חטמ"ר 3 – דו"ח התקפה (חלק ב')

בלי פקודות מבצע מסודרות, עם תכנון בסיסי, מודיעין מוגבל מאוד ועם כוחות לוחמים חלקם ללא הכשרה מספקת – אלה היו נקודות הפתיחה של חטמ"ר 3 כשעלה לתקוף את הגזרה האמצעית של הרמה הסורית * פעולות ההטעיה למאמץ ההבקעה העיקרי הצליחו מעל המשוער: כך נכבשו דרדרה, תל הילאל, עורפיה, ג'לבינה, ראוויה, גשר בנות יעקב ועוד * חלק ב' של דו"ח חטיבה 3  

תקופת ההמתנה. סא"ל מנו שקד (שני משמאל, מעבר לגדר) ואנשיו מתקינים גדרות באיזור ראש פינה לאימון גדודי החי"ר של חטיבה 3 לאפשרות תקיפה

לפניכם דו"ח סיכום של ענף היסטוריה על פעולות חטמ"ר 3 במלחמת ששת הימים ולפניה. חטמ"ר 3 היתה חטיבה מרחבית שכללה בעיקר כוחות חי"ר במילואים בתוספת גדוד שריון פיקודי (גש"פ 181) ויחידות נוספות שתפקידה היה הגנה על הגבול עם סוריה בגזרה שבין מטולה, דפנה ודן בצפון [וגם יותר מערבה, בחלק מהגבול עם לבנון] ועד שפך הירדן לכינרת באיזור אלמגור. בימיה הראשונים של המלחמה היתה החטיבה עסוקה עד מאוד בחילופי אש ארטילריים עם הארטילריה הסורית ובהדיפת התקיפות על קיבוץ דן ועל מוצב אשמורה.

אלא שלמח"ט מנו שקד היו שאיפות מעבר לתפקידו המוגדר מאוד: הוא רצה לקחת חלק בתקיפה הרמה הסורית, אם וכאשר תינתן הפקודה. במהלך ימי ההמתנה הכין מספר תוכניות כלליות מאוד לתקיפת יעדים שונים לאורך הגבול. ב-9 ביוני 1967, כשאלוף הפיקוד דוד אלעזר צלצל אליו ושאל מה הוא יכול לתפוס כחלק מפעולות ההטעיה לפני המאמץ העיקרי בצפון הגזרה – חטמ"ר 3 נרתם בששון למשימות על אף שרבות מיחידותיו ואנשיו לא היו בנויים לכך, לא בציוד מספק ולא במודיעין. הפקודה העיקרית היתה – קדימה הסתער – ומה שיבוא יבוא.

חלק א' שפורסם עסק בהתארגנות החטיבה בתקופת ההמתנה ופעולותיה ההגנתיות. לקריאת חלק א' לחצו כאן. פרק זה מפרט את כיבוש הגזרה האמצעית של הרמה הסורית ב-9 ביוני ע"י כוחות חטמ"ר 3 ונספחיו. הטקסט בכחול – הערות הבלוג.

להלן הדו"ח [מקור: ארכיון צה"ל]:

_________________________________________________________________________________________________________

התקפה

הכנות ותכנונים למיתקפה

מפה כללית של גזרת חטמ"ר 3 מול המוצבים הסורים העיקריים

ההידרדרות הבטחונית בגזרת פיקוד צפון שהגיעה לשיאה בתקרית ה-7 לאפריל 67 היתה כזכור אחת הסיבות העיקריות לפרוץ מלחמת ששת הימים.

עם הכנסת כוחות מצריים למדבר סיני עבר מרכז הכובד מבחינת ריכוזי כוחות ותכנונים לגזרת פיקוד הדרום.

בפיקוד צפון, כמו בפיקוד מרכז, היה ברור שיש לעמוד זמן-מה במערך בלימה עד שתוכרע הכף לטובתנו בסיני, ואז אולי יינתן האות לפתיחת מיתקפה כנגד ירדן וסוריה.

לצורך המעבר למיתקפה נעשו בפיקוד צפון בגזרת חטמר" 3 מספר תכנונים. בתחילה טיפלה אוגדה 36 בתוכנית התקיפה שכונתה "מקבת". ומאוחר יותר עם מעבר מיפקדת האוגדה לגזרת צפון הגדה נעשו תכנוני "מקבת" במטה פיקוד צפון.

תוכנית "מקבת" הפיקודית ראתה את איזור גבעת האם/תל עזזיאת כנוח ביותר להבקעה לתוך הרמה, שכן למרות המוצבים ששלטו על ציר ההבקעה היה זה האיזור הנוח ביותר לבצע אותה מבחינה טופוגרפית.

יחד עם גזרת ההבקעה הראשית היה צורך לבצע מספר מאמצי הבקעה משניים על מנת לא להבליט את המאמץ העיקרי וכמו כן לאפשר הכנסת כוחות לרמה הסורית במספר צירים.

פעולות התקיפה בגזרה הצפונית הוטלה על חטיבה 1 בסיוע שריון וארטילריה, ואילו התקיפה בגזרת ראש הגשר, היינו ביצוע ההטעיה והבקעה משנית, הוטלה על חטמ"ר 3 בעזרת שריון וארטילריה.

תכנון ממבצע "מקבת" הורד מהפיקוד לחטיבה וכלל את הפעולות הבאות לצורך תכנון:

א) ביצוע מחטף של המוצבים עורפיה ו-8100 ע"י ביה"ס למ"כים של חטיבה 1 (גדוד 17 – "אריות הגולן") שהיה ת"פ חטמ"ר 3.

ב) ביצוע משימות עומק לעבר דבורה ומחנות עלייקה ע"י יחידת אגוז.

ג) ביצוע הטעיה בגזרת ראש הגשר ע"י גדוד 32 וגש"פ 181.

ד) ביום התקפה בגזרת השפך ע"י כוח צבי ]?].

כוונת פיקוד צפון בהטילו משימות אלה על חטמ"ר 3 היו:

א) לפתוח ציר לחטיבה משוריינת (כנראה 37) לעבר מוצב 8100 ומזרחה לו לכיוון ראוויה-וואסט.

ב) לכבוש את דרבשיה ולפתוח ציר בכיוון חפר.

ג) לבצע הטעיות באיזור בית המכס.

החטיבה לפי שיקולי המח"ט הורידה את המשימות השונות לכוחותיה.

א) על גדוד 33 הוטל לתכנן את כיבוש דרדרה ותל הילאל.

ב) על יחידת הסיור החטיבתית הוטל לתכנן את כיבוש עורפיה ומוצב 8100.

ג) על גש"פ ושלושה גדודים הוטל לתכנן את כיבוש דרבשיה.

לצורך ניהול קרב ההגנה וההתקפה החליט מח"ט 3 להקים שלוש מיפקדות. הסיבות לכך היו: א) האורך של גזרת החטמ"ר. ב) ריבוי הכוחות של החטמ"ר בשטח והיחידות שעמדו תחת פיקודו. ג) האפשרות שהאויב ינהל מספר התקפות במקביל באיזורים שונים.

הנה כי כן פיקוד החטמ"ר חולק בצורה הבאה:

א) חפ"ק מח"ט: משימתו פיקוד על התקפה. בחפ"ק זה היו פרט למח"ט – ק' האג"מ, הקמ"ן, קמב"צ, קצין הקשר החטיבתי ומרכז הסיוע. לרשות חפ"ק זה עמדו שני זחל"מים וג'יפ קשר.

ב) מיפקדה קדמית בפיקוד הסמח"ט. משימותיה היו: פיקוד על מאמצי התקפה או הגנה משניים, תיאומי מטה, קשר עם המיפקדה הממונה, נושאי הספקה, תחזוקה ופינוי, תיאום בין כוחות שלחפ"ק לא היה קשר עימם.

במיפקדה זו נכללו פרט לסמח"ט: הקמב"צ, ע' קמ"ן, קש"א, קס"א ופקח אוויר.

מיפקדה עורפית בפיקוד הרמ"ט. משימותיה היו: טיפול בנושאי הישובים, תחזוקת הכוחות הלוחמים, טיפול בנפגעים, ביקור בבתי חולים, דאגה לסדרי קבורה.

מבנה פיקוד זה בא לידי במספר מקרים: א) הקרב במשק דן נוהל ע"י החפ"ק ובמקביל נוהל קרב ההגנה באשמורה ע"י המיפקדה הקדמית. ב) ההתקפה על דרבשיה נוהלה ע"י החפ"ק ובו בזמן ניהלה המיפקדה הקדמית את ההתקפה על עורפיה, 8100 וטיהור דרדרה ותל הילאל, ואילו המיפקדה העורפית טיפלה בחילוץ נפגעים ודאגה לאספקת תחמושת ולתדלוק.

ב-081130 נערכה בחטמ"ר קבוצת פקודות בה הוטל על גדודים 32, 33, 92 ו-181 תכנון כיבושם של היעדים: דרבשיה, הבוסתן, 7171, 7168, 7175. החל מ-081210 הופגזו מוצבי צה"ל בפרדס חורי, תל דן, תל אבו חנזיר וחוסן, וכמו כן הישובים יסוד המעלה, חולתה, גדות, מעיין ברוך, אשד כנרות וראש פינה.

התקפת גדוד 33 על דרדרה ותל הילאל

ביום השישי 9 ביוני היתה הרגשה בפיקוד צפון על כל יחידותיו כי המלחמה נסתיימה. אך כשהגיעה ב-090700 פקודת שר הביטחון ישירות לאלוף הפיקוד לתקוף את הרמה הסורית החלה מכונת המלחמה של הפיקוד לנוע במהירות. באותה שעה עבר חפ"ק הפיקוד למוצב גבע ובמקביל עבר חפ"ק המח"ט לשדה הקרב עצמו.

ב-090725 ניתנה הוראה לחטמ"ר 3 להכין את יחידותיו לתזוזה. ב-090728 ניתה פקודה לפריסת הארטילריה במרחב. ב-090800 התקשר האלוף עם המח"ט ושאל אותו מה הוא יכול לכבוש. התשובה היתה: דרדרה ותל הילאל.

המח"ט בחר בתוכנית הבקעה אחת מתוך שלוש שהצטיירו אצלו כמעשיות. שלוש התוכניות להבקעה היו: א) הבקעה בציר גונן-ראוויה. ב) הבקעה בציר דרבשיה-חפר. ג) הבקעה בכיוון דרדרה-בית המכס. (בשלב לחימה מאוחר בוצעה גם הבקעה בשני הצירים האחרים).

תל הילאל מראה מדרום לצפון על דרך הפטרולים הסורית

המח"ט הורה מיד למג"ד 33 להיות מוכן לתקוף את דרדרה ותל הילאל. הוא בחר לביצוע המשימה בגדוד 33 מכיוון שהיה מרוכז רובו ככולו בעורף, ולא היה צורך להוציאו ממערך "סדן". דרדרה ותל הילאל הם מוצבים הצמודים לקו הירוק, ממוקשים ומגודרים היטב מסביבם. זכורים היטב מתקופת התקריות בצפון כשמהם נורתה אש יעילה לעבר כוחות צה"ל שנעו בדרך הפטרולים ולעבר עובדים בשדות. הנקודה שסבלה קשות משני מוצבים אלה היתה אשמורה, ומשם גם יצאו כוחות גדוד 33 על מנת להסיר אחת ולתמיד את המטרד ששמו דרדרה ותל הילאל.

במוצב הראשון ישב כוח של כיתה מתוגברת ואילו בשני כוח של מחלקה מתוגברת. שניהם שלטו על כל סביבותיהם כשעיקר התצפית והנשק שלהם ממוקמים כלפי מערב.

לא ברור אם גדוד 33 אמנם תיכנן את תקיפת שני היעדים האלה, אך הם היו מוכרים לאנשי הגדוד ומפקדיו עוד משנים קודמות, לא כל שכן לאחר תקופת הכוננות והבלימה שבה נערכו סיורים ותצפיות.

במקביל לריכוז הכוחות בחורשת מע"צ בסביבות אשמורה קרא אליו סא"ל חלפון ז"ל [מג"ד 33] את המ"פים לקבוצת פקודות. המח"ט שנמצא בקבוצת הפקודות אמר כמה מילות עידוד למפקדי הגדוד.

תוכנית המג"ד היתה מושתתת על עיקרון של תקיפת שני היעדים בו-זמנית.

להלן תוכניתו:

א) פלוגה ג' תכבוש באיגוף מכיוון צפון את תל הילאל. כסיוע תקבל ארטילריה מהחטיבה ואילו מהגדוד רתק של כיתת מא"ג, מק"כ וג'יפ תול"ר.

ב) פלוגה ד' תכבוש מדרום את דרדרה בסיוע של רתק דומה.

ג) פלוגה ב' תשמש עתודה לכיבוש תל הילאל.

ד) פלוגה א' תשמש עתודה לכיבוש דרדרה.

ה) מחלקת הסיור והחבלה ישמשו עתודה ליד המג"ד.

ו) הפלוגה המסייעת תרכך את היעדים לפני כיבושם.

התוכנית הצטיינה בפשטותה כי הבעיה היתה ביצוע מיידי של ההתקפה. רוב הגדוד היה מרוכז בחורשות ליד חצור ועל מנת להעבירו לשטח ההיערכות אורגנה מיד שיירת רכב כשרוב הגדוד נוסע על משאיות, יר"מיות, ואילו הרתקים ברכב צבאי. סדר התנועה היה: פלוגה ד', פלוגה ג', פלוגה ב', פלוגה א'.

בו בזמן נשלח הסמג"ד ליצור קשר עם הטנקים של גש"פ 181 על מנת שיסייעו באש לגדוד. שתי פלוגת הטנקים מ', ג', היו ממוקמות כשהראשונה ברכס נחלאים בפרדס חורי. מפקד הגש"פ סא"ל אלתרמן יצא בבוקר ה-9 ביוני על מנת לבקר אצל פלוגה מ' של הגדוד שהיתה ת"פ חטמ"ר 2. לכן קיבל הסמג"ד ניסו ב-090800 את הפקודה הבאה מחטמ"ר 3:

א) להעביר את פלוגה נ' ת"פ גדוד 33 כדי לסייע לו בכיבוש דרדרה ותל הילאל.

ב) להציב את פלוגה מ' ברכס נחלאים על מנת שתעסיק את שני בתי המכס.

ב-090900 חזר המג"ד ליחידתו וראה שהפקודות בוצעו כלשונן. ב-091000 פתחה פלוגה מ' באש לעבר בתי המכס, ומכיוון שהיתה חשופה החלה לקבל אש ארטילרית שמנעה כל ניסיון לדחוף אליה תחמושת. לכן בחליפין הוסעו מספר טנקים לאחור, הצטיידו וחידשו את אישם.

פלוגה מ' גילתה עמדות של שבעה טנקים סורים והצליחה לפגוע בשלושה מהם ולהניס את השאר. הריסתו של גשר הפקק מנעה מתן סיוע צמוד ויעיל לגדוד 33 על-ידי פלוגה נ', ולכן נאלצו הטנקים לירות מתוך שדרת מע"צ שליד פרדס חורי ולא יכלו לנוע מזרחה בעקבות גדוד 33.

הגדוד התרכז בחורשת מע"צ כשחלק מהפלוגות נמצאות תחת ארטילריה וסובלות נפגעים.

ב-091000 החלה הפלוגה המסייעת בפיקוד סרן יהודה להתמקם. תחילה התמקמו מחלקות המגל"ר והמק"כ כשבכל מחלקה יש שלושה כלים בלבד לפי שהשאר הועברו לפלוגת המסתערות ברתק צמוד. לאחר מכן הוצבו מרגמות 81 מ"מ. הצבתן נעשתה תחת אש אויב יעילה ולכן היתה בלתי מדויקת וגזלה זמן רב.

לא הוכנו לוחות ירי ולא נקבעו המטרות מראש. על כן עם הפתיחה באש התברר שיש צורך לעשות תיקון גדול בטיווח והדבר תוקן.

פלוגה ד' בפיקוד יונתן (בויארסקי] עליה הוטלה משימת כיבוש דרדרה נעה לאשמורה [מוצב צה"ל] ועל מנת שלא לגרום לנפגעים הוכנס הכוח לתעלות שבאשמורה. בעת ארגון הכוח נעו המ"פ וסגנו קדימה ובחרו לעצמם את הדרך בה יעלו לדרדרה ואת המקום בו יחצו את גדרות המוצב. הגדרות במוצב אשמורה נפרצו על-ידי כוח החוד הפלוגתי. רתק דרומי (ימני) שכלל מא"גים, מקלעון ובזוקה הושמט כדי שיחפה על הכוח לעבר ג'לבינה – כשהכוח כולו נע בוואדי שמצפון לדרדרה על מנת שלא להיכנס לשטח ההריגה בין דרדרה לבין ג'לבינה.

אגב כך ירדו מטחים ארטילריים על היעד, ובהגיע המ"פ למרחק של 50 מטר מהגדרות ביקש את הפסקת הסיוע, מה גם שהמוצב נראה לו זנוח. המג"ד הורה לו בשלב זה (091137) להיכנס לדרדרה מצפון, ובאם המוצב ריק לעלות לכתף שממזרח ליעד. גם על הכתף הונחתה אש, נפרצו גדרות והכוח עלה למעלה ללא התנגדות ונערך להגנה כדי לקדם את פני הבאות. היעד נסרק ונפל לידינו ב-091145.

על מנת לוודא אם יש או אין כוחות סורים בתל הילאל שלח המג"ד זחל"ם בפיקודו של סגן פנחס שאוייש על-ידי אנשי פלוגה א'. הכוונה היתה שהזחל"ם ימשוך אליו את אש האויב. למרות שהזחל"ם לא הגיע ליעד שנקבע לו בגלל קשיי עבירות וטעות ניווט דיווח מפקדו למג"ד שאין כוח בתל הילאל.

תוכנית כיבוש תל הילאל על-ידי פלוגה ג' התבססה על תנועה שקטה מעין שוח לעבר ואדי פאג'ר והתקרבות שקטה לגדרות מצפון למוצב. בערך ב-091000 חצה הכוח את הקו הירוק כשהוא נע בדרך קשה, רצופה צמחייה וביצות וכך לא התגלה לעיני האויב שישב ביעד.

התקדמות פלוגה ג' היתה איטית ביותר ומכיוון שחלפון ז"ל שאף להתקפה בו זמנית על שני היעדים החליט לשלוח לשם את העתודה שהיתה לידו. כוח העתודה הורכב מכ-30 חיילי המסייעת, מאנשי הסיור, החבלה והמק"כ. ב-0900 היה הכוח באשמורה ליד המג"ד, כשזה האחרון הורה לו לנוע מזרחה לעבר דרך הפטרולים הסורית בין שני המוצבים המותקפים.

הכוח נע בשני טורים לעבר דרך הפטרולים ועשה את הדרך ללא נפגעים. בהגיעו לדרך הפטרולים ניתנה לאנשים מנוחה קלה כדי לכנס את המאסף ומפקד הכוח הורה להמשיך בכיוון לתל הילאל. בהגיע החוד למרחק של כ-80 מטר מגדרות המוצב בצידו הדרומי נפתחה עליו אש. המפקד ניסה לארגן את הכוח לעבר עמדותיו ואז נפצע והקשר שלו נהרג. באותו זמן הבחין מפקד הכוח סגן דוד שפלוגה ג' קרובה לגדרות.

חזית מוצב תל הילאל משקיפה אל כביש מע"צ [שדרת העצים הקרובה למטה] ולאיזור חולתה ויסוד המעלה

מ"פ ג', סרן יואב [חורין], מיקם את הסיוע שלו שכלל שלושה מא"גים, מק"כ ותול"ר, וכמו כן קיבל סיוע של מרגמות 120 מ"מ שירד על היעד.

על מנת לבצע פריצה מבלי שהאויב יראה מהיכן פורצים הפעיל המ"פ עשן ממרגמות 52 מ"מ שהיו לו ובחסות העשן פיצץ הסמ"פ שהיה מפקד הכוח הפורץ את הגדר הראשונה. הגדר לא נפרצה והיה צורך לבצע שוב את פריצת הגדר. למזלו של הכוח נפרצו שתי הגדרות הבאות על-ידי אש המרגמות וגם שדה המוקשים נחצה ללא נפגעים.

כל כוח בפלוגה נע לעבר חלקו ביעד. מחלקה 3 נעה לחלק הדרומי של המוצב תוך כדי טיהורו המהיר, ואילו מחלקה 1 שנעה לחלקו הצפוני של המוצב על מנת לטהרו נחלה קרב עיקש. הגשש שנע ראשון בתעלה נהרג, המפקד שבא אחריו נפצע והפיקוד הועבר לאחר שנהרג מיד לאחר מכן. סמל המחלקה שניסה לזרוק רימון והתרומם לשם כך נפגע ונהרג, ולמרות זאת נמשכה ההתקפה עד לטיהור הגזרה שהוקצתה למחלקה.

מחלקה 2 שמשימתה היתה לבצע את הפריצה ליעד ואת טיהור מרכזו ביצעה את משימתה בשלמות.

עם סוף טיהור היעד בשעה 091235 רוכזו פצועי הפלוגה ופצועי הסורים, טופל בהם ומאוחר יותר פונו למטה. שאר אנשי הפלוגה התארגנו להדיפת התקפת נגד כשהמ"פ מחלק למחלקות גזרות אחריות. כן שובץ במערך ההגנה נשק שלל.

אבידות כוחותינו בקרב תל הילאל היו ארבעה הרוגים ושני פצועים. ואילו אבידות הסורים שנמנו בתוך היעד כללו חמישה הרוגים וחמישה שבויים. חלק מהחיילים שניסה לברוח צפונה (לעין תינה) ומזרחה נורו ונהרגו במנוסתם.

להשלמת כיבוש תל הילאל נותר הצורך בחבירה עם אנשי עתודת המג"ד שנשלחו כזכור מדרום ליעד. מחד גיסא לא רצו אנשי העתודה לפרוץ ליעד בו זמנית עם פלוגה ג' מחשש לפגיעות הדדיות, ואילו מאידך גיסא רותקו למקומם על-ידי אש יעילה של שני גוריאנובים ומספר רובאים.

בזוקה מהכוח שיתקה עמדבת גוריאנוב אחת וכן שותקו מספר עמדות רובאיות. כ-10-8 חיילים סורים החלו לברוח לכיוון עין תינה ומחציתם חוסלו באש העתודה. אך במקביל נפתחה על הכוח אש מכיוון עין א-תינה ומצבו הפך חמור.

סגן עמוס [רימון] שקיבל פיקוד על הכוח לאחר פציעת מפקדו ניסה אומנם לקרב מספר חיילים לעבר גדרות המוצב על-מנת שיזרקו רימונים, אך ללא הצלחה. ניסיון אחר להקל את הלחץ על הכוח על-ידי שליחת זחל"ם אליו נכשל מכיוון שהזחל"ם נתקע.

חילופי האש נמשכו כ-30-20 דקות ללא שום הכרעה לכאן או לכאן, ובכל זאת פעל כוח העתודה להכנעת המוצב ולשבירת רוחם והתנגדותם של אנשיו בכך שהמלחמה עבורם היתה פנים ואחור. שכן כוח העתודה הפך למעין רתק נוסף לפלוגה ג' והאש רוכזה לעברו הסיחה את דעת הסורים מהתקפת פלוגה ג' שניצלה את חילופי האש להתקדמות שקטה.

בזמן חילופי האש עם המוצב נוצרה בכוח העתודה אי הבנה כשהמפקד סגן דוד הורה לאנשיו לשפר עמדות לאחור. פקודתו לא הובנה כראוי וחלק מאנשיו ירדו חזרה לאשמורה כאילו קיבלו פקודת נסיגה. לאחר החבירה עם אנשי פלוגה ג' נאספו פצועי העתודה אל היעד, טופלו ופונו לאחר מכן.

מפת כיבוש תל הילאל כפי ששירטט יואב חורין, מ"פ ג' בגדוד 33 [ראו כאן]

הסיוע שניתן לכיבוש תל הילאל כלל כשלושה גדודי ארטירליה שטיווחו תחילה על-ידי החפ"ק ומאחר יותר על-ידי קצין חי"ר. גדוד 402 שירה לעבר היעד קיבל בשלב מסוים אש נ"ט כבדה שהצמידה אותו לקרקע ומנעה ממנו פעילות, וכך נותר לעתים הכוח ללא סיוע. אשר לסיוע הטנקים של הגש"פ, הם ירו בעיקר לעבר ג'לבינה ולא לעבר שני המוצבים המותקפים.

שיתוף פעיל של הטנקים בלחימה צמודה לכוחות נמנע משלוש סיבות:

א) גשר הפקק לא היה עביר לרק"מ.

ב) ציר גונן היה רחוק מדי ועדיין לא נערכה בו הבקעה.

ג) לא ניתן בשלב זה אישור להכנסת טנקים בציר גונן.

המח"ט ביקש אישור מהאלוף לקידום הפלוגה בתל הילאל מזרחה לעבר הרכס הגבוה יותר, ממנו ספגה הפלוגה אש. אך בשלב זה לא ניתן לו האישור המבוקש. לא נותר אפוא לפלוגה ג' אלא לנהל קרב צליפות עם חיילים סורים שישבו ממזרח ומעל למוצב, וכן עם מוצב עין א-תינה.

באותו זמן בו נעה פלוגה ג' לעבר תל הילאל היתה פלוגה ב' באיזור שדרת מע"צ. לפלוגה היו שתי משימות: עתודה למקרה של הסתבכות בתל הילאל וכיבוש אל פאג'ר שמעל תל הילאל.

הפקודות שקיבל המ"פ היו חפוזות ומכיוון שהמג"ד האיץ בו לצאת במהירות לדרכו לא נותר לו זמן לתדרך את האנשים ולפרט את משימותיהם.

הכוח ספג הפגזה לאחר שהמ"פ סרן יצחק [פרידין] השמיט רתק כדי לאבטח את עלייתו למעלה. אישור חציית הגבול ניתן למ"פ על-ידי המג"ד, לאחר שהראשון דיווח על מיקומו, היערכותו ותוכנית ההתקפה שלו. התוכנית היתה לנוע דרך גשר אשמורה וצפונה על דרך הפטרולים הסורית. לאור ההפגזה הכבדה שירדה על הפלוגה שכללה בעיקר אש מרגמות, הורה המג"ד למ"פ לנוע צפונה על מנת לצאת מהשטח המוכה.

לאחר ההיחלצות מאיזור ההרעשה נערך הכוח מחדש. המ"פ דיווח למג"ד על מקום הימצאו וביקש אישור לנוע בעקבות פלוגה ג' לעבר תל הילאל. תשובת המג"ד היתה חריגה: "החמצת המלחמה! אין לך מה לעשות יותר ואתה יכול להישאר שם!".

המ"פ מצידו עמד על דעתו בבקשו משימה חדשה ואז קיבל את פקודת המג"ד לנוע לאיזור דרדרה הערבית, שם הלך מצב הכוח והחמיר. מאשמורה עלתה הפלוגה למעלה כשהוראת המ"פ היתה לנוע במהירות רבה. משום-מה התמקמה חלק מהפלוגה למטה ומטח נוסף שירד על הפלוגה הרג שני חיילים ופצע אחרים.

כיבוש דרדרה בוצע אמנם בקלות, אך עיקר הקרב החל עם העלייה לכתף שמעל המוצב. דרדרה היתה נמוכה מהכתף שנמצאה ממזרח לה ולא היה טעם להישאר במוצב נחות מבחינה טקטית. מלבד זאת יחסי ההכנות עם ג'לבינה לא היו נוחים במיוחד והעפלה לכתף דרדרה נתנה עליונות טקטית לגבי מוצב ג'לבינה שטרם נכבש.

הפלוגה נערכה כאמור למעלה להגנה היקפית ואז החלה נצלפת ממספר כיוונים: הן מג'לבינה שבדרום, הן מכיוון דבורה שבמזרח והן מהרכס שמצפון לכוח. הכוח לא זיהה בבירור את מקורות האש הנורים לעברו וחשב שכולה באה מכיוון ג'לבינה. לפי פקודת המ"פ החל להתנהל קרב צליפות עם ג'לבינה, אך ניתנה פקודה לחסוך בתחמושת ולירות רק לעבר מטרות ברורות.

כך הסתבכה פלוגה ד' בדרדרה: יצאה מאשמורה, עלתה בוואדי לעבר מוצב דרדרה, כבשה אותו בלי קרב, טיפסה בהוראת המג"ד לכתף (מוצב מס' 7137) ואז נחשפה לצליפות עזות מכיוון ג'לבינה מדרום, דבורה ממזרח ומהשטחים שמצפון מזרח

אש האויב היתה יעילה. לא זיהו את מקורותיה מכיוון שבטה בעת ובעונה אחת ממספר כיוונים. בשלב זה של קרב הצליפות נערך הקרב על תל הילאל, ומכיוון שהסיוע הופנה לעבר יעד זה נותר הכוח שבכתף דרדרה כשהוא חשוף.

פלוגה ד' ערכה את עצמה בצורה הבאה: שתי מחלקות לכיוון מזרח, מחשש להתקפת נגד. מחלקה אחת לכיוון צפון, ומחלקה אחת לדרום. לשאלת המ"פ אם יש כוונה לרדת לג'לבינה השיב לו סא"ל חלפון שימתין במקומו וימשיך לצלוף לעבר היעד.

רוב נפגעי הפלוגה היו במחלקה שהיתה ערוכה לנוכח ג'לבינה. דבר זה הביא את המ"פ למחשבה שהאש נורית אליו רק משם. אך כשניסתה הפלוגה לשפר עמדות בחסות עשן ואש, חשפה עצמה לאש מכיוון מזרח וצפון, ואז החל המ"פ להבין מהכין באמת נורית האש לעברו.

בחסות האש והעשן חולצו מספר פצועים, אך המ"פ הורה לאנשיו שלא להוריד למטה פצועים באלונקות על מנת לא לדלל את הכוח, ורק פצועים שיוכלו לרדת למטה בכוחות עצמם או בעזרת מלווה אחד בלבד יירדו למטה.

לאחר שהמ"פ יונתן [ברקן] נפצע וסגנו [אילן דומוביץ'] שהחליף אותו נפצע אף הוא הועבר הפיקוד למ"מ הבכיר [יוסי פלץ]. מצבה של הפלוגה היה חמור ביותר והמג"ד הבטיח לעלות למעלה על מנת לראות מה קורה בשטח ועל מנת לטווח אש טנקים וארטילריה לעבר מקורות האש. חלפון ז"ל אכן עלה למעלה והחל לאתר את עמדות הצלפים. אנשי החפ"ק הזהירו אותו לבל ירים ראשו פן ייפגע, אך בעוד הוא מוזהר ובהפליטו קריאת כאב נפל חלל. הסתבר שכדור אויב פגע בו במצחו וחדר דרך הקסדה.

בדיוק באותה שעה בה נפל חלפון, ואני החפ"ק שלו היו מוכי תדהמה, הגדוד כולו היה נתון לאש צלפים בלתי פוסקת. היום חם מאוד ולאנשים לא היו מים ומזון, דיווח מ"פ ג' יואב: "תל הילאל בידי".

בשלב דברים זה החל הפיקוד על הגדוד לעבור מיד אל יד, כשבתחילה הורה סמל חיים אבורביעה שהיה בחפ"ק עם חלפון ז"ל ליקי המ"פ לתפוס פיקוד על הגדוד. במקביל הודיע על כך לסמח"ט סא"ל ריינר. אולם זה האחרון הורה דווקא למג"ד 181 סא"ל אברהם אלתרמן לתפוס פיקוד על הגדוד, לעלות על כל גשרי אשמורה עם הטנקים שלו ולפצח את ג'לבינה עם כל מה שיש לו.

מוצב ג'לבינה. סיבך קשות את פלוגה ד' בדרדרה הסמוכה

העברת הפיקוד לא היתה פשוטה וקלה כל עיקר. כי אנשי הגדוד לא הכירו כלל את סא"ל אלתרמן, בעוד שיקי שקיבל את הפיקוד על הגדוד החל לטווח ארטילריה לעבר האויב. הטיווח נוהל בצורה מסורבלת ואיטית, ולמרות זאת היה יעיל בסיכומו של דבר. יקי טיווח, המ"מ יוסי פלץ, שקיבל כזכור את הפיקוד על הפלוגה, נתן את התיקונים בשיטת קצין חי"ר מטווח ויקי העביר אותם לסא"ל ריינר שהיה קשור עם הארטילריה. לבסוף הושג קשר ישיר בין פלץ לבין הטנקים ובעזרתם הביא לשיתוק מקורות הצליפות.

אלתרמן נכנס אף הוא לרשת וניסה לטווח בעצמו את האויב. אנשי החפ"ק אמרו לו שאם הוא רוצה לעשות זאת שיעלה אליהם למעלה ויראה משם בדיוק את המצב. ואכן תוך זמן קצר עלה סא"ל אלתרמן למעלה ונטל את הפיקוד לידיו.

על קבלת הפיקוד על גדוד 33 סיפר אלתרמן: "ב-091500 עם היהרגו של המג"ד קיבלתי מהמח"ט שהיה באיזור ראוויה פקודה לקבל תחת פיקודי את גדוד 33. נסעתי לאשמורה ושם מצאתי חלק מגדוד 33 במצב של דמורליזציה ואי שליטה. הסמג"ד היה עם הדרגים מאחור, מיפקדת הגדוד לא פעלה, בקשר היו צעקות של פצועים, היו הרוגים ומכות אש מכל הכיוונים".

סא"ל אלתרמן השתלט על רשת הקשר וכיוון את פלוגה ג' למקורות האש שהפריעו לגדוד 33, לפי ציון המטרות של מ"מ 3. כן ירתה סוללה דגם ד' של הגדוד ומקלעי 0.5 של הזחל"מים.

על מנת לאפשר לגדוד להתארגן ולנשום מעט אוויר ביצע סא"ל אלתרמן מספר פעולות:

א) ג'לבינה כוסתה בעשן.

ב) סמג"ד 33 נשלח כדי לארגן את הפלוגות מחדש כשהדגש מושם על ארגון פלוגת עתודה.

ג) מחלקת החבלה והסיור נשלחה ב-091730 על מנת לדחוף תחמושת, מים ומזון לכוחות שלמעלה ועל מנת להוריד את הפצועים.

ארגון הגדוד הסתיים בערך ב-091900.

התקפת גדוד המ"כים של חטיבה 1 על עורפיה, עין מאמון, מוצב 8100, מוצב 7190 ומוצב 7191

למשימה שהוטלה על גדוד המ"כים של חטיבת גולני היו למעשה שתי כוונות: האחת, ביצוע הטעיה למבצע מקבת שהתנהל צפונה יותר. והשניה – פתיחת ציר ראוויה-וואסט למעבר רק"מ עבור חטיבה 37.

חטיבה 37 חזרה מכיבוש שכם והתקדמה לעבר גזרת ההבקעה שלה בשלבים הבאים: 090800 – החטיבה בצומת גולני. 091100 – החטיבה בצומת ראש פינה. ב-091200 קיבל אל"מ אורי, מח"ט 37, פקודה להבקיע לרמה בשני צירים:

א) גונן-ראוויה.

ב) דרבשיה-חפר.

על חטמ"ר 3 הוטל במסגרת זו לפתוח את הצירים ולהכשירם לעלייה.

מוצב 8100, מבט מהדרך לכיוון צפון. מחזיתו המערבית נפרסו מתחתיו עמק החולה וקיבוץ גונן

תוכנית מח"ט 37 היתה כדלקמן: גדוד 266 יעלה דרך גונן, גדוד 278 ופלוגת השוטים "צידון" יעלו בציר דרבשיה.

גדוד המ"כים היה מורכב משתי פלוגות של חיילי קורס המ"כים של חטיבה 1 ושתי פלוגות של חיילי גדוד נח"ל 902. היה זה גדוד מאולתר שארגונו, ציודו, חימושו ואימוניו נערכו בתקופת הכוננות בלבד. את טבילת האש שלו עבר גדוד 17, שזכה לכינוי "אריות הגולן", בטיהור שכם ב-7 ביוני 67 בהיותו ת"פ חטיבה 37.

ביצוע המשימה הוטל על הגדוד לא רק משום שעמד בשעה [?] לרשות חטמ"ר 3, אלא בעיקר משום שכיבוש היעדים הללו תוכנן כבר על-ידי הגדוד קודם לכן במיקומו ב"סדן". המשימה הקונקרטית שהוטלה על גדוד המ"כים אמרה: להוות הטעיה למבצע מקבת, תוך כיבוש מוצבי 8100, 7190, 7191, התארגנות בהם להגנה וכוננות לטיהור הכפרים עורפיה ועין מאמון לפי פקודה.

התכנון התבסס על התקפת לילה ולפי תוכנית המג"ד בוצע גם תרגיל אש גדודי על יעד דומה. התרגיל כלל שתי פונקציות: תרגיל ברמה גדודית לבדיקה ולשיפור הגדוד, ותרגול על מודל. התרגול על מודל התבסס על התוכנית הבסיסית שנועדה להתבצע בלילה. המבנה היה כדלקמן:

שיטה: התקפת לילה בשני צירים, אחד מצפון מזרח תוך חסימה מזרחה, והשני מדרום-מערב.

שלב א) מיקום הנשק המסייע הגדודי ותנועת כוחות להיערכות.

שלב ב) כיבוש מוצבי 8100 ו-7191 וחסימה לעבר מזרח.

שלב ג) כיבוש מוצב 7190 והתארגנות להגנה.

שלב ד) קיפול חסימה לעבר מוצב 8100 וכוננות לכיבוש הכפרים עין מאמון ועורפיה.

כוחות ומשימות

כוח א) פלוגות א-ב תכבושנה את מוצב 8100 ויתארגנו בו להגנה.

כוח ב) המחלקה המיוחדת תשתלט על הכתף המזרחית למוצב 8100 ותחסום את הציר.

כוח ג) פלוגה ג' תכבוש את 7191, תתארגן בו להגנה ותהיה בכוננות לכיבוש עורפיה.

כוח ד) פלוגה ד' תכבוש את מוצב 7190 ותתארגן בו להגנה.

כוח ה) מחלקת מק"כ תתמקם על רכס מוצב גונן ותסייע בכיבוש 8100.

כוח ו) מחלקת מרגמות 81 מ"מ תתמקם על הכביש מתחת למוצב גונן ותסייע לכיבוש המוצבים.

ב-9 ביוני בבוקר היה הגדוד בדישון ללא המג"ד (נפצע בטיהור שכם ונסע לביה"ח בעפולה לטיפול). ב-090815 הופיע בדישון רס"ן יפרח ממיפקדת חטיבה 1 והורה לסמג"ד להוריד את הגדוד לחורשת טל לביצוע מקבת.

בצומת חולתה נפגש הסמג"ד עם מח"ט 3 והלה הורה לו לתקוף את היעדים שתוכננו כבר על-ידי הגדוד. הסמג"ד ביקש לו לאפשר לו להחליף את תוכנית הלילה לתנאי לחימת יום תוך כדי תצפית עם המ"פים בנבי יושע. תוך כדי התכנון הגיע לנבי יושע המג"ד סא"ל משה יוסף. כן הגיע לשם מח"ט 3, שאישר את התוכנית.

ההבדל העיקרי בין תוכנית הלילה לתוכנית היום שאושרה היה בנושא הטנקים והסיוע. הטנקים, פלוגה א' מגדוד 266 של חטיבה 37, פוצלו, כך כאשר שתי מחלקות היו צריכות לנוע לעבר מוצב 8100 ומזרחה לו בציר החי"ר ובצמוד לו. ואילו שתי מחלקות אחרות התמקמו בנוטרה לסייע לעבר מוצבי 7190 ו-7191.

הכוח נע ברכב ונערך למעבר למשק גונן, כשפלוגה אחת מצפון למשק והשתיים האחרות מדרומה. תוך כדי היערכות הכוחות ובטרם ייתן המח"ט את פקודת התזוזה הסופית ביצע מג"ד 17 תיאומים אחרונים בשטח. הוא יצר קשר עם מפקד מוצב גונן וקיבל ממנו סיוע נוסף של 4 קני מרגמה 81 מ"מ וכיתת תול"ר. כן ערך המג"ד תיאומים אחרונים עם הטנקים.

בשלב דברים זה הודיע מח"ט 3 למג"ד כי יוכל לתת לו סיוע אווירי של שלושה יעפי נפל"ם וצליפה על יעדי הגדוד. הסיוע הזה התקבל בברכה ע"י המג"ד ואומנם הונחת על המוצבים.

ב-091300 החלה ההתקפה בסיוע הטנקים והנשק האחר. הסיוע האווירי, סיוע הטנקים, מרגמות ה-81, המק"כ והתול"ר התגלה כיעיל ביותר. המוצבים עורפיה ו-7190 נמצאו עזובים ונכבשו ב-091405. במוצב 8100 היתה התנגדותה קלה שנשברה עם הכניסה פנימה ב-091415 לאחר פריצת הגדרות [כאן נמחקו כמה מילים ע"י צנזורה]. תוך כדי לחימה על 8100 קידם גדוד 602 צמ"ה לפריצת גונן-ראוויה.

הפקודה לכיבוש המוצבים השולטים על ציר זה ולפתיחתו ניתנה בשעה שגדוד 33 נלחם על דרדרה ותל הילאל. הפיקוד ייחס חשיבות כה מרובה לפתיחת ציר גונן-ראוויה עד כי האלוף אמר למח"ט שאם "לא הולך" במוצבים של גדוד 33, מוטב שהחטיבה תעזוב אותה ותפנה את עיקר המאמץ לציר גונן.

עם נפילת דרדרה ותל הילאל עבר החפ"ק לניהול הקרב בציר גונן.

למרות כיבוש היעדים הראשונים וההתארגנות בתוכם להגנה עדיין לא תם הקרב עבור גדוד המ"כים. הפלוגות שביעדים החלו לחטוף אש הן מכיוון עורפיה הכפר, והן מכיוון דרבשיה. המג"ד הפעיל את מרגמות ה-81 מ"מ שלו לשיתוק מקורות האש ובתגובה קיבל אש חזקה ממזרח מכיוון ראוויה עצמה. בשלב זה ביצע המג"ד שתי פעולות בו זמנית. האחת, לאחר אישור, טיהור עורפיה על-ידי פלוגה ג' כש-11 סורים מחוסלים ושני מבנים מפוצצים, והשנייה – קידום פלוגה א' עם הסמג"ד לכיוון מזרח על מנת לאבטח אגף זה מפני התקפת נגד.

גדוד 17 בצילום למזכרת בתעלות הרדודות של מוצב 8100

עתה החלו הטנקים ופלוגה א' שעמדו במבואות ראוויה לחטוף אש שטוחה ותלולת מסלול מכיוון הכפר עצמו בו היה מיגנן נ"ט שכלל כ-10 תותחי נ"ט וכיתת מרגמות 82 מ"מ. גם פלוגה ב' שנשארה במוצב 8100 החלה סופגת הפגזה שנפסקה רק משטווחה על-ידי ארטילריה ואש הפלוגה המסייעת על-ידי המ"פ לעבר מקורות האש הסורית.

בשלב זה התברר למג"ד שפלוגה ב' עזבה את מוצב 8100 והתקדמה לעבר ראוויה למקום בו היו הטנקים ופלוגה א'. היה זה לאחר שהקשר בין פלוגה ב' לבין המג"ד נותק ומ"מ טנקים שעבר ליד מוצב 8100 ראה את אנשי פלוגה ב' ואמר להם בערך בזו הלשון: "האנשים הקדמיים שלנו נשחטים ואתם יושבים כאן".

הנה כי כן, החליט מ"פ ב' לנוע לעבר ראוויה מבלי לקבל פקודה לכך, אלא שאז נוצרה אי הבנה בין פלוגות א' ו-ב' של ג'וערה [גדוד 17] לבין אנשי הטנקים. בעוד שלטנקים היה ברור שעולים גם על ראוויה וכובשים אותה, לא קיבלו אנשי מג"ד 17 שום פקודה בנדון.

יתר על כן, בעוד שרידי הטנקים של רן שריג מתמודדים בעזרת הסיירת של חטיבה 37 עם מיגנן הנ"ט שבמבואות ראוויה, נתן סא"ל משה יוסף פקודה לפלוגות א-ב להתקפל לאחור תוך כדי פינוי נפגעיהן. על פלוגה ב' אף הטיל לחזור ולהתארגן במוצב 8100.

התקפלות זו לאחור היתה תמוהה בעיני סרן יהודה גלר, מ"פ הסיור ובעיני רן שריג, מ"פ הטנקים. ואם הראשון תיאר כיצד "המ"כים בורחים לאחור ואינם ממשיכים בהתקפה", הרי שהשני הגדיר את החזרת שתי הפלוגות לתחום שהוקצה להן מראש כ"תנועה אחורה בצורה לא מכובדת".

המ"פ של הטנקים חשש מהתקפה על הטנקים שלו, שבחלקם לא היו מסוגלים לנוע ולכן ביקש סיוע אווירי וארטילריה. אולם היתה לו טעות בזיהוי מקומו במפה או בזיהוי הכפר שלפניו. במקום לדווח על היותו במבואות ראוויה, דיווח על הימצאו לפני קנעבה, וכל הסיוע ירד בטעות לשם.

הקרב עם ראוויה התנהל מטווח של כ-800 מטר, כשהן הסיירת והן פלוגת הטנקים מתקשות בטיפוס ובתנועה בשטח ההררי. בולדוזר סייע לשתי מחלקות הטנקים לעלות למעלה. הזחל"מים איבדו זחלים, ארבעה טנקים מפלוגת הסיור נתקעו ואילו משתי מחלקות הטנקים הגיעו רק שני טנקים למעלה (שלושה אחרים נפגעו ושני טנקים איבדו שרשרת).

כיבוש 8100, עורפיה וראוויה והזמנים. כחול: גדוד 17 של גולני, צהוב: טנקי גדוד 266 מחטיבה 37 ופלוגת הסיור החטיבתית 134

ההטעיה שהפכה למאמץ משני הסתיימה בכך שגדוד המ"כים ירד חזרה לחולתה להתארגנות לפי פקודת מח"ט 3, ואילו המשך ביצוע ההבקעה בציר גונן הוטל על שכמה של חטיבה 37. זו המתינה מאז הבוקר בציר להבות הבשן/גונן. גדוד 266 שהיה מרוכז משך כל הקרב בנקודת זינוק ליד גונן קיבלה הוראה להתחיל לנוע למעלה בעקבות רן שריג ופלוגתו. כל זאת מאחר שציר דרבשיה-חפר לא נפרץ עד לאותה שעה.

ב-091715 חצתה חטיבה 37 את הקו הירוק. ב-091830 נכבשו ראוויה וטוהרה ע"י פלוגת החרמ"ש של גדוד 266. עד 092100 הצטרפו פלוגות ב-ג של גדוד 266 כשפלוגה ט' של גדוד 278 דוחפת להן דלק ותחמושת.

כיבוש דרבשיה, עמדת הבוסתן, 7168, 7175 – ע"י גדוד 65 מחטיבה 80

במסגרת המגמה לפתוח צירים מספר לעלייה לרמה הסורית הטיל פיקוד צפון על חטמ"ר 3 לפתוח את ציר דרבשיה-חפר והעביר לו לשם כך את גדוד 65 מחטיבה 80. גדוד זה בפיקוד סא"ל לוי חופש, שנטל חלק בשיתוק הארטילריה המצרית בקרב על אום כתף, הועבר ת"פ חטמ"ר 3 ב-090900 לאחר שהתארגן במסגרת חטיבה 80 באיזור יבנאל.

המג"ד תיאר לעצמו שהוא נקרא לבצע את משימת כיבוש דרבשיה ולכן תיכנן את הפעולה בצורה חפוזה בעזרת תצ"א, ונתן פקודה קצרה למ"פים ונסע לראש פינה על מנת לקבל את אישור מח"ט 3 לתוכניתו. באותו זמן אירגן הסמג"ד את הגדוד לתנועה לעבר גונן. המח"ט הורה לסא"ל לוי לתקוף את היעדים ביום ומוקדם ככל האפשר. כן הכניס אותו לתמונה והסביר לו את היעדים שנלקחו עד כה.

המשימה שהוטלה על הגדוד כללה שישה יעדי משנה בדרבשיה [4.5 ק"מ צפונית מזרחית ליסוד המעלה]:

א) עמדת הבוסתן ומוצב 7170א'.

ב) מוצב 7171 וחלק מהכפר דרבשיה.

ג) המוצב העליון 7175.

ד) "רכס הטנקים" (מוצב 7174) שמדרום למוצב 7175.

ה) הבתים לאורך דרך הפטרולים.

ו) עמדת המרגמות 7173א'.

מראה כללי של הרמה מאיזור עין תינה הסורי (מימין) ועד דרבשיה (התל הרחוק משמאל)

תוכנית המג"ד שאושרה היתה כדלקמן:

א) פלוגה א' תוביל את הכוח ותתקוף את מערכת המוצבים באיגוף שמאלי (צפוני), כן תכבוש את מוצב 7175 מאחור ותעלה על רכס הטנקים.

ב) פלוגה ד' תכבוש את עמדת הבוסתן ואת הכפר.

ג) פלוגה ג' תכבוש את מוצב 7171.

ד) פלוגה ב' תשמש עתודה.

ה) סיוע: 1) שתי מחלקות טנקים אמאיקס (לחטיבה לא היו טנקים באותו זמן בגזרה זו, לכן פנה מח"ט 3 למח"ט 37 וביקש ממנו בהשאלה שת מחלקות טנקים למשך שלוש שעות ואכן קיבל אותם ב-091300). 2) ארטילריה. 3) הסיוע האורגני של הגדוד.

הגורם היחידי שהיה בלתי ברור בתכנון היה האויב. למרות שלא נראתה שום תנועת כוחות ביעדים שממול היתה הרגשה שהיעדים מלאים.

הגדוד נערך בגונן באותו מקום שבו המתינה גם חטיבה 37. סתימת צירים עיכבה את תחילת הפעולה, אך השהות נוצלה למנוחה קצרה ולקבוצת פקודות סופית שנתן המג"ד למ"פים. מחלקת המרגמות של הגדוד התמקמה ליד הכביש לרגלי דרבשיה, התול"רים תפסו עמדות וכיתת מק"כ סופחה לפלוגה א'.

בדרך ב-091600 החל הגדוד נע ליעדיו לפי התוכנית שנקבעה, ולאחר שהמג"ד נפגש שנית עם המח"ט היעדים קיבלו ריכוך ארטילרי חזק ופוצחו על-ידי הטנקים. הרעשת דרבשיה נמשכה כשלושת רבעי שעה. כל אש לא נורתה לעבר הגדוד והיעדים התגלו כריקים.

בשלב זה החליט המג"ד לקדם את פלוגת העתודה שלו ישירות לעבר מוצב 7175 במקום התכנון שקבע כי פלוגה א' תנוע לשם באיגוף. במוצב היתה התנגדות קלה שלאחריה נותרו במקום כ-10 גוויות של חיילים סורים. הוא נפל לידינו בערך ב-091730.

פלוגה א' בסיוע הטנקים המשיכה לנוע לעבר חפר, ועברה בדרכה את מוצב המרגמות 7173א' שנמצא זנוח אף הוא. התנועה נעשתה בצירים הרגילים ללא כל פריסה בגלל המוקשים הרבים בשטח.

איזור מוצבי דרבשיה. אש הסיוע הניסה את הסורים וגדוד 65 כבש את היעדים ללא קרב. כיבוש איזור חפר היה כבר סיפור אחר

עם הגיעה למבואות חפר נתקלה הפלוגה במיגנן נ"ט חזק ובאש ארטילרית. המיגנן כלל שניים או שלושה טנקים מטיפוס T-34, כ-12 תותחי נ"ט, 12 מרגמות 82 מ"מ, מק"כים כולל מקלעי גוריאנוב דו-קנים. כתוצאה מהקרב שהתפתח נפגע טנק אחד ונפצעו 4 חיילים. הארטילריה טיווחה מיד את מקורות האש הסורים בעזרת סא"ל חרמון שישב בנבי יושע, ושתיקה אותם. פעולה זו בוצעה על-ידי גדודי ארטירליה 337, 871,827, 833 ו-335.

מחלקה מפלוגה א' שנשלחה למוצב 7174 והיו אמורים להימצא בו 8 מט"נים, מצאה רק מט"ן אחד עזוב. התברר לאחר מעשה שעיקר המאמץ הושקע לא בלחימה אלא בהעפלה לעבר המוצבים הסורים.

ב-091830 קיבל מג"ד 65 פקודה להוריד את כוחותיו חזרה לשטחנו, מלבד פלוגה א' והטנקים שנשארו אל מול חפר במונעם בכך את תפיסת דרבשיה מחדש.

עם גמר כיבוש הכפר דרבשיה והמוצבים שסביבתו היה כל השטח שבין ואדי א-ריח ומוצב 8100 לבין ואדי דבורה ומוצב ג'לבינה בידינו, פרט לג'לבינה עצמה ולמוצב עין א-תינה.

ההבקעה איפוא פעולה שתביא להשלמת הרצף הטריטוריאלי מג'לבינה וצפונה. ביצוע משימה זו הוטל על יחידת הסיור החטיבתית בפיקודו של רס"ן עזרא [אוריון]. הסיירת נשלחה קודם לכן ע"י המח"ט על מנת לסייע לגדוד 33 בדרדרה. הפלוגה שלחה שני קומנדקרים לדרדרה על מנת לסייע בפינוי פצועי הגדוד ובארגעת אנשיו ואז הגיעה אליה הפקודה לחזור לחפ"ק.

המח"ט עצר את התקדמות גדוד 65 דרומה על מנת לאפשר ליחידת הסיור לבצע את כיבוש המוצבים 7168 ו-7150 [צפונית לתל הילאל] – היא עין א-תינה.

הכוח על רכבו נע במגמה לעבור בין דרבשיה הכפר ודרבשיה המוצב על מנת להתחבר בסיכומו של דבר עם דרך הפטרולים הסורית ולתקוף את שני המוצבים מעורפם. תוך כדי התנועה עלה ג'יפ אחד על מוקש ושלושה מנוסעיו נפצעו. המ"פ עם מחצית מהכוח המשיך לעבר דרבשיה ואילו שאר הפלוגה ביצעה איגוף על מנת להימנע מעלייה על שדה מוקשים. המ"פ רצה אומנם לטווח את המוצבים הסורים אך לאחר ששקל החליט לוותר על הסיוע על מנת שלא לאבד זמן לטיווח.

לפני מוצב 7168 עלה ג'יפ נוסף על מוקש, דבר שאילץ את הכוח לתקוף רגלית את מוצב 7168. גמר כיבוש עין א-תינה היה ב-092000. מאוחר יותר רצה המח"ט להפנות את יחידת הסיור לעבר המוצב הגדול של חפר שמולו עמדה פלוגה מגדוד 65, אך תוכנית זו בוטלה.

תותחי 155 מ"מ בירי אל שטח הרמה מאיזור איילת השחר [צילום: ארכיון צה"ל]

כיבוש ג'לבינה על-ידי גדוד 65

בשעות הערב של ה-9 ביוני 67 השלימה חטיבה 3 שתיים מתוך שלוש המשימות העיקריות שהוטלו עליה: 1) נפרץ ציר גונן-ראוויה. 2) נפרץ ציר דרבשיה-חפר.

הגדוד היה צריך להתארגן על-מנת להשלים את המשימה השלישית והיא התחברות לציר בית המכס ודרומה, מכיוון דרדרה. המכשול העיקרי בתכנון התנועה לעבר בית המכס היה מוצב ג'לבינה. מוצב זה התמשך לאורך של כקילומטר וחצי כשהוא מוקף גדרות מכל עבר וחגורת מוקשים מכיוון מערב וצפון. למרות היותו שולט על האיזור שממערב לו היה מוצב ג'לבינה נשלט על-ידי הגבעות שממזרח לו. השתלטות על ג'לבינה חייבה במקביל השתלטות על המוצבים שממזרח לו.

גדוד 65 התארגן לירידה מדרבשיה על-מנת לקבל ולבצע משימה נוספת. רס"ן חזי סמג"ד 65 הוריד את הגדוד מדרבשיה, אירגן אותו ואיפשר לחיילים להצטייד, לאכול ולנוח, בעוד המג"ד יצא לקבוצת פקודות עם מח"ט 3.

בקבוצת הפקודות שנערכה בחולתה ב-092200 נכחו מלבד המח"ט ומג"ד 65 גם מג"ד 181 ומג"ד 32. התכנון כולו נעשה על גבי תצ"א ופוטוסטטים שעודכנו על-ידי קמ"ן חטיבה 3. קבוצת הפקודות הסתמכה על עובדה שקרית ומוטעית, והיא שג'לבינה ריקה מכל מגיניה. הסיבה להרגשה זו היתה נעוצה בעובדה שחיילי גדוד 33 שהיו בדרדרה לא שמעו מכיוון ג'לבינה שום קולות שיכלו להעיד על הימצאותם של חיילי אויב בג'לבינה. כן ייתכן שהעובדה שרוב מוצבי האויב שנכבשו עוד אותה שעה בגזרה היו נטושים, הביאה את המפקדים להנחה שגם ג'לבינה נטושה.

המשימה הוטלה במקביל הן על גדוד 65 והן על גדוד 32' כשהמח"ט מעמיד את הזכות לבצע את כיבוש ג'לבינה כנושא לתחרות בין שני הגדודים. כלומר, מי מהם שיהיה מוכן ומאורגן ראשון לפעול הוא שיבצע את כיבוש ג'לבינה.

תצ"א של ג'לבינה – כפר צבאי לאורך 1.5 ק"מ, נכבש לאחר קרב עיקש לפנות בוקר של ה-10 ביוני

סא"ל אלתרמן, מג"ד הגש"פ שהיה נוכח בקבוצת הפקודות אומר שהתכנון כלל הפעלת שני הגדודים ביחד' כשגדוד 32 פורץ את גדרות המוצב וכובש את פאתי היעד על מנת לאפשר לצנחנים, שחסרה להם פלוגה אחת, לפרוץ עמוק פנימה. הנוסח המדויק של הפקודה לפי סא"ל אלתרמן: גדוד 32 יכבוש את ג'לבינה מכיוון צפון בסיוע פלוגה ג' מפרדס חורי, כשסיירי גדוד 181 ינווטו איתו לוואדי דבורה. גדוד 65 יעבור דרך גדוד 32 וישתלט על הרכס העליון. חצות נקבעה כשעת השין. משימת הניווט הוטלה ישירות על המג"ד, קצין סיירת וקצין קשר.

לגדוד 65 היה יתרון בתחרות זו. הגדוד הספיק להתארגן ולנוח באיזור אשמורה בשעה שגדוד 32 היה עדיין מפוצל, חלקו במערך "סדן" וחלקו בשטחי כינוס. מג"ד 32 היסס אם יוכל לעמוד בתחרות מכיוון שידע שכוחותיו מפוצלים ומכיוון שחשש שלא יקבל רכב על-מנת לקבצם.

עם גמר קבוצת הפקודות התברר שגדוד 65 כבר מוכן להמשך ביצוע. ומכיוון שהיה ברור שגדוד 32 לא יגיע במועד להיערכות הוטלה המשימה בסופו של דבר על כתפי גדוד 65.

מפת איזור ג'לבינה והמוצבים באיזור

תוכנית גדוד 65 היתה כדלקמן:

המשימה – כיבוש ג'לבינה כולל הכפר (כיבוש המוצבים השולטים על ג'לבינה לא הוטל על הגדוד במשימה הראשונה, ורק מאוחר יותר התברר שמכיוון שג'לבינה נשלטת ממזרח ע"י המוצבים 7120, 7120א', 7111א', 7119 – הרי שהרוצה להחזיק בג'לבינה חייב לכובשם).

השיטה: א) פלוגה ב' תנוע ראשונה מכיוון אשמורה לדרדרה וג'לבינה, תפרוץ את גדרות המוצב הצפוניות ותטהר את תעלות המוצב ואת חירבת אל ג'לבינה הצמודה לגבול. ב) פלוגה ג' תנוע בעקבות פלוגה ב', תיכנס דרך הפירצה ותעלה לכיוון מזרח לצורך טיהור כפר ג'לבינה ותעלותיו העליונות. ג) פלוגה ד' תשמש כעתודה בידי המג"ד ותופעל לעזרת אחת משתי הפלוגות האחרות באם תתקשה בפעולתה (למג"ד הועברה ע"י מח"ט 3 גם פלוגה ד' של גדוד 32 במקום פלוגה א' שנשארה בדרבשיה. סא"ל לוי חופש ויתר עליה ורק בשלב מאוחר יותר סייעה פלוגה זו לפי בקשת מג"ד 65 לחילוץ נפגעי הגדוד בעזרת חיילים מגדוד 33). ד) שעת השין: 100130.

מכיוון שרוב הארטילריה דולגה צפונה ומכיוון ששיערו שהיעד ריק ומכיוון שהזמן היה דוחק, החליט המג"ד לוותר על הסיוע. עם זאת נאמר לו שאולי תעמוד לרשותו סוללת 120 מ"מ. המח"ט רצה לסייע לגדוד 65 בטנקים ולחץ על הפיקוד לאשר לו העברת חלק מהגש"פ בציר גונן ודרומה, אולם למרות שניתן לו אישור לכך לא ניתן הדבר לביצוע מכיוון שהציר היה עמוס בכוחות ודרגי חטיבה 37.

המג"ד התכוון לתת למ"פים תדריך של כ-15 דקות ולאחר מכן לאפשר למ"פים לתדרך את חייליהם משך כ-10 דקות. על מנת לנצל את הזמן בו ינוע הגדוד לדרדרה, לקח עמו לוי חופש את המ"פים בג'יפ ותדרך אותם תוך כדי נסיעה. המח"ט האיץ בו בזו הלשון: "אם אינך זז תוך 15 דקות לא יבצעו את הכיבוש".

הסיבה ללחץ המח"ט על גדוד 65 נעוצה בלחצו של פיקוד צפון להחיש את כיבוש ג'לבינה. המג"ד התרשם שהלחימה ברמה הסורית עומדת להיפסק בגלל הפסקת אש והחליט לקצץ בתדריך כדי להחיש את הביצוע. מה גם שלא היה מודאג בהיותו בטוח שהמוצב ריק. וכך לא הורדה הפקודה כלל לרמת החיילים, שלא ידעו להיכן הם הולכים. דבר זה נתן אותותיו מאוחר יותר בלחימה.

באותו זמן קיבל הכוח של גדוד 33 שישב בדרדרה פקודה לסייע באש לגדוד 65. פלוגה ג' של גש"פ 181 עשתה גם היא הכנות לפתיחה באש על ג'לבינה מפרדס חורי. אולם על מנת שלא לאבד את גורם ההפתעה החליט מג"ד 65 באישור המח"ט לוותר גם על סיוע הטנקים.

מבנה הרוס בכפר ג'לבינה מעל דרך הפטרולים

הגדוד הגיע ליעד כשמנווטים אותו אנשי גש"פ 181 שהכירו היטב את השטח. ביעד המתין לגדוד כוח אויב של מחלקה מתוגברת עם 5 מק"כים ואף להביורים. זרקור עצבני שהופעל מג'לבינה ניסה לגלות את הכוח המתקרב, אך ללא הצלחה.

עם התקרבות הכוח לגדרות נפתחה עליו אש עזה ממק"כים. הרתקים שהוצבו קודם לכן החלו להשיב אש שהיתה תחילה בלתי מדויקת, אך לאחר מכן תוקנה והוסטה לפי הצורך. הסורים גילו את מקום הפריצה והחלו להזרים כוחות לעברם. פריצת הגדרות נעשתה בערך בשעה 100140.

על הפריצה ליעד ושיתוק מקורות האש הסורית שהפריעו לה סיפר מ"פ ב' עוזי פינקלשטיין, שהיה אחראי על הפריצה את הדברים הבאים: "המק"כים הראשונים חוסלו על-ידי כ-5-4 אנשים בלבד, בהם שלושה המ"פים של הפלוגה כששאר הכוח נשאר מאחוריהם. רק לאחר חיסול המק"כים החלו האנשים לפרוץ פנימה".

מסיפור זה משתמע שהכוח הוכה בתדהמה לאור מכת האש הסורית משתי סיבות: א) חוסר תדרוך של המפקדים הזוטרים לרמת החיילים. ב) ההנחה שהיעד ריק.

לאחר ההתגברות על הזעזוע הראשון החל הכוח לנהל לחימה עיקשת ואמיצה לכיבוש ג'לבינה. ואכן, עוז רוחם של הלוחמים ודבקותם הם שהכריעו את קרב ג'לבינה.

לאור ההתפתחויות הבלתי צפויות החליט המג"ד על נקיטת שני צעדים: א) פלוגה ג' נשלחה על מנת לבצע איגוף שמאלי (מזרחי) כדי שתגיע מהר יותר לכפר ג'לבינה ולא תצטרך להתעכב עד שפלוגה ב' תפרוץ לה את דרכה בתוך המוצב. ב) הונחתה אש ארטילריה על חלקו הדרומי של המוצב על מנת לרתק את האויב למקומו ולמנוע ממנו אפשרות לעיבוי מערך באיזורי הפריצה.

בניסיון האיגוף של פלוגה ג' עלו אנשי הכוח על שדה מוקשים ומספר חיילים נפצעו. אולם ההתנגדות הקשה ביותר של הסורים היתה דווקא בכפר שמעל למוצב. למרות ההתנגדות הקשה טוהר היעד עד סמוך לעלות השחר בערך ב-100400. משראה המג"ד כי היעד נכבש על ידו החליט לעלות מזרחה, לתפוס את מוצבי האויב על מנת שיישב בשטח שולט ויבטיח את כיבוש ג'לבינה כנגד אפשרות להתקפת-נגד ממזרח לה. בהתאם לכך נכבשו המוצבים 7120, 7120א' על-ידי פלוגה ד'.

כך נכבשה ג'לבינה

עם שחר התברר עד כמה צדק המג"ד בהחלטתו להעפיל מזרחה. בדמדומי הבוקר הבין המג"ד שבמוצב 7101 (מוצב פלוגתי מינוס הנמצא במרחק כ-300 מטר ממוצב 7120 וכ-800 מטר ממזרח לג'לבינה) נמצאים שישה טנקים סורים. כן הבחין בכוחות רגלים סורים המתארגנים להתקפת נגד.

לאור השכנות הקרובה של החיילים הסורים ביקש סא"ל לוי מיידית מהמח"ט סיוע אוויר וארטילריה לבלימת התקפה כנגד שעמדה להתחיל. במשך כ-5 דקות הנחיתו שני גדודי ארטילריה אש על מוצב 7101 ובכך שיבשו את ההיערכות הסורית, מה גם שכתוצאה מההפגזה המרוכזת והמדויקת עלו באש כשלושה טנקים (שניים אחרים נמלטו) והכוחות הרגלים נסוגו באי סדר.

בשלב זה הופעל גם חיל האוויר לעבר ריכוזי הכוחות הסורים כשהסמח"ט ופקח אוויר ממוצב הפיקוד בנבי יושע מתקנים את אש המטוסים לפי דרישת מג"ד 65.

כיבוש וטיהור גזרת ראש הגשר

כיבוש ג'לבינה סילק את המחסום העיקרי בדרך לבית המכס ולציר גשר בנות יעקב-קונייטרה. אל"מ [סא"ל] מנו, מח"ט 3, עלה למעשה לעבר ג'לבינה, ובטרם הגיעו שתי פלוגות הטנקים שהפיקוד התיר מעברן דרך גונן החליט לכבוש את דוריג'את בדרכו דרומה לכביש בית המכס.

המשימה הוטלה על יחידת הסיור [78] ובמקביל ניתנה פקודה לגדוד 65 להתכונן לניצול הצלחה דרומה. הסיירת נעה חשופה עם רכב רך […] . בהגיעה אל לפני מורתפע נפתחה עליה אש ממארב נ"ט סורי והג'יפ המוביל נפגע והחל עולה באש ועמו ג'יפ נוסף. האבידות בשלב זה היו הרוג ופצוע [בהמשך מת הפצוע]. הכוח היה נתון זמן מה תחת האש הכבדה שניתכה עליו ואפילו לחלץ עצמו לאחור לא היה באפשרותו. המחסור בטנקים הורגש עתה יותר מכל.

מוצב דוריג'את, שלט על נהר הירדן באיזור בו שוכן כיום הראפטינג של גדות

רק ב-100900 התקבלה פקודה להניע את פלוגות מ' ו-ג' בציר גונן. מכיוון שדרך הפטרולים היתה בלתי תקינה נעו שתי הפלוגות בדרך הבין-מוצבית. ב-101300 היתה פלוגה ג' בג'לבינה ופלוגה מ' בדרבשיה. יצוין כאפיזודה כי שעה מוקדם יותר, ב-101200, הצליח טנק אחד עם זחל"ם מיפקדה לעלות ישירות דרך אשמורה לעבר דרבשיה. המדובר בטנק שנתקע ותוקן למטה ולא ידע שיש לנסוע דרך גונן, ועלה ישירות מזרחה כשהוא עובר על מעביר מים שמסוגל לכאורה לשאת משקל של כ-8 טון בלבד.

בסיוע הטנקים וארטילריה חולצה הסיירת לאחור לעבר דוריג'את. יצוין ששיתוק המורתפע באש ארטילריה לא גזל זמן רב מכיוון שהמוצב היה מטווח מראש, ומלכתחילה הופעלה אש לתכלית של 3 דקות נפיץ ועשן מעורב.

לאחר התארגנות קצרה נעה הסיירת שנית לעבר מורתפע. היא מצאה אותה ריקה והמשיכה בתנועה לעבר ציר בית המכס. בהגיע יחידת הסיור לכביש בית המכס נתקלה בג'יפ מג"ב ממחלקת משמר הירדן שיצא לעבר בית המכס. בעקבות אנשי מחלקת משמר הירדן של מג"ב נעו יחידות מגדוד 32, כשחבלני הגדוד סורקים ומפנים מיקוש חפוז שהונח ממש בציר הכביש על-ידי הסורים הנסוגים. כסיוע לטיהור גזרת ראש הגשר הופעלה ארטילריה שטווחה על-ידי מת"צ אוויר וקש"א מגדוד 32, ואשר כוונה לעבר בית המכס העליון והמוצבים שחלשו על גשר בנות יעקב. האש הקשתה על הסורים בארגון נסיגה מסודרת והקלה על כוחותינו בהתקדמותם.

כוחות צה"ל עוברים את גשר בנות יעקב בדרכם לאיזור בית המכס העליון ומחנות עלייקה [ארכיון צה"ל]

לאחר הריכוך הארטילרי החלה פעולה נחרצת ומהירה להשתלטות על איזור ראש הגשר וטיהורו של יחידות חטמ"ר 3 בסיוע הגש"פ. ציר הכביש על מוצביו טוהר על-ידי שלוש היחידות שהוזכרו לעיל (הסיירת, מחלקת מג"ב וגדוד 32) ואילו הטנקים של הגש"פ נעו בחלקם (פלוגה מ') לעבר בית המכס העליון, לשם הגיעו ב-101400 ובחלקם מג'לבינה לדיר סרס [חורבה עזובה כ-3 ק"מ מזרחית לג'לבינה].

פלוגה ג' נעה לאחר מכן, בפיקוד סא"ל אלתרמן, לעבר מחנות עלייקה. בהגיעה לנ.צ 509, כ-1.3 ק"מ ממערב למחנות עלייקה, תפסה עמדות והמתינה לאישור לתקוף את המחנות. כדי לזרז אישור זה חזר המג"ד לעבר בית המכס העליון, קיבל אישור בעל-פה לתקיפת המחנות ממח"ט 3 שהקים שם את מפקדתו, ולקח עמו את פלוגה מ' שהיתה בבית המכס. רק לאחר כל אלה נכבשה עלייקה ללא קרב בשעה 101500.

פלוגה ג' תודלקה על-ידי מסוקים שנחתו בטעות לידה במקום ליד חטיבה 37.

נוף לאיזור גדות ולמשמר הירדן ממרומי מוצב המורתפע [כיום מצפה גדות]

טיהור מוצבי השפך

התקדמות חטמ"ר 3 לכיוון מזרח נפסקה במחנות עלייקה, שכן לא היה צורך בהתקדמות נוספת מזרחה. זאת מכיוון שקונייטרה נפלה בידינו סמוך לאותה שעה, ומכיוון שכוחות מחטיבה 80 נחתו כשעתיים מאוחר יותר בצומת רפיד-בוטמיה. לעומת זאת לא טוהר כל השטח שבציר בית המכס ודרומה לעבר מוצבי השפך שבו עוברים שני צירים עיקריים: א) ציר בית המכס/משפע. ב) ציר עלייקה/משפע.

על הסיירת שהתרכזה כולה בבית המכס הוטלה משימת טיהור הציר הראשון, המערבי יותר, בסיוע טנקים. היחידה המתינה לטנקים משך כשעתיים, אך הללו בוששו להגיע ובאישור המח"ט היא יצאה בלעדיהם (לפי דו"ח מג"ד 181 נלוותה ליחידת הסיור מחלקת טנקים).

במשך זמן של כשעה וחצי נעה הסיירת דרומה לאורך ציר בן 10 ק"מ. היא סרקה כ-6-5 מוצבי אויב באיזור, כאשר לעבר המוצבים ההם נראתה תנועת חיילים סורים ונורתה אש מתול"רים וממאגים שהיו בכוח, ורק לאחר מכן נכנסה יחידת הסיור למוצב (עם רדת החשיכה נסרקו היעדים בעזרת זרקורים ואורות כלי הרכב).

בהגיע יחידת הסיור למוצבי השפך היא התחברה עם כוחות מחטיבה 2 שנעו לאורך הכינרת וצפונה. כי זאת לזכור: גדוד 92 שישב משך כל הלחימה באיזור שבאלמגור וצפונה לו חצה את הירדן באיזור השפך כשהוא מטהר את מוצבי השפך, בית הבק ומוצב בית הקברות, וכובש בשעה 102000 את מוצב גבעה 62. הוא עשה זאת בסיוע סוללה אחת של גמ"כ 337 שדולגה לצורך זה לאיזור כורזים.

הפגזת איזור מוצב השפך [צילום: ארכיון צה"ל]

במקביל לטיהור הציר המערבי על-ידי הסיירת, נעו שתי פלוגות הגש"פ בציר השני דרומה, החל בשעה 101600. לא נתגלתה כל התנגדות לאורך הציר המזרחי – ובהגיע שתי הפלוגות לאיזור השפך נערכו לחניון לילה ליד מוצב בית הקברות.

כוח הגש"פ פיטרל משך כל הלילה שבין ה-10 ל-11 ליוני על ציר עלייקה, ולמחרת נעו שתי פלוגות מהגש"פ לקונייטרה ועברו ת"פ חטיבה 1. גדוד 34 שישב בגזרה הצפונית של החטמ"ר יצא לעבר נוחיילה ומע'ר שבע.

ב-11 יוני 67 החלה חטמ"ר 3 בטיהור יסודי וסופי של הגזרה. המוצבים נסרקו, שלל רב נאסף וכ-200 שבויים נאספו. הפעולה נוהלה על-ידי מיפקדת החטיבה שהתמקמה באותו יום במחנות עלייקה.

בזאת תמו פעולות חטמ"ר 3 במלחמה. אבידותיו עד כה היו: הרוגים – 43 מהם 4 קצינים (בין היתר 22 מגדוד 33 ו-8 ממיפקדת החטיבה). פצועים – 129.

סיכום פעולות האויב

כאן אולי המקום לסכם את לחימה היחידות הסוריות שהיו בגזרת חטמ"ר 3.

הסורים ניהלו לחימה עיקשת בקו המוצבים הראשון תוך שימוש בטנקים, ארטילריה וצליפות. פעולות חיל האוויר הישראלי והארטילריה שיבשו את כל תוכנית המיתקפה הסוריות בכל השלבים, וכן עם זרימת התגבורות וזירזו את נסיגתם מזרחה. אולם רק הלחימה של חטמ"ר 3, על יחידות החי"ר, השריון, הגמ"ר והארטילריה שהיו תחת פיקודה – הם שהכריעו את הכף לטובתנו.

שלבי הלחימה של הסורים

אם נחלק את הלחימה הסורית לתקופות נקבל את התמונה הבאה:

א) 060530 – 091000: ניהול קרבות אש ארטילריים, ניסיון לתקיפת הדן, ריכוז כוחות למיתקפה והכנות לה.

ב) 091000 ועד 100200: 1) לחימה עיקשת של חי"ר, טנקים ותותחי נ"טים מתל עזזיאת עד ג'לבינה. 2) נסיונות לתגבור הגזרה ע"י חי"ר וטנקים. 3) הפגזות על ישובינו והפגזות חסימה למניעת מעבר הקו הירוק בעיקר דרך מע"צ וגונן.

ג) ליל 10-9 יוני: התמוטטות הצבא הסורי בעקבות פעילות ח"א שלנו על הכוחות החשופים של חטיבות 90, 80, 32, 44.

ד) 10 ביוני: השלמת נסיגת הכוחות מקונייטרה מזרחה.

אבידות הסורים

חטיבה 11 – נפגעה קשות ושובשה כליל.

חטיבות 8, 19 – נסוגו ברובן, אך נפגעו מהאוויר והשאירו בשטח ארטילריה, תותחי נ"ט, רכב וציוד אחר.

חטיבה 32 – נסוגה במעט בשלמותה.

גדודי הטנקים של חטיבות 19, 18 ו-11 – נפגעו קשות ושובשו. בשטח הושארו 47 טנקים T-34 ו-8 Su-100.

——- סוף דו"ח חטמ"ר 3 ——–

לקריאת חלק א' של דו"ח סיכום פעולות חטמ"ר 3 – לחצו כאן 

לקורות חטמ"ר 3 בששת הימים באתר אלכסנדרוני – לחצו כאן

לראיון עם מחט"3 מנו שקד מספטמבר 2013 – לחצו כאן

לראיון עם יואב חורין, מ"פ ג' שכבש את תל הילאל – לחצו כאן