עדויות הקש"אים של גדוד 334

הם לא רק פיקדו על המרגמות ועזרו לטווח יעדים: הקש"אים של גדודי 12, 13 ו-51 מילאו תפקידי מפתח בקרבות ההבקעה של חטיבת גולני, כולל קרבות פנים אל פנים מול חיילים סורים בתעלות * מתוך דו"חות הסיכום של קציני הסיוע ומפקדי הסוללות של גדוד 334 * חלק ב'

גדוד 51 עולה לכפר בניאס בחיפוי אש המרגמות של 334

גדוד 51 עולה לכפר בניאס בחיפוי אש המרגמות של 334. לדברי הקש"א רמי זיו – בגלל אי-דיווח של המ"פ נהרגו שני לוחמים מאש הסיוע של 334

גדוד המרגמות הכבדות 334 היה במלחמת ששת הימים גדוד אינטגרלי של חטיבת גולני, ואף היווה חלק מהארטילריה של צה"ל לאורך גבול סוריה. הגדוד העניק סיוע אש למשימות ההבקעה של החטיבה בצפון הרמה ב-9 וב-10 ביוני בכיבוש מוצבי תל עזזיאת, תל פאחר, בניאס ועוד. להלן דו"חות סיכום המלחמה של מפקדי הגדוד.

דו"חות המג"ד אלי עשת והסמג"ד אברהם בר דוד כבר פורסמו כאן. כמו כן ראיון עם המג"ד אלי עשת (לקריאה – לחצו כאן). בפוסט זה – דו"חות הסיכום של מפקדי הסוללות והקש"אים שהתלוו לגדודי החי"ר 12, 51 ו-13.

דו"ח מפקד דפנה / סגן יוחנן זוהר, קצין ניהול אש 334

ביום ראשון 4.6.67 קיבלנו פקודה לזוז יחד עם סוללה ד' ובדרך לצרף את סוללה ג' מחורשת טל. לאחר ההכנות עם חשיכה זזתי יחד עם הרס"ר וחוליית הכוונים. הגענו לחורשת טל ומסרנו לסוללה ג' שתתכונן לתזוזה ותגיע לכניסה לתל דן. לקחתי איתי את הק"ס (קצין סוללה) של הסוללה ואת הרס"ר כדי שיעזרו במדידות. בהגיענו לעמדה הסברתי לרס"ר על מיקום הסוללה, דרג א' ומקום התחמושות. הסוללות נכנסו לעמדה. עם שחר היינו מוכנים כאשר סוללה ד' המשיכה להתחפר ולדפן את העמדות הקיימות. כך עבר היום הראשון, כלומר יום שני ה-5.6.67.

ביום שלישי 6.6.67 בסביבות השעה 0600-0530 קיבלתי הוראה מרס"ן נתנזון מהסת"פיה להציב סוללה על 9165א', סוללת 120 מ"מ מצפון לבניאס, וסוללה שנייה על נוחיילה [צפונית לקיבוץ דן] כאשר צורת הירי היתה כדלקמן: 3 דקות קצב 5 על הנקודה המרכזית ו-1 דקה קצב 5 בצורת יהלום.

עם התקבל הפקודה הצבתי את סוללה ג' על 9165א' ואת סוללה ו' על נוחיילה. כחצי שעה לאחר מכן הועמסו הסוללות על-ידי הקש"א והקת"ק במטרות סוללתיות ולי היה תפקיד של בקר ומסירת נ.צ במקרה הצורך.

בערך בשעה 0750-0700 נפגע זחל"ם המנ"א [מרכז ניהול אש] מפגיעה ישירה, לפי דעתי של טנק. טוראי חנוכה יוזמן נהרג במקום, ברקוביץ' וילהלם וגרוסהאוז שמואל נפצעו קשה ומיד נחבשו על-ידי החובש של סוללה ד' והוסעו לתאג"ד בהגושרים [ברקוביץ' נפטר מפצעיו]. המנ"א יצא מכלל פעולה לזמן מה ובינתיים הוריתי לסוללה ג' להקים אנט' 1292 ומסרתי נ.צ. של סוללות ג' ו-ד'. הסוללות הועסקו במטרות סוללתיות. בשעות הצהריים נשארו בעמדה כ-60 פצצות לסוללה פרט לתחמושת מה"ר. הודעתי למת"פיה שאין לי תחמושת. שמרתי על המנה הזו לכל מקרה, אם להגנת עמדה ואם למקרה חירום אחר. בסביבות שעה 1900 קיבלתי עוד 300 פצצות מגדוד 335 ולאחר מכן עוד שתי משאיות אזרחיות.

ביום רביעי 7.6.67 בבוקר קיבלתי טפסים עבור מקבת מידי קצין הקשר של הגדוד בלי כל פירוט. רציתי שהכל יהיה מכוסה ומסרתי תדריך קצר לקע"תים בלי למסור מתי זה יבוצע כי גם אני לא ידעתי. מיד קיבלתי הוראה מסרן לויתן להיות בשעה 1100 על תדר מסוים לרשות 122. מיד הבינותי מה שהולך ומסרתי לקע"תים שכנראה התוכנית תבוצע היום.

אחה"צ התחלנו לטווח את תל עזזיאת ומיד חטפנו אש. בסוללה ג' נפלה פצצת מרגמה כ-2 מטר אחרי זחל"ם ו-5 חיילים נפצעו קל. בסוללה ד' נפלו 2 פצצות בתוך 2 צוותים. 2 קנים יצאו מכלל פעולה, 2 נפצעו קשה והועברו לתאג"ד. הודעתי למג"ד שיורד 'שלג' בתוך העמדה. הוא ביקש ממני דו"ח מפורט על כשירות שתי הסוללות. העברתי לו עם רץ פתק ובו רשמתי מה שנפגע. לאחר מכן הוא בא לבקר בעמדה. באותו לילה הצטרף הגדוד לעמדה.

דו"ח סיכום קש"א 13 – סרן גדעון עציון

בתאריך 18.5.67 התקבלה בגדוד בשעה 1400 הפקודה להעמיס את הסוללה ולהיות מוכן ליציאה בשעה 1615. יצאתי עם הסוללה לכיוון כורזים במטרה לפרוס עוד באור יום. אני עצמי עליתי לתצפית בחפ"ק של כורזים. נשארתי שם גם ביום המחרת כאשר לפנות ערב קיבלתי פקודה לעבור לאיזור תל קציר. הגעתי לחטמ"ר 2 בשעה 2330 באותו היום. הסוללה נכנסה להמתנה בפרדס משק כינרת ואני עליתי לתצפית בחפ"ק חוסן בתאריך 200400.

בתצפית חוסן שהיתי עד יום ו' 26.5 כאשר באותו יום התחלפתי עם קש"א מגדוד 870. בשעות אחה"צ של יום זה הגעתי לגדוד 13 כדי להשתתף בתכנון מקבת וכדי להתעדכן בנושא 'בשן'. עד אז שימש סגן בני בלה בתפקיד קש"א בגדוד 13. ב-27.5 בשעה 2000 הגעתי עם מג"ד 13 לתכנון בחטיבה ונשארתי שם ע"פ הוראת המג"ד כדי לשמש קמב"צ מיפקדת הסיוע. עוד באותו ערב סוכם לחטיבה על מקבת מס' 4 והתחלתי להכין את מסמכי תוכנית האש למבצע זה. באותו ערב התקיימה קבוצת פקודות אגד ארטילרי ובה חילקתי את מסמכי תוכנית האש ליחידות. באותו הלילה חזרתי לגדוד 13 על מנת להשתתף בקבוצת פקודות וכדי לעדכן את המג"ד בנושא הסיוע הארטילרי לגבי היעדים האלו.

ביום א' חזרתי למיפקדת החטיבה ואז התברר כי חל שינוי בתכנון וכן הופחתה כמות היחידות המתוכננות לסיוע. לפי השינוי התחלתי להכין את מסמכי מקבת 5. עוד באותו ערב סיימתי את ההכנה לאחר שקיבלתי נתונים מהמג"ד טלפונית מהפיקוד.

למחרת בשעה 0800 שמעתי לראשונה על פתיחת המערכה בסיני. ידעתי שהמג"ד [אלי עשת] נמצא בתצפית אוויר באיזור ירדן וסוריה. גמרתי עם הכנת מקבת 5 כולל הפצת מרשמי קרב חדשים ליחידות ועדכון המסמכים הקודמים. בערב קיבלה החטיבה פקודת תזוזה לשטח כינוס בעין זיתים. לפי הוראת המג"ד מילאתי את מקומו כמפקד סיוע ונשארתי צמוד למח"ט [יונה אפרת, מח"ט גולני] כאשר מיפקדת הסיוע דילגה עם החטיבה בלילה לעין זיתים.

עם שחר [6.6] החלה הפגזה של הסורים על ראש פינה, חצור, איזור מחנה פילון, גדות, מחניים ומשמר הירדן. התקשרתי עם מת"פ צפון ודיווחתי להם על זאת. יותר מאוחר עליתי עם הקמ"ן החטיבתי לעין זיתים, כאשר המח"ט נכנס לגבע [המוצב הקדמי של פיקוד צפון בהר כנען] כדי לקבל פקודות. בשעה 0900 קיבלתי פקודה מק' אג"מ לנסוע עם החפ"ק לעמיעד ולחכות שם למח"ט. כשהגעתי התברר כי סא"ל נתי [שרון] נתמנה כמפקד הסיוע ואני חזרתי לחטיבה כדי לשמש קמב"צ. בשעה 1400 התקבלה פקודה מהמח"ט לסמח"ט לדלג את כל החטיבה, פרט לגדוד 13 ו-51, לאיזור עפולה. נסעתי עם הסמח"ט [סא"ל משה גת] לשם. הגענו לשם בסביבות 1730 והצטרפתי לחפ"ק כאשר הפקודה היתה לנסוע לג'נין. בג'נין פגשנו את המח"ט. התברר כי המג"ד [עשת] לא שוחרר עדיין [כמת"צ אוויר] ולכן נשארתי עם המח"ט כדי לשמש מ"מ מס"ח.

בשעה 2030 נכנסתי עם המח"ט למפקד האוגדה [36] כדי להציע תוכנית השתלטות על מיצר שחטיבה 37 היתה צריכה לפרוץ אותו בלילה. התוכנית לא אושרה ונסענו על ציר ג'נין-טובס במטרה להיכנס לפעולה בשעת הצורך. בשעה 0500 למחרת [7.6] קיבלנו פקודה לחזור צפונה.

הגענו לפיקוד בשעה 0730 והתחלנו לעבד את מקבת 6 מורחב. התקשרתי עם המת"פ וביקשתי בשם המג"ד לאפשר לו לחזור לחטיבה כמפקד סיוע. המג"ד הצטרף אליי בשעה 0930. משם נסעתי לפילון והחילותי להכין מסמכים למקבת 6. תכננתי את מרשם הקרב והכוחות עודכנו לגבי השינויים במקבת. הביצוע נקבע ליום ד' שעה 1600. נסעתי בשעה 1400 לחורשת טל במטרה להצטרף לגדוד 13 כקש"א. פגשתי את מג"ד 13 והמשכנו לחורשה. לפני החורשה החלה הפגזה של הסורים על איזור הגושרים ןהחורשה.

לקחתי את הזחל"ם, נכנסתי איתו לחורשה ויצאתי עם מ"ק 9 לעמדת תצפית על מנת לנסות לאתר מהיכן יורים. המג"ד החל לטווח על יעדי מקבת וכשנגמר הטיווח עבר הסמח"ט והודיע לי כי מקבת נדחה. חזרתי עם הזחל"ם לאיזור הגושרים. ליד הפתח עליתי עם מ"ק 9 למקום גבוה וניסיתי לאתר על מה יורים. התברר כי ירו על מעיין ברוך ואחר כך על עמדת המכמ"ת בדפנה. הודעתי למג"ד שלפי דעתי ההעסקה היתה מאיזור מסעאדה עם תותחים ומאיזור הבניאס עם מרגמות.

יותר מאוחר הצטרפתי למג"ד וחזרנו לפילון. פגשנו שם את הסמח"ט והוא אמר כי המח"ט נמצא בפיקוד. קיבלנו התראה על דילוג 2 הסוללות מחורי [פרדס חורי ליד חולתה] לדפנה. המג"ד הטיל עלי לעדכן את הסמג"ד ולדאוג לטרקטור לצורך חפירות עמדות בדפנה. שלחתי את הקמ"ן להביא את הטרקטור לעמדה ועדכנתי את הסמג"ד לגבי אפשרות של הדילוג. הסמג"ד חזר לעמדה על מנת לדלג את הסוללות, ואני הכנתי שלד תוכנית למקבת 7 ע"פ הוראות מהמג"ד.

למחרת בבוקר יצאתי לחורשת קרית שמונה לקבוצת פקודות חטיבתית לגבי תכנון מקבת, שהיה צריך להתבצע בשעה 1300 של אותו היום. שם התברר כי גדוד 13 הצטרף לחטיבה 8. נשארתי במקום לפי הוראת המג"ד כדי לשמש מטווח וקש"א רזרבי. מקבת 7 נדחה ויצאתי עם המח"ט לסיור בעמדה. בערב חזרתי לחטיבה שדילגה לתל-חי וחיכיתי למג"ד עד שחזר מהפיקוד. המח"ט אמר כי מחר נתחיל לתכנן מחדש.

למחרת בבוקר בשעה 0715 קרא לי המג"ד אליו ואמר לי להיות מוכן לטווח את יעדי מקבת בהתאם לתכנון האחרון. בשעה 0915 התקבל אישור לטווח. נסעתי להגושרים ומשם טיווחתי את היעדים עם 700 ו-100. כשהגיע המג"ד הצטרפתי אליו עם הזחל"ם שלי ונסענו לאיזור גבעת האם, שם החלה לפתע אש ארטילרית. אחרי שאותרה על-ידי מת"צ אוויר ונפסקה, עליתי אחרי המג"ד לגבעת האם ואז המשיכה ההפגזה. גם היא נפסקה אחרי שאוכנה וטווחה.

לפי הוראת המג"ד טיווחתי את תל פאחר עם 2 סוללות מ-335 והחילותי להעסיק איתן את התל, עד אשר שמעתי בקשר את משה [הראל, קש"א 12] מבקש להפסיק את האש.

נעתי אחרי המג"ד דרך נעמוש ומשם עלינו על תוואי ההטיה. באמצע הדרך פקד עלי המג"ד לנוע אחורה, להצטרף לסמח"ט מנעמוש, ועם 3 טנקים לנוע על דרך הנפט ולעלות על תל פאחר מלמעלה. הקשר עם משה נותק והמג"ד אמר לי שהוא נפגע. הגעתי לנעמוש. התברר ששם נמצאו מספר חיילים סורים ששכבו בבונקר. נערך שם טיהור ולאחריו ראה הסמח"ט שהטנקים לא מגיעים והחליט לעלות ללא טנקים ונתן הוראה שהטנקים יצטרפו אלינו ברגע שיגיעו.

נענו על ציר הנפט עד שהגענו לתל פאחר מלמעלה. ראינו ששם יש חילופי יריות. ירדנו למטה והסמח"ט שאל את אחד הקשרים שהיה בפאת היעד הדרומי מה הולך. הוא ענה שהוא מהפלוגה של ורדי והם מטהרים את היעד, וכמו כן אמר שרס"ן גולדה [צבי פז] וסרן רובקה [אליעז] מהסיירת ירדו לחלק הצפוני יותר.

דרך הנפט היורדת לעבר תל פאחר

דרך הנפט לכיוון צפון, היורדת לעבר תל פאחר. מכאן הגיעו כוחות הסיירת והסמח"ט

נענו לשם ומצאנו את רובקה בפאתי היעד. הסמח"ט אמר לו להצטרף אליו עם הקשרים ומכשירים לחטיבה, ולסייע לטהר את היעד יחד איתנו. עימנו בא רס"ן יפרח כאשר סרן רובקה וסרן דוד כהן, עם עוד מספר אנשים מהסיור ומתותחי הנ"ט, נעים לפנינו. הכוח החל בטיהור כאשר לפתע ראיתי מאחוריי חייל סורי פצוע מנסה לתפוס את נשקו. יריתי עליו והרגתיו. לפתע שמעתי צעקה של הסמח"ט להישאר במקום. כשהמשכנו ראיתי את רובקה פצוע ודוד עם רגל פצועה. התברר כי על רובקה התנפל קצין סורי ורק לאחר שמוקי מהסיירת תפסו – סרן דוד ירה בו. השארנו את רובקה ודוד והמשכנו בתעלות, עד שראיתי את גופות הנפגעים מגדוד 12. שיערתי כי עד כאן הגיעו מלמטה ולפי זה הסקתי שהיעד הצפוני בידינו.

הסמח"ט יצא מהתעלה, אני טיהרתי בונקר צדדי ועליתי אחריו. עמדנו על שיא היעד וצעקנו לחיילי גדוד 12 מהיעד הדרומי וחיילי הסיירת הנוספים שהיו להפסיק את האש. הם הפסיקו. הסמח"ט יצא מהיעד לפגוש את המח"ט והתחלנו באיסוף הפצועים והחללים. זירזתי חובש שהיה במקום ויצאתי החוצה כדי להכניס אנשים מגדוד 51 שהגיעו ואלונקות נוספות. יצאתי פעם נוספת ליעד עם משה [הראל] שהגיע בינתיים, ועברנו  עם מספר חיילים לעשות סריקה נוספת כדי לבדוק שלא נשאר אף נפגע משלנו.

חזרתי פעם נוספת ליעד על מנת לבדוק באם פלוגה ד' מגדוד 12 שהיתה מסומנת באור ירוק מגיעה מלמטה. זיהיתי אותה באיזור בורג' בביל והודעתי על כך למח"ט.

קיבלתי פקודה מהמג"ד להצטרף למג"ד 13 עם שתי פלוגות שהיו לו לצורך טיהור העיירה בניאס. ירדתי אליהם בשעה 0300 והתחלנו לנוע לכיוון העיירה. אחרי שהונחתה אש על מחנה הבניאס העברתי אותה לעיר עצמה. בבוקר אחרי כיבוש המחנה ע"י 51 החילונו בטיהור העיירה. התברר שפרט לחייל אחד שהיה מתחת לנגמ"ש לא היו בעיירה אנשים נוספים. סרקנו אותה וחזרתי אח"כ למיפקדת החטיבה. יצאתי עם המג"ד לסיור וחזרנו לפנות ערב. בערב היינו מוכנים לנוע לכיוון קונייטרה. בשעה 0200 ביום שלמחרת התחלנו לנוע ובשעה 0500 הגעתי למיפקדת החזית בקונייטרה.

משה הראל

משה הראל, נלחם עם מוסא קליין

דו"ח משה הראל – קש"א 12

בתאריך 4 ליוני 67 הגעתי לגדוד 12 שבו אני משמש כקש"א דרך קבע. הגדוד היה בשטח כינוס בצומת מצודת ישע. השתתפתי עם המג"ד בקבוצת פקודות בנושא מקבת צפון המורחב.

ביום שלישי 6 ביוני עברנו לגזרת ירדן ונעתי עם הגדוד לג'נין לקבוצת פקודות בנושא כיבוש וטיהור שכם. עם שחר של יום ד' קיבל הגדוד פקודת חזרה מיידית לאיזור הצפון. השתתפתי בקבוצת פקודות חפוזה בנושא מקבת מוקטן, ואחה"צ הייתי כבר בשורה שיצאה לעבר היעדים באיזור דן ודפנה. הייתי כ-300 מטר מערבית לחורשת טל כאשר הגיעה הפקודה לחזור. המבצע נדחה.

את יום חמישי בילינו בשטח הכינוס בהתארגנות. היתה אמנם קבוצת פקודות נוספת, אך לא נקבע תאריך לביצועה.

ביום ו' 9 יוני בבוקר יצאנו לקבוצת פקודות בחטיבה אשר התמקמה בתל-חי. בקבוצת הפקודות הוגדרה המשימה שהוטלה עלינו – כיבוש היעדים תל פאחר ובורג' בביל והמשך תנועה לעבר מחנה הבניאס וכיבושו. קיבלנו לצורך זה פלוגת טנקים מהגש"פ, גדוד 25 ליטראות וסוללת 120 מ"מ מהמכמ"ת החטיבתי.

במקביל לקבוצת הפקודות טיווח סרן עציון [קש"א 13], שגם הוא ממלא תפקיד של קש"א בחטיבה, את היעדים כולל היעדים שלי. באותו זמן נתן המג"ד פקודת תזוזה לגדוד. בשעה 1230 התחברנו אני והמג"ד אל הגדוד שכבר היה בסדר תנועה בהתאם למשימות. עלינו על זחל"ם הפיקוד אשר שימש אותנו. התעכבנו כשעתיים בצומת כפר סאלד [הכוונה לצומת חורשת טל]. קיבלנו פקודה מהחטיבה לנוע בעקבות הטנקים לעבר היעדים. הציר היה עדיין סגור לתנועה עקב עליית חטיבה 8. מיד לאחריהם התחלנו בתנועה כאשר פלוגת הטנקים משמשת כראש חץ, לאחריהם זחל"ם הפיקוד ובעקבותיהם יתר הכוח. כשהגענו לסוף השביל העולה נכנסנו למשימת אש סכנה, אבל עברנו את המקום בשלום.

טיפסנו על השביל בכיוון מזרח ובנעמוש שברנו שוב לכיוון צפון. בסביבות הכפר עין א-דייסה חיפשנו עלייה מזרחה לדרך הנפט, אך הטנקים לא יכלו לטפס ולמצוא דרך מוצא. מחוסר ברירה המשכנו בעקבות מחלקת הטנקים (שאר המחלקות תפסו עמדות לכיוון רמת הבניאס ותל עזזיאת). הדרך היתה על תוואי ההטיה כ-500 מטר דרומית לתל פאחר. המג"ד שלח את סרן אלכס שצורף לגדוד כעוזר מג"ד אל מ"פ א' ואמר לו: 'קח את הפלוגה עם מ"פ א' וכבוש את תל פאחר מדרום'.

זחל"ם הפיקוד המשיך בתנועתו, וכ-500 מטר ממקום הורדתו של סרן אלכס פנינו מזרחה מתוואי ההטיה והמשכנו לכיוון מזרח. נסענו כ-200 מטר ונכנסנו לתוך משימת אש סכנה של האויב. פקודתו זו של המג"ד לתקוף את היעד היתה שינוי מהתוכנית המקורית, ודבר זה חייב העתקת אש כי היעדים טווחו לחלקם המזרחי שזה כיוון התקיפה. מאחר ותצפית על היעד בשלב זה לא היתה לי, הורה לי המג"ד לעצור את האש על מנת שלא תפגע בכוחותינו.

כמו כן נורתה על הטנקים ועלינו אש נ"ט מכיוון מזרח וצפון-מזרח. לרוע מזלנו פגע פגז מרגמה בדופן ימין של הזחל"ם. כתוצאה מהפגיעה נפצעו שניים מאנשי הזחל"ם ומערכות הקשר נפגעו ויצאו מכלל שימוש. כמו כן נפגעו הגלגל הימני ומערכת ההיגוי, דבר שהוברר לי לאחר הקרב. האנשים קפצו מהזחל"ם ותפסו עמדות בין הסלעים. ראיתי שהאנשים מקובצים כולם במקום אחד, פיזרתי אותם והסברתי למג"ד שאנו נמצאים בטווח אש סכנה. המג"ד קרא לי וחזרנו יחד לזחל"ם. המג"ד ביקש להניע את הזחל"ם ולהתקדם. התיישבתי ליד ההגה הקדמי והחילותי להתקדם. לאחר בערך 200 מטר במקום שהשביל עושה תפנית צפונה הרגשתי שאיני יכול להתגבר על ההגה.

לפי הוראה מהמג"ד העמסתי על גבי מ"ק 10 ויחד החילונו להתקדם לעבר היעד, אשר בולט בגובהו הרב בשטח. כשהינו עוזר לי ואני לו במעבר הגדרות, מצאנו חולפים על פני התעלה המערבית של היעד שהיתה ריקה לגמרי מאויב.

תל פאחר

תל פאחר. עבור הקש"א הראל – רגעים של שנאה, חולשה ופחד

הגענו לאיזור בו התנהלו חילופי יריות, אשר אילצונו להשתופף ולמצוא מחסה מאחורי סלעים שהיו בקרבת מקום. המג"ד ניסה לתאם את האש בין כוחותינו שעל היעד הדרומי לבין הכוחות שעלו על היעד הצפוני, אשר בפאתיו ישבנו המג"ד ואני. הקשר היה עדיין תקין והמג"ד ניסה להתקדם לתוך היעד ואז פגעו בו כדורי האויב באלכסון בחלק גופו העליון. באותם רגעים ממש נתקעו כדורים בסלעים על ידי, רחש חשוד נשמע מאחוריי, תפסתי את העוזי ותוך כדי יריית צרור ארוך קפצתי לתוך התעלה. הכדורים מצאו את הכתובת – פגעתי בחייל אויב וחיסלתי אותו.

בשלב של החלפת המחסנית נורו עליי צרורות והבחנתי שהאנטנה של המ"ק מגלה את מחבואי. השתחררתי מהמכשיר והגעתי לצומת התעלות תוך כדי יריית צרורות נוספים. נכנסתי לתוך התעלה הימנית שמתוכה באו היריות, פגעתי והרגתי חייל אויב נוסף. היה זה רגע של שנאה, חולשה או פחד. החלפתי עוד שתי מחסניות והורקתי את תוכנן לעבר ראשו של החייל הסורי.

עליתי שוב מהתעלה ופגשתי במ"כ חמווי יצחק מהגדוד. שמחתי היתה גדולה. יחד ירדנו מהיעד, וכל זאת מאחר ולא ידענו היכן כוחותינו ופחדנו לירות עליהם בטעות. המ"ק שהיה ברשותי לא שידר והיה צורך לדווח שהמג"ד נהרג על מנת שמישהו אחר יתפוס את הפיקוד. ביצענו דילוגים לאחור והגענו למקום שבו השארתי את הזחל"ם הפגוע.

ניסיתי ליצור קשר עם החטיבה אך לא שמעו אותי. עזרתי למ"כ חמווי לחלץ פצועים בעזרת שתי אלונקות שהורדתי מהזחל"ם. פניתי לכיוון שביל ההטיה במטרה להזעיק את התאג"ד שיאסוף את הפצועים. בשלב זה פגשתי את המג"ד שלי [סא"ל עשת], מפקד הסיוע, וכאן רק הרגשתי שאיני בהכרה מלאה. בכוח הושיבו אותי בזחל"ם על מנת שארגע קצת מכל שעבר עליי באותן שעות. עליתי על הזחל"ם של מיפקדת הסיוע ויחד איתו עלינו אל היעד שבינתיים טוהר על-ידי כוחותינו שכבשוהו קודם לכן. נשארתי ביעד כקת"ק של פלוגה ד' מהגדוד שהתארגנה עליו להגנה.

ביום שבת ה-10 לחודש נקראתי למיפקדת החטיבה וצורפתי שנית לגדוד 12 אשר התארגן מחדש. בליל ה-10 ביוני יצאנו לקבוצת סיור לעבר קונייטרה עם מיפקדת החטיבה.

דו"ח מפקד סוללה ב' וקש"א 51 – סרן רמי זיו

בתאריך 4 יוני 67 הגעתי לגדוד 51 בו אני משמש קש"א. ב-5 ביוני נקרא המג"ד לקבוצת פקודות מקבת. תוך כדי קבוצת הפקודות קיבלה החטיבה התראה לתנועה לעבר ג'נין. על גדוד 51 הוטל לשמש כוח להתקפות נגד בגזרה הסורית.

בבוקרו של יום ה' ה-6 ביוני [צ"ל יום ג'] הגיע מח"ט 3 עם חבורת הפיקוד שלו למשתלה בה היה מקום כינוסו של הגדוד. המג"ד נקרא למח"ט וקיבל פקודה לארגן מיד כוח מוסע על זחל"מים ולהיות מוכן לצאת במהירות להתקפת נגד באיזור דן. תוך כדי פקודת המח"ט נפגשתי עם מפקד הסיוע של חטיבה 3 סא"ל דיבון [מג"ד גמ"כ 337] וקיבלתי לרשותי שתי יחידות אש 133 ו-143. מכיוון שלשתי היחידות לא היתה תחמושת, הודעתי על כך למפקד הסיוע והוא פקד עלי לעבור לרשת של "פרידה 1" (לרשותי היה מ"ק 9 בלבד). כאשר הגענו לדן התברר שההתקפה הסורית נהדפת ולעומת זאת כפר סאלד נמצא במצב קשה.

קיבלנו תחת פיקודנו מחלקת טנקים ומיד דהרנו לכיוון כפר סאלד. בהגיענו לשם התברר שהטיווח לא היה נכון וכפר סאלד לא סבלה אפילו מהפגזות. בהיותנו בכפר סאלד קיבלנו פקודה לנוע לשמיר ולבדוק את המצב שם, מכיוון שהדו"חות היו מעורפלים.

גם בשמיר שרר שקט יחסי. המג"ד [בני ענבר, מג"ד 51] החליט לעשות סיור גבול על דרך הפטרולים. לאחר לילה שקט נקראנו לחטיבה 1 לקבוצת פקודות בנושא מקבת. קבוצת הפקודות החלה בשעה 1100 ובשעה 1400 היינו צריכים להניע כוחות לעבר שאר ישוב ומשם לצאת להתקפה על בחריאת, סודה ותל עזזיאת. תוך כדי תנועה לעבר שטח הכינוס הגיעה פקודת ביטול המבצע לאותו יום וחזרנו למשתלה. יום המחרת עבר בהמתנה לפקודת תזוזה אשר לא הגיעה.

הפקודה המיוחלת הגיעה בתאריך 9 יוני 1967 בבוקר. המג"ד ואני נסענו לקבוצת פקודות למיפקדת החטיבה ובמקביל הניע הסמג"ד [אמיר דרורי] את הגדוד לשטחי הכינוס. לצורך ההתקפה על תל עזזיאת קיבלתי לרשותי 4 סוללות 120 מ"מ כאשר אחת הסוללות בשלב מוקדם יותר היתה צריכה לסייע לכבוש את בחריאת. נוסף לזאת עמדה לרשותי מחלקת 81 מ"מ שיועדה לתל עזזיאת. עם כניסת חטיבה 8 לקרב הועסק תל עזזיאת כמעט ברציפות ע"י 120 ו-81 מ"מ. בשעה 1430 התחלנו לנוע לעבר גבעת האם. בגבעת האם נקלענו להפגזה סורית אשר ניסתה לחסום את הציר בפני כוחותינו. כעבור 10 דקות שותקה האש ע"י המרגמות שלנו וציר התנועה היה חופשי למעבר.

אחרי שעברנו את נעמוש נתתי פקודה לטווח את בחריאת ע"י המרגמות 81 מ"מ. מכיוון שלי לא היתה תצפית, טווחו המרגמות ע"י תצפית קרקעית שבה נמצא מ"פ המסייעת של הגדוד. כאשר התקרבנו לבחריאת שלח המג"ד את פלוגה ג' לטהר את היעד, אבל התברר שהמוצב נעזב. תוך כדי עלייה על בחריאת נתתי פקודה להעסקה מחודשת של תל עזזיאת. מכיוון שהסוללות העסיקו מטרות אחרות היה צורך בטיווח. הטיווח בוצע תוך כדי תנועה על שלוש מטרות שונות על גבי התל.

תל עזזיאת

תל עזזיאת. גדוד 51 הגיע עד סמוך מאוד לאש המרגמות של 334 ואז הפסיק אותה והסתער על המוצב

בתנועה לעבר עזזיאת קרתה תקלה: הטנק המוביל עלה על מוקש והיה צורך בפינוי ציר מקיף. בזמן שהחבלנים עסקו בסילוק מוקשים גילינו טנק סורי על תל עזזיאת עם קנה מכוון כלפינו. העברנו מיד פקודה למ"מ הטנקים וזה חיסל את טנק האויב ביריה ראשונה. נדמה לי שהעלייה על מוקש, במקום לגרום לנזק הביאה תועלת רבה מכיוון שטנק האויב יכול היה לגרום לאבידות רבות בכוחותינו.

עם התקרב למוצב נתתי פקודה להגברת קצב האש (6 לדקה). בערך באותו הזמן הצטרפו אלינו פלוגה ב' והמג"ד החליט לתקוף את חרבת סודה במקביל לתל עזזיאת. העברתי את סוללה ב' מתל עזזיאת לסודה וגם כאן בוצע טיווח תוך כדי תנועה. ההעסקה היתה יעילה ביותר ותיאום האש מדויק. התקרבנו עד כ-80 מטר לאש המרגמות ואז עצרנו אותה בחלק המותקף של היעד. בחלקו השני המשכתי את ההפגזה עד אשר התקרבנו גם אליה במרחק דומה. הלחימה על תל עזזיאת היתה די קשה והאויב גילה התנגדות. ספרנו בתעלות כ-30 גוויות אויב ולקחנו כ-20 שבויים. לעומת זאת היתה סודה עזובה.

עם גמר הקרב על תל עזזיאת קיבלנו פקודה לנוע לתל פאחר. התארגנו במהירות מחדש ונענו ליעד החדש. כאשר הגענו לשם היה הקרב קרוב לסיומו. סייענו בחילוץ פצועים והרוגים. כמו כן ביצענו התארגנות יסודית יותר. תוך כדי התארגנות קיבלנו פקודה לתקוף את מחנה הבניאס עם שחר. לצורך ההתקפה קיבלתי 4 סוללות מכמ"ת. יצאנו להתקפה בשעה 0330. כאשר התקרבנו למרחק כ-500 מטר החלשתי קצב אש – 3 דקות קצב 5, ואחרים קצב 2. כשהתקרבנו עוד כמאה מטר הגברתי שנית את הקצב ל-5.

לפי תיאום מוקדם היו המ"פים המטהרים צריכים להודיע על הגעתם לפאתי היעד. מ"פ א' לא הודיע על כך. כנראה שלא הבחין בזאת בגלל העשן הסמיך, ונכנס ליעד מבלי שנפסקה האש. כתוצאה מכך היו לו כמה נפגעים, ביניהם שני הרוגים מהפגזת המרגמות שלנו.

בגמר ההפגזה על מחנה הבניאס פרצו הכוחות המטהרים פנימה. במקביל הועסק כפר בניאס בשתי סוללות שהתפנו מהמחנה. תל חמרה הועסק ע"י פלוגת 81 מ"מ במשך כל זמן התנועה והלחימה. כאשר נכנסו הטנקים למחנה ראו את אחרוני הזחל"מים נסים מהשטח. הזחל"מים חוסלו כמובן. פרט לזאת לא היה שום אויב על היעד.

מיד אחרי כיבוש מחנה הבניאס קיבלנו פקודה לנוע לאורך הכביש המוביל למסעאדה ולטהרו מאויב. כל המוצבים לאורך הכביש היו נטושים, ומשום כך לא היתה שום לחימה. הגשר על כביש בניאס-מסעאדה ליד כפר עין קניא היה מפוצץ ולא היתה שום אפשרות לעקפו. לצורך כיבוש מסעאדה צורפנו לחטיבה 45 ושם היינו בעתודה. מכיוון שמסעאדה היתה עזובה לא הופעלנו כלל. בלילה אבטחנו את כוחות חטיבה 45 בתוך המחנה. למחרת נענו להתארגנות באיזור בוקעתא. תוך כדי התארגנות קיבלנו פקודה לחזור לחטיבה 1 בקונייטרה.

41 מחשבות על “עדויות הקש"אים של גדוד 334

  1. מילון מונחים:
    ק"ס- אינו קצין סיוע, אלא קצין סוללה או קצין סיור. בד"כ הינו הקצין הזוטר בסוללה. תפקידו למדוד את עמדות הירי ולהכניס את הכלים לעמדות הירי שנמדדו על ידו. חוץ מזה בימי שגרה הוא הפרייר הגדודי. בדרך כלל קצין תורן קבוע בגדוד 🙂
    אנט' 1292- אנטנה שכונתה "ספוטניק"- אנטנה בעלת מספר קרניים בצורת הלווין הרוסי, מותקנת על מוט טלסקופי, ושימשה להגדלת הטווח של מכשירי הקשר מסוג GRC של אותם ימים.
    מה"ר- מטען הודף רקיטי. תחמושת בעלת מטען הודף נוסף שהגדיל את טווח המרגמה מ6.5 ק"מ ל-9 ק"מ.
    מק9- אחיו התאום של המק 10. שימש את יחידות השריון והארטילריה. לא יכול היה לדבר עם אחיו התאום משום תחום התדרים השונה (פרט לחפיפה מזערית)
    122- אות קריאה של מפקד סוללה ב' ששימש גם כקש"א (רמי זיו).
    133- אות קריאה של סוללה ג'
    143 כנ"ל סוללה ד
    (אגב הגדוד נקרא 100(גם הקנ"א), המג"ד/מס"ח נקרא 101 (או בקיצור אייפס אחד) והסמג"ד 102. סוללה א' 113 וסוללה ב' 123).
    גמ"כ- גדוד מרגמות כבדות. מרגמות מיושנות נגררות. להבדיל ממכמ"ת שהם מרגמות מתנייעות על גבי זחל"מים.

    אהבתי

  2. הערות ושאלות לדו"ח סיכום קש"א 13 – סרן גדעון עציון בהקשר של תל פאחר.

    "……, ואני הכנתי שלד תוכנית למקבת 7 ע"פ הוראות מהמג"ד."

    "למחרת בבוקר [9.6] בשעה 0715 קרא לי המג"ד אליו ואמר לי להיות מוכן לטווח את יעדי מקבת בהתאם לתכנון האחרון. בשעה 0915 התקבל אישור לטווח. נסעתי להגושרים ומשם טיווחתי את היעדים עם 700 ו-100."
    האם מישהו יודע מה זה 700 ו-100?

    "לפי הוראת המג"ד טיווחתי את תל פאחר עם 2 סוללות מ-335 והחילותי להעסיק איתן את התל, עד אשר שמעתי בקשר את משה [הראל, קש"א 12] מבקש להפסיק את האש."
    עפ"י עדות המג"ד עשת, אלו שתי הסוללות שירו על התל הדרומי.

    "נעתי אחרי המג"ד דרך נעמוש ומשם עלינו על תוואי ההטיה."
    כיוון שהביטוי דרך נעמוש חוזר אצל מספר גורמים, וכיוון שאיננוו מסתדר עם ההגיון, אני מבין שהכוונה דרך הצומת שממנה פונים דרומה לנעמוש, ואילו הכוח המשיך לכיוון צפון מזרח לעבר גור אל-אסכר.

    "באמצע הדרך פקד עלי המג"ד לנוע אחורה, להצטרף לסמח"ט מנעמוש, ועם 3 טנקים לנוע על דרך הנפט ולעלות על תל פאחר מלמעלה."
    מדובר בשעה 16:00 שבה המח"ט מורה לסמח"ט לנוע לתל פאחר.

    "הקשר עם משה [משה הראל, הקש"א של גדוד 12] נותק [הקשר נותק שעה קודם] והמג"ד אמר לי שהוא נפגע. הגעתי לנעמוש. התברר ששם נמצאו מספר חיילים סורים ששכבו בבונקר."
    במקום היה הסמח"ט וחיים יפרח יחד עם מספר חיילים מסיירת גולני. כ"כ התמקם שם תאג"ד של חטיבה 8 והוחלט שיש לטהר את המקום. חיילי הסיירת, בפיקוד דוד כהן ואיתו מוקי פלג, ושוקי קובץ טיהרו את המקום וגם לקחו מספר שבויים.

    "נערך שם טיהור ולאחריו ראה הסמח"ט שהטנקים לא מגיעים והחליט לעלות ללא טנקים ונתן הוראה שהטנקים יצטרפו אלינו ברגע שיגיעו."
    עפ"י העדויות של חיים יפרח ומוקי פלג, הטיהור במקום ארך כ-20 דקות. כמה זמן חיכו במקום לטנקים אינני יודע.

    "נענו על ציר הנפט עד שהגענו לתל פאחר מלמעלה."
    הכוח הזה יתכן שעלה בעקבות גדוד 129 של חטיבה 8 או מגור אל-אסכר. לא הצלחתי לברר עד כה.

    " ראינו ששם יש חילופי יריות."
    לפי הנאמר עד כאן ומההמשך, אני מבין שצפו מדרך הנפט מהגבעה מדרום לתל פאחר.

    " ירדנו למטה והסמח"ט שאל את אחד הקשרים שהיה בפאת היעד הדרומי מה הולך."
    השעה היא 18:00. כנראה שזה קשר שהיה עם שמיל סמ"פ א' שנכנס מהמקום ליעד הדרומי.

    "הוא ענה שהוא מהפלוגה של ורדי והם מטהרים את היעד, וכמו כן אמר שרס"ן גולדה [צבי פז] וסרן רובקה [אליעז] מהסיירת ירדו לחלק הצפוני יותר."

    "נענו לשם ומצאנו את רובקה בפאתי היעד."
    נעו מהשער הדרומי לשער הצפוני.

    " הסמח"ט אמר לו להצטרף אליו עם הקשרים ומכשירים לחטיבה, ולסייע לטהר את היעד יחד איתנו. עימנו בא רס"ן יפרח כאשר סרן רובקה וסרן דוד כהן, עם עוד מספר אנשים מהסיור ומתותחי הנ"ט, נעים לפנינו."
    תותח הנ"ט שהיה עם הכוח היה של הסיירת נמצא נטוש בדרך וסופח ע"י משה מרום [וייסהוט]. אל הכוח המאולתר הצטרפו גם שני לוחמים שנותרו מכוח סולוביץ: סגן יאיר ישי ורב"ט צבי אייזנברג.

    "הכוח החל בטיהור כאשר לפתע ראיתי מאחוריי חייל סורי פצוע מנסה לתפוס את נשקו. יריתי עליו והרגתיו. לפתע שמעתי צעקה של הסמח"ט להישאר במקום. כשהמשכנו ראיתי את רובקה פצוע ודוד עם רגל פצועה. התברר כי על רובקה התנפל קצין סורי ורק לאחר שמוקי מהסיירת תפסו – סרן דוד ירה בו."
    יש כאן גירסה דומה לגירסה שמסר מוקי בשעתו.

    " השארנו את רובקה ודוד והמשכנו בתעלות, עד שראיתי את גופות הנפגעים מגדוד 12. שיערתי כי עד כאן הגיעו מלמטה ולפי זה הסקתי שהיעד הצפוני בידינו."
    לא ברור לאלה הרוגים הכוונה. האם אלה סולוביץ ואנשיו שנהרגו במרכז המוצב הצפוני או קרינסקי ואנשיו?

    "הסמח"ט יצא מהתעלה, אני טיהרתי בונקר צדדי ועליתי אחריו. עמדנו על שיא היעד וצעקנו לחיילי גדוד 12 מהיעד הדרומי וחיילי הסיירת הנוספים שהיו להפסיק את האש. הם הפסיקו. הסמח"ט יצא מהיעד לפגוש את המח"ט והתחלנו באיסוף הפצועים והחללים. זירזתי חובש שהיה במקום ויצאתי החוצה כדי להכניס אנשים מגדוד 51 שהגיעו ואלונקות נוספות. יצאתי פעם נוספת ליעד עם משה [הראל] שהגיע בינתיים, ועברנו עם מספר חיילים לעשות סריקה נוספת כדי לבדוק שלא נשאר אף נפגע משלנו."
    זה קטע שתואר בשעתו ע"י יאיר ישי.

    "חזרתי פעם נוספת ליעד על מנת לבדוק באם פלוגה ד' מגדוד 12 שהיתה מסומנת באור ירוק מגיעה מלמטה. זיהיתי אותה באיזור בורג' בביל והודעתי על כך למח"ט."
    על פלוגה ד' הוטל התפקיד לקבור את הרוגי האויב. תיאור קצר של מה שחוו כתב יונתן גפן.

    אהבתי

  3. הערות ושאלות לדו"ח משה הראל – קש"א 12

    "בשעה 1230 התחברנו אני והמג"ד אל הגדוד שכבר היה בסדר תנועה בהתאם למשימות. עלינו על זחל"ם הפיקוד אשר שימש אותנו. התעכבנו כשעתיים בצומת כפר סאלד [הכוונה לצומת חורשת טל]. קיבלנו פקודה מהחטיבה לנוע בעקבות הטנקים לעבר היעדים. הציר היה עדיין סגור לתנועה עקב עליית חטיבה 8. מיד לאחריהם התחלנו בתנועה כאשר פלוגת הטנקים משמשת כראש חץ, לאחריהם זחל"ם הפיקוד ובעקבותיהם יתר הכוח. כשהגענו לסוף השביל העולה נכנסנו למשימת אש סכנה, אבל עברנו את המקום בשלום."
    בגבעת האם.

    "טיפסנו על השביל בכיוון מזרח ובנעמוש שברנו שוב לכיוון צפון. בסביבות הכפר עין א-דייסה חיפשנו עלייה מזרחה לדרך הנפט, אך הטנקים לא יכלו לטפס ולמצוא דרך מוצא."
    לא תואם את גירסתו של עזרא ברוש שטוען שעלה במקום עם מחלקת טנקים יחד עם שלמה סגל מ"פ ב' וקיבלו פקודה מהמג"ד לחזור לתוואי ההטיה. יתכן והטנקים שלא עלו היו של המחלקה השניה בפיקודו של המ"פ זאב נמיר.

    "מחוסר ברירה המשכנו בעקבות מחלקת הטנקים (שאר המחלקות תפסו עמדות לכיוון רמת הבניאס ותל עזזיאת)."
    כלומר מחלקה אחת של טנקים המשיכה ואילו המחלקה השניה היתה כנראה אחרי זחל"ם הפיקוד של המג"ד. לא ברור לי כיצד ניתן לתפוס עמדות לכיוון צפון מערב מתוואי ההטיה שהוא גבוה מהשטח שממערב לו. המחלקה השניה אכן עמדה על תוואי ההטיה חשופה למערב.

    " הדרך היתה על תוואי ההטיה כ-500 מטר דרומית לתל פאחר. המג"ד שלח את סרן אלכס שצורף לגדוד כעוזר מג"ד אל מ"פ א' ואמר לו: 'קח את הפלוגה עם מ"פ א' וכבוש את תל פאחר מדרום'."
    יש כאן גירסה תואמת את עדותו של הראל במחלקת היסטוריה בשנת 1968.
    https://naamoush.wordpress.com/2014/11/11/%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%94%D7%9E%D7%92%D7%93-%D7%A0%D7%A4%D7%9C-%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%9E%D7%94/

    התיאור בקישור הנ"ל הרבה יותר מפורט.

    "זחל"ם הפיקוד המשיך בתנועתו, וכ-500 מטר ממקום הורדתו של סרן אלכס פנינו מזרחה מתוואי ההטיה והמשכנו לכיוון מזרח."
    המקום בו ירד סרן אלכס קרינסקי הוא לכן על תוואי ההטיה מדרום לתל פאחר או בואדיון שיורד מדרום לתל לפי העדות במחלקת היסטוריה.

    " נסענו כ-200 מטר ונכנסנו לתוך משימת אש סכנה של האויב."
    מהפניה מזרחה זה הגיאיון שאנו מכנים "גיא ההריגה". האיזור הזה הוכן ע"י האויב וכוסה ע"י אש טנקים מצפון מערב ואש מרגמות ותול"רים מהתל הצפוני. לרוע המזל המקום גם טווח ע"י המכמ"ת שלנו.

    " פקודתו זו של המג"ד לתקוף את היעד היתה שינוי מהתוכנית המקורית, ודבר זה חייב העתקת אש כי היעדים טווחו לחלקם המזרחי שזה כיוון התקיפה. מאחר ותצפית על היעד בשלב זה לא היתה לי, הורה לי המג"ד לעצור את האש על מנת שלא תפגע בכוחותינו."
    השעה 15:05
    חבל מאד שהאש שכוונה לצד המזרחי של התל לא נמשכה. חבל שלא תואם עם ורדי וקרינסקי המשך ירי גם על הפאתים המערביים לפני שהורה המג"ד על ההסתערות.

    "כמו כן נורתה על הטנקים ועלינו אש נ"ט מכיוון מזרח וצפון-מזרח."
    האש של הטנקים נורתה מכיוון צפון מערב. מצד מזרח מתנשא תל פאחר ולא היו בו טנקים. אומנם היה תותח נ"ט אחד במרכז התל הדרומי אבל הוא כוון לקטע תוואי ההטיה שבין עין א'דיסה לתל הדרומי.

    " לרוע מזלנו פגע פגז מרגמה בדופן ימין של הזחל"ם. כתוצאה מהפגיעה נפצעו שניים מאנשי הזחל"ם ומערכות הקשר נפגעו ויצאו מכלל שימוש. כמו כן נפגעו הגלגל הימני ומערכת ההיגוי, דבר שהוברר לי לאחר הקרב. האנשים קפצו מהזחל"ם ותפסו עמדות בין הסלעים. ראיתי שהאנשים מקובצים כולם במקום אחד, פיזרתי אותם והסברתי למג"ד שאנו נמצאים בטווח אש סכנה. המג"ד קרא לי וחזרנו יחד לזחל"ם. המג"ד ביקש להניע את הזחל"ם ולהתקדם. התיישבתי ליד ההגה הקדמי והחילותי להתקדם. לאחר בערך 200 מטר במקום שהשביל עושה תפנית צפונה הרגשתי שאיני יכול להתגבר על ההגה."
    לכל המפקפקים בכוונת המג"ד, הוא הורה להראל לסוע מזרחה וצפונה בשביל העולה מצפון לתל. כלומר, המג"ד ניסה לאגף את התל מצפון.

    "לפי הוראה מהמג"ד העמסתי על גבי מ"ק 10 ויחד החילונו להתקדם לעבר היעד,"
    עפ"י התיאור בקישור, המג"ד לא אמר להראל איזה מכשיר לקחת, מ"ק 10 (ברשת איתן) או מ"ק 9 (ברשת הסיוע). מדוע לא לקח איתו קשר עם שני המכשירים? כיצד חשבו להמשיך בסיוע אם ידרש? בזחל"ם הפיקוד היה הקשר זיבלי וכן סמל המבצעים רובינשטיין מדוע לא לקחו אותם איתם?

    " אשר בולט בגובהו הרב בשטח. כשהינו עוזר לי ואני לו במעבר הגדרות, מצאנו חולפים על פני התעלה המערבית של היעד שהיתה ריקה לגמרי מאויב."
    זו התעלה שמעבר לתצפית של היום לכיוון מערב. לא ניתן לראות אותה אלא אם מתקרבים לגדר המערבית. האם האיזור הזה בכל זאת טווח?

    "הגענו לאיזור בו התנהלו חילופי יריות, אשר אילצונו להשתופף ולמצוא מחסה מאחורי סלעים שהיו בקרבת מקום."
    כאן הם נמצאים כבר על גבי הכיפה הצפונית

    " המג"ד ניסה לתאם את האש בין כוחותינו שעל היעד הדרומי לבין הכוחות שעלו על היעד הצפוני, אשר בפאתיו ישבנו המג"ד ואני. הקשר היה עדיין תקין והמג"ד ניסה להתקדם לתוך היעד ואז פגעו בו כדורי האויב באלכסון בחלק גופו העליון."
    זכורים לי ורדי והקשר שלו כשהם צופים לכיוונינו (הייתי בפתח התעלה במוצב הצפוני בואדיון שבין הדרומי לצפוני) מתוך תעלה בתל הדרומי מרחק של כ-50 מטר מאיתנו ואני מניח שזה האירוע בו ורדי קרא למג"ד.
    לא ברור עם מי מהכוח הצפוני ניסה המג"ד לתאם. עפ"י יצחק חמאווי הוא היחיד שנותר מהכוח בשלב זה והוא זה שדיבר עם המג"ד.
    עפ"י ורדי, אמנם קרא לו המג"ד וניסה לודא שהכוח של ורדי לא יורה לצפוני. בשלב זה עוד לא הגיע הכוח של שמיל לדרומי וורדי נותר רק עם הקשר שלו.

    "עליתי שוב מהתעלה ופגשתי במ"כ חמווי יצחק מהגדוד. שמחתי היתה גדולה. יחד ירדנו מהיעד, וכל זאת מאחר ולא ידענו היכן כוחותינו ופחדנו לירות עליהם בטעות."
    השעה היא 16:00.

    "ניסיתי ליצור קשר עם החטיבה אך לא שמעו אותי."
    בקישור הראל אומר שהצליח ליצור קשר אבל לא ידע לומר אם ברשת חנה של הטנקים או אחרת.

    "עזרתי למ"כ חמווי לחלץ פצועים בעזרת שתי אלונקות שהורדתי מהזחל"ם. פניתי לכיוון שביל ההטיה במטרה להזעיק את התאג"ד שיאסוף את הפצועים. בשלב זה פגשתי את המג"ד שלי [סא"ל עשת], מפקד הסיוע, וכאן רק הרגשתי שאיני בהכרה מלאה."
    השעה אחרי 18:30

    "בכוח הושיבו אותי בזחל"ם על מנת שארגע קצת מכל שעבר עליי באותן שעות. עליתי על הזחל"ם של מיפקדת הסיוע ויחד איתו עלינו אל היעד שבינתיים טוהר על-ידי כוחותינו שכבשוהו קודם לכן. נשארתי ביעד כקת"ק של פלוגה ד' מהגדוד שהתארגנה עליו להגנה."

    אהבתי

  4. האמירה לגבי הקש'א שטיהרו תעלות לא בטוח שעומדת לזכותם. זהו איננו תפקידם.
    תבדוק אם הסוללה בפיקודם ירתה למקום הנכון ועשתה המוטל עליה בזמן שהם לחמו כחיילי חי'ר.

    אהבתי

  5. תלמד את העובדות ותבין מה עשה הקש"א.
    עד אמצע שנות ה-70 הקש"א אינו מפקד על הסוללה שלו בזמן שהוא נמצא אצל המסתייע. מאז הופרד תפקיד הקש"א מתפקיד המסו"ל.

    אהבתי

  6. שבוע טוב.

    כותב הראל (בדו"ח שלו, המתפרסם למעלה): "המג"ד ביקש להניע את הזחל"ם ולהתקדם. התיישבתי ליד ההגה הקדמי והחילותי להתקדם. לאחר בערך 200 מטר במקום שהשביל עושה תפנית צפונה הרגשתי שאיני יכול להתגבר על ההגה."

    כותב על כך דני (בתגובתו, למעלה): "לכל המפקפקים בכוונת המג"ד, הוא הורה להראל לסוע מזרחה וצפונה בשביל העולה מצפון לתל. כלומר, המג"ד ניסה לאגף את התל מצפון."

    מדברי הראל משתמע *שישנו שביל*, העולה מערב למזרח, ובמקום מסויים השביל הזה פונה צפונה. מדברי דני משתמע שהפניה הזו צפונה מעידה על כוונת המג"ד לאגף את התל מצפון. הסתכלתי בפוטוסטאט מ-66' ולא מצאתי בו שביל כזה, העולה ממערב למזרח, *בתוך* השטח שעליו כותב הראל: "פנינו מזרחה מתוואי ההטיה והמשכנו לכיוון מזרח. נסענו כ-200 מטר ונכנסנו לתוך משימת אש סכנה של האויב" (ודני מבאר: "מהפניה מזרחה זה הגיאיון שאנו מכנים "גיא ההריגה"." – אך אני איני מבין מדוע הכניסה "לתוך משימת אש סכנה של האויב" מתחילה, כפי שמשתמע מהתיאור הנ"ל, רק כעבור 200 מטר אחר הפניה מזרחה, ולא מיד). השביל היחיד באזור הזה נמצא סמוך מאד לתל הצפוני [ואכן, פניה צפונה – שמאלה – על השביל הזה, הייתה יכולה להעיד על כוונה לאגף את התל מצפון],

    אבל:

    א, באזור הזה, על השביל שלרגלי התל הצפוני, נתקע הטנק המוביל, ועד כה לא זכורני שנאמר שזחל"ם המג"ד הגיע גם הוא עד לשם וששם ננטש.

    ב, העליתי בשעתו לפרש תמונה שצולמה שנה אחרי הקרב והתפרסמה ב'מעריב' בכתבה של יעקב העליון, ונכתב תחתיה שהזחל"ם הפגוע הנראה בה הוא הזחל"ם המדובר. מיקומו, כפי הנראה בתמונה, רחוק מהתל הצפוני, זאת אומרת, לא על השביל שלרגליו העולה מדרום לצפון ומאגפו. [בתמונה נראים שמיל וחמאווי שהשתתפו עם העליון באותו ביקור, והיו אמורים להכיר את זחל"ם המג"ד. אבל, כבר הובא בבלוג זה בשמו של הראל שזחל"ם המג"ד נפגע מרסיסים בדרך ההטיה עוד לפני עין א-דייסה, והאנשים שהיו בו, כולל המג"ד קליין עברו אל הזחל"ם של הראל שנסע מאחוריהם. בתמונה נראה גם מס' הרשום על הזחל"ם. בהזדמנות זו אשאל: האם ברור שאין מדובר כאן על זחל"ם המרגמות שנפגע גם הוא באזור ההוא?]

    השביל היחיד העולה מערב למזרח, הוא זה המתפתל, הנראה גם בפוטוסאט.

    פניה צפונה על השביל הזה, אינה יכולה להעיד על כוונת המג"ד לאגף את התל מצפון, מפני שכאמור – וכנראה בפוטוסטאט – זהו שביל מתפתל, ופניה בו צפונה היינו פניה שמאלה, על השביל העולה למעלה, ומגיע עד בין שני התלים (למקום שהם, המג"ד והקש"א, אכן הגיעו אח"כ רגלית).

    בנוסף לזה, הנני מוצא לנכון להזכיר: גם אם משה הראל היה אומר (אז, או היום) שהוא זוכר במפורש *שבאותו שלב* המג"ד אמר לו שבכוונתו לאגף את התל מצפון, הרי שהדבר יכל להעיד רק על כוונת המג"ד *באותו שלב*, אחרי שכבר היה ברור שתל-פאחר אינו ריק מאויב. אך אין בכך בכדי להעיד על כוונת המג"ד בשעה שהורה שלא להתעכב בעין א-דיסה אלא להמשיך ישר על תוואי ההטיה, לומר שכבר *אז* היה בכוונתו לאגף את התל מצפון. שכן אז יכלו בהחלט לחשוב (וכפי שסיפר הסמג"ד) שתל-פאחר ריק (ולשם מה יש לאגפו?) כך שההזדרזות להתקדם על תוואי ההטיה אפשר בהחלט שהייתה מפני סיבות אחרות, וכמו, להגיע לבורג' בביל וממנו, ראשון, לתל-עזזיאת.

    אגב אעיר, כי בדו"ח של הראל המתפרסם כאן נמצא: "לרוע מזלנו פגע פגז מרגמה בדופן ימין של הזחל"ם. כתוצאה מהפגיעה נפצעו שניים מאנשי הזחל"ם". אך בעדותו לפני מחלקת היסטוריה, ב-68', נשאל על הפגיעה הזו: "יש פצועים, יש הרוגים?", והשיב: "אין פצועים ואין הרוגים, וכל הפצועים זה רק אחרי הירידה".

    אהבתי

  7. שמואל"ק תודה על התגובה.
    אני עונה לא לפי הסדר כיון שאיני יודע כיצד לצרף תמונה לתגובה בדבר השביל.

    כתבת:
    "ב, העליתי בשעתו לפרש תמונה שצולמה שנה אחרי הקרב והתפרסמה ב'מעריב' בכתבה של יעקב העליון, ונכתב תחתיה שהזחל"ם הפגוע הנראה בה הוא הזחל"ם המדובר. מיקומו, כפי הנראה בתמונה, רחוק מהתל הצפוני, זאת אומרת, לא על השביל שלרגליו העולה מדרום לצפון ומאגפו. [בתמונה נראים שמיל וחמאווי שהשתתפו עם העליון באותו ביקור, והיו אמורים להכיר את זחל"ם המג"ד. אבל, כבר הובא בבלוג זה בשמו של הראל שזחל"ם המג"ד נפגע מרסיסים בדרך ההטיה עוד לפני עין א-דייסה, והאנשים שהיו בו, כולל המג"ד קליין עברו אל הזחל"ם של הראל שנסע מאחוריהם. בתמונה נראה גם מס' הרשום על הזחל"ם. בהזדמנות זו אשאל: האם ברור שאין מדובר כאן על זחל"ם המרגמות שנפגע גם הוא באזור ההוא?]"

    זה זחל"ם המרגמה ולא זחל"ם המג"ד.
    זחל"ם המרגמה התפוצץ והוכרז "טוטל לוס". גם המיקום הוא במקום שהוא מונח כיום, בצומת שממערב לתל הצפוני.
    כאן הדרך מתפצלת מערבה לבורג' בביל, מזרחה לגיא ההריגה וזה גם השביל שעליו עלה הראל יחד עם המג"ד. הדרך (תוואיי ההטיה) גם ממשיכה צפונה לכיוון בניאס.

    זחל"ם המג"ד שנפגע רק מרסיסים וגם נשבר ציר ההגה שלו, פונה מהמקום כדי לתקנו ולהשיבו לשירות.

    אהבתי

    • בכל פעם שמדביקים כאן קישור של תמונה (עם הסיומת: JPG) הוא הופך, אוטומטית ע"י תוכנת הבלוג, לתמונה.

      בקשר לזחל"ם המרגמות, אכן חשדתי שזו טעות של העליון ותודה שאימתת זאת בתשובתך.

      נראה שאתה אוחז עדיין בחלק הראשון של תגובתך על דבריי, ואמתין להמשך. לבינתיים הבנתי רק שלדעתך השביל המתפתל הוא זה שעליו נסע הזחל"ם. רק לא ברור לי האם מיד בפנייה מזרחה עלו עליו (שאז בפיתולו הוא פונה ימינה דרומה, מתפתל שוב וכו'), או שרק יותר מאוחר, אחרי הפגיעה עלו עליו. אם הבנתי נכון, הטנק המוביל לא עלה לכתחילה על השביל המתפתל, אלא ירד מתוואי ההטיה ונסע מזרחה על השדה מול התל הצפוני. עוד משהו: לכאורה אין להחשיב את השביל המתפתל הזה כחלק מ"גיא ההריגה", שכן בחלק מהפיתולים הוא מוסתר מהתל.

      עוד משהו: השוויתי בין הפוטוסטאט מ-66' לתצ"א עדכני (של גוגל, צילומים שהועלו כאן על ידך לבלוג) ונדמה לי שפיתולי השביל הזה שונו קצת במשך השנים. עוד אעיר, שבדקתי גם במפה הטופוגרפית העדכנית, שחשבתי שדייקו בה, ומצאתי שפיתולי השביל לא צויירו בה במדוייק.

      אהבתי


      • סימנתי על הפוטוסטט את מקום הפגיעה בזחל"ם המג"ד ואת המקום בו פונה הדרך צפונה.
        בפניה זו נעצר הזחל"ם כי הראל לא יכול היה לסובב את ההגה.
        הקו האדום הבולט הוא מסלול התנועה של הראל והמג"ד.

        אהבתי

        • תודה. כעת, בעזרת הסימון, יקל עליי להמשיך ולברר:

          א], האם כשהגיע הזחל"ם שלהם (ראה הערה למטה) בתוואי ההטיה להצטלבות בצומת בורג' בביל, פנה מזרחה ועלה על השביל המתפתל (הפונה בתחילתו ימינה-דרומה, ורק אח"כ מתפתל ועולה מערבה) או שמא המשיך בעקבות הטנק המוביל, בשדה (בשטח המכונה כיום "גיא ההריגה").

          (הערה: כתבתי בנוסח זה, "הזחל"ם שלהם", לרמז על המובא בתחילת הפוסט שבו התפרסם התחקיר של הראל לפני מחלקת היסטוריה: "בראיון שנתן הראל לדני ביזר לפני שנה וחצי, הוא זכר כי הזחל"ם של חפ"ק גדוד 12 נפגע קלות מרסיסים בדרך ההטיה עוד לפני עין א-דייסה, והאנשים שהיו בו, כולל המג"ד קליין, עברו אל הזחל"ם שלו שנסע מאחוריהם". יחד עם זאת, מוזר שבתחקיר ההוא, וגם בדו"ח הזה, הפרט הזה של הפגיעה בזחל"ם המג"ד כלל לא הוזכר! גם לא ברור, האם לפי זה היו בזחל"ם שהמשיך שני נהגים? ומה קרה לשניהם, שהראל הוא שהיה צריך להמשיך ולנהוג אחרי הפגיעה מול התל?)

          ב] מכיון שבתיאור בדו"ח שלמעלה לא הוזכרה נסיעה בשביל מתפתל, אלא רק: "פנינו מזרחה מתוואי ההטיה והמשכנו לכיוון מזרח. נסענו כ-200 מטר ונכנסנו לתוך משימת אש סכנה של האויב" / ובתחקיר לפני מחלקת היסטוריה: "עברנו את ההצטלבות, זה 150 מטר, נפגענו בדופן ימין של הזחל"ם" – אני מבין שהמשיכו בשדה, אחרי הטנק המוביל, 150-200 מטר אחרי הצומת.

          לפי הערכתי [איני משתמש ברשום על קנה המידה בפינת הפוטוסטאט, אלא על מדידתי בשטח את אחד ממשטחי הבטון שבמערב התל הדרומי] המרחק בין ההצטלבות על תוואי ההטיה ועד השביל שלמרגלות התל הצפוני, בקו ישר, הוא כ-270 מטר. בכל אופן, אם המשיכו בשדה אל עבר אמצע התל הצפוני (בעקבות הטנק המוביל), לא מובן מדוע – אם אכן הייתה כוונתם לאגף את התל מצפון (שמאלה מהם) – פנו, אחרי הפגיעה, ימינה-דרומה, ועלו על השביל המתפתל. האם בשדה המדובר ישנה עליה חדה שרק טנק, ולא זחל"ם, יכול לנסוע עליה?

          ג] גם לפי המיקום אותו סימנת כעצירת הזחל"ם בשעה שננטש סופית, עדיין אין להוכיח דבר על כוונת המג"ד לאגף את התל מצפון. אמנם השביל מתחיל לפנות שם שמאלה-צפונה, אך עדיין ההתקדמות בשביל היא מערבה, ועתידה להביא את הנוסעים בו אל *בין* שני התלים, מקום אליו אכן הגיעו המג"ד והקש"א לאחר נטישת הזחל"ם.

          אהבתי

  8. א], האם כשהגיע הזחל"ם שלהם (ראה הערה למטה) בתוואי ההטיה להצטלבות בצומת בורג' בביל, פנה מזרחה ועלה על השביל המתפתל (הפונה בתחילתו ימינה-דרומה, ורק אח"כ מתפתל ועולה מערבה) או שמא המשיך בעקבות הטנק המוביל, בשדה (בשטח המכונה כיום "גיא ההריגה").
    דני> כן

    (הערה: כתבתי בנוסח זה, "הזחל"ם שלהם", לרמז על המובא בתחילת הפוסט שבו התפרסם התחקיר של הראל לפני מחלקת היסטוריה: "בראיון שנתן הראל לדני ביזר לפני שנה וחצי, הוא זכר כי הזחל"ם של חפ"ק גדוד 12 נפגע קלות מרסיסים בדרך ההטיה עוד לפני עין א-דייסה, והאנשים שהיו בו, כולל המג"ד קליין, עברו אל הזחל"ם שלו שנסע מאחוריהם". יחד עם זאת, מוזר שבתחקיר ההוא, וגם בדו"ח הזה, הפרט הזה של הפגיעה בזחל"ם המג"ד כלל לא הוזכר! גם לא ברור, האם לפי זה היו בזחל"ם שהמשיך שני נהגים? ומה קרה לשניהם, שהראל הוא שהיה צריך להמשיך ולנהוג אחרי הפגיעה מול התל?)
    דני> גם לי זה מוזר

    ב] מכיון שבתיאור בדו"ח שלמעלה לא הוזכרה נסיעה בשביל מתפתל, אלא רק: "פנינו מזרחה מתוואי ההטיה והמשכנו לכיוון מזרח. נסענו כ-200 מטר ונכנסנו לתוך משימת אש סכנה של האויב" / ובתחקיר לפני מחלקת היסטוריה: "עברנו את ההצטלבות, זה 150 מטר, נפגענו בדופן ימין של הזחל"ם" – אני מבין שהמשיכו בשדה, אחרי הטנק המוביל, 150-200 מטר אחרי הצומת.
    דני> כאן אני חולק עליך. הם המשיכו על הדרך והטנקים של ברוש אכן נעו בשטח.

    ג] גם לפי המיקום אותו סימנת כעצירת הזחל"ם בשעה שננטש סופית, עדיין אין להוכיח דבר על כוונת המג"ד לאגף את התל מצפון. אמנם השביל מתחיל לפנות שם שמאלה-צפונה, אך עדיין ההתקדמות בשביל היא מערבה,
    דני> מערבה?

    ועתידה להביא את הנוסעים בו אל *בין* שני התלים, מקום אליו אכן הגיעו המג"ד והקש"א לאחר נטישת הזחל"ם.
    דני> הרי המג"ד הורה להראל להמשיך בנסיעה על הדרך והם נאלצו לעצור כי לא יכלו לפנות שמאלה בפיתול. כלומר, אילו לא נעצרו היו ממשיכים בסופו של דבר מצפון לתל ולכיוון מזרח. כל מה קרה מרגע שעצרו היה בגלל האילוצים שכפה האויב.
    1. אש טנקים מצפון מערב (מאחריהם) שעצרה את מחלקת הטנקים
    2. אש נק"ל ותול"ר מהתל הצפוני שהקשתה גם היא על המשך ההתקדמות

    בנוסף המג"ד כבר פקד על ורדי וקרינסקי להסתער ממערב ובמצב שנוצר היה טבעי שינסה ללכת בעקבותיהם.
    כבר טענתי בעבר שכיון שפגשתי אותו בואדיון בהמתנה, אני מניח שציפה שכוחות נוספים של מחלקה ב' וג' יגיעו גם הם.
    בחירתו של המג"ד לעמוד בואדיון מזרחית לתוואי ההטיה מוסתר ע"י הטרשית וחוסר יכולת להתקשר באלחוט גרמו שהמתין שם עד שנואש ועלה עם הראל בלבד.
    בגלל שהיה מנותק לא ידע שיוסי פרידמן שלח את פלוגה ב' לבורג' בביל.
    הבילבול שנוצר בפתח גיא ההריגה שם התרכזו שארית פלוגה א' וג' ואי הידיעה להיכן התקדם המג"ד, אילצו את הסמ"פים להחליט לבצע את האיגוף מצפון. סמ"פ א' הוביל את הכוח לתוך המוצב הדרומי כי זו היתה משימתו המקורית. סמ"פ ג' הצטרף אליו ולא פנה לצפוני עפ"י התיכנון המקורי.

    אהבתי

    • גם אם אנו יכולים להיות חלוקים בהשערות לגבי כוונות המג"ד, כיוון שאין את מי לשאול, הרי שלגבי מסלול נסיעת הזחל"ם (שכעת ברור לי מה דעתך בנידון) אפשר עדיין לברר זאת, שהרי עדיין חיים, לאורך ימים ושנים, חלק משאר נוסעיו, כך שאפשר לשאול אותם: עליתם על השביל המתפתל, או נסעתם בשדה אחרי הטנק?

      בכל אופן, אם התשובה היא שנסעו על השביל המתפתל, כפי שאתה כותב, אזי יש לציין זאת גם בפוסט אחר, סמוך לתגובה
      https://naamoush.wordpress.com/2015/03/02/%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%9B%D7%95%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%9D/comment-page-1/#comment-2089

      עד שנקבל את תשובתם, אסביר מדוע חשבתי שנסעו בשדה ולא בשביל המתפתל:

      א] כפי שהזכרתי למעלה, בעדות הראל לא הוזכרה נסיעה במסלול שונה מזה של הטנקים.

      (על האמור לעיל אוסיף רק עוד פרט: אמנם בתחקור למחלקת היסטוריה אמר הראל: "עברנו את ההצטלבות, זה 150 מטר, נפגענו בדופן ימין של הזחל"ם", אך מסיכום המתחקר שם: "אחר כך אתם מגיעים להצטלבות האמורה, להצטלבות תוואי ההטיה עם בורג'-פאחר, פונים ימינה, נוסעים כמה מטרים ועוד לפני שהזחל"ם שלכם נפגע…" – משתמע שהנסיעה מזרחה, קודם הפגיעה, הייתה רק למרחק "כמה מטרים")

      ב] יוסי פרדימן, אף הוא מנוסעי הזחל"ם בשלב ההוא, סיפר: "אנחנו מובילים, הטנקים אחרינו ושאר הכוח אחרינו ונפתחו קצת מרווחים בין הכלים. נסענו עד שהגענו מתחת לתל פאחר, שם עצרנו ואז הזחל נפגע בדופן ימין שלו, לא יודע ממה, והחל לעלות באש. ירדנו מהזחל בלי נפגעים ואז המג"ד שלח אותי לזרז את הכוח שיגיע אליו. אני רצתי בעיקול הזה של הדרך. המרחק הזה היה כלום, אולי דקה … חזרתי מיד חזרה, אבל המג"ד כבר לא היה. כנראה טיפס לתל מאיפשהו". גם מדבריו משתמע שהזחל"ם והטנקים נסעו באותו מסלול. באומרו "בעיקול הזה של הדרך" כוונתו, כך נראה, לעיקול תוואי-ההטיה לפני תחילתה (דרומה) של הטרשית, ואין הוא מזכיר ריצה בפיתולי הדרך העולה מזרחה, וגם לא חזרה בפיתולים הללו עד למקום הזחל"ם (שבגלל הפיתולים אינו יכול להראות מלמטה).

      ג] בשם פליקס רוטר הובא: "הפגיעה בזחל המג"ד, בו היה, מתחת לתל הצפוני" (ואמצעו של השביל המתפתל הוא בין שני התלים). בהמשך מובאים דבריו: "אנחנו נוטשים את הזחל"ם … מיד אחרינו הגיע הזחל"ם של תשבי וחלק מאיתנו עלינו עליו … עולים על הזחל"ם של תשבי, לא היה מקום לשבת, הזחל"ם מתקדם טיפה, אני מתכופף להניח את מכשיר הקשר, לייצב אותו, ואז נורה לעברנו צרור ומי שחטף את הצרור זה סגל ואני". בשלב הזה של ההתקדמות, לכאורה כבר נכבשו חזיתות שני התלים, הדרומי והצפוני, ע"י הכוחות של ורדי וקרינסקי. אלו שהמשיכו לירות מהתל הצפוני, היו הסורים שנותרו בעמדות שבצדו הצפוני, שהיה להם טווח אש גם על "גיא ההריגה". האם גם על פיתולי השביל העולה בין שני התלים? צריך בדיקה.

      (בפוסט אחר נרשם: "כשהטור הגיע למרגלות התל הצפוני, סגל הלך כנראה לחלץ פצועים מטנק פגוע ושם נפגע ונהרג". אגב, רק כעת, תוך כדי עיסוקי בזה, בדקתי והבחנתי שבמפת "מקום נפילתם" אכן ציינת את מקום נפילתו של סגל על השביל המתפתל). לא ברור למה היו בעיות בעליה בשביל. אולי בגלל העליה התלולה.

      ד] מנחם רובינשטיין סיפר: "מוסא היה משמאלי, היו בעיות בעלייה (הדרך העולה ממערב למזרח למרגלות התל הצפוני) והוא כל הזמן דפק לנהג בראש – סע, סע". ההוספה בסוגריים נראה שהיא של העורך, ואפשר שהבין שהכוונה לשביל המתפתל.

      אגב, לגירסת רובינשטיין, הפגיעה בהם הייתה "מהפגז תול"ר שנכנס בזחל מאחורה" (מהיכן הגיע פגז תול"ר לאחורי הזחל? לא ברור. לפי עדות הראל הייתה זו פגיעה בדופן ימין מפגז מרגמה). לא ברור למה היו בעיות בעלייה בשביל. אולי בגלל העלייה התלולה.

      ה] מתי רובינוביץ' ז"ל סיפר בתחקיר שנערך ב תחילת 68': "עבר על ידי בדרכו קדימה זוהר (הסמג"ד), שאל היכן המג"ד, אמרתי 'מוסא קדימה', והוא זז … הוא דיבר איתי מזחל, כך אני חושב". נראה לי שמוסכם שהסמג"ד – כמו גם הכוחות שבסופו של דבר הצליחו לאגף את התל מצפון, לא עלו בשביל המתפתל, אלא היו ב"גיא ההריגה". אם המג"ד אכן נסע קודם על השביל המתפתל, היה על רובינוביץ' להצביע לשם, ולא להסתפק ב'מוסא קדימה'.

      *****

      אכן, כפי שהערת לנכון, המשפט בדבריי צריך תיקון: "אמנם השביל מתחיל לפנות שם שמאלה-צפונה, אך עדיין ההתקדמות בשביל היא *מזרחה*" [ולא "מערבה", כנכתב].

      עוד כתבת: "דני> הרי המג"ד הורה להראל להמשיך בנסיעה על הדרך והם נאלצו לעצור כי לא יכלו לפנות שמאלה בפיתול. כלומר, אילו לא נעצרו היו ממשיכים בסופו של דבר מצפון לתל ולכיוון מזרח." – – – וזה לענ"ד אינו מוחלט, כאמור, שאמנם השביל פונה שם שמאלה-צפונה, אך עדיין הוא מתקדם מזרחה, אל עבר שני התלים, ואילו לא נעצרו (בגלל בעיות בהגה) ייתכן והיו ממשיכים בנסיעה רק קצת, עד שהיו קרובים יותר אל הגיאיון, ושם יורדים מן הרכב, שהרי, כמו שכתבת בהמשך, שם המג"ד "ציפה שכוחות נוספים של מחלקה ב' וג' יגיעו גם הם".

      ולפי דבריך, איני מבין: האם לדעתך המג"ד תיכנן לאגוף את התל מצפון ולהגיע אליו בזחל"ם בודד, בו יושבים רק הוא והקש"א? (וסמך על שאר הכוחות שמעצמם יבינו, כשיגיעו, שיש לעשות איגוף מצפון?). זה לא מסתדר עם דבריך בהמשך (להם אני מסכים): "המג"ד כבר פקד על ורדי וקרינסקי להסתער ממערב ובמצב שנוצר היה טבעי שינסה ללכת בעקבותיהם", היינו, לעלות חזיתית, ולא לאגף.

      *****

      כתבת על "אש נק"ל ותול"ר מהתל הצפוני שהקשתה גם היא על המשך ההתקדמות". כאמור, לא מדובר על החזית המערבית של התל הצפוני, שכבר נכבשה ע"י כח קרינסקי, אלא על צדו הצפוני.

      לכשהזכרת "חוסר יכולת להתקשר באלחוט", אזכיר את התעלומה עליה כבר דיברנו בעבר, מדוע אכן לא השתמש המג"ד במכשיר שעליו (אצטט שוב מתיאורו של יאיר ישי על סוף הקרב: "וכשיצאנו פה ליד העץ הזה שכב המג"ד הרוג על הצד, מכשיר קשר מזמזם והמפה תקועה לו בבטן"). לשלמות העניין אזכיר גם את החידוש לו ציינת בדברי ורדי בפאנל החטיבתי ב-67': "המג"ד שידר באלחוט, אחרי שהייתי פה ליד הגדר הוא אמר לי לנוע ולתקוף מדרום". ואם בחידושים עסקינן, אזכיר את עדותו של אוד אשכנזי שאף היא פורסמה בבלוג זה: "במהלך הקרב הגיע לידי מ"ק. כאשר מוסא היה על התל ואני על תוואי ההטיה שוחחתי איתו במכשיר, ולפתע נשמעו יריות וידעתי שנפל".

      מכיון שבסיום דבריך כתבת מעין סיכום, אכתוב אף אני סיכום משלי, בקיצור נמרץ: הפיספוס הגדול – אולי אף לא פחות מאי-העליה לעבר ציר הנפט, כמתוכנן, לתקיפת היעד ממזרח-דרום – שנבע מהנתק בין הכוחות (בהתקדמותם אל היעד, נתק שנגרם כתוצאה מפגיעות ההפגזה מחירבת-סודה בשעה שנעו על תוואי ההטיה באזור עין א-דיסה וכו') שכתוצאה ממנו לא ראו-ידעו הכוחות המתקדמים שוורדי וקרינסקי עלו על התלים חזיתית וכעת נדרש מהם להגיע אחריהם ולסייע בכיבוש (לזה גם ציפה המג"ד, בהמתנתו למרגלות התלים). עד כה לא ברור כיצד זה לא הבחינו המתקדמים בזחל"מים הריקים (לא ריקים לגמרי, שהרי נותרו בהם הנהגים, כדלהלן) שהעידו על מיקום העלייה, ותמורת זאת, נגררו להמשך נסיעה על תוואי ההטיה, בעקבות הטנקים שחלקם נשארו מעברה המערבי של הטרשית. רק אתה, דני, שהתקדמת רגלית עם שארית מחלקתך, ידעת לפנות בעיקול אל עבר התלים (זאת למרות ש – לפי עדותך – לא ראיתם את הזחל"מים הריקים וגם לא נהגים, משום שפנייתכם ימינה הייתה, ככל הנראה, במקום מוקדם יותר, ממנו אי אפשר היה לראות את הזחל"מים הנ"ל). העדר התקשורת לא קשור רק למג"ד. גם סמ"פ א' לא קיבל דיווח מהמ"פ שלו שהוא ועמו הכוח המוביל עלו חזיתית, ולכן המשיך הסגן עם הכוח שלו בתוואי ההטיה. קצין המבצעים, הגם שכן ידע על עליית הכוחות חזיתית (הוא סיפר: "פגשתי את הזחל"מים של ורדי, הם היו ריקים וישבו בהם רק הנהגים. שאלתי אותם איפה ורדי והם אמרו לי שהוא עלה בגאיון"), לא ניצל ידיעה זו לעלייה חזיתית, מאותו מקום בו כבר נעשתה העלייה, וכאמור, נכבש ע"י המסתערים וכבר לא נורתה משם אש לעבר הכוחות (בשונה מהשטח של "גיא ההריגה", וצדו הצפוני של התל שמאוחר יותר אוגף ע"י הכחות, שנפגעו תוך כדי). והגם שקודם לכן קיבל פקודה מהמג"ד לזרז את הכוח שמאחור – לכאורה כדי להתקדם ולסייע בכיבוש תל-פאחר – הרי שבפקודתו הופנתה פלוגה ב', כשהגיעה, ל… בורג' בביל, יעד שכיבושו נועד לשלב מתוכנן יותר, וכשהגיעו אליו נתגלה כריק (ועד היום לא ברור האם בכלל נורתה משם אש על הכוחות). ייתכן והפנייה זו נעשתה מתוך מחשבה, באותה שעה, שכיבושו של תל-פאחר הוא כבר עובדה מוגמרת ואפשר לעבור לתוכנית העתודה.

      אהבתי

  9. גדעון עציון נפטר ממחלת הסרטן ביום ה-7 באפריל 2015, י"ח בניסן תשע"ה, חול המועד פסח.
    כחודש לפני פטירתו התפרסם הפוסט הזה ובו הדו"ח שחיבר לסיכום פעילותו ממלחמת ששת הימים.
    בימים שלפני הפרסום ניסיתי להשיג אותו במשך ימים רבים, אך לא היתה תשובה בביתו.
    יהי זכרו ברוך.

    אהבתי

  10. כך לאט לאט הולך ונעלם לו דור של לוחמים.
    או כמאמרו האלמותי של דוגלס מקארתור:
    "Old soldiers never die they just fade away"
    כדאי גם להזכיר את הקש"א האחר, תא"ל רמי זיו שנפטר בטרם עת כבר לפני 20 שנה.
    יהי זכרם ברוך

    אהבתי

  11. מאחר ופנו אלי ותחקרו אותי לפני מס' ימים, אני יכול לציין כי אני הוא אחד מהקשרים שהגיעו עם גדעון עציון הקש"א, ואנו הגענו אל התל מציר הנפט, יחד עם רובקה שנסע בג'יפ + 2 זחלמים, אשר אחד מהם היה הזחלם שלנו. עם הגעתינו הג'יפ של רובקה עצר כך שהזחלם שלנו הגן עליו ירי מכיוון מערב. להלן לו"ז בלוח הארועים:

    16:26 – מ"פ הסיירת רובק'ה מודיע למח"ט, שהוא על ציר הנפט. ברשותו שלושה זחלמ"ים נושאי תותח נ"ט וטנק, והוא עצמו בג'יפ. המח"ט מורה לו לעלות בדרך הנפט לתל פח'ר הצפוני. המח"ט מורה לסמח"ט, שנמצא בגבעת האם, לקחת טנקים וליצור קשר עם מוסה. הסמח"ט, מתחיל בריכוז כוח בנעמוש.
    16:37 – רובק'ה מודיע, שהוא על דרך הנפט ונע לתל פח'ר. לא נוצר קשר עם הסמח"ט. לבסוף נוצר קשר בין הסמח"ט לבין הכוח העורפי של הסיירת בפיקוד סרן דוד.

    מאחר וירדנו לתעלות, התבקשנו להעביר מחסניות לצועד בראש הטור, כאשר מחסנית אחת נשארה בנשק. מאחר והיה צורך ליצור קשר עם שאר הכוח, הורו לי לרוץ אל הג'יפ ולהביא את מ"ק 10 אשר משום מה רובקה לא לקח עימו, יצאתי במחשבות על כך שאולי אפגע, אך ללא כל ברירה מאחר והירי עדיין נמשך, ואכן כאשר רצתי לעבר הג'יפ, נורו יריות לעברי ושמעתי אותן חולפים ופוגעים בדופן הזחלם.
    מאחר והג'יפ היה מוגן מירי מכיוון מערב, יכולתי ללא חשש לפרק את המ"ק 10 וכאשר חזרתי בריצה לעבר התעלה, הצבתי את המכשיר – היחסית גדול, על חזי, כך שיהווה מגן חזיתי עלי.
    עם כניסתי לתעלה, החלקתי והסוללה התפרקה מהמכשיר, כך שהחוטים נגלו ונותקו מהסוללה, אך גדעון החליט בכל זאת לחבר את הסוללה למכשיר תוך כדי סגירת תפסני הסוללה שנפתחו בעת ההחלקה שלי לתעלה, והמכשיר פעל, ונוצר קשר.
    בהמשך, ומאחר והייתי האחרון בטור שנע בתעלה, הגיח חייל סורי שלא ראיתיו, כך שלפתע ראיתי את גדעון יורה כאשר הירי לעברי וחולף סנטימרים מני, כך שלאחר שהסטתי את ראשי הבנתי לפשר הירי שהיה לעבר החייל הסורי שנהדף מהירי אל גומחה ומת במקום.
    קראתי באחד העדויות שחיילי התותחנים הללו אינם חיילי חי"ר, אזי לידעת המפקפקים, את הטירונות חיילי התותחנים של 334 – גדוד המרגמות הכבדות – גמ"כ, עברו טירונות יחד עם חיילי גולני, ואת קורס המכים עברנו בג'וערה יחד עם חייל גולני, כך שקבלת רובאי 7 שקיבלתי הכשיר אותי להיות לא רק קשר, אלא, גם לוחם חי"ר, וכך גם את שאר חיילי התותחנים בגדוד, מאחר והגדוד היה אורני שייך לחטיבת גולני.
    בהמשך ולאחר ירי זה על זה (כוחותינו) ולמזלנו לא נפגע מישהו מבין חיילנו, החלו צעקות בתל להפסיק את האש, כך שיצאנו מהתעלות ומצאתי שני חיילים פצועים וכן את המג"ד משה קליין שרוע על גבו, אחד הפצועים נפגע בבטנו וביקש מיים, לא יכולתי לספק זאת מאחר וזכרתי כי אין להשקות חייל פצוע בטן במים, על מנת להקל במעט לחייל פצוע זה, הנחתי את כובע הפלדה שהיה מונח לצידו מתחת לראשו, כאשר החייל השני פצוע ברגלו. התבוננתי על המג"ד ולא ראיתי פגיעה בו מאחר והיה שרוע על גבו, כאשר פצוע הרגל בכה ואמר שהמג"ד נהרג, הנשק – העוזי שלו היה דרוך וללא כדורים ושכב ללא כובע פלדה אשר היה מונח בסמיכותו והמפה תקועה בחזהו, קראתי לחייל על מנת לפנות את המג"ד ממקומו. החייל ניגש לעבר רגליו של המג"ד, כאשר הרמתי את המג"ד מצידו השני,, עקב משקלו הנחתי אותו בשלב ראשון על ברכי/ירכי, ולפתע חשתי בחום ורטיבות, נבהלתי, ושמטתי את המג"ד, עם הנפילה נשמע קול אשר הרתיע אותי לרגע, אך הבנתי שהקול בא עקב הנפילה בה האויר יצא מהריאות דרך מיתרי הקול. מאחר והמג"ד היה כבד ביחס אלי, קראתי למס' חיילים לשאת את המג"ד ולפנות אותו ממקומו.
    חוסר החובשים כתוצאה מפגיעתם תוך כדי הלחימה מנע קבלת עזרה ראשונה לפצועים, כך שלאחר יצירת התקשורת הגיעו חובשים ופינו את שאר הפצועים.
    לקראת החשיכה, הגיחו למעלה מ- 10 חיילים סורים ללא מדים עם בגדיהם התחתונים – לבושים בגטקס לבנים ארוכים בידיים מורמות, מאחר ולא ידעו מיהו הקצין או בעל הדרגה החלו חקירות במקום ע"י דוברי ערבית מבין החיילים שלנו אשר שלטו בשפה הערבית, כך התברר כי בינהם היה קצין סורי.
    אותו לילה נשארנו בתל עד אור ראשון (ולא כפי ציין גדעון כי יצאנו בשעה 03:00 לעבר הבניאס) בו פתחו הסוללות בירי עם אור ראשון בסביבות השעה 05:00 על מחנה הבניאס, ואז הורה הסמג"ד של 334 לירות כמה שיותר וברצף מהיר ככל האפשר, לצערי זמן מה לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר מכיוון קיבוץ דפנה בה ממוקמת סוללה א' מגדוד 334, הפיצוץ גרם לפטריית עשן שחורה שהיתמרה במקום והנצפית מהמקום בו שהיתי בתל פאחר, וכן שמעתי צעקות בקשר בו אנו מקושרים לסוללה, מתברר כי אחד מהזלחמים עליהם מוצבת המרגמה התפוצץ, בשלב לאחר שפגשתי את חיילי הסוללה דוח לי כי ניתנה הוראה של אחד מקציני הסוללה שלא להשליך את המטענים מחוץ לזחלם, אלא, להשליכם בתוך הזחלם. הסמג"ד טוען שהיתה הזנה כפולה, דהיינו הוכנסו שתי פצצות מרגמה אשר גרמו לפיצוץ, מאידך חיילי הסוללה שלא נפגעו בזחלם זה, דיווחו כי יצאה אש מהסדן אשר הציתה את המטענים הללו והתוצאה היא פיצוץ אדיר, לאחר שהצטברה כמות של מטענים אלה בתוך הזחלם. את האמת לכך לעולם לא נדע, מאחר ולהערכתי ולמיטב ידיעתי לא בוצעו בדיקות המאמתות הזנה כפולה, כגון: אופי הפיצוץ בהזנה כפולה של המרגמה וכיו"ב, צילום התמונה שקיבלתי מאחד החיילים אשר היה עד לכך מציג זחלם ללא דפנות, שני החיילים שנהרגו היו פסקל שלמה הי"ד ו- הנדלר דוד הי"ד.
    לאחר שהגענו לקוניטרה בשעות הבוקר המוקדמות, גדוד המרגמות מוקם בחווה החקלאית שמול מבנה החזית המערבית של הסורים הממוקמת מצפון לקוניטרה, לא אחת אני קורא כי בחווה גידלו אקליפטוסים כפי שמדריכי תיירים רבים טוענים, לא כך הדבר, בחווה גידלו אלפי ברושים ואשוחים, אך כלל לא אקליפטוסים.
    עם כניסתינו לקוניטרה נכנסנו לבניין הענק לעיל, לאחר שוטטות בבניין מצאתי נשק וכן ציוד רב אחר, כולל צילומים שבו נחשפו לראשונה המרגמות הכבדות על זחלמים במצעד שנערך בחיפה (אם אינני טועה בחורף 1965) אשר היו עד אז נשק סודי, את הצילומים כנראה בוצעו ע"י מרגל/ים, הצילומים נאספו ונמסרו לגורמים המתאימים בצבא.
    ,

    אהבתי

    • כהסבר לסיפורו של אבי על סיום הקרב בתל-פאחר: "לקראת החשיכה, הגיחו למעלה מ- 10 חיילים סורים ללא מדים עם בגדיהם התחתונים – לבושים בגטקס לבנים ארוכים בידיים מורמות",

      יש לציין לסיפורו של נחום גנצרסקי, מ"מ מגדוד השריון שנלחם בקלע
      https://naamoush.wordpress.com/2015/11/16/%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95-%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%9C%D7%90-%D7%9C%D7%93%D7%90%D7%95%D7%92/
      "לפני שהלכנו לישון גילינו באיזה בונקר עשרה חיילים סורים שהיו סגורים מבחוץ. הם אמרו לנו שהקצינים סגרו אותם וברחו. היה כבר קר, היינו רק טנקים ולא היו לנו אמצעים לשמור על שבויים. מה שעשינו זה הורדנו להם את הבגדים, השארנו אותם עם תחתונים. ההנחה היתה שיהיה קר כל כך, שהם יצטופפו ולא יוכלו לעשות שום דבר וכך היה".

      ויכול להיות שזה היה השיקול של מי שתפס את קבוצת השבויים הנ"ל בתל פאחר [כמדומני שאבי אינו מספר שכך ראה אותם יוצאים מעצמם מהמקום בו היו, אלא שראה אותם מובלים].

      אהבתי

      • מלחמת ששת הימים היתה בחודש יוני, וחודש יוני בשעה זו לקראת החשיכה, לא היה קר, להערכתי ההפשטה מהבגדים אם נעשתה ע"י כוחותינו היתה מסיבות בטחוניות, אך להערכתי וכפי שנאמר לי הם התפשטו על מנת שלא ייהרגו, כן אדם המגיע אליך בתחתוניו עם ידיים על ראשו, מצביע על כניעה, וזה נשמע סביר יותר, אך מאחר ולא הייתי זה "שקיבל את פניהם" לא אוכל לאמת את גירסה כלשהי אלא, את מה שראו עיני ושמעו אוזני.

        בהחלט אני יכול לקבל את הגירסה הזו הנטענת, מאחר ובשלב בו ראיתי אותם עם ידיים על ראשם, הם היו מובלים, אזי אין מה להיתפס לקטנות, צר לי אך עברו מס' שנים מאז, לא כך?.

        אהבתי

      • על תופעה דומה סיפר שוקי נחום: "בעזזיאת ראיתי סורים יוצאים החוצה מהמוצב עם גופיות ותחתונים של חורף וידיים מורמות".

        אהבתי

  12. בראש ובראשונה גדעון עציון ז"ל היה בן אדם, ורק לאחר מכן מפקד, אמנם קצת קשוח, אך עם לב זהב. כמפקד סוללה, לא אחת דאג לחיילי הסוללה במצבים שונים, ודאג במקרים בהם החיילים הגיעו מאוחר, לארוחה ושתיה חמה, כאב הדואג לבניו.
    לי אישית (כבן יחיד ביחידת שדה בה יכולתי להשתחרר, ואכן רק אחרי מלחמת ששת הימים כחצי שנה לקראת השחרור עברתי לבה"ד 9 בה שמשתי כמדריך) היה קשר מיוחד עם גדעון, לא אחת הגעתי למצבים לא נעימים עם אחד הקצינים בסוללה, אותו קצין התלונן ורצה להעמיד אותי למשפט, היה מקרה בו הוטלה על הסוללה הוראה לצאת מהבסיס לצפון עקב ירי על ישובינו, כך שהיה צורך לזווד את הזחלמים ולצאת לקו, נהג הזחלם לא חש בטוב, אזי החלטתי לנהוג בזחלם מהסככה לעבר האפסנאות, שם אותו קצין ראה שנהגתי בזחלם והחל לצעוק עלי ובצדק מאחר ונהגתי ללא רשיון, אך לא ידע כי יש לי נסיון של נהיגה בשטח, מאחר והנהג לימד והדריך אותי לא אחת לנהוג בזחלם.
    לאחר שהגענו לקו, זומנתי לגדעון ושם היו: הקצין המתלונן, הקע"ת וגדעון, גדעון ביקש לברר אם נהגתי בזחלם והסיבה לכך, לאחר שהסברתי לו את הארוע והמצב שנוצר עם הנהג, ראיתי את גדעון מציג פנים קשוחות, אך למחורת ביקש ממני שלא להיקלע למצב דומה עם אותו קצין. מקרה נוסף שהיה עם אותו קצין אשר שוב התלונן עלי כי יצאתי לחופשה של 24 שעות ללא אישור עקב ריתוק (טרם יציאה למארבים – כמפקד מארב, הרס"ל החליט לתת לי אישור פורמאלי לחופשה), עם שובי נקראתי לחדרו של דעון ושם אותו סצנריו חזר על עצמו, לאחר ההסבר שציינתי, פנה גדעון אל הקצין המלין ופרש את ידיו ולא יסף, הקצין האדים מכעס ושתק, בשני מקרים אלה ניתן לראות אדם ולא רק מפקד, פתוח עם חשיבה רוחבית ולא מרובעת כפי שנהג אותו קצין, דרך אגב (וכפי שנמסר לי ע"י חיילי הסוללה) זהו אותו קצין שהורה שלא לזרוק את המטענים בעת ירי המרגמות אשר כתוצאה מכך נהרגו שני חיילים – ש.פסקל ו- ד.הנדלר.
    עם הכרזת הכוננות ערב מלחמת ששת הימים הוסרתי מתפקידי כסמל קשר הסוללה, מאחר וגדעון עציון החליט שבמלחמה אהיה צמוד אליו.
    בכל התקריות וכן בכל מהלך המלחמה גדעון עמד זקוף וללא מורא מירי האוייב עליו, דאג לטווח את הסוללות, אדם וחייל אמיץ ללא חת, אשר ממלא את תפקידו ללא כחל וסרק, וידע אף להאציל סמכויות בניגוד לנהלים הקשוחים הצבאיים.
    בטכס האזכרה האחרון לחללי צהל שנערך בסמוך ליום העצמאות, אחותו של שלמה פסקל מסרה לי כי גדעון נפטר, ואז הציפו אותי זכרונותי עם גדעון בקווים, באימונים, בסיוע לצוערי התותחנים ועוד.
    צר לי עליך גדעון עציון – מפקדי ואדם עם לב זהב, השונה מהותית מרוב הקצינים שהיו בגדוד 334.

    אהבתי

    • אני הייתי מפקד צוות בסוללה א שבה אירע האסון,לא הייתה שום הוראה לא לזרוק את עודף המיטענים מיחוץ לזחלם,כל צוות קיבל בתורו הפסקה לצינון הקנה.רוב הצוותים קיפלו את הברזנת העבה למיספר קיפולים והניחו אותו בין הסדן החם לבין המיטענים והתחמושת המוכנה לירי,בצוות 1 זה לא בוצע וכך הרשף הגיע אל עודפי המטענים,ומיכאן האסון.לא הייתה שום טעינה כפולה.

      אהבתי

  13. אני אחותו שלשלמה פסקל זל ישנם פרטים שנכתבו שאינ ם נכונים לא מדויקים ללא כל התחשבות בכבודו של אחי לא היתה הזנה כפולה זה שקר גם אברהם בר דויד כתב פה שהיתה הזנה כפולה זה שקר הוא בעצמו אמר לי אישית וגם גורמים אחרים לא היתה הזנה כפולה היו הרבה פאשלות שלא נאמרו הרבהשקרים וחוסר התאמות בין הדברים שנאמרו אך הענין יבוא יום אחד על פתרונו מי שחושב שיכול לעבור בשקט על מותו של אחי טועה טעות חמורה אבי מילר שקרן רודף תהילה שלא מגיעה לו לא היה שם בכלל הוא נמלט עם גדעו העציון על זחלמ אחר גםגדעון נעלם מהסוללה כך שאני אחותו לא אניח לעולם עד שאוכל להוכיח למי שצריך מה קרה באמת אמת שישנם אנשים שלא רוצים לספר את האמת מה קרה לאחי אך ימים יגידו

    אהבתי

    • לחווה , חז"ל אומרים שאין אדם נתפס בשעת צערו.
      יחד עם זאת צריך לדעת על מי מדובר כאן.
      מדובר כאן בחברים לנשק
      שהיו מוכנים למסור את נפשם אחד עבור השני
      ולמען המדינה.
      " דע לפני מי אתה עומד " !
      שעה של מלחמה זאת לא שעה של חשבונות פרטיים,
      זאת שעה של מסירות נפש למען הכלל.
      יש פקודות , ומבצעים את הפקודות.
      לפעמים יש גם טעויות.
      על פי המסורת שלנו,
      מי שמסר את נפשו למען עם ישראל ודאי שנשמתו בגבהי מרומים.
      יהי זכרו ברוך.

      אהבתי

      • ראשית מעולם לא טענתי כי היתה "הזנה כפולה", מה גם הייתי על תל פאחר באותו יום ארור בו שלמה פסקל ו-הנדלר דוד נהרגו ב- פיצוץ שארע, אשר אינני יודע טיבו ,אלא, על סמך שמועות שהתהלכו הכוללים גם "הזנה כפולה" בנוסף ל- זיק אשר יצא מ- סדן המרגמה…
        גדעון עציון ז"ל לא ברח, אלא, קיבל הוראה מהמח"ט כמסול לשמש כ- קש"א מאחר וניתק הקשר עם המסול/הקש"א של גדוד 12…
        כל התיאוריות שהועלו ע'יי האחות אינן במקומן בלשון המעטה…, וכפי שציינתי, חבל שניתנה לה הבמה הנוכחית להשתלח ב- מסול הסוללה גדעון עציון ז"ל שאינו יכול להשיב לספקולציות שהועלו ולבוטות דבריה…

        אהבתי

  14. צר לי על התבטאותה של אחותו של שלמה פסקל, היא לא יודעת מה קרה ומה היה במלחמה שהיתה וכן מהו תפקידי הקש"א/המ"סול/הקת"ק וכל תפקיד אחר בסוללת תותחנים…
    אף אחד מה-"ברכות" שלה לא "ברח"… ואף לא שיקר, ולא רודף אחר תהילה כלשהי…, אלא, תיפקד בהתאם לפקודות הצבאיות באותה עת, וכמובן שאינה יודעת מהו "תל פאחר" הארור אשר גבה דמים מחיילינו…
    חבל על תגובתה אשר להערכתי עקב הבוטות לא היתה ראויה לפרסום, אך כאחות שקולה ניתנה לה "במה" שאינה במקומה וחבל שדבריה פורסמו…

    אהבתי

  15. באיזה זכות אתה משקר שאחי אשםיעיע ולהיות ליד קברו אני לא הייתי שם אך שאלתי גורמים צבאיים שנתנו לי תשובה החלטית בענין זה ישנם דברים נוספים שאתה לא יודע כלל אז אני לא מקבלת את תגובתך כללך בהזנה כפולה אני אחות שכולה51 שנה שלא יודעת את האמת על מות אחי אתה לא יודע את היעובדות כי לא הייתה שם מבקשת ממך לא להתקשר אלי ולא להגיע לאזכרה בקרית שאול ביום הזכרון אתה לא ראוי להג

    אהבתי

  16. מי נ תן לך רשות להאשים את אחי בהזנה כפולה זה הוצאת דיבה ולא אשתוק על כך ז נכון הייתה גיבור גדולזה לא מענין את הסבתא שלי אינך ראוי לבוא יותר לבית הקברות לקיברו של אחי ביום הזכרון לא אתן לך לגשת אני אסלק אותך כמו מצורע אל תתקשר אלי יותר לא תענה אתה לא מתבייש להכפיש את אחי בדבר שאתה לא יודע אתה נמלטת עם גדעון לרמה הסורית בלי לדעת גם עם תגיב לא אתיחס יותר אתה כותב שטויות אגב אנחנו בבית לא סבלנו אותך לא חיבבנו אותך אתה בשבילי לא קיים

    אהבתי

  17. זה שאת אחות שכולה לא נותן לך הזכות לצעוק רמאים שקרנים
    יש לך הוכחות שלא היתה הזנה כפולה תביאי אותם
    אין לך הוכחות אז תשבי בשקט
    הזנה כפולה כולם דיברו על זה כאחת הסיבות לפיצוץץ
    אף אחד לא קבע שזה מה שהיה
    אולי היו סיבות נוספות מי יודע
    אף אחד לא האשים את אח שלך בכלום
    תאונות וטעויות בזמן מלחמה נגרמות כל הזמן
    אף אחד לא עושה בכוונה תחילה
    גברת אלה חיילים צעירים בקושי סיימו תיכון שנה או שנתיים קודם
    הם כבר במלחמה על החיים שלהם
    האנשים שאת מאשימה אותם היו בחורים צעירים כמו אח שלך
    הם חזרו הביתה אח שלך לא חזר הביתה
    זה הגורל ותפסיקי להתבכיין
    זה לא מוסיף כבוד לא לך ולא לזכרו של אח שלך שהיה לוחם מצטייין

    אהבתי

  18. כל מה שאתה מתחבא מאחורי אנונימי זה מוריד מערך התשובה שלך תתביישלך על הניסוחשלך הבוטה אתה בשבילי לא קיים ולכן לא אתיחס אליך אתם כולכם מהצוות של אחי לא ראויים לו שלמה התלונן רבות על מילר על היחס שלו כלפיו איך אתה אומר לי תפסיקי להתבכיין אתה אדם שפל ולא ראוי בכלל להגיב אתה שפן תצא מהאנונימיות שלך תהיה גבר אני לא פוחדת להגיב בכלל כן יש הוכחות שאני לא צריכה לדווח לך ישנם גורמים אחרים שיודעים שלא היה כך אתה וןמילר שקרנים אתם לא ראויים להיות חבריו לצוות כי אתם בוגדים בזכרו אתם לא ראויים בכלל להגיב ותתבייש על התגובה שלך לא ראויה לציטוט לא יעזור לאף אחד הסתרת האמת על מה שקרה האמת תגיע בשלב מסוים כשלא תהיו מוכנים

    אהבתי

    • לחווה שלום ,
      כל הגישה שלך מוטעית מיסודה.
      כאשר בוחנים משהו שהתרחש הרי שמעלים את כל האפשרויות השונות ,
      שניתן על ידיהם להסביר את מה שהתרחש.
      לא תמיד ניתן לדעת איזו מבין האפשרויות היא הנכונה.
      הזנה כפולה , זאת גם אפשרות , ולכן מציינים אותה.
      אף אחד לא טוען שזה מה שבאמת קרה.
      גם לגבי הקרב על תל פאחר אנחנו מעלים כאן באתר אפשרויות שונות.
      כפי הנראה לא נוכל לדעת חד משמעית מה היא האפשרות הנכונה.
      אין בכך חלילה שום נסיון לפגוע בכבודו של מישהו.
      אנחנו כולנו מכירים ומוקירים את גבורתם של כל הלוחמים.
      על מנת להשקיט את רוחך כדאי לך להעלות את הנושא בפני אנשים הקרובים ללבך
      ושדעתם חשובה בעיניך.
      וכדברי החכם מכל אדם : "ותשועה ברוב יועץ" ( משלי י"א) .

      אהבתי

  19. מבלי להתייחס לויכוח על שאירע בצוות המרגמה, יש לומר כמה מילים על מפקד הסוללה. מפקדי הסוללות בתקופה שעד אחרי מלחמת יום כיפור, לא היו יחד עם הסוללות בעיתות מלחמה, לא פיקדו עליהן ולא יכלו אפילו לדעת מה מתרחש בהן. כמו כל יתר המסו"לים, שימש אף גדעון עציון ז"ל כקצין קישור במפקדת החטיבה. בתפקידו הוא היה בתצפית וטיווח את הגדודים שירו לטובת גדוד 12 ו-51. בשלב השני הוא נשלח לתל פאחר עם כח הסמח"ט כקש"א. במסגרת זו עסק הן בתפקידו כקצין תצפית קדמי והן כקצין שלחם על טיהור התעלות בתל פאחר. לבוא ולומר עליו שהוא ברח זו טענה שאינה ראויה ופוגעת בזכרו. גדעון עציון היה קצין תותחנים מסור ומקצועי, ומילא את תפקידו במלחמה מעבר לנדרש ממנו.

    אהבתי

כתיבת תגובה