הסורים צעקו לנו – שלום, סלאם סלאם

זכרונותיו של רב"ט וויליאם הורן מגדוד 51 שכבש את תל עזזיאת * "שאלנו את החיילים הסורים מדוע ירו על הקיבוצים למטה ולמה הם ירו עלינו. תשובתם היתה: הקצינים שלנו הכריחו אותנו. נזכרתי במשפט אייכמן שטען שהקצינים היו ממונים עליו, והוא היה רק בורג קטן"

גדוד 51 בבניאס

לוחמים מפלוגה ב' של גדוד 51 שכבשו את תל עזזיאת מכייפים בבניאס, יומיים או שלושה לאחר המלחמה. וויליאם בשורה התחתונה עם משקפיים, משמאלו אריה שרעבי, חברו למחלקה שהשתתף עימו בטיהור התעלות

וויליאם משה הורן היה מ"כ בפלוגה ב' בגדוד 51 של גולני, שפרצה לתל עזזיאת וכבשה אותו תחת פיקודו של המ"פ סגן אורי אייזנברג (שגיא). מספר שבועות לאחר המלחמה, בביתו בתל-אביב, כתב הורן את אירועי הקרב במכונת כתיבה. הניירות כבר הצהיבו, אבל האירועים – כמו היו אתמול. הנה דו"ח המלחמה של רב"ט הורן בחלוף 48 שנה:

____________________________________________________________________________________________________________________

ישבנו בזחלים ותהינו איזו צורה תהיה למלחמה. ראינו עשן ושמענו יריות והפגזות. עוד בדרך זיהינו את תל עזזיאת, וכל פגיעה בו גרמה לנו נחת. התחלנו עולים כשלפתע שמענו שריקה חדה הולכת וקרבה היישר לעברנו… אותו רגע נטיתי לפנות לה' או לכוח עליון אחר כלשהו שיסיט את הפגז, כך שימשיך ויעבור מעלינו. איכשהו הייתי בטוח ששום דבר לא יאונה לנו. ואמנם נפל הפגז כ-5 מ' מהזחל ויצר מכתש גדול בכביש. מיד אחרי נפילתו הציצו כל החיילים מהזחל כשהם נושמים לרווחה.

קטע מסמהך

קטע מהמסמך של הורן. לחצו להגדלה

המשכנו בעלייה כשאנו חשים ריח של בשר חרוך. המראה שנתגלה היה מזעזע: לפנינו ניצב זחל בוער, חצוי, כששברי אנשים, איברים פה, איברים שם, מרוחים על דפנותיו או פזורים על הסלעים סביבו. רצינו מאוד להאמין שהזחל אינו שלנו אלא של הסורים, אך המספר הצבאי שנשא החזיר אותנו למציאות העגומה.

חברינו שלפני זמן קצר צחקו, שרו, וכמונו האמינו שהכל יעבור בשלום, אותם ראינו מ-ר-ו-ס-ק-י-ם! דמעות נקוו בעיניי ובו במקום החלטתי – הרגשתי שדמם זועק לנקמה ואנו חייבים לנקום נקמתם ויהי מה!!! שנאה עזה הציפה אותי. חשתי רצון עז לצעוק, להתפרץ, לירות, להסתער, להוציא את כל המרץ, הכעס והמרירות, אך עדיין לא הגענו ליעד.

בראשי עברה מיד תוכנית ההסתערות על תל עזזיאת והתפקיד שהוטל עלי. אני ועוד שני חיילים היינו תופסי פאת היעד. ידענו שאנו צריכים לרוץ ראשונים ולמרות הסיכון שבדבר הייתי בטוח ששום דבר לא יאונה לי.

וויליאם

וויליאם הורן ליד אחד הבונקרים בתל עזזיאת ב-1972

בעוד אנו ממשיכים בתנועה עלה הטנק המוביל על מוקש. תחילה לא הבינותי מה קרה, מדוע נעצרה השיירה כשכבר רואים את היעד מקרוב. התרגזתי – מה פתאום מתחילים לשחק, לשאול שאלות, לבזבז זמן?

הועברה פקודה: "חבלנים לראש הטור!". מיד יצא ברנס מן הזחל, רץ לראש השיירה וכעבור דקות ספורות המשכנו בתנועה כשאנו אוספים את ברנס החבלן.

פנינו שמאלה וכק"מ אחד לפנינו ניצב התל. הצצתי מן הזחל, פתאום שריקה חולפת ליד אוזני, ועוד אחת, ושוב יריה שהעלתה ענן אבק ליד גלגלי הזחל.

במרחק כ-100 מטר ממני הבחנתי בחייל שפוף, חבוש קובע פלדה מוסווה בקוצים, כשהוא מכוון את נשקו לעבר הזחל. נדמה לי שהוא אפילו חייך, בכל אופן ראיתי שיניים לבנות. אינסטינקטיבית יריתי צרור מהמותן, ראיתי שהחייל מתכופף, החלטתי לא להתלהב יתר על המידה, לפעול בקור רוח. כיוונתי לאט לאט את העוזי, העברתי לבודד ויריתי כ-5 כדורים. החייל החל לשקוע מאחורי גל האבנים. מקס, החייל המגוייס שעל ידי, ירה בו שוב, כנראה בראשו, וגם הראש צנח. נתתי למקס פקודה – חדל!

הסתכלתי אחורה וראיתי את החיילים קופצים מהזחל. קפצתי גם אני והתחלתי לרוץ בשביל המוליך לתל. עברתי בריצה את הגדר ונכנסתי ליעד. הכל היה אפוף עשן. תחילה הייתי קצת מבולבל, אך מיד צצה במוחי תוכנית התל, זו שיום ולילה תרגלנו. רצתי ימינה כ-10 מטר ופגשתי את שרעבי. ראיתיו מתגנב בשקט לבונקר, כולו חיוור. הוא החזיק משהו בידו והשחיל אותו בהחלטיות לתוך החלון. שמעתי צרור יריות מן הבונקר ולאחר מכן התפוצצות. רצתי לפתח באופן מכני ויריתי כמה צרורות לתוך הבונקר כמו מכונה מתורגלת – לא חשתי דבר (נדמה לי שהיו בבונקר שני אנשים).

המשכתי בריצה בתעלה והגעתי למפקד המחלקה – יקי. יקי פקד: וויליאם, קח את התעלה הימנית! ונעלם.

צעקתי לכמה חיילים "אחריי!", והתחלתי להתקדם בתעלה תוך כדי השלכת רימונים. הכל היה שקט והחלטתי שחבל על הזמן (כנראה שלא היו יותר חיילים סורים בתעלה). עליתי חזרה לתעלה הראשית, התקדמתי כ-50 מטר כשמשני הצדדים הבונקרים עשנים ומטוהרים.

1972 - וויליאם ליד המוצב המערבי של תל עזזיאת שהשקיף אל הישובים שתחתיו

1972 – וויליאם ליד המוצב המערבי של תל עזזיאת שהשקיף אל הישובים שתחתיו

לפתע הבחנתי בבונקר שעדיין לא טוהר משמאלי. יצאתי מן התעלה כשבידי רימון, סימנתי לחייל שאני זורק את הרימון לחלון, התכופפתי. נשמעה התפוצצות עמומה. פתחתי בריצה לכיוון הכניסה כשלפתע התחוור לי שהמחסנית ריקה. חייל שהיה מאחוריי, אלקוסר, שכנראה הבין מה קרה, נכנס בריצה, טיהר את הבונקר ויצא משם (מיד אחרי הקרב הוא סיפר שראה אדם אחד בבונקר).

לאחר טיהור הבונקר נכנסתי לתעלה ולפתע אני שומע צעקות בערבית – "שלום! סלאם! סלאם!". הצצתי מן התעלה וראיתי כ-10 חיילים סורים עם ידיים מורמות. אחד החיילים רצה לעצור בעדם, לפתע הגיח המ"מ וצעק: "לא להרוג את השבויים! וויליאם, הישאר איתם".

נשארתי עם השבויים. אמרנו להם לפרוק את הנשק. נשק לא היה להם, אלא חגורה עם סכין. אספנו את השבויים והובלנו אותם לבריכת המים שבמקום. ראיתי פחד איום נשקף מעיניהם. לרגע רציתי להסביר להם שלא נעשה להם כל רע, ובמשנהו חשבתי כיצד אנשים אלה ירו עלינו קודם, ולפני יום-יומיים ירו על הקיבוצים שבעמק.

מחשבה זו הטרידה אותי, ואמרתי לחייל דובר הערבית שישאל אותם מדוע ירו על הקיבוצים למטה ולמה הם ירו עלינו – הרי הם נוכחים שאיננו עושים להם דבר. תשובתם היתה: "הקצינים שלנו הכריחו אותנו!". נזכרתי במשפט אייכמן באותו רגע, שטען שהקצינים היו ממונים עליו, הוא היה רק בורג קטן…

לאחר מכן הסתדרה הפלוגה בשדרות מסע. המפקד פקד את החיילים ולשמחתי לא היה גבול כשאף אחד מהחיילים לא נעדר. יצאנו מן התל כשאנו מובילים את השבויים בראש הטור ומסרנום להעברה למחנה שבויים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s