מאחורי הטראסה

ויטלי אבו יצחק נפגע בעמוד השדרה והפך משותק, רחמים יוסיפון נשאר עם טראומה, אפי עמדי נפצע קשה בתעלה * שלושה מלוחמי פלוגה ב' בגדוד 12 נפגשים שוב * לקראת כנס תל פאחר 2015

פגישת

ויטלי אבו יצחק [מימין] מקדם בביתו את פניו של אפי עמדי בפגישה ראשנה ביניהם מזה 48 שנה

כמה מפגשים מרגשים נערכו לאחרונה בין כוחות פלוגה ב' של גדוד 12 מגולני שהשתתפה בכיבוש תל פאחר. במרכזם עמד אפי עמדי, שסיפורו פורסם כאן לאחרונה לאחר שהגיע לתל ושיחזר את פציעתו הקשה באחת התעלות, כשלצידו נהרג משה נחמיאס. כמה ימים לאחר המפגש הגיע עמדי לביתו של ויטלי אבו יצחק, סמל בפלוגה ב', שנפצע קשה בקרב ונותר משותק בפלג גופו התחתון.

עמדי, ויטלי, נחמיאס וחיילים נוספים מהפלוגה הגיעו מדרך ההטיה אל מתחת לתל פאחר, ומשם הופנו לכיבוש מוצב בורג' בביל הסמוך. על הכוח פיקד הסמ"פ אברהם סולוביץ'. כיבוש המוצב, כקילומטר אחד ממערבית לתל פאחר, התנהל ללא בעיות. לאחר מכן ניתנה פקודה לחזור לזחל"מים שנסעו חזרה לכיוון תל פאחר. בהגיע הכוח אל מתחת לתל, בערך באיזור שבו מתפצלת הדרך למספר כיוונים – לתל פאחר, לרמת הבניאס [קיבוץ שניר כיום] ולבורג' בביל, קפצו הלוחמים מהכלים והתמקמו לצד הדרך כשהם דרוכים לקבלת פקודה.

במצב הזה, תחת אש שנורתה מתל פאחר, נפגע ויטלי בצווארו מכדור שניקב את ריאתו, פגע בעמוד השדרה ונתקע בגבו עד היום.

אפרים עמדי מספר: "שכבנו מאחורי הטראסה כשירו עלינו מתל פאחר, ואז ויטלי קיבל כדור בצוואר והמשפט האחרון ששמעתי ממנו היה – אפי, אני לא מרגיש את הרגליים. אחרי דקה או שתיים בא סולוביץ', לקח זחל"ם לא יודע מאיפה, וצעק – כולם לעלות על הזחל"ם. עלינו כולנו, לייבו, זאדה, כהנא ונחמיאס".

ויטלי אינו יכול לדבר בקול, הוא רק מניע את שפתיו ואנחנו מתרגמים ככל יכולתנו. הוא מספר: "עלינו [לעבר תל פאחר], נסענו לבורג' בביל, לא היה שם אף סורי. אמרו לנו לחזור לכיוון תל פאחר לעזור לפלוגה א'. חזרנו מבורג' בביל ואז לקחו לנו זחל"מים".

מי לקח את הזחל"מים? ויטלי: "שמיל לקח" [סמ"פ א' שאירגן כוחות לעלות על התל].

בערך בנקודה הזו ויטלי נפצע. הוא לא ראה שחבריו עלו כעבור זמן קצר על אחד הזחל"מים שאירגן הסמ"פ סולוביץ'.

הרופא הגיע אליך? ויטלי: "העלו אותנו על זחל"ם עם הסמג"ד הפצוע זוהר [נוי] ופינו אותנו לתאג"ד [מתחת לתל], גזרו לי את המכנסיים, הייתי בהכרה ואחר כך שלחו אותי לתאג"ד בהגושרים".

ויטלי אושפז לתקופה ארוכה בטיפול נמרץ ברמב"ם. עמו במחלקה הוא זוכר את הסמג"ד זוהר נוי ואת גדי שרלין, מ"מ בפלוגה א', שאף הוא נפצע קשה מאוד. בחור נוסף שהוא זוכר: נתן מהסיירת.

עמדי מספר לוויטלי לראשונה מה עבר עליו ועל חבריו מהזחל"ם של כוח סולוביץ' שהגיע לתל פאחר באיגוף מצפון: "נכנסנו בכוח של סולוביץ' לתוך המוצב, אני ומשה נחמיאס נשארנו ברתק, ראינו שאנחנו לבד, עלינו מהתעלה, רצנו ריצה, הסתכלנו, ראינו תעלה וקפצנו לתוכה ותוך כדי הקפיצה חייל סורי ירה בנו".

ויטלי בטירונות

ויטלי בטירונות גולני. המח"ט יונה אפרת היה בחתונתו

ויטלי מחייך ומספר שהוא זוכר את עמדי בחור רזה. עמדי משיב שהוא זוכר את ויטלי כל הזמן מחייך. "החיוך לא יצא לו מהשפתיים". ויטלי הוא יליד טורקיה ב-1948. "הכדור נכנס מהצוואר, ירד למטה, פגע בריאה, הסתובב ונשאר תקוע בגב", הוא מספר. כשנתיים לאחר פציעתו הקשה הכיר בבית החולים תל השומר את שרה [שהגיעה לניתוח כיס מרה] והם התחתנו ב-1970. בחתונתם נכח מח"ט גולני במלחמת ששת הימים, יונה אפרת. לבני הזוג שלושה ילדים. שרה היא אחות שכולה של יעקב לביא, שנהרג בקרב הכושל של גולני בתל מוטילה במאי 1951. היא יזמה את הקמת האנדרטה באלמגור לזכר 41 הנופלים בקרב הזה.

במשך 27 שנים עבד ויטלי במפעל "אלישרא", כשבמקביל שיחק טניס שולחן בנבחרת הנכים של ישראל ואף אירגן קבוצת רוקדים בכיסאות גלגלים. לפני כשלוש שנים איבד את יכולת הדיבור אחרי סיבוך בגלל מצוקת נשימה. במשך כל השנים, מספרת אשתו שרה, ויטלי הירבה לדבר על קרב תל פאחר שהשתבש. בפעם האחרונה הם ביקרו במקום עם ילדיהם לפני 25 שנה.

עמדי מספר לוויטלי שגם הוא נפצע קשה והוסיף: "הטלטולים של הזחל"ם שפינה אותי כמעט שהרגו אותי". יש לו זיכרון מתקופת האשפוז: "הרס"ר יום טוב קרע לי את הנשמה בשירות, אבל כשנפצעתי הוא בא ליד המיטה שלי ובכה".

ויטלי זוכר במעומעם עוד שניים-שלושה שמות של חיילים. אחד מהם הוא רחמים יוסיפון מירושלים. כמה ימים לאחר הביקור אצל ויטלי, איתרנו את יוסיפון והתקשרנו אליו. דומה היה כאילו עבורו זו שיחת טלפון מהעולם הבא. יוסיפון די התרגש כשהחזרנו אותו אל אירועי תל פאחר. מהר מאוד התברר שזה לא עושה לו טוב במיוחד. "אני הייתי מקלען בזחל של סולוביץ'", החל יוסיפון לספר. "קודם היינו בבורג' בביל, רק טיהרנו בתעלת אחרי שהנחיתו עליו מספיק [אש מרגמות], רובם ברחו, נשארו בודדים, זרקנו רימונים לעמדות שלהם ונשארו שני הרוגים. היינו צריכים להישאר ולתפוס את העמדה, אבל נקראנו לעלות למעלה… אבל מותק, אני מתחיל לא להרגיש טוב, אני לא יכול יותר לספר".

אחרי כמה שניות הוא ממשיך: "ירדנו מהזחל"ם כי הזחל"ם נפגע. שכבנו בצד. אני הייתי ליד ויטלי כשהוא נפגע בצוואר. הייתי מאחוריו. תמכנו אותו בכתף והורדנו אותו והשכבנו אותו. אני הגעתי למעלה רק בסוף הקרב. עלינו למעלה אחרי טנק, המח"ט יונה היה זה שהעלה אותנו ושלחו אותנו למעלה. המראות והריחות אני עוד זוכר אותם. אני חוויתי וראיתי ולא מוכן להעלות [לספר] הכל. סובבתי את הראש.  כשאני הגעתי למעלה מי שהיה בתעלות פצוע היה מפונה, ומי שהיה הרוג – הרוג. בפלוגה שלנו היה אפרים עמדי וסימן טוב עמדי, והייתי אני ועוד כמה, היינו חבורה ירושלמית מאותה שכונה. נפגשתי עם סימן טוב למעלה והוא אמר לי – עמדי [אפי] נהרג".

אנחנו מספרים לו על כנס הלוחמים בתל פאחר ב-9 ביוני 2015 והוא מתנצל שלא יוכל להגיע: "אני מאז נסעתי פעמיים לתל פאחר, ניסיתי לעלות ולא יכולתי, חזרתי בחזרה. אני פשוט לא הרגשתי טוב, הגעתי כבר לבניאס ברכב פרטי, באתי לעלות ולספר לילדים על המורשת שלהם ולא יכולתי להגיע עד לשם. תשמע, אני פשוט לא יכול לדבר יותר, בוא נפסיק פה. עמדי מכיר את הסיפור הזה שלי, להתראות".

צלצלנו לאפי עמדי וסיפרנו לו על יוסיפון. מתברר שהשניים מתראים לפעמים באקראי בירושלים. כמה ימים לאחר מכן הגיע עמדי לביתו של יוסיפון, סיפר לו על המפגשים שעבר בתל פאחר עם משפחת נחמיאס ולאחר מכן בביתו של ויטלי. כמה דקות אחר כך צלצל אלינו ודיווח: "תרשום שיוסיפון מגיע לאירוע בתל פאחר, אני אישית לוקח אותו איתי, חסר לו שהוא לא בא". ברקע נשמעו מלמולי הסכמה של יוסיפון. כמה ימים אחר כך צלצלה ליוסיפון שרה אבו יצחק וקישרה בינו לבין בעלה.

חלק מאנשי פלוגה ב' ישובו וייפגשו באירוע תל פאחר ב-9 ביוני 2015 [פרטים נוספים ואישור הגעה בדף הפייסבוק "תל פאחר אז והיום"].

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “מאחורי הטראסה

  1. שלמה, פעם נוספת: ישר-כוחך. אתאר לעצמי שיש לך בתוכנית לפגוש גם את סימן-טוב עמדי ולשמוע ממנו על סמך מה אמר מה שאמר, ומה זכור לו על המקום. נמתין בסבלנות.

  2. גם אני גולנצ׳יק (אוגוסט 1966). בששת הימים הייתי בסגל בא״ח, ובקרב תל-פאח׳ר נפלו שניים מאיתנו: רס״ן צבי פז (גולדה) ורב״ט ששון קרקוקלי ז״ל. בכח סולוביץ נפל גם חברי הטוב יגאל כהנא ז״ל. ב-31.3.1968 נפצעתי קשה בקרב עם מחבלים ברמת הגולן מכדור שפגע בי בחוט השדרה והפך אותי למשותק. בשיקום בתה״ש פגשתי את ויטלי אבו-יצחק. היינו מאושפזים באותו חדר, ואח״כ שכנים ברמה״ש במשך 42 שנה, עד שעברתי להוד השרון. אני שומר עד היום על קשר עם חברים מגולני באמצעות הפייסבוק (קבוצת גולני בשנות ה-60).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s