דיווחתי שנדמה לי שהפלוגה הלכה

"הפסקתי לתת אש כאשר על הבונקר הגדול המפוצח ישב חייל ונופף ביד. אחר כך התברר לי שהחייל היה פצוע וביקש שיפסיקו את האש עליו. אך אני סברתי שהוא מאותת 'המוצב בידינו'. הפסקתי את האש" * תחקיר מ-1968 לזאב נמיר, מ"פ הטנקים שהובילו את גדוד 12 לתל פאחר וספג חיצי ביקורת רבים

שבת 3 ביוני 1967, חופשה בעיר רגע לפני פרוץ המלחמה. המ"מ עזרא ברוש (מימין) עם המ"פ זאב נמיר ואשתו

שבת 3 ביוני 1967, חופשה בעיר רגע לפני פרוץ המלחמה. המ"מ עזרא ברוש (מימין) עם המ"פ זאב נמיר ואשתו

ביקורות קשות ספגה פלוגת הטנקים ז' מגדוד 377 שהובילה את גדוד 12 של גולני אל מוצב תל פאחר. עיקר האש הופנה כלפי המ"פ, רס"ן זאב נמיר, שעל פי עדויות של אנשי פלוגתו ומפקדים ולוחמים אחרים, לא תיפקד כמצופה ממנו. למעשה, מלבד מחלקת הטנקים מס' 3 של הפלוגה, שנעה בראש ונפגעה מתחת לתל פאחר בשלבים הראשונים של הקרב, יתר הכוח הפך פאסיבי ולא העניק ללוחמי גולני סיוע כשאלה איגפו את התל מצפון כדי להגיע אליו ממזרח ולהכריעו.

נמיר הלך לעולמו זה מכבר, ומלבד דו"ח הסיכום שלו שפורסם כאן ביולי 2013, לא נשמע הצד שלו והסיבות להחלטות שקיבל. תחקיר שעבר נמיר ב-18 בינואר 1968 על-ידי מחלקת היסטוריה נחשף כאן כעת לראשונה ומאפשר התבוננות לחלק מההתנהלות וההחלטות של המ"פ.

להלן התחקיר ככתבו וכלשונו. מקור: ארכיון צה"ל. בכחול – הערות הבלוג

רס"ן זאב נמיר: ידעתי שאני הולך עם מוסא כבר שבוע לפני ה-9 לחודש. הגדוד קיים תצפיות, גם אני קיימתי תצפיות, אך אלה נתרכזו בדרך המעבר לשריון. יחד עם זאת לא הכרתי את השטח כראוי, למשל את דרך ההטיה ודרך הפטרולים אי אפשר היה לזהות ברור, כי מגבעת האם נראה רק חלק מתוואי ההטיה. עיקר המחלוקת בין השריון לגולני – האם אפשר להגיע לתוואי ההטיה. לכן נלקחו בחשבון כמה אפשרויות תנועה.

קבוצת פקודות אחרונה עם המח"ט התבצעה במשתלת קרית שמונה יום או יומיים לפני הקרב. בקבוצת פקודות היו כל המג"דים, סיוע ומ"פים שריון. המח"ט העלה את התוכנית עם פירוטי גדודים.

תוכניתו של מוסא היתה: גדוד 12 + תשעה טנקים מפלוגה ז' ינוע מצומת נבי יושע דרך חורשת טל על ציר כפר סאלד לגבעת האם, משם לציר קדחת (תוואי ההטיה). על התוואי ינוע עד עין א-דייסה, משם ימינה בחיבור לציר טרומובוזה (דרך הנפט), יתקוף את תל פאחר באיגוף ימני בסיוע טנקים, כאשר מחלקת הטנקים השנייה בראש דרך שער תל פאחר לתוך התל. לאחר גמר כיבוש ינוע בחיפוי מחלקת טנקים מהתל ובסיוע המחלקה השנייה – לבורג' בביל. לאחר כיבוש ינוע או על תוואי ההטיה או על דרך הפטרולים לכיוון חירבת סודה, יכבוש את החירבה, משם למשטרת בניאס, משם למוצב הבניאס.

השלב אחרי תל פאחר יבוצע על-ידי 12 או 51, או במשותף, הכל לפי מי שיכבוש קודם. הכוונה מכל מקום עוד באור לגמור את הבניאס ועם חושך לעלות על תל חמרה.

סדר תנועה: מחלקה 4 (מ"מ שוקי נחום), מחלקה 3 (עזרא ברוש), מ"פ, זחל מרגמה, מחלקה 2 (מאיר צוק), מג"ד 12, פלוגה א' בגדוד 12 כאשר המ"פ רכוב על טנק המ"מ של מחלקה 3.

בתשובה לשאלה: כנראה לא מ"פ א' [מגדוד 12] ישב על הטנק המוביל, אלא מ"פ אחר.

סדר תנועה זה נקבע בגלל הדברים הבאים: מיקוש דרכים, ולכן מחלקה 4 מובילה ומפלסת תוואי. מחלקה 3 (ברוש) היא המסייעת והמפצחת ולכן עליה לנוע ולתפוס מקומות לחיפוי, ולכן היא הולכת בראש. מחלקה 2 (צוק) בפיקוד מ"פ פורצת ומסתערת ולכן מקומה בטור אחרי מחלקה 3. בגמר כיבוש: מחלקה 2 נשארת בתל פאחר ומסייעת משם לעבר בורג' בביל וחירבת סודה. מחלקה 3 עוברת להיות מחלקה מסתערת בפיקוד המ"פ.

קשר: לפלוגה ז' פחות מחלקה 4 ברשת פיקוד גדודית של טנקים בשביל 'חנה', רשת פלוגתית נשארת, ועם החי"ר מ.ח. 70 לרשת הפיקוד של גדוד 12.

בתשובה לשאלה: לא ברור האם היה קשר למ"מים טנקים עם רשת הגדודית של 12.

עוד בכינוס חטיבתי בשטח 9 [בתקופת ההמתנה] ביצעה פלוגה ז' אימון בהסתערות משולבת עם ח' (חרב – פלוגת חרמ"ש של גדוד 377). נבדק שימוש בטלפון אחורי וקבלת פקודות מחי"ר. הוראות הקבע: בתנועה עם חי"ר יש להדליק נורה אדומה אחורית לסימון קשר אלחוטי עם חי"ר.

הביצוע: חיכיתי על יד חורשת טל, היתה הפגזה חלשה. קיבלתי פקודה לזוז. התחלתי לנוע. הגעתי עד לכניסה לגבעת האם, ראיתי את החפ"ק [של חטיבה 1]. היתה הפגזה דלילה וחיכינו עד שהציר יתפנה. קיבלנו פקודה לזוז וזזנו לפי התוכנית.

מחלקה 4 משכה יותר מ-3 לכיוון נעמוש, אך לא הפריעה. הדרך עד דרך הפטרולים היתה למעשה במצב טוב. מדרך הפטרולים עד תוואי ההטיה מחלקה 3 נתקלה בקשיים. נכנסתי לתוך מחלקה 3, הובלתי לתוואי ההטיה, פניתי שמאלה [צפונה], נתתי למחלקה 3 לעבור אותי ונסענו בשדרה עד עין א-דייסה.

בתשובה לשאלה: עד עין א-דייסה היתה רק הפגזה, אך לא חזקה.

מחלקה 3 כשהגיעה למקום התפנית וכנראה שהמ"פ המוביל לא ראה את מקום הירידה מהדרך, וגם אני כשהגעתי למקום לא ראיתי סימן לירידה מתוואי ההטיה אל דרך האיגוף המסומנת.

מחלקה 3 החלה לעלות ימינה במקום המסומן בתצלום מס' 1. גם אני ניסיתי לעלות ומיד גלשנו חזרה למטה. בשלב זה עבר מוסא [מג"ד 12] על ידי עם הזחל וצעק – 'נמיר תמשכו הלאה'. אמרתי לעזרא בקשר – 'המשך על הדרך', אך הוא כנראה לא שמע. אך המ"פ המנווט [שלמה סגל] שישב על הטנק של עזרא אמר לו – 'המשך לנסוע על הדרך'.

עזרא המשיך עד ל-AMX [טנק סורי בהצטלבות הדרך תל פאחר/בורג' בביל]. המ"פ המנווט קפץ, רץ אל ה-AMX, זרק לתוכו רימון וברגע זה נפתחה אש נ"ט ארוך טווח וקצר טווח ומרגמות עלינו. אחר כך התברר לי שהאש הונחתה לא על הנקודה שבה היינו, אלא על כל אורך השדרה.

מכאן סדר כניסה: עזרא פונה ימינה בדרך העולה [לתל פאחר], אחריו ורסנו, טנק סמל, אחריו העליון. עזרא קיבל כנראה בזוקה המסומנת על התצלום במס"מ 2 [לתחקיר בארכיון צה"ל לא צורף התצ"א עם הסימונים] וחסם את דרך הכניסה. היינו אז בהרגשה שכל צידי הדרך ממוקשים. אני הגעתי אחרי העליון, חטפתי נ"ט ארוך שהתחלק ופגע רק בחביונת הגריז ושרף את הצד הקדמי של הטנק, כיסה בשכבה שחורה את הפריסקופים החזיתיים של הנהג והטען-קשר. מהמכה עפתי החוצה מהטנק והצוות שראה שהרגליים שלי נעלמות קפץ גם הוא. הנהג שלא הבין מה קרה המשיך לנסוע ישר, הגיע למצוק ונעצר. רצנו אל הטנק, ראינו שהוא שלם, חזרנו אחורה, עקפנו את העליון משמאל וקיצרנו חזרה אל הדרך בפיתול השני.

עכשיו ממשיכים. עזרא, ורסנו ואני ומגיעים עד למקום שבו הדרך ניצבת לקו המפריד בין המוצב הדרומי לצפוני. הטנקים מסומנים הדילים [?]. מימיננו ראינו את החי"ר רץ ונכנס לחלק המערבי של המוצב הדרומי. פתחנו באש על הפאה המערבית של המוצב הצפוני. החי"ר עבר מהמוצבון המערבי של החלק הדרומי, משך משם למוצב הצפוני ונכנס אליו בפינתו הדרום-מערבית, ולא ישר ממערב, במקום המסומן בתצלום כמס' 3.

הפסקתי לתת אש כאשר על הבונקר הגדול המפוצח על הגג שלו ישב חייל ונופף ביד. אחר כך התברר לי שהחייל היה פצוע וביקש שיפסיקו את האש עליו. אך אני סברתי שהוא מאותת 'המוצב בידינו'. הפסקתי את האש.

שלב אחד לפני כן הצליח זחל אחד להיכנס ונדפק במקום המסומן כמס' 4. אני סבור שזה הזחל של מוסא. שם יש עוד חלקי תחבושות כי הוא שימש אחר כך תחנת איסוף פצועים.

במצב זה איני רואה את עזרא [ברוש] שנמצא קדימה אחרי העיקול. עזרא סיפר שבשלב זה עבר על ידו מוסא ופקד עליו להמשיך בדרך ולאגוף את היעד מצפון. עזרא המשיך והגיע עד למקום המסומן כמס' 5, חוטף פגיעה מנ"ט ארוך מכיוון כללי חירבת סודה/בניאס/עזזיאת, הטנק משתתק ואז חוטף נ"ט קצר חלול מהמוצב וחוסם את דרך המשך התנועה.

מתחת לתל פאחר: הטנק הפגוע של מחלקת החוד בפלוגה ז'

מתחת לתל פאחר: הטנק הפגוע של מחלקת החוד בפלוגה ז'. נמיר: "הוא חסם את המשך התנועה"

אני וטנק ורסנו סגורים בין העליון לעזרא. בשלב זה סברתי שהפאה הדרום-מערבית של המוצב הצפוני בידינו, וקראתי לשאר הפלוגה בקשר על מנת לוודא מי קיים, מי נפגע. לא ענה לי איש. צוק לא ענה, זחל מ"מ לא ענה. אחר כך נודע לי שנדפק בנ"ט פגיעה ישירה והתלקח. זחל טכני לא ענה, הוא היה על יד זחל הפיקוד, כי אנשיו ירדו מהזחל לתעלה בגלל ההפגזה. אחר כך התברר לי שצוק לא ענה כי הטנק שלו נפגע גם כן, ובאותו זמן הוא עבר לטנק אחר. הייתי תחת הפגזה כבדה.

דיווחתי לחנה [סא"ל שלום סלע, קצין תיאום בין שריון לחפ"ק גולני]: 'אינני יודע על מצב הפלוגה ונדמה לי שהיא הלכה'. עכשיו אני יודע שחנה קלט את הודעותיי. אני איני זוכר שקלטתי את הודעותיו ונתקיים משהו כמו דו שיח של חירשים.

עכשיו מתחילים לזרום פצועים משפת המוצבים המערביים ומתמקדים ליד הזחל הפגוע (תצלום מס' 4) שנתן להם מסתור. מגיע גם חייל מהטנק של עזרא, מספר שהטנק דפוק וכולם פצועים. אמרתי לו שייכנסו מתחת לשרשראות ויחכו. הוריתי לורסנו לשנות עמדות ולתפוס עמדות מאחורי גבעת החיפוי (כינוי של יחידת היסטוריה) לכיוון בורג' בביל. אני עצמי החלפתי עמדה לכיוון חירבת סודה. איתרתי מטרות בסודה ויריתי. המשכתי לנסות להתקשר עם חנה. ענה לי 65 [רמ"ט פיקוד צפון, דן לנר שתיאם את קרבות חטיבה 8 וחטיבה 1]. מסרתי לו דו"ח על המצב שידעתי באותו רגע.

בשלב זה הגיע אליי חייל מגולני ומסר לי שיורים עליהם כוחותינו, האש באה כנראה מזעורה. דיווחתי לאחור ויריתי זיקוק ירוק לסימון כוחותינו. המשכתי להתקשר עם הפלוגה. קיבלתי תשובה ממס' 2, צוק, שאל אותי מה לעשות. שאלתי אותו על מצבו והאם הוא במחסה. קיבלתי תשובה חיובית. אמרתי לו תישאר במחסה, חכה לפקודה. שיקולים: לא רציתי להמשיך לנוע לפנים כי הבינותי שאש תונחת מצפון. חששתי ששולי הדרך ממוקשים והטנק של עזרא חסם את הדרך. לא ידעתי היכן כוחותינו על המוצב.

היה ברצוני לקבל אישור לרדת בחזרה ולנסוע ולחפש דרך אוגפת מאחור (מדרום), אולם תשובה מחנה לא קיבלתי. לעזוב את נקודת איסוף הפצועים והטנקים הפגועים לא רציתי, וחשבתי שעדיין יינתן לי לסייע ממקום עמדתי לכיוון היעד, וכל זה בידיעה שדרך הנפט היא מחוץ לגבול הגזרות שלנו.

ביקשתי מ-65 הוראות. 65 ענה לי המתן, דווח לי מהיכן יורים עליך ואנחנו ניתן לך כל סיוע, אפילו אווירי. ירדתי מהטנק והתמקמתי בין הסלעים לידי כדי שאפשר יהיה לצפות בשקט במשקפת. השטח צפונה היה מכוסה עשן, ואי אפשר היה לראות פרטים מדוייקים לצורכי דיווח. הודעתי ל-65 שאני ממשיך לקבל אש חזקה של נ"ט ומרגמות, אולם לא יכול לאתר את מקור האש.

בשלב זה מגיע אליי קצין הסיוע [קש"א גדוד 12, משה הראל], קופץ על הטנק ומספר לי – 'מוסא נהרג, על המוצב אין התקדמות מאורגנת', ושואל אותי לאן אני מבקש אש. אמרתי לו שאותו דבר מבקש ממני 65 ואיני מאתר את מקורות האש, בוא נאתר ביחד. לא הצלחנו לאתר גם ביחד. היות ולא היה לו מכשיר קשר, השתמש במכשיר שלי כדי לדווח לאחור.

התחילו דמדומים. הגיע חייל וקרא לי אל המח"ט שישב באותו זמן על תוואי ההטיה צפונה מהצטלבות פאחר/בורג' בביל. רצתי אליו רגלית. הוא סיפר לי שלמעשה המוצב כבר נלקח למרות צליפות, שהוא עצמו איגף כבר עם שני טנקים (של צוק) את המוצב מצפון ושאני אוריד את הטנקים שלי בחזרה לתוואי ההטיה, מקבל את מחלקה 4 ואחזור איתם ביחד אל גדוד 377. אמרתי לו שאיני יודע היכן הגדוד. הוא אמר שידאג לשליחת סייר לנווט.

באותו רגע עבר על ידי זחל הרופא. משכתי אותו איתי אל נקודת האיסוף על-יד הזחל והורדתי את הטנקים השלמים לציר הדרך. על הציר חיכיתי לבואו של הסיור. אולם הגיעה פקודה לחזור אל חטיבה 1 שהתרכזה במשטח ממזרח לתל פאחר. נעתי על הציר שבו ניסינו להתקדם. כשהגעתי לטנק של עזרא, מסר לי הסייר של גולני שלא אוכל לעבור בגלל החסימה של הטנק הפגוע. הורדתי את אנשי הצוות ועם הטנק לבד איגפתי את הטנק של עזרא מימין. הגעתי לחטיבה ובכך הסתיימה פרשת תל פאחר.

16 מחשבות על “דיווחתי שנדמה לי שהפלוגה הלכה

  1. שמחתי למצוא את התחקיר הזה בארכיון צה"ל מאחר שהיה חשוב לשמוע את גרסתו של נמיר. לאט לאט נחשפים מנבכי הארכיון מכמנים ואוצרות גנוזים וצריך לתת יותר ממילה טובה למחלקת היסטוריה שהתלבשה די טוב על מלחמת ששת הימים וגבתה עדויות ממפקדים רבים. טיב התחקורים זה כבר סיפור אחר, אבל ניכר שהיה מאמץ. כיום ברור שיש עדויות כאלה גם עם דדו, דן לנר, יונה אפרת מח"ט גולני, אלברט מנדלר ועוד ועוד. ייקח קצת זמן עד שאגיע לכולם.

    לעצם העדות המופיעה כאן של נמיר, כשקראתי את דבריו ישר קפצו לי לראש הדברים שאמר מתי רובינוביץ' קצין השלישות של חטיבת גולני שהיה בזחל"ם של מג"ד 12. ואם היו כאלה שהתפלאו או כעסו – מה פתאום קצין שלישות נסע בזחל"ם חפ"ק 12 ותפס מקום של לוחם, היום כבר ברור שהגורל הועיד לו [בדיעבד! בדיעבד!] תפקיד היסטורי מאחר שבזכות היותו קצין בכיר יחסית (רס"ן) הוא זומן לתחקור במחלקת היסטוריה, שם סיפר את הדברים הבאים: "בכל הדרך מוסא אמר לוורדי בקשר להחיש נסיעה. כמו כן לחץ מוסא על נמיר [מ"פ הטנקים] לנוע במהירות ואמר שאינו צריך טנקים אם הטנקים הם אינם נעים. ונמיר ענה לו – 'איני זז, שלח את החי"ר שלך, היכן החי"ר שלך?'.
    https://naamoush.wordpress.com/2014/11/04/%D7%A0%D7%9E%D7%99%D7%A8-%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%96%D7%96/

    אני לא סגור על זה עד הסוף, אבל להערכתי רובינוביץ' תוחקר כמה ימים לפני נמיר כך שמתחקרי מחלקת היסטוריה יכלו לעמת את נמיר עם הדברים שסיפר קצין השלישות שמהם עשוי להשתמע סוג של סרבנות או החצפת פנים כלפי המג"ד.

    משום-מה אין כאן שום התייחסות של נמיר לחילוקי הדעות או לוויכוחים שהיו לו עם מוסא קליין בקשר לדרך העולה לציר הנפט, ובעיות אחרות כמו יכולת העבירות של הטנקים בתנאי השטח והאש שספג הכוח. לטעמי, התחקיר הזה אינו שלם והוא אפילו החמצה מאחר שנראה שהיה ניתן להפיק מנמיר קצת יותר מאשר עדותו – "נמיר תמשכו הלאה" שאמר לו מוסא קליין. השלושה היחידים שידעו בדיוק את הסיבה להחלטת המג"ד לתקוף את התל מלמטה למעלה נהרגו כולם בקרב (מוסא קליין, קרינסקי ושלמה סגל). היה צריך ללחוץ עוד את נמיר כדי להבין יותר את חלקו בהחלטה של קליין ואת חילופי הדברים ביניהם.

    אהבתי

  2. ועוד על העדות הזו של נמיר שמספר שדיווח ל"חנה" – 'אינני יודע על מצב הפלוגה ונדמה לי שהיא הלכה'.

    לימים נמצא יומן הקשר של גולני בו מדווח נמיר: "אש נ"ט נוראית, אבד […] מהכלים שלנו".
    "הכלים מהר נאבדים, מצד דרום, צפון ומערב".
    "נשארו רק 3 כלים"
    "תל פחר בידינו" (עכשיו ברור שדיווח זאת על סמך עדותו כאן – לפיה ראה חייל גולני מנופף לו ביד ממרומי המוצב)
    "הפלוגה מפורקת"
    "אש הנ"ט מצפון לתל פאחר" (כלומר, הוא כן מזהה חלק ממקור האש)
    "מי שמנסה לעלות מקבל אש ישירות מהחזית"
    ויש עוד, ראו בפוסט הזה – https://naamoush.wordpress.com/2014/05/24/%D7%9B%D7%A0%D7%A8%D7%90%D7%94-%D7%A9%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%98%D7%95%D7%A2%D7%94-1535/

    אהבתי

  3. הערותי לגבי עדותו של רס"ן נמיר:

    רס"ן זאב נמיר: ……עיקר המחלוקת בין השריון לגולני – האם אפשר להגיע לתוואי ההטיה. לכן נלקחו בחשבון כמה אפשרויות תנועה.
    דני> אני משער שהכוונה היא לדרך הנפט ולא תוואי ההטיה.

    רס"ן זאב נמיר: תוכניתו של מוסא היתה: גדוד 12 + תשעה טנקים מפלוגה ז' ינוע מצומת נבי יושע דרך חורשת טל על ציר כפר סאלד לגבעת האם, משם לציר קדחת (תוואי ההטיה). על התוואי ינוע עד עין א-דייסה, משם ימינה בחיבור לציר טרומובוזה (דרך הנפט), יתקוף את תל פאחר באיגוף ימני בסיוע טנקים, כאשר מחלקת הטנקים השנייה בראש דרך שער תל פאחר לתוך התל.
    דני> יש כאן אישור נוסף לכך שמחלקה אחת של טנקים היתה אמורה לחפות על הכניסה לתל פאחר מגבעת הרתק ושמחלקה שניה היתה אמורה לנוע עם הפלוגות התוקפות לתוך המוצב, כפי שרואים "בפוטוסטט של זמיר"

    רס"ן זאב נמיר: לאחר גמר כיבוש ינוע בחיפוי מחלקת טנקים מהתל ובסיוע המחלקה השנייה – לבורג' בביל. לאחר כיבוש ינוע או על תוואי ההטיה או על דרך הפטרולים לכיוון חירבת סודה, יכבוש את החירבה, משם למשטרת בניאס, משם למוצב הבניאס.
    דני> שוב אישור לתכנית כפי שהיתה ידועה לאנשי גולני.

    רס"ן זאב נמיר: כנראה לא מ"פ א' [מגדוד 12] ישב על הטנק המוביל, אלא מ"פ אחר.
    דני> היה זה מ"פ ב' שלמה סגל.

    רס"ן זאב נמיר: סדר תנועה זה נקבע בגלל הדברים הבאים: מיקוש דרכים, ולכן מחלקה 4 מובילה ומפלסת תוואי. מחלקה 3 (ברוש) היא המסייעת והמפצחת ולכן עליה לנוע ולתפוס מקומות לחיפוי, ולכן היא הולכת בראש.
    דני> המחלקה של ברוש היתה אמורה לתפוס עמדות בגבעת הרתק.

    רס"ן זאב נמיר: קשר: לפלוגה ז' פחות מחלקה 4 ברשת פיקוד גדודית של טנקים בשביל 'חנה', רשת פלוגתית נשארת, ועם החי"ר מ.ח. 70 לרשת הפיקוד של גדוד 12.
    בתשובה לשאלה: לא ברור האם היה קשר למ"מים טנקים עם רשת הגדודית של 12.
    דני> לא נתקלתי בעדות על קשר מלבד ברשת "חנה".

    רס"ן זאב נמיר: מחלקה 4 משכה יותר מ-3 לכיוון נעמוש, אך לא הפריעה.
    דני> מחלקה 4 לא ביצעה את משימתה, חיפוי על יתר הכוח בתנועה.

    רס"ן זאב נמיר: מחלקה 3 כשהגיעה למקום התפנית וכנראה שהמ"פ המוביל לא ראה את מקום הירידה מהדרך, וגם אני כשהגעתי למקום לא ראיתי סימן לירידה מתוואי ההטיה אל דרך האיגוף המסומנת.

    רס"ן זאב נמיר: מחלקה 3 החלה לעלות ימינה במקום המסומן בתצלום מס' 1. גם אני ניסיתי לעלות ומיד גלשנו חזרה למטה.
    דני> עפ"י עזרא ברוש, מ"מ 3, הוא הספיק לעלות לעמדת אש ולירות לעבר תל פאחר. יתר הטנקים של מחלקתו עוד לא הספיקו לעלות לעמדות כאשר קיבל הוראה לחזור לתוואי ההטיה, דרך מ"פ ב' שהיה על הטנק שלו.

    רס"ן זאב נמיר: בשלב זה עבר מוסא [מג"ד 12] על ידי עם הזחל וצעק – 'נמיר תמשכו הלאה'. אמרתי לעזרא בקשר – 'המשך על הדרך', אך הוא כנראה לא שמע. אך המ"פ המנווט [שלמה סגל] שישב על הטנק של עזרא אמר לו – 'המשך לנסוע על הדרך'.

    רס"ן זאב נמיר: עזרא המשיך עד ל-AMX [טנק סורי בהצטלבות הדרך תל פאחר/בורג' בביל].
    דני> עפ"י עדותו של עזרא ברוש בפני ריינר, כשחזר לתוואי ההטיה, נפגש עם ראש הטור בואדיון היורד מדרום לתל פאחר.

    רס"ן זאב נמיר: המ"פ המנווט קפץ, רץ אל ה-AMX, זרק לתוכו רימון וברגע זה נפתחה אש נ"ט ארוך טווח וקצר טווח ומרגמות עלינו. אחר כך התברר לי שהאש הונחתה לא על הנקודה שבה היינו, אלא על כל אורך השדרה.
    דני> התיאור של פעולתו של סגל תואם את עדותו של עודד גולן, התותחן בטנק של ברוש.

    רס"ן זאב נמיר: מכאן סדר כניסה: עזרא פונה ימינה בדרך העולה [לתל פאחר], אחריו ורסנו, טנק סמל, אחריו העליון.
    דני> המדובר כאן על הפניה לכיוון מזרח מצומת ה-AMX בדרך העולה לכיוון התל הצפוני ואח"כ עוקפת אותו מצפון בצמוד לגדרות.

    רס"ן זאב נמיר: עזרא קיבל כנראה בזוקה המסומנת על התצלום במס"מ 2 [לתחקיר בארכיון צה"ל לא צורף התצ"א עם הסימונים] וחסם את דרך הכניסה.
    דני> עפ"י ברוש, הפגיעה הראשונה בטנק שלו היתה של פגז טנק מכיוון צפון, צפון מערב. להערכתי ניתן היה לעקוף את הטנק של עזרא (כפי שהתבצע בפועל ע"י כל הכוחות שנעו אח"כ בדרך הזו כולל הטנק של נמיר).

    רס"ן זאב נמיר: חזרנו אחורה, עקפנו את העליון משמאל וקיצרנו חזרה אל הדרך בפיתול השני.
    עכשיו ממשיכים. עזרא, ורסנו ואני ומגיעים עד למקום שבו הדרך ניצבת לקו המפריד בין המוצב הדרומי לצפוני. הטנקים מסומנים הדילים [?]. מימיננו ראינו את החי"ר רץ ונכנס לחלק המערבי של המוצב הדרומי. פתחנו באש על הפאה המערבית של המוצב הצפוני. החי"ר עבר מהמוצבון המערבי של החלק הדרומי, משך משם למוצב הצפוני ונכנס אליו בפינתו הדרום-מערבית, ולא ישר ממערב, במקום המסומן בתצלום כמס' 3.
    דני> עפ"י ורדי מ"פ א', הכוח של קרינסקי לא עלה למוצבון הדרומי לפני שמשך למוצב הצפוני.

    רס"ן זאב נמיר: הפסקתי לתת אש כאשר על הבונקר הגדול המפוצח על הגג שלו ישב חייל ונופף ביד. אחר כך התברר לי שהחייל היה פצוע וביקש שיפסיקו את האש עליו. אך אני סברתי שהוא מאותת 'המוצב בידינו'. הפסקתי את האש.
    דני> עפ"י יצחק חמאווי שנותר על התל הצפוני, אכן היה ירי לעברם של הטנקים.

    רס"ן זאב נמיר: במצב זה איני רואה את עזרא [ברוש] שנמצא קדימה אחרי העיקול. עזרא סיפר שבשלב זה עבר על ידו מוסא ופקד עליו להמשיך בדרך ולאגוף את היעד מצפון.
    דני> זה חיזוק לטענתי שהמג"ד רצה לאגוף את התל מצפון, שהתבססה, עד כה, על הוכחות נסיבתיות בלבד.

    רס"ן זאב נמיר: עכשיו מתחילים לזרום פצועים משפת המוצבים המערביים ומתמקדים ליד הזחל הפגוע (תצלום מס' 4) שנתן להם מסתור. מגיע גם חייל מהטנק של עזרא, מספר שהטנק דפוק וכולם פצועים. אמרתי לו שייכנסו מתחת לשרשראות ויחכו.
    דני> ראה את תאורו של החייל

    רס"ן זאב נמיר: אמרתי לו תישאר במחסה, חכה לפקודה. שיקולים: לא רציתי להמשיך לנוע לפנים כי הבינותי שאש תונחת מצפון. חששתי ששולי הדרך ממוקשים והטנק של עזרא חסם את הדרך. לא ידעתי היכן כוחותינו על המוצב.
    דני> גם אם הניח שהשוליים ממוקשים, טנק שעולה על מוקש נעצר ואנשיו אינם נפגעים. ניתן היה לנסות לעקוף את הטנק הפגוע של עזרא.

    רס"ן זאב נמיר: היה ברצוני לקבל אישור לרדת בחזרה ולנסוע ולחפש דרך אוגפת מאחור (מדרום), אולם תשובה מחנה לא קיבלתי. לעזוב את נקודת איסוף הפצועים והטנקים הפגועים לא רציתי, וחשבתי שעדיין יינתן לי לסייע ממקום עמדתי לכיוון היעד, וכל זה בידיעה שדרך הנפט היא מחוץ לגבול הגזרות שלנו.
    דני> דרך הנפט היא מחוץ לגבול הגזרות שלנו?, הרי בראשית דבריו תיאר כיצד היתה מחלקתו של צוק לנוע בעקבות המחלקה של ברוש, לעלות על דרך הנפט ולהכנס למוצב מאחור.

    רס"ן זאב נמיר: ביקשתי מ-65 הוראות. 65 ענה לי המתן, דווח לי מהיכן יורים עליך ואנחנו ניתן לך כל סיוע, אפילו אווירי. ירדתי מהטנק והתמקמתי בין הסלעים לידי כדי שאפשר יהיה לצפות בשקט במשקפת. השטח צפונה היה מכוסה עשן, ואי אפשר היה לראות פרטים מדוייקים לצורכי דיווח. הודעתי ל-65 שאני ממשיך לקבל אש חזקה של נ"ט ומרגמות, אולם לא יכול לאתר את מקור האש.
    בשלב זה מגיע אליי קצין הסיוע [קש"א גדוד 12, משה הראל], קופץ על הטנק ומספר לי – 'מוסא נהרג, על המוצב אין התקדמות מאורגנת', ושואל אותי לאן אני מבקש אש. אמרתי לו שאותו דבר מבקש ממני 65 ואיני מאתר את מקורות האש, בוא נאתר ביחד. לא הצלחנו לאתר גם ביחד. היות ולא היה לו מכשיר קשר, השתמש במכשיר שלי כדי לדווח לאחור.
    דני> השעה היא 16:05. ניתן עדין לטווח את חרבת סודה, רמת הבניאס, למסך בעשן את הכוח שלנו עצמו. חבל שלא נמצא מי שיעשה זאת.

    רס"ן זאב נמיר: התחילו דמדומים.
    השעה 18:45.
    רס"ן זאב נמיר: הגיע חייל וקרא לי אל המח"ט שישב באותו זמן על תוואי ההטיה צפונה מהצטלבות פאחר/בורג' בביל. רצתי אליו רגלית. הוא סיפר לי שלמעשה המוצב כבר נלקח למרות צליפות, שהוא עצמו איגף כבר עם שני טנקים (של צוק) את המוצב מצפון ושאני אוריד את הטנקים שלי בחזרה לתוואי ההטיה, מקבל את מחלקה 4 ואחזור איתם ביחד אל גדוד 377. אמרתי לו שאיני יודע היכן הגדוד. הוא אמר שידאג לשליחת סייר לנווט.

    לסיכום, יש בעדות חיזוק למספר נקודות ממקורות אחרים ומאידך הסברים חלשים לכמה התרחשויות.

    אהבתי

    • בתגובה שלי לעיל כתבתי:
      רס"ן זאב נמיר: עכשיו מתחילים לזרום פצועים משפת המוצבים המערביים ומתמקדים ליד הזחל הפגוע (תצלום מס' 4) שנתן להם מסתור. מגיע גם חייל מהטנק של עזרא, מספר שהטנק דפוק וכולם פצועים. אמרתי לו שייכנסו מתחת לשרשראות ויחכו.
      דני> ראה את תאורו של החייל
      ושכחתי לתת את מראה מקום:
      https://naamoush.wordpress.com/2014/06/19/%D7%94%D7%98%D7%A0%D7%A7-%D7%A9%D7%A0%D7%A9%D7%9B%D7%91-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%AA/
      שם מתאר הנהג של ברוש את שאמר לו המ"פ נמיר:

      דנגור: "כעבור כמחצית השעה החלטתי לחזור על מבצע ההתאבדות שלי. העדפתי לרוץ לאחור ולנסות למצוא מכשיר קשר מאשר לעלות על הטנק הפגוע שלנו ולנסות להפעיל את המכשיר שבתוכו. ידעתי שהפצועים לא יוושעו מגוויה נוספת או מפצוע נוסף. לפני שיצאתי ממחסה הטנק אמרתי לפצועים כי עליהם להתאזר בסבלנות משום שמסוקים כבר נמצאים בדרך על מנת לפנותם. בעודי מדבר כך נצבט לבי בקרבי כי ידעתי שאני בודה דברים. אמרתי להם להתראות ופתחתי במרוצה באותה דרך שמפקד הפלוגה תיאר אותה לאחר מכן כ'נתיב ההריגה'. הגעתי אל הטנק של ורסנו וראיתי מאחוריו את הטנק של מפקד הפלוגה, שהיה פצוע בכתפו הימנית. סיפרתי לו על מצבנו המחמיר והולך. הוא אמר לי שלא יוכל לעשות דבר מכיוון שנפגעו עוד טנקים, לרבות הטנק שלו. מאחורי טנק המ"פ ראיתי את מפקד המחלקה (מאיר צוק). רצתי אליו ושנינו תפסנו מחסה משום שפתאום ניתך עלינו ברד כדורים. מפקד המחלקה היה מגואל בדם. הוא נפצע בפניו מאש תול"ר. נהגו מישאל לוי נהרג. זו היתה מהלומה נוספת לדידי כי מישאל היה חברי הטוב גם מחוץ למסגרת הצבא. אבל הזמן והמקום לא אפשרו לי לעכל את הידיעה המרה הזאת. באותו רגע חשבתי אך ורק על הפצועים שלי מהתופת המשתוללת מסביב לטנק הפגוע.

      "רצתי אל הזחל"ם של תחנת האיסוף הגדודית, ראיתי את הטנקים ערוכים מאחורי סוללה בעמדות אש של צלפים. ביקשתי זחל"ם ואלונקה, אך הראו לי את מספר הנפגעים הגדול בשטח ואת כלי הרכב המעטים שעמדו לרשותם. לא נותר לי אלא זחל"ם יחיד לאחר פינוי הפצועים. התרוצצתי כסהרורי עם חובש שחש לעזרתי, עמדנו חשופים לאש הצלפים, אובדי עצות. יוסי, מפקד טנק, צעק שניכנס לטנק שלו ונחדל להתרוצץ לפני שנחטוף כדור בראש. נכנסתי לטנק במקום איש צוות שנפצע ופונה. עשיתי זאת רק אחרי שוורסנו הבטיח לי כי ידאג לפינוי הפצועים וכי אני חיוני כאיש צוות למלא את מקומו של רוברט שנפגע. עכשיו נראה לי כי שיחק המזל לפצועים שלי, שלא מצאתי זחל"ם באותו מעמד משום שאילו העמסנו את הפצועים על זחל"ם היינו מסכנים את חייהם".

      אהבתי

  4. לדעתי, הכתבנית שהעתיקה מהרישום בכתב יד לדפוס טעתה ובמקום:
    "קשר: לפלוגה ז' פחות מחלקה 4 ברשת פיקוד גדודית של טנקים בשביל 'חנה',"
    צ"ל: "קשר: לפלוגה ז' פחות מחלקה 4 ברשת פיקוד גדודית של טנקים ברשת 'חנה',"
    וכן:
    "ועם החי"ר מ.ח. 70 לרשת הפיקוד של גדוד 12."
    צ"ל: ועם החי"ר מ.ק. 10 לרשת הפיקוד של גדוד 12.

    אהבתי

    • ליוסי:
      מפנה אותך לדברים מיולי 2013 שאמר כאן בבלוג אמנון ישראלי, איש צוות טנק במחלקה של עזרא ברוש: "נמיר עלה בקשר והודיע שהפלוגה שלנו הושמדה. תשמע, אני אחרי המלחמה תפסתי את ישראל טל (מפקד גייסות השריון) שבא לבקר מישהו בתל השומר, סיפרתי לטל על הביזיון של תל פאחר. הוא הכניס אותי לאוטו שלו וסיפרתי לו חצי שעה מה קרה, על זה שנמיר הודיע שהפלוגה הושמדה. אחיו של אחד מהפלוגה שלנו, שהיה נהג של עזרא ברוש, שמע את זה, נהייה לו חושך בעיניים כי אח שלו גם הוא היה בעלייה הזו".

      למה נמיר דיווח ככה?

      "כי הוא רצה לגמור את הקרב הזה ולהסתלק. הוא עשה לנו בושות".

      https://naamoush.wordpress.com/2013/07/24/%D7%9C%D7%90-%D7%A8%D7%A7-%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%99/

      אהבתי

  5. יישר כוח על הנחישות בנבירה בארכיונים.
    לדני ביזר: כתבת שקיבלת חיזוק לטענתך, שכוונתו של המג"ד קליין ז"ל הייתה לאגף את התל מצפון (בניגוד למה שהתבצע בפועל). האם זו דעתך עכשיו? והלא בדיונים בינינו טענת (או לפחות כך הבנתי), שהמג"ד החליט לתקוף ממערב, וכך הורה לקרינסקי. חשוב לי להבין את דעתך לפרטיה (כולל, אם אתה סבור שקליין שינה את התכנית בפעם השניה – התכוון לאגף מצפון ולבסוף החליט לתקוף חזיתית), כי אתה היום בר הסמכא בפרטי הקרב, כולל המחלוקות.

    אהבתי

  6. לאבנר (אבל לא רק):
    כן, דעתי היא שהמג"ד רצה לאגף את התל מצפון.
    התבססתי על כך שהוביל את ראש הגדוד מצומת ה-AMX מזרחה והורה למשה הראל הקש"א, שנהג את הזחל"ם, להמשיך על הדרך האוגפת מצפון.
    רק אחרי שהזחל"ם שלהם נעצר ויתר על הנסיון.
    בכתבה הנוכחית מעיד מ"פ הטנקים שאכן כך הורה המג"ד למ"מ המוביל עזרא ברוש.
    אין סתירה בין הנסיון לאגוף את התל מצפון לבין הפקודה שנתן לקרינסקי וורדי לתקוף ממערב.
    בפועל, סדר האירועים היה שהפקודה לתקוף ממערב ניתנה לפני הנסיון לאגף את התל מצפון.
    לעולם לא נדע מתי גמלה ההחלטה אצל המג"ד לאגוף.
    יתכן שכבר כשפקד על קרינסקי וורדי לתקוף ממערב, עשה זאת כדי לשתק את הצד המערבי של המוצב ובכך לאפשר ליתר הגדוד את האיגוף.
    מאידך יתכן שההחלטה נפלה רק כשהגיע לצומת ה-AMX.
    סדר האירועים היה:
    1. המג"ד הורה לקרינסקי לתקוף ממערב (המקום הוא בואדיון היורד מדרום לתל הדרומי על תוואי ההטיה בשעה 14:50)
    2. קרינסקי המתין לורדי על תוואי ההטיה ומסר לו את פקודת המג"ד
    3. המג"ד והטנקים המשיכו בתנועה צפונה עד צומת ה-AMX ושם פנו מזרחה (השעה 15:05)
    4. המג"ד מורה לברוש לאגוף את התל מצפון והמחלקה של ברוש מתחילה בטיפוס בדרך האוגפת
    5. זחל"ם המג"ד נפגע אבל הוא ממשיך לעלות גם הוא בדרך. כיון שאין לזחל"ם היגוי הוא נעצר בפיתול הדרך
    6. הטנק של ברוש נפגע מירי טנק סורי מכיוון צפון, צפון מערב (חירבת סודה או רמת הבניאס)
    7. המג"ד מורה ליוסי פרידמן לרוץ אחורה אל ורדי כדי לקרוא לו אל המג"ד
    8. המג"ד לא ממתין ליוסי והמג"ד והקש"א נוטשים את הזחל"ם ונעים דרומה לואדיון שבין המוצב הצפוני לדרומי שם הם ממתינים (15:25 הפסקת אש הסיוע)
    9. המג"ד לא מבחין בזחל"מים נוספים שמגיעים בנתים על תוואי ההטיה.
    10. הכלים הנוספים שמגיעים בנתים לצומת ה-AMX נקלעים לירי טנקים מחירבת סודה ונק"ל מהתל הצפוני וכנראה גם לירי "ידידותי" של המכמ"ת
    11. הסמג"ד מ"פ ג' והסמ"פים של א' וג' שנמצאים באיזור ה-AMX והדרך העולה מזרחה לרגלי התל הצפוני אינם יודעים היכן המג"ד ונשארים במקום (עד סביבות השעה 17:00) בעיקר לטיפול בפצועים והתארגנות.
    12. בשעה 15:25 – 15:30 הגעתי עם 5 חיילים לואדיון שם עמד המג"ד עם הקש"א ושני חיילים מפלוגה א'. המג"ד לא ידע לומר לי היכן נמצא ורדי, בתל הצפוני או הדרומי.
    13. המג"ד פוקד עלי להצטרף לורדי ונשאר להמתין במקום. מכך אני מסיק שציפה לכוחות נוספים שיגיעו בעיקבותי.
    14. כעבור כחצי שעה עלה המג"ד עם הקש"א לתל הצפוני. יתכן וחשב שיוכל מנקודה זו לחדש את השליטה הן על הכוחות של ורדי וקרינסקי ואולי גם ביתר הגדוד. מכך שעלה עם הקש"א אני מניח שחשב אולי שיוכל לחדש את אש הסיוע בהתאם לצורך.

    מאז שדנו בנושא, התחדש לי שקרינסקי המתין בואדי שמדרום לתל הדרומי עד שורדי יגיע ולא כפי שחשבתי בעבר שנשלח ע"י המג"ד מהמקום בו נפגע זחל"ם המג"ד על הדרך העולה מזרחה. מי שכן נשלח משם הוא יוסי פרידמן (לפני שעזב את המקום לכיוון הואדיון). שני האירועים קרו האחד ב14:55 והשני בסביבות 15:10.
    נותרת השאלה, מדוע שלח את יוסי פרידמן לקרוא לורדי אחרי שכבר הורה לו באמצעות קרינסקי לתקוף ממערב?
    אולי חשב לשנות את הפקודה לתקוף ממערב ורצה שגם ורדי יצטרף לאיגוף?
    כרגע נראה לי שהשאלה לא תענה לעולם.

    חג שמח

    אהבתי

  7. דני,
    אני מעריך מאד את נכונותך לבדוק שוב ושוב את ההשערות שלך לאור נתונים חדשים. סדר האירועים שפירטת, שאני משוכנע שמבוסס על כל הנתונים החדשים שנאספו, שופך אור חדש על ההתרחשויות. מאז שהקרב נחקר וסופר, במשך כמעט 50 שנה ועד עכשיו ממש, סיפור הקרב התבסס בין היתר על הנחה, שהיה ציר הסתערות עיקרי יחיד, והוא שונה מספר פעמים (ולפחות פעם אחת – בא-דיסה). כעת אתה מציג תמונה מורכבת יותר: ייתכן שהמג"ד קבע במחשבתו יותר מציר תנועה אחד, והתכוון שקרינסקי וורדי יתקפו ממערב, ואילו שאר הכוח יאגף מצפון; ברור לפחות שגם תוכנית זו שונתה עקב ההיפגעות של הזחל"מים ומחלקת ברוש על הציר, מה שמקשה על קביעת מסקנה סופית, האם אכן זה מה שחשב המג"ד. על כל פנים, האפשרות שבשלב המוקדם של הקרב (בשלב מאוחר ודאי שזה קרה) ייתכן שהמג"ד התכוון לתקוף בשני ראשים – משנה את הדרך שבה אנחנו חושבים על הרגע הקריטי הזה בקרב. זאת תרומה חשובה לניתוח ולהבנה של הקרב.
    כפי שאמרת, כנראה לא נדע לעולם. סוקרטס אמר כבר, שהחכם מודע לכך שאינו יודע, והוא יודע להבדיל בין מה שהוא יודע לבין מה שלא. אבל גם להגיע להכרה ולהגדרה מדויקת, מה אנחנו יודעים ומה לא, זוהי התקדמות רבה. זה עדיף בהרבה על לספר סיפורי מעשיות ולהאמין בהן, מפני שזה מעוות את ההיסטוריה וגורם עוול למשתתפים.
    יישר כוח.

    אהבתי

  8. כמה הערות:

    [1] נמיר על התכנון: "כאשר מחלקת הטנקים השנייה בראש דרך שער תל פאחר לתוך התל" – – – האם הכוונה של תנועה "בראש" היא לפני החי"ר של גולני? האם גם אנשי גולני זוכרים תוכנית כזו, שהם אמורים לנוע אחרי מחלקת טנקים? האם מאיר צוק, מפקד מחלקה 2 של הטנקים, מספר שזה היה התכנון שיועד לו?

    [2] פרט מעניין יש בתחקיר הזה, בו מספר על הפגיעה בטנק שלו: "חטפתי נ"ט ארוך שהתחלק ופגע רק בחביונת הגריז ושרף את הצד הקדמי של הטנק, כיסה בשכבה שחורה את הפריסקופים החזיתיים של הנהג והטען-קשר. מהמכה עפתי החוצה מהטנק" – אך הוא לא מספר שהוא עצמו נפצע, כפי שסיפר דנגור (דבריו הובאו כאן ע"י דני): "שהיה פצוע בכתפו הימנית". כלומר, העדרו של פרט זה בעדותו מאפשרת לראותה כעדות עניינית, לפי ראות עיניו, ולא בכיינית.

    [מקווה שכוונתי בהערה זו תובן נכונה ע"י הקוראים].

    [3] על מסלול העליה של הטנקים מזרחה, לעבר צדו המערבי של תל-פאחר, מספר נמיר: "עזרא פונה ימינה בדרך העולה, אחריו ורסנו, טנק סמל, אחריו העליון. עזרא קיבל … וחסם את דרך הכניסה. היינו אז בהרגשה שכל צידי הדרך ממוקשים. אני הגעתי אחרי העליון, חטפתי נ"ט ארוך … הנהג שלא הבין מה קרה המשיך לנסוע ישר, הגיע למצוק ונעצר. רצנו אל הטנק, ראינו שהוא שלם, חזרנו אחורה, עקפנו את העליון משמאל וקיצרנו חזרה אל הדרך בפיתול השני."

    העיר על כך דני: "המדובר כאן על הפניה לכיוון מזרח מצומת ה-AMX בדרך העולה לכיוון התל הצפוני ואח"כ עוקפת אותו מצפון בצמוד לגדרות."

    אם הבנתי נכון את התיאור של נמיר ואת ההערה של דני, הרי שמדובר כאן על מסלול העליה בדרך המפותלת, ממערב למזרח. אך, האם לא סופר עד כה שהטנקים נסעו בשדה הפתוח, מול התל הצפוני?

    ועדיין לא ברור לי על איזה "מצוק" מדובר (משהו בפיתול הדרך? אחד מצידי הגבעה הטרשית?), וה"קיצרנו חזרה אל הדרך בפיתול השני" – על איזו דרך ופיתול מדבר כאן?

    העובדה שמדובר בעליית הטנקים בדרך המתפתלת העולה ממערב למזרח, מובנת גם מההמשך: "עכשיו ממשיכים. עזרא, ורסנו ואני ומגיעים עד למקום שבו הדרך ניצבת לקו המפריד בין המוצב הדרומי לצפוני", שהרי הדרך המתפתלת היא זו שמגיעה בסופו של דבר אל בין המוצב הדרומי לצפוני. כך נראה גם מדבריו בהמשך: "במצב זה איני רואה את עזרא שנמצא קדימה אחרי העיקול. עזרא סיפר שבשלב זה עבר על ידו מוסא ופקד עליו להמשיך בדרך ולאגוף את היעד מצפון". "אחרי העיקול" היינו בדרך המתפתלת, אחרי שהתעקלה צפונה.

    [4] סיפר נמיר: "עזרא קיבל … וחסם את דרך הכניסה". העיר דני: "הפגיעה הראשונה בטנק שלו … להערכתי ניתן היה לעקוף את הטנק של עזרא (כפי שהתבצע בפועל ע"י כל הכוחות שנעו אח"כ בדרך הזו כולל הטנק של נמיר)". – – – שוב, "דרך הכניסה", נראה שהכוונה לכניסה לתוך הדרך המתפתלת. למה לא עקפו מיד את הטנק של עזרא? נמיר עצמו עונה על כך תוך-כדי-דיבור: "היינו אז בהרגשה שכל צידי הדרך ממוקשים". אלא שלפועל, לפי נמיר, לא היו צריכים לעקוף, כי אחרי הפגיעה הראשונה הטנק של עזרא לא נשאר הרבה זמן לחסום, אלא המשיך (כך לפי נמיר: "עכשיו ממשיכים. עזרא, ורסנו ואני"). עניין העקיפה מגיע שוב בהמשך, כשנמיר ממשיך ומתאר את שאירע (אחרי הפגיעה השניה בטנק המוביל, פגיעה שעצרה אותו סופית): "חששתי ששולי הדרך ממוקשים והטנק של עזרא חסם את הדרך". העיר על כך דני: "גם אם הניח שהשוליים ממוקשים, טנק שעולה על מוקש נעצר ואנשיו אינם נפגעים. ניתן היה לנסות לעקוף את הטנק הפגוע של עזרא". גם בהמשך, בתיאור סיום הקרב, סיפר נמיר: "נעתי על הציר שבו ניסינו להתקדם. כשהגעתי לטנק של עזרא, מסר לי הסייר של גולני שלא אוכל לעבור בגלל החסימה של הטנק הפגוע. הורדתי את אנשי הצוות ועם הטנק לבד איגפתי את הטנק של עזרא מימין". ולאור ההערה הנ"ל של דני, איני מבין: האם המתחקרים לא ידעו שטנק שעולה על מוקש אנשים אינם נפגעים? הם לא מעירים/שואלים את נמיר על כך?

    [5] עוד מספר נמיר בעדותו: "מימיננו ראינו את החי"ר רץ ונכנס לחלק המערבי של המוצב הדרומי … החי"ר עבר מהמוצבון המערבי של החלק הדרומי, משך משם למוצב הצפוני ונכנס אליו בפינתו הדרום-מערבית, ולא ישר ממערב". העיר דני: "עפ"י ורדי מ"פ א', הכוח של קרינסקי לא עלה למוצבון הדרומי לפני שמשך למוצב הצפוני". אכן, לא רק ורדי (ומי שעלה איתו לתל הדרומי) מעיד על כך, אלא גם חמאווי שעלה עם הכוח של קרינסקי ישר לתל הצפוני. אך, האם יש אפשרות שנמיר התכוון בעדות זו לכח של דני, שעבר לימינו, והיה נדמה לו לנמיר שכח זו הולך [/רץ] למוצב המערבי, בעוד ובאמת נכנסו לתוך הגיאיון שבין התל הדרומי לצפוני? מאוחר יותר עלו המג"ד והקש"א בפינה הדרום-מערבית של התל הצפוני, ואולי לכך התכוון נמיר בדבריו שהכח "משך" למוצב הצפוני.

    [6] "הפסקתי לתת אש כאשר על הבונקר הגדול המפוצח על הגג שלו ישב חייל ונופף ביד. אחר כך התברר לי שהחייל היה פצוע וביקש שיפסיקו את האש עליו".
    הבונקר המפוצח הוא זה שבפינה המערבית-דרומית. מי ישב עליו? יצחק חמאווי והפצועים שחבש היו ליד הבונקר המקביל, בצד המערבי-צפוני. ליד הבונקר הנ"ל, בפינה המערבית-דרומית, היה ביבר, שחמאווי סיפר בעניינו: " ביבר תפס עמדה מאחורי הבונקר השני עד שנגמרה לו התחמושת (היה מקלען) או שנפגע, אינני יודע כי הוא נעלם פתאום". לא יודע איך בדיוק התברר אח"כ לנמיר "שהחייל היה פצוע", ואם אכן זה ביבר הרי "שנפגע".

    [7] סיפר נמיר: "במצב זה איני רואה את עזרא שנמצא קדימה אחרי העיקול. עזרא סיפר שבשלב זה עבר על ידו מוסא ופקד עליו להמשיך בדרך ולאגוף את היעד מצפון".
    העיר דני: " זה חיזוק לטענתי שהמג"ד רצה לאגוף את התל מצפון, שהתבססה, עד כה, על הוכחות נסיבתיות בלבד".
    סליחה, אבל בשלב זה, כשהטנק המוביל נמצא כבר בסוף הדרך המתפתלת, אחרי העיקול צפונה, עם הפנים צפונה, אז בוודאי שהמג"ד רוצה שהטנק ימשיך צפונה ויאגף. וכי מה יעשה, יעלה על התל חזיתית ממערב למזרח? הרי זה לא אפשרי! ולכן, בשלב זה, גם לולי הפקודה הזו של מוסא (שאגב, מעניין שפעם ראשונה שאנו שומעים עליה, ואיני זוכר שסופרה ע"י צוות הטנק הנ"ל) הטנק הזה היה ממשיך צפונה. ומה היה עושה? כנראה שמאגף.
    אך אי אפשר להוכיח מזה על רצונו של המג"ד בשלב מקודם יותר, כשהחליט, ליד עין א-דיסה, לוותר על התוכנית לעלות אל ציר הנפט, ולהמשיך צפונה.
    דברים אלו מתאימים למוסכם ע"י דני בהמשך: "מאידך יתכן שההחלטה נפלה רק כשהגיע לצומת ה-AMX".

    עוד נכתב כאן על רצונו של המג"ד: "שהוביל את ראש הגדוד מצומת ה-AMX מזרחה והורה למשה הראל הקש"א, שנהג את הזחל"ם, להמשיך על הדרך האוגפת מצפון. רק אחרי שהזחל"ם שלהם נעצר ויתר על הנסיון". אלא שכבר נכתב על כך (בתגובה לפוסט אחר, וטרם ראיתי מענה על כך): "וזה לענ"ד אינו מוחלט, כאמור, שאמנם השביל פונה שם שמאלה-צפונה, אך עדיין הוא מתקדם מזרחה, אל עבר שני התלים, ואילו לא נעצרו (בגלל בעיות בהגה) ייתכן והיו ממשיכים בנסיעה רק קצת, עד שהיו קרובים יותר אל הגיאיון, ושם יורדים מן הרכב".

    בהמשך נכתב כאן: "יתכן שכבר כשפקד על קרינסקי וורדי לתקוף ממערב, עשה זאת כדי לשתק את הצד המערבי של המוצב ובכך לאפשר ליתר הגדוד את האיגוף". לגבי הטנקים, כאמור, הרי לא שייך שיעלו חזיתית (ממערב למזרח) ובשלב זה הוכרחו לאגוף. אך באשר "ליתר הגדוד", הרי כאשר נפגש המג"ד (בכניסה לגיאיון שבין שני התלים) עם קבוצת לוחמים מהגדוד שהגיעה למקום, ובראשם דני, הורה להם המג"ד להמשיך בכניסה החזיתית, ולא הציע להם לאגף את התל מצפון. איגוף שכזה, כשמדובר בחי"ר, וכאשר כבר הובקעה החזיתית ע"י כוח קודם, נראה כעת מיותר לחלוטין. בנוסף, כבר נכתב בעבר כי שיתוק "הצד המערבי של המוצב" אינו מאפשר איגוף מצפון, שכן הכח המאגף נותר חשוף לצד הצפוני של המוצב. בנוסף, עצם המצאותו של כח על המוצב מכריחה את הפסקת ירי המרגמות עליו, הפסקה שגם היא אינה מועילה לאיגוף.

    [8] נמיר: "בשלב זה מגיע אליי קצין הסיוע [קש"א גדוד 12, משה הראל], קופץ על הטנק ומספר לי – 'מוסא נהרג, על המוצב אין התקדמות מאורגנת', ושואל אותי לאן אני מבקש אש. אמרתי לו שאותו דבר מבקש ממני 65 ואיני מאתר את מקורות האש, בוא נאתר ביחד. לא הצלחנו לאתר גם ביחד". העיר על כך דני: "השעה היא 16:05. ניתן עדין לטווח את חרבת סודה, רמת הבניאס, למסך בעשן את הכוח שלנו עצמו. חבל שלא נמצא מי שיעשה זאת".
    איני מבין את ההערה "ניתן עדין לטווח את חרבת סודה", והרי קודם לכן סיפר נמיר: "אני עצמי החלפתי עמדה לכיוון חירבת סודה. איתרתי מטרות בסודה ויריתי". כעת הוא מספר שאינו מאתר מקורות אש. האם עליו להמשיך ולטווח את חירבת סודה עד גמר מלאי הפגזים, גם אם כבר לא יורים משם (עובדה היא שבשלב מסויים הכוח הסורי שבחירבת סודה נטש אותו. מישהו יכול לומר בוודאות שלא הירי מהטנק של נמיר גרם לכך?). כנ"ל, לגבי רמת הבניאס. האם ידוע שאחרי 16:05 ירו משם? אם נמיר לא מזהה את מקורות האש, מובן שאינו צריך להמשיך ולטווח. לגבי המיסוך, הענין לא ברור לי, רק שהמתחקרים לא שאלו על זה, משמע שלא הבינו שהעניין היה מחוייב להעשות.

    [9] שלמה כתב: "השלושה היחידים שידעו בדיוק את הסיבה להחלטת המג"ד לתקוף את התל מלמטה למעלה נהרגו כולם בקרב (מוסא קליין, קרינסקי ושלמה סגל)". לא ברור לי מנין הבטחון שקרינסקי וסגל ידעו את שיקוליו מוסא, בשעה שהקמב"צ והקש"א, שאף הם היו איתם באותו זחל, לא ידעו.

    [10] בתיאור הארועים כתב דני: "קרינסקי המתין לורדי על תוואי ההטיה". איני זכור עדות על המתנה שכזו. כבר נכתב על כך שעצירת הכח הייתה מיד עם המחסה הראשון של הטרשית ("במקום חסוי לתל", ולא ממש על הוואדיון), ולפיכך אין טעם לומר שקרינסקי נעצר שם והמתין. הוא בוודאי רץ דרומה, פגש את וורדי שבדיוק הגיע, ומשם עלו מזרחה.

    [11] "המג"ד מורה לברוש לאגוף את התל מצפון והמחלקה של ברוש מתחילה בטיפוס בדרך האוגפת". ממשפט זה מובן שהוראת המג"ד לאיגוף התל הייתה כבר בהיותם בצומת האמ-אקס. אולי, אבל לא זה מה שסיפר כאן נמיר, המספר על מקומו בדרך המתפתלת כשלפניו ברוש: "במצב זה איני רואה את עזרא שנמצא קדימה אחרי העיקול. עזרא סיפר שבשלב זה עבר על ידו מוסא ופקד עליו להמשיך בדרך ולאגוף את היעד מצפון". ובכן, לפי המסופר כאן, כשמוסא עבר לידו זה היה כשהיו בסוף הדרך המתפתלת (ממערב למזרח), ולא בהיותם בצומת. מוסא עבר שם, אחרי שהזחל שלו נפגע (כלומר, בסדר הארועים הנרשם למעלה, יש להקדים את 5 ל4)

    [12] "10. הכלים הנוספים שמגיעים בנתים לצומת ה-AMX נקלעים לירי טנקים מחירבת סודה". איני זוכר, האם יש עדות על פגיעה של כלים, שהגיעו מאוחר יותר לצומת, מפגזי טנקים?

    [13] "נותרת השאלה, מדוע שלח את יוסי פרידמן לקרוא לורדי אחרי שכבר הורה לו באמצעות קרינסקי לתקוף ממערב? אולי חשב לשנות את הפקודה לתקוף ממערב ורצה שגם ורדי יצטרף לאיגוף? כרגע נראה לי שהשאלה לא תענה לעולם".
    השאלה הזאת היא שאלה רק בגלל שהיא מורכבת משתי גרסאות סותרות, זו של הקש"א וזו של הקמב"צ. אפשר היה לנסות לענות, שגם לפי עדות הקמב"צ לא הייתה הוראה "לקרוא לורדי", אלא (כמובא בפוסט הראיון איתו): "אז המג"ד שלח אותי לזרז את הכוח שיגיע אליו", והקמב"צ הוא שהבין (כמסופר שם) שהכוונה לוורדי. אבל, כשקוראים את שתי הגרסאות, בלתי אפשרי לתווך ביניהן (לדוגמא, לגירסת הקמב"צ המג"ד כלל לא נתן הוראה לתקוף חזיתית, זאת לעומת גירסת הקש"א שההוראה ניתנה לו עצמו, לקמב"צ, "שיעצור את ורדי בפינה של הוואדי ויתקוף עם אנשיו רגלית"), אלא להחליט איזה פרט מכל אחת מהן מקבלים, ואז אין צורך לענות על השאלה הנ"ל. וק"ל.

    אגב, בסדר הארועים, מיקומו של 7 הוא באמצע 5, מיד אחרי הפגיעה ולפני המשך הנסיעה עד הנטישה.

    [14] לסיום: תהא אשר תהא הסיבה שבגינה החליט מג"ד גולני לוותר על התכנון המקורי (עליה לציר הנפט) ולהמשיך צפונה, עדיין לא ברור למה לא איפשר (/אישר) למחלקת ברוש להשאר על העמדות שתפסה (צפונית לעין א-דיסה) ולהפגיז משם את היעד? אם זאת מפני שחפץ שהם יתקדמו ויעלו על המקום שתוכנן להם ("המחלקה של ברוש היתה אמורה לתפוס עמדות בגבעת הרתק"), למה לא אמר להם לעלות עליה כשהגיעו למקום? האם המג"ד לא ידע שלא זו היא מחלקת הטנקים שתוכננה להיכנס ליעד [כמובא כאן בראש הדברים, 1]?

    שאלה זו שאל מכבר מפקד הטנק המוביל (ציטוט מהבלוג): "למה מוסא לא השאיר אותי למעלה להמשיך לרתק, והמשיך עם צוק [מ"מ נוסף מכוח השריון], את זה גם אני שואל את עצמי. אבל זו החלטה של המג"ד".

    המענה היחיד שאני מוצא לשאלה הזו, הוא, נשען על דברי הסמג"ד, שחשבו אז שתל-פאחר ריק. אם היעד ריק, אין טעם לתפוס עמדות ולהפגיזו. ובעצם, הרי זו גם הסיבה הכי מתקבלת על דעתי לשינוי התכנון המקורי.

    אהבתי

  9. הרבה קושיות למרות שפסח חלף.
    אותי מטרידה בעיקר שאלה אחת: אם ברוש תפס כבר עמדת אש, ונראה שהיא כיסתה את התל, מדוע הורידו אותו ממנה, ומדוע לא ניסו לטפס מזרחה במקום בו ברוש עלה ללא קושי. אא"כ מדובר בציר החשוף כלפי התל.
    נראה לי שאם ברוש היה נותר בעמדת הירי שלו, וכול וכל התמונה היתה משתנה.
    ובאשר לירי לעבר תל סודה, מסופקני אם פגזי ה75 מ"מ של השרמנים יכלו לשרוט את שריון הT54 הסורי. ראינו רק יומיים קודם לכן בקרב הלילה של חטיבה 60 מערבית לרפידים שהתותח הצרפתי 75 מ"מ לא חדר T55 מטווחים קצרים בהרבה.

    אהבתי

  10. שלא יילך לאיבוד: דיברתי על איזה עניין עם משה הדרי סמ"פ ה' מגדוד 377 והוא סיפר שנמיר היה המדריך שלו לחי"ר בקורס קציני שריון. ההדרכה הספיצפית התבצעה במחנה 80. לאחר מכן נמיר הגיע לשריון לגדוד 377. "בגלל שעשה הסבה קראנו לו 'מוסבניק'. תמיד באימונים הוא לא מצא את הדרך הנכונה. כשהיה צריך לנווט תמיד היינו אומרים – או-אה, מי יודע לאן הוא יגיע הפעם.
    כשהוא היה בקרב תל פאחר שמענו אותו בקשר אומר – יורים עליי ואני מיירה עליהם.

    אהבתי

כתיבת תגובה