר כאן בדם ובקורבנות, במאמצים של אלפי חיילי צה"ל בקרבות גדולים שעוד יהיו, הייתי גם אני סבור ששפירא צודק בדבריו. דיין עשה את הממשלה ושריה לצחוק, הוא עשה בהם כרצונו. שפירא היה הגבר היחיד בחבורה, ולו רק כדי שהדברים יירשמו בפרוטוקול ההיסטורי. היה זה הוא, איש המפד"ל, שהציע לחדול מן האש ואולי גם לבייש בכך את שר הביטחון. אלא ששוב לא היה זה הזמן והמקום לעשות חשבונות נוקבים עם דיין.

[…] כאשר התפזרו השרים מדיון הממשלה, בחלקם חמוצי פנים, כבר נעו כוחות צה"ל לתוך הרמה הסורית. גבול הצפון עלה בלהבות.

[…] צהרי ה-10 ביוני 1967] נפרדנו מדיין שיצא לתל-אביב. המשכנו לראש פינה, לבקר בבתים שנפגעו בהפגזה סורית, ומשם לחולתה. ואולם נאלצנו לחזור על עקבותינו בגלל חילופי אש ארטילרית [זנב של קרבות באיזור ג'לבינה]. בלית ברירה נסענו למושב שאר ישוב ולקיבוץ דן, שם פגש אשכול באותם נציגי ישובי הצפון שרק יום-יומיים קודם לכן באו לתל-אביב כדי להתחנן בפניו שצה"ל יכבוש את הרמה. הפגישה ביניהם היתה נרגשת מאוד. היו אלה שעות של קורת רוח ונחת רבה לראש הממשלה. חיילי צה"ל הריעו לו והצטלמו איתו ונציגי הישובים הודו לו והוד לצה"ל על ששחררו אותם מסיוטי ההפגזות.

אשכול ביקר פצועים בבית חולים לשעת חירום בקרית שמונה, התראיין לתחנת טלוויזיה בארה"ב והתכוון לצאת במסוק חזרה לירושלים או תל-אביב, כאשר שלישו של אלוף פיקוד הצפון השיג אותו ליד המסוק בשעה 4 אחר הצהריים לערך.

"אדוני ראש הממשלה", אמר דוד נהרי, שלישו של אלוף הפיקוד, "קונייטרה נפלה בידינו".

אשכול היה אדם רגיש מאוד, אבל נדמה לי שאינני זוכר אצלו אפילו פעם אחת אירוע כזה שראיתי ליד המסוק. הוא שמע את ההודעה של שליש אלוף הפיקוד בהתרגשות רבה והתחבק והתנשק עם הקצינים שעמדו לידו כמו היה עלם צעיר. לא היה חסר הרבה שיפזז וירקד לצידם. היתה אווירה יוצאת מהכלל של שמחה, והייתי אומר שמעשה כל כך אנושי ופשוט של אשכול סימל אולי לפחות מבחינתי את התפרקות המתחים, את הפורקן הגדול לסיום של חודש שלא היה כמוהו בתולדות מדינת ישראל. על יד המסוק ידענו שהמלחמה נסתיימה, והיא נסתיימה כפי שלא שיערנו ולא העלינו על הדעת אף פעם. היתה אווירה נדירה.

חזרנו לתל-אביב, וכאשר נגעו גלגלי המסוק במסלול האספלט של שדה דב ידעתי שנסתיימה המלחמה, גם אם פה ושם נפלו עדיין פגזים ברמה הסורית וכוחות צנחנים ושריון הוסיפו להילחם. תל-אביב היתה שרויה בהאפלה, אם אינני טועה. ואולם ידעתי כי הבוקר שלמחרת יביא עמו אור גדול.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “היום תפרוץ מלחמה

  1. לוי אשכול מראשי הממשלה האהודים והחביבים, הצנועים והפרגמטיים. ידע להזיז את האגו הצידה לטובת העניינים הלאומיים. הסתבך עם הנאום המגומגם שלו ברדיו שהיה סך הכל תוצאה של תיקוני הדפסה שאותם התקשה לקרוא, אבל נתפס למרבה הצער כנאום מהוסס וחסר ביטחון שהגביר את הפאניקה במדינה ונטע חשש אמיתי שישראל עומדת בפני תבוסה מוחצת.

    אשכול כרה"מ ושר ביטחון התמודד מול מטכ"ל לוחמני במיוחד [שרון, גנדי, טליק ועוד] שדחף בכל הכוח לעימות. גם בעקבות זה החליט אשכול שעדיף שאת תפקיד שר הביטחון יעשה איש מקצוע, וכך מונה משה דיין לתפקיד במסגרת ממשלת ליכוד לאומי.

    אשכול דחף כל העת לכיבוש הרמה הסורית, חזר על כך שוב ושוב בישיבות הממשלה בעת המלחמה ובשיחות עם דיין, ולא היסס לדחוק את שר הביטחון לפינה כשאישר לנציגי ישובי הצפון להיכנס לישיבת שרים לענייני ביטחון ושם להשמיע את דעתם הנחרצת. בהחלט תקדים היסטורי, כפי שציין ישראל ליאור.

    על כל אלה, ועל מפעל המוביל הארצי שאשכול היה הדוחף העיקרי שלו, ועוד ועוד – הוא בעיניי ראש הממשלה הטוב ביותר בכל הזמנים, ויסלחו לי בן גוריון ובגין.

    • תמוה, אבל זה ציטוט מדויק מהספר.
      אולי דיין ניסה להציג מיצג שווא כדי להרתיע מפעולה כנגד סוריה, או שלא צוטט במדוייק ע"י ישראל ליאור.

    • לפי אתר חיל האויר בכתובת:
      http://www.iaf.org.il/2557-30086-he/IAF.aspx
      במלחמת ששת הימים "24 טייסי חיל-האוויר נהרגו במהלך הקרבות. 69 ממטוסי חיל-האוויר נפגעו, מהם 46 אבדו כליל."
      עפ"י הספר "כרעם ביום בהיר" : http://www.fisherlibrary.org.il/Product.asp?ProdID=907 עמודים 25-26:
      "לרשות חיל האוויר הישראלי עמדו 203 מטוסי קרב מהם 197 שמישים, מתוכם 65 מטוסי מיראז' 3, 35 מטוסי סופר מיסטר, 33 מטוסי מיסטר, 19 מטוסי ווטור ו-51 מטוסי אוראגן". שלחיל האויר היו יותר מ-69 מטוסים לכן דיין "לא דייק" כשאמר: "וכל המטוסים שלנו נפגעו כבר ביום הראשון"

    • מסתבר יותר שליאור לא ציטטו במדוייק (כי אם השיבוש הוא של דיין, היה על ליאור להתעכב ולהעיר על כך. משמע לא שם לבו לכך).

      בנידון כיבוש רמת הגולן, אעיר כי עדיין לא ברור אצלי האם לשינויי ההחלטה – העיכוב – של דיין הייתה משמעות בתוצאות המערכה. אם לא, אז מדובר כאן רק על שאלת אגו, ובזה לכאורה אין חידוש.

      בהזדמנות זו מצאתי לנכון לציין לפעם אחרת, קריטית, עליה כתב ליאור, ממנה משתמע כי דיין נהג שלא בתבונה (בלשון המעטה) שתוצאותיה היו מרות:

      "ביני לבין עצמי לא הבנתי מדוע דחה דיין את עניין הגיוס לשעות הבוקר, עד שנפלה הכרעה אחרי השעה תשע, לאחר ויכוח חריף בינו לבין הרמטכ"ל… חלפו כמעט שש שעות מאז שנתקבלה הידיעה על פתיחת המלחמה. האם לא יכול היה לעשות זאת בשעה ארבע בבוקר, בשעה חמש בבוקר, לבקש רשות ואישור מראש-הממשלה ולהרוויח 6, 5, 4 שעות של גיוס ביום כה דחוס וכה דחוף וכה נורא. מעולם לא קיבלתי תשובה על כך" [הציטוט הוא מכלי שני ולכן יתכן שאינו מדוייק].

      • אם ישראל ליאור לא ציטט במדויק את דיין או לא שם לב, אל תשכח שמי שכתב את הספר הוא איתן הבר, שהיה כתב צבאי בכיר במשך שנים רבות ושחה היטב בחומר. איך זה עבר אותו אחרי אינספור הגהות ושכתובים?

        לגבי העיכוב של דיין בהחלטה – טוב או לא טוב לתוצאות המערכה: בשורה התחתונה טוב מאוד מאוד.

        ב-8 ביוני המצב בצפון הוא כזה שיש בו חטיבה 8 מוקטנת, חטיבת גולני, חטיבה 3 של אנשי מילואים בחי"ר שרבים מהם אינם לוחמים בהכשרתם (חבר'ה ששירתו בחיל הים, משטרה צבאית, אפסנאים וכו') ופלוגה אחת מגדוד 377. גם אם היתה עליונות אווירית מוחלטת של צה"ל – הכוח התוקף שעמד לרשות פיקוד צפון היה בנחיתות בולטת לעומת מה שחיכה לו שם למעלה. אנחנו חכמים לאחר מעשה, אבל אם אתה עכשיו אלוף פיקוד שצריך לשלוח אנשים וטנקים לרמה ויודע שמחכים להם שם משהו כמו שלוש חטיבות חי"ר פלוס שריון פלוס ארטילריה, פלוס בעיות טופוגרפיות, פלוס פלוס פלוס – היית חושב 10 פעמים אם זה כדאי. דדו היה בטוח שהכוח המוגבל שלרשותו מסוגל להגיע 10 ק"מ לעומק, אבל ונניח שהיה צודק והכוח הזה היה עולה ב-7 ביוני למעלה, כובש את עזזיאת, כובש תל פאחר, כובש זעורה, אבל אז הסורים מתעשתים, מארגנים כוחות ותוקפים חזרה, מה היו עושים מולם כ-35 טנקים? לבנות רק על חיל האוויר שיעשה את העבודה?

        דדו היה להוט מדי, אפשר להבין אלוף פיקוד צפון שמת להתחשבן עם הסורים וגם להצטרף למצעד התהילה של הקולגות האלופים ששועטים קדימה ביתר הגזרות. ודיין חשב והיסס והיה מאופק לא רק בגלל סיבות של אגו. היה לסירוב שלו היגיון מבצעי רב. כי רק ב-8 ביוני יחידות התפנו בשומרון ובנוסף לפנות בוקר למחרת התברר שכל סיני שלנו והמצרים רוצים הפסקת אש, משמע אפשר להפנות כוחות משמעותיים מהדרום שיגיעו לצפון בלילה או למחרת ב-10 ביוני.

        המשוואה – הלהיטות של דדו + לחץ המטכ"ל והממשלה וישובי הצפון = פגיעה באגו של דיין = סירוב מוחלט של שר הביטחון לתקוף בצפון = שהות נוספת לסיום המערכה בדרום ובמרכז = הפניית כוחות מסודרת לגזרת סוריה ופתיחת מיתקפה בכוחות משמעותיים יותר: חטיבה 80 התפנתה ונשלחה לכינרת, חטיבה 37 הצטרפה בצהריים מהשומרון, חטיבה 45 הגיעה בלילה. העובדה שהסורים התמוטטו בקלות מפתיעה היתה הבונוס.

        • לגבי פלוגה אחת מגדוד 377, סבורני שטעית קצת,אלא אם כן אתה סבור ש-58 שרמנים+פלוגת חרמש+ סןללת דגם ד זה פלוגה. וחוץ מזה, מה קורה עם הגש"פ?
          בקיצור, מול הצבא הסורי היו ב-8 ליוני, מבחינת שריון, למעלה מ130 טנקים, כמחציתם שרמנים משופרים עם תותח 105 מ"מ. בחטיבה 3 היו 6 גדודים. שלושה גדודי חי"ר אמיתיים ושלושה גדודי חי"ם- עם כל מיני "לוחמים" מוסבים. גם כוחות אלה היו מועטים מידי מול העוצמה שהיה באפשרות הסורים לרכז, ובמיוחד את כח ההלם שלהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s